אחר העמידה
אחר העמידה
וידוי וי"ג מידות
טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו'. אך העניין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חברו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים. אם כן לזה ראוי לאדם שיתוודה בלשון רבים כדי שיתוודה גם על חברו. (שער הכונות)
אֱלֺהֵֽינוּ וֵאלֺהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ תָּבֹא לְפָנֶֽיךָ תְּפִלָּֽתֵֽנוּ, וְאַל־תִּתְעַלַּם מִתְּ֒חִנָּתֵֽנוּ שֶׁאֵין אָֽנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹֽרֶף לוֹמַר לְפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֺהֵֽינוּ וֵאלֺהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ צַדִּיקִים אֲנַֽחְנוּ וְלֺא חָטָֽאנוּ אֲבָל אֲנַֽחְנוּ וַאֲבוֹתֵֽינוּ חָטָֽאנוּ:
אָשַֽׁמְנוּ. בָּגַֽדְנוּ. גָּזַֽלְנוּ. דִּבַּֽרְנוּ דֹּֽפִי. הֶעֱוִֽינוּ. וְהִרְשַֽׁעְנוּ. זַֽדְנוּ. חָמַֽסְנוּ. טָפַֽלְנוּ שֶֽׁקֶר. יָעַֽצְנוּ רָע. כִּזַּֽבְנוּ. לַֽצְנוּ. מָרַֽדְנוּ. נִאַֽצְנוּ. סָרַֽרְנוּ. עָוִֽינוּ. פָּשַֽׁעְנוּ. צָרַֽרְנוּ. קִשִּֽׁינוּ עֹֽרֶף. רָשַֽׁעְנוּ. שִׁחַֽתְנוּ. תִּעַֽבְנוּ. תָּעִֽינוּ. תִּעְתָּֽעְנוּ:
סַֽרְנוּ מִמִּצְוֹתֶֽיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ הַטּוֹבִים וְלֺא שָֽׁוָה לָֽנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵֽינוּ. כִּי אֱמֶת עָשִֽׂיתָ וַאֲנַֽחְנוּ הִרְשָֽׁעְנוּ:
אֵל אֶֽרֶךְ־אַפַּֽיִם אַתָּה. וּבַֽעַל הָרַחֲמִים נִקְרֵֽאתָ. וְדֶֽרֶךְ תְּשׁוּבָה הוֹרֵֽיתָ: גְּדֻלַּת רַחֲמֶֽיךָ וַחֲסָדֶֽיךָ. תִּזְכֺּר הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם לְזֶֽרַע יְדִידֶֽיךָ: תֵּֽפֶן אֵלֵֽינוּ בְּרַחֲמִים. כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הָרַחֲמִים: בְּתַחֲנוּן וּבִתְפִלָּה פָּנֶֽיךָ נְקַדֵּם. כְּהוֹדַֽעְתָּ לֶעָנָיו מִקֶּֽדֶם: מֵחֲרוֹן אַפְּ֒ךָ שׁוּב. כְּמוֹ בְּתוֹרָתְ֒ךָ כָּתוּב: וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ נֶחֱסֶה וְנִתְלוֹנָן. כְּיוֹם וַיֵֽרֶד יְהֺוָה בֶּעָנָן: תַּעֲבֺר עַל־פֶּֽשַׁע וְתִמְחֶה אָשָׁם. כְּיוֹם וַַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם: תַּאֲזִין שַׁוְעָתֵֽנוּ וְתַקְשִׁיב מֶֽנוּ מַאֲמַר. כְּיוֹם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה, וְשָׁם נֶאֱמַר:
קהל וש"ץ:
וַיַּעֲבֹר יְהֺוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:
יְהֺוָה יְהֺוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב־חֶֽסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶֽסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶֽשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה:
וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵֽנוּ וּלְחַטָּאתֵֽנוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: סְלַח־לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי־חָטָֽאנוּ. מְחַל־לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי־פָשָֽׁעְנוּ: כִּי־אַתָּה אֲדֺנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב־חֶֽסֶד לְכָל־קוֹרְ֒אֶֽיךָ:
אבינו מלכנו
בתענית ציבור ובעשי"ת אומרים כאן אבינו מלכנו. גודל מעלת אבינו מלכנו הובא בספרים. ויסדה רבי עקיבא. ונתקן כנגד ברכות אמצעיות דתפלת י"ח דחול. ולפי שיש בו מעין י"ח אין אומרים בשבת.
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ:
בעשי"ת: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ שָׁנָה טוֹבָה:
בתענית ציבור: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ שָׁנָה טוֹבָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵֽינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁ֒בוֹת שׂוֹנְ֒אֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְ֒בֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ סְתוֹם פִּיּוֹת מַשְׂטִינֵֽנוּ וּמְקַטְרְ֒גֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כַּלֵּה דֶּֽבֶר וְחֶֽרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָוֹן וּשְׁמַד מִבְּ֒נֵי בְרִיתֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ סְלַח וּמְחַל לְכָל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵֽינוּ וְחַטֹּאתֵֽינוּ מִנֶּֽגֶד עֵינֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מְחוֹק בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרֵי חוֹבוֹתֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הַחֲזִירֵֽנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ קְרַע רֹֽעַ גְּזַר דִּינֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶֽיךָ:
בעשרת ימי תשובה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר חַיִּים טוֹבִים:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר זְכֻיּוֹת:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה:
בתענית ציבור
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים טוֹבִים:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ לִגְאֻלָּה וִישׁוּעָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ לְפַרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ לִזְכֻיּוֹת:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכְרֵֽנוּ לִסְלִיחָה וּמְחִילָה:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הַצְמַח לָֽנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הָרֵם קֶֽרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הָרֵם קֶֽרֶן מְשִׁיחֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מַלֵּא יָדֵֽינוּ מִבִּרְכוֹתֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מַלֵּא אֲסָמֵֽינוּ שָׂבָע:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַֽיִם לִתְפִלָּתֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ זָכוֹר כִּי עָפָר אֲנָֽחְנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נָא אַל תְּשִׁיבֵֽנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חֲמוֹל עָלֵֽינוּ וְעַל עוֹלָלֵֽינוּ וְטַפֵּֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּֽיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶֽךָ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְמַת דַּם־עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לֺא לְמַעֲנֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן רַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵֽינוּ:
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ צְדָקָה וָחֶֽסֶד וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:
בשני וחמישי יאמר והוא רחום. בשאר ימים שאומרים בהם תחנון יאמר שומר ישראל.
תחנון
והוא רחום
מקטע זה טרם נפתח כאן — אין לו נוסח במקור פתוח, ואיננו משלימים אותו מן הזיכרון. עד אז, מן הסידור שבידך.
נפילת אפיים
וַיֹּֽאמֶר דָּוִד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד נִפְּ֒לָה־נָּא בְיַד־יְהֹוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּֽלָה:שמואל ב כ״ד, י״ד
רַחוּם וְחַנּוּן חָטָֽאתִי לְפָנֶֽיךָ יְהֹוָה מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי: יְהֹוָה אַל־בְּאַפְּ֒ךָ תוֹכִיחֵֽנִי וְאַל־בַּחֲמָתְ֒ךָ תְיַסְּ֒רֵֽנִי: חָנֵּֽנִי יְהֹוָה כִּי אֻמְלַל אָֽנִי רְפָאֵֽנִי יְהֹוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְהֹוָה עַד־מָתָי: שׁוּבָה יְהֹוָה חַלְּ֒צָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵֽנִי לְמַֽעַן חַסְדֶּֽךָ: כִּי אֵין בַּמָּֽוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁ֒אוֹל מִי־יוֹדֶה לָּךְ: יָגַֽעְתִּי־בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַֽיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: עָשְׁ֒שָׁה מִכַּֽעַס עֵינִי עָתְ֒קָה בְּכָל־צוֹרְ֒רָי: סֽוּרוּ מִמֶּֽנִּי כָּל־פֹּֽעֲלֵי אָוֶן כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע יְהֹוָה תְּחִנָּתִי יְהֹוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח: יֵבֽשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל־אֹיְ֒בָי יָשֻֽׁבוּ יֵבֽשׁוּ רָֽגַע:
ה אל׳ ישראל
מקטע זה טרם נפתח כאן — אין לו נוסח במקור פתוח, ואיננו משלימים אותו מן הזיכרון. עד אז, מן הסידור שבידך.
שומר ישראל
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאֹמְ֒רִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:
שׁוֹמֵר גּוֹי אֶחָד שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם אֶחָד וְאַל יֹאבַד גּוֹי אֶחָד הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֺהֵֽינוּ יְהֹוָה אֶחָד:
שׁוֹמֵר גּוֹי קָדוֹשׁ שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם קָדוֹשׁ וְאַל יֹאבַד גּוֹי קָדוֹשׁ הַמְשַׁלְּ֒שִׁים בְּשָׁלשׁ קְדֻשּׁוֹת לְקָדוֹשׁ:
מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים הִתְרַצֶּה וְהִתְפַּיֵּס לְדוֹר עָנִי כִּי אֵין עוֹזֵר: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ צְדָקָה וָחֶֽסֶד וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:
וַאֲנַֽחְנוּ לֺא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְהֹוָה וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה: יְהִי חַסְדְּךָ יְהֹוָה עָלֵֽינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַֽלְנוּ לָךְ: אַל תִּזְכָּר לָֽנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ כִּי דַלּֽוֹנוּ מְאֹד: חָנֵּֽנוּ יְהֹוָה חָנֵּֽנוּ כִּי־רַב שָׂבַֽעְנוּ בוּז: בְּרֺֽגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵֽנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָֽחְנוּ: עָזְרֵֽנוּ אֱלֺהֵי יִשְׁעֵֽנוּ עַל־דְּבַר כְּבוֹד־שְׁמֶֽךָ וְהַצִּילֵֽנוּ וְכַפֵּר עַל־חַטֹּאתֵֽינוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ:
חצי קדיש
נוסח הרמב"ם (סדר התפילה), במקום שנוסח אשכנז חסר במקור חופשי-רישיון.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה בחייכון וביומיכון ובחייהון דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וכו' בעת שיאמר שליח ציבור יתגדל ויתקדש שמיה רבא כל העם עונין אמן ובעת שהוא אומר תחלה ואמרו אמן כל העם עונין אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא ומצות חכמים הראשונים לענות אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו של אדם וכשהוא אומר יתברך כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בריך הוא כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בסוף ואמרו אמן כל העם עונין אמן וכסדר הזה עונין בכל קדיש וקדיש קדיש בתרא כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפלה שאינו אומר אחריו כלום אלא כל העם שומעין אותו ונפטרין נהגו העם להוסיף בסופו נוסחא זו: תתקבל צלותהון ותתעבד בעותהון וצלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון דבשמיא יהא שלמא רבא וסייעתא ופורקנא משמיא עליכון ועלנא ועל קהלהון דישראל ואמרו אמן עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן: קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא ולמיעקר פולחנא נוכראה מן ארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה בזיויה ויחודיה וימליך מלכותיה וכו' עד ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן על רבנן ועל תלמידיהון ועל תמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי וסייעתא ורווחא מקדם אבוהון דבשמיא ואמרו אמן יהא שלמא וכו' וזהו הנקרא קדיש דרבנן:סדר התפילה ב׳, ל״ג