(1) פירוש - תיכף ומיד לאחר שושתי נהרגה [רש"י למעלה א, יט] היה זכרונה עולה לפניו. וכן תרגום יונתן כתב כאן "בתר פתגמיא האלין כד פח ואשתדך מרוית חמריה", הרי כשנח משכרתו זכר את ושתי.
(2) אמרו חכמים [ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד] "כל זכרונות שנאמרו בתורה לטובה". ובתפארת ישראל ס"פ כז [תטז.] כתב: "'זכרון תרועה' [ויקרא כג, כד], והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקב"ה הוא לטובה, וכן הוא זכירה בכל מקום". ואמרו חכמים [ר"ה טז.] "אמר הקב"ה... אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות שופרות... זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה, בשופר". ובח"א שם [א, קה:] כתב: "הזכירה שייך שהוא זוכר דבר עמוק, מצד זה זוכר אותם לטוב. וזהו זכירה, כי כל זכירה אחר דבר הנשכח [ביצה טו: "זכרהו מאחר שבא להשכיחו", ופירש רש"י שם "אין זכירה אלא בדבר המשתכח". ובגו"א בראשית פ"ו אות טו כתב: "אין לשון זכירה רק אחר שכחה והסתר"]... ומצד אותו הזכירה, שהוא דבר עמוק פנימי, זוכר אותם לטוב... כי בזכירה הוא נצול מן מדת הדין... שיבוא הזכרון מן ישראל בדבר טוב שיש בישראל לפני השם יתברך". ויש להבין, מדוע כל זכרון הוא לטובה. ויש לומר, שבבאר הגולה באר השלישי [רסג:] כתב: "כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב, ואינו שם על לבו אותו דבר, ומסלק אותו ממנו ושוכח אותו... כי השכחה מורה כי הנשכח אין לו מציאות, שהוא נשכח ממנו כמת". ובח"א לשבת קנג. [א, פז.] כתב: "גזר על כל מת שישתכח מן הלב [פסחים נד:], מפני שאינו נמצא, ומה שאינו במציאות נשכח מן הלב לגמרי" [ראה למעלה בהקדמה הערה 387]. וממילא זכרון מורה על הקיום והמציאות. והרי הטוב הוא המציאות [גו"א שמות פ"ד אות א, ושם הערה 1]. וכן כתב בח"א לשבת ל. [א, יב:]: "כי המציאות הוא הטוב, וההעדר הוא הרע, ודבר זה נתבאר במקומות הרבה מאוד מאוד. ולכך נאמר במעשה בראשית בכל אחד ואחד 'וירא אלקים כי טוב', שתראה מזה כי המציאות הוא הטוב". והואיל וזכרון חל על המציאות [לעומת הנשכח שאין לו מציאות], ממילא ברור הוא שכל זכרון הוא לטובה. וכאן כתב ש"כל זכירה הוא לרחמניות", ופירושו שהזכירה היא לטובה, והטוב מעורר רחמים שלא יהיה נאבד, כי "יהא אדם חס על היפה" [רש"י שמות כו, יג]. ולכוונה זו מטין דברי רש"י שכתב כאן "זכר את ושתי - את יפיה ונעצב". וכן אמרינן "זוכר יצוריו לחיים ברחמים".
(3) כי רחמים עומדים כנגד כליון, וכמו שכתב למעלה בהקדמה [לפני ציון 460]: "ירחם עליהם, ולא יתן אותם לכלותם". ובנתיב התשובה פ"ו [לאחר ציון 30] כתב: "ואמר [שמות לד, ו] 'רחום וחנון'. שתי מדות הם; האחד, לעשות רחמים עם מי שאינו יכול לעמוד במדת הדין... כי 'רחום' לרחם על הבריה שלא יאבד, שלא יהיה נעשה בו הדין" [הובא למעלה בהקדמה הערה 460]. וכן הקב"ה נתן לישראל בארץ מצרים שתי מצות; דם מילה ודם פסח [רש"י שמות יב, ו]. ובביאור הדבר כתב בגבורות ה' פל"ה [קלב:] בזה"ל: "כי דם מילה לרחם עליהם, כי במילה נאמר [תהלים מד, כג] 'כי עליך הורגנו כל היום' [גיטין נז:]. ולפיכך בדם מילה היה מרחם עליהם. ואין הרחמנות גורם רק שלא יהיו בשעבוד ובצרה, אבל אינו מביא גאולה. ובדם פסח שהיו עובדין בו אל השם יתברך, היו לחלק השם יתברך, וראוי שיהיו נגאלים עד שלא יהיו תחת רשות מצרים. וזהו שתרגם יונתן [יחזקאל טז, ו] 'בדמיך חיי', בדם מילה אחוס עלך, ובדם פסח אפרוק יתך. ולפיכך נתן להם ב' מצות אלו כדי שירחם עליהם השם יתברך ויגאל אותם" [ראה למעלה פ"א הערה 1189, להלן הערה 85, ופ"ט הערה 86].
(4) והואיל וכל כך כעס ורתח על ושתי, לא היה צריך תיכף ומיד לזכור אותה לטובה.
(5) כמבואר למעלה פרק א, פסוקים כ, כא, ושם הערה 1408.
(6) מה שכתב "גזירת המלך השם יתברך", דבא לרמוז שכאשר נאמר למעלה [א, יב] "ויקצוף המלך מאוד" הרמז הוא שכעס זה בא מהקב"ה, "לפי שאמרו במדרש [אסתר רבה ג, י] כל מקום שנאמר במגילה 'המלך', במלך מלכי מלכים מדבר" [לשונו למעלה בפ"א לאחר ציון 1163]. וכן בהקדמה [לאחר ציון 601] כתב: "כי במגילה הזאת לא נזכר השם בפירוש מטעם אשר אמרנו, לפי שבא הצלתם ממקום עליון נסתר, וכל הדברים היו נעשים למטה ולמעלה. ולפיכך בכל מקום שכתיב 'המלך', הוא המלך אחשורש שהיה פועל כמו שנגזר עליו מן השם יתברך, שהוא מלך עולם". וראה למעלה בהקדמה הערה 604, פ"א הערה 1164, ולהלן פ"ו הערה 33.
(7) פירוש - אם חמת המלך היתה באה מעצמו, לא היה ניתן להבין כיצד תיכף ומיד אחר הריגת ושתי המלך נח מרתיחתו, ועבר מן הקצה אל הקצה. אך הואיל ורתיחה זו באה מסבה חיצונית [מהקב"ה], לכך כאשר נעשתה הגזירה שבעבורה הכעס נעשה [הריגת ושתי], שוב אין לכעס סבה להתקיים, ולכך תיכף ומיד לאחר מכן המלך נח מרתיחתו. וראה הערה הבאה.
(8) פרק א פסוק יב [לאחר ציון 1307], שכתב שם בזה"ל: "'ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו' [שם]. לפי הלשון לא הוה ליה למימר 'מאוד', שהרי אחר כך אמר 'וחמתו בערה בו'. או הוה ליה למימר 'ויקצף המלך מאוד', ולא הוה ליה למימר 'וחמתו בערה בו' כלל. אבל בא לומר כי המלך קצף מאוד, ואחר כך אמר 'וחמתו בערה בו', כלומר כי מן השמים בא להבעיר חמתו. ודומה כמו גחלים שמונחים לפניו ואין מעלין להב, עד שיבא רוח ממקום אחר ונופח עד שמעלה להב. וכן אחשורוש קצף מאוד, וגזירת השם יתברך היה מוציא הלהב אל הפעל, והיה זה כמו רוח שבא ממקום אחר, ומוציא הלהב אל הפעל. והיה כאן שני דברים; 'ויקצוף המלך מאוד' מעצמו, 'וחמתו בערה בו' מן השמים. וכן אמרו במדרש [אסת"ר ג, טו], 'ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו', אמר רבי יוחנן, באותה שעה אמר הקב"ה למלאך אשר הוא ממונה על החימה, פח זיקה ונפח בקוטמא וזרק גופריתא... שבא לומר כי המלך קצף מאוד, ויצא חמתו אל הפעל על ידי המלאך. שכבר בארנו כי דבר זה היה התחלת הצלת ישראל, ולכך דבר זה בא מלמעלה מן השם יתברך". וראה למעלה פ"א הערה 1310.
(9) כפי שכתב רש"י [בראשית טו, א] "אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך, 'אחרי' מופלג". וכן רש"י חזר וכתב [בראשית לט, ז] "כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך". ומקורו בב"ר [מד, ה]. וראה גו"א בראשית פכ"ב אות יז, ושם דברים פי"א אות לו. וכן כתב להלן לפני ציון 615.
(10) כן כתב בביאור הגר"א כאן, וז"ל: "ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה - בגמרא [מגילה יב:] אמרו 'כשם שעשתה כך נגזר עליה'. פירוש, שקשה להו דכתיב 'אשר נגזר עליה', משמע מן השמים, אף שאין ראוי לעשות לה כן, ומה הוא לשון ('נגזר') ['את אשר עשתה']. לכך פירשו 'את אשר עשתה' קאי על ישראל, כמו שעשתה לישראל כך נגזר עליה מן השמים".
(11) נוקט בלשון "נעריו", כי זהו לשון הפסוק [פסוק ב] "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה".
(12) מכך משמע שלא היה לאחשורוש אשה נוספת, אלא רק את ושתי, ולכך לאחר הריגתה נשאר אחשורוש ללא אשה כלל. וכן אמרו במדרש [אסת"ר א, טו] "ארבעה דברים טובים היו באותו האיש [אחשורוש]; עשה שלש שנים בלא כתר ובלא כסא, והמתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו וכו'", ובחדושי הרש"ש שם אות ה כתב: "כי בשנת שלש למלכו נהרגה ושתי, ובשנת שבע למלכותו נלקחה אסתר". וראה להלן הערה 473.
(13) בא לבאר שבפסוק ב נאמר "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה", ובפסוק ג נאמר "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה וגו'", ומשמע ש"יבקשו" לחוד ואילו "ויפקד המלך פקידים" לחוד, ובא לבאר כפילות זו. וכן המנות הלוי והמלבי"ם פירשו ששני פסוקים אינם דבר אחד. אך ביוסף לקח ובביאור הגר"א מבואר שהבקשה שנאמרה בפסוק ב תתקיים על ידי הנאמר בפסוק ג. וראה הערה הבאה.
(14) לשון המנות הלוי כאן [סב:]: "ויפקד המלך - פירש בו דודי אחי אבא מארי ז"ל החכם העניו הר' יהושע הלוי בן אלקבץ ז"ל פירוש נאה וחשוב. הראשונה דקדק, שהוה ליה למימר בתחלה 'ויפקד פקידים' ואחר כך 'יבקשו', כי הפקידים המבקשים והמקבצים. ולכן פירש 'יבקשו למלך' תכף מהנמצא בשושן עתה מבלי פשפוש וחיקור, אלא הנמצא בשושן או במקומות קרובים. ואחר כך 'ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו' כי לא יתעגן המלך עד אשר יבקשו בכל מלכותו, כי רבה היא, אבל יבקשו תכף מהנמצא". וראה הערה 16.
(15) על מה שיבקשו מיד נערות בתולות [פסוק ב].
(16) מעין זה ביאר כאן רבי אלישע גאליקו, וז"ל: "טעם אומרו 'ויפקד המלך פקידים' אחרי 'יבקשו למלך וגו"... ואפשר כי בפסוק הראשון היתה בקשת הנערות לפילגשים, וזה יהיה תיכף בלי מיתון למלא רצונו בתאוות משכב אשה יפה. אבל למלוך תחת ושתי צריך שיפקד המלך פקידים ויקבצו כל הנערות בתולות, ומהם הנערה אשר תיטב בעיניו תמלוך תחת ושתי. ונתיישב בזה ייתור הפסוק, וגם מה שבפסוק הראשון לא אמר 'כל', ובשני אמר 'כל נערה בתולה'".
(17) ו"לבקש" פירושו לחפש [רש"י תהלים סד, ז, הכתב וקבלה דברים ז, י]. וכן נאמר אצל דוד [מ"א א, ג] "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית ויביאו אותה למלך".
(18) בא לבאר הסבר שני מדוע השלב הראשון הוא ביקוש ["יבקשו למלך"], ואילו השלב השני הוא פקידה ["ויפקד המלך פקידים"].
(19) כפי שאכן היתה מטרתו, כמו שנאמר [להלן פסוק יד] "בערב היא באה ובבוקר היא שבה". לכך האבות היו מוסרים את בנותיהם ברצון, ולא היה צורך לכוף אותם על כך, וכמו שמבאר והולך.
(20) כפי שאמרו בגמרא [מגילה יב:] "כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה", ובסמוך יביא מאמר זה.
(21) אודות ש"ויקבצו את כל נערה בתולה" מורה "שהיה מקבץ אותם בעל כרחם", כן מבואר ברשב"ם [בראשית מא, לה], שכתב: "ויצברו בר תחת יד ממונה של פרעה - וכל זה היה בעל כרחם של מצרים, ולכך כתיב [שם פסוקים לד-לה] 'ויפקד פקידים ויצברו', שכן מצינו באחשורוש 'ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה וגו' אל יד הגי וגו"".
(22) בא לבאר הסבר שלישי לכפילות של "יבקשו" ו"ויפקד המלך פקידים". ועד כה ביאר שני הסברים; (א) "יבקשו" מיד, ולא בכל מדינות מלכותו, ו"ויפקד" לאחר זמן, ובכל מדינות מלכותו. (ב) "יבקשו" מרצונן כל עוד שהבריות חשבו שהמלך רוצה להמליכה תחת ושתי, ו"ויפקד" בכל מדינות מלכותו בעל כרחן, כי כבר נגלה הדבר שהיה בועלן. (ג) עתה יבאר ש"יבקשו" מיד וללא תמרוקי נשים, כי הן יפות מאוד, ו"ויפקד" על ידי תמרוקי הנשים, שהן רק קצת טובת מראה.
(23) כי הואיל ונאמר "ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה", משמע שאף שיש להן מקצת "טובת מראה" זה גם נכלל ב"כל נערה בתולה טובת מראה". וכן אמרו חכמים [יומא עד.] "חצי שיעור, רבי יוחנן אמר, אסור מן התורה. ריש לקיש אמר, מותר מן התורה... איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה, תלמוד לומר [ויקרא ז, כג] 'כל חלב'". ופירש רש"י שם "תלמוד לומר 'כל חלב לא תאכלו', והכא כתיב 'כל' אחלב, כלומר אפילו כל שהוא". וכן כתב רש"י [חגיגה ה.] "על כל - אפילו דבר מועט במשמע". ובמנחות ריש יא: כתב רש"י "'כל' אפילו כל שהוא".
(24) כן הביא דיוק זה מנות הלוי [סב:] בשם רבי אליעזר מגרמייזא, וז"ל: "והר"ר אליעזר מגרמישה ז"ל כתב 'טובות' מלא וי"ו, בנוי בלובן באודם בקומה בדבור בנעימות", והובא במנחת שי כאן [פסוק ב].
(25) יש להעיר, שלכאורה אין זה כתיב חסר אלא לשון יחיד, שנאמר "ויקבצו את כל נערה בתולה טובַת מראה" [בי"ת פתוחה], ולא היה ניתן לכתוב "כל נערה בתולה טובות מראה", שאז היה פותח ביחיד ומסיים ברבים. מה שאין כן בפסוק ב, שנאמר בו "יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה", לכך שם ניתן לומר "טובות" כתיב מלא או חסר.
(26) כי כתיב מלא מורה על דבר מלא, וכמו שכתב רש"י [בראשית כה, כד] "והנה תומים - חסר, ובתמר [בראשית לח, כז] 'תאומים' מלא ["מלא בוי"ו (גו"א שם אות לד)], לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע". וכן כתיב חסר מורה על חסרון, וכמו שנאמר [בראשית כג, טז] "וישקול אברהם לעפרן", ופירש רש"י שם "לעפרן - חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה". ובגו"א שם אות כא כתב: "לפיכך כתב חסר, שיורה על שהוא חסר, והוא רע עין". וראה למעלה פ"א הערות 579, 1156, ולהלן פ"ט הערה 214. ואודות שתיבת "טובת" בכתיב חסר מפחית מן הטובה, הנה נאמר [בראשית ו, ב] "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים וגו'", ופירש רש"י שם "כי טבת הנה - אמר רבי יודן 'טבת' כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה", וראה גו"א שם אות א.
(27) כן הוא בעין יעקב. אך בגמרא שלפנינו איתא "אמר רב", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב, וכמלוקט למעלה פ"א הערה 1. וכן המשך המאמר הוא כפי גירסת העין יעקב. וראה להלן הערות 73, 151, 465, 495, 554, 570, פ"ג הערות 197, 441, 522, פ"ד הערה 11.
(28) "דוד לא ביקש אלא נערה אחת, לפיכך כל אדם הראה לשלוחיו את בתו, אולי תיטב בעיניו" [רש"י שם].
(29) "ואחשורוש היה כסיל, צוה לקבץ את כולן, הכל יודעין שלא יקח אלא אחת, ואת כולן יבעל, מאן דהוה ליה ברתא מטמרה מיניה" [רש"י שם].
(30) פירוש - גם הנהגה תמוהה זו של אחשורוש מורה על תוקף הנס, וכמו שיבאר. ו"גם זה" בנוסף לאמור למעלה [לאחר ציון 4] שזכירת ושתי מורה שהכל נעשה בגזירת הקב"ה. והביטוי "תוקף הנס" כתב למעלה בהקדמה [לפני ציון 523]. וכן למעלה בסוף ההקדמה כתב: "ומפני גודל הנס דקדקו רז"ל ביותר במגילה הזאת לפרש כל דבר ודבר, כמו שנמצא במסכת מגילה פירוש כל המגילה, עם הפתיחות לזאת המגילה, והכל הוא בשביל הנס הגדול. ולכך מהם יש ללמוד לעשות גם כן לפרש איזה דברים במגילה הזאת, לדעת תוקף הנס הזה". וכן הרבה פעמים כתב למעלה הבטוי "גודל הנס" [בהקדמה לפני ציונים 210, 290, 294, 592, בפתיחה לפני ציון 128, ולאחר ציון 217].
(31) כמו שאמרו חכמים [מגילה יג.] "אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד היה משוך עליה", ופירש רש"י שם "אלא חוט של חסד משוך עליה - מאת הקב"ה, לכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש".
(32) כי שלוחי אחשורוש לא מצאו את כולן.
(33) מקשה כן למאן דאמר שאסתר היתה אכן יפה [מגילה טו.], אך למ"ד שהיתה ירקרוקת [שם] לא יקשה, שלא הסתיר אותה כי לא היתה כ"כ יפה.
(34) כן מבואר להדיא בתרגום שני [פסוק ח], וז"ל: "והוה כד אשתמעו פתגמיי דמלכא וגזירותיה וכד אתכנשו עולימתא סגיאת לשושן בירנתא על ידוי דהגי סריסיה דמלכא נטיר נשיא וכד שמע מרדכי דבתולן מתבעיין שקלה וטשיי לאסתר מן רברבנוהי דמלכא אחשורוש דנפקין למיבעי בתולן דלא ייתון וידברונה וטמרא בגו קיטין דלא ייחמון יתה שלוחייא דמלכא... וכד שמע מלכא כתב בדיטגמא דכל בתולתא דתטשי מן קדם שלוחי מלכא חדא היא גזירתא דתתקטל וכד שמע מרדכי פוקדנא דמלכא דחיל ואפקה לאסתר בת אחוי דאבוי לשוקא ואדברת אסתר לביה מלכא על ידוי דהגי נטיר נשיא", והובא במנות הלוי [עג.], והאריך בזה טובא להורות שמרדכי החביא את אסתר, אך הוכרח לבסוף להוציאה ממקום מחבואה. וכן אמרו חכמים [ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתרנג] "היה מרדכי מגדלה והיה מטמנת את עצמה ולא נראית לכל אדם ארבע שנים, משנת שלש למלכו עד שנת שבע למלכותו... עד שמצא אסתר טמונה בשושן הבירה מפני הסריסים".
(35) "פנימה - צנועה, ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר" [רש"י גיטין יב.]. וביבמות עז. כתב רש"י "אין דרך אשה לצאת מביתה". ובשיטה מקובצת נדרים לז: איתא "ומי מצית אמרת דקטנה בעיא שימור, והכתיב 'כל כבודה בת מלך פנימה', דאין דרכן של בנות לצאת. פירוש בנות מי בעיין שימור, והלא אינן יצאנית". וראה הערה 37, ולהלן פ"ד הערה 65.
(36) כן כתב למעלה כמה פעמים, וכגון בהקדמה [לאחר ציון 275] כתב: "כיון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר, לא היה ראוי להיות הגואל רק אסתר. שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה נסתר בלתי נגלה... כי הגואל מן סתירת פנים הוא אסתר. וזה כי כאשר היו ישראל בהסתרות פנים, ראוי שיהיה הגואל אותם מן הסתרת פנים מי שיש לו המדה הראויה לזה, והוא הצניעות והסתר, כמו שהיה לאסתר הצניעות". ובהמשך ההקדמה [לאחר ציון 360] כתב: "כי מפני צניעות של אסתר, שנקראת 'אסתר' על שם הצניעות, שהיתה נסתרת תמיד, ולא יצאה לחוץ אל הנגלה". וכן בסוף ההקדמה [לאחר ציון 593] כתב: "לא היה הנס כי אם על ידי אסתר, שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר, כי צנועה היתה כמו שיתבאר דבר זה באריכות". ולהלן [לאחר ציון 178] כתב: "'אסתר' כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל... שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת 'אסתר' יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה... כי הצניעות דוקא מאבד זרע המן... ובפרט ביד אסתר, שנקראת על שם הצניעות... ועשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה... ולכך שם 'אסתר' ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן, שהוא מזרע עמלק, שהוא מזרע עשו". ולהלן [פסוק יב (לאחר ציון 417)] כתב: "זהו עצם אסתר, כמו שמפרש בגמרא [מגילה יג:] צניעות אסתר, ועיקר שם אסתר מורה על הצניעות, שהיתה מסתרת עצמה, מכל שכן היתה צנוע". וראה להלן ציונים 176, 276, 419, 444, ופ"ד הערה 66.
(37) "שאם כן יש לחשוב כי בלא זה היתה יצאנית, רק עתה שלא תהיה נלקחת לבית אחשורוש לא היתה נגלית" [לשונו למעלה]. והנה כאן מבאר שאשה היא נסתרת בתוך ביתה. וכן בנצח ישראל פ"ט [רמא.] כתב: "עיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי 'כל כבודה בת מלך פנימה'. ולכך התחיל 'איכה ישבה בדד' [איכה א, א]... וכל 'איכה' זה לשון נקיבה. 'היתה כאלמנה' [שם], כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם" [ראה להלן פ"ד הערה 65]. אך מאידך גיסא מצינו שמבאר להיפך, וכגון בנתיב הצניעות ס"פ א כתב: "ועוד אמרו [רש"י בראשית א, כח (ע"פ ב"ר ח, יב)] על האשה שהיא יצאנית, והזכר כובש אותה שלא תהא יצאנית, וכדכתיב [שם] 'וכבשה', מלמד שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית. וכל זה מפני שהאשה יש לה מדריגה פחותה קרובה אל הגלוי, והזכר הוא כמו צורה, שיש לו מעלה נעלמת יותר. ולכך הזכר שהוא כמו צורה כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית". וכן כתב בח"א ליבמות סב: [א, קלד.]. ויל"ע בזה.