מא. קיב. איבעיא להו סתמא מאי. היכא דלא אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה, ולא אמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה מהו. רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן. נקיטינן השתא מיהא שמעתא במתנתא טמירתא, דלא מיבעי היכא דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה דלא מגבינן בה, אלא אפילו בסתמא נמי לא מגבינן בה. ולא תימא הני מילי היכא דמיחסר גוביינא, אלא אפילו היכא דלא מיחסר גוביינא, כגון דקימא ההיא ארעא בידא דמקבל מתנה מזימניה דשטרא, ולא כלום הוא. והאי דנקט לישנא דלא מגבינן בה ולא קאמר פסולה, לאו למימרא דאי קדים וגבי לא מפקינן מיניה, דהא קי"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת, ואע"ג דקימא בידא דמקבל מתנה בחזקה דמארה קיימא וכמאן דלא גביא דמיא, ואשתכח דלא שנא אתיא לידיה דמקבל ול"ש לא אתיא לידיה שייך בה לישנא דלא מגבינן בה. תדע דהא גבי מעשה דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא קא פסיק רבא ואמר לא מר קנה ולא מר קנה, ולא קנה לגמרי משמע. ובמסקאנא דשמעתין נמי קאמרינן אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני, דש"מ דמתנתא טמירתא לא קניא כלל. הילכך אע"ג דקימא ארעא בידא דמקבל נמי ולא כלום הוא, דהא לא נחית לה אלא בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא. ואפילו אכלה שני חזקה נמי לא קימא ליה חזקה, דתניא האוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אינה חזקה. ואפילו היכא דקימא בידיה מזימנא דשטרא נמי לא קני, ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, דאיכא למימר דמעיקרא לאו לאקנויי ליה קא מיכוין והאי דאחתיה לגוה לאלתר לפירי בלחוד הוא דאחתיה. ואם תימצא לומר לגופה אחתיה, דילמא השתא הוא דאימלך לאקנויי ליה גופא, הילכך השתא לא קני דהא לא אקני ליה השתא ולא מידי, ובשטרא דמעיקרא נמי לא קנה דמתנתא טמירתא היא ולא קניא, ואשתכח דלא קני ולא מידי.
מא. וכי תימא א"כ למה ליה לרב יהודה למנקט לישנא דלא מגבינן בה, לימא פסולה אי נמי לא קנה, נפקא מינה למטלטלי, דאי מטלטלי נינהו ומטו לידא דמקבל מתנה וקא טעין דבתורת מתנה גמורה יהבינהו נהלי לא מפקינן מיניה, דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דאפילו במקרקעי נמי, הא קמ"ל דמתנתא טמירתא דלא קניא לאו משום דמיחסרא חד מאנפי הקנאות הוא, אלא מספיקא הוא דלא קניא, דאימור לאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא לקנוניא בעלמא קא מיכוין, הילכך אוקי ממונא בחזקת מאריה ומספיקא לא מגבינן לה מיניה והאי דלא פסיק ואמר פסולה, נפקא מינה דלא קרעינן ליה לשטרא, דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא גופיה אי נמי מפומא דסהדי אחריני דכי איכוין למיכתבה טמירתא לאו לאברוחי איכוין ולא לדחויי איכוין אלא מחמת אונסא אחריני דמפרשי ליה קמן, וחזינן דלית ביה ריעותא להאי מתנתא, מגבינן בה, ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא דילמא מיגליא מילתא בסהדי. ודמיא לההיא דאמרינן במכילתין בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב) האי שטרא דיתמי דנפק עליה תברא לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה. אגבויי לא מגבינן ביה, דהא נפק עליה תברא, ומקרע לא קרעינן ליה דילמא גדלי יתמי ומייתו סהדי ומרעי ליה לתברא. ובפרק כל הנשבעין (שבועות מח,ב) נמי גבי מת לוה בחיי מלוה אמרינן האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה. ואף האי לא מגבינן בה דהכא נמי דכותיהו, דלא מקרע קרעינן ליה לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה. דאי מתברר דלמתנה גמורה איכוון כדאמרן מגבינן בה.
מא. והני מילי במתנאתא דטמירתא ממש, אבל בסתמא איכא לעיוני. דאיכא למימר דאע"ג דאיפסיקא הילכתא חיישינן ולא קאמרינן פסולה אי נמי לא מגבינן בה, לאו משום דשאני לן במתנתא בין היכא דאמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה ובין היכא דאמר להו כתובו ליה סתמא, אלא משום דעיקר טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום חששא בעלמא הוא דחיישינן, דילמא לאו לאקנויי קא מיכוין אלא לקינוניא הוא דקא בעי מעבד, אי נמי לדחויי בעלמא הוא דכתב ליה, וכיון דאיכא חששא אוקי ממונא בחזקת מריה, ואע"ג דנחית לה לארעא נמי מזימניה דשטרא ולא כלום הוא. תדע דהא ללישנא בתרא דרב יוסף אפי' בסתמא נמי לא מגבינן בה, דהא הנהו לישני דרב יוסף תרוייהו אדרב יהודה קיימי, דאמר האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה, ואמרינן היכי דמי מתנתא טמירתא ואיתמרו בה תרי לישני משמיה דרב יוסף, ואמרינן עלה מאי בינייהו איכא ביניהו סתמא, ללישנא קמא מסתמא לאו טמירתא היא ללישנא בתרא בסתמא נמי טמירתא היא ולא מגבינן בה. ועל כרחיך כי איפסיקא הלכתא גבי סתמא דחיישינן אליבא דלישנא בתרא איפסיקא, דש"מ דלישנא דלא מגבינן בה ולישנא דחיישינן תרוייהו חד טעמא נינהו.
מא. מיהו איכא להו רבואתא קמאי דדייקי לישנא דחיישינן דמשמע להו דלא מגבינן בה ולא מבטלינן לה לגמרי אלא בדקינן ליה למילתא. אי חזינן בה מאי דאיכא למיחש מיניה למתנתא טמירתא כגון דאיגלי לן דלא כתבה מדעתא דנפשיה, כגון האי מעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, אי נמי כגון דפייס מיניה בריה או איניש אחרינא למכתב ליה מתנה וקא מדחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובו ליה סתמא, דהתם ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא דהא לאו מדעתא דנפשיה כתבה ואיכא למימר דדחויי קא מדחי ליה. ואי חזינן ליה דכתבה מדעתא דנפשיה וליכא למיחש בה להאי חששא כלל לא מבטלינן ליה לשטרא ומתנתא מעליתא היא. ודיקינן מדאמרינן חיישינן ולא אמרינן לא קני.
מא. ועוד חזינן להו דכתבי דהאי סתמא נמי דחיישינן בה למתנתא טמירתא ליתא אלא במתנתא דהויא לאחר זמן, אבל במתנה מעכשיו כיון דקני ליה מההוא יומא ומטיא לידיה קמא לה ברשותיה ואין לך פירסום גדול מזה. אבל ודאי אי הדר בה מקמי דתמטי לידא דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוין ולהכי כתב ליה סתמא, טענתיה טענה, דהא אכתי לא מטיא לידיה דמקבל כי היכי דתיפרסם בהכי. הדין סבריה דרבינו יוסף הלוי בן מיגש ז"ל דכתביה נמי משמא דרבינו יצחק בעל הלכות רביה ז"ל ומשמא דגאון ז"ל. וראויים הם רבותינו הגאונים לסמוך עליהן אפילו שלא בשעת הדחק, דאיכא למימר דרבינא ורב אשי כי פליגי בסתמא לאו אליבא דתרי לישני דרב יוסף פליגי [אלא] אליבא דנפשיהו פליגי, ומאן דאמר חיישינן לאו כלישנא בתרא דרב יוסף קא פסיק אלא סברא דנפשיה קאמר. דיקא נמי מדלא איתמרא פלוגתייהו גבי לישני דרב יוסף, ועוד מדלא אמר מר הלכה כלישנא קמא ומר הלכה כלישנא בתרא אלא מר אמר לא חיישינן ומר אמר חיישינן, ש"מ לאו כמתנתא טמירתא ממש משוי לה אלא למיחש לה בעלמא קאמר. מיהו להאיך טעמא קמא דכתבינן גבי טמירתא דלא מגבינן בה משום דחיישינן דילמא לקינוניא קא מכוין אי נמי מחמת איניש אחרינא דאניס ליה למכתב ליה, הכא גבי סתמא דחיישינן כי אתי לסלוקיה חששא לא סגיא ליה בסהדי דמסהדי דמדעתא דנפשיה כתבה, עד דמסהדי נמי דלאו מחמת דוחקא דאיניש אחרינא דהוה דחיק ליה למיכתב ליה לדיליה כתבה וכן האי דשאני להו לרבואתא במתנה מעכשיו בין היכא דהדר ביה מקמי דמטי לידיה דמקבל להיכא דלא הדר ביה אלא דבתר דמטיא לידיה, מסתברא לן דלא שייך לפלוגי אלא היכא דהדר ביה לבתר דמטי שטרא לידא דמקבל, דאי הדר ביה מקמי דלימטי ממונא לידיה שייך ביה דינא דחששא, ואי לא הדר ביה אלא לבתר דמטא ממונא לידיה מדעתא דנותן לא שייך ביה דינא דחששא, אבל היכא דהדר ביה מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל כיון דבשטר שאין בו קנין עסקינן, דאי אית ביה קנין ליכא למיחש לסתמא, כי לית ביה קנין אפילו במפורסמת נמי (כמא) [כל כמה] דלא מטי שטרא לידא דמקבל מצי הדר. והיכא דכתב ליה טמירתא ושמיט ואכיל להו לפירי מיחייב לאהדורינהו, דקי"ל כרב נחמן דאמר (ב"מ קב,ב) קרקע בחזקת בעליה קיימת ואפילו בא בסוף החודש כלו למשכיר. ומאי שנא מאידך דרב נחמן דאמר (יבמות צג,א) המוכר פירות דקל לחבירו אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. התם אע"ג דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, כיון דאיהו להקנאה קא מיכוין מחילה בטעות כי האי גונא הויא מחילה, אבל הכא כיון דנותן לא גמר ואקני כלל אע"ג דשמיט מקבל מתנה ואכיל להו מדעתא דנותן קננהו מהשתא.
מא. ברם צריך את למידע דכי אמרינן גבי סתמא דחיישינן למתנתא טמירתא, דוקא במאן דיהיב מתנה לחבריה בשטרא גרידא דלית ביה קנין, כגון דאמר להו לסהדי כתובו וחתומו והבו ליה, דכיון דבהאי שטרא הוא דקא מקני ליה צריך למימר להו לסהדי תיבו בשוקא ובבריאתא וכתובו ליה, דאי לא אמר להו הכי איכא למימר דלאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא קינוניא הוא דקא בעי למעבד בהדיה אלוקח, ואמטול הכי קא מקני לה בשטרא דחתימי עליה סהדי כי היכי דלהוי בידיה לראיה לאפוקי ביה מלוקח בתרא, ואמטול הכי קא עביד לה טמירתא כי היכי דלא לשמעו ביה אינשי וממנעי ולא זבני מיניה. ולהאיך טעמא אחרינא דפרישנא (לעיל סי' קי) דלא גמר ואקני ולדחוייה בעלמא הוא דכתב ליה, להכי איכוין לאקנויי ליה בשטרא דחתימי עליה עדים, דהויא מילתא דאית בה עיכובא עד דכתבי ליה שטרא וחתמי ליה, ועוד דלבתר דכתבי ליה וחתמי ליה נמי לית להו רשותא למימסר ליה שטרא עד דמימלכי ביה בתר חתימה, כדאיתא בהדיא בפ' אע"פ (כתובות נה,א) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה. ומדנקט אנפא דאית ביה עיכובא ושהותא טפי מוכחא מילתא דלדחויי הוא דאיכוין, סבר דילמא אדהכי והכי מתרמיא מילתא ולא כתבי ליה, אי נמי מסתלק דוחקיה מיניה ולא צריך לממסר ליה, וכיון דאיכא ריעותא בעיקר הקנאה דידיה לא קני. אבל היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה, אי נמי דכתב ליה נותן למקבל מתנה שדי נתונה לך ומסר ליה שטרא, אע"ג דלא אמר להו לסהדי כתובו ליה כלל קני, דלאו בשטרא דחתימי עליה סהדי קא מיכוין לאקנויי ליה כי היכי דלימא להכי איכוין לאקנויי ליה בהאי אנפא דאית ביה עיכובא משום דמיכוין לדחוייה, אי נמי כי היכי דלימא לקינוניא קא מיכוון, אלא להקנאה גרידתא קא נחית. ואי הוה מיכוין לקינוניא לא סגיא דלא לימא להו לסהדי למכתב ליה שטרא. ואמטול הכי לא חיישינן למתנתא טמירתא. ואע"ג דאקני ליה מעיקרא בקנין, וקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד, לאו למימרא דהוה ליה כמאן דאיכוין לאקנויי ליה בשטרא, אלא דאי בעו סהדי כתבי ליה שטרא לקונה ולא צריכי לאימלוכי ביה במקנה, ולעולם מכי קנו מיניה הוא דזכו ושטר לראיה בעלמא הוא.
מא. וההיא דאמרינן גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין (לקמן בבא בתרא קנב,א) חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, התם בכותב כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר, דכיון דבאמירה בעלמא מצי מקני ליה וקא טרח למקנא מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל בריא וכיוצא בו דלא מקני באמירה, אע"ג דקנו מיניה נמי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דכי קנו מיניה לאקנויי ליה בעלמא הוא דאיכוין, ואע"ג דלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקא ובבריאתא וכתובו ליה לא חיישינן למתנתא טמירתא. וראיה להא מילתא מיהא דאמרינן (לעיל בבא בתרא מ,א) קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו, אלמא אע"ג דלא אמר להו לסהדי כתובו כל עיקר קני ואזלי סהדי וכתבי ליה שטרא לקונה.
מא. וכי תימא דילמא הני מילי בהודאות והלואות אי נמי במכר אבל במתנה לא, לא ס"ד, דגרסי' בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קיד,א) אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין, ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפי' שלשה נמי כותבין ואין עושין דין, דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין. וקימא לן דהאי שמעתא דרב יהודה לא מיתוקמא אלא במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין במתנת בריא ואם עמד אינו חוזר, ואמטול הכי עושין דין ולא חיישינן דילמא בתר הכי הדר ביה, ודיקא נמי מדקא מסתייע רב יוסף מינה לגבי שמעתא דקנין אימתי חוזר, דשמעת מינה דהא דרב יהודה במתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין. היכי דמי, אילימא דאמר להו כתובו, על כרחיך לתורת עדות קא נחתי ואם כן כי רצו נמי אמאי עושין דין, הא קימא לן אין עד נעשה דיין. אלא לאו דלא אמר להו כתובו כל עיקר, ואפילו הכי קני ולא חיישינן למתנתא טמירתא. וכי תימא לעולם דאמר להו כתובו, וכל כמה דלא כתבי לאו עדים נינהו, לא ס"ד, דעל כרחיך כל היכא דאתו אדעתא דאסהודי עדים נינהו כדאמרינן התם (מכות ו,א) היכי אמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא כל היכא דנחתי מעיקרא לתורת עדות עדים נינהו. ותו מדקא נקיט רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה, ש"מ טעמא דנכנסו לבקר דלאו לתורת עדות קא נחתי, מכלל דאי אתו בתורת עדות אינן יכולין לעשות דין דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, וכל שכן היכא דאמר להו כתובו. והוא הדין נמי היכא דלא אמר להו כתובו אלא דקאמר להו פרסמוה להאי מתנתא בשוקי ובבריאתא, על כרחיך לתורת עדות קא נחתי, דאי למעבד דינא לאלתר למאי נפקא מינה בתר הכי לפרסומה. אלא לאו ש"מ דהא דרב יהודה לא משכחת לה בדאמר להו גליוה להאי מתנתא כל עיקר, ואפילו הכי כיון דקנו מיניה קני ואם רצו לכתוב כותבין ולא חיישינן למתנתא טמירתא. והוא הדין נמי בחזקה או בשטר הכתוב לזכיה, כגון דכתיב ליה איהו שדי נתונה לך ומסר ליה שטרא אע"ג דלא אמר להו לסהדי ולא מידי קני דכולהו חד טעמא נינהו.
מא. ועוד דכי מעיינת בה שפיר בשמעתיה דרב יהודה גבי מתנתא טמירתא, משכחת דלא קא מיירי אלא בשטרא גרידא דלית בה קנין. מדאמרינן עלה היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה, ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה, דשמעת מינה דלא איירי רב יהודה אלא היכא דלא אקני ליה אלא בשטר שיש עליו עדים, דאי בשטר הכתוב לזכיה אי נמי בקנין או בחזקה ל"ל למימר להו כתובו. אילימא לפרסומה למילתא, אדנקיט לישנא דכתובו ליה דמשמע דלא קא מיירי אלא היכא דמקני ליה בשטרא, לינקוט לישנא דפרסמוה להאי מתנתא, דמשמע דמיירי סתמא בכולהו אנפי דהקנאה. אלא להכי נקט לישנא דתיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה, לאשמועינן דלא קמיירי אלא היכא דאקני ליה בשטר הכתוב לזכייה, כגון דאמר להו לסהדי כתובו וחתומו והבו ליה, וקמ"ל רב יהודה דאי אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה קני ואי לא לא קני. אבל היכא דלא מקני ליה בשטרא כי האי גוונא לא איירי רב יהודה כלל, דוודאי ליכא למיחש ביה למתנתא טמירתא. והוא הדין היכא דכתב ליה מעיקרא מתנה טמירתא בשטרא גרידא והדר ואקני ליה בקנין או בחזקה דקני, מאי טעמא, דאי לטמירתא איכוין תיסגי ליה בשטרא דמעיקרא, אלא מדאיכפל בתר הכי לאקנויי ליה בקנין או בחזקה או בשטר שאין עשוי לראיה ש"מ מהדר קא הדר ביה מקמייתא וקא בעי להקנות ליה השתא קנין גמור.
מא. והני מילי בסתמא, אבל היכא דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דלגליוא למתנתא, כגון דאמר להו לא תגליוהא להאי מתנתא, איכא למימר דחיישינן בה למתנתא טמירתא, דכיון דגלי אדעתיה גלי, ומה לי אקני ליה בשטרא גרידא מה לי בקנין. והני ראיות כולהו דאייתינן מיניהי ראיה דגבי קנין לא חיישינן למתנתא טמירתא בסתמא קא מיירו, אבל היכא דפריש דלא לגליוהא למתנתא ליכא מיניהי ראיה ואיכא למיחש בה למתנתא טמירתא.
מא. ואפילו לכולהו הנך אנפי דכתבינן דקנה, דוקא היכא דלא אמר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא, אבל היכא דאמר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא, בהא ודאי איכא לפלוגי, דכל היכא דאי הוה בעי למהדר ביה מההיא הקנאה מצי למהדר ביה, כי איכפל למימר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא חיישינן דילמא להברחה בעלמא קא מיכוון, ואי אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה קני ואי לא חיישינן. והוא דלא גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאמר להו כתובו. והא מילתא דמיא למצוה מחמת מיתה היכא דאמר כתובו, דכיון דקני באמירה וקאמר כתובו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואי גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאיכון לא חיישינן. והוא הדין הכא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה והדר אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה לא חיישינן.
מא. וכי אמר להו כתובו דאין מיפה את כחו דקאמרינן דחיישינן, הני מילי היכא דכי אמר להו כתובו אכתי הוה יכיל למיהדר ביה, דליכא למיחש דילמא מעיקרא גמר ואקני ליה והשתא איערומי קא מערים לבטולה למתנתא, דאם כן (לימא) [למה] ליה לאיערומי, ליבטלה למתנתא בהדיא. אבל היכא דשהה כשיעור דלא יכיל למהדר ביה והדר אמר להו כתובו, לא מיבעיא בסתמא דלא חיישינן, אלא אפילו אמר להו איטמרו וכתובו ליה לא חיישינן למתנתא טמירתא, דהא מעיקרא קנה מקבל מתנה ולאו כל כמיניה דנותן לבטולה למתנתיה בהכי, דאימור איערומי קא מיערם, סבר מהדר לא מצינא הדרנא בי, אימא להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה דתיהוי מתנתא טמירתא.
מא. וכל שכן בשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר דליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. דאי בדאמר להו כתובו סתמא ומת, הא קיימא לן דלא קני, דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואפילו אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה נמי לא קני, ואי בדאמר להו אף כתובו וחתומו והבו ליה, כיון דגלי אדעתיה דלאו לאקנויי לה בשטרא קא מיכוון אלא ליפות כוחו קא מיכוון לא חיישינן למתנתא טמירתא, דחד לגבי שטר לאחר מיתה לא חיישינן לענין מתנתא טמירתא לא חיישינן, דהא כי איכוון לאקנויי ליה לאו בשטרא איכוון לאקנויי ליה, ושטר ליפות כחו בעלמא הוא דאמר ליה, ואי נמי לא כתבי ליה ניחא ליה דליקני, הלכך כמאן דלא אמר להו כתובו דמי. והוא הדין היכא דאמר להו כתובו סתמא ומסר ליה לשטרא נהליה מחיים, אפילו אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה לא חיישינן. חדא דאין אדם משטה בשעת מיתה, ועוד דהא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והוה ליה כמאן דמסריה לממונא ניהליה, וכי מסריה לממונא ניהליה ומטא לידיה בתורת מתנה ליכא למיחש למתנתא טמירתא. ועוד דכי חיישינן למתנתא טמירתא הני מילי במתנת בריא דקמיתא ובתריתא קמיתא זכיא, הילכך חיישינן דילמא דעתיה לזבוני נכסיה ולקינוניא הוא דקא מיכווין, אבל מתנת שכיב מרע דקמיתא ובתריתא בתריתא זכיא, ליכא למימר דלקנוניא קא מיכווין, דאי נמי מיכווין להכי על כרחיך בתרייתא זכיא. ואפילו להאיך טעמא אחרינא דפרישנא (לעיל סי' קי) משום דדחויי קא מדחי ליה, כיון דניחא ליה דליגליוה לאחר מיתה ליכא למיחש בה למתנתא טמירתא, דלכי מתקיימא הא ניחא ליה דליגליוה, ועוד דאין אדם משטה בשעת מיתה ולאו לדחויי בעלמא קא מיכוין:
מא. ד. כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה. משכחת לה לסופא בין דאכלה מורישו שני חזקה בין דאכלה איהו שני חזקה. והוא דאיכא סהדי דהוה קיימא בידא דמורישו אפילו חד יומא. אי נמי כגון שאכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה, אע"ג דהאי יורש לא קא טעין דמזבן זבנה איהו או מורישו ולא דיהבוה ניהלייהו במתנה, אלא דקא טעין דהכי ירתה ממורישו ולא ידע היכי אתיא לידיה דמורישו, הרי זו חזקה. והוא הדין נמי גבי לוקח היכא דאתברר דזבנה ממאן דדר ביה מקמיה אפילו חד יומא, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח כדמיברר בפירקין לקמן (לעיל כג,א). מיהו לענין אצטרופי אכילה דמוכר בהדי אכילה דלוקח לא מצטרפי אלא היכא דאמרן דזבין מיניה בשטר כדבעינן למימר קמן:
מא. קיג. הרי אמרו כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמרין אחוי שטריך הלכך נימא ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דלא. מיהא שמעינן דכל כי האי גוונא לא טענינן ליה לבעל דין בדיני ממונות אלא נקיטינן לה לטענתיה כדקאמר לה ופסקינן ליה לדינא עילויה, לבר מפרוזבול דאע"ג דלא טעין מלוה פרוזבול הוה לי ואירכס טענינן ליה אנן, מאי טעמא השמטת כספים בזמן הזה מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן:
מא. קיד. רב ענן שקל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא אחזיקי לי אמר ליה כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה לית הלכתא כוותייהו אמר ליה והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי אמר ליה מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת הכי כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. משמע לן מהאי מעשה דרב ענן לא הוה קא טעין דמזבן זבינתיה לדוכתא דגודא מיניה ולא דיהבית ניהליה במתנה, דאם כן לא הוה אמר ליה רב נחמן כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע, אלא רב ענן חזקה שאין עמה טענה הוה טעין, מחמת דחזייה חבריה ושתיק. והאי דקא מקשי ליה רב נחמן כמאן כר' יהודה וכרבי ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה, לאו למימרא דאי הוה איכא תלת שני הויא חזקה, דחזקה שאין עמה טענה היא ותנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. וכי תימא הני מילי גבי חזקה דאכילות אבל חזקה כי האי גוונא דקא עביד מעשה בגופא דארעא למבנא ביה גודא דידיה לא בעיא טענה, לא ס"ד, דעל כרחיך מדמקשי ליה מדרבי יהודה דמיירי בחזקה דאכילה וקא מתמה ליה כמאן כרבי יהודה, ש"מ דהאי דינא דרב ענן כחזקה דאכילה דיינינן ביה, דאי לא תימא הכי הוה ליה לשנויי ליה אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחזקה דאכילה אבל בחזקה כי האי גוונא מודו, ומדלא שני ליה הכי ש"מ דאידי ואידי חד טעמא הוא, ואע"ג דאיכא תלת שני נמי אי איכא טענה אין ואי לא לא.
מא. ולא דמי האי דינא לכשורא דמטללתא דאמרינן (לעיל בבא בתרא ו,ב) דאי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, ואלו האי גודא אע"ג דודאי מיחבר בטינא קאמרינן דלא הוי חזקה לאלתר, דאלו התם לא קני מרי (בשודא) [כשורא] זכותא בגודא דחבריה אלא לתשמישא בעלמא, ואלו הכא הוי קני ליה רב ענן למקום הכותל קניין גמור, ומה לי אחזיק בכולה ארעא מה לי אחזיק במקצתה.
מא. והאי דקא מקשי ליה רב נחמן לרב ענן כמאן כרבי יהודה לאו משום דקא סבר רב ענן לאחזוקי לאלתר הוא, אלא משום דכי אמר ליה רב ענן לרב נחמן והא אחזיקי לי הוה ס"ד דרב נחמן דחזקה שיש עמה טענה הוה טעין, ואמטול הכי אקשי ליה כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל ברבי יוסי דאמר כל בפניו לאלתר הויא חזקה. וכיון דגלי רב ענן אדעתיה דלאו חזקה דזביני או דמתנה קא טעין אלא מחמת דמחיל גביה, דאתא וסייע בגודא בהדיה, אתברר ליה לרב נחמן דלאו מזבן זביניה מיניה ולא יהביה ניהליה במתנה, אלא רב ענן הוא דהוה קא בעי השתא למימר דכיון דאתא וסייע בגודא בהדיה אחולי אחיל גביה, כעין דינא דנעל גדר פרץ כל שהוא דהויא חזקה לאלתר, דההוא מעשה דעבד ביה בעל הקרקע בידים לסיועיה אלים טפי מהיכא דאמר ליה חזק וקנה, ואמטול הכי אמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי.
מא. ושמעינן מהאי מעשה דליתה לדר' יהודה ודרבי ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה. ושמעינן נמי דאפילו לענין אהדורי גודא בארעא דחבריה בעינן שלש שנים, מדמקשי ליה כמאן כרבי יהודה, דמשמע דכדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה סבירא לן, ועל כרחיך כיון דאידחי ליה שיעורא דר' יהודה קם ליה שיעורא כדרבנן:
מא. קטו. ושמעינן נמי דמאן דאהדר גודא בארעא דחבריה ואתא מארי ארעא וסייע בגודא בהדיה, מסתמא אחולי אחיל וקיימא ליה חזקה למארי גודא לאלתר. והוא דהוה ידע מארי ארעא דאהדוריה לגודא בארעיה, ואע"ג דלא הוה ידע מארי גודא בהכי. ממאי, מדקאמר ליה רב נחמן לרב ענן כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע, דשמעת מינה טעמא דאיהו לא הוה ידע, מכלל דאי הוה ידע איהו אע"ג דאת נמי לא ידעת הויא חזקה. דאי לא תימא הכי, מאי איריא משום דלא הוה ידע מארי ארעא, תיפוק לי דרב ענן גופיה לא הוה ידע. ואע"ג דקיימא לן (יבמות נב,ב) העודר בנכסי הגר וכסבור של ישראל הן לא קני, דעת אחרת מקנה אותן שאני, דקיימא לן זכין לו לאדם שלא בפניו. וכי תימא מי דמי, התם ההוא דמזכי ליה על ידיה קא מיכוין למזכי ליה, הכא ליכא מאן דמיכוין למיזכי ליה, חצרו תוכיח, דלית ליה דעתא למזכי וזכיא ליה במתנה אפילו שלא בפניו, כדאסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ י,ב) האי חצר אתרבאי משום יד ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב [הוא] לה אין חבין לו לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לו לאדם שלא בפניו:
מא. קטז. והיכא דלא הוה ידע מארי ארעא דאהדוריה לגודא בארעיה, אע"ג דאתא וסייע בגודא בהדיה לא הויא מחילה. ולא תימא הני מילי היכא דמתברר דלא הוה ידע, אלא אפילו היכא דהוי ספיקא, לא הויא חזקה. דהא גבי מעשה דרב ענן דספיקא הוה, מדקאמרינן טעמא כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. ושמעינן מינה דמחילה בטעות כי האי גוונא דלא ידע מרי ממונא דקא שקיל האי מדידיה מידי לא הויא מחילה:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים