בבלי בבא מציעא — ב.

ב.שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וְזֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ – וְיַחְלוֹקוּ.
ב.זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״, הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ.
ב.הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחְלוֹקוּ.
ב.בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.
ב.גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִתְנָא זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי? לִיתְנֵי חֲדָא! חֲדָא קָתָנֵי: זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי.
ב.וְלִיתְנֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ שֶׁלִּי! אִי תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ. אַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ – בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה לָא קָנֵי.
ב.וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ, וְהָא אָמַר רַבְנַאי ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע.
ב.אִין ״וּמְצָאתָהּ״ דִּקְרָא – דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמַע, וּמִיהוּ תַּנָּא לִישָּׁנָא דְעָלְמָא נָקֵט, וּמִדְּחָזֵי לֵיהּ אָמַר: אֲנָא אַשְׁכַּחִית, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תָּנֵי: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה בְּעָלְמָא לָא קָנֵי לַהּ.
ב.וְלִיתְנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְלָא בָּעֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״! אִי תָּנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ הֲוָה אָמֵינָא: בְּעָלְמָא דְּקָתָנֵי ״מְצָאתִיהָ״ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״ וַהֲדַר תְּנָא ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ דְּמִמִּשְׁנָה יַתִּירָה אַשְׁמְעִינַן דִּרְאִיָּה לָא קָנֵי.
ב.וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ חֲדָא קָתָנֵי? וְהָא ״זֶה״ וְ״זֶה״ קָתָנֵי: ״זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְכוּ׳.
ב.אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: רֵישָׁא בִּמְצִיאָה, וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר.
ב.וּצְרִיכָא:
ב:דְּאִי תְּנָא מְצִיאָה הֲוָה אָמֵינָא: מְצִיאָה הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר, חַבְרַאי לָאו מִידֵּי חָסַר בָּהּ, אֵיזִל אֶתְפִּיס וְאִתְפְּלֵיג בַּהֲדֵיהּ! אֲבָל מִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא.
ב:וְאִי תְּנָא מִקָּח וּמִמְכָּר, הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרַאי דְּמֵי קָא יָהֵיב וַאֲנָא דְּמֵי קָא יָהֵיבְנָא, הַשְׁתָּא דִּצְרִיכָא לְדִידִי אֶשְׁקְלֵיהּ אֲנָא, וְחַבְרַאי לֵיזִיל לִטְרַח לִיזְבַּן, אֲבָל מְצִיאָה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
ב:מִקָּח וּמִמְכָּר, וְלִחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקֵט? לָא צְרִיכָא דְּנָקֵט מִתַּרְוַיְיהוּ, מֵחַד מִדַּעְתֵּיהּ וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ, וְלָא יָדַעְנָא מִי הוּא מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִי הוּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ.
ב:לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן נַנָּס, דְּאִי בֶּן נַנָּס, הָאָמַר:
ב:כֵּיצַד אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא?
ב:אֲפִילּוּ תֵּימָא בֶּן נַנָּס, הָתָם וַדַּאי אִיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר דְּלֵיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֵימוֹר דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ.
ב:לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּסוֹמְכוֹס, דְּאִי כְּסוֹמְכוֹס, הָאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.
ב:וְאֶלָּא מַאי, רַבָּנַן? הָא אָמְרִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!
ב:הַאי מַאי, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן: הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ אֲמַרוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי [פָּלְגִי] לַהּ בִּשְׁבוּעָה.
ב:אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סוֹמְכוֹס, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי לַהּ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
ב:אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס: כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, אֲבָל בָּרִי וּבָרִי – לָא אָמַר.
ב:וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: אָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
ב:אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס – הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא – לָא.
ב:וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה הָתָם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר,
בבלי בבא מציעא ב.
רבינו חננאל
ב. שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. ואקשי' עלה למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באומרו אני מצאתיה משמע דכולה שלי היא. ופרקי הא אתא לאשמועי' דבראיה בעלמא לא קני לה למציאה. הא לא מיבעיא דהא אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא הל' אין פורטין מתיבת המוכסין ופשוטה היא.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
ב. מתני'שנים אוחזין בטלית - דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:
ב. זה אומר כולה שלי - בגמרא מפרש למאי תנא תרתי:
ב. זה ישבע - מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה:
ב. שאין לו בה פחות מחציה - בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:
ב. וזה אומר חציה שלי - מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו:
ב. היו שנים רוכבין כו' - לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר:
ב. בזמן שהן מודין - בגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
ב. גמ'ראיתיה - קודם שהגבהת אותה:
ב. בראיה קני - מדקתני יחלוקו:
ב. תנא כולה שלי - בחזקה גמורה שהגבהתי תחילה ואתה תפסת מידי משזכיתי בה:
ב. והאמר רבנאי - בבבא קמא בהגוזל ומאכיל:
ב. ומצאתה דאתא לידיה משמע - ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולא תימא כי מיעט רחמנא עובד כוכבים היכא דלא אתאי לידיה דישראל לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה אבל אתא לידיה מיחייב להחזירה דאבידתו אסורה:
ב. תנא לישנא דעלמא נקט - אי לא הדר תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני תנא לשון בני אדם אחז במשנתנו ולא לשון מקרא והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה:
ב. בעלמא דקתני מצאתיה - בכ"מ ששנינו שהמוצא מציאה קנאה הוה אמינא דמציאה קני לה משעת ראיה דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה:
ב. והא זה וזה קתני - גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי קתני זה אומר ואי חדא הוא הכי אבעי ליה למתני זה אומר מצאתיה וכולה שלי:
ב. במקח וממכר - קניתיה מיד פלוני ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו:
רי"ף
ב. בר מערבא קמיה דר' אבוה שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ד' אבהו ובשבועה אלא מתני' דקתני דפלגי כי הדדי היכי משכחת לה אמר רב פפא מתני' דתפישי בכרכשתא אמר רב ששת הלכך האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה ומאי שנא מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
ב. שנים אוחזין בטלית - איידי דאיירי בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית תני הכא נמי דיני חלוקות ואע"ג דבתרי מסכתא אין סדר למשנה ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכתא הוא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות (דף ב.) מכדי תנא ממכות קסליק כו' וכן בסוטה (דף ב.):
ב. ויחלוקו - תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם) וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (בבא מציעא דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו:
ב. וזה נוטל רביע - וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' (לקמן בבא מציעא דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה וההיא דחזקת הבתים (ב"ב דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני:
ב. בראיה בעלמא קנה - אע"ג דקתני במתני' (לקמן בבא מציעא דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן בבא מציעא דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו:
ב. דבראיה בעלמא לא קני - והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן:
ב. והא זה וזה קתני - איכא דוכתי דפריך כי האי גוונא ואיכא דוכתי דלא פריך: [עי' תוס' בכורות דף לא: ד"ה א"כ]:
תוספות רי"ד
ב. שנים אוחזין בטלית פי' דוקא אוחזין דכיון דהוא בידם לא אמרי' להו כל דאלים גבר שאין זה דין שנאמר לאלים תקוף את החלש ותוציא את שבידו ותזכה בו אבל אם לא היו שניהן תפושין כגון דמנח בסימטא קמייהו ומריבין עליו אמרינין כל דאלים גבר כדמוכח בפ' חזקת הבתים גבי ההיא ארבא דהוי מינצי עלה בי תרי דדיינינן להו כל דאלים גבר והמטלטלין והקרקעות בזה שוין דאמרי' התם זה אומר של אבותי אמר ר"נ כל דאלים גבר ומקשי' התם מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו פי' ואע"ג דהא מתני' אוקימנא לה בפ' השואל כסומכוס שפיר מקשה מינה דע"כ ל"פ רבנן עלי' דסומכוס אלא משום דאיכא למוכר חזקה דממונא והו"ל לוקח המוציא מחבירו עליו הראי' אבל אי ליכא חזקה הוו אמרי יחלוקו כסומכוס ומתרץ התם לההיא אית לי' דררא דממונא ולהאי אית לי' דררא דממונא אבל הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר פי' התם השפחה רשות שניהם שלטה עלי' שיציאה מרשות המוכר ונכנסה לרשות הלוקח ונסתפקנו ברשות מי ילדה ודמיא כאלו שניהן אוחזין בה אבל הכא אי דמר לא דמר דלעולם לא היתה אלא בחזקת א' מהן הילכך אין ראוי לב"ד לדין יחלוקו אלא מסתלקין הן מן הדין ואומרים להן כל דאלים גבר והאומר חצי' שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע כו' אי קשיא ליקח חצי' על ידי מיגו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ושקיל חצי' בשבועה ה"נ דאמר חצי' שלי לישקול חצי' בשבועה הא לאו מילתא היא דאם כן מה הועלנו בהודאתו אם כך הי' הדין בערמה טען כך שאמר מי הביאנו לומר כולה שלי שלא יאמינו לי מוטב שאומר חצי' שלי ויאמינו לי ויתנו לי חצי' א"ו אין זה מיגו דאי זהו מיגו שכל מה שיאמר הוא נאמן אבל זה אם יאמר כולה שלי אינו נאמן ובעבור זה לא אמר כולה שלי שלא יחזיקוהו העולם רמאי והילכך אין כאן מיגו וראיתי מתרצים דלא אמרי' מיגו כי אם להחזיק בידו ולא להוציא מחבירו ואינו נראה לי תירוץ זה שגם זה להחזיק הוא שכך הוא מחזי' בה כחבירו ואם הי' אומר כולה שלי הוה שקיל חצי אילולי מפני שהודה שחצי' אינה שלו גם שמעתי מתרצים שזה מדבר במקח וממכר ומש"ה לא שייך למימר בי' מיגו דמירתת מן המוכר דידע וגם זה אינו נראה לי שאם יש חילוק בזה בין מכר למציאה אדמיפלג תנא בין זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי לבין זה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי ליפלוג בסיפא גופה בין מציאה לבין מקח וממכר א"ו ש"מ בין במציא' בין במקח וממכר לא שקיל אלא ריבעא ותו דלקמן בעי תלמודא למימר מיגו הכא דלישקול ריבעא בלא שבועה ולא אמרי' דאין זה מיגו משום דמיתת ממוכר כיון דתרווייהו יהבי דמי כל דבעי מצי למימר ומוכר כיון דנפיק חפצא מידי' לא מהימן א"ו טעמא היא כדקאמינא דלא חשיב מיגו אלא דבההיא מילתא דהוה מצי למימר הוה מהימנינן לי [הילכך] לא חשוב מיגו דמש"ה לא אמר הכי דלא ליתחזנן רמאי: דבראי' בעלמא לא קני לה אי קשיא והא אמרי' בשלהי פ' מסכתין דכ"ע הבטה בהפקר קניא תשובה אותה ההבטה היא שמורה כדאמרי' התם שומרי ספחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והן שומרין אותן מן הבהמות והחיות שלא יאכלו אותם ומעוברי דרכים מש"ה קניא אע"פ שהן מחוברין לקרקע אבל לעולם איי' בעלמא לא קניא אפילו בתלוש:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
ב. מתני': שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו'. בדין היה להתחיל באלו מציאות ואח"כ ללמד (קצת) כיצד חולקין אותה, אלא משום דסליק מבבא קמא דקתני בפרק הגוזל (בבא קמא קיד, ב) המכיר כליו וספריו ביד אחרים ישבע כמה נתן ויטול, נקט הכא ענין דומה לו ישבע ויחלוקו, דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ובחדא מסכתא יש סדר (ב"ק קב, א).
ב. וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. קשיא לי מאי שנא מזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, דאמר רב נחמן עלה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לד, ב) כל דאלים גבר, ואסיקנא טעמא התם (לה, ב) משום דלית בה דררא דממונא למר ולמר, והכא נמי ליכא דררא דממונא למר ולמר. ותירץ רבנו חננאל ז"ל דשאני הכא משום דתפיסי, וכדאיתא בגמרא (לקמן בבא מציעא ה, ב) מאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה, ואמרינן נמי (ג, א) אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, אלמא תפיסה מהניא כאלו נחלקה, הילכך יחלוקו, אבל התם דלא תפסי לה, וכן נמי בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי (ב"ב לד, ב), דהתם כגון דקיימא בסימטא, הילכך כל דאלים גבר. ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך (ג, א) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאמר אם כן מה הפסיד הרמאי, ואקשינן נמי לרבנן דר' יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הוה ליה למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כההיא דשנים שהפקידו אצל אחד (לקמן בבא מציעא לז, א), ואף על גב דהתם לא תפסי לה. איכא למימר ההוא מקשה [סבירא ליה] דיד שליש שתפוס מחמת שניהם כיד שניהם. ומכל מקום נראה לי לפי דעת [ר"ח] ז"ל, דכל שתפוסין ועומדין אין הפרש בין איכא ודאי רמאי לדליכא ודאי רמאי, מדמדמי לה לההיא דזה אומר של אבותי, וההיא ודאי חד מינייהו רמאי, [דהא] דמשמע דכל דאיכא ודאי רמאי יהא מונח, היינו לדעת המקשה דקסבר דיד שליש כיד שניהם, אבל אנן לא סבירא לן הכי, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (ג, א) בד"ה אפילו תימא ר' יוסי.
ומיהו לעיקר קושיין נראה לי עוד לתרץ, דשאני הכא דליכא למיקם עלה דמילתא וכל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא יחלוקו. ותדע לך מדאקשינן התם (ב"ב לד, ב) עלה דההיא דרב נחמן מאי שנא משני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני, ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא, ואף על גב דאמר שמואל שודא דדייני, התם הוא דאיכא למעבד שודא, הכא לא אפשר לן למעבד שודא דאין כאן אומדנא כלל מי מהם זכה בה, ואפילו למי שמפרש שם (רבנו תם שם לה, א בתוד"ה שודא) מה שירצו הדיינים לעשות, וכדגרסינן בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) שוחדא (לדייני) [בדייני] שאני הכא דתפסי לה תרווייהו.
ב. זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. איכא דקשיא ליה, האומר חציה שלי יטול חציה בשבועה, מגו דאי בעי אמר כולה שלי דנשבע ונוטל חציה, ומגו בשבועה [אמרינן] כדאמרינן בשלהי פרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), ואסיקנא התם המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן כי אמר נמי נאנסו מי לא משתבע, ופריקנא מאי נאמן נאמן ובשבועה. ויש לתרץ, דלא אמרינן מגו דאי בעי לרבות בתביעה נתן ליה כל מאי דתבע השתא, אבל הכי הוא דאמר' מגו דאי בעי אמר במאי דתבע טענה אחרת ברורה מזו ניהמניה במאי דאמר(י) השתא. אי נמי, מאי (דאמרי) [דאודי] כמי שהוא מחולק ועומד, ונמצא שאין חולקין אלא על חציה בלבד, ואם כן אין הדין שכיון ששניהם תפוסין באותו החצי, שנתן אותו לזה כלו, אלא שכמו שאין נותנין לו רק חצי מה שהוא תובע באומר כולה שלי, כך כשאינו תובע אלא חציה, אין נותנין לו אלא מחצית מה שהוא תובע, וכדאמרינן בתוספתא מכלתין (פ"א א) כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טעון בלבד, ואיתא נמי בירושלמי (פ"א ה"א) [הכי].
ואיכא למידק, אדרבה נימא כיון דזה מודה לזה שיש לו בה מחציתה וחברו אינו מודה לו בכלום, הוה ליה חד ודאי ואידך ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אומר בר מתנא אנא ומנתא אית לי בהדך, ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך ולא מידי, הוה ליה יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ויש לומר, דשאני התם דודאי של זה נודע לכל, אבל הכא לא נודע אלא מפי[ו] של זה, ומפני שאינו רוצה לכפור אינו בדין שיפסיד. וקשיא לי ומאי שנא מההיא דחזקת הבתים (ב"ב לג, א) דיקלא לקריבי וכו', לבסוף אודי ליה דאיהו קריביה, אתא לקמיה דרב חסדא ואוקמיה בידיה, והא התם דאף זה אינו ודאי אלא מחמת הודאתו של זה ואפילו הכי מוקמינן ליה כוליה בידיה. ויש לומר, דירושה שאני, דכל שזה מודה לחברו שהוא יורש, מיד עמדו כל הנכסים בחזקת היורש, והוא שאומר שגם הוא קרובו עליו הראיה.
ב. זה ישבע שאין [לו] בה פחות משלשה חלקים. פירוש משום הכי חייבוהו לכלול בשבועתו אפילו המחצית שהודה לו בו שכנגדו, מפני שחשו חכמים לרמאות שמא יטיל דעתו למחצית שהודה לו בה חברו, ואף על פי שעל דעת בית דין משביעין אותו, אין סומכין על דעת בית דין אלא במקום שאי אפשר לישבע לשון שאין בו דבר ספק, אבל במקום שאפשר לא, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ולעולם אלו רצה הוא ליטול חציה בלא שבועה נוטל, ומסתברא דבדבר הראוי לחלק לשליש ולרביע, אלו רצה נוטל ממש החצי ואחר כך ישבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק, כיון דקיימא לן דאין חולקין אלא הדמים אי אפשר, כמו שכתבנו.
ב. זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים. וכללא הוא לכל צד שנחלקו בה, דכל שזה תובע כולה שלי וזה מודה לו בה בחלק אחד, זה ישבע על חצי טעון, וזה ישבע על חצי טעון, וכדאיתא בתוספתא (פ"א א) ובירושלמי (פ"א ה"א) זה אומר כולה שלי וזה אומר שלישיתה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מששית וכו', זה נוטל את השתות וזה נוטל את השאר, זה הכלל אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד.
ב. גמרא למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דתרתי ממש קתני, כאלו קתני במציאה וחזר ותני בשאר דברים כגון במקח וממכר או בירושה, וכדאסיקנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, ומשום הכי קשיא ליה, ליתני חדא וממנה אתה למד לכל שאר הדברים, אמר ליה חדא קתני וכולה במציאה, הדר אקשי ליה, ובמציאה גופה לישנא יתירא למה לי, ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי קאמר, אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני ראיתיה, ואף על גב דלא אתי לידיה קסבר תנא דקני ליה למציאה בראייה בעלמא, תנא כולה שלי לאשמועינן ממשנה יתירה דבראיה לא קני. ואיכא למידק, אי לאשמועינן דבראייה לא קני לה כולה שלי למה לי, הא מסיפא נפקא, דקתני סיפא (לקמן בבא מציעא ט, ב) היה רכוב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, אלמא זה שראה אותה תחלה לא קנה אותה בראיה. ויש לומר, דאורחיה דתנא לעקם מעט כדי לשנות ענין מבואר במקומו ולא יצטרך לסמוך על מקום אחר, וגדולה ממנה אמרו בריש פרק קמא דיבמות (ג, א), דאקשינן התם, וליתני ט"ו נשים אוסרות צרותיהן, ופריק אי תנא אוסרות, הוה אמינא יבומי הוא דלא מיבמי הא מחלץ חלצן, והיכי אפשר למימר כן, והקתני בהדיא מן החליצה ומן היבום, אלא כיון דבעצמו של לשון לא היה במשמעו כן, תנא פוטרות דיש בלשון פטור גמור אפילו מן החליצה. ומכל מקום אלו לא שנה כאן כולה שלי הוה שמעינן שפיר מסיפא דמתניתין דבראייה לא קני, והיינו דבמסקנא [דאוקימנא] כולה שלי במקח וממכר, דלא תקשי לן מציאה דלא זכי לה בראייה מנלן, דמסיפא נפקא. והא דאמר אי תנא כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מציאה בראייה בעלמא קני, דאלמא מסיפא לא מפקינן דלא קני, הכי קאמר, הא ההוא תנא דהתם דקתני מצא סבר דבראייה בעלמא קני ופליג אתנא דידן, קא משמע לן מיתורא דמתניתין דהתם, דכל היכא דקתני מציאה, היינו בהגבהה ולא בראייה.
אבל רש"י ז"ל פירש: הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראייה בעלמא קני, משום דלא אשמועינן תנא דמציאה לא קני אלא בהגבהה, ולפי פירושו ההיא דהיה רכוב, כשראוה שניהם, וקא משמע לן דאף על גב דאמר לו רכוב תנה לי, והוא נטלה סתם, לא אמרינן כבר זכה בו משעת הגבהה לצורך חברו, כיון שנטלה סתם. ואינו מחוור, דאם כן בסיפא דאסיקנא חדא במציאה וחדא במקח וממכר, אם כן מציאה דלא קני לה בראייה, מנין.ועוד, היכי אקשינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, הא איצטריך לאשמועינן דבראייה לא קני ליה. ויש לומר, דכל היכא דלא תני אלא חדא, אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא, הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעי בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תנא אלא חדא, ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט.
חידושי רמב״ן
ב. ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק ח"ה (ב"ב ל"ד ע"ב) גבי זה אומ' של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל ד"ג ומפ' לה התם בגמ' משום דליכא דררא דממונא וגבי ארבא נמי אמרי' כל דאלים גבר, ור"ח ז"ל כתב שם בפח"ה דההיא ארבא לא תפסי לה תרויהו אבל משנתינו ששניה' אדוקי' בה אין מוציאין מידם לומר כל ד"ג, וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואי קשיא לך א"ה היכי אקשי' בגמ' לימ' מתני' דלא כר' יוסי דקס"ד למימר במתני' יהא מונח עד שיב' אליהו כי ההיא דשני' שהפקידו אצל א' דילמ' מתני' שאני דכיון דתפסי לה לא מפקי' מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומ' כד"ג כך אין מוציאי' מיד' לומר יהא מונח ל"ק דכיון דחיישי' לרמאי וקנסי' לי' כי היכי דלודי אע"ג דתפסי נמי ה"ל למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמי' דרב יהודאי ניפקי' לממונ' ונימא יהא מונח ועוד דהת' כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפ"ה אמרי' יהא מונח.
ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח אמאי נימא כד"ג הרי אמרו אי תפס לא מפקי' כ"ש הכא דתפס ברשות והת' לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקיקנן להו לית לן למיחש לרמאי ודמיא הא מילתא למאי דאמרי' ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כ"ש הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל והיינו דאמרי' בגמ' וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרי' נמי אנן סהדי דמאי דתפוס דידיה הוה אלמא תפיסה מהניא.
וי"א דהתם היינו טעמא דאמרי' כד"ג דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמ' כדאמרי' בהאי שמעת' בהדי' דכיון שזה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי ודאי לאו במק' וממכ' אתי' ליד' דתרווייהו כדי שתאמ' דתרווייהו היא דהא קאמ' של אבותי ודאמרי' הת' גבי ארבא האי אמ' דידי היא ואמרי' עלה כד"ג ה"נ קאמרי דידי היא שאני עשיתי' או שירשתי' מאבותי אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהו' וכשחולקין נטל כל א' את שלו ויצא.
ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרי' בגמ' אפי' תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתני' רמאי דינא הוא שיהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמ' זה אני ארגתי' וזה אני ארגתי' תהא מונחת ול"ק דכי אמרינן בגמ' דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרי דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמ' רמאי ור' יוסי לית ליה כד"ג אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרי' כד"ג היכא דאיכא רמאי והא דאמרי' אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימ' דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הל"ל יחלוקו כי היכי דלא אמרי' התם יחלוקו אלא הוה לן למימ' דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרי' עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר:
ב. והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולישקול חציה מגו דאי בעי אמר כלה שלי ויש לו חציה בשבועה כדאשכחן גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבוע' ומשום מיגו. וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו ומכאן יש לו ראיה שאין אומרי' מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשות דמריה.
וזו אינה ראי', דכי אמר כלה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומ' חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכלה שלי ומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו והיאך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימתא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא איפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו, ובפח"ה (ב"ב ל"ב ע"ב) יתבא' בס"ד:
ב. הוי אמינא בראיה בעלמא קני. איכא למיפרך, ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא היה רוכב ע"ג בהמה וכו' ואיכא דמפרקי לה דה"א שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו.
ואיכא דמפרקי בתו' כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראי' בעלמא לא קני דתיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל וארחיה דתנא הוא לעק' ב' ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אע"פ ששנאו במקום אחר ורמיזא להא מילתא ברי' מס' יבמות דבעי בגמ' למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות אי תנא אוסרות ה"א אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אע"ג דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן וכיוצא בה בתחלת מ' ברכות דקאמר והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אע"ג דממתניתן דסוף נגעים שמעינן דמייתי בפ' הערל העריב שמשו אוכל בתרומה.
אבל רש"י ז"ל כתב דלא אשמועי' שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרש בשרואה שניהם או האחד קודם דסד"א כיון דאמר תנה לי והוא נטלה (לימא) [ע"מ] ליתנ' לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה (ולא) [אלא] בהגבהה וזכה לשם חברו קמ"ל ולא מחוור ועוד דלמסקנ' דאמרי' דרישא במציא' וכו' ונימ' דבראי' בעלמ'ליקני דהא לא תנא שום תנא דלא קני מציא' אלא בהגבה'.
ולדידי משמ' דהא דקס"ד למימ' בראיי' בעלמא קני משום דלישנא דמתני' הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתי' ואע"ג דקתני לקמ' דלא קני בראי' ה"א האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דמקשי' וליתני כלה שלי ולא בעי אני מצאתי' ומאי קושיא הא איצטריך לאשמוענן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא דמסיפא שמעינן ליה ומפרקי' בעלמא דקתני לשון מציאה הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני ליה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתני' דבראיה לא קני.
ואי קשי' לך הא אמרי' בפ' הבית והעלייה דהבטה בהפקר קני ל"ק דהתם הבטה של שומר כגון שומ' שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמ' לא ואפ"ה אסיקנ' התם דלא קניא:
רא"ש
 אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ולשונות של ארגמן ואניצי פשתן הרי אלו שלו. פירות מפוזרין מוקי לה בגמרא במכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות דאבידה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בקב פירות בפיזור ד"א ומפקיר אותן. מעות מפוזרות אין בהן סימן ויאוש מדעת הוי. כדר' יצחק לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה וידע שנפלו קודם שבאו ליד המוצא. כריכות ברה"ר לרבה כשיש בהן סימן ועשוי לידרס ברה"ר ולא סמכי בעלים אההוא סימנא ומתייאש. אבל ברה"י כגון בשדה זרוע אין עשוי לידרס וחייב להכריז. ובאינך לא מפליג בין לרה"ר בין לרה"י. בצבורי פירות אין דורסין עליהן. וצבורי מעות אין זזין ממקומן ע"י דריסה. ולרבא מיירי באין בהן סימן. וברה"י יהיב בהו סימן מקום. וברה"ר מתגלגלת ברגלי אדם וברגלי בהמה ואין להן סימן מקום. ובכל אינך לא מפליג לפי שאין דרך להניחן ע"ג קרקע אלא דרך נפילה נפל ואין בהן סימן ומייאשי מינייהו אבל כריכות סתמייהו דרך הנוח כשאדם עומד לפוש ומפרק משאו ונשארו שם ע"י שום מאורע. ומייאשי בעלים כיון שאין בהן סימן וכולי עלמא לא ידעי דספק הנוח לא יטול וכ"ש דודאי הנוח ושקלו להו. ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי כגון מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז. דסבר סימן הבא מאליו הוי סימן. לפי שפעמים אדם זוכר אותו סימן אחר שאבד ממנו החפץ. ורבנן סברי לא הוי סימן. והלכתא כרבנן: בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות דזוטר בממון וזוטר בטורח. קביים בח' אמות על ח' אמות דנפיש בממון ונפיש בטורח. קב שומשמין בד"א דחשיבי ונפיש טירחייהו. קב תמרי וקב רמונים בד"א דלא חשיבי וזוטר טירחייהו מהו תיקו. וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז:
מאירי
ב. והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כלה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע אמר הר"ם זה הדין כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפש כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפש והחזיק והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר ומה שאמר זה אומר כלה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויים לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותם הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו למוכר שאינו יודע לאי זה מכר מהם וכל אחד מן הלוקחים טוען לו מכר ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמר בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופש בטליתו של חברו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם ויחזיר להם למוכר ואלו יודע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהיה נאמן בעדותו ואעפ"י שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאוריתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחברו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ומעקרנו כי הנשבע ונוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כלה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינין כלן תקיש ותדון:
ב. אמר המאירי שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' משנה זו אתה צריך לפרשה במציאה שאין אדם חייב להחזירה כגון שנתברר להם שהיה טלית של הפקר או שנתברר להם שהיתה של אחד מעובדי האלילים כגון שמצאה בעיר שרובה מהם והרי אלו אינן בכלל חזרת אבדה כמו שביארנו בפרק הגוזל בתרא או אף של ישראל וכגון שמצאה במקום שאין חייב להכריז מצד שנתיאשו הבעלים כגון שרבים מצויים שם על הדרך שיתבאר במסכתא זו ונמצא מ"מ שהמוצאה זוכה בה ואלו היה הטלית תחת ידו של אחד והיה חברו צווח וטוען אף אני מצאתיה והגבהתיה עמך הרי היא בחזקת אותו שהיא תחת ידו שהרי נעשה חברו מוציא מחברו וכל המוציא מחברו עליו הראיה וכן פרשו בגמ' שאף אם היו שניהם מוחזקים בה אם היה אחד מוחזק בה בהרבה וחברו במועט כגון שהיה זה אוחז שני שלישי הטלית וחברו שליש האחר זה זוכה במה שתחת ידו וזה במה שתחת ידו וכן אם היה זה אוחז שלישיתו וזה עשיריתו ושאר הטלית נשאר באמצע זה זוכה במה שתחת ידו וזה זוכה במה שתחת ידו והשאר חולקים בשבועה בשוה ונמצא שאם היה זה תופש חציה מכאן וזה חציה מכאן עד שלא נשאר באמצע כלום שזוכה כל אחד בחציה בלא שבועה הא למדת שאם היתה תפישת הטלית שוה לזה כזה כגון שהיה זה תופש שלישיתה מכאן וזה שלישיתה מכאן ושאר הטלית נשאר באמצע שכל הטלית נחלק בשוה מקצתו בשבועה ומקצתו בלא שבועה הא לא נאמר במשנתנו שכלו נחלק בשוה ובשבועה אלא כגון שהיו שניהם אוחזין זה בשני צציותיו מכאן וזה בשני צציותיו מכאן וכל הטלית באמצע וכל שכיוצא בזו אמרו שכל ששניהם חולקין זה אומר אני מצאתיה כלומר אני הגבהתי תחלה ואתה הוא שבאת ותפשת בראשו של טלית אחר הגבהתי ונמצאת הטלית כלה שלי ואף השני טוען כנגדו כן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' כלומר שלא ישבע על דבורו שהוא אמת ר"ל שכלה שלו שאין משביעין את האדם על מה שאין שבועתו מועלת לו והרי אין שבועתו מועילתו אלא לחציה ומתוך כך אינו נשבע אלא על חציה:
ב. ושמא תאמר ישבע בהדיא שיש לו בה חציה הרי הוא מחליש בכך את דבורו הראשון ומתוך כך נשבע בלשון שלילה שאין לו בה פחות מחציה ומתוך שיש לחוש בלשון זה שיש בו צד הערמה שהרי אפשר שאין לו בה כלום ומאחר שאין לו בה כלום הרי אין לו בה פחות מחציה תקנו בגמרא נסח שבועה זו שכך הוא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושמא תאמר מה אנו צריכים לתקון זה והלא על דעת בית דין משביעין אותו פירשו הקדמונים שאעפ"כ אין ראוי לבית דין להכניס עצמן בלשון מסופק ולי נראה שאין דעת בית דין מועיל אלא לדברים שבלב או כל דבר שבית דין ראויים לטעות בו הא כל שהוא מוציא בפיו נסח שאין שבועתו כלום מה ענין דעת בית דין לכך ומתוך כך הוצרכנו לתקן את הנוסח ואחר שנשבעו חולקין אח הטלית בשוה על הדרך שבארנו:
ב. ושבועה זו פרשו בגמרא שאינה מן הדין שהרי הואיל ושניהם מוחזקין בה ושניהם חולקין מה תועלת בשבועתם אלא שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא כדי שיזכה בחציה בלא שבועה ומ"מ הרי היא בנקיטת חפץ כדין שבועת המשנה:
ב. זה אומר כלה שלי כלומר שהגבהתי את כלה וזה אומר חציה שלי כלומר שאף אני הגבהתיה עמך ונמצא שאין הטענה אלא בחצי הטלית ונמצאת שבועתם סובבת על חצי הטלית וחצי זה שעליו הטענה זוכה כל אחד בחציה שהוא רביע הטלית ונמצא ראשון זוכה בשלשה חלקים וזה זוכה ברביע ואין אומרין שנאמין לזה האומר חציה מתוך שיכול לומר כלה שלי והיה זוכה בחציה שהרי אין הטענה אלא בחציה וחצי זה שהטענה עליו הרי הוא כאלו שניהם מוחזקין בה ואין אומרין מגו להוציא ממון וא"ת יועיל מיהא מגו ליטול רביע בלא שבועה אין זה כלום שאין מגו בא להקל והרי אף אם היה אומר כלה לא היה זוכה בחציה אלא בשבועה וכל שאתה מקל בו אף משבועת התורה לשבועת חכמים אין בו דין מגו שאין מגו מועיל ליתר ממה שלא הועילה טענה ראשונה וזה שנשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים אף הוא בנסח המתוקן ר"ל שיש לי בה ואין לי בה פחות משלשה חלקים ושמא תאמר ולמה כולל בשבועתו חצי הטלית שאינו בכלל הטענה מפני שאם ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מרביע שמא דעתו על רביע שבצד הטלית שאינו בכלל הטענה לפיכך צריך להזכיר בשבועתו כל מה שהוא זוכה בו:
ב. זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא:
ב. המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה בשוה אמר הר"ם למדך שרוכב ומנהיג שוין ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה והודיעך שאם הודו או באו עדים ואפי' אחר שפסקנו הדין עליהם בשבועה חולקין שלא בשבועה:
ב. אמר המאירי היו שנים רוכבים על גבי בהמה ר"ל בהמה של הפקר או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג ופי' רכוב אף בלא הנהגה ברגליו אלא שרכוב על בהמה ותופס במוסרה והאחר מנהיג הבהמה במקל או במשיכת המוסרה זה אומר כלה שלי שזכיתי בה תחלה ואח"כ רכבת עמי או הנהגת אותה וזה אומר וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו כדין הנזכר במשנה ראשונה שהרי תפיסתם שבבהמה שוה לתפיסתם בטלית ואע"פ שלענין קניה מחברו אין הבהמה נקנית ברכיבה בלא הנהגה מ"מ לענין מציאה קנה ובזמן ששניהם מודים ששניהם זכו בה כאחת או שיש עדים בכך יחלוקו שלא בשבועה ואע"פ שדבר זה לא היה צריך להשמיענו כלל למדנו ממנה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שבארנו למעלה:
ב. זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא לדעת קצת וכן דעתי נוטה ומ"מ חכמי האחרונים פוסקים לפי מה שיראה להם מסוגית הגמרא שרכיבה בלא הנהגה ברגליו אינה קונה אף במציאה וכל שבא אחר וזכה בה זוכה השני לבדו וכל שכן במקום מנהיג שהמנהיג קנה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
ב. המציאה אעפ"י שראה אותה הרואה ונתן לב ליטלה והניד את פסיעותיו לילך לזכות בה לא קנאה עד שיגביהנה כמו שיתבאר המשניות של פרק זה שאין לשון מציאה אלא בהגעה לידו והוא שאמרו לענין אבדת עובדי האלילים שלא סוף דבר שאם לא באה לידו אינו חייב להשתדל ולחזר אחריה כדי להמציאה לבעליה אלא אף מי שמצאה והגיע לידו אינו חייב להחזירה שהרי ומצאתה הנאמר במקרא שהגיעה לידו משמע ואעפ"כ נאמר שם לכל אבדת אחיך ואין אחוה לעובדי האלילים שאינם תחת גדר הדתות עם האומות הגדורות בדרכי הדת כמו שבארנו בפרק הגוזל:
פסקי תוספות
 כל דאלים גבר במקום שאין אוחזין ויחלוקו כששניהם אוחזין או הנפקד על ידיהם ואין דרך להקנות למה שהוא ביד חבירו: בד"ה ויחלוקו:
נימוקי יוסף
ב. שאין מחייבו קנס. דילפינן (ב"ק דף סד:) מקרא דמודה בקנס פטור דכתיב (שמות כ״ב:ח׳) אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:
ב. אינו בהכחשה. אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:
ב. מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי ואע"פ שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכי האי גוונא עסקינן דאי בעומד בדבוריה מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה [והיינו] דאמרינן בפרק יש נוחלין [דף קכח:] המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה. כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה בתחלה שלא פרע אלא מחצה אינו יכול לחזור בו אע"פ שהעדים מסייעין אותו והיינו נמי דגרסינן פ' שבועת הדיינין (דף מא:) ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאוזפיה ופרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אלמא אע"ג דהתם הויא לה הודאה מתוך כפירה אע"ג דאיכא עדים דפרע לא פטרינן ליה כל שכן בהודאה גמורה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען שמי שהודה בב"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובי זה שהודיתי לו והרי העדים הרי זו עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי מעולם ודברי תימה הם וצריכין עיון כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל. אמר המחבר. נ"ל שהם ז"ל תמהין מפני שבכלל לשון הרב שהרי לא הכחיש עדות וכו' משמע [דאפילו] כי האי גוונא דאמרינן הכא אמר דמ"מ הרי לא הכחיש עדות וכן משמע פשט הלשון ומיהו אפשר לי לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאין חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ופרק יש נוחלין ופרק שבועת הדיינין אבל כשהוא עצמו אמר נזכרתי קודם שיעידו העדים וכמו שאמר הרב והרי עדים אין ה"נ דיכול לחזור בו וה"ק שהרי לא הכחיש עדות כי הכא שהעדים היו מכחישים אותו ואח"כ כשהוא חוזר לומר כדבריהם הוי מכחיש טענתו וא"כ כשהוא ג"כ חוזר בו מפניהם מכחיש עדותן ואינו כאומר לא לויתי (כלום) גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע"פ שאין שם הכחשה בעיקר כוונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום דבין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב [לו כלום] מ"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי כהכחשה ולא מהימן וה"נ מסתברא דאל"כ מי מצית אמרת דאילו אמר תחלה לא לויתי מעולם ואחר כך קודם שיבואו העדים אמר נזכרתי שלויתי ופרעתי שלא יהא נאמן כמו שנראה מפשט לשון הרב שאמר ואינו כאומר לא לויתי מעולם והרי אומר לא לויתי לא גרע מאומר לא פרעתי ואומר לא פרעתי כמודה שחייב והרב כתב שאם הודה שחייב דיוכל לחזור בו ולומר נזכרתי שפרעתי אלא ודאי מה שכתב הרב ואינו כאומר לא לויתי מעולם [ר"ל] ההיא דפ' שבועת הדיינין (דף מא:) שחוזר בו בפני העדים שאז ודאי אינו נאמן ומיהו אה"נ שכן הוא כפשט לשון הרב שלא לויתי אחר שהודה שהוא חייב גרע טפי מפרעתי לפי שהוא מכחיש לגמרי מה שטען אבל פרעתי אינו הכחשה למה שטוען שהיה חייב אלא שנזכר שפרע אבל כשהודה שחייב ואח"כ טוען נזכרתי [שפרעתי] אחר שהכחישוהו עדים אינו יכול לחזור ולטעון כטענת העדים דלא עדיפא הך טענה כיון שהיה בהכחשה דלגבי הכחשת עדות הוא דאמרינן הודאת בעל דין כק' עדים דמי והיינו כסוגיין ואפשר שמי שכפר בב"ד כשתובע לו חבירו ואומר לא לויתי מעולם ואח"כ אמר נזכרתי שלויתי ופרעתי והרי עדים שאפ"ה חייב ואע"פ דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי [וה"ל כטוען שחייב] גרע טפי כשטען לא לויתי משהיה טוען שחייב שאע"פ שהכוונה אחת מכל מקום יש הכחשה בדבריו כשאומר לא לויתי וחוזר ואומר לויתי ופרעתי והלכך לא יחזור בו דאומר לא לויתי שהוא כאומר לא פרעתי וחייב משום דסמכינן אעדים במאי דאמרי שלוה [אבל במאי דאמרי שפרע לא סמכינן עלייהו כיון דהכחישן באומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי] ולא על דבריו כשחוזר ואומר לויתי ופרעתי ע"כ [לפי שמכחיש דבריו]:
ב. בעדים שישנם [בהכחשה והזמה] וכו'. אם באו שנים והכחישום או הזימום אין זה משלם על פיהם ממון:
ב. מגלגול שבועה וכו'. מה עד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה בגלגול עדים שמחייבין ממון אינו דין שמחייבין שבועה. אם נתחייב לו שבועה על ידי עד אחד והיתה לו עוד טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין עליו אותה עם השבועה ונשבע על שניהם דגלגול שבועה דאורייתא הוא דילפינן לה בקדושין בפ"ק (דף כז:) מואמרה האשה אמן אמן והרי על מה שלא העיד העד הוא נשבע דומיא דשבועה הבאה ע"י עדים אלו. מכאן למדו בתוס' דמגלגלין שבועה אע"פ שאין בעל דין תובע ופותחין לו דהא מדמינן גלגול שבועה לעדים ובעדים אמרינן ישבע על השאר דב"ד משביעין ליה אפי' אין בעל דינו תובעו בשבועה דמודה מקצת ועוד דאמן מאיש זה אמן מאיש אחר אע"פ שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקנא לה שנסתרה מיירי והא דפליגי סוף פרק כל הנשבעין (דף מט.) אי פותחין בגלגול או לא ה"מ בשבועה דרבנן דעלה עסקינן התם אבל בשבועה דאורייתא כ"ע מודו דפותחין בגלגול וכן הסכימו האחרונים ז"ל:
ב. שבועה גוררת שבועה. כלומר עד אחד מעולם לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד והשבועה גוררת חברתה. תאמר בעדים שמחייבין שבועה על מה שלא העידו בלא גררא דשבועה:
ב. פיו יוכיח. מודה מקצת שעל מה שכפר ופיו לא הודה הוא נשבע. ושע"י טענה וכפירה. כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה. והיינו טענה כלומר שיש כאן רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדות עד אחד כמו דבר שמגלגלין ולא הודאת פיו והא דאמר שע"י טענה כו' לאו טענה דעד אחד כטענה דפיו דאילו טענה דפיו טענת ברי היא וטענה דעד אחד אפי' בטענת שמא נשבעין וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק הדיינין והסכימו עמו האחרונים ז"ל:
ב. (דף ד.) אמר רבי חייא מנה לי בידך [והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב] פסקו הגאונים ז"ל כרב ששת מדקא מקשינן בפ' השואל (דף ק.) בענין היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן כו' ועוד הילך הוא אלמא כרב ששת סבירא לן דאמר הילך פטור הלכך הסכימו הגאונים ז"ל דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון. במלוה כל שהם בידו והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור בין שהם אותם מעות בעצמם שהלוה לו [עיין בהג"ה באשר"י] או מעות אחרים כמי שנתנן לו כבר דמי ואין כאן מודה מקצת דבכל השאר כופר בכל הוא. פקדון כל היכא דמודה ליה אע"פ שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם ה"ל הילך משום דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה (אמר המחבר) וא"ת כיון דקי"ל דהילך פטור היכי תנן בפ' הדיינין אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור משמע הא דבר שבמדה כגון זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון אע"פ שלא נאבדו אלא שאמר ליה מה שהנחת אתה נוטל דומיא דרישא חייב ואמאי הילך הוא תירצו המפרשים ז"ל דבשנתעפשו הפירות עסקינן דבעי לשלומי ליה דמי קלקולן ומ"מ לא נפחתו מדמן ומש"ה עד החלון חייב דלאו הילך הוא ע"כ. ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לא כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא מיקרי הילך והביא ראיה מדאמר פ"ק דקדושין (דף ח.) אמר רבא אמר ר"נ התקדשי לי במנה והניח לה משכון [עליו] אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ואמרינן נמי התם בני ר' חייא זבין ההיא אמתא בפריטי אותיבו נסכא עילויה אתו לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן אף כאן מנה אין כאן משכון אין כאן [ואחרים חולקים עליו ודוחים פי' זו] והרנב"ר ז"ל ביאר הדברים כנגד החולקים ופי' דכיון דקי"ל דמלוה אינה קונה כדאמרינן בפרק האיש מקדש (דף מז.) ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן דבע"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכדמוכחא ההיא דאמרינן פרק השולח (דף לז.) בשלמא משכנו בשעת הלואתו [משום דקני ליה כדר' יצחק כו' דאלמא בע"ח קנה משכון במשכנו בשעת הלואתו] וטעמא דמילתא מפני שמעותיו קונות לו משכון וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביינא דבי דינא אתא לידיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה כדר' יצחק דהרי הוא כאילו הגביהו לו ב"ד ומש"ה אמר בפרק המקבל (דף קיד:) דאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו אלא כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון דמלוה אינה קונה במה קנאו מלוה שמא תאמר אע"פ שמלוה אינה קונה לו קנאו במשיכה שכשם שאילו הקנהו מלוה ללוה לגמרי נקנה במשיכה כן כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקדושין (פ"ק) שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונות לקנות הלכך משכון לאו הילך הוא עכ"ל ז"ל והלכך חייב בשבועה דמודה במקצת הוא:
לוי בן חביב
 בבא מציעא פרק ב - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹצָדָק: מִנַּיִן לַאֲבֵדָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת? דִּכְתִיב: (דברים כ״ב:ג׳) "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ", מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, יָצָאתָה זוֹ, שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם.
חכמת שלמה
ב. גמ'ואמרי לה כדי כו' נ"ב בעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם או פי' בחנם כמו בכדי כלומר שלא נזכר שם אמרו רק סתמא נ"ל:
ב. רש"י בד"ה בזמן כו' מפרש דבהאי אשמעינן כו' כצ"ל:
ב. תוס' בד"ה ויחלוקו כו' וכן שנים אדוקין כו' נ"ב פי' דלא תימה איך מדמה שנים אדוקין בשטר למתני' הא אדוקין בשטר לכאורה ליכא למימר דתרוייהו אלא ודאי נימא דמ"ה מדמה דשנים אדוקים בשטר אית בהו מעליותא שהן מוחזקין ושנים אוחזין איתא בהו מעליותא דאיכא למימר דתרוייהו אבל אינם מוחזקין ממש כמו שטר שהרי אוחזין בשפת הבגד כדמוקי תלמודא לקמן בכרכשתא וא"כ ש"מ דשנים אוחזין בטלית לא חשבי' כמוחזקין ע"כ משני דטלית ושטר לעולם שניהם מוחזקין ובשניהם תרוייהו אומרים אמת ודו"ק:
שיטה מקובצת
ב. מתניתין אוחזין בטלית. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה וכו'. איכא למידק דמאי חדושא והא אוחזין קתני ומהיכא תיתי לן למימר דלאו דוקא. ותו דפתח בתרתי דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה וסיים בחדא שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה וכו', וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ויש לומר דכולה מתניתין קשיא ולית בה בבא דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא קתני למילתיה. ברישא קשה דהוה ליה למתני פרק אלו מציאות ברישא, ותו מאי האי דקאמר זה אומר וזה אומר ליתני כל אחד אומר. ותו זה ישבע. שבועה זו למה. וכבר הקשו קושיא זו בגמרא (ג.). וכן שאין לו בה פחות מחציה אמאי תקון כי האי לישנא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. קשה נמי דאמאי יטול זה שלשה חלקים וזה רביע, והלא בתפסי בכרכשתא עסקינן בכולה מתניתין ושניהן מוחזקין בה בשוה והיה לו לומר יחלוקו כרישא דמתניתין. ועוד דלמה ישבע זה על שלשה חלקים אחרי שחברו מודה לו בחציה. ועוד מה טעם האומר כולה שלי והאומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע הוה ליה למימר כרישא דמתניתין. שנים רוכבין בזמן שהם מודין וכו'. הוא מותר אגמור וכדפריך בגמרא (ח.). נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא נקט למילתיה בכולה מתניתין, לזה אמר הרב דוקא אוחזין. ואין צריך לזה הכרח שדרך התנא לדבר בדקדוק גדול ודקא קשיא לך במתניתין, בגמרא מפרש אמאי תנא תרתי ובגמרא מפרש אמאי ישבע וכן כולם. ואחרי שאין קושיא בחלק מחלקי המשנה ממילא שמעת שכולה בדקדוק ולכן לא יצא רש"י ז"ל עם החלוקה האחרת והיא בדלא תפיס חד מתרווייהו ולהכריח שאינה צודקת שאין צורך לדעתו ז"ל כיון שאנו יכולים לפרש בדוקא ושהתנא דבר בדקדוק כדאמרינן. אמנם למה שכתב שאין לזה בה כח יותר מזה הביא ראיה מכח הדין המוסכם דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכדאוקימנא בגמרא דתפסי בכרכשתא מהאי טעמא. ומה שיצא רש"י ז"ל עם זו החלוקה ושכח האחרת משום דכולה חדא מילתא היא דזיל בתר טעמא דמוציא מחברו עליו הראיה, אף הכא נמי כשתפס האחד יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. 
ואי קשיא לך דנימא החלוקה האחרת שאלו היה לאחד כח יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין לאחרת. יש לי לומר דאי כתב הכי נפק מיניה חורבא דהוה אמינא עליו להביא ראיה ולא יטול אפילו מה שבידו בשבועה וכל שכן מאי דביני ביני וזה אינו. ודוק בלשון רש"י ז"ל שכתב בסופו ואינו נאמן ליטול בשבועה כלומר כשכולה היא ביד חברו צריך להביא ראיה ואינו נאמן בשבועה, אבל אם היה לזה כח בה יותר מזה ודאי דנאמן במה שבידו בשבועה וכל שכן אשארא. והיינו דלא גרס רש"י ז"ל בגמרא במילתיה דרבי אבהו והשאר בשבועה, דאם לא כן מאי דקאמר רש"י ז"ל ואינו נאמן וכו' הוא מיותר, מה תאמר דנימא תרווייהו ודאי זהו אריכות גדול. ולמה שהקשינו דליתני כל אחד אומר וכו' כיון שטענותיהן שוות. איידי דבעי מיתני בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא סגי בלאו הכי דטענותיהן חלוקות תנא נמי ברישא הכי. ולמאי דאקשינן דיחלוקו נמי בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כיון דתפסי בכרכשתא, תירץ רש"י ז"ל מודה הוא שהחצי של חברו וכו' כמשפט הראשון וכו' ומאי דסיים בלישניה מה שהן דנין עליו נשבעין שניהן והוא מיותר, אפשר שכוון לתרץ הקושיא השנית דאמאי ישבע על השלשה חלקים אחרי שחברו מודה בחציה, לזה אמר מה שהן דנין עליו כלומר כפי חומר הענין והנושא אשר הם דנים כך היא השבועה שאם הוא בדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אלו רצה נוטל ממנו החצי ואחר כך נשבע על מחצית הנשאר, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על שלשה חלקים כי תכלית הכל הוא שישבע על חצי טענתו, ומשום דתנא דידן נקט טלית דלא שייך בה חלוקה נתן הדין שישבע על שלשה חלקים. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ב. ד"ה זה ישבע (הראשון)) כמו שהביאו הרב המגיד פרק ט' מהלכות טוען ונטען (ה"ח). ואחרי שהדין דין אמת אפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. והשתא ניחא האי דקאמר האומר כולה שלי ישבע כלומר אפילו שאומר כולה שלי והאחר מודה בחציה דהוה ס"ד למימר דלא ישבע אלא על רביע קמשמע לן. והאומר חציה שלי הוה אמינא דישבע על חציה כיון דתפיס בכרכשתא קמשמע לן דישבע על רביע לבד שהיא חצי טענתו. היו שנים רוכבין. פירש רש"י לאשמועינן אתא וכו' רצה בשבכולה מתניתין יש מציאות חדש קרוב או רחוק אמנם בבא זו אגב סיפא נקטה. עד כאן דברי אחרון אחד. 
ומורנו הרב הרדב"ז נר"ו כתב עליו וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. וראיתי מי שהקשה עליו פשיטא ותירץ משום דאיכא למיפרך עלה דמתניתין טובא, והוה אמינא דרישא נמי לאו דוקא קמשמע לן רש"י ז"ל דאוחזין דוקא. והקושיא אינה כמו שאני עתיד לבאר בעזרת השם והתירוץ אינו עולה יפה וכי מפני שמקצת דברי התנא באו בלי דקדוק לדעת המקשה משום הכי תיסק אדעתין דרישא נמי לאו דוקא. והם הקשו על רש"י ז"ל פשיטא, ואני מקשה למה דאמרינן בגמרא (ג.) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמיא דספיקא הוא, ומדקא מדמי לה לשאר שהוא מונח ביד שליש משמע דלאו דוקא אוחזין. ומתוך קושיא זו פרשה ריצב"א דלאו דוקא אוחזין אלא אפילו שאין שניהם מוחזקים בה דומיא דארבא, והא דתני יחלוקו דאימר שניהם מצאוה או שניהם קנאוה. ותו קשה דסיפא דמקח וממכר איירי בדוקא כשאינם אוחזין אלא שהיא ביד מוכר ומשום הכי נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שאם יצא המקח מתחת ידו שוב אינו נאמן, ורישא דקתני שנים אוחזין ארישא דמציאה קאי ולא אמקח וממכר וכן כתב הריא"ף ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל נראה דכולה מתניתין דוקא אוחזין וברישא לאפוקי מדריצב"א ובסיפא לאפוקי מדברי הריא"ף ז"ל, ואם כן צריכין אנו לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהאי דמדמינן לה לשנים שהפקידו ביד אחד היינו היכא דקא סלקא דעתין דאיכא ודאי רמאי, דהיכא דאיכא ודאי רמאי כך לי מוחזקין שניהם כמו מופקד ביד אחרים או מונחת בסימטא כדכתב רש"י ז"ל (ד"ה במקח וממכר) על זה אומר אני ארגתיה וכו', אף על פי ששניהם מוחזקים אין חזקתם כלום כיון דאיכא ודאי רמאי אבל בתר דמסקינן דמי יימר דאיכא רמאי, אוחזין דוקא כפשטא דמתניתין אבל אם אין שניהם מוחזקים לא. והקושיא השנית כבר תירץ רש"י ז"ל בפירושיו וכן התוספות. ומה שכתבו הוא דעת בעל המאור ומשום הכי כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. והשתא ניחא מאי דאצטריכא ליה לתלמודא לומר חדא במציאה וחדא במקח וממכר ולאצרוכינהו ולא אמרינן דחדא באוחזין וחדא אפילו שאין אוחזין.
ב. כתב עוד דשניהם מוחזקין דהוה אמינא מאי אוחזין דמסרך סרוכי קא משמע לן דשניהם מוחזקים בה. ועדיין הייתי אומר שניהם מוחזקים דחד תפיס בגופה משום הכי קאמר ואין לזה כח בה יותר מזה. ועדיין אני אומר כיון דאיכא שבועה אף על גב דיש לזה כח יותר מזה פלגי לה בשוה כיון שכל אחד טוען כולה שלי ואתיא מתניתין כללית. לזה כתב שאלו היתה וכו' כלומר אין אתה מודה שאם כולה ביד אחד שאין השבועה מועילה להוציאה אף הכא לא שנא כיון שיש לזה כח יותר מזה. והיינו דהוצרך רש"י ז"ל לומר בגמרא מפרש שבועה זו למה, דבשלמא אם היינו מפרשים דאף על פי שיש לזה כח יותר מזה יחלוקו היינו דמשביעין ליה משום דנוטל יותר ממה שהוא מוחזק אבל כיון דמוקמת לה דאין לזה כח יותר מזה ושניהם תופסים דשנים אוחזין, שבועה זו למה על כן קאמר בגמרא מפרש לה. וכן מה שכתב גבי זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש וכו' על דרך זה מתפרש, דבשלמא אי הוה אמרינן דאוחזין לאו דוקא משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן אפילו שאין אוחזין פלגי לה אבל השתא דאמרת דאוחזין דוקא הך סיפא למה לי בגמרא מפרש וכו'. 
ומה שהקשה עוד אמאי תנא זה אומר וזה אומר הוה ליה למיתני וכל אחד אומר ותירץ דנקט לה אגב סיפא דאין טענותיהם שוות. אני אומר כי לתרץ זה התירוץ לא היתה הקושיא כדאי לאמרה, אבל נראה לי דמילתא אגב אורחיה השמיענו התנא שלא נשאל את שניהם בערבוביא כשבאים לפנינו אלא שואלין לזה לבדו איך היה הענין והוא אומר אני מצאתיה וכן לשני והיינו דקתני זה אומר וכו'. ומה שהקשה עוד כיון דשניהם תפיסי בכרכשתא היה לנו לומר יחלוקו כדין הבבא הראשונה, לא ירדתי לסוף דעתו דאיך יעלה על דעת אדם לומר כן והרי זה תפוס וזה תפוס זה נשבע וזה נשבע וזה נוטל כל טענתו וזה לא יטול אלא חצי טענתו אפילו דייני דשפלי לא דייני הכי. ומה ששאל עוד אמאי תני הכא האומר כולה שלי ולא תני כדתני רישא זה אומר וכו', אינה שאלה דבשלמא ברישא שהטענה והחלוקה והשבועה שוה לשניהם תני זה אומר וזה אומר אבל הכא צריך למיתני האומר להבדיל בין זה לזה וזה ברור מאד לא היה כדאי ליכתב, עד כאן. ולהלן אכתוב מה שכתב מורנו הרב נר"ו בלשון זה אומר חציה שלי שכתב רש"י ז"ל: 
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים וכו'. פירוש לפירושו דוקא כששניהם מוחזקים בה לאפוקי שהאחד מוחזק בה והשני מסתרך ומסתבך בה וקמשמע לן דסירוכא לאו כלום הוא וכדאמרינן בגמרא לשון אוחזין הכי משמע, וכן נמי בששניהם אוחזין בה בשוה שאין לזה כח בה יותר מזה בההיא דאמרינן יחלוקו וכגון דתפסי בכרכשתא כדאיתא בגמרא (ז.) אבל אם האחד מחזיק יותר מחברו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום וכו' כדתני רב תחליפא, ולישנא דמתניתין הכי דייק דשניהם אוחזין בשוה זה בא ללמדנו רש"י, ולא בא ללמדנו שאם האחד אינו מחזיק בה שלא יטול בשבועה דהא פשיטא כדאקשינן בגמרא (ו.) על ברייתא דתניא במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בה וכו'. ומה שכתב רש"י ז"ל אחר כך שאלו היתה ביד האחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו אינו אלא לתת טעם למה בעינן שיהו שניהם שוין בה, שאלו היה האחד יותר מחזיק מחברו לא היו חולקין בשוה דמאי דתפיס חבריה האי דיליה הוא ואין להוציאו בלא ראיה בעדים ואינו נאמן בשבועה, ואף על פי שהוא מחזיק בה גם כן כיון שאינו מחזיק בה בשוה כחברו ודינו באותו חלק (שהוא) שמחזיק חברו כדין מוציא מחברו דעלמא כאלו אינו מחזיק בה כלל, וכיון שאלו היתה ביד חברו לבדו הוי מוציא מחברו הכא נמי אין להוציא מידו מה שהוא מחזיק יותר מחברו אלא בעדים, והכי דייק לישניה דקאמר שאלו היתה ביד האחד ולא אמר אבל אם היתה וכו'. כן נראה לי. עד כאן.
ב. ויחלוקו. כתוב בתוספות דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא פירוש ולכך ניחא למימר יחלוקו אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שבית דין לא ישתדלו כלל וכל דאלים גבר אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו. עוד כתבו בתוספות וכן מנה שלישי וכו'. פירוש התם אין שייך לומר כל דאלים גבר דכיון שהוא ביד הנפקד אין לבית דין להוציאו ממנו ולומר כל דאלים, כי אין להם לעשות מעשה לומר כל דאלים כי אולי יבא ליד מי שאינו שלו על ידי בית דין וכל זמן שהוא ביד הנפקד לא שייך למימר כל דאלים כי אולי תבא לנפקד תקלה מזה, לכך קשה היכי מדמי ליה למתניתין. גליון. 
וזה לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב לד:) גבי זה אומר של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומפרש לה התם בגמרא (לה:) משום דליכא דררא דממונא גוגבי ארבא נמי אמרינן כל דאלים גבר ד. ורבינו חננאל ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו האבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל. ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יוסי דקא סלקא דעתן למימר במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח. לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן ליה כי היכי דלודי, אף על גב דתפסי נמי הוה לן למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמיה דרב יהודאי וניפקיה לממונא ונימא יהא מונח. ועוד דהתם כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפילו הכי אמרינן יהא מונח. הרמב"ן ז"ל: 
ולי נראה אף על פי שיש חילוק בין תפסי ללא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בה לא נוציא דבר מידם אלא שתעמוד ביד בית דין בעד שניהם כמו שהן תפוסים בה עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי היא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים בדתפסי תרווייהו הנה בית דין נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חברו מה שהוא תפוס. הריצב"ש ז"ל: 
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח, אמאי נימא כל דאלים גבר. הרי אמרו (ב"ב לד:) אי תפס לא מפקינן כל שכן הכא דתפס ברשות והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי, ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן (כה:) ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כל שכן הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל, והיינו דאמרינן בגמרא (ג.) וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרינן נמי אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא אלמא תפיסה מהניא. עד כאן. 
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. ואם תאמר רבנן דלא קנסי לרמאי כי היכי דלודי הוה להו למימר כל דאלים גבר כיון שאי אפשר לומר חולקין מטעמא דאמרינן בגמרא דהאי מנה ודאי דחד מינייהו הוא ואמאי אמרו יהא מונח, בשלמא לר' יוסי קנסינן ליה לרמאי כי היכי דלודי אלא לרבנן אמאי אמרו יהא מונח. הא לא קשיא דהא אמרינן גבי ארבא דאי אמר חד תפסוהו עד דמייתינא סהדי לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, הכא נמי כיון שביד הנפקד הוא אין להוציאו מידו, דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאפשר שלא תחזור לבעליה. וריצב"ם ז"ל סובר דההיא דשנים שהפקידו אצל אחד לא מקריא תפיסה וכיון שכן אין לחלק בין אוחזין לאין אוחזין דאם כן לא הוי אמרינן לימא מתניתין דלא כר' יוסי וכדכתיבנא, אם כן הדרא קושיא לדוכתה. ומשום הכי תירץ דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא ודאי רמאי וכו'. עד כאן. 
וזה לשון הרמב"ן ז"ל. ויש אומרים דהתם היינו טעמא דאמרינן כל דאלים גבר דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמר כדאמרינן בהאי שמעתא בהדיא, דכיון שזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ודאי לאו במקח וממכר אתי לידא דתרווייהו כדי שתאמר דתרווייהו היא דהא קאמר של אבותי, ודאמרינן התם גבי ארבא האי אמר דידי היא ואמרינן עלה כל דאלים גבר הכי נמי קאמרי דידי היא שאני עשיתיה או שירשתיה מאבותי, אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכשחולקין נטל כל אחד את שלו ויצא.
ב. ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרינן בגמרא (ג. ) אפילו תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתניתין רמאי דינא הוא שיהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמר זה אני ארגתיה וזה אני ארגתיה תהא מונחת. ולא קשיא דכי אמרינן בגמרא דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרינן דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמא רמאי ור' יוסי לית ליה כל דאלים גבר, אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרינן כל דאלים גבר היכא דאיכא רמאי, והא דאמרינן אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימר דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הוה ליה למימר יחלוקו כי היכי דלא אמרינן התם יחלוקו אלא הוה לן למימר דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון, ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרינן עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. עד כאן: 
וכתוב בשיטה ודעתי מסכמת בסברא קמייתא דכל שבאין לפנינו כי תפיסי לה תרווייהו לא מפקינן מינייהו לא לומר כל דאלים גבר ולא לומר יהא מונח אלא חולקין בשבועה, ולא דמי למנה שלישי דרבנן דהתם לאו תרווייהו תפיסי ליה דמכח דחד הוא דתפיס ליה נפקד ולא ידעינן מאי ניהו והוי כי התם דאמרינן בההיא ארבא אי תפס לא מפקינן. ותו דהתם במנה שלישי גם בלא טענותיהן ידוע הוא לנפקד דשל אחד מהם בלבד הוא עד כאן. והר"ן ז"ל האריך לקמן בזה עיין שם גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:
ב. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. איכא למידק כיון דהאי סיפא איירי במציאה ובמקח וממכר אמאי לא תני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר בין שנינו מצאנוה וחציה שלי וחדא במציאה וחדא במקח וממכר. ויש לומר דהא מרישא שמעינן לה ועלה דרישא קאי וסיפא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דרך שבועתם. מורנו הרב נר"ו:
ב. ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. לאו דוקא, שאם רצה ליטול חציה שלא בשבועה הרשות בידו הואיל וחברו מודה לו, אלא משום דפלגי ליה בטלית לדמי ואכתי לא מסיימא חולקא דחד מינייהו צריך הוא לישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, שאם ישבע על הרביע שמא מאותו רביע אחר שיש לו בה הוא נשבע ואין כאן שבועה לחנם שכולה שבועה אחת היא ולצורך הדין הוא. הרמב"ן ז"ל: 
וזה לשון הרא"ש ז"ל. מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה וכו' זאלא שלא יוכל לכלול שום רמאות בשבועתו, לפי שהאומר חציה שלי אף על פי שהוא מודה לחברו בחציה אינו מודה לו בחצי מסויים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית לשנים כל חצי וחצי משותף בין שניהם, ואם האומר כולה שלי יטול חציה בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חציה ישבע באמת על חצי האחר שאין לו בה פחות מחציה שהרי שניהם שותפין בשני החצאין, לפיכך אף על פי שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל על מנת להסתלק מחציה השני לא אבד זכותו מחציה השני וכשהוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע, אלא שחייב להחזיר חצי חציה הראשון שנטל אלא כיון שהוא טוען כולה שלי אי אתה יכול להוציא מידו בלא ראיה לפיכך הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו וכו' ככתוב בפסקיו עיין שם. עד כאן:
ב. כתב רש"י ז"ל וזה האומר חציה מודה הוא שהחצי וכו'. כתב כן לומר דאפילו לא אמר בין שנינו הגבהנוה אלא שאמר חציה שלי ולא פירש החצי האחר למי, בזה הלשון לבד שאומר חציה שלי מודה שהחצי האחר של חברו. אבל אכתי קשה לי על מה שכתב כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין וכו' והלא על החצי שהוא מודה אין דנין עליו ונשבעין עליו כדקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים תקנת חכמים כדי שלא ירמה אותנו וכדכתיבנא, חדא דעיקר תקנת השבועה גם כן מדרבנן היא ולא מדינא ותו דאמאי נתן מכשול לפנינו רש"י ז"ל וכתב דברים שאין בהם צורך ואינם מוסכמין לדברי התנא. ונראה לומר שרש"י ז"ל נשמר כדרכו שלא נפרש שדין הסיפא הוא דין חדש ולא כמשפט הראשון כדי לתרץ הקושיות ונפרש כך, שזה שאומר חציה שלי אף על גב דאין המיגו שלו מועיל להוציא מה שביד חברו מכל מקום מועיל לגלות לנו שאינו כל כך רמאי כמו חברו שטוען כולה שלי, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליו אפילו אמאי דמודה ליה חבריה כדי שיודה גם הוא לחברו שחציה שלו ויחלוקו בלא שבועה כדי שלא יבאו לידי שבועת שקר.
ב. ונמצא לפי פירוש זה שאין משפט שבועה זו כמשפט שבועה של הבבא הראשונה שאפילו על מה שאין דנין עליו נשבעין, לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו הם נשבעין וכו'. דהיכי לישתבע לימא שבועה שיש לי בה רביע מרע ליה לדבוריה, לימא כולה שלי ולדבריכם שאין לי בה פחות מרביע קרובה לשבועת שוא שהרי חברו מודה לו שיש לו בה חציה, לימא כולה שלי וחברי מודה לי שיש לי בה חציה ולדבריכם שבועה שבאותו החצי אין לי בה פחות מרביע כל זה אריכות ענין הוא, ואין הכי נמי שאם השביעוהו בסגנון זה שנפטר אלא בחרו להם חכמים סדר שבועה בלשון קצרה כדרכם בכל מקום. מורנו הרב נר"ו:
ב. והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולשקול חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ויש לו חציה בשבועה, כדאשכחן (ב"ב ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבועה ומשום מיגו. הרמב"ן ז"ל. 
פירוש ואין לומר שאין אומרים מיגו אלא בטענה שלא יצטרך לישבע עליה דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (שם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה. הרשב"ץ ז"ל. 
וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו, ומכאן יש לו ראיה שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשותיה דמריה. הרמב"ן ז"ל. 
ואף על גב דאמרינן בכתובות (יב:) דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ויש לה כתובה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, שאני התם דבחזקת בתולה נשאת וגם היא טוענת ברי והבעל ספק. הרשב"ץ ז"ל: 
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי טומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו, והאיך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי, אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טעון יבלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו. ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לב: ד"ה אמאי) יתבאר בסייעתא דשמיא. עד כאן. וכן כתב הר"ן ז"ל (ד"ה וזה נוטל) וכמו שכתוב בנמוקי יוסף עיין שם: 
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל (ד"ה זה ישבע) תירץ וז"ל אפילו למאן דאמר מיגו להוציא יש לפרש דלא אמרינן מיגו כי האי גוונא אלא מאותו ממון יאוהכי הוי מיגו, מיגו שיכול להרויח ממון זה דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בה, אבל כי האי גוונא לא האמינוהו על חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי בכי האי גוונא לא אמרינן מיגו. ולא נהירא לשר מקוצי ז"ל דבגמרא (ג.) אמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דאמרינן מיגו מממון לממון אחר. לכן נראה לי דכיון דלא נחית לשקר דאי נחית לשקר היה אומר כולה שלי אלא סבור שהגביהה בשעה שחברו הגביהה ולא היא ואם כן לא אמרינן מיגו. וראיה לדבר מדאמרינן (יבמות קיד:) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במטתו נאמנת ואמאי, דין הוא שנאמין אותה במת בעלי במלחמה מיגו דאי בעיא אמרה מת במטתו יבאלא אומר מסברא מת במלחמה שהלך. עד כאן:
ב. וזה לשון גליון וזה נוטל רביע. כתוב בתוספות כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופיה וכו' צריכין התוספות להביא ראיה דאם לא כן הוה אמינא דלא הוי מיגו טוב דשמא אינו מעיז פניו ברצון לתבוע הכל כדאמרינן במודה מקצת וכופר הכל. עוד כתוב בתוספות דהתם היינו טעמא משום דאפילו הוה שתיק וכו' פירוש אחרי שכבר טען הא שטרא אם היה שותק והיה מחזיק באותה טענה די אבל הכא צריך לטעון שום דבר. ובגליון תוספות תירץ אין לומר מיגו אלא במקום שיש לו טענה אחרת על אותו ממון וכו'. ונראה שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוספות קורין מיגו להוציא אם היינו מאמינים לו על החצי, דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפיס כל חד דידיה הוא דהוי חציו לכל חד לכך רצה לומר הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק אבל אין לומר מיגו אלא היכא שהיה לו טענה אחרת גם להחזיק דהיינו על אותו ממון, אבל כשטוען חציה שלי דהוי להחזיק אין להאמינו במיגו שהיה טוען כולה שלי דטענה זו היתה להוציא חצי האחר דהיינו ממון אחר, אבל בגמרא קאמר שפיר דאי לאו איערומי היה נאמן על הרביע מיגו דאי בעי אמר כולה שלי דטענה זו הויא להחזיק ברביע האחר דהא בלא זה טוען יותר ממה שנותנים לו. עד כאן. 
ומהר"י כהן צדק פירש דמתניתין בהאי בבא מיירי כגון דאותו שטוען כולה שלי ידו מגעת עד חצי הטלית דמאי דתפיס דידיה הוא ואידך חציה הוא דהוי בחזקת שניהם ולכך יכול להוציא מחברו עוד רביע מאידך חציה, ואין צריך לדחוק ולפרש כמו שפירשו בתוספות דלא חשבינן כאלו כל אחד מוחזק חצי טלית. וגם יתורץ בזה מה שמקשים בתוספות דאמאי לא מהימן במיגו, דהא אי נמי הוה טעין על כולה לא היה נוטל חציה כדאמרינן לקמן (בבא מציעא ז.) שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. והא דמוקי לקמן (שם) מתניתין בדתפסי בכרכשתא היינו רישא דקתני יחלוקו עד כאן. 
אבל הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אי האומר חציה שלי מוחזק בחציה לא היה נוטל חצי טענתו אלא כולה דהא אמרינן בגמרא דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו', אלא מתניתין בכל פורתא ופורתא שניהם מוחזקין דתפסי בכרכשתא כדאמרינן בגמרא וכאלו כל אחד מהן מוחזק בכל פורתא בטלית ואין לאחד יתרון על חברו בחזקת חלק ממנה ומשום הכי כל אחד נוטל חצי טענתו בשבועה כדינא דרישא. עד כאן: 
עוד הקשה מורנו הרב נר"ו דנהי דלא יועיל המיגו ליטול מה שביד חברו דמיגו להוציא לא אמרינן מכל מקום יועיל המיגו לפטרו משבועה ויטול רביע בלא שבועה למאן דאמר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חברו ויאמר חציה שלי כדי שיאמינוהו בלא שבועה ויטול רביע והכי איתא בגמרא. עד כאן דבריו.
ב. והקשו עוד בתוספות דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. כדאמרינן בפרק החולץ וכו'. ואין לתרץ דלכך אין מאמינין לו על הרביע בשבועה משום דאית ליה מיגו והוי להחזיק דכיון דאין ספק מוציא מידי ודאי אז הודאי הוי כמוחזק ואי אמרת מיגו אז הוי מיגו להוציא. גליון. 
והרא"ש ז"ל תירץ דשאני הכא דהאי דאמר כולה שלי אינו ודאי בחצי הטלית אלא מתוך דברי האומר חציה שלי שהרי גם הוא מוחזק בחצי הטלית יגואי בעי הוה אמר כולה שלי ומשום דטען האמת לא יפסיד, ולא דמי ליבם שהוא ודאי בחצי הנכסים. עד כאן.
ב. ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל שאני התם דטענותיו ברורות אבל הכא אין טענותיו ברורות וראיה מההוא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי יתומים וכו'. (יבמות לא.). עד כאן. 
והרשב"ץ ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל לא דמי דהתם היבם הוא ודאי בכל הנכסים והספק ספק בכולן ואין לו ליטול כלום אבל זה אף על פי שהוא ודאי במקצת טלית לא חשיב ודאי בכולה הילכך מה שחברו מודה לו יטול מפני שהוא ודאי והשאר הוה ליה ספק וספק, ויחלוקו. עד כאן. 
וכן תירץ הריצב"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דלא דמי דהתם כיון שהיבם בנו ודאי מיד שמת הסבא הרי הוא מוחזק בכל הנכסים והספק בא להוציא מחזקתו ועליו להביא ראיה, אבל כאן אף על פי שהודה לו זה במחצית והחזיקו בטלית למאי דאתחזק דהיינו במחצית אתחזק ולא במחצית האחר. עד כאן:
ב. גמרא למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באמרו אני מצאתיה שמעינן מינה דכולה שלי. ופרקינן דלא הדר תנא כולה שלי אלא לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני למציאה. ואקשינן תו והאמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא (ב"ק קיג:) הלכתא אין פורטין לא מתיבת המוכסין ופשיטא היא. ושקלי וטרי לאוקומה למתניתין בחדא ולא מתוקמא ואוקימנא רישא במציאה וסיפא בקנייה זה אומר כולה שלי אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ונתתי דמיה. רבינו חננאל ז"ל.
ב. והרא"ש ז"ל פירש למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וכו'. פירוש סלקא דעתיה דמתניתין תרתי קתני רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בירושה או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה. ופריך תרתי למה לי ליתני חדא ושמעינן אידך מינה. ומשני חדא קתני וכולה איירי במציאה. ותו פריך כיון דחדא קתני ליתני אני מצאתיה וכולה שלי יד. עד כאן.
ב. וכן פירש מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל חדא קתני וכו'. תימה לי מה תירוץ הוא זה ומאי שני ליה ממאי שהקשה ליתני חדא. ונראה דהמקשה סבור לאוקמה מתניתין בתרתי מילי חדא במציאה וחדא במקח וממכר אבל אכתי לא אסיק אדעתיה צריכותא דלקמן דאי כולה במציאה לשתוק מכולה שלי, והכי פירושו ליתני חדא או מציאה או מקח וממכר ומשני חדא קתני ולא איירי בתרי מילי והדר פריך אי חדא קתני ליתני אני מצאתיה וכו'. עד כאן:
ב. וזה לשון הראב"ד ז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. ליתני חדא דמאי אולמיה דהאי מהאי. חדא קתני פירוש חדא טענה היא דצריכי תרווייהו להדדי. הדר אקשיה וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא וכו' כלומר ואמאי צריכי להדדי מי לא ידענא דכולה שלי קאמר. עד כאן.
ב. וה"ר י"ט אל אשבילי ז"ל פירש וז"ל למה לי למתנא זה אומר וכו'. ליתני חדא וכו'. פירוש ממה נפשך דאי תרווייהו במציאה למה לי תרתי טענתא, ואי חדא במציאה ואידך במקח וממכר או טענה אחרת בחדא נמי סגי ויליף אידך מינה דמאי שנא טענה זו מטענה זו. עד כאן.
ב. ובגליון פירש ליתני חדא. פירוש ישנה הכל בבא אחת ומשני אין הכי נמי דשנה הכל בבבא אחת. והא דלא פריך מיד והא זה וזה קתני, היינו משום דעדיין לא ירד למסקנא אם הפירוש דילמא תנא סיפא לגלויי רישא או לייתורא, דאי תנא סיפא לגלויי רישא אז הוי ניחא דתנא זה וזה לכך יורד תחלה למסקנא והדר פריך. עד כאן:
ב. ומה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב וז"ל למה לי למתנא וכו'. ליתני חדא. הפירושים שסובלת זו הקושיא הם ארבעה. הראשון. דמה צורך להזכיר כולה שלי שהוא כפול מאחר שאמר אני מצאתיה. והשיב המתרץ חדא היא וכו' וחוזר המקשה ואומר שאין קושייתו מתורצת שאפילו בזה האופן אין צריך אלא זה אומר אני מצאתיה בלבד. וזהו מה שהאריך בלשונו למה לי למתני וכו' ליתני חדא לומר שאחת מאלו היא מיותרת כיון שהשנים בנושא אחד שהוא מציאה. השני. שהמקשה הבין שזאת המשנה מדברת בשני נושאים כדלקמן, והקשה שבכולה שלי נכלל אני מצאתיה. ותירץ חדא קתני והודיעו שני עניינים האחד שמשנתנו לא קתני אלא חדא, השני דמדברת במציאה ולא במקח וממכר. ואלו הפירושים נראים יפה אלא שיש להם קושיא אחת בכלל ולכל אחת בפרט. בכלל אמאי קאמר ליתני חדא. בפרט שלפירוש הראשון אינו צריך לומר אלא למה לי למתני כולה שלי שזה נראה מיותר. ולפירוש השני הוה ליה למימר למה לי למתני אני מצאתיה שזה נראה מיותר. בשביל דוחקים אלו נפרש פירוש אחר מורכב משני פירושים אלו והוא בשני אופנים, הראשון שבראשונה מקשה למה תני שתי טענות ואחר כך הקשה שעל המעט יאמר השתי טענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא לקח שתי טענות ושתי בבות זהו שחזר ואמר ליתני חדא. או נאמר באופן אחר שהמקשה לא ידע פירוש המשנה ואמר לא ימנע, או התנא במה שאמר שתי בבות רצה להביא שני נושאין שהם מציאה ומקח וממכר או הכל נושא אחד של מציאה, אם שני נושאין מה צורך להביא שניהם די באחד מהם, ואחר כך חזר ואמר שאם הכל ענין אחד של מציאה ליתני חדא בבא ואם תאמר דלא תנא אלא בבא אחד יש לו דוחק אחר דליתני חדא רצה לומר ליתני אני מצאתיה וממילא משתמע דכולה שלי, כל זה רצה להקשות במה שאמר ליתני חדא והמתרץ לא הבין הקושיא וחשב שלא היה מקשה אלא ממשמעות ולזה אמר אין חדא קתני. וחזר המקשה לומר שיותר מזה נתכוון בקושיתו. 
ורבינו נר"ו הקשה לפירושים היותר חשובים מאלו שאמרנו שאיך יש לו מקום למקשה להקשות שמה צורך לומר אני מצאתיה או כולה שלי, שצורך גדול הכריחו לתנא להביא אני מצאתיה שהרי אנו מוכרחין לומר שבמשנתנו ליכא טענת רמאות כמו שהוא מבואר בגמרא לקמן (בבא מציעא ג.) שאם לא כן אלא שגם במשנתנו איכא טענת רמאי יש לנו מקום להקשות ולומר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, ואם כן לזה הוצרך לומר אני מצאתיה דאי לא תני אלא כולה שלי נראה שהוא כולל כל הטענות שבמציאות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי לזה תני מצאתיה לומר שבזה הנושא של מצאתיה בלבד והדומה לזה דליכא רמאי הוא דאמרינן יחלוקו. ואם כן העלנו מפירוש זה שאין מקום למקשה להקשות למה לי למתני אני מצאתיה. ולהבין כוונת המקשה נקשה קושיא בלשון המקשה והיא זאת שמה שנראה שהוא מיותר בלשון התנא אינו אלא מה שהביא באחרונה שמה שאמר בתחלה אינו מיותר כלל שהכרח הוא להביא הטענה במה שיחלוקו ואם כן לא היה לו למקשה לומר אלא למה לי למתני כולה שלי, ולזה נאמר שהמקשה הקשה לא ימנע או כוונת התנא במשנתנו לכלול לכל הטענות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי, או אינו אלא בדליכא רמאי אם כוונתו לכלול כל הטענות למה לי למיתני תרתי כלומר שני נושאין דהכל כלול בזה אומר כולה שלי ואם תאמר משנתנו בדליכא רמאי ליתני חדא שהוא זה אומר אני מצאתיה, ולזה האריך ואמר למה לי וכו' כלומר בזה הלשון יש שני פירושים אם מדברת אפילו בשיש רמאות למה לי למתני תרתי שהכל כלול בכלה שלי ואם מדברת בשאין רמאות ליתני חדא. והשיב המתרץ ואמר שכוונת התנא להביא בדליכא רמאי עם כל זה לא יהיה כוונתו לומר שלא יהיה רמאות לא בטענות ולא במציאות שאף על פי שבטענות יהיה רמאות אם במציאות אפשר שלא יהיה רמאות סובר התנא שיחלוקו, ואם כן מאחר שכוונת התנא היא זו הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה רצה לומר שהיינו אומרים שהדין שאמר התנא אינו אלא בדליכא רמאות כלל אפילו בטענות, כגון אני מצאתיה שפירושו ראיתיה ונראה שאינם מחולקים כלל בהגבהה ששניהם מודים ששניהם הגביהוה אבל הם חולקים בראיה שהם חושבים דבראיה בעלמא קני ולפיכך חולקים בראיה, ובזה הנושא ליכא רמאי כלל לא במציאות ולא בטענות שבראיה אין אנו יכולים לומר שאחד יודע שחברו ראה את המציאה תחלה ועם כל זה הוא אומר שהוא ראה אותה תחלה, שזה אינו יודע כלל אם ראה חברו אם לאו ולפיכך חושב שהוא ראה אותה תחלה ואם כן אין בכאן רמאות לא בטענות ולא במציאות דדילמא תרתי בהדי הדדי אגבהוה. ואם לא אמר אלא אני מצאתיה היינו אומרים דלא אמרינן יחלוקו אלא בזה הנושא דליכא רמאות כלל לזה אמר כולה שלי לומר לך שגם כן אמר יחלוקו אפילו בדאיכא טענות ברמאות כיון שבמציאות אפשר שלא יהיה רמאות שמה שהתנא שולל מכאן אינו אלא טענות רמאות בין במציאות בין בטענות כגון הנושא של רבי יוסי. 
ובזה הפירוש תמצא מתורצת הקושיא שהרמב"ן ז"ל מקשה. והיא שהאיך סלקא דעתין למימר בראיה קני דהא בסיפא תמצא בבירור דבראיה לא קני, דאין לומר שהדין יהיה כך אלא שהבעלי דינים חושבים דבראיה קני ובשביל זה הם אומרים אלו הטענות והמקשה הקשה אחר כך ואמר שמאחר שדינו כללי וכולל גם כן לנושא שיש בו רמאות בטענות ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ובזו הקושיא יש לעיין ולהקשות שהכרח הוא לתנא להביא אני מצאתיה, שאם לא יאמר אלא כולה שלי יעלה על דעתנו שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו שהוא רמאות אפילו במציאות. ולזה נשיב שאף על פי שלא יאמר אלא כולה שלי לא יעלה על דעת שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו דשאני מתניתין שאנו רואים דשניהם תפוסין בטלית ולפיכך אמרינן יחלוקו אבל בשנים שהפקידו שאינם תפוסין דין הוא שיהא מונח. וזה דקדק בתשובתו שאמר בעלמא דקתני כלומר במתניתין שאפילו לא יאמר כולה שלי לא יעלה על דעתנו שהוא כולל כל רמאות אבל בעלמא דקתני לשון מציאה הוה אמינא דבראיה קני. עד כאן:
ב. וזה לשון אחרון אחר למה לי למתני וכו'. בהא שמעתי טואיכא תמיהי טובא דלא ימלט, או סבר האי מקשה דכולה מתניתין במציאה או רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בזה אומר אני ארגתיה. אי סבר דכולה במציאה מצית למימר דפריך בתרי גווני חדא למה לי למתני וכו' ליתני אני מצאתיה וכולה שלי, ולפי זה הוה אתי שפיר מאי דאריך ותני למה לי למיתני זה אומר וזה אומר דעיקר פרכיה הוא מזה וזה כדפריך לבסוף. אבל קשה דמאי משני חדא קתני והא על דא קא בכינא ופריך דלא ליתני זה וזה דמשמע דהוו תרי ענייני. ותו מאי האי דהדר פריך וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי דאם כן קשה מדידיה אדידיה דמעיקרא קאמר דליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן האי פירושא לית ביה מששא כלל. שני למה ליה למימר זה אומר וזה אומר וכו' לימא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי או ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. וגם לדרך זה קשה דלמה לו להאריך כל כך לימא למה לי למתני תרתי ליתני חדא דבשלמא לפירוש הראשון ניחא דעיקר קושייתו זה וזה, אלא לזה הפירוש קשה דעיקר הפירכא היא תרתי למה לי והכי איבעי ליה למימר. ותו מאי קמהדר חדא קתני וכי לא ראה הקושיא של זה וזה דפריך לקמן ושתי קושיות אלו סותרות גם הדרך השני, דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ועוד קשה לי לזה הדרך דרב פפא דהדר לאוקומי מתניתין כמאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר הוה ליה למימר לעולם רישא במציאה וכו' כי אורחיה דתלמודא.
ב. ועוד יש להקשות לכל הפירושים ליתני חדא למה לי. ועוד למה האריך המתרץ ואמר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי בחדא סגיא. ועוד למה חלק קושייתו לשנים ולא עוד אלא שנראה שזה אומר אני מצאתיה ישרה בעיניו ותוך כדי דבור הקשה בהפך ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ועוד אמאי שני בדבוריה, לעיל קאמר אני מצאתיה ואנא ידענא ולבסוף קאמר ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה לימא ולא בעי בתרווייהו. 
ותירוצא דמילתא דהאי מקשה סבירא ליה דכולה מתניתין במציאה ופריך למה לי למתני תרתי ליתני זה אומר אני מצאתיה או זה אומר כולה שלי כי שקולות הן בעיניו ומחדא אתיא לה חברתה ולכן הוסיף ליתני חדא להודיענו כוונתו דליתני אני מצאתיה או כולה שלי אי זו מהן שירצה. ואלו לא תני ליתני חדא הוה במשמע דקשה ליה ליתני אני מצאתיה ולשתוק מכולה שלי כאורחא דתלמודא כי האחרון הכביד על הראשון ולשתוק מיניה, ונדון דידן לא משמע הכי אדרבה שכולה שלי היא ישרה בעיניו טפי ולכן אמר וליתני כולה שלי ולא בעי כלל אני מצאתיה, ואלו לעיל מינה אמר ואנא ידענא כדאמרן. והא דלא קתני למה לי תרתי ליתני חדא משום דהוה משמע דאין חילוק בין אי תנא להו להני תרתי בלשון זה וזה או זולתו וזה הפך האמת דאפילו בתר דתריץ דצריכי תרווייהו קשה ליה לשון זה וזה, ולהכי קאמר למה לי למיתני זה אומר וזה אומר לרמוז לקושיא דלבסוף ומשני חדא קתני כלומר כולה חדא בבא היא וסיפא פירושא דרישא והאריך בלשונו זה אומר וכולה שלי וזה אומר וכולה שלי לתקן מה דאפשר לתקוני בלשון זה וזה כלומר מה שאמר זה אומר אני מצאתיה פירושו זה אומר כולה שלי וזה אומר אני מצאתיה פירושו כולה שלי. והמקשה חשב שכולה שלי איצטריך להשלים חסרון זה אומר אני מצאתיה שבלשון אני מצאתיה אין שם גזרה כלל ושלכן הוצרך לומר כולה שלי לתיקון הלשון כי הוא מאמר בלתי שלם, ולהכי פריך וליתני מצאתיה ואנא ידענא כלומר הענין מובן מעצמו וחסרון המשתלם מאליו בידיעה מהו (וזהו שאמר) ואנא ידענא ולא קאמר ולא בעי, דנהי דבעי כולה שלי לשלמות המאמר אבל טזידענא ממילא וכיון דלא מצו למטעי למה לי למתני וכו' והתרצן גלה אז דעתו כי מצאתיה מאמר חסר ממנו חסרון לא יוכל להמנות משום דהוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, ולכן הוצרך להאריך ולומר כולה שלי לפרושי למילתיה אז המקשה הקשה בכח גדול דכיון דכולה שלי פירוש מצאתיה וכולה שלי לא בעי פירוש ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה כלל וכשתירצו לו דתרווייהו צריכי הקשה זה וזה קתני שהיתה בכח המאמר הראשון, ולא הקשה אותה מתחלה כשאמר חדא קתני משום דנמשכת קושית וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא ממאי דקא מהדר ליה דחדא קתני ועל דבריו בהודעת הקדמתו הקשה אליו לפי שהיא קושיא יותר חזקה לאין שיעור מפירכת ההקדמה. ולפי דרכנו לא צריכינן לדחוקי במה שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך הכי ואית דוכתא דלא פריך. וטעמם לתרץ למה איחר קושייתו עד הנה ואמרו שאין הקושיא כל כך חזקה. עד כאן דבריו:
ב. ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. איכא למידק עלה אף על גב דהאי מקשה לא אסיק אדעתיה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדמסיק רב פפא, מכמה טעמי חדא דמקח וממכר מאן דכר שמיה במתניתין. ותו דליחזי זוזי ממאן נקט כדפריך בגמרא, ותו דסוף סוף אצטרכינן להו מכל מקום הוה ליה למימר דחדא בדליכא ודאי רמאי ואידך בדאיכא ודאי רמאי כדמשמע לישנא דכולה שלי ואתה תופס עמי לגזלני. ובשלמא לפי שיטת רש"י ז"ל דמפרש דהיכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח ניחא, אבל לפירוש רבינו חננאל ושאר מפרשים ז"ל דמפרשי למתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי קשה. ותו למאן דמפרש דלאו דוקא אוחזין אימא חדא באוחזין וחדא בשאין אוחזין. ותו אמאי אוריך כל כך בלישניה לימא ליתני חדא ותו לא. ותו אחר שהאריך כל כך למה הוצרך לומר בסוף ליתני חדא. ותו דהשתא משמע ליה דכל אחד משתי הבבות שוות והדר פריך דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה דמשמע דכולה שלי עדיף טפי. וכבר ראיתי מי שפירש שהמקשה ידע שפיר דחדא במציאה וחדא במקח וממכר וקשיא ליה דתרתי למה לי, והמתרץ לא הבין כוונת המקשה והוקשה לו לפי שיטה זו דהוה ליה לרב פפא לומר לעולם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ואני יזלפי שיטתו, זו הטעאה, שאין דרך התלמוד לומר לעולם אלא באוקמתא דאתאמרא בהדיא אבל זו לא הוזכרה ולא עלתה על לב מעולם אבל עיקר הפירוש לא ניחא ליה מהטעמים שכתבתי למעלה. ותו כלום אדם בונה בנינו על תהו דמי אמר לו שהדבר מוכרח שחדא במציאה וחדא במקח וממכר עד דקשיא ליה ליתני חדא דילמא חדא דליכא ודאי רמאי וחדא דאיכא ודאי רמאי וצריכי חדא משום שבועה וחדא משום חלוקה, אי נמי לא זו אף זו קתני וברישא הוה ליה לפרושי דחדא במציאה וחדא במקח וממכר והדר ליפרוך תרתי למה לי. ותו דצריכין הם לומר שהמתרץ לא הבין דבר עד סוף הסוגיא וזה דוחק וכל כי האי דרך המפרשים לאמרו וכאן לא דברו כלל. ותו דאמאי משבש ליה ואזיל כולי האי מיד הוה ליה למימר מי סברת חדא קתני לא תרתי קתני חדא במציאה וחדא במקח וממכר. ותו דסתם תלמודא שהוא המקשה ידע לה אמאי קבע לה בשם רב פפא. ותו דמאי דאקשינן לעיל אמאי אוריך כל כך אינו מתורץ בדרך זה. וכבר ראיתי מאן דארכבה אתרי רכשי כדי לתרץ קושיא זו ואמר דהכי פריך מה נפשך אי חדא במציאה וחדא במקח וממכר למה לי למתני וכו' ואי תרווייהו במציאה תרתי במציאה למה לי, והיינו דקאמר ליתני חדא וכו' והמתרץ לא הבין כוונת המקשה ואמר דיותר מזה נתכוון בקושייתו דליתני אני מצאתיה וכו'. עוד אפשר לפרש לפי דרך זה שבראשונה הקשה אמאי תנא שתי טענות ואחר כך חזר והקשה שעל המעט יאמר שתי הטענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא תנא שתי טענות ושתי בבות והיא אחת שיש בה שתים. וכל הדרכים האלו לא ישרו בעיני לפי שהם בנויים על הקדמות בלתי צודקות ועל כן לא ראיתי להאריך בהן ובקושיות שיש עליהם. 
ולפי פשטן של דברים המקשה הזה לא אסיק אדעתיה הא דרב פפא מטעמי דאמרן לעיל וחשב דתרווייהו במציאה כפשטא דמתניתין ועלה בעי תרתי במציאה למה, ומשום דידע שפיר דאיכא לתרוצי דחדא קתני רצה לנעול דלת בפני תשובה זו ואמר למה לי למתני דמלישנא דמתניתין משמע דתרתי קתני כדפריך לבסוף, וכדי שלא יטעו בהבנת קושייתו לומר דהכי קא קשיא ליה דלעולם חדא קתני אבל אמאי תני לה בלישנא דתרתי, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי מיבעי ליה לפיכך פירש קושייתו ואמר דליתני חדא. והמתרץ הבין יפה קושייתו וכחש בהקדמתו דחדא קתני ולא נתן אל לבו לישנא דזה וזה ואפשר דסבר השתא דזה וזה לאו דוקא דמשום דהפסיק בזה אומר אני מצאתיה הוצרך לומר זה אומר כולה שלי. אי נמי דאורחיה דתנא הכי כמו שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך ואית דוכתא דלא פריך אבל לעולם חדא קתני, והמקשה מקשה בסוף דליתני כל דברי הטוען ביחד זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והיינו דאיצטריך לאורוכי והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו' דוק ותשכח. והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא, אי נמי ליתני אני ארגתיה ואכתי תרתי למה לי. והא דלא מוקי לה לסיפא להיכא שאינם אוחזין משום דאכתי תרתי למה לי ליתני שנים המתעצמין על הטלית זה אומר וכו' דמשמע בכל גוונא בין אוחזין בין בלתי אוחזין, וכי תימא אי לא תני משנה יתירה הוה מוקמינן לה בדמסתבר טפי דהיינו כשאוחזין או בדליכא רמאי הא ליתא דאדרבה כשאינם אוחזין מסתבר טפי מדמחייבינן ליה שבועה ובדאיכא רמאי מסתבר טפי מדרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי, הילכך איכא למימר הכי ואיכא למימר וכולה שלי משמע בכל גוונא דהכי סגי ותרתי למה לי, חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וכו' ואם תאמר כל אריכות זה למה מאחר שתירץ דחדא קתני הא משתמע שפיר. ותו קשה היכי אפשר לומר דחדא קתני דנהי דזה וזה לא משמע ליה לחלק הרי הפסיק בזה אומר אני מצאתיה, ובשלמא אי תרתי קתני שפיר אבל אי חדא קתני איך הפסיק באמצע טענתו של ראשון במקצת טענה של שני. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דהיינו שהוצרך להאריך ולומר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי שזו היא טענתו וחדא קתני והתנא סדר הדברים כפי דרך הטוענים דלא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאמר אידך אני הוא שמצאתיה ומעשים בכל יום בין הטוענים כזה.
ב. וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי. אורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך ומי מצית אמרת וכו' שהיא קושיא יותר חזקה. אי נמי פריך לפי שיטת המתרץ דסבר דחדא קתני והדר מפיק ליה מהך סברא. ואם תאמר דמשמע דזו היא קושייתו הראשונה דליתני חדא. ויש לומר דמעיקרא פריך דודאי תרתי קתני כדמשמע לישנא דמתניתין אלא דתרתי במציאה למה לי והשתא פריך לדידך דסברת חדא קתני נהי דחדא היא מכל מקום ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי והוא ייתור לשון ללא צורך, ובשלמא אי תרתי קתני ודאי לחדותי מילתא אתי אלא דלא ידענא מאי אבל אי חדא קתני קשיא טפי שהלשון הוא מיותר לגמרי מצד עצמו והיינו דקאמר ואנא ידענא דכולה שלי. אי נמי הכי פריך בשלמא אי תרתי קתני אין שם אלא קושיא אחת שהוא ייתור אבל אי חדא קתני קשיא זה וזה, ולקושיית הייתור לא תרצת וקושיית זה וזה קתני כבר רמזה המקשה במה שהביא לשון המשנה וכדכתיבנא לעיל. והמתרץ הבין שיש להקשות והא זה וזה קתני ולא חש לה דהא איכא דוכתי דלא פרכינן לה. והוא יחיודע דכל דאפשר לפרושי בכי האי לישנא בלשון בשלמא, לא מפרשינן ליה בלשון אכתי. ועדיין יש לדקדק דאי תנא מצאתיה הוי משמע גם אני מצאתיה תנא כולה שלי לומר אני מצאתיה כולה לבדי. יש לומר חדא דאני מצאתיה כולה משמע. ותו דליתני אני מצאתיה כולה ומאי וכולה שלי דקתני ועל כרחך אית לן למימר דמצאתיה כולה משמע דהא במסקנא מוקמינן חדא במציאה וחדא במקח וממכר משמע דבלשון מצאתיה טוען שכולה שלי וזה ברור. עוד איכא לפרש אי אמרת בשלמא תרתי קתני וחדא דאיכא רמאי וחדא דליכא רמאי וחדא משום חלוקה וחדא משום שבועה. עד כאן.
ב. הוי אמינא בראיה בעלמא קנה. ולא פירוש יטהגבהה כיון שאין לה דעת אחרת מקנה, דבמקח וממכר הוא דבעינן משיכה או הגבהה. הריטב"א ז"ל. 
ואם תאמר והיכי סלקא דעתין הכי והא בהדיא תנן לקמן (בבא מציעא ט:) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחברו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה כ. אלמא בראיה לא קני שאלו כן למה זכה בה השני. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דמאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה, וכי תימא אי הכי פשיטא סלקא דעתך אמינא כיון שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי גלי דעתיה דלצורך חברו הגביהה ולא ניחא ליה דליקני לא בראיה ולא בהגבהה וזכה בה לשם חברו, קמשמע לן דאפילו הכי כל שעודה בידו נאמן לומר דבראיה זכה בה תחלה. הר"ן ז"ל:
ב. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל איכא למפרך ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא (שם) היה רוכב על גבי בהמה וכו'. כא. ואיכא דמפרקי לה דהוה אמינא שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה, ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו. עד כאן. 
ויש מתרצים דשאני התם משום דלא אמר תקנה לי ראייתי אבל אם אמר תקנה לי ראייתי הוה אמינא דקונה לו ראייתו משום הכי תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואף על גב דגבי ארבע אמות של אדם אמרינן בגמרא (י.) דאין חילוק בין אמר ליקנו ללא אמר, התם היינו טעמא משום דד' אמות מתורת חצרו קנו ומשום הכי דין הוא שיקנו לו בין אמר בין לא אמר אבל בראיה היה אפשר לחלק, ואין זה מחוור. הרשב"ץ ז"ל: 
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דמפרקי בתוספות כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני, לא תיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן ואורחיה כבדתנא הוא לעקם שתים ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אף על פי ששנאו במקום אחר. ורמיזא להא מילתא בריש מסכת יבמות דבעי בגמרא למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות. אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אף על גב דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן. וכיוצא בה בתחלת מסכת ברכות דקאמר והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא אף על גב דממתניתין דסוף נגעים (פי"ד מ"ג) שמעינן דמייתי כגבפרק הערל (יבמות עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה. אבל רש"י ז"ל (ד"ה בעלמא) כתב דלא אשמועינן שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרשה בשראוה שניהם או האחד קודם דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר תנה לי והוא נטלה לימא כדליתנה לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה ולא בהגבהה וזכה לשם חברו קמשמע לן ולא מחוור. ועוד דלמסקנא דאמרינן דרישא במציאה וכו' נימא דבראיה בעלמא ליקני דהא לא תני שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. 
ולדידי משמע דהא דקא סלקא דעתין למימר בראיה בעלמא קני משום דלישנא דמתניתין הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתיה, ואף על גב דקתני לקמן דלא קני בראיה הוה אמינא האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דאקשיה וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ומאי קושיא הא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא, דמסיפא שמעינן ליה. ומפרקינן בעלמא דקתני לשון מצא הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני, ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני לה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתניתין דבראיה לא קני. עד כאן: 
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ומיהו לרש"י ז"ל שכתב דלא אשכחן שום תנא שאמר דלא קני מציאה אלא בהגבהה קשה דלכאורה משמע מהנהו מתניתין דלא קניא מציאה בראיה אלא בהגבהה. ואפשר לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה וקמשמע לן דאף על גב שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי זכה בה, שלא תאמר גלי אדעתיה דלא ליזכי בה לא בראיה ולא בנטילה אלא בשביל חברו קמשמע לן דכל זמן שהיא בידו נאמן לומר לעצמי זכיתי בה בראיה, ואידך נמי דנפל לו עליה הכי הוא שהמחזיק בה אומר שהוא ראה תחלה וקמשמע לן דאף על גב דאידך נפל לו עליה נאמן המחזיק לומר אני ראיתיה תחלה. ואין זה נכון. ועוד כי אקשינן לקמן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה מאי קושיא והא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה. 
והרמב"ן ז"ל כתב דהשתא הוה סלקא דעתיה למימר דלישנא דמצאתיה משמע דאפילו בראיה קני לה מדלא קאמר הגבהתיה, ואף על גב דאשכחן לקמן דלא קני אלא בהגבהה הוה אמינא דהאי תנא פליג עליה וקסבר דקני בראיה, דלשון מצאתיה הכי משמע ומשום הכי אקשיה ולא ליתני כלל אני מצאתיה דלא שמעינן כהדמציאה לא קני אלא בהגבהה הרי יש משניות מפורשות לקמן. ומפרקינן דמשום הכי תנא אני מצאתיה לאשמועינן מלישנא יתירה דבראיה לא קני, כי היכי דלא ליטעי בעלמא דמצא לשון ראיה משמע משום הכי תנא משנה יתירה דלשון מצא לאו בראיה בעלמא משמע. וזה אינו מחוור. דאם כן דלשון מציאה משמע דבראיה בעלמא קני סיפא דאסיקנא דתרתי קתני לימא דתנא דידן אית ליה דבראיה בעלמא קני ופליג אתנאי דלקמן דאמרי דלא קני אלא בהגבהה, ודוחק לומר דהשתא הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תנא לה דעד דאתא לידיה לא קני ליה. הלכך התירוץ הנכון הוא תירוץ התוספות. עד כאן: 
וזה לשון הרשב"א ז"ל (סוד"ה למה לי) ויש לומר דכל היכא דלא תני אלא חדא אמרינן דתנא לישנא דקרא נקיט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעה בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תני אלא חדא ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט. עד כאן:
ב. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר דלא אשמועינן שום תנא וכו'. ולפי זה יש מקום להקשות לרש"י ז"ל מסיפא דמשנתינו שבבירור אומר שבראיה לא קני, ונראה שאין זו כוונת רש"י ז"ל שראוי שתדקדק בכוונת רש"י ז"ל שלא אמר לא אשמועינן שום תנא שיאמר דלא קני בראיה, שאם היה אומר כך בודאי הוה קשה ליה סיפא דמתניתין שאומרת דבראיה לא קני בשלא בא לו קנייה אלא בראיה בלבד שיותר חשובה קניית הגבהה מקניות אחרות, אבל בזמן שהרואה גם כן מגביה עם חברו ויהיה לו יותר הראיה לעולם אימא לך שכל התנאים יודו מי שיש לו הראיה הוא קונה ולא הגבהה בלבד. זהו שאמר רש"י ז"ל לא אשמועינן שום תנא דלא קנה אלא בהגבהה שכל התנאים יודו מי שיש לו מציאות לקנות באופן אחר אע"פ כושלא יהיה הקנייה בהגבהה כמו שאמרתי, ובזמן שהם שוים בהגבהה אין ההגבהה קונה אלא הראיה שיש לו יותר מחברו, ואם כן מציאות קנייה אף על פי שלא יהיה לו ההגבהה. עד כאן: 
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראיה קני ליה. פירש רש"י ז"ל דלא אשמועינן שום תנא דלא קנה ליה אלא בהגבהה. והקשו עליו בתוספות דהא משנה מפורשת היא בפרקין (ט:) ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא לא קנה בראיה שהרי הוא לבדו ראה אותה תחלה ואף על פי כן חברו שיחזיק כזבה זכה בה. ונראה דלא קשה על רש"י ז"ל דהכי קאמר דההיא שעתא דקתני תנא דהכא אני מצאתיה אכתי לא אשמועינן שום תנא דמציאה לא מיקנייא בראיה ומתניתין דהיה רוכב וכו' אכתי לא איתנייה וזה ברור מאד. עד כאן. 
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל הא דאמר אי תנא מצאתיה ולא תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קני לה תנא כולה שלי דבראיה לא קני לה. הכי פירושו בדקינן ליה לדיבוריה דילמא בראיה בעלמא קאמר משום דעבידי אינשי דמדחזי ליה אמרי מצאתיה הילכך עד דאמר כולה שלי או דמפרש ליה בדיבוריה לא יהבינן ליה. מיהו כי אמר כולה שלי לית ביה ספיקא דאי משום ראיה קאמר במקום דאיכא אחרינא בהדיה היכי מצי למימר כולה שלי משום ראיה בעלמא דילמא כי היכי דחזי איהו חזי נמי אחריני. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה דשמעינן מינה דלא יהבינן ליה עד דאמר בהאי לישנא. אי תנא כולה שלי ולא תני אני מצאתיה בהדיא לא גמרינן מיניה מידי ודילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה. ובאידך פירקין (כא.) דקתני מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה ואי קדמי אחריני ושקלי להו אתי איהו ומפיק מינייהו בכח ראייתו ואינהו נמי טעו ושבקו ליה דסברי דבראיה קני להו, להכי תנא כולה שלי גבי אני מצאתיה למימר דכי אמר אני מצאתיה בדקינן ליה אלא אם כן יאמר כולה שלי וכן בכל המציאות שיבאו לישאל עליהם מודיעין אותו כך אם יש עליו חולקים. ובהכי מפרשא מילתא. ולא דהוה מספקא לן מילתא דבראיה מקניא מציאה, חדא דבמתניתין גופא קתני בהדיא דלא קני לה בראיה. ועוד מהיכא תיתי דליקני מידי בראיה והלא בנכסי הגר שהן כמציאה בעינן נעל גדר ופרץ כל שהוא שיהא שם תיקון הנכסים אבל קניית ראיה לא מצינו בשום מקום לא בנכסי חברו ולא בשל הפקר אלא ודאי כדפרישנא. ובמסקנא דמילתא דתרתי קתני ובמציאה לא צריך בדיקה כלל דלא טעו אינשי דליקרו לראיה מציאה וכי אתי ואמר אני מצאתיה אף על פי שיש עליו חולקין שקיל בשבועה. וראיתי מפרשים שדחקו עצמן בפירוש שמועה זו ואין צורך. עד כאן:
ב. וזה לשון מורנו הרב נר"ו אי תנא אני מצאתיה. הקשו ז"ל דהיכי מצינו למימר דבראיה לחודה קני והא תני לקמן ראה את המציאה וכו'. והוה מצינו לתרוצי דלעולם ראיה לחודה לא קני ושאני הכא דזה הודה לזה דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שזה אומר אני ראיתיה תחלה וזה אומר אני ראיתיה תחלה, ולאפוקי מהאי פירושא הוצרך התלמוד להאריך ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני. ועדיין היה אפשר לדחוק לשון התלמוד ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בשעת ראיה אבל בשעת הגבהה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכך פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה לומר שאפילו שהוא מודה לו שהוא הגביהה אלא שאומר שהוא ראה אותה תחלה קנה בראיה בעלמא, והיינו דאמר התלמוד בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני ולא קאמר בראיה בעלמא ודוק. וטעמא דמילתא דבשלמא אם ראיה לחודה קני במציאה היינו דטעין אני ראיתיה תחלה ולפיכך זכיתי בכולה אלא אי אמרת דראיה לחודה לא קנה אלא בהצטרפות אליה שגם הוא הגביה עם חברו, איך תועיל טענה זו להוציא מה שביד חברו כיון שמודה לו שהגביה עמו דהא בשעת גמר הקנין שהוא הגבהה גם חברו הגביה. תו איכא לתרוצי דלעולם ראיה לא קנה כדקתני לקמן והכא כפי דעת הבעלי דינים שחושבין דבראיה קנה דכולי עלמא לאו דיני גמירי, והכי קאמר דאי אמר אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא דמתניתין לא איירי אלא בראיית המציאה ודכוותה דליכא שום חשש רמאות שאומר אני ראיתיה תחלה וחברי לא ראה ואומר כן באומדן דעתא אבל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דכל אחד מכחיש דברי חברו ממש אימא לא, קמשמע לן דאפילו בכי האי גוונא יחלוקו בשבועה כיון דלא הוי ודאי רמאי דאימר בהדי הדדי אגבהוה. ואיברא דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה דקאמר בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני משמע דמדינא קאמר ולא כפי טענת הטועים בדין. ותו כיון דאנן ידעינן דבראיה לא קני ליתני מצאתיה ותו לא ומאי מצאתיה הגבהתיה וידעינן שפיר דאף על גב דכל חד מכחיש דברי חברו חולקין בשבועה. ותו דאם כן מאי דוחקיה לומר חדא קתני לעולם תרתי קתני וחדא משום ראיתיה וחדא משום הגבהתיה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. וכמה דברים נאמרו בקושיא זו. 
ואני בעניי לא קשיא מידי דבשלמא אם אותה המשנה היתה שנויה תחלה ניחא אבל כיון שאינה שנויה אלא לקמן וכי לא ישמיענו התנא דבראיה לא קני אלא יסמוך על מה שעתיד לכתוב, ואם יקשה לנו למה השמיענו שני פעמים דבראיה לא קני התם איבעי לן לאקשויי ולא אקא סלקא דעתין דהכא. ואפשר לומר בזה וכיוצא בו כיון שהמשניות שגורות בפיהן היכי הוה טעינן לומר דבראיה לחודא קנה. ואם תאמר אכתי היכי הוה אמינא דבראיה לחודא קנה והלא הא דפלגי בטלית משום דתפסי דאם הם לא יקחוה מי יקח אותה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבראיה לא קני. ולא מצית לתרוצי דמדקא מחייבין להו שבועה שמעינן דבראיה קני דאם לא כן שבועה זו למה, דהא אמרינן בגמרא (ג.) דשבועה זו כדי שלא ילך ויתקוף בטליתו של חברו, וכי תימא דכל זה הוא לפי המסקנא אבל לפי הקא סלקא דעתין שבועה זו כדי להכחיש דברי חברו שאמר שקנה אותו בראיה תחלה, הא ודאי ליתא דאם היינו משביעין אותו שכולה שלו אין הכי נמי אבל כיון שאינו נשבע אלא שאין לי בה פחות מחציה נמצאת שבועתו להחזיק מה שבידו וזה בלא שבועה נמי הכי דינא דיחלוקו, והיינו דאמרינן לקמן כיון שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה וכיון שכן אין בשבועה ראייה לומר דבראיה לחודה קנה ואם כן היכי הוה אמינא דמאי מצאתיה ראיתיה. ויש לומר שזהו שדחקו לרש"י ז"ל לפרש אני ראיתיה קודם שהגבהת אותה דמודה לו שהוא הגביהה והשתא ידעינן שפיר דבראיה לחודה קני מדקתני יחלוקו. עד כאן:
ב. וזה לשון הגליון בראיה בעלמא קני. פירש רש"י ז"ל מדקתני יחלוקו. פירוש מדקתני יחלוקו אף על פי שאחד מודה לחברו שהגביהה תחלה כי אינם חלוקין אלא מי ראה תחלה. עד כאן: 
וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה. פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה אף על גב דלא אתא לידיה בראיה בעלמא קני מדקתני יחלוקו. וקשיא לי היכי שמעינן מהכא דבעלמא קני מציאה בראיה מדקתני יחלוקו שאני הכא דשניהם באין לפנינו מוחזקים בטלית ואף אם לא קנאוה בראיה כשבאת לידם קנאוה. ויש לומר דאם איתא דראיה לא קניא אינה שלהם אף על פי שמוחזקין בה ואחר שחטפה מידם הרי היא שלו, שהרי האחד אומר אני ראיתיה ואתה הגבהת אותה הרי סילק עצמו ממנה לפי דבריו אי ראיה לא קניא והרי היא של השני, וגם השני כשאומר כן הודה שאינו שלו אלא של חברו וכיון שכל אחד הודה שאינה שלו החוטפה מידם זכה בה ואמאי קתני יחלוקו. עד כאן:
ב. אי תנא אני מצאתיה וכו'. קשיא לן דהכי הוה ליה לתרוצי אי לא תנא וכולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו'. ויש לומר דלישנא קלילא נקט כלומר אי תנא אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא משום דמצאתיה הוא לשון גרוע דמשמע ראיה לחודה והיינו דנקיט במילתיה אי תנא אני מצאתיה. ואם תאמר ליתני זה אומר אני הגבהתיה וזה אומר אני הגבהתיה דליכא למיטעי ותו לא צריך וכולה שלי. ויש לומר דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה. אי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דמקשה ואזיל לפי שיטת המתרץ ולבסוף מקשה דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ובמה שתירץ לזו עלה תירוץ לקושיין נמי. ודוק ותשכח.
ב. תנא כולה שלי דבראיה לא קני. כתב רש"י ז"ל עלה בחזקה גמורה שהגבהתי תחלה וכו'. ואיכא למידק דנראה דמשמעות מלת כולה שלי משמע שקנה אותה בחזקה גמורה ולזה קשה שאין במשמעות אלא שאין לחברו חלק בה אבל לעולם מאי דקאמר שלי אימא דבראיה קני לה, ומשום הכי איכא לפרושי דהכא ממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קניא כדמשמע לפום ריהטא בסוף סוגיין. אבל לא אפשר לפרושי הכי דאם כן מאי פריך בתר הכי וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ואי ממשנה יתירה הוא דשמעינן לה היכי מצי לאקשויי הכי, ודוחק הוא לומר שהמקשה לא הבין כוונת המתרץ וחשב דממשמעות כולה שלי משמע ליה בחזקה גמורה. ולפיכך פירש רש"י ז"ל דכולה שלי משמע תרתי משמע בחזקה גמורה דלא קרו אינשי שלי אלא אחר שכבר בא לידו אבל בראיה מציאה קרו לה, ומשמע נמי דכולה היא שלו ואין לחברו חלק בה. והא דאמרינן במסקנא ממשנה יתירה לאו על וכולה שלי אמרינן דהא לאו משנה יתירה היא אלא על אני מצאתיה אמרינן שהיא משנה יתירה לאשמועינן דראיה בעלמא לא קני. מורנו הרב נר"ו: 
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל תאנא כולה שלי. פירש רש"י ז"ל כולה שלי בחזקה גמורה שהגבהתיה. פירוש לפירושו לאו מלישנא יתירה אלא ממשמעות הלשון עצמו. והיינו דפרכינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. עד כאן.
ב. ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח. ) דהבטה בהפקר קני. לא קשיא דהתם הבטה של שומר כגון שומר שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמא לא, ואפילו הכי אסיקנא התם דלא קניא. הרמב"ן ז"ל:
ב. ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה. איכא למידק וכי מרבנאי קא פריך ולא די זה אלא דפריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו'. ותו דדילמא לא אמרה רבנאי אלא בתר דשמעה למתניתין דתנא כולה שלי דבראיה לחודה לא קני ומשום הכי אמר דומצאתה דאתא לידיה משמע ובהא איכא למימר דמקרא מפיק לה דהכי משמע ליה לישנא דומצאתה. ויש לומר דכיון דרבנאי אמרה לתרוצי לדרב דאמר אבדתו של גוי מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי. ופרכינן ואימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מחויב לאהדורה בתרה אבל היכא דאתא לידיה אימא ליהדרה אמר רבנאי ומצאתה דאתא לידיה משמע. וזה דחקו לרש"י ז"ל להורות מקום ולהביא הבקיאות לומר דנפקא מיניה מדרבנאי דין זה וליכא מאן דפליג עלה ומשום הכי פריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו' דהוי כאלו פריך מדרב גופיה. מורנו הרב נר"ו: 
ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל ומצאתה דאתא לידיה משמע. ליכא למימר דילמא רבנאי גופיה ממתניתין דאיק לה דמצאתיה לא הוי בראיה בעלמא דאם כן הוה ליה לשנויי ולאתויי מתניתין, ועוד דאתאי לידיה משמע היינו מכח משמעות הלשון. ועוד דממתניתין לא שמעינן אלא לעניין קניית מציאה דלא הוי בראיה בעלמא ובהכי לא איירי קרא. ומיהו תירוץ זה אינו דאם כן היכי מייתי מדרבנאי אמתניתין. עד כאן:
ב. וזה לשון הריטב"א ז"ל והאמר רבנאי ומצאתה וכו'. ומסתמא תנא לישנא דאמר קרא בהאי עניינא נקט, ופרכיה מהא דרבנאי דבהדיא אמר כן דמשמע דהכי פשיטא להו לכולי עלמא דמשמע לישנא דמציאה ולא היה דבר חידוש שחדש רבנאי. והא דרבנאי איתא בפרק הגוזל (ב"ק קיג.) גבי אבידת גוי. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן.
ב. ומצאתה דאתא לידיה משמע. ומכל מקום אבידת ישראל חייב להחזיר מכי חזי לה דאף על גב דמשמע לקמן (בבא מציעא כו:) דכל זמן שלא נטלה אינו עובר משום השב תשיבם משום לא תוכל להתעלם מיהא עובר. הרא"ש ז"ל.
ב. דאתא לידיה משמע. קשה לי דסיפיה דקרא מוכח דבראיה עסקינן דכתיב לא תוכל להתעלם ובדבר דאתא לידיה לא שייך למימר לשון העלמה אבל בראיית העין שייך למימר לא תוכל להתעלם ויש לומר דאי בראיה לא הוה צריך למכתביה דהא כתיב לעיל מיניה לא תראה שור אחיך וגו', אלא משום דאיכא בקרא מיעוטא אחיך ולא גוי הוצרך לכתוב ומצאתה דאתא לידיה ואפילו הכי של גוי לא מיחייב לאהדורי והיינו דאיצטריך לא תוכל להתעלם לא תוכל לכבוש עינך כאלו אינך רואהו. מורנו הרב נר"ו.
ב. אין ומצאת דאתא לידיה משמע וכו'. איכא למידק דכל זה הוי יתור לשון דהכי הוה ליה למימר, תנא לישנא דעלמא נקט דבשלמא סוף הלשון ואף על גב דלא אתא לידיה וכו' אף על פי שכבר נאמר למעלה בתירוץ הראשון איצטריך לאשמועינן דלא נפרש תנא לישנא דעלמא נקט כלומר לשון הטוענין ואומרים אני מצאתיה וכולה שלי לאפוקי מה שביד חברו, להכי כתב דאף על גב דלא אתא לידיה וכו' לומר שחוזר על תירוצו הראשון, אבל מה שתירץ אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע נראה שהוא מיותר. תו קשה דלמה לי כולה שלי כיון דומצאתה דקרא משמע דאתא לידיה דלא פליג תנא אקרא כיון דתני בה יחלוקו ואף על גב דלשון בני אדם מצאתיה ראיתיה הכא לא אפשר וכדכתיבנא. ונראה שקושיא זו דחקתו לרש"י ז"ל להקדים ולומר אי לא הדר תני כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו' אבל אינו מובן מתוך דבריו תירוץ הקושיא. ונראה לומר דהכי קאמר אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ולישנא דקרא לחוד ולישנא דמתניתין לחוד ותנא לישנא דעלמא שקורין לה מציאה משעת ראיה, ואי לא תני כולה שלי הוה אמינא דבראיה קני ולא פליג אקרא דקרא נמי הכי אית ליה גבי מציאה דבראיה קני. ומיהו גבי מציאת הגוי אפילו אתא לידיה דישראל לא מחייב לאהדוריה דמצאת הכי משמע. אי נמי מן התורה מציאה לא קני עד דאתא לידיה ומיהו רבנן תקון דבראיה ליקני דילמא אתו לאנצויי כיון דקרו לה מציאה משעת ראיה והפקר בית דין הפקר, משום הכי תנא כולה שלי דבראיה לא קני. וזה קרוב בדברי רש"י ז"ל מן הראשון.
ב. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. איכא למידק דקושיא זו בכלל הקושיא הראשונה היא דליתני חדא או אני מצאתיה או כולה שלי, ודוחק הוא לומר שהמתרץ לא הבין וחשב דחדא קשיא ליה עד השתא שהרי קל להבין הוא דליתני הא או הא ומפורש יפה בדברי המקשה. ויש לומר דתלמודא הוא דקמפרש למתניתין בדרך מקשה ומתרץ והכי אורחיה בדוכתי טובא. אי נמי לא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאותביה. והנכון אצלי שהמתרץ תירץ דבר שיש בו שני משמעות בתחלה והוא זה תני כולה שלי דבראיה לא קנה ומשמע מייתורא דמתניתין, ומשמע נמי מהבנת לשון כולה שלי דהיינו דקני לה להיותה שלו ממש בהגבהה ואם היה עולה המקשה על דעתו לומר דממשנה יתירה שמעינן הכי תו לא הוה פריך מידי, אבל משמע ליה דממשמעות כולה שלי משמע בהגבהה ומשום הכי פריך דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ותו דאפילו לא תנא אני מצאתיה לא הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתיה דבראיה קני לה, חדא מדתני כולה שלי דמשמע בהגבהה ולא בראיה. ותו דקרא דאתא לידיה משמע כדפירש לעיל ומתוך כך הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא אשמועינן שום תנא דלא קני אלא בהגבהה דאף על גב דהכי משמע מקרא מכל מקום עדיין לא השמיענו התנא דבר זה אלא הכא. ובדרך זה איכא לתרוצי הך קושיא נמי דבשלמא אי הוה תני תנא לשון מבורר דלא קני אלא בהגבהה תו לא הוה צריך משנה יתירה, אבל כיון דתנא כולה שלי אינו לשון מבורר לגמרי דאיכא למימר כולה שלי על ידי שראיתיה ואם כן לא השמיענו התנא בהדיא דלא קני אלא בהגבהה אלא ממשנה יתירה. ולפי שיטה זו איכא למימר דמשנה יתירה היינו כולה שלי שהיא לבסוף. ואכתי קשה דליתני אני הגבהתיה שהוא לשון מבורר ותו לא בעי משנה יתירה, אלא יש לפרש דמלישנא דמתניתין אין ראיה כלל דלשון הטוענים נקט תנא דמתניתין שאומר אני הגבהתיה או כולה שלי אבל לענין דינא לעולם אימא לך דבראיה בעלמא קני משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן דבראיה לא קני. מורנו הרב נר"ו:
ב. ובגליון כתוב וזה לשונו בעלמא דקתני מצאתיה בראיה בעלמא קני. אין להקשות דאם לן לימא במתניתין רבותא זה אומר ראיתיה דיש לומר דהתנא לא חש להשמיענו אותו חדוש ונקט הרגילות שכל אחד טוען הטענה הטובה שיוכל דהיינו כולה שלי. תני כולה שלי דבראיה לא קני לא בעי למימר איפכא תנא סיפא לגלויי רישא דבראיה קני דאיכא להשמיענו דין זה אם כן ליתני רישא ראיתיה ולא ליתני כולה שלי. עד כאן.
ב. ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו'. קשיא לי דלמה ליה לאורוכי כולי האי והרי קושיא זו מפורשת היא דמשום הכי הוצרך להאריך למעלה כדפרישית. ותו כיון דאיכא דוכתא דלא פריך הכי משמע דלאו פירכא אלימתא היא ואם כן קשה דפריך בלשון חזק ומי מצית אמרת וכו'. ועם מה שכתבנו בריש סוגיין מתורץ כל זה. אבל אכתי קשה דהרי עיקר קושיין דהיא חדא קתני ליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן הכי הוה ליה לאקשויי והא זה וזה קתני דהא גבי כולה שלי לא תני וזה ואי פריך מדברי השני הכי איבעי ליה למימר והא זה וזה קתני. ומתוך כך הוה אפשר לפרושי דמזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה פריך וכן מסיפא דמדקתני זה אומר אני מצאתיה ומיד מתחיל התנא דברי השני וזה אומר אני מצאתיה משמע שכבר נשלמה טענתו וכן מסיפא והשתא לישנא דזה וזה מדוקדק והיינו נמי שהיא קושיא חדשה ובכל דוכתא איכא למיפרך כי האי גוונא והיינו נמי שהוצרך להאריך בלשון הקושיא. ורש"י ז"ל נשמר כדרכו וכתב גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי תנא זה אומר ואי חדא הוא וכו' וטעמא דמילתא דהך לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דאכתי לא נשלמה טענתו במה שאמר אני מצאתיה וחברו לא שבקיה לסיומי טענתיה עד דאמר אני הוא שמצאתיה וסדר התנא דבריו כפי דברי הבעלי דינים. אבל הא ודאי קשיא דכיון דזה אומר כולה שלי הוא תשלום הטענה הראשונה וכולה שלי מיבעי ליה ובכלל הקושיא גם כן דליתני כל טענתו ביחד דהיינו זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר וכו'. וכבר כתבתי למעלה שהמתרץ היה יכול לדחות דכיון דהוצרך התנא לשנות דבריו לפי דרך הטוענים ולפסוק בין טענתו של ראשון בטענת השני הוצרך לומר זה אומר כולה שלי אף על גב דחדא קתני ומשום דקושטא היא דתרתי קתני לא ניחא ליה לתלמודא לדחוקי נפשיה ולתרוצי הכי ולישנא דזה וזה לאו דוקא אלא כלומר והא קתני ברישא זה אומר אני מצאתיה וגם בסיפא נמי תנא זה אומר כולה שלי ואף על גב דחדא מינייהו משנה יתירה היא לא הוה ליה למיתני בלשון תרתי אי חדא קתני אבל נראה לי דהכא פריך והא זה וזה קתני מיותרים כלומר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דבזה וזה דרישא הוה סגי דליתני אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והשתא זה וזה דוקא אלא שקצת קשה דלא הוה ליה לתלמודא למימר זה אומר אני מצאתיה וכו' אלא הכי איבעי ליה והא זה וזה קתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וקושיא זו דחקתו לרש"י ויש להקשות והא זה וזה קתני מיותרים דכיון דתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר וכו' סגי בהכי ואמאי תני זה וזה דסיפא. וכוונת הקושיא הכל עולה אל מקום אחד אבל בהבנת הקושיא יש חילוק בין פירוש זה לפירוש רש"י ז"ל אף על פי שאיני כדאי לחלוק. כן נראה לי. 
גם אפשר למעבד מהם פירושים סניפין לאלומיה פרכינן והיינו דפריך באתמהתא והיינו שהאריך כל כך והיינו דקאמר זה וזה קתני. דוק ותשכח. מורנו הרב נר"ו.
ב. אמר רב פפא וכו'. ואם תאמר כיון דנדינן מאוקמתא דלעיל ומוקמינן דתרתי קתני ולא חדא אמאי לא קאמר אלא אמר רב פפא וכו' והתוספות דרכם לתרץ בכי האי דכיון דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא אמר אלא. פירוש לפירושם אין התלמוד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שם אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר כיון שלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי כי הכא דפריך וליתני חדא ודחי תלמודא ומאן אמר לך דלאו חדא קתני ומשום הכי לא הוצרך לומר אלא. עוד נראה לפרש דהכא לא מחדשינן שום אוקמתא שכבר היינו יודעין דתרתי קתני כפשטא דמתניתין ולא אתינן אלא לתרוצי קושיא דתרתי למה לי והיינו דלא אמרינן הכא תרתי קתני ורישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולפי הפירוש שפירשנו שגם המקשה היה יודע דרישא במציאה וסיפא וכו' אלא דלא ידע לאצרוכינהו הכא לא הוה צריך לפרש אלא הצריכות אלא משום דלעיל לא נתפרש זה בהדיא לפיכך הוצרך לומר דרישא במציאה וכו' לבנות עליו הצריכות. וכבר כתבתי למעלה שהנכון לומר שהמקשה לא אסיק אדעתיה אלא דתרווייהו במציאה ומשום הכי לא ידע לאצרוכינהו דאי אסיק אדעתיה חדא במציאה וחדא במקח וממכר קל היה למצוא הצריכות והיינו דקאמר רישא במציאה וכו' ולאו כדקא סלקא דעתין דתרווייהו במציאה. ואפילו לפי פירוש זה לא היה צריך לומר אלא כיון דלא מחדשינן לגמרי דתרתי קתני אף על גב דמחדשינן דחדא במציאה וחדא במקח וממכר. מה שנראה לי כתבתי אף על פי שאיני כדאי לחלוק על בעל הפירוש ההוא שהוא הרא"ש ז"ל.
ב. וסיפא במקח וממכר. וכתב רש"י ודוקא במקח וממכר וכו'. יש לדקדק למה כתב זה בתחלת הסוגיא היה לו לכתוב הדין בסוף הצריכות וכן כתבוהו הרשב"א והר"ן ז"ל. עוד למה לא כתב ודוקא במציאה ומקח וממכר וכו' שהדין במציאה ומקח וממכר שוה. ותו גבי ארגתיה נמי איכא למימר שניהם ארגוה זה חציה וזה חציה או שניהם ביחד כדרך הבגדים הרחבים הרבה שאין נארגין אלא בשנים. ותו מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן דהא לא דמיא מתניתין לשנים שהפקידו אצל אחד מהם דהתם בדין הוא שיהא מונח אבל במתניתין דשנים אוחזין למה נוציא מה שבידם להניחו עד שיבא אליהו אף על גב דודאי חד רמאי. ויש לומר דשני דברים דחקוהו ז"ל חדא דהא לקמן אמרינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ומסקינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי הכא מי יימר וכו' משמע דלא שני ליה לתלמודא בין היכא שהדבר מופקד ביד אחרים להיכא ששניהם מוחזקים מדלא מפליג בהכי וטעמא דמילתא כיון שהמופקד הוא מופקד מכח שניהם הוי כאלו שניהם מוחזקים בו ואפילו הכי אמרינן יהא מונח אף הכא לא שנא. ותו כיון דטעמא הוי כי היכי דלודי שייך נמי אפילו היכא דשניהם מוחזקים בדבר. ועוד דחקו מאי דמוקמינן למתניתין רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולא מוקמינן לה תרווייהו במציאה וחדא אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי וחדא לאני ארגתיה וצריכי חדא משום חלוקה וחדא משום שבועה ומדלא מוקמינן לה הכי דאתיא טפי כפשטא ומוקמינן לסיפא במקח וממכר ודחקינן נפשין טובא בצריכותא משמע דהיכא דאחד אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ליתא לדינא דמתניתין אלא יהא מונח והיינו דדייק לה מרן ז"ל הכא ולא אדכר למציאה משום דמסיפא דייקינן לה ובשלמא גבי מציאה איכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה והוא סבור שהוא הגביה תחלה וכן גבי מקח איכא למימר לשניהם נתרצה והוא סבור לו לבדו נתרצה ואין ניכר מתוך טענותיהם אי איכא ודאי רמאי. אבל זה אומר אני ארגתיה דמשמע כולה אי איתא דחברו ארג עמו מידע הוה ידע הילכך חדא מינייהו ודאי רמאי הוא ויהא מונח. ועיין בזה החילוק שלא תטעה כמו שטעו אחרים כאשר אני עתיד לבאר בעזרת השם יתברך מורנו הרב נר"ו.
ב. וזהו לשון גליון תוספות וסיפא במקח וכו'. פירש הקונטרס אבל בזה אומר אני ארגתיה תהא מונחת וכו'. וזה לא יתכן אלא לר' יוסי דתלי ברמאי אבל לרבנן לא תלי אלא כשהחלוקה יכולה להיות אמת וכאן יכולה להיות אמת וההיא דשנים אדוקים בשטר לא אתיא כר' יוסי. עד כאן.
ב. וכתוב בגליון על זה. וסיפא במקח וממכר. פירש רש"י ז"ל אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. פירוש לרש"י ז"ל היה קשה לפי הצריכות של הגמרא אז יקשה יאמר במתניתין ארגתיה דלא שייך ביה מורי ולא יצטרך לא מציאה ולא מקח וממכר. ועוד קשה דהגמרא תאמר סיפא בארגתיה ולא יקשה וליחזי זוזי ממאן נקט וכו'. ותירץ דבארגתיה לא הוה אמרינן יחלוקו וכו'. ובגליון הקשה על זה דזה לא יתיישב אלא לרבי יוסי וכו'. ודעת רש"י ז"ל דנקט במתניתין במקח וממכר כדי שתתיישב אליבא דכולי עלמא ולא בעי למנקט ארגתיה דלא כרבי יוסי. אבל קשה לגליון על פירוש זה דאם כן לקמן דאמר לימא מתניתין דלא כר' יוסי אז יקשה אי מתניתין דלא כרבי יוסי אם כן לימא ארגתיה. ומיהו נוכל לומר דאז נאמר אין הכי נמי סיפא כולה שלי היינו פירוש ארגתיה וכי תימא אם כן מציאה למה לי אז נעשה צריכות איפכא דאי תנא ארגתיה הוה אמינא אדרבה משום דאין שייך ביה מורי ישבע דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל במציאה דשייך מורי מורי גם לישבע אבל זה נראה דוחק לגליון. עד כאן.
מהר"ם
ב. תוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת נגר וכו' עד ואע"ג וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' מקשו לעצמם ואע"ג וכו' א"כ ל"ל לתת טעם איך שייכא הך מסכתא במסכתא דבבא קמא והא בתרי מסכתות אין להם סדר ואיכא מ"ר דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אבל לפי' זה קשה הא מ"מ צריכין אנו לתת הטעם למ"ד דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וא"כ מאי מקשה ויש ליישב דהאי ואע"ג דאמרי התוס' הוי כאלו אמרו ואפי' למ"ד דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אפ"ה צריך ליתן טעם איך שייכא האי מסכתא למסכתא ב"ק דה"נ דאין סדר לענין מחלוקת וכו' וק"ל אבל יש ליישב דהמשך דברי התוס' כך הן דמתחלה הוקשה להם למה התחיל התנא בדיני חלוקת המציאה ה"ל למתני תחלה דין קנין מציאה בעצמה במאי נקנית והיה לו להתחיל במתני' דלקמן היה רוכב על החמור וראה את המציאה וכו' ומתרץ איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת וכו' ואח"כ מקשה ואע"ג דבתרי מסכתות וכו' ואיכא למ"ד וכו' ואם כן למ"ד זה הדרא קושיא לדוכתא למה התחיל המסכתא בדיני חלוקה ומתרץ ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו':
ב. ד"ה ויחלוקו תימה וכו' עד וי"ל דאוחזין שאני וכו'. ר"ל הואיל וכל א' מוחזק אנו מחויבים למחות שלא יגזול הא' את חבירו הלכך אין לפסוק להם כל דאלים גבר (ועיין באשר"י שביאר ענין זה באריכות):
ב. בא"ד וכן במנה שלישית וכו' לכך משני וכו'. ר"ל דתרתי בעינן שיהיו אוחזין וגם צריך להיות דהחלוקה יכולה להיות אמת אז אמרי' יחלוקו ולא באופן אחר וכן שנים אדוקים בשטר ר"ל וכי תימא הא גבי שנים אדוקים בשטר אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה מדמה לה לקמן למתני' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דבחדא לטיבותא סגי או אוחזין או שהחלוקה יכולה להיות אמת ולכך גבי מנה שלישית אי הוה החלוקה יכולה להיות אמת אע"פ שאין אוחזין הוה אמרי' יחלוקו וגבי שנים אדוקים בשטר הואיל ושניהם אדוקים אע"פ שאין החלוקה יכולה להיות אמת אמרי' יחלוקו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא גבי ארבא נמי איכא חדא לטיבותא דהחלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה לא אמרי' יחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר ומתרץ דמשום הכי מדמה שנים אדוקים בשטר למתני' משום דהתם נמי איכא תרתי לטיבותא משום דשניהם אדוקים וגם ההלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי וכו':
ב. ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו וכו'. פי' ויקח החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר וכו' כדאמרינן בגמרא האי מגו גופיה וכו' לקמן (בבא מציעא דף ה':)
ב. בא"ד ורב יוסף אית ליה דאפי' מגו לא הוי וכו'. מקשין התלמידים קושיא זו דרב יוסף אינה תולה בתירוצו זה של התוס' דהא בלא תירוץ זה דהוה סבירא להו דאפילו מגו להוציא אמרי' מכ"ש דקשה מרב יוסף דלא הימניה אפי' בעובדא קמייתא דהוה מגו להחזיק ויש ליישב דבלא תירוץ התוס' י"ל דבהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דהוה מגו ור"י ס"ל דלא הוה מגו דהא דאודי ואמר אין שטרא זייפא הוא וכו' משום שהיה מתירא שמא יאמרו לו הב"ד זיל קיים את שטרך כי החתימה לא היתה ניכרת אבל השתא דתירצו התוס' דהוי עדיף ממגו דאפי' הוה שתיק וכו' היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם קשה א"כ מאי טעמא דרב יוסף ותירצו התוס' דרב יוסף ס"ל דאפילו מגו לא הוה משום דכל מגו אמרינן שטענתו הראשונה ר"ל שהוא טוען השתא כגון שהשטר פרוע וכיוצא היא אמת במגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען שהשטר הוא מזוייף ומעולם לא לויתי בו שמכח המגו אנו מאמתים טענתו הראשונה אבל הכא ליכא למימר שטענתו הראשונה שהיה טוען שמלוה בשטר הוא מחמת זה השטר היא אמת מטעם המגו וזה אינו שהרי הוא בעצמו הודה שהשטר הוא מזוייף ולכך אין להאמינו מטעם מגו ולפי זה רב יוסף דאמר בהדי שטרא זייפא למה לי ר"ל דאינו מלוה בשטר אבל אין הכי נמי דמלוה ע"פ הוה זאת היא כונת התוס' בתירוץ זה:
ב. בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. יש ליישב הא דהקשו התוס' קושיא זו השתא ולא מקודם משום דבלא זאת הוה סלקא אדעתין לומר דאדרבה דאפי' חציו היה ראוי שיהא נאמן מטעם מגו אבל השתא דתירצו התוס' דלא אמרינן מגו להוציא קשיא:
הגהות הב"ח
ב. בדפוס סביוניטא הגירסא כיון דאית ביה שלש על שלש כו' וכתב ע"ז הב"ח לפי גירסא זו משמע דהיינו לומר שיהא בסודר ג' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' וכן משמע מלשון מקצת פוסקים אבל מכל דבר שאר פוסקים מפורש דבעינן שיתפוס כל הג' וכך היא גירסת הספרים הלכך האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' כו' ועי' במה שכתבתי על דברי הרמב"ם (בדף סז ע"ב) [בד"ה תאני רב תחליפא בר מערבא]:
מהר"ם
ב. ד"ה בראייה בעלמא קני אע"ג דקתני במתני' ראה המציאה וכו'. ר"ל וא"כ אפילו אי תנא אני מצאתיה לחוד היכי הוה סלקא דעתיה למימר דהאי מצאתיה ראיתיה ומתרץ הוה מצינן למדחי כיון דאמר תנח וכו':
הגהות הב"ח
ב. נ"ב אגרדין שבשני ראשין:
ב. נ"ב של קונה כצ"ל:
ב. נ"ב מקנה:
ב. צ"ל כוונתו:
ב. היינו לומר שגם אינו כההיא כצ"ל:
ב. נ"ב אחד:
ב. צ"ל עליו:
ב. צ"ל אבל:
חידושי הלכות
ב. בפרש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל כן הוא בפרש"י שלפנינו והוא מגומגם לפום סברא דהשתא דבראייה בעלמא קני מה מועיל שראה אותה קודם הגבהת חבירו אם לא יאמר שראה אותה קודם ראיית חבירו ונ"ל להגיה ראיתיה קודם שהגבהתי אותה עכ"ל ורצונו דע"כ היה שם הגבהה מדקתני שנים אוחזין ומדקאמר דסד"א דראייה בעלמא קני צ"ל שהוא אומר שראה אותה קודם שהגביה אותה ודו"ק:
ב. בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו' עכ"ל מדמה לה למנה שלישי דלקמן אבל התוס' מחלקין דבארגתיה אע"ג דאחד מהן בודאי טוען שקר מ"מ פשיטא דיחלוקו בשבועה כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת דתרוייהו היא ועיין במהרש"ל ודו"ק:
ב. תוס' בד"ה ויחלוקו תימה דמ"ש כו' פירש שבלא טענותיהם יש ספק כו' עכ"ל אבל לפרש"י דמפרש לקמן דררא דממונא חסרון ממון ליכא לפלוגי בין מנה שלישי דאמרינן בה מונח ובין ההיא דסומכוס דיחלוקו ודו"ק:
פילפולא חריפתא
 3 וכ"ע. כלומר וגם כ"ע. לא ידעי כמו לאו כ"ע ידעי וכיוצא בזה בפ"ק דב"ק שכל המעוררים אין זכאים וכו' ובגמרא דהגוזל קמא נמי כמ"ש שם:
חידושי אנשי שם
ב. מהר"ם
 ברייתא היא המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת ושוים במכר שזה קנה פי' המלוה קנה המקח במעות הלואה [מה שיש לו] על הלוה ופריך בגמ' שם ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנה שמעת מיניה דבמכר לא קנה וה"נ במשכון לא קנה וא"ת אע"פ שבמכר לא קנה במשכון קנה במשיכה ליתא מההיא דפ"ק דקדושין דאמר מנה אין כאן משכון אין כאן ובפ' שבועת הדיינין הוא כפול:
מהר"ם שיף
ב. גמרא למה לי למיתני זה אומר כו'. אפשר שידע דאיכא למימר חדא במציאה וחדא במקח וממכר רק הצריכא לא ידע לזה מקשה ליתני חדא ואפשר דמשום זה לא אמר אלא אמר ר"פ מיהו בלא"ה אין דרך הגמרא לומר אלא כשאין אמורא נזכר מקודם כמ"ש התוספות בפ"ק דב"ב:
ב. גמ'ה"א מאי מצאתיה ראיתיה כו' ובראיה בעלמא קני. ולפי"ז היו שנים רוכבין או וכו' קמ"ל דשניהם שוין לענין שיקראו מוחזקין לפני הב"ד כשנים אוחזין בטלית [דאי כדפי' רש"י דשניהם שוין לקנות כו' הא בראיה קני] או היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למיקני בראיה כמ"ש התוס' בד"ה בראיה בעלמא קני וקשה מנ"ל לומר [לפי האמת] דקמ"ל דשניהם שוין לקנות בהמה כו' דלמא דוקא לענין מוחזק בפני ב"ד ואפשר שזה תלוי בזה:
ב. גמ'אי תני כולה שלי ה"א כו'. אין להקשות בה"א דראיה קני למה קתני הכא כולה שלי ולא מצאתיה דמ"ש ולא נחית להכי במשנתנו וכולה שלי אפשר במקח וממכר [ואף דהוי מצי למינקט הך דינא במציאה והיה נשמע נמי דבראיה קני ע"ז כתב דלא נחית להכי]:
ב. אזכיר לפניך איזה סברות שחשבתי לי בחילוקי קשה דלמא בהיפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידיה כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלויי ארישא דמצאתיה ראיתיה י"ל דאין זה המכוון כאן להשמיענו דין מציאה ובשלמא אי ראיה לא קני מוכרח לומר שלא תימא מצאתיה ראיתיה ועם כל זה קתני יחלוקי ויהיה הדין שלפנינו דלא כהלכתא [לכך הוצרך למיתני כולה שלי] אך ז"א דהא קאמר אי קתני כולה שלי ה"א בעלמא קניא. מיהו אין זה קישיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתי כו' ב' בבות למה לי:
ב. עוד מאי מקשה והא זה וזה קתני כו' דלמא מצאתיה ראיתיה וראיה קני וקתני כולה שלי דאתא לידי משמע וראיה לא קני והא כיצד ראיה שעשה בה מעשה קטן כמ"ש התוס' בד"ה דבראיה בעלמא כו' וי"ל שאין המכוון לעולם שיורה המשנה כאן דין דמציאה ומאי ענין שמטה אצל הר סיני וה"ק שהמקשה הבין מעיקרא מצאתיה מציאה וכולה שלי ארגתיו וקמ"ל אפילו איכא רמאי או (א) היה סבור דבתרוייהו איכא רמאי כדבסמוך [דאי מציאה היינו הגבהה ודאי איכא רמאי כמ"ש בסמוך] ואף דבתרוייהו איכא רמאי יחלוקו לאפוקי מפירש"י לפי האמת והקשה ליתני חדא ומשני חדא קתני כו' עד ה"א ראיתיה ודוקא היכא דליכא רמאי דסברתו דבמציאה נמי איכא רמאי דהיאך לא ידע אם הגביה קודם או לא אך אם ראיה קונה אינו מוכרח דאיכא רמאי (ב) וק"ל:
ב. ברש"י בד"ה שנים אוחזין כו' שאלו היתה ביד אחד לבדו כו'. וה"ה אם שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' והכא אוחזין מוקמי דתפיסי בכרכשתא:
ב. בסה"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה. עדיפא מניה הוי ליה לאשמעינן דאינו צריך המוחזק אפילו לשבע כדלקמן זה ניטל עד מקום שידו מגעת כו' והשאר חולקין בשבועה (ג):
ב. ברש"י בד"ה היו שנים רוכבין כו' לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג כו'. והיו שנים רוכבין קמ"ל דלא תימא קמא עדיף שהוא העיקר והב' טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחרי אדוניהם קמ"ל כ"כ הרא"ש:
ב. ברש"י בד"ה ראיתי קידם שהגבהת אותה. דמודה לחבירו שהגביה אותו קידם רק הוא ראה מקודם שהגביה חבירו וחבירו אומר אני ראיתיה בתחלה אפ"ה קתני יחלוקו דש"מ דראיה קונה אבל אי הוי טעין ראיתיה קודם שראית והיה המובן אפשר שבענין הגבהה אפשר שבהדי הדדי אגבוה ואין מחולקין רק בראיה ודלמא מש"ה קתני יחלוקי ולא ניחא לרש"י למידק דבראיה קני מדקטענו ראיתיה כמ"ש [רש"י] בסמוך בד"ה בראיה קני מדקתני יחלוקו (ד) ומהר"ש יצ"ו הגיה קודם שהגבהתי ואינו נוח לי כלל:
ב. ברש"י בד"ה ומצאתה כו' ואפ"ה אחיך ולא נכרי ולא תימא ה"מ דלא אתאי כו'. כצ"ל:
ב. ברש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיו כו'. הן אמת דאין קושיא למה לא אמר בגמרא חדא בארגתיו משום דצריכא דמורי היתרא לא שייך ביה אך אמתניתין גופיה קשה לאשמעינן חדא בארגתיו לזה אמר כיון דחדא רמאי הוא כו' ואע"פ שהחלוקה יכולה להיות אמת דדלמא הקנה לו החצי מ"מ הטענה היא שקר ואתיא זה לסברת ר' יוסי דבסמוך [ולכך נקיט דינו במו"מ דהוא לכ"ע אף לר"י] אבל לרבנן תלוי הכל בחלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש התוס' ויהיה האי דשנים אדוקין בשטר אתיא כרבנן דאית להו דינא דמתני' אבל משנתנו לית ליה דינא דברייתא אי אתיא כר"י (ה):
ב. בתוס' בד"ה שנים אוחזין כו' ואע"ג כו'. ר"ל ואפילו למ"ד כולהו נזיקין לאו כו' ובתרי מסכתות אין סדר אפ"ה צריכין ליתן טעם כו' דדוקא לענין מחלוקת כו' דיכול להיות דרבי שנה ב"מ קודם ב"ק ושנה הסתם קידם המחלוקת וכ"כ התוס' ריש ב"ב ע"ש ויש מרבין הבל וכן מהר"ם ז"ל בספרו כתב שקשה להתיספות דהו"ל לתנא למיתני מקודם דין מציאה איך ומה נקנית דהיינו פרק אלו מציאות ואח"כ דין חלוקת המציאה לזה אמרי איידי כו' ואע"ג דבתרי כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לשנות דין מציאה בעצמה קודם כו' ע"ש מלבד שאין לשון של וצריך בכל מסכת ליתן טעם סובל זה הפירוש אי אפשר לומר כן דהא במס' אחד לד"ה יש סדר דאל"כ סתם ואח"כ מחלוקת מחלוקת ואח"כ סתם היכי משכחת לה וכששנה רבי בה"א דשנה ב"מ קודם ב"ק ע"כ למד אלו מציאות בתחלה שכן ראוי לדבר בדיני מציאה גופה מקודם דליכא למימר איידי כו' דהא שנה ב"מ קודם ב"ק ואח"כ כשסדרו הפכו ויהיה בחד מסכת גופיה אין סדר אלא ע"כ כמו ששנאו סדרו ועוד דהא בלא קושיא לגמרי הכא מ"מ צריך טעם היאך תליא זה בזה למ"ד חדא מסכת פשיטא קשיא ואף למ"ד לאו חדא מסכת [מ"מ צריך טעם] כשבועות וסוטה:
ב. בא"ד כדדייק כו'. [דא"ל] דקושית הגמ' למ"ד חדא מסכת הוא דאין ר"ל כל סדר נזיקין רק בג' בבות:
ב. בתוס' בד"ה ויחלוקו כו' לכך משני כו' וכן שנים אדוקין כו'. בל"ז בגמרא קשה לקמן [מ"ש מנה שלישי משנים אדוקין] ואפשר לומר בל"ז ה"א ה"מ דבעי חלוקה יכולה להיות אמת היכא דאין אוחזין כגון במנה שלישית אבל היכא דאוחזין כמו בשטר אע"פ דחלוקה אין יכולה להיות אמת מ"מ יחלוקו אך עתה שכתבו דבעי תרוייהו ובארבא אע"ג דחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ בעי אוחזין ומנה ג' מקרי אוחזין כיון שהנפקד תופס כו' קשה משטר [וכעין זה במהר"ם] ואני אומר שכוונתם שלא תימא דשאני ארבא דכל דאלים גבר משום דהעובדא היה באופן דודאי איכא רמאי וע"ש בתוספות ב"ב בתירוץ של ריב"א וכ"ת א"כ יהא מונח י"ל שם יש חילוק בין אוחזין [אבל לענין לחלק בין משנתנו להאי דארבא א"צ לחלק בין אוחזין ולזה הוכיחו התוספות בהמשך דבריהם דאין לחלק בהכי דמתני' מיירי אפילו בארגתיו דודאי איכא רמאי וכשיטתם לקמן] ולז"א דאיחזין שאני לכן יחלוקו דחשיב כו' וכן במנה כו' מיקרי אוחזין לכך משני כו' [ור"ל דע"כ אפילו באיכא רמאי יחלוקו דלא כרש"י] דלפירושו הול"ל כאן איכא רמאי כו' ש"מ דלרבנן א"צ סברא וכן עי' באשר"י (ו) וכן שנים אדוקין כו' ולסברת רמאי הא התם ודאי רמאי ובשלמא חלוקה יכולה להיות אמת וא"כ קשה הא בארבא ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת אלא צ"ל ע"כ אוחזין שאני:
פני יהושע
ב. בסייעתא דמרן דיהיב חכמה ומדעא. אפרש מסכתא בבא מציעא.
ב. במשנה שנים אוחזין בטלית כו' עד סוף המשנה. וקשיא לי דהך בבא דרישא מיותר לגמרי דבבבא דסיפא דהיה רוכב על גבי בהמה הוי ליה למתני' ז"א אני מצאתיה ז"א אני מצאתי ז"א כולה שלי כו' דזה ישבע כו' ויחלוקו ומינה הוי ידענא דה"ה לטלית דמ"ש דנהי דבבא דרישא דטלית לחוד לא סגי דהא איצטריך הך מילתא דא' רוכב על גבי בהמה לאשמעינן לעיקר דינא דרוכב ומנהיג דקנו תרווייהו משא"כ בבבא דסיפא לחוד בודאי סגי דהא שמעינן מינייהו כולהו דחדא במציאה ואידך במקח וממכר בשלמא לפי' הרי"ף ז"ל דמפרש הך קושיא דמקשה בגמרא לקמן וניחזי זוזי ממאן נקט היינו משום דמתני' דכולה שלי איירי במו"מ והיינו כשהמקח ביד המוכר וכמו שאפרש לקמן דטעמו ונימוקו עמו בהא דאמרינן לימא מתני' דלא כר"י דלא שייך הך מילתא כלל לאחר שהוציא המוכר המקח מידו וקנאו הלוקח במשיכה א"כ ממילא דלא שייך הך מלתא כלל בבבא דסיפא דרוכב ומנהיג דהתם ע"כ איירי להדיא שהבהמה היא ביד הלוקחין שקנאוה ע"י רוכב ומנהיג ומש"ה איצטריך למיתני שפיר הך דינא דמו"מ בבבא דרישא בטלית ובהכי אתי שפיר דברישא נקט תרי בבי חדא במציאה וחדא במקח וממכר ובסיפא לא קתני אלא חדא משום דמו"מ לא שייך התם משא"כ לאינך פירושי דמוקי הך בבא דמו"מ נמי כשהוא ביד הלוקח הדרא קושיא לדוכתא ובני הנבון כה' שמואל שי' תירץ משום דמשמע לקמן דהא דמורי התירא במו"מ היינו משום דאמר חבראי דמי קא יהיב כו' וחבראי ליזל וליטרח ומשמע להדיא דלא איירי בענין היוקרא וזולא דנשתנה השער דבזה לא שייך הוראת היתר אלא דעיקר הקפידא שלהם בגוף הטלית וזה לא שייך בסיפא דא' רוכב ע"ג בהמה דמסקינן דיחלוקו נמי היינו לדמי וא"כ סוף סוף לא נשאר גוף המקח ביד א' מהם לבד כמ"ש מהרש"א ומהרש"ל לקמן בדף ז' ע"ב א"כ ממילא דלא שייך הך בבא דמקח וממכר כלל אלא בטלית לחוד ועדיין צ"ע:
ב. בפרש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין כו' שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המע"ה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בפירושו וכי עד השתא לא ידעינן דהמע"ה בכל דוכתי ולכאורה יש ליישב משום דהא דפשיטא לן בכל דוכתי המע"ה היינו דאף ע"ג דלגבי התובע איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו מ"מ לגבי נתבע נמי איכא חזקה דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזקינן ועוד דאוקי ממונא אחזקתיה ואמרינן חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אבל הכא דאנן אמרינן דקושטא דמילתא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שכל אחד אמר בדדמי שהוא הגביה קודם דא"א לצמצם וא"כ סד"א דאע"ג דעכשיו הוא ביד א' מהם אלא שמודה דמעיקרא היו שניהם מתעסקים בהגבהתה ושניהם היו אוחזין בה אלא שגברה ידו בכח וחטפה ובא בטענה לומר אין חטפתי ודידי חטפתי שאני הגבהתי קודם במעט רגע וא"כ י"ל דאפי' בכה"ג יחלוקו בשבועה דאף ע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר לא חטפתי מ"מ י"ל דאיהו גופא סובר שאומר אמת כיון דאמר בדדמי וכמ"ש התוספ' לקמן ויותר יש לנו לומר דשניהם בחזקת כשרים הם ממה שנאמר דאחד מהם בודאי משקר שהוא נגד החזקה דאין אדם תובע וחזקת מרא קמא נמי לא שייך כל כך כיון שעל החזקה גופא נחלקו וא"כ הוצרך רש"י לפרש דבכה"ג נמי הוי המע"ה ולא אמרינן יחלוקו אלא היכא ששניהם אוחזין בפני הב"ד ועי"ל בפשיטות דכוונת רש"י למעוטי היכא דראו עדים מעיקרא דשניהם אוחזין בה והיו מתקוטטים בענין זה כ"א אומר כולה שלי מ"מ כיון דעכשיו יצאה מתחת יד אחד מהם דיינינן המע"ה כנ"ל ודו"ק:
ב. בא"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה עכ"ל. ויש לתמוה דגדולה מזו ה"ל למימר דמי שהיא יוצאה מתחת ידו נוטל כולה ואפילו שבועה א"צ שכן הוא האמת דעדיין לא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ויש ליישב משום דלשון רש"י קאי אכולהו בבי דמתני' ואפי' בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דהתם נמי שייך לומר דהיכא דיוצאה מתחת יד אחד מהם אין שכנגדו נאמן בשבועה שאם יוצאה מתחת האומר כולה שלי נוטל כולה ואם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נוטל חציה אבל לא פסיקא ליה מילתא דהמוחזק נאמן בלא שבועה שהרי אם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נהי דנוטל חציה מ"מ צריך לישבע כדין מודה במקצת גמור כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דבכמה דוכתי משמע מלשון רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בזמן המשנה ודו"ק:
ב. שם במשנה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' והיכא דאחד מהם אינו יכול לישבע בבירור דאדם מדקדק בשבועתו וא"א לצמצם במעט רגע והשני טוען בבירור גמור נראה פשוט שהשני זכה ואף על גב דשניהם אוחזין וקי"ל בכל דוכתי דאפילו התובע אומר ברי והנתבע שמא אפ"ה אמרינן המע"ה היינו היכא שמוחזק קודם שנולד הספק אבל הכא שרוצה לתפוס מחמת ספק לא מהני תפיסתו וכ"נ מל' הרא"ש לקמן בסוגיא דתקפו כהן וצ"ע בקצת פוסקים שכתבו להיפוך בשאר תפיסה מספק ויש לחלק דנהי דבעלמא מהני תפיסה מספק היינו שמוחזק לבדו משא"כ הכא דהשני ג"כ מוחזק וטוען ג"כ ברי תו לא מהני תפיסת השני מספק ועי' בח"מ סי' רכ"ג:
ב. בתוספות בד"ה שנים אוחזין איידי דאיירי בהגוזל בתרא כו' וצריך בכל מסכתא טעם כו' עכ"ל. בחידושי רשב"א ז"ל בכ"י מצאתי טעם אחר דקאי אמתני' דפרק הגוזל בתרא במכיר כליו וספריו ביד אחר דישבע הלוקח תני כמו כן מתני' דהכא דאיירי בשבועת המשנה ואף שדבר זה נפתח בגדולים מ"מ מסתיים בקטן כמוני דנראה לענ"ד ליתן עוד טעם לסמיכות דהך מתני' קאי אמתני' דסוף פרק הגוזל דקתני האומר לחבירו איני יודע אם גזלתיך כו' דפטור והיינו משום דקי"ל המע"ה ומוקמינן גברא אחזקתו שאינו חייב כלום מש"ה איצטריך למיתני הכא דוקא היכא דשייך חזקה הוא דפטר נפשיה באיני יודע אם גזלתיך משא"כ בשנים אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה דאיירי במציאה או שאומר כולה שלי דאיירי במקח וממכר כדמסקינן דאיירי דנקט זוזי מתרווייהו דלפ"ז אין לשום א' מהם חזקת מרא קמא ומש"ה צריך לישבע בברי שאין לו בה פחות מחציה וכדמסקינן לקמן דאמר שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה משא"כ כשאין יכול לישבע בברי אלא שאומר כסבור שאני הגבהתיה תחילה ואיני יודע אם הגבהתי אותה קודם או בהדי הדדי דבזה ודאי זכה הלה שטוען ברי בכל הטלית ע"י שבועתו דלא דמי כלל לאיני יודע אם גזלתיך מטעמא דפרישית וכמ"ש בזה כאן בלשון המשנה דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק והיינו מזה הטעם גופא דלא שייך חזקת מרא קמא ועיין מ"ש בזה בחידושינו בסוף מסכתא ב"ק:
ב. בתוספות בד"ה ויחלוקו תימא דמ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר עכ"ל. ונראה דהתוספ' לשיטתייהו דמתני' דהכא איירי בכל ענין אפילו היכא שכ"א אומר אני ארגתי דודאי איכא רמאי אפ"ה יחלוקו והיינו ע"כ משום דאף על גב דלפי מה שטוען כ"א כולה שלי ודאי איכא רמאי מ"מ כיון שחלוקה יכולה להיות אמת דיינינן להו יחלוקו א"כ מקשו שפיר דהא בההיא ארבא נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר דהשותפות היא בין שניהם אבל לפירוש רש"י דלא אמרינן במתני יחלוקו אלא דוקא במציאה ומקח וממכר כיון דליכא רמאי שכ"א סובר שטוען אמת א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דגבי ארבא ודאי חד מינייהו רמאי אע"כ דקושיא זו לשיטתייהו וע"ז משני שפיר דשאני הכא כיון דשניהם אוחזין כו' ותורף כוונתם דתרתי בעינן לענין שיחלוקו חדא שיהיו שניהם מוחזקים בשוה ועוד צריך שיהיה החלוקה יכולה להיות אמת אבל לא איכפת לן במאי דאיכא חד מינייהו רמאי וע"ז הביאו ראיה משנים אדוקים בשטר וכמו שיתבאר לקמן וק"ל:
ב. בד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציה שלו במגו עכ"ל. ואף על גב דבכל מודה במקצת שייך האי מגו ולא אמרינן ליה משום דאין אדם מעיז וכתבו התוס' בפרק הגוזל דלאו דוקא במלוה אלא בכל מילי דידע חבריה אינו מעיז לכפור בכל אפ"ה מקשו הכא שפיר דהא משמע דמה"ט גופא דאין אדם מעיז יהא כל מודה במקצת נאמן בטענתו דכיון שאינו מעיז ודאי קושטא קאמר אלא דמסקינן דאפ"ה חייב משום דבכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמט וא"כ הכא דלא שייך למימר אשתמוטי דהא אוחזין בו לפני ב"ד וא"כ ממ"נ יש להאמינו בטענתו ועי"ל דהכא לא הוי העזה אם יטעון כולה שלי כיון דהכל יודעין שאף אם יטען כולה שלי א"א לו ליטול אלא החציה כמו שטוען עכשיו ועי"ל דלא הוי העזה דכיון דלפי טענתו חציה שלי היינו דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה א"כ כי טוען כולה שלי י"ל דאמר בדדמי דא"א לצמצם וכ"ש דבמקח וממכר י"ל כן כיון דנקט זוזי מתרווייהו ואף על גב דלשיטת התוספ' איירי מתני' בכל ענין אפ"ה מקשה שפיר דבמציאה ומקח וממכר מיהא יהא נאמן במגו כו' וק"ל:
ב. בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי כו' כדאמרינן בפרק החולץ ספק ויבם כו' עכ"ל. וכוונתם להקשות בזה על פירוש רש"י בפרק החולץ דקרי ליה ודאי משום שמוחזק במקצת נכסים וכמ"ש תוספ' שם להדיא ובאמת אף לפי זה אין מזה קושיא לפ' רש"י די"ל דשאני התם כיון שאין א' מהם מוחזק בנכסים אלא שניהם באים לירש ועוד שאין הספק עתיד להתברר בשום ענין מש"ה מוקמינן להו בחזקת הודאי ובכה"ג מחלק הש"ס פרק חזקת הבתים בסוגיא דארבא לענין שודא דדיינא אבל הכא שזה האומר חציה שלי מוחזק בנכסים כמו זה שאומר כולה שלי א"כ איך נוציא הממון מחזקתו ושפיר יש לנו לומר יחלוקו עפ"י שבועה שבענין זה יבורר הספק משא"כ בספק ויבם לא שייך שבועה כנ"ל ליישב ל' רש"י ועפ"ז יש ליישב המשך ל' התוספ' לדבריהם הקודמים ואין להאריך:
ב. בגמרא למה לי למתנא כו' ליתני חדא. אף על דנראה פשוט דהמקשה לא סליק אדעתיה כלל שיש לחלק בין מציאה לשאר מילי אפ"ה לא רצה להקשות בפשיטות דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה משום דאיכא למידחי דלמא דוקא מציאה נקט משום דליכא רמאי או משום דמורי התירא אלא דמקשה ממ"נ ליתני חדא דאי מציאה דוקא ליתני מציאה לחוד ואי מציאה לאו דוקא אלא ה"ה כל מילי דזה אומר כולה שלי א"כ ליתני בבא דכולה שלי לחוד וע"ז השיב התרצן דחדא קתני וע"כ דאין כוונתו לומר דמציאה דוקא קתני דא"כ פשיטא דלא היה לו לשנות כלל בבא דכולה שלי וליתן מקום לטעות דבכל ענין איירי אלא כוונת התרצן דחדא קתני מציאה וה"ה לכל מילי וע"ז מקשה שפיר א"כ ליתני אני מצאתיה לחוד כיון דלפי סברתך אין שום סברא כלל לחלק בין מציאה לשאר מילי וה"ה דהוי מצי לאקשויי בפשיטות דליתני בבא דכולה שלי לחוד אלא דדרך הש"ס להקשות מעיקרא דליתני בבא דרישא ולא ליתני סיפא ובתר הכי מקשה להיפך ועיין עוד מזה בסמוך:
ב. בפירש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף על גב דאחד מודה שחבירו הגביה תחילה אלא שאומר דמ"מ היא שלו כיון דראה אותה קודם וידוע לו שראה אותה קודם בבירור כגון שהוא ראה והגיד לחבירו ודקדק רש"י כן מלשון הגמרא דקאמר ה"א בראיה בעלמא קני והיינו מדקתני יחלוקו וא"כ איירי שאינן מחולקים על הגבהה כלל דאל"כ לא שמעינן ממתניתין מידי וכוונתי בזה לדעת בעל קיקיון דיונה ודלא כמהרש"א שהגיה ודו"ק:
ב. בגמרא ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני. לכאורה ה"ל לאקשויי הכי מעיקרא ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש תוס' דאיכא דוכתא דדייק ואיכא דלא דייק ונראה דדייק היכא דאיכא למטעי במה שעושה שני בבות והיכא דליכא למטעי לא דייק וא"כ לעיל דמשני חדא קתני וע"כ היינו כמ"ש דנקט מציאה וה"ה לכל מילי וא"כ אין להקפיד אי נקט זה וזה כיון שאין כאן מקום לטעות דאף אם נאמר שני בבות הן וכולה שלי כולל לשאר עניינים אין כאן טעות דהאמת הוא כן אבל למאי דמסיק עכשיו דתני משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קני והיינו ע"כ כמ"ש רש"י דכיון דמפרש דבריו מאי אני מצאתיה כולה שלי א"כ משמע להדיא דהכי קאמר כולה שלי שכבר החזקתי בחזקה גמורה שהגבהתיה תחילה והיתה ברשותי לגמרי ואתה תפסת מידי וא"כ ממילא ידעינן דבראיה בעלמא לא קני דבראיה לא שייך לומר כולה שלי שהרי אין לו שום זכות בה אלא במה שאומר שאני ראיתי וא"כ לפ"ז מקשה בגמ' שפיר והא זה וזה קתני וא"כ לפי דבריך אדרבא יש מקום לטעות דנקט משנה יתירא דאני מצאתיה כיון שאינו נכלל בבבא דכולה שלי והיינו משום דבראיה בעלמא קני ואי ס"ד דכוונת התנא לאשמעינן דבראיה בעלמא לא קני שכן הדין באמת לא ה"ל למינקט זה וזה וממילא הוי ידעינן שפיר בע"כ דפרושי מפרש וכמ"ש ואפשר שלזה כוונו התוס' במ"ש איכא דוכתא דדייק ואם אמנם לא כוונו לזה מ"מ הענין נכון בטעמא לפי דרכם:
ב. בפרש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו'. מה שיש לדקדק לדבריו מב' אדוקין בשטר כמו שהקשו תוס' יתבאר לקמן דף ז' ע"ב ע"ש:
חידושי רבי עקיבא איגר
ב. תד"ה ויחלוקו וכו', ע' בתוס' בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה שמניח וכו' שנראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלי' גבר ע"ש.
נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף לד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, וע' ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, וע' בטור (סי' ש') כ' במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרווייהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערמת חטים וכו' וכתב הטור שם (סי' קלט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סי' שסה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים וע' ברא"ש פ"ק דמציעא ע"ש, ולכאורה הוא תימה כנ"ל.
ונראה דכוונת הש"כ שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קלט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין בד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבוש הוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דומה הש"כ ג"כ בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קלט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניתא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חלוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:
גליון הש"ס
ב. תוס' ד"ה וזה כו' התם ה"ט וכו'. עיין לקמן דף קטז ע"א תוס' ד"ה והא:
חידושי הרי"מ
ב. מתני'שנים אוחזין בטלית. רש"י דוקא ששניהם כו' כח יותר כו' ליטול בשבועה. ותמוה פי' דרבותא יותר שיהי' מוחזק פטור משבועה. גם התחיל שאין לזה כח יותר ואח"כ שאלו הי' ביד א' לבדו. גם מ"ש עליו להביא ראיה בעדים הלא פשוט הממע"ה ולמה ליה כאן הך בעדים. ולענ"ד כוונתו גם לסומכוס דס"ל חולקין לחד מ"ד גם בברי וברי. ואף שפי' רש"י ע"ב במציאה לא חשיב דררא דממונא שאין חסר. מ"מ מודה רש"י לפי' תוס' ב"ק סוף המניח דהחילוק דררא דממונא להיות חולקין הפי' בלא טענותיהם ס' לב"ד דכן פי' להדיא לקמן ו' ע"א אידך מסרך כו' מודה סומכוס דסרוכי לאו כלום ואין שור שחוט לפניך ול"ד לנמצא עוברה כו' והיינו פי' תוס' הנ"ל. גם פי' שם אפילו לסומכוס כו' דכה"ג מודה דאפילו בשבועה לא שקיל דהא לאו ממון המוטל בספק הוא עכ"ל דהא ש"ס קרי ליה אנן סהדי דמה דתפיס דידיה כו' והחזקה כל שביד אדם שלו אלים שאינו ספק כלל כשלא איתרע רק במשנה לענין שיהי' חולקין יש כאן דררא דממונא בתפיסי בכרכשתא דבלא טענותיהם בחזקת שניהם. רק לענין שבועה הוכרח רש"י לפרש דאינו דררא דממונא היזק ממון אף שבלא טענותיהם ספק כנ"ל מ"מ מודה סומכוס במתני' דצריך שבועה. וא"כ לכאורה אף שא' תפיס בכולו וא' תפיס בכרכשתא כיון דחשיב תפיסה בכר' למוחזקת וספק בלא טענותיהם א"כ היו חולקין דבשלמא לרבנן כל א' נוטל עד מקום שידו מגעת דהוי מוחזק ואף דיש דד"מ הממע"ה. משא"כ לסומכוס בדד"מ חולקין אף שא' מוחזק וכאן חשיב דד"מ. וכן משמע קצת מדאמר אפילו לסומכוס סרוכי לאו כלום אבל תפוס קצת שוב חשיב דררא דממונא וספק דחולקין בכולו. אך באמת ס"ל לרש"י דז"א דקרי ליה סרוכי כה"ג דכל מה שהוא תפוס לגמרי אינו מוטל בספק כלל כנ"ל דחזקה ואנן סהדי כו'. א"כ גם לסומכוס כל אחד נוטל ע"מ שידו מגעת ואין הלה נאמן ליטול בשבועה שיהי' הדין חולקין ובמציאה יהיו חולקין בשבועה דלענין זה מודה סומכוס דאינו דד"מ לענין שבועה. והוא הלשון רבותא עצמה שכ' רש"י ז"ל גבי סרוכי כו' איצטריך לאשמועינן לסומכוס דאפי' בשבועה לא שקיל ע"ש. וטעם החילוק דבנמצא עוברה או שור שהי' רודף הספק לב"ד על כל החיוב הוי דד"מ. וחולקין לסומכוס דאיתרע כל החזקה וא"כ כאן בשניהם תפיסי בכרכשתא הוי ג"כ בחזקת שניהם בלא טענותיהם. משא"כ בתפיס א' יותר אינו ספק כמ"ש רש"י כנ"ל. ומדויק כל הלשון דוקא אוחזין כו' אין כח כו'. היינו דתפיסי בכרכשתא דלענין מוחזקין חשיב בחזקת שניהם שאלו הי' ביד אחד לבדו היינו אף דהב' הי' תפוס בכרכשתא מ"מ היה אידך מוציא כו' ועליו להביא ראיה בעדים שלענין מה שלגמרי בידו כל שאינו מביא עדים גמורים אנן סהדי דדידיה ולא הוי ספק כלל להיות חולקין לסומכוס רק כודאי ולכך א"י להוציא רק בעדים ממש ולא ליטול מחצה אף בשבועה היינו במציאה דמודה בשבועה דאינו דד"מ מ"מ אינו נוטל כלום כמו בסרוכי וממילא כשיש לזה כח יותר נוטל ע"מ שידו מגעת גם לסומכוס כנ"ל. רק בזה י"ל דצריך שבועה להפ' לקמן דע"י גלגול מהשאר צריך לישבע גם על מה שתפוס. וקמ"ל רבותא דאף דלענין שבועה לא חשבינן כודאי מה שתפוס מ"מ לענין שהמוציא יטול שפיר לא הוי ספק כנ"ל. ומשום דמוקי למתניתין גם כסומכוס ויקשה א"כ למה תנן שנים אוחזין דהיינו בשוה הא גם בזה תפוס יותר חולקין ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאינו כן דלכ"ע דוקא שאין לאחד כח כו'. שוב ראיתי בשיטה ז"ל האריכו בפי' דברי רש"י ז"ל הנ"ל. והרשב"ץ מפרש כעין מ"ש. וב"ה:
ב. תוס' שנים. איידי דאיירי בסוף ב"ק במחלוקת נסורת נגר ובעה"ב דתני במעצד שלו ובכשיל של בעה"ב תני גם הכא חלוקה ולכאורה אין דמיין זה לזה כלל. ונראה משום דהתם אף שבעה"ב טוען שהתנה שגם במעצד יהי' שלו והנגר טוען שהתנה שבכשיל יהי' ג"כ שלו. והוי כהכא שכל א' טוען כולה שלי. עכ"ז הדין חולקין שבמעצד דנגר ובכשיל לבעה"ב ובלא שבועה. והיינו אף דהוא ברשות הנגר ע"ש מ"מ כיון דבלא טענותיהם הי' מה שבמעצד בחזקתו של נגר ומה שבכשיל בחזקת בעה"ב אין נאמנים להוציא מחזקת מי שהוא בחזקת שלו ע"י טענותיהם. כן ממש כאן דת' בכרכשתא והוא בחזקת של שניהם ג"כ א"י להוציא ע"י הטענה כנ"ל. רק שם א"צ שבועה דלא שייך שלא יהא כו' תוקף כו' דלכל א' חזקה מיוחדת שהוא שלו. גם דמי לעד מקום שידו מגעת דבלא שבועה. ומיושב שפיר הסמיכות דכאן בשבועה דוקא אף דדמי כנ"ל. גם קמ"ל דא"צ שבועה שם אף דבגווני הנ"ל שכל א' טוען על כולו. לכאורה הנגר מחויב במקצת מתוך טענתו מה שבכשיל וישבע ש"ד גם על מה שבמעצד דאינו הילך כיון שכופר. רק די"ל דהמנהג הוי כודאי שפוטר משבועה ולכך תני ה"ה שלו לשון ודאי. דגם מגו לא מהני נגד מנהג כיון שאין דרך להתנות כנ"ל:
ב. בא"ד ואע"ג דאין ס' למשנה מ"מ כשסדרם כו' וצריך טעם ע"ש. ולע"ד קשה דאדרבה נראה משום שיש טעם למה המ"ס זא"ז לכך אמרינן אין סדר לענין סתם ואח"כ מחלוקת דאם לא הי' טעם למה הפך רבי הי' לו לסדר המס' שהוא סתם קודם וכה"ג איפכא ולא הי' מקום לטעות. רק משום שיש טעם והוצרך לסדר באופן זה והי' צריך להפוך המשניות ומשנה לא זזה ממקומה כנ"ל:
ב. בטלית למה לא תני סתם בחפץ. י"ל שיהי' שייך תפוסי בכרכשתא שאינו מגרע מהחלוקה כלום ומ"מ חשוב אחוזה כנ"ל. או י"ל דסתם טלית יש בה סימן דילפינן משמלה מיוחדת שיש לה סמנין וע"כ הזכי' רק משום רוב כותים וקמ"ל כרבנאי דגם דאתי לידי' מותר. גם קמ"ל דלא נימא כיון שא' מהם משקר י"ל דגם זה שאומרים שמצאו מקום שרוב כותים שקר ושמא במקום ישראל ויהי' מונח ביד ב"ד שמא יתן סימן וקמ"ל דלענין זה נאמנים דעכ"פ א' אמת או דתרוייהו אגבו' כו'. גם י"ל למאי דמוקי במו"מ חד מדעתי' וחד בע"כ ולפי' רש"י ז"ל משום דאין מקחו בידו אינו נאמן. ובדבר העשוי להשאיל ולהשכיר חשיב מקחו בידו דיכול להוציא משניהם אף שמוחזקין. והי' נאמן ותני טלית דסתמא אינו עשוי להשאיל כנ"ל:
ב. ז"א כו' ז"א כולה שלי כו'. לכאורה למה הקדים מציאה למו"מ. הא מו"מ שכיח טפי ממציאה וי"ל דקמ"ל דמיירי ז"א כ"ש דומיא דמציאה ששניהם מחלקין על מה שזכו עכשיו. דאל"ה הי' יכולין לפרש ז"א כולה שלי בטלית דשלו מכבר וטוען ששלו ולא מכרתי לך והלה טוען כולה שלי שקנה ממנו דכיון דשניהם מוחזקין יחלוקו ולא הי' קשה ק' הש"ס נשאל למוכר כו'. ובאמת י"ל דאין הדין כן דבדבר העשוי להשאיל א"כ גם שמוחזק נאמן הראשון שהי' שלו. אך י"ל דהוי כטוען גנובים דא"נ אף מיגו דהשאלתים להרבה פ'. אך אפשר כיון דלפי טענת כל א' השני תפס שלא כדין והוא גזלן שוב לא שייך אחזוקי בגזלן לא מחזיקינן ומוקמינן בחזקת מ"ק כיון דא' מהם גזלן. אך עכ"פ על המחצה שאין לוקח תפיס הוי דמוכר בלא שבועה משום חזקת מ"ק כנ"ל. ובדברים שאין עשוי' להשאיל. י"ל שהדין יחלוקו דעל מה שתפוס נאמן מ"מ ג"כ מוכר י"ל דנוטל מחצה בלי שבועה משום חזק' מ"ק דע"ז אין הוכחה עיין מ"ש לקמן:
ב. שאין לי בה פחות מחצי'. רש"י בגמ' מפ' אמאי תקנו כי האי לישנא. וקשה למה הוזכר זה הלשון ולא הוזכר שיש לי בה וא"ל בה פחות מחצי' כדמסיק. גם הרמב"ם השמיט וכ' רק כלשון המשנה. ונראה דכיון דפסקו דעד מקום שידו מגעת נוטל בלא שבועה דחזקה זו דכל שביד אדם ממש שלו אלים כודאי דאף מגו לא מהני נגדו ע"ש בש"ך ופוטרו משבועה רק על השאר שאין תפוסים ממש. א"כ חזקה זו עצמו פוטרתו מלשבע שיש לו בה וא"ל בה פחות מחצי'. דידוע שיש לו בה ע"י החזקה מה שתפוס וממילא על השאר סגי שישבע שא"ל בה פחות כו' לחוד. ואף דמוקי למתני' בתפוסי בכרכשתא מ"מ יש לו בה. ואפשר דגם שהוא פחות מש"פ למאי דקי"ל יצאו כלים למה שהן אף פחות מש"פ חשוב יש לו בה כמו דחשוב מוחזקין. אך פחות מג' לאו כלי כמבואר בש"ס (וי"ל דר"ה דס"ל כרב ואין חלוק בין כלי) וראי' לזה דהא ז"א כ"ש וז"א חצי' שלי תנן זה ישבע כו' שאלבפ"מ משמע דלשון שני השבועות שוים. ולמה הא האומר כ"ש סגי שישבע רק שאין לו בה פ"מ דהא השני מודה שיש לו חצי' והאומר חצי' שלי צ"ל שיש לו בה ושאין לבפ"מ כנ"ל. אך י"ל דאומר רק חצי שלי וא"י כלל אם חצי של הב'. גם י"ל שמא הפקיר מקודם כדי שיוכל לשבע שאין לו כו'. אך קי"ל הפקר דוקא בפני ג'. ועיין מ"ש לקמן למה ר"ה ס"ל דהשבועה כנ"ל משא"כ לדידן:
ב. ויחלוקו הקשו תוס' מ"ש מהא דארבא דכד"ג ותי' כו' דנפקד תופס בחזקת שניהם כו'. תמוה לע"ד למה חשוב כשניהם מוחזקין כיון שיודע נפקד דהוא של א' א"כ תופס רק עבור מי ששלו באמת רק שא"י בשביל מי הוא תופס והוי כמו בארבא דמונח באיזה מקום בר"ה או סימטא דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא בפקדון כמו אם מונח באיזה מקום והספק של מי הוא והוא ברשותו רק השני אינו מניחו ליקח בגזלה:
ב. ועוד דע"כ ק' תוס' רק למ"ד שם אי תפוס מפקינן דלמ"ד לא מפקינן א"כ כ"ש כשהן עצמם תפוסין דלא מפקינן להיות הדין כל דאלים כו' רק למ"ד מפקינן א"כ כיון שתפסו ב"ד גם כן בחזקת שניהם כמו בנפקד ויהי' חולקין. אך יש לחלק כיון שהתפיסה אחר שכבר הדין כל דאלים גבר אין תפוסין כלל בחזקת שניהם ולכך עדיין מפקינן כמו קודם שתפסו להיות כד"ג משא"כ כאן בנפקד דהדין מיד יחלוקו והוי בחזקת שניהם. אך הנ"ל קשה ועוד נהי דאם הי' אחר תופסו עבור שניהם מס' הי' כשניהם מוחזקין דזכין כו' וכשליח של שניהם. אבל הנפקד לא חשיב תפיסה כדאמר בהכותב א"ל סהדי דתבעינהו ולא יהיב ואל"ה לא חשוב תפיסה חדשה כלל. וגם אף שהי' אחר תופס י"ל ג"כ דלא מהני לסברת תוס' עכשיו דיהא מונח עדיף מחלוקה לזה ששלו באמת דהשני יודה כשאין מרויח משא"כ כשלוקח מחצה. א"כ ע"י שתופס עבור שניהם יהי' הדין יחלוקו והוי חב לאחרים דלא זכה וכאן גרע דחב לזה ששלו באמת ע"י תפיסה זו שתופס עבור שניהם:
ב. ונראה או דדוקא בנפקד שם דמיירי שהפקידו בכרך א' דאמר אנתו גופייכו לא קפדיתו כו' וחשיב כאלו הפקידו שניהם ג' מאות ומה"ט חשוב גם התפיסה בחזקת שניהם כנ"ל. דתפיסתו של הנפקד הי' מיד הכל כמו בחזקת שניהם נגדו. רק הטו"ת יהי' בין המפקידים ולכך חשוב כשניהם מוחזקין משא"כ בארבא וכה"ג דהספק ברשות מי כנ"ל וכן כשתפסו הב"ד או אחר כנ"ל למ"ד מפקינן לא חשוב כלל כשניהם מוחזקין כנ"ל:
ב. ומיושב הא דסוף פ' במצא שטר הנפקד וא"י יהא מונח והא לתוס' תופס בחזקת שניהם ס' מלוה ולוה והוי כמו ב' אדוקין בשטר דיחלוקו. ולמ"ש א"ש דשם רק נפקד של א' ואין שייכות להב'. ונ"מ לדינא:
ב. עוד י"ל דכיון דנפקד משאיל ביתו משמירת ממון המפקיד ביתא דמפקיד קרינן כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים ע"ש וא"כ כיון שהפקידו זה ק' וזה ר' והוי לענין זה כמונח בחצר של שניהם ושפיר בחזקת שניהם כנ"ל. וכמ"ש בש"ע בחצר של שניהם דחולקין. ומיושב ג"כ כל הנ"ל. דבנעשה שומר רק לא' לא חשוב כלל בחזקת שניהם:
ב. מה שהקשו תוס' מדפריך ממנה ג' אמתני' ודילמא משום מוחזקין ומזה הוכיח הא דנפקד תופס כו' ולכאורה מה קשיא להם ניהו דלענין שיהי' כל דא"ג שפיר החילוק כיון שתפוסין איך נאמר שחבירו יגזל ממנו כמ"ש הרא"ש אבל לענין שיהא מונח שפיר פריך דכשיהי' הדין יהא מונח עדיין מונח בחזקת שניהם כמו שהיו תפוסין בכרכשתא. ועי"ז יודה שלא ירויח ויתברר א"כ אין חילוק בין מוחזק. אך קושייתם מה פריך הא לרבנן רק שאר מונח לא מה ששלו בודאי אף שיש תועלת לענין שיודה כדס"ל לר"י. א"כ כאן שתפוסים ובחזקת שניהם אנן סהדי כו' אין מוציאין מה שודאי שלו היינו מחצה כו' שיהי' מונח משא"כ מנה ג' דאין מוחזקין והיה ראוי להיות כל דאלים גבר וזה אינו פסק ועדיף שיהי' מונח דהא חד מ"ד שם בארבא ג"כ אי תפיס כו' יהא מונח כנ"ל. ולכך כ' תוס' דמה שנפקד כו' חשיב כמוחזקין וג"כ הי' ראוי להיות חולקין ולמה יהא מונח ומשני משום דהחלוקה אי"ל אמת. והיינו דלא שייך שם דאנן סהדי דהוא של שניהם מה שודאי אינו כן דהא ידוע לנפקד דשל אחד הוא א"כ שוב ראוי להיות כד"ג וממילא עדיף שיהי' מונח כנ"ל. וי"ל דזה טעם רק דשוב לא חשוב נפקד תופס בחזקת שניהם כיון דידוע לו שהוא של א' קודם שטענו בודאי שאינו רוצה לתפוס בשביל המשקר ואין הנפקד רוצה לגזול שיהי' יחלוקו שיקח הגזלן חצי רק יהא מונח והוי כהאי דארבא וממילא יהא מונחין משא"כ היכא דחלוקה י"ל אמת בלי טענותיהם חשוב תפיסת הנפקד כמו הם עצמם. וזה לע"ד לשון הרא"ש ז"ל כיון שידוע כו' והוא ג"כ כדברי תוס'. ונ"מ דכששניהם מוחזקים בעצמם כהאי דמתני' ב' אוחזין כו' או מונח בחצר של שניהם בזה גם באני ארגתיה וכדומה אף שאין החלוקה י"ל אמת אעפ"כ חולקין ול"א יהא מונח דלענין להוציא מידו החצי אנן סהדי דשלו ואין לגזול ממנו ואף דכיון שאין החלוקה יכולה להיות אמת א"כ יש אנן סהדי להיפך גם כן ע"י מחצה שחבירו תפוס א"ס על כולו. ז"א דכשדנין על המחצה שביד זה יש רק חזקה זו דא"ס דמה שבידו שלו דאין החזקה רק על מה שדנין לא שיועיל החזקה שע"י מה שביד השני על מה שביד זה כמו בתרי ותרי ודנין על ענין אחר וי"ל שפיר דחולקין:
רש״ש
ב. במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:
ב. גמרא ואמרי לה כדי. הרש"ל כ' דבעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם. והסה"ד כ' דל"מ ברש"י. ונמצא ברש"י גיטין (פה ב) ד"ה ולורכיה הב':
ב. רש"י ד"ה במקח וממכר. ודוקא מו"מ כו' דא"ל שניהם כו' אבל כו' דודאי חד מינייהו רמאי כו'. לכאורה המ"ל החילוק ביניהם דבמציאה ומו"מ איכא הוראת היתר כדלקמן בהצריכותא ובארגתיה ליכא הוראת היתר ועי' במהר"ם לקמן ע"ב בתד"ה היכא. אלא שהוצרך לטע"ז דרמאי בכדי לפסוק דיהא מונח עש"א. דמפני טע"ז פריך לקמן (ג) בין לרבנן ובין לר"י כו' דהא ודאי איכא רמאי:
ב. תד"ה שנים. איידי כו' מחלוקת נגר ובעה"ב כו'. כצ"ל ותיבת נסורת נראה למחוק ע"ש:
ב. תד"ה דבראי'. והא כו' כגון שגדר כו'. מפרש"י שם נראה לחלק דהתם כוון לשמרן בהבטתו ועי' לשון השו"ע סי' רע"ג סי"א:
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
 אמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהם. ילבש בגדי פשתן בכיתנא רומיתא וישתמש בכלי זכוכית בזוגיתא חיורתא וישכור פועלים ואל ישב עמהם תרגומא (דף ל) בתורי דנפיש פסידייהו:
ביאור שטיינזלץ
ב. א משנה שנים שבאו לבית הדין והם אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה". זה אומר "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי". מה יעשו? — זה, אחד מהם, ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה — ויחלוקו בה.
ב. וכן אם היה זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "חציה שלי", כיון שלדברי שניהם חצי מהטלית ודאי שייכת לאחד, והוויכוח ביניהם אינו אלא על החצי האחר, יעשו בדומה לכך: האומר "כולה שלי" — ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים (שלושה רבעים) והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע (רבע), זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.
ב. וכן אם היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב על גבי בהמה ואחד מנהיג, מחזיק באפסר, זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" — זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
ב. בזמן שהם מודים זה לזה בטענה או שיש להן עדים כל אחד לטענתו — חולקין בלא שבועה, שאין שבועה אלא במקום שאין ביד הטוענים להוכיח את טענותיהם בדרך אחרת.
ב. ב גמרא שואלים: למה לי למתנא [לשנות] סגנון כפול זה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", והלא לכאורה היא חזרה מיותרת, ליתני חדא [שישנה דיבור אחד] וטענה אחת, ולא יאמר פעמיים "זה אומר" "זה אומר"! ומשיבים: אכן כך צריך להבין, חדא קתני [אחת היא ששנינו], וכך יש לשנות: זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי", זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי".
ב. ושואלים עוד: וליתני [ושישנה] "אני מצאתיה" ודי בכך, ואנא ידענא [ואני יודע] שכוונתו לומר שכולה שלי! ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] "אני מצאתיה" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "מצאתיה" שהוא אומר, כוונתו — ראיתיה, כלומר, אני ראיתי תחילה מציאה זו. אף על גב [אף על פי] שלא אתאי לידיה [הגיעה לידו] ולא החזיק בה — בראיה בעלמא קני [בלבד קנה] בה זכות, ואפשר היה לחשוב שיש ממש בטענה כזו, על כן תנא [שנה] "כולה שלי" ללמדנו שבראיה בלבד לא קני [אינו קונה].
ב. ומקשים: ומי מצית אמרת מאי [והאם יכול אתה לומר כי מה הפירוש] "מצאתיה" — ראיתיה, והא [והרי] אמר רבנאי בפירוש הכתוב "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג), "ומצאתה" — דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע, שאין לשון מציאה בתורה אלא כאשר מחזיק המוצא את החפץ בידו, ולא די בראיה בלבד.
ב. ומשיבים: אין [כן], לשון "ומצאתה" דקרא [שבכתוב] — אכן דאתא לידיה [שבא לידו] משמע, ומיהו [ואולם] התנא — לישנא דעלמא נקט [לשון העולם, הבריות, תפס], ומדחזי ליה אמר [ומכיון שאדם רואה אותה הריהו אומר]: אנא אשכחית [אני מצאתי], ואף על גב [ואף על פי] שלא אתאי לידיה [בא לידו החפץ] לפי שבראיה בעלמא קני [בלבד קנה], על כן תני [שנה]: "כולה שלי" כדי להשמיענו שבראיה בעלמא [בלבד] לא קני לה [אינו קונה אותה].
ב. ומקשים: אם לשם כך נאמרו הדברים, וליתני [ושישנה] "כולה שלי" ולא בעי [יצטרך] לומר עוד "אני מצאתיה"! ומשיבים: אי תני [אם היה שונה] "כולה שלי" הוה אמינא [הייתי אומר]: בעלמא דקתני [בכלל שכאשר הוא שונה] "מצאתיה" כוונתו שבראיה בעלמא קני [בלבד הוא קונה] על כן תנא [שנה] "אני מצאתיה" והדר תנא [וחזר ושנה] "כולה שלי" שממשנה יתירה (מייתור הלשון של המשנה) אשמעינן [השמיע לנו] שראיה בלבד לא קני [אינה קונה].
ב. לאחר שהגענו לסיכום זה של הפירוש מקשים על עיקרו: ומי מצית אמרת חדא קתני [והאם יכול אתה לומר כי דבר אחד וטענה אחת שנינו]? והא [והרי] בלשון "זה" ו"זה" קתני [שנינו], "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי" וכו', משמע שיש פה שתי טענות נפרדות, ולא אותה טענה עצמה.
ב. אמר רב פפא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שימי בר אשי ואמרי לה כדי [ויש אומרים אף אחד לא], שנמסר בלא שם אדם: ברישא [ראשה] ששנינו "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" מדובר במציאה שמצאו שנים חפץ אחד, וסיפא [ובסופה] ששנינו "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" מדובר בענין מקח וממכר, שכל אחד טוען כי הוא שקנה את החפץ מיד המוכר, וכי החפץ שייך לו,
ב. וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המקרים;
הגהות מאלפס ישן
ב. נ"ב פי' חזקה דאין אדם מעיז וכו':
ב. נ"ב פי' לא מטעמא דמיירי דעומד בדבורו הראשון אלא אפילו חוזר וכו':
ב. נ"ב פי' אמאי תלה הדבר שלא הכחיש העדות דהא אמרינן הכא אע"ג דחוזר ומודה לדברי העדים ואינו מכחיש אותן נמי אינו יכול לחזור כו':
ב. נ"ב דהא לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:
ב. נ"ב פי' לפרש כפשוטו לשון הרב ואינו כאומר לא לויתי מעיקרא ואח"כ לויתי ופרעתי דהתם הוי הכחשה כמו שמפרש:
ב. נ"ב פירוש:
ב. נ"ב המוכר אומר הקטן מכרתי והלוקח אומר הגדול לקחחי ישבע המוכר שמכר הקטן אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ועוד הילך הוא:
ב. נ"ב שבועת:
ב. נ"ב בפשיעה:
ב. נ"ב פי' על ראיית רב יוסף:
ב. נ"ב גבי:
ב. נ"ב פי' למשכן:
הערות — ראשונים ואחרונים9 הערותחברותא
הערה 1
הערה 2
הערה 4
הערה 5
הערה 8
הערה 9רעק"א
הערה 11רמב"ןריטב"א
הערה 12
הערה 13מהרש"ל