לד. נז. ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני סבר רב אידי בר אבין קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרב אמי איתי חד סהדא דמחטף חטפה מיניה א"ל אין חטפי ודידי חטפי א"ר אמי היכי נדיינוה דייני להאי דינא לישלים ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע כיון דאמר חטפי ודידי חטפי הוה ליה גזלן. כלומר כי אמרינן עד אחד לשבועה היכא דקא כפר במאי דקא מסהיד סהדא, אבל האי כיון דאמר דמחטף חטפיה הא קא מודי דגזל ולא מצי לאכחושי לסהדא. וגירסא דמתיבתא, כי אמרינן עד אחד לשבועה היכא דקא כפר במאי דקא מסהיד סהדא האי הא קא מודי דחטף. א"ל ר' אבא הוה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע [וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע] משלם. כלומר, הוה מחוייב שבועה דלא חטף לאכחושיה לסהדא, ואינו יכול לישבע דהא מודי דחטף, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, הכא נמי כיון דאיכא חד סהדא דאכלה תלת שני הוה ליה מחוייב שבועה דלא אכלה, ואינו יכול להשבע דהא קא מודי דאכלה, הילכך משלם. א"ל אביי מי דמי התם גבי נסכא דרבי אבא חד סהדא דאסהיד ביה דחטף לאורועי לנתבע קאתי דהא אי איכא תרי סהדי הוה מפקינן לה מיניה, וכיון דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ובדין הוא דאי הוה טעין מעיקרא דלא חטף הוה משתבע אפומא דחד סהדא ומיפטר, השתא דאודי דחטף הוה ליה מחויב שבועה דלא חטף והוא אינו יכול לישבע דהא אודי דחטף, הלכך משלם. אבל הכא גבי פירי חד סהדא לסיועיה לנתבע קאתי. דהא אי איכא סהדא אחרינא בהדיה הוה מוקמינן לה לארעא בידיה דמחזיק, וכיון דאין השנים מחייבין את הנתבע ממון אין האחד מחייבו שבועה כלל כי היכי דתימא כיון דאינו יכול לישבע משלם, הלכך השתא נמי דליכא אלא חד סהדא דינא הוא דהדרה ארעא למארא, ופירי משתבע נתבע שבועת היסת דדידיה אכל ומיפטר, דחד סהדא לגבי פירי כמאן דליתיה דמי דלסיועי לנתבע קא אתי.
לד. אלא אי דמי ודאי הא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתי שנין ולפירי. דאלו היכא דאייתי תובע חד סהדא דאכלה האי נתבע לפירי דארעיה תרתי שנין ונתבע קא טעין לקוחה היא בידי ואין אכלי ודידי אכלי, כיון דאלו הוו תרי סהדי דאכלה תרתי שנין הוה מיחייב לאהדורה לארעא ולפירא כדאמר רב נחמן (לעיל בבא בתרא לג,ב) הדרא ארעא והדרי פירי, השתא נמי דליכא אלא חד סהדא הוה ליה מחוייב שבועה לאכחושיה לסהדא ולאשתבועי דלא אכל, ואיהו לא מצי משתבע דהא אודי דאכל, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם.
לד. נקטינן השתא מהני שמעתתא כולהו לענין פירי, דמאן דאכיל פירי דארעא דחבריה מחמת דהוה טעין בה בגופא דארעא דדידיה הוא, דאי אכחשוה סהדי בעיקר טענתיה, כי היכי דהדרא ארעא הדרי פירי. ואפילו היכא דליכא סהדי דאכלינהו אלא מחמת טענתיה דקא טעין אין אכלי ודידי אכלי לא מהימן, דמה לי לשקר במקום עדים הוא כי מעשה דרב אידי בר אבין (לעיל בבא בתרא לג,א), הלכך דינא הוא דהדרא ארעא והדרי פירי בלי לחיוביה לתובע שבועה, דהא איכא עדים דמסייעי ליה, כדברירנא גבי שמעתא קמייתא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי (לעיל בבא בתרא לא,א סי' לז ד"ה וכי).
לד. ואי ליכא סהדי דמכחשי ליה לנתבע בעיקר טענתיה, ולא קא הדרא ארעא אלא מחמת דהויא ליה ראיה לתובע לאוקומה בחזקתיה ולא הויא ליה לנתבע בגוה ראיה ולא חזקה לאוקומה בידיה, איכא לפלוגי, דכל היכא דאיכא סהדי דאכלינהו נתבע לפירי, מיהו לא קא מסהדי דאכלה אכילה דקיימא ליה חזקה בגוה, לא שנא טעין לקוחה היא בידי ולא שנא של אבותי, הדרא ארעא והדרי פירי ולא מצי אמר דידי אכלי, דהא אתברר דפירי דלאו דידיה אכל וליכא מיגו להימוניה, דאי נמי טעין החזרתים לך נמי לא מהימן דהא דהוו דידיה אכלינהו ומימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן, וכל כי האי גוונא כפרעתיך בתוך זמני דמי כדמיברר בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ה,ב). ולא תימא הני מילי היכא דאיכא תרי סהדי דאכלינהו, אלא אפילו היכא דליכא אלא חד סהדא, כל היכא דאילו הוו תרי סהדי הוה מיחייב כי איכא חד סהדא נמי מיחייב, דהוה ליה מחויב שבועה בעד אחד ואינו יכול להשבע דמשלם כדאמרינן בשמעתין בהדיא.
לד. ולא שנא בחד סהדא ולא שנא בתרי סהדי, כיון דלא אכחשוה סהדי לנתבע בעיקר טענתיה אלא כי הדרא ארעא מחמת דאתברר דהוה קיימא מעיקרא בחזקת תובע ולא הויא ליה לנתבע ראיה לאוקומה בידיה וסהדי דאכילה נמי לא קא מסהדי דלאו דידיה אכל, מיחייב תובע לאשתבועי ליה לנתבע שבועת היסת אטענתיה כשאר טענות דעלמא כל היכא דמשתבע ושקיל כעין דאורייתא הוא דמשתבע הני מילי במאן דאתי לאפוקי ממונא דקאי בחזקתיה דנתבע אבל הכא דארעא ופירי בחזקתיה דתובע קיימי, דהא כי קא מיחייב נתבע לשלומינהו מחמת דקיימא ארעא בחזקתיה דתובע הוא דמיחייב, כי היכי דאלו איתינהו לפירי בעינייהו גבי נתבע הוה שקיל להו בלא שבועה, דממונא דנפשיה קא שקיל, כי ליתינהו בעינייהו נמי כיון דאיכא סהדי דאכלינהו כמאן דאיתינהו בעינייהו גביה דמי, דהא אתברר דממונא דהוה ליה לתובע למשקליה בלא שבועה אכל. תדע דאפילו איכא חד סהדא דאכל נמי קאמרינן בשמעתין בהדיא דמיחייב מטעמא דכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע, וקיימא לן דכל המחוייב שבועה ואינו יכול להשבע שקיל תובע בלא שבועה, לבר מחשוד שבועה דיכול להשבע הוא ואנן הוא דלא שבקינן ליה כדברירנא בפרק שבועת העדות ובפרק כל הנשבעין שבתורה, וכיון דבחד סהדא שקיל בלא שבועה כ"ש בתרי סהדי. אבל שבועת היסת ודאי מיחייב, ואע"ג דקיימי פירי בחזקתיה דתובע, ואפילו אגלימא דאכתפי נמי מצי משבע ליה היסת.
לד. ובדין הוא דלא ליחייב ליה שבועה אלא לבתר תשלומין, אלא כיון דחייבוהו בי דינא לאהדורי ארעא כמאן דאהדרה (נמי) [דמי] דהא לא מיחסרא גוביאנא [ו]מחייב שבועה עילוה, ואע"ג דלא שלים ליה פירי. וכיון דאשתבע ליה אגופה דארעא תו לא מיחייב לאשתבועי ליה אפירי, דטענה דפירי בארעא תליא וחדא שבועה [היא].
לד. והנ"מ דאיכא אפילו חד סהדא דאכל כדאמרן, אבל היכא דליכא אפילו חד סהדא דאכל, אי נמי איכא חד סהדא דאכלה אכילה דאלו אסהידו בה תרי הוה קיימא ליה חזקה, בהא נמי איכא לפלוגי, דאי אתי בטענת בריא דזכייה גמורה דמיפרשא מגו טענתיה בפרט באנפא דאי הוו מסהדי ביה סהדי הוה מוקמינן לה לארעא ולפירי בידיה, ולא אכחשוה סהדי בטענתיה אלא כי הדרא ארעא מחמת דאתברר דהוה קיימא מעיקרא בחזקת תובע ולא הויא ליה ראיה לנתבע לאוקומה בידיה, אע"ג דהדרא ארעא לא הדרא פירי, דמגו דיכיל למימר לא אכלי דהא ליכא אפילו חד סהדא דאכל אכילה דמיחייב עלה תשלומין כי אמר אכלי ודידי אכלי מהימן דהא לא אכחשוה סהדי בטענתיה ולאו מה לי לשקר ולאו מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע הוא, הלכך תרווייהו משתבעי שבועת היסת, האי משתבע אגופא דארעא דהדרא ליה והאי משתבע אפירי דאכל.
לד. והוא הדין היכא דאתברר דאכל בסהדותא דמיחייב בה תשלומין, דאי אודי דאכל טפי ממאי דמסהדי ביה סהדי מיהו קא טעין אין אכלי ודידי אכלי, אי בחד סהדא, בין דמתברר בעידן טענתיה שיעור מאי דאכל בין דלא מתברר, משלם מאי דמסהיד ביה סהדא ומשתבעי תרווייהו שבועת היסת אשארא כדאמרן, ואי בתרי סהדי, איכא לפלוגי, דאי לא אתברר בעידן טענתיה דאית ביה בההוא טופיאנא דאודי ביה שוה שתי כסף משלם מאי דמסהדי ביה סהדי ומשתבע אשארא שבועת היסת דדידיה אכל, ואי אתברר בטענתיה דאית ביה בשארא שוה שתי כסף לבד משוה פרוטה דמסהדי ביה סהדי משלם מאי דמסהדי ביה סהדי ומשתבע אשארא שבועה דאורייתא אטענתיה מדר' חייא קמייתא. ובין כך ובין כך משתבע ליה תובע אטענתיה אמאי דשקיל מיניה כדברירנא.
לד. ואי לא אתא בטענת בריא דזכייה גמורה, אע"ג דאתי מכח אבהתיה וקא טעין דדרו בה אבהתיה מקמי כמה יומי ודאכלה איהו בתרייהו שני חזקה, וליכא סהדי דמכחשי ליה בחדא מהני טענתא, אע"ג דאלו איתי סהדי בהכין הוה מוקמינן לה לארעא ולפירי בידיה, השתא דלית ליה סהדי לא אמרינן מיגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר אכלי ודידי אכלי מחמת דאכלתה שני חזקה לבתר דדרו בה אבהתיה חד יומא מהימן לאפטוריה מפירי, [דלא] אמרינן מגו אלא בטענת בריא, והכא אע"ג דלגבי דירה דאבהתיה טענת בריא היא, כיון דלגבי זכייה דאבהתיה לאו טענת בריא היא דהא לא ידע אי דרו בה מחמת דזכו בה או בתורת עראי בעלמא לא אמרינן מגו. דאי לא תימא הכי, גבי גופא דארעא נמי כי מייתי סהדי דדר בה איהו שני חזקה ולית ליה סהדי דדר בה אבוה חד יומא ליהמניה דדר בה אבוה חד יומא מגו דיכיל למימר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה. אלא לאו ש"מ דלא אמרינן מגו אלא בטענת בריא דזכייה אבל בטענת ראיה לא אמרינן מגו, הילכך דינא הוא דמשלים ליה פירי לתובע ולית ליה גביה אלא פתקא דלוטא דטענת שמא היא:
לד. נח. ושמעינן מיהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד, ואי אודי במאי דמסהיד סהדא אע"ג דטעין טענתא אחריתי לאפטוריה בגוה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע [ו]משלם, וכן כל המחוייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע [משלם]. אבל מקום שאין השנים מחייבין אותו ממונא אין האחד מחייבו שבועה. לפיכך אפילו הודה במה שהעיד העד אלא שפטר עצמו מדרך אחרת נאמן, ובשבועת היסת, כמאן דליכא סהדא כלל:
לד. נט. ושמעינן נמי מינה דמאן דחטף מידי מחבריה, דלא מיבעיא היכא דאיכא תרי סהדי דחטף, אלא אפילו איכא חד סהדא נמי לא מצי למימר אין חטפי ודידי חטפי, ולא אמרינן בכי הא לא חציף איניש למשקל מידי דלאו דיליה, דכי אמרינן הכי היכא דאיכא למימר דאדעתא דחבריה קא עביד, אבל היכא דחטיף מיחטף אין לך גזלן גדול מזה. והוא הדין היכא דשקיל דרך גנבה דמוכחא מילתא דלאו מדעת בעלים קא שקיל:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים