לא. אבל טעין דאכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו. ולא קיימא ליה חזקה אמוכר, דהא מקמי דמלו ליה לדיליה תלת שנין זבנה מוכר לאחרינא, ואין לך מחאה גדולה מזו. ואע"ג דלא מחי בהנך תלת שני בתרייתא דאכלה באפי לוקח לא הוי חזקה. ולא תימא הני מילי לטעמיה דרבי יוחנן דאמר (לקמן בבא בתרא לט,ב) כיון דמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, אלא אפילו לריש לקיש דאמר (שם) צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, בכי הא מודה, דכיון דלא קא טעין דזבנה מהאי לוקח שני אלא מבעלים הראשונים קא טעין, לא מהנו ליה הני שלש שנים דאכלה בפני לוקח אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים דקא טעין דזבין מיניהו מקמי זביניה דלוקח.
לא. כדאמרינן לקמן בפרקין (בבא בתרא נ,ב) גבי אשת איש צריכה למחות באחר, ואוקימנא כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, דמגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן, ואמאי, תיסגי ליה בשלש שנים דלאחר מיתת הבעל, אלא לאו ש"מ דכיון דלא טעין דזבן איהו אלא מבעל לא מהני ליה מגו להימניה אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני הבעל, דקא טעין דזבן מיניה, דאי לאו הכי (לא) הויא חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה. ומידי דהוה נמי אהיכא דאכלה שני חזקה בפני הבן וקא טעין דזבנה אבוה, דאי לא אכלה מקצת שני חזקה בחיי האב לא מהימן, כדברירנא לקמן (בבא בתרא נ,ב סי' קצח) גבי שמעתא דאשת איש. הכא נמי כיון דלא טעין דזבנה מלוקח אלא מבעלים הראשונים מקמי זביניה דהאי לוקח לא מהניא ליה האי חזקה דאכלה בתר (דזבניה) [זביניה] דלוקח אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים, דהיינו מקמי זביניה דהך לוקח.
לא. ובדין הוא דאלו לא זבנוה בעלים הראשונים למרי שטרא להאי ארעא בפני עצמה אלא בכלל כל שדותיו סתם הוה קיימא ליה חזקה למחזיק בגוה בשני חזקה דאכלה מקצתן בפני בעלים הראשונים ומקצתן בפני חלוקה, כדאמרינן (לקמן בבא בתרא מב,א) גבי אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח שנה, אלא כיון דזבנה בעלים הראשונים להך לוקח שני מקמי דשלמי ליה שני חזקה למחזיק אשתכח דהך אכילה דאכלה בפני בעלים הראשונים כמאן דליתא דמיא, דכיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו, וכמאן דלא אכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים דקא טעין דזבן מיניהו דמי. ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר ליה ללוקח מינך זבינתה ואכלה שני חזקה כי אמר מבעלים הראשונים זבינתה מקמי זביניה דידך מהימן, דהא ברירנא מיהא שמעתא דאשת איש [ד]לא מהני מגו בהא מילתא אלא היכא דאכלה מקצת חזקה באפי ההוא דקא אתי מחמתיה, דאי לאו הכי הויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה דלא מהני בה מגו, והאי אע"ג דאכלה מקצת שני חזקה בפני בעלים הראשונים כיון דהוה בהדה מחאה לאו אכילה דמהניא גביה חזקה נינהו.
לא. [ו]הני מילי היכא דאית ליה ראיה למרי שטרא דהאי ארעא דידיה דהאי מוכר דאתו תרויהו מחמתיה הואי, אבל היכא דלית לה ראיה בהכי, אע"ג דלית ליה ראיה למחזיק דאכלה מוקימנא לה בידיה, דמגו דאי בעי אמר של אבותי דמפלניא זבינתא, מיניה דההוא פלניא דאתי מחמתיה מקמי שטרא דידך מהימן, כדברירנא לעיל בשמעתא דשכוני גואי (סי' כח ד"ה והני הב') מסוגיא דכתובות:
לא. לז. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. והלכתא כאביי, דסוגיא דגמרא כוותיה, ולא אמרינן מה לי לשקר במקום דאיכא עדים דמכחשי ליה, דלא אלים מה לי לשקר להימוניה לדידיה דקא טעין של אבותי ולאכחושי סהדי דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך היא. ועוד דרבא נמי קאי לקמן (בבא בתרא לג,ב) כוותיה.
לא. אלא מיהו הני מילי היכא דלית ליה ראיה למחזיק דדיירי בה אבהתיה חד יומא, דכל כמה דלא הדר טעין מחזיק טענת בריא דלא מכחשי לה סהדי לא טענינן [ליה] אנן, אלא הויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה, ואי משום דקא טעין של אבותי לאו טענה היא דהא איכא סהדי דמכחשי ליה. אבל היכא דאית ליה ראיה למחזיק דדיירי בה אבהתיה חד יומא, אע"ג דלא טעין איהו של אבותי שלקחוה מאבותיך טענינן ליה אנן, והיינו דתנן (לקמן בבא בתרא מא,א) והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, הא ראיה דדר בה ההוא דמקמי חד יומא בעי, וכיון דלא בעי טענה אע"ג דטעין מעיקרא של אבותי ולא של אבותיך ואכחשוה סהדי לא פקעא זכותיה בהכי, דהא לאו בטענה דידיה תליא אלא בחזקה דידיה ודידיה דאבוה הוא דתליא, וההיא טענה דטעין כמאן דלא טעין לה דמי, ודינא הוא דטענינן ליה אנן דילמא אבוה מאבהתיה דתובע הוא דזבנה ואיהו הוא דלא ידע, דהא כל היכא דקי"ל טוענין ליורש מטעמא דלא ידע במילי דמורישו הוא דטענינן ליה, והוא דדר בה אבוה חד יומא.
לא. וההיא דאמרינן לקמן ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען, דש"מ דאע"ג דלא דר בה ההוא דמקמי חד יומא נמי קי"ל חזקה, דהא אשמעתא דזה אמר של אבותי וזה אמר של אבותי דאיפליגו בה רבא ואביי קאי, ועוד דאי אית ליה ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא (לימא) [למה] ליה עד דטעין איהו, כי לא טעין איהו נמי טענינן ליה אנן, אלא על כרחיך בדלית ליה ראיה קאי, התם כגון דקא טעין מחזיק קמאי דידיה זבניה אבהתי מאבהתך, דכי האי גוונא ודאי כולי עלמא מודו דלא צריך ראיה דדר בה אבוה אפי' חד יומא, מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך כדאיתא בהדיא בפירקין לקמן. דאע"ג דהכא גבי זה אומר של אבותי נמי בדקאי בטענת בריא קאי, דאי לאו הכי לדברי הכל לא הוה שייך בה מה לי לשקר, שאני הכא דמתחילה ועד סוף של אבותי סתמא קאמר, וכיון דתובע קאמר של אבותי וכי אייתי תובע סהדי דאבהתיה היא לא פריש לה נתבע לטענתיה באנפא דלא מכחשי לה, שהרי מוכחא מילתא דמעיקרא של אבותי ולא של אבותיך קאמר, וכיון דאסהידו ליה סהדי לתובע דאבהתיה היא הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ולא אמרינן דילמא של אבותי שלקחוה מאבותיך קאמר, דכי טענינן ליה ליורש מילתא דלא טעין לה איהו הני מילי היכא דאית ליה ראיה דדרו בה או אשתמשו ביה אבהתיה חד יומא, דאיכא למימר דילמא ההוא יומא זבניה מהאי תובע או מאבהתיה, והאי כיון דלית ליה ראיה בהכי לא טענינן ליה אנן, דאפילו איהו גופיה היכא דהדר טעין בטענת שמא של אבותי שלקחוה מאבותיך לא מקבלינן ליה מיניה, דאי משום דינא דיורש, כיון דלית ליה סהדי דדרו ביה אבהתיה חד יומא לא מקבלינן ליה מיניה, ואי משום מה לי לשקר, בטענת שמא לא אמרינן, דעיקר טעמא דמה לי לשקר להימוניה לטוען הוא דמהני, ואי בטענת שמא היכי מהני להימוניה, השתא איהו לא ידע אנן ניקום ונהימניה. וכיון דאילו טעין לה איהו בטענת שמא לא הוה מקבלינן מיניה כל שכן דלא טענינן ליה אנן, ואמטול הכי ליכא לאוקומה בידיה אלא היכא דמבריר לה איהו בטענתיה מקמי דנפיק אבראי בטענת בריא דלא מכחשא להו לסהדי דמהימנינן ליה עילויה מטעמא דמה לי לשקר. והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כדבעינן למימר קמן.
לא. וכי תימא ונהי נמי דכי לית ליה ראיה ליורש או ללוקח דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא לא טענינן ליה אנן, מאי שנא התם (לקמן בבא בתרא מא,ב) גבי לוקח דפתח ליה ר' חייא לההוא גברא בזכותא ואמר ליה אי אית לך סהדי דדר בה ההוא דמקמך חד יומא מוקמינן ליה בידך, ומאי שנא הכא גבי יורש דלא פתחו ליה בהכי, דאיפשר דאי פתחו ליה בהכי הוה מייתי סהדי דאשתמשו בה אבהתיה חד יומא והוו מוקמי לה בידיה. לא דמי, דאלו התם כיון דברירנא מילתא דלוקח הוא, דהא אית ליה ראיה דזבנה מההוא פלניא, דאי לאו הכין לא הוה מוקמינן לה בידיה בלא טענה כדבעינן לברורי התם, דינא הוא למפתח ליה בזכותא כי האי גוונא. חדא דלא שדי איניש זוזי בכדי ואי לא דהוה קיימא בידא דמוכר לא הוה זבין לה מיניה. ואע"ג דלית ליה האי טעמא לר' חייא, הני מילי דלא סמכינן אהאי טעמא להימוניה בלא ראיה, אבל למפתח ליה בזכותא לאיתויי ראיה אית ליה כדחזינן ליה התם בהדיא. ועוד דמוכר גופיה לא הוה עביד, דלא מזבין איניש דלאו דיליה, והוא הדין למקבל מתנה מהאי טעמא בתרא. אבל הכא גבי יורש דלא ברירא מילתא דירתה להאי ארעא ממורישו, דירושה ממילא קא אתיא ולא איתחזק בירושה גבי האי ארעא, לא פתחינן ליה בזכותא לאייתויי סהדי במילתא דלא מוכחא מילתא דאית ליה. וכיון דלא שייך ביה דינא דטוענין ליורש אמטול הכי פסקוה לדיניה במה לי לשקר במקום עדים. הילכך דינא הוא דהדרא ארעא והדרי פירי. ולא תימא הני מילי היכא דאיכא סהדי דאכל, אלא אפילו היכא דליכא סהדי דאכל אלא מחמת טענתיה דקא טעין אין אכלי ודידי אכלי לא מהימן, דהא אכחשוה סהדי בעיקר טענתיה, וכי היכי דגבי גופא דארעא מה לי לשקר במקום עדים הוא גבי פירי נמי מה לי לשקר במקום עדים הוא, כדמפרש לקמן (בבא בתרא לג,א סי' נג) גבי מעשה דרב אידי בר אבין. וכיון דמה לי לשקר במקום עדים הוא דינא הוא דשקיל לה תובע לארעא ולפירי דאכיל מחזיק בלא שבועה, דכל טענה דמכחשי לה סהדי לא משבעינן עילויה, דלא חייביה רחמנא שבועה אלא במקום שאין רואה, וה"ה בשבועות דרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
לא. לח. והאי דינא דהאי דאייתי סהדי דאבהתיה היא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתיה. דמאן דמערער אארעא מחמת אבהתיה ואיצטריך לאייתויי ראיה דאבהתיה היא, לא צריך לאייתויי עידי זביניה או דמתנה מחמת בעלים הראשונים, ולא נמי עידי חזקת שלש שנים, אלא כיון דאייתי סהדי דהוה מקריא האי ארעא גבי כ"ע בשמא דאבוה, דכל מאן דהוה בעי למקרי לה בשמא דמרה לא הוה קרי לה אלא בשמא דאבוה דהאי, ואע"ג דלא מת מתוכה, אי נמי דאייתי סהדי דמת אביו מתוכה כגון דהוה קיימא ברשותא דאבוה בשעת מיתה בחזקת שהיא שלו, ראיה היא לחיוביה לנתבע דנחית לה בתר הכי לאייתויי ראיה או עדים במאי נחית לה בתר הכי. וכל שכן היכא דאייתי תובע עידי חזקת שלש שנים, דחזקה במקום שטר קיימא, בין לתובע בין לנתבע. הלכך אי מייתי נתבע עדים או ראיה דזכה בה מאנפי זכיה מחמתיה דהאי תובע או מחמת אבהתיה או מחמת איניש אחרינא דאתברר דהואי דידיה מעיקרא, אפילו בחד אנפא מהני אנפי דאוקימנא בחזקתיה דהאי תובע, מוקימנא לה בידיה דנתבע. ואי לית ליה ראיה במאי נחית לה ואייתי עידי חזקה גמורה שיש עמה טענה דאחזיק בה בתר הכי נמי מוקמינן לה בידיה דנתבע ומשתבע היסת אטענתיה ומיפטר. והוא דקדימה חזקתיה דתובע לחזקתיה דנתבע, דאימור הדר נתבע וזבנה מיניה. ואי לא מייתי נתבע עדים דמסהדי היכי אתיא לידיה ולא נמי עידי חזקה גמורה, אע"ג דהוו קרו לה כ"ע השתא בשמיה דהאי נתבע, אי נמי דאייתי עדים שמת אביו מתוכה לבתר דאתקריא בשמיה דאבוה דהאי תובע או לבתר דמת אביו של תובע נמי מתוכה, מפקינא לה מידא דנתבע ומוקמינא לה בידא דתובע, דכיון דאתברר בחד מהנך אנפי דאמרן דהאי ארעא דהאי תובע או דאבוה הות מקמי דנחית האי נתבע לגוה, קמא לה בחזקתיה דקמא, והאי דקיימא השתא בידיה הוה ליה מוציא מחבירו עליו הראיה, הלכך אי אית ליה ראיה ברורה מוקמינן לה בידיה ואי לא מפקינן לה מיניה.
לא. והאי מעשה דזה אומר של אבותי היא דאייתי סהדי דאבהתיה היא משכחת לה אפילו בחד מהני אנפי דאמרן, כגון דהוה מיתחזקא בשמא דאבוה או שמת אביו מתוכה. והני תרי אנפי דאמרן דקיימא בהו ארעא בחזקת מריה קמא דלא ליפקה מחזקתיה אלא בראיה ברורה, חד מינייהו אשכחנא ליה עיקר בגמ' דילן ואידך אשכחנא ליה עיקר בגמרא דבני מערבא, וכדמעינת בהו בתרויהו סלקי לך תרויהו לחד טעמא. אנפא קמא דאמרן, דכי מייתי סהדי דהוה מיקריא האי ארעא בשמיה או בשמא דאבהתיה כמאן דידעי סהדי דדידיה היא דמי, דיקינן ליה מההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך (לעיל בבא בתרא ל,א) הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי סיסין אמר ליה האי לאו דבי סיסין היא ואיקרויי היא דמקריא דבי סיסין, וקאמר רב נחמן דכיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין כמאן דאיכא סהדי דהואי דבי סיסין היא ועיילא בכלל זביני. וכי תימא דילמא שאני התם דכיון דאמר ליה נכסי דבי סיסין מזביננא לך אע"ג דלא הויא דבי סיסין נמי מצי א"ל האי שמא זבינת לי, דארעא דמיקראי דבי סיסין זבינת לי והא מקריא דבי סיסין, לא ס"ד, מדאמרי' עלה (שם) כיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין היא, דש"מ בהדיא דאי מייתי מוכר ראיה דהאי ארעא לאו דבי סיסין היא אע"ג דמקריא דבי סיסין נמי לא עיילא בכלל זביני, וממילא שמעת דכי אהני ליה ללוקח דמקריא האי ארעא דבי סיסין לאו לשמא בעלמא אהני ליה, דאם כן אפילו אתו סהדי נמי דלאו דבי סיסין היא לוקמא בידא דלוקח, אלא לברורי דהאי ארעא דידיה דבי סיסין הואי הוא דאהני ליה, דאי לאו הכי לא הוה עיילא בכלל זביניה, ואמטול הכי [אי] מייתי מוכר סהדי דלאו דבי סיסין היא אע"ג דכ"ע קרו לה דבי סיסין תרי כמאה ומאה כתרי ואוקי ארעא בחזקת מוכר דהואי דידיה מעיקרא. וכל שכן דראיה דמקריא בשמא דפלניא לגבי סהדותא דסהדי דידעי דלאו דההוא דמקריא בשמיה היא אלא דאיניש אחרינא היא וידעי היכי זכה ביה ההוא אחרינא כקלא בעלמא לגבי סהדותא דסהדי דמי, וסוגיין בכוליה תלמודין דסהדי מבטלי קלא. וש"מ בהדיא דכל היכא דידיעה האי ארעא דמקריא בשמיה דפלניא ראיה הויא לאחזוקה בדידיה. ומסתיע נמי האי סברא מההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא לג,א) במעשה דרבא בר שרשום לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא כדבעינן לברורי לקמן.
לא. ומנא תימרא דכי אתו עדים שמת אביו מתוכה קמא לה בחזקתיה ומחייבינן ליה לנתבע דנחית לגוה בתר הכי לברורי טענתיה ואי לא מייתי ראיה ברורה או עידי חזקה מפקינן לה מיניה, דגרסינן בירושלמי גבי מודה ר' יהושע שדה זו של אביך היתה ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, כהדא ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו הלך שמעון והביא עדים שמת אביו מתוכה מפקינן לה מראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנא אפקתה מראובן אנא מחזרתה לראובן, כשנתת על פי ב"ד (על פי ב"ד) נתת וכשאתה נוטל ע"פ ב"ד אתה נוטל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה, מי מודיע א"ר אסינא עידי מיתה מודיעין. דשמעת מינה דאע"ג דהוה קיימא השתא בידיה דראובן [ו]איקריא בשמיה דהא בחזקת שהיא שלו קאמר, כי מייתי שמעון עדים שמת אביו מתוכה אע"ג דלא הוה מיתקריא בשמיה, כיון דלא אתברר דלאו דידיה הות מסתמא מוקמינן לה בחזקתיה דראובן ושמעון הוה ליה מוציא ועליו הראיה. ואע"ג דבגמרא דילן לא מוקים לה למתני' דאם יש עדים שהיא של אביו בשמת אביו מתוכה, דהא בהדיא מוקמינן לה התם (כתובות יז,ב) בשאכלה המחזיק שתים בחיי אב ואחת בחיי בנו, כי מוקמי' לה הכי לאו משום דגמרא דילן פליג בעיקר דינא למימרא דעדי מיתת אביו מתוכה לאו ראיה היא, אלא משום דקשיא לן התם אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן, ואמטול הכי אצטריכינן לאוקומה בהכי דהויא מילתא דצריכא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' אכלה מקצת חזקה בחיי האב, אבל לענין עיקר דינא במאן דאייתי עדים בקרקע שמת אביו מתוכה ראיה היא לאוקומה בחזקתיה, וליכא לאחזוקי בהא מילתא פלוגתא בין גמרא דילן לגמרא דבני מערבא אלא בראיה. וכ"ש דכדמעינת בה שפיר לגמרא דילן כיון דסגיא ליה בקלא דהוה מיתחזקא בשמיה לאוקומה בחזקתיה.
לא. ומנא תימרא דכי מיתי נתבע נמי סהדי בכה"ג דהוה מיקריא בשמיה דידיה נמי בתר דהוה מיקריא בשמיה דקמא או לבתר דמית אביו של תובע מתוכה אי נמי לבתר דהוה מיקריא בשמיה דתובע או דאבוה לא הויא ראיה לאוקומה בחזקתיה דנתבע, דהא גמרא דבני מערבא בשהיה הנתבע אוכל שדה בחזקת שהיא שלו קאי, דמשמע דהוה מקריא בשמיה, וכיון דהביא התובע עדים שמת אביו מתוכה מפקינן לה מנתבע ומוקמינן לה בידא דתובע. ועוד דבהדיא תניא (לקמן בבא בתרא מב,א) אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה הרי זו חזקה, היכי דאמי, אי דלא מת האב מתוכה הא בעינן שלש שנים רצופות וליכא, אלא לאו דמת האב מתוכה, וטעמא דאיכא שלש שנים הא לאו הכי מפקינן לה מנתבע, אלמא אע"ג דלגבי קמא ראיה היא לגבי בתרא לאו ראיה היא. וכי תימא ולאו קל וחומר הוא, השתא נתבע דקימא ארעא בידיה לא מהנו ליה עידי מיתת אביו מתוכה, תובע דאתי לאפוקי לא כל שכן. אי נמי לאידך גיסא, השתא תובע דאתי לאפוקי מהנו ליה עידי מיתת אביו מתוכה, נתבע דקימא ארעא בידיה לא כל שכן. לא דמי, דאלו תובע לא קא אתי לאפוקי ארעא דהוה קימא מקמי הכין בחזקתיה דנתבע, דהא מקמי דנחית לה נתבע או אבוה הוה קימא בחזקתיה דתובע, ואלו נתבע קאתי לאחזוקי בארעא דהוה קימא בחזקתיה דתובע מקמי הכין. וכיון דהוה קימא בחזקת תובע או בחזקת אבהתיה מעיקרא לא מצי נתבע לאפוקה מחזקתיה אלא או בסהדותא דמכחשא לה לחזקתיה דתובע או בראיה ברורה דזכה בה מחמת מרה, או בחזקה שיש עמה טענה, דקרקע בחזקת מארה קימא וכמה דקימא בידיה דמיא והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ומעשה דההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעין שנין, לא סגיא בארבעין שנין דלא הוה מקריא בשמיה, ואפי' הכי אצרכוה לראיה דדר בה ההוא דמקמי חד יומא:
לא. לט. הדר א"ל אין דאבהתך היא ומינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה והאי דקאמינא דאבהתי דסמיכי לי עלה כאבהתי טוען וחוזר וטוען או אינו טוען וחוזר וטוען עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעא אמרי אינו טוען וחוזר וטוען. וקימא לן כעולא, דהא איפסקא הלכתא לקמן כותיה. ומודי עולא היכא דא"ל מעיקרא של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען. וש"מ דאפי' למאן דאמר טוען וחוזר וטוען הני מילי היכא דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, אבל היכא דלא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא לא. ודוקא דלית ליה ראיה דדר בה אבוה חד יומא, דכיון דבעי טענת בריא (ואשתכח) [ואתכחש] בטענתיה הויא ליה חזקה שאין עמה טענה, אבל היכא דאית ליה ראיה בהכין, כיון דלא בעי טענה כמאן דלא טעין מעיקרא מידי דמי וטענינן ליה אנן. והיכא דאשתעי מילי בבי דינא ולא טען דסמיכי לי עלאי כדאבהתי, ונפק ואזל לבראי והדר אתא לבי דינא וטען דאינו טוען וחוזר וטוען. ואע"ג דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, מ"ט טענתא אגמרוה.
לא. ומודו נהרדעאי היכא דא"ל אין דאבהתך הואי והאי דאמרי לך דאבהתאי שלקחוה מאבותיך קאמינא לך דטוען וחוזר וטוען. דהא לא הדר ביה מטענתיה קמיתא כלל. ודוקא דקא אתי בטענת בריא כדברירנא לעיל. ודוקא נמי דטעין הכי מקמי דנפיק מבי דינא, אבל היכא דלא הדר טעין הכי אלא לבתר דנפק מבי דינא לא מקבלינן לה מיניה מטעמא דטענתא אגמרוה, דאי ס"ד כל כי האי גוונא לא חיישינן דלאו טוען וחוזר וטוען אלא כולה חדא טענתה היא, אי הכי כי לא טעין איהו נמי נטעון ליה אנן דשל אבותי שלקחוה מאבותיך קא בעי למימר, ולאו מה לי לשקר במקום עדים הוא, אלא מדתנינן ליה במה לי לשקר במקום עדים ש"מ דמסתמא טוען כמאן דאמר של אבותי ולא של אבותיך היא משמעו, כי הדר טעין של אבותי שלקחוה מאבותיך לבתר דאייתי האיך סהדי דאבהתיה היא טוען וחוזר וטוען הוא, ודינא הוא דלא מקבלינן לה מיניה אלא היכא דטעין לה מקמיה דנפיק מבי דינא אי נמי דאתברר דלא אגמרוה טענתא.
לא. והיכא דאשתעי מילי אבראי ולא טען ואתא לבי דינא וטען דטוען וחוזר וטוען מ"ט עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא. כלומר מודו נהרדעי נמי דהיכא דאשתעי מילי מעיקרא בהדי בעל דיניה אבראי ולא טען מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אלא של אבותי, והדר אתא לבי דינא, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי שאכלה שני חזקה, א"ל להאיך אין דאבהתך היא ומינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה והאי דאמרי לך אבראי דאבהתי היא דסמיכי לי עלה כדאבהתי, דטוען וחוזר וטוען, מ"ט עביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא. וכיון (דטענה) [דטעמא] משום הכי הוא, מסתברא דאפי' טעין אבראי של אבותי ולא של אבותיך והדר אתא לבי דינא, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי א"ל אין דאבהתך היא ואכלתיה שני חזקה ואיתי סהדי דאכלה שני חזקה מהימן, דעביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא גבי דיינא, ומצי א"ל האי דאמינא לך אבראי של אבותי ולא של אבותיך משטה הייתי בך כי היכי דלא איגלי לך טענתיה.
לא. אמר אמימר אנא כנהרדעאי אנא ואפילו הכי סבירא לי דטוען וחוזר וטוען והלכתא טוען וחוזר וטוען. והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, דהא אפילו למאן דאית ליה טוען וחוזר וטוען היכא דלא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא מודי דאינו חוזר וטוען, דאמרינן ומודה עולא היכא דאמר של אבותי ולא אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען משום דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא.
לא. ודוקא היכא דלא הדר ביה מטענתיה קמיתא אלא לבתר דאתו סהדי דמכחשי ליה, דמוכחא מילתא דמחמת סהדותא דסהדי דאכחשוה הוא דהדר וטעין טענתא אחריתי, אבל היכא דהדר ביה מטענתיה קמיתא מקמי דלכחשוה סהדי וקא טעין טענתא אחריתי, אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא ואע"ג דאשתעי מילי מעיקרא בבי דינא ולא טען לה להאי טענתא בתריתא ונפק אבראי והדר אתא לבי דינא וטעין לה מקבלינן לה מיניה, דעל כרחיך כל כמה דלא אתו סהדי אמרינן מגו דאי בעי קאי בטענתיה קמיתא ומיפטר, דאכתי ליכא סהדי דמכחשי ליה, כי עקר לה לטענתיה קמיתא וטעין טענתא אחריתי דמיפטר בגוה מהימן.
לא. ונפקא מינה להיכא דטעין מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי, דאי לאו דטוען וחוזר וטוען, כיון דטעין מעיקרא לא לויתי כמאן דאודי דלא פרע דמי וכי הדר טען לויתי ופרעתי מהימנינן ליה אהלואה ולא מהימנינן ליה אפרעון, דהא טעין מעיקרא לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומחייב לשלומי, השתא דטוען וחוזר וטוען משתבע דפרע ומיפטר. והוא הדין בעלמא דלא שייך האי טעמא דנפקא מינה לענין שבועה, דאי הוה סבירא לן דאינו טוען וחוזר וטוען לא מהימנינן ליה לאשתבועי אלא אטענתיה קמייתא, השתא דקימא לן דחוזר וטוען משתבע אטענתיה בתריתא ומיפטר. והוא דלא אתו סהדי בתר הכי, אבל היכא דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוה בטענתיה קמיתא מיחייב, ולא משגחינן בטענתיה בתריתא עד דמיתי ראיה, דהא ליכא למימר מגו דאי בעי קאי בטענתיה קמיתא ומיפטר כי הדר טעין טענתא אחריתי דפטר ביה נפשיה נמי מיפטר, דהא אנן סהדי דאי הוה קאי בטענתיה קמיתא הוה מיחייב אפומא דהאי סהדי דאתו השתא למכחשי ליה ואשתכח דליתיה למגו כלל. ועוד הגע עצמך דטעין מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי, דכיון דקימא לן האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הוה ליה כמאן דאודי מעיקרא דלא פרע ותו ליכא להימוניה דלוה ופרע, אלא קמא דלא אתו סהדי דאיכא להימוניה משום מגו, אבל היכא דאתו סהדי ואכחשוה בטענתיה קמיתא, אע"ג דלא אתו סהדי אלא לבתר דהדר ביה איהו מינה לגבי סהדי דאכחשוה בגוה כהודאה דמיא, כמאן דטעין מעיקרא טענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילתא דמיפטר בה, דלא מקבלינן לה מיניה לאיפטורי בגוה אלא בראיה, דהא ליתיה למגו כלל.
לא. וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר ביה מטענתיה קמיתא אלא לאחר כדי דבור, אבל בתוך כדי דבור אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתא קמיתא כלל חוזר וטוען. ואע"ג דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוה בטענתיה קמיתא לאו הכחשה היא, דכיון דהדר ביה מטענתיה קמיתא בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין לה מעיקרא דמי, דקימא לן תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים