בבלי בבא מציעא — יג.

יג.בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ.● 20
יג.אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר?● 17
יג.נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן.● 15
יג.אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב.● 12
יג.אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה.● 12
יג.מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב.● 7
יג.אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ?● 9
יג.הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן.● 5
יג.אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי.● 4
יג.בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?● 6
יג.אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁ[ינַן] לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.● 6
יג.וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?● 7
יג.שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה.● 5
יג.אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי!● 4
יג.שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי.● 4
יג.וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה.● 4
יג.וְנַהְדְּרֵיהּ (לְהוּ) לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא● 4
יג:דְּאָמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.● 17
יג:אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזִיר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.● 19
יג:וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, אֲבָל מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדֵי נָמֵי גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.● 17
יג:תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי.● 13
יג:מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב וְיֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים, בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה, אֵין הַלֹּוֶה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.● 12
יג:שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁטָרי שֶׁיֵּשׁ (בָּהֶם) [בּוֹ] אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. וְשֶׁאֵין (בָּהֶם) [בּוֹ] אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.● 9
יג:תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, דְּאָמַר: לְרַבִּי מֵאִיר שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְקָאָמַר: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.● 7
יג:וּבָרָיְיתָא קָתָנֵי: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין מִגְבָּא גָּבֵי. וְקָתָנֵי: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן, חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. דְּקָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אַלְמָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.● 7
יג:וְהָא הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא?● 7
בבלי בבא מציעא י״ג.
רבינו חננאל
יג. ופריק רב אשי בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה בחליפין ולא חיישי' לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין.
יג. אביי אמר עדיו בחותמיו זכין לו פי' כיון שאמר לוה לעדים העידו עלי שיש לפלוני עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואע"ג דלא קנו מן הלוה והוא דנפיק שטרא מידא דמלוה אבל אי לא נפיק שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן דלמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה ומתני' דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל.
יג. אמר לך אביי כי הא גוונא בדלא נקיט שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן לקנוניא ומשום הכי לא הימנינן בהודאתו דלוה. ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אשי ותרוייהו בעינן דמטא שטרא בידא דמלוה. והא דר' יוחנן לא הוי להו תיובתא דיכול רב אשי למימר לא אמר ר' יוחנן אלא בשטרי דלאו אקנייאתא ולאביי נמי לא הויא תיובתא דהא לדבריו דר' יוחנן שייכי. מיהו סוגיא דשמעתין כר' יוחנן סלקא דאמר מחלוקת בשחייב מודה ר"מ דאמר יחזיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסין לא גבי ממשעבדי מבני חרי הוא דגבי וכיון דמודה ליה ליכא למיחש הלכך יחזיר. ורבנן סברי גבי אפי' ממשעבדי הלכך לא יחזיר דחיישינן לקנוניא אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא בהדיא כוותיה.
יג. שמואל מוקי לה לכולה מתני' בשאין חייב מודה אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר כי עדיו בחתומיו זכין לו (וכל) בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה.
יג. ובשטר שאין בו אחריות אע"פ שאין חייב מודה ר"מ דאמר יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו דכיון שאין בו אחריות נכסין אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
יג. בשטרי הקנאה - שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום:
יג. אי הכי - דבשטרי דלאו הקנאה לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות מתני' דקתני כו':
יג. כי ליכא מלוה בהדיה - ונותן מעות בפניהם לא כתבינן:
יג. אביי אמר - הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטר דלאו הקנאה נמי ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא והוא לא לוה עד תשרי לא שלא כדין הוא דעדיו בחתומיו זכין לו מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא משום דקשיא ליה כיון דאמרת כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה ולקמיה פריך אמאי לא יחזיר הרי זכו ליה עדיו בחתומיו ושפיר טריף:
יג. דייתיקי - צואת שכיב מרע ולשון דייתיקי דא תיקו זאת תיקום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
יג. מתנה - מתנת בריא:
יג. ושוברין - פרעון שטר:
יג. הני מילי היכא דמטא שטר לידיה - ואפילו לאחר זמן זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו ואי קשיא הא דתנן (שביעית פ"י מ"ה) שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין במאי מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ראש השנה לשטרות:
יג. בשלמא לרב אסי - דמוקי לההוא דכותבין בשטרי אקנייתא:
יג. מוקי - מתניתין בדלאו אקנייתא ולהכי לא יחזיר כדקאמר איתרע ליה וחיישי' דלמא אקרי וכתב והוה ליה מוקדם ולכן הופקר להשליכו:
יג. לפרעון ולקנוניא - שמא פרעו ומן הלוה נפל והא דקא מודה לא פרעתי עצה היא ביניהם של רמאות לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות ויחלקו ביניהם:
יג. ולשמואל דאמר - לקמן:
יג. לא חיישינן לפרעון - בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דאמר שמואל לקמן (בבא מציעא דף טז:) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכ"ש כשחייב מודה מהאי טעמא גופיה דמיום פריעתו הוא קורעו הלכך ליכא למיחש לאחר זמן לקנוניא מתני' במאי מוקי לה:
יג. הניחא כו' - ואי קשיא על כרחך לא ס"ל כאביי דאי כאביי סבירא ליה מאי איריא שטר הקנאה הא לאביי אין חילוק בין זה לזה דאפילו דלאו הקנאה נמי יחזיר הואיל ושמואל לא חייש לפרעון לאו פירכא הוא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כדאמרן הלכך איכא למימר כתב ללות ולא לוה לגמרי ולא מטא לידיה מעולם:
יג. שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה - בכתיבת השטר שאומר לוה לא כתבתי ומזויף הוא וא"ת יתקיים בחותמיו כיון שנפל אתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר ומהמנינן ליה להאי:
רי"ף
יג. במסכתא בפוריא (דף כד.) באושפיזא למאי נפקא מיניה אמר רב הונא לאהדורי ליה אבידה בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מילי מהדרינן ליה ואי לא לא מהדרינן ליה:
יג. גרסינן בפרק הבא על יבמתו (דף סה:) א"ר אילעא משום ר' יהודה בר' שמואל מותר לשנות בדברי שלום שנאמר (בראשית נ׳:י״ז) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ר' נתן אומר מצוה שנא' (ש"א יז) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה'עגלת בקר תקח בידך וגו'.
יג. ומסתברא לן דהאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת מילי משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות:
יג. מר זוטרא חסידא איגנב ליה כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשא ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר האי הוא דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי:
יג. ומודה ר"ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות.
יג. וכל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז.
יג. מאי בדי סיכי דכל דתלו ביה מידי בד קרו ליה כי ההיא דאמרינן בסוכה (דף מד:) עלה אחד בבד אחד:
יג. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן:
יג. איבעיא להו כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא או דלמא ברוב ישראל נמי ואם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה או לא ולא איפשיטא וסוגיין דברוב כותים מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז:
יג. (דף כד:) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו א"ל חייב להחזיר א"ל תרתי אמרת אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכחנהו להנך חמרי במדברא ואהדרנהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
יג. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו - מכאן קשה לרש"י דריש מסכת ראש השנה (דף ב. ושם ד"ה לשטרות) דתנן באחד בניסן ראש השנה למלכים ומפרש בגמרא דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים ופרש"י שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעומד פעמים שאין להבחין כגון אם כתב בו בכסליו בשנת ג' למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא אמר הלוה לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אבל ראינו שהלוהו אותה מלוה בתמוז בשנת ג' למלך ואין אנו יודעים אם קודם לכן או אחרי כן שאין אנו יודעים מתי עמד המלך אם בין תמוז לכסליו של אחריו והוה ליה כסליו תחלה א"כ מוקדם הוא ופסול או בין כסליו לתמוז של אחריו והוה ליה מאוחר וכשר והשתא שקבעו ניסן ר"ה הוה ליה תמוז תחלה ושטר מאוחר הוא וכשר והשתא לאביי כה"ג לאו מוקדם הוא דעדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי נמי דלית ליה למה הוצרכו לעשות תקנה כיון דלית ליה כותבין שטר ללוה אלא בשטרי הקנאה ועוד וכי רגילות הוא שישכחו כל העולם והסופר וב"ד מתי עמד המלך שהוצרכו לעשות תקנה בשביל כך ועוד דהוה ליה למימר דנ"מ טובא בכל שטרות שלא ידעו מאימתי לגבות כיון דאין יודעים מתי מתחלת שנת המלך וע"ק יותר אך אין מקומו הנה ונראה לפרש דנ"מ לשטרי חוב המוקדמים היינו כגון שאם עמד המלך בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט באדר בשנה של אחריו פעמים יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד המלך אשתקד באחד בניסן ויכתוב עתה בכ"ט באדר שנה ראשונה ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה וזה פסול לכולי עלמא שכותב עתה שנה של אשתקד אבל כשקבעו ניסן ר"ה לא יטעה דמיום שני לעמידת המלך שהוא ראש חדש ניסן כתב הסופר שנה שניה ומשם ואילך עד ניסן הבא:
יג. משום דקשיא ליה - לאביי תימה דבשביל כך לא הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו דאפילו יסבור דאין זכין כרב אסי ומתניתין שכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה ודלמא מיקרי וכתב לא אמרי' יעמיד משנתנו בשחייב מודה ולא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כדאמר בסמוך וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שנויא דרב אסי ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי אדאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו:
יג. היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא - וסברי רבנן אחריות טעות סופר הוא ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות וכן לרב אסי תימה אמאי קאמר משום דחיישינן לקנוניא לימא משום דחיישינן שמא פרעו וכבר נמחל שעבודו ועתה רוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא ומלוה נמי רוצה בדבר שיטרוף מזמן מוקדם וי"ל משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה אף על גב דרב אסי חייש לכתב ללות ולא לוה ועתה רוצה ללות ומפסיד ללקוחות משום פשיטי דספרא היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסיד ועוד שסובר המלוה שיצא הקול משעת כתיבה אבל כשלוה ופרע לא הפסיד פשוט שנתן לסופר ועוד שירא המלוה ששמעו הפריעה ואהלואה שנית לא נכתב השטר:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
יג. בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה. פירש רש"י ז"ל: שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה, שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה (ח"ב קע"א), דאפילו בשטרי אקנייתא, לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה, ושטר הקנאה לדידן כעדיו בחתומיו לאביי, וכי היכי דעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך, אף שטרי אקנייתא לדידן כן, וכן פירש רבנו חננאל ז"ל. והרי"ף ז"ל הביא ראיה בתשובה, מההיא דתנן בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב), נמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו לא עשה לאו [הרי זו אינה] כלום, ומי לא עסקינן אפילו כתוב בה קנין. ואין זה נכון, דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעי מטא שטרא לידיה, משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין, ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מהא דתנן מצא גטי נשים ושחרורי עבדים וכו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וכי נמלך עליהן מאי הוי, הא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו, אלמא למאי דהוה סבירא ליה דאביי עביד שטרי דלא אקנייתא כשטרי אקנייתא, אקשינן אפילו נמלך עליהן ולא נתנן זכה, אלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי, וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה, לאו בשטרי דלא אקנייתא בלחוד קאמר, אלא בין בשטרי אקנייתא בין בשטרי דלא אקנייתא קאמר, דמאן דאקשי ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה, סתמא דמלתא דינא דשטרא אקנייתא הוה ידיע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתיה, דאמר שמואל (לקמן בבא מציעא יד, א) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי, ואמאי יחזיר דלמא נמלך עליו ולא לוה בו, וזו ראיה מוכחת לדברי רש"י ז"ל.
יג. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו בשטרי דלא הקנאה. ויש בספרים פירוש מלשון הגאון ז"ל, בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי, דכיון דאמרת בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה, דאם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו, אלא משום דקשיא ליה הא, הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי, ולעולם לא חיישינן דלמא איקרי וכתב, דכיון דאמרן אין כותבין לא חיישינן, ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלא הקנאה, ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא, דהכי מוקי לה אביי על כרחין כדאמרינן בסמוך. ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר, משום דקשיא ליה לאביי לא מוקי מתניתין בהאי טעמא, אלא על כרחין בטעמא אחרינא מוקימנא לה, ומשום פרעון וקנוניא וכדמרפש ואזיל, וכיון דלא אצטריך לן למימר הכי לתרוצה למתניתין, תו לא איצטריכינן לאוקמי מתניתין בכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה דוקא, ומדקתני סתם כותבין שטר ללוה, בכל שטרי מוקמינן לה, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, דעדיו בחתומיו זכין לו.
יג. ואלא מתניתין מצא שטרי חוב ואוקימנא בשחייב מודה. כלומר ואוקימנא דעל כרחין בשחייב מודה, משום דקשיא לן אי כשאינו חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר.
יג. אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל, משום דניחא ליה לאוקומה אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקומה במלתא דשכיח טפי, דכיון דכתב מילתא דשכיחא הוא דלוה בו, וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא [שפרעו], אבל לכתוב ללוות ולא ילוה כלל, מילתא דלא שכיחא הוא, וכיון דעל כרחין בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא, האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למנקט, ועוד דקושטא דמילתא, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, [דכיון] דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו, כיון דאמר תנו נותנין, וליכא קנוניא אלא דינא, דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו, הרי הוא יכול ליתנו בפנינו, ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה, דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע שטר לידו.
יג. ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן מאי איכא למימר, הא ניחא אי סבר לה כרב אסי, אלא אי סבר לה כאביי מאי איכא למימר. והקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה, דאם כן אמאי קאמר המוצא שטר הקנאה, לימא המוצא שטר סתם. ותירץ משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל, דאי בשטרי דלא אקניתא ואין חייב מודה לא יחזיר, אבל בשטרי הקנאה לעולם יחזיר דהא שעבד נפשיה. וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטריה לידיה, ונכון הוא.
יג. שמואל אוקי לה למתניתין כשאין חייב מודה. כלומר שטוען מזויף הוא, מדקתני אם אין בו אחריות נכסים יחזיר, ואי בטוען כתבתי ללות ולא לויתי, יחזירנו ללוה לצור על פי צלוחיתו, וכדאמרינן בסמוך וליהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה, לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם. ואם תאמר אם כן היכי אקשינן, אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה אפילו יש בו אחריות נכסים יחזיר, דהא לפרעון לא חיישינן, ואי משום דטוען מזויף הוא ניהדריה, דאי לא מקיים ליה ליכא למיחש דהא לא גבי ביה, ואי מקיים ליה לאו כל כמיניה לומר מזוייף הוא, דאם כן לא [הוה] מצי לקיומיה. וכבר נשמר רש"י ז"ל מזה, ופירש דאפילו הכי כיון דנפל איתרע ליה, ומימר אמרינן כיון דלא נזהר בו מלוה פסול היה. ואינו מחוור, דהא מקיימו. ואם תאמר חיישינן דילמא נראה להם שחתם ידם הוא ואיו, דכיון זה וזייף וכההיא דאמר (ב"ב קסז, א) אין חתמת ידי הוא, מיהו מקמי דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא, דאם כן המוצא שטר הקנה בשוק. אמאי יחזיר (לקמן בבא מציעא יד, א), ניחוש נמי להאי.

ור"י הזקן ז"ל דקדק מכאן, דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשין, אין צריך לקיימו, ונעמידנו אדינו, [ד]מדאורייתא קיום שטרות לא בעי, ולא אמרו צריך לקיימו אלא כשבעל דבר טוען ברי, כלוה גופה ומוכר ונותן גופייהו. ומייתי נמי ראיה מדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ב, א), המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואף על פי שאינו מקויים מחזקינן לה במגורשת, וגובה כתובתה מן הלקוחות, דתנאי כתובה הוא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (כתובות לא, א). ותנן (גיטין שם) אם יש ערעור צריך לקיימו, כלומר אם בא הבעל וערער, אלמא אין צריך לקיימו אלא כשבא הבעל וערער בברי. וליתא, דהתם אפילו ערער דלקוחות הוי ערעור, והכין איתא בירושלמי (שם פ"א ה"ג). ועוד דאמרינן בשלהי ב"ב (קעד, ב), שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת, אין כותבין ונותנין, תנו מנה לפלוני ומת, כותבין ונותנין, ואוקימנא בדנקיט שטרא בידיה, אמר תנו קיימיה לשטרא, לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, אלמא אפילו מן היורשין אינו גובה עד דמקיים ליה, ואפילו באומר מנה לפלוני בידי, כל שכן שלא אמר כלום. ובפרק קמא דגיטין (ט, א ד"ה מתני') הארכתי בה יותר בסיעתא דשמיא.

ויש מתרצים (הרמב"ן בחי'), דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה, וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש, ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה, ובשטרי דלא אקנייתא. ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי הצלוחית, שקלינן דבוריה כצורתיה כדקאמר דאינו מכיר בו, ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו. ואכתי קשה לי קצת, דאם כן היכי אקשינן הכין להדיא, כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה, תמה על עצמך היאך ניחוש לחשש רחוק כזה, ואפילו כשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון דאתה חושש לו ומהפך דבריו, ומשום דנפל ואיתרע, אפילו לגבי בני חרי נמי אית לך למיחש. אי נמי נראה לי, דמכל מקום מכלל דבריו יש, שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה, כן נראה לי.
יג. שטר שאין בו אחריו" נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. יש מפרשים, משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות, וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין בו אחריות, נמנע מלהלוות לו, דלא שדי זוזי בכדי, וגם הלוה לא חש ליטלו ממנו והניחו, ואף על פי ששנינו (ב"ב קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גבי מנכסים בני חורין, שאני התם דמעיקרא לא אדעתא דשטרא נחת, אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא, כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו. ואינו מחוור, דאם כן היאך מניחו בידו של מלוה, דהא אינו גובה קאמר ואפילו נפיק מתחת ידי מלוה.
ויש מפרשים (הרמב"ן), דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר, ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהם אלא מתוך הכתב, התורה הכשירה עדותן מדכתיב (ירמיה לב, מד) וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אבל כל שאין בו אחריות, אינו נעשה כמעשה שטר, אלא כעדים שכתבו עדותן, ומפיהן בעינן ולא מפי כתבם (גיטין עא, א). אבל הוציא עליו שטר כתב ידו, אפילו מפי כתבו, כדאמרינן בגיטין (שם) בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וכן בנשתתק אמרינן (שם) בודקין אותו למשאות ולמתנות.
חידושי רמב״ן
יג. הא דאוקמא רב אסי למתני' בשטרי הקנאה. פירש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פי' לפ' לא שיאמר בפי' הריני משעבד עצמי מעכשו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דא"כ אפי' בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר לפלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו ע"י אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שינוי אלא שהן שטרי הקנאה כשמן וכל רבותי ז"ל הראשונים כך הם מפרשי' שיש בהן קנין ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זכים למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבלן וזוכין לו.
וכת' ר"ח ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאבייולא להא דרב אסי ולתרויהו בעי' דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעי' דמטא שטרא לידיה כלל.
וראיתי לרבי' הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לבני בניו והאחד במ"ה וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה ולאחר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסי' לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון.
והשיב הרב ז"ל דאפי' לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעי' [דמטא] שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין נם ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה על יריכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכ"ש שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללוה ולא לוה הא שעביד נפשיה וא"ת שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה וה"ק אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משו' פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישי' וכרברי ר"ח ז"ל שאמ' דבעינן דמטא שטרא לידיה א"ה היכי אמרי' בגמ' דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כותיה דלאביי אפי' בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתנ' דשמ' כתב ללוה ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי.
ומצאתי לרב רבי אברהם ז"ל שפי' הא דאמרי' אי משום כת' ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחלה כתבי' ולא חיישי' שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה.
ואינו נכון דהכ' את אמר שעבד נפשי' אע"פ שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אא"כ לוה מתחלה ועוד שא"כ היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעבידנפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטרי הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד ע"מ ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנא' שחיי' מודה דילמ' איקרי וכתבי סהדי טעות דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי לי' ספר' וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין כדאמרי' בשילהי פירקין וליכא למימר איהו דאפסיר אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילוה והטעם עצמו שפי' אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעב' נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כוחבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר.
ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אע"ג דלא מטא לידיה כלל קנה ולפי' המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצא לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה.
לישנא דגאון: משום דקשיא ליה לאביי וכו'. ליכא למיחש ואיכא למידק אי משום הא לא איצטריך ליה לאביי למימר עדיו בחתומיו זכין לו אלא הוה לי' לתרוצי מחניתין בכולהו שטרי ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכדאוקימנא השתא לאביי ומתני' דהתם בשטרי הקנאה וכדרב אסי ואיכא למימר דה"ק אביי לא ניחא לי לאוקמי מתניתין משום דחיישינן דילמא איתרמי וכתב וכיון דאמרת לא כתבינן לא חיישינן אלא משום פרעון וקנוניא הוא טעמא דמתניתין וכיון דלאו משום הך חששא הוא ניחא לי לאוקמי מחניתין והתם בכולהו שטרי ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו,
ואעפי"כ לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפ' הזה אלא אביי סבר דהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינן, ולאביי שטרי חוב המוקדמין לא משכחת לה אלא בשהקדימו זמנן לחתימתן וכדכתב רש"י ז"ל:
יג. אמר לך אביי מתני' היינו טעמא דחיישי' לפרעון ולקנוניא. כבר פירשתי ליכא למיחש לשמא כת' ללות ולא לוה כלל דכיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה קני אבל מ"מ תמיה' לי היכי איפש' ליה לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו ואיכ' למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה וסבירא לן עדיו בחותמיו זכין לו אע"פ שלא לוה קנה הא למה זה דומה לכותב שטר על עצמו שהוא משעבד עצמו לחברו במנה ומסרו לו משעת כתיבה שאין חוששין אם נטל כלום מידו אם לא נטל שהרי אפי' כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה חייב כדאית' בפ' הנוש' ועי"ל דהכ' איהו אמר תנו שלויתי ומהימן שלוה ואפי' למפרע, שהרי אם עכשו ילוה בפנינו למפרע נשתעבדו לו נכסיו לאביי וגם זה אמת:
יג. ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון. קשיא לי לשמואל היכי אמרי' דלא חיישינן לפרעון דאם אית' דפרעי' מקרע הוה קרע ליה דילמא האי דלא קרעי' משום דבעי למעבד קנוני' הוא ואיכא למימר דשמואל לא חייש לקנוניא כלל וכי איצטריך לההוא טעמ' משום דאיהו אפי' אין חייב מודה נמי אמ' יחזיר והאי דאמרי דאי סבר לה כרב אסי מוקי' לה למתני' בשטרי דלאו הקנאה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לאו משו' קנוני' אלא משום דמילתא דלא רמיא עליה היא ולא מהימן א"נ משו' דהך קנוניא שכיחא דכיון שלו' ולא פרע ניחא ליה שיטרוף מן הלקוחות כדין ושלא כדין אבל לוה ופרע לא דלא עביד אינש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראוהו גזלן ולא קאי בהימנותיה ואין זה נכון.
ויש לפרש דמ"ה לא חיישי' שמא פרע ומשום קנוניא לא קרע משום דאי דעתיה למעבד קנוניא לא הוה פרע וא"נ פרע הוה יהיב ליה ההוא ממונא ע"מ לטרוף מן הלקוחות כדי שלא תמחל שיעבודיה דשטר' מלקוחות כי היכי דאי טרפי בדין טרפי הילכך ליכא למיחש למידי דאי בשט' פריעה דעתם לעשות קנוניא הרי לא נמחל שעבודו של שטר מנכסי לקוחות ואם לא היה דעתם בשעת פרעון מקרע הוה קרע ליה ותמהני ממה שהזכיר רבינו הגדול קנוני' במה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שחין מלוה עמו שלא חששו בגמר' לקנוניא קודם למלוה שאין לדבר סוף שכמה מתנות ושטרי פסים יכול לעשות קודם שימכור נכסיו ואח"כ ימכור שאפי' לוה לו בפנינו יכול הוא להחזיר לו מעותיו ויהא אמנה וקנוניא בין שניהם שיגבה ממה שמכר אח"כ וכ"ש דבכתב ומסר סגי ולא בעי' מעו' אלא לא חיישינן להכי דאי בעי למעבד הכי מצי עביד כי היכי דטריף כדין כדאמרי' ועו' שא"א לעשו' תקנ' לקנוניא זו והלוקח יחוש לעצמו:
יג. בשאין חייב מודה. פירוש בכתיבת השטר מעיקרא שהוא אומר מזויף הוא, כדאמרינן בסמוך לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם ואקשינן כי אין בהם אחריות נכסים נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי לגבי ואי קשיא לך ומבני חרי מאי טעמא לא לגבי אי מקיים ליה בחותמיו ואמאי לא יחזיר בשלמא יש בהם אחריות נכסים איכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ואף על גב דאיהו לא אמר הכי וזו שאלה שאל רש"י ז"ל והשיב כיון דנפל איתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא לזהר בו ומהימנין ליה להאי. וכן כתב לקמן נמי ולהכי לא יחזיר וכיון דנפל איתרע ליה ואמרי' מזוייף הוא כדקאמ' לוה.
ותימה הוא היאך אתה מאמינו שיאמר מזוייף הוא והעדים עומדים ומעידים עליו שזהו כתב ידן ואי אמרת דילמא אינהו נמי טעו. וכעובדא דההוא שטרא דהוו חתימי עלה רבא ורב אדא בר אהבה דבפרק גט פשוט הא ליתא דלא חיישינן להא מילתא דלא שכיחא כלל שאם אתה אומר חוששין הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזוייף הוא ויקיימנו שלא כדין כדקאמרת הכא אלא ה"ק דילמא כתב ללות ולא לוה הוא ולא מטא לידיה כלל ואע"ג דאמר איני מכיר בשטר זה מעולם מילתא דלא רמיא עליה היא ואמ' לה ולאו אדעתיה א"נ חייש דילמא אי מודינא ביה ואמינא כתב ללות ולא לוה הוה לא מהימני לי רבנן. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן ליה אנן לכולהו חששות ומשום הכי לא גבי כלום דידו על התחתונה. ומיהו כיון דאמר שלא כתבו מחזירין אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו דלמאן דתבע ליה מהדרינן.
ואיפשר לפרש דכי יש בהן אחריות נכסים והוא טוען מזוייף הוא מ"ה לא אומרים שיחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות יטענו כתב ללות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה ואע"פ שטענתו אינה טענה אם באו עדי קיום כדפ"ל וכי אקשי מבני חרי מגבא גבי הכי קשיא ליה היכי תנא תנא יחזיר דמשמע אע"פ שלא נתקיים בחותמיו אמאי דילמא מזוייף הוא כדקאמר לוה ואי מחזיר ליה סבר כיון דאהדרוהו רבנן לשטרא ולא חששו לטענתי שאמרתי מזוייף הוא ש"מ שאין ממש בדברי ושוב לא יטעון ואוקימנא משום דלא גבי כלל ולהאי פירוש'בשטר שיש בו אחריות אע"פ ששנינו לא יחזיר משום שהלקוחות טוענין שמא כתב ללות ולא לוה מיהו מב"ח יגבה אי מקיים ליה בחותמיו שהלשון הראשון יותר מרווח:
יג. אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. פירוש דכיון דלית בהו אחריות נכסים הוה להו כמלוה על פה וקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם והאי כיון דלאו מעשה שטר קא עביד לאו שטר של מלוה הוא אלא כתבם של עדים ואינו גובה בהם כלל דלאו מפיהם קרינא ביה, ויש מי שפירש משום דלא שדי אינש זוזי בהאי שטרא והאי לוה כתב לו את השטר בלא אחריות וכיון שמסרו ליד המלוה ראה שאין בו אחריות ולא רצה להלוות כלום שאם הלוהו היה כותב לו שטר אחר שיש בו אחריות נכסים, ואין זה נכון שכיון שנמסר לו את השטר והרי הוא יוצא מתחת ידו אין חוששין שמא יהב שטרא מקמי דלישקול זוזי, דהא אנן אפילו לא נפל השטר אמרינן אינו גובה:
מאירי
יג. טען הלוה שכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היה והשטר פסול הרי זה בכלל שאין חייב מודה ולא יחזיר אף במקום שאין שם חשש לקוחות בד"א בשטר שאין שם קנין שמאחר שאין שם קנין לא נשתעבדו נכסיו עד שעת הלואה ואין אומרים עדיו בחותמיו זכין לו שאף לדעת האומר עדי חתימה כרתי אינו קונה אלא משעת מסירה הא אם יש שם קנין אע"פ שלא לוה עד לאחר זמן אין בזה דין מוקדם כלל שמשעת קנין נשתעבדו נכסיו לכשילוה למפרע אע"פ שלא לוה עד לאחר זמן אבל אם טען שלא לוה כלל לא יחזיר ומ"מ אם הוא מקויים אין בו דין כתב ללות ולא לוה כמו שבארנו למעלה:
יג. מעתה שטרי אקנייתא כותבין אותן ללוה אע"פ שאין מלוה עמו שאע"פ שלא ימסרה לו עכשו אין חוששין בכך שמשעת קנין ישתעבדו הנכסים לכשילוה וימסור הא שטרי דלאו אקנייתא אין כותבין אותן ללוה אלא אם כן מלוה עמו מפני שאנו חוששין שמא לא ימסרה לו מעכשו ונמצאת מוקדמת אבל מאחר שהמלוה עמו בודאי מעכשו הוא מוסרה ונוטל מעותיו ואין אנו צריכין לראיית מנין המעות אע"פ שחכמי הצרפתים פרשו כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שימסור הלוה שטרו למלוה בפנינו ואף זה לדעתי אינו צריך מאחר שנכתב בפני המלוה הרי בשביל המלוה התפיסוה והרי הוא כאלו הגיעה לידו:
יג. גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה בשטרי אקנייתא שלא נשתעבד עד שיגיע השטר לידו ומשהגיע השטר לידו נשתעבד אע"פ שלא מסר לו המעות עדין לכשימסור מיהא נשתעבד למפרע משעת קנין ובלבד בשהגיע לידו והביאו ראיה לדבריהם שהקנין לדעתנו בעדיו בחותמיו לאביי ומה עדיו בחותמיו דוקא במטי לידיה כמו שהוזכר בסוגיא זו אף הקנין לדעתנו דוקא במטי לידיה ואין זה נכון שאם כן אף בשטרי אקנייתא יש לחוש שמא לא הגיע השטר לידו משעה שנכתב אלא ודאי לכשילוה וימסור נשתעבד למפרע משעת קנין ואין הענין תלוי בהגעת השטר שהכל תלוי במסירת המעות שאם לא ילוהו אין כאן שעבוד ומה שאמרו בגמ' לדעת אביי דמטי שטרא לידיה אינו בשטרי הלואה אלא בגט ובשחרור ובדייתיקי מתנות ושוברין שאין בהם מסירת מעות לתלות הענין בהם ואין הדבר תלוי אלא בהגעת השטר לידו וכן אפשר שנאמר כן בשטר חוב במי שמחייב עצמו לאיזו סבה בלא מסירת מעות ונמצא הענין שכל שהשטר ראוי למסירת מעות לכשימסור נשתעבד למפרע משעת קנין אפילו לא הגיע לידו וכל שאינו ראוי למסירת מעות לכשיגיע השטר לידו או שיזכהו לו על ידי אחר נשתעבד משעת קנין אם הוא שטר חיוב ואם הוא שטר מתנה וכיוצא בה נקנית משעת הכתיבה לכשתגיע לידו:
יג. זה שאמרנו באחריות שלא נזכר בשטר שטעות סופר הוא צריך שתדע שאין פירושו שבודאי נזכר בשעת המכר וטעה הסופר ולא כתבו הא אם נתברר שלא הוזכר אחריות בשעת המכר אין כאן אחריות כלל אינו כן אלא אפילו יצאו עדים שלא נזכר ענין אחריות באותו המכר אנו אומרים שלא היה צריך להזכירו יהיה לו לסופר לכתבו אע"פ שלא הוזכר ראיה לדבר ממה שאמרו למטה על זה שאין צריך לסופר להמלך בזה כלל:
יג. זה שכתבנו שאם נתפרש בשטר בהדיא שלא יהא שם אחריות נכסים גובה מנכסי בני חורין שמא אתה רואה לתמוה והלא אין זה אלא עדות וכל עדות שמפי הכתב אינו כלום כלל גדול אמרו מפיהם ולא מפי כתבם כבר ידעת ששאלה זו נשאלה בכל עדות שבשטר ותרצו בה גדולי הפוסקים שכל שטר שיוצא מתחת ידי מלוה נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ואין זה נקרא מפי כתבם וגדולי האחרונים שבצרפת תרצו שכל שטר שעושה מעשה שטר ר"ל שיש למלוה יתרון בשטר זה יותר מכשהיתה מלוה על פה אינו קרוי מפי כתבם אבל שטר שאינו עושה מעשה שטר ר"ל שאין בו תועלת יותר משאר מלוה על פה כגון חתימה לבד העשויה דרך ספור כגון בפנינו הודה או הלוה פלוני לפלוני מנה מפי כתבם הוא ושטר זה אע"פ שאין בו אחריות יש בו מעשה שטר והוא שאין יכול לטעון בה פרעתי וכבר הרחבנו את הדרכים בדבר זה במסכת כתבות פרק שני:
פסקי תוספות
 טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן הוי מודה מקצת וחייב שבועה: ד"ה אי נמי: דף ה
נימוקי יוסף
יג. במסכתא. יש בידך מסכתא פלוני סדורה בגרסא ואומר לא ואע"פ שסדורה היא בידו ומדת ענוה היא כיון שאין שואלין ללמוד ממנו שאם היו שואלין ממנו משום כך אדרבה אמרינן (קידושין דף ל.) ושננתם שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם:
יג. בפוריא. פירש הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות גזלה ואבדה שאם שאלו לו שכבת על מטה זו אומר להם לא משום שמא יראו בה קרי ויתגנה:
יג. באושפיזא. שלא ישבח אושפיזכנו בשוק שקבלו בסבר פנים יפות לומר כמה קא טרח בשבילי דלמא שמעי אינשי דלא מעלו ואזלו ואנסי ליה כדאיתא פ' אין בערכין (דף טז.) אבל בצנעא אדרבה מדה טובה היא כדאי' בברכות פרק הרואה (דף נח.) אורח טוב מהו אומר כן פירשו בתוס'. והא דלא חשיב הכא הא דמותר לשנות מפני השלום פרק הבא על יבמתו (דף סה:) שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וכו' פירש הרי"ף דלא איצטריך הא דמצוה היא כדא"ר נתן מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו' ויאמר ה' עגלת בקר וגו':
יג. כסא דכספא. מאושפיזכנו היתה:
יג. בדי מחטין. כדפריש סיכי שהם ענפי אילן ובאותו בד תלוין מחטין:
יג. צנורות. מין מזלגות קטנות של טוות זהב:
יג. אחד אחד. בד אחד וחרוז אחד:
יג. חייב להכריז. דמנין הוי סימן:
יג. בד קרי ליה. כדאמרי' בסוכה [דף מד:] גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ואיכא מ"ד עלה אחת בבד אחד כשרה. וכבר כתבנו לעיל דקי"ל כר"ש בן אלעזר אע"ג דמשמע דפליגי רבנן עליה מדקתני ומודה:
יג. ברדלס. צב ודרכו להרוג אווזין ותרנגולין:
יג. ובכל מקומות שהרבים מצויים. אפילו יש סימן מתיאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים:
יג. ברוב ישראל נמי אמר. וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלו ושקלי ולא מחזירין. וכתב הרי"ף ז"ל דבעיין לא איפשיטא וברוב כותים מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז:
יג. ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו כותים לשמור כיון דכותים יתבי בהו בקבע מחפשין תדיר וממשמשים כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמוד ומשום הכי אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הם הוה ליה כרוב כותים:
יג. גרסינן בגמרא [דף כד:] אמר רב אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת למוצאה בשתייה וכי מאחר שאסורה בהנאה למאי הלכתא מותרת משום מציאה אמר רב אשי לקנקנין:
יג. מותרת משום מציאה. ואינו חייב להכריז:
יג. ואסורה בהנאה. היין כדמפרש ואזיל:
יג. מותרת בשתיה. יצאה מספק יין [נסך] ומותרת למוצאה בשתיה דכיון דרובה כותים נתייאשו הבעלים ולא בעינן הכא חותם דדוקא במפקיד אצל כותי דאיכא למיחש לזיופא וכי ליכא אלא חותם אחד טרח וזייף ומהדר ליה לחותם כדאיתיה ומש"ה בעי' שני חותמות דכולי האי לא טרח אבל במציאה כל שהיא סתומה סגי דאם איתא דנגע בה כותי לא היה חושש לחזור ולסתמה אלא היה לוקח מן היין והולך לו או שהיה מוליכו לביתו הלכך כיון שאנו רואים אותה סתומה ודאי לא נגע בה אדם ומותרת הרשב"א ז"ל וכן הרנב"ר ז"ל :
יג. דבי דיסא. שמוכרים שם חטים כתושים לדייסא ורבים מצויין שם:
יג. תרתי. דסתרן אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר:
יג. לבתר תריסר. מצאן כך פרש"י ז"ל כלומר דהוה לפנים משורת הדין כיון שהיו אבודים ממנו זמן רב כל כך דמסתמא אייאושי מייאש כדאמרינן גבי כופרא דקדחו ביה חילפי ובתוספות הקשו שלא מצינו בשום מקום שאבידה לאחר י"ב חדש תהא של מוצאה דחשיב ליה הכא לפנים משורת הדין ועוד דלישנא לא משמע הכי דה"ל למימר אשכח חמרי במדברא בתר תריסר ירחי שתא ואהדרינהו לפיכך פירשו בתוספות דה"ק אהדרינהו למרייהו בתר תריסר ירחי שתא משמצאם. כלומר שנטפל בהם יותר משנים עשר חדש והיינו לפנים משורת הדין מדאמרינן לקמן [דף כח:] עד כמה מטפל בהם והולך עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן והוא לא עשה כן אלא נטפל בהן עד לאחר י"ב חדש עד דאהדרינהו ניהלייהו לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף וכו' והודעת להם וגו' אשר יעשו זה לפנים משורת הדין:
שלטי הגיבורים
יג. פשוט פרק הגוזל בתרא דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה עד שנדע בודאי שנתייאשו וכשנדע בודאי שנתייאשו הבעלים ואח"כ קנה מן הגזלן הרי אלו שלו וקנה הלוקח לגמרי שלא יתחייב אפילו להחזיר דמים לבעלים או דוקא קנה גוף הגזילה אבל חייב להחזיר דמים איכא פלוגתא כדלעיל. סתם גניבה הוי יאוש בעלים לפיכך הקונה מן הגנב קנה כמו שמביא התלמוד שם משנה דמס' כלים פכ"ו וכן פסק מיי' פכ"ד מהלכות כלים דסתם גניבה הוי יאוש בעלים לפיכך הקונה מן הגנב קנה שאינן יודעים מי גנבו וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים עד שנדע שנתיאשו וא"ת א"כ מה הן כל אלה החלוקים השייכים גבי גנב בין נתיאשו הדין כך ואם לא נתיאשו הדין כך הא לעולם יתיאשו הבעלים גבי גנבה וי"ל דכל אותם החלוקים שמחלקים גבי גנב בין נתיאשו בין לא נתיאשו מיירי כשידענו בודאי שלא נתיאשו הבעלים בשעה שנגנבה שאמרו בפי' אין אנו מתיאשים מהחפץ שנגנב ממנו דאז צריך שנדע אח"כ שנתיאש אבל לעולם בסתם כל גניבה הויא בחזקת יאוש בעלים ובלסטים היינו גזלן כמו שכתבנו לעיל בס"ד וכמו שכתב גם הטור והתוס' והר"ן גם שם גבי המכיר כליו מיהו אם הא דאמר בסתם גזילה לא הוי יאוש איכא פלוגתא אי הוי אפילו בגזלן ישראל או דוקא בלסטים כותים דרוב הפוסקים הסכימו דלסטים ישראל הוי כגנב דסתמיה הוי יאוש בעלים ובגנב נמי פליגי אי דוקא בגנב ישראל הוי כסתם יאוש בעלים או אפי בגנב כותי כדלעיל ומיהו כל החלוקים דשייכי בין גנב ולסטים לא הוו רק בסתם אבל בידוע שלא נתיאשו אין חילוק בין גנב לגזלן ולקמן במס' שבועות הארכתי בדינין אלו גבי מכיר כליו ביד אחר עש"ב. והמציל מן הלסטים ומן הגזלן אחר יאוש הרי אלו שלו ומיהו אי לגמרי הויא שלו או אם צריך לשלם הדמים כתבתי בפ' הגוזל ואם לא נתיאשו הבעלים בודאי בין שלקח מן הגנב או מן הגזלן לא קנה וצריך לשלם גוף החפץ שקנה ואי פליגי הלוקח והבעלים ביאוש הזה זה אומר נתיאשת והבעלים אומרים לא נתיאשתי על זה הביא הטור חושן משפט סימן שס"ח תשובות רב שרירא גאון ז"ל שהשיב על הטענות כיוצא באלו שבאין בין הבעלים והלוקח וז"ל ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלוהו ליסטים ובאו ליד כותים וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משויו ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאום וא"ל הלוקח כבר נתיאשת מהם והשיב ראובן יש לי עדים שלא נתיאשתי וחפשתי אחר הכלים עד עתה ועוד כי מנהג אצלנו כל מי שיאבד ממנו ממון בין בגניבה בין בלסטים ויפול ביד ישראל אחר שיחזירנה ויטול מה שהוציא עליו ואתה בא לשטת המנהג ואם המחזיק טוען נתיאשת והתובע טוען לא נתיאשתי ואשבע שלא נתיאשתי ואין עדים בדבר במה יתברר שנתייאש תשובה אם הבעלים מרדפין אחרי הכלים שנאבדו לו ודאי לא נתיאשו וזה שקנאם צריך להחזירם ונ"ל דצריך להחזיר גוף החפץ מאחר שלא נתיאש ואם אמר בעל הכלים דבר שניכר מהם שנתיאש אין לחזור על הקונה לתובעו ונ"ל דהכי קאמר דכיון דאיכא יאוש קנה הלוקח לר"י לגמרי ולמיי' וסיעתו גוף הגזילה אבל מחזיר דמים ואם אינו ניכר ואינו נודע מדבריו שנתיאש ולא מרדף אחריהם ואומר לא נתיאשתי והקונה אומר נתייאשת אין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא ב"ד אומדין ופוסקין אותו הדבר אם ראוי ליאוש אם לא ואם רואין הדבר שראוי ליאוש מעמידים ביד הקונה ונ"ל דלר"י מעמידין ביד הלוקח ואינו מחזיר לבעלים כלום ולמיי' מעמידין ביד הקונה גוף החפץ אבל מחזיר דמיו לבעלים ואם רואין הדבר שאינו ראוי ליאוש מוציאין מהלוקח לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריהם לא הוי יאוש וחייב הקונה להחזיר אף על פי שלקחו בפחות הרבה משוויין וכן אם הציל בלא כלום חייב להחזירם בחנם וכ"כ הרא"ש לעיל וטור חו"מ רל"ז מיהו היכא דלא נתיאשו הבעלים דאמר דצריך להחזיר נראה בעיני דהוי בפלוגתא השנוי גבי אנס לעיל דלרש"י צריך להחזיר בחנם ולר"ג והרא"ש נוטל הלוקח מה שהההנהו כמו שכתבנו והלוקח מן הלסטים אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים ואם נתכוין לקדם לבעלים וליקח בזול הרי הדבר מסור ללב ומן השמים נפרעין ממנו מפני שלא היה לו לקנות דבר שידוע לו שהוא גזל ומה שכתבת שיש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטים וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא אם ודאי כך הוא חייב כל אדם לבלתי שנות מנהג מקומכם דאמרינן מנלן דמנהג מילתא הוא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבות ואל תשנו עכ"ל ולקמן גבי (מסר) [מכיר] כליו ביד אחר הבאתי תשובה זו והארכתי בו עש"ב ואם נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחרת או שנטלו את חמורו והחזירו לו חמור אחר ה"ז שלו מפני שזו כמכירה היא ויש כאן שינוי רשות וגם יש כאן נמי יאוש שחזקתן שנתייאשו הבעלים ממנה גם אין כאן איסור משום שנהנה מן הגזל דקי"ל דאסור ליהנות מן הגזל אף לאחר יאוש דזה אינו באותו כלל דאינו יודע בודאי שזו גזולה ומעתה צ"ע האי מוכס באיזה מוכס מיירי דודאי [לא] מיירי במוכס כותי דהא קי"ל דלא מייאש בסתם אלא במוכס ישראל מיירי דבסתם מתייאשים מגזילה ואע"פ שמלאכתו מלאכת גזלן אין לאסור לזה ליהנות מאותו כסות וחמור שנתן לו ולומר דאף על פי שאינו יודע בודאי שזה הכסות והחמור שנותן לו הוא מגזל מסתמא גזל הוי דאעפ"כ אינו נהנה מן הגזל כלל אלא בשלו הוא נהנה דהא בשכר לקחו מן המוכס ואין האיסור אלא ליהנות כמו שכתבתי לעיל גבי אין [פורטין] מעות מתיבת המוכסין וכן הדין בגזלנין שנטלו לו כסותו וחמורו והחזירו לו כסות וחמור דהוי שלו לגמרי לכ"ע אם הוא גזלן ישראל דמסתמא הבעלים מתיאשי הימנו ואין חילוק בין גזלן ומוכס בזה ונראה דהוי שלו לגמרי בין הכא ובין הכא לכ"ע דהא לא חשיב לוקח את הגזילה וקונה אותה לענין זה שיתחייב להחזיר דמיה לבעלים שכתבו מיי' וסיעתו כי שלו הוא נוטל ומציל מידם ואף על פי שהחמור והכסות שנותנין לו הגזלנין הוא מאיש אחר הא הוא אינו יודע מזה כלל ומדברי מיי' נראה שאם יודע שהוא של גזילה שאסור לו ליהנות ממנו כמו שכתב פ"ה מהלכות גזילה מיהו יש לפרש דבריו דמיירי דוקא שבשעה שהגזלנין נותנין לו החמור והכסות הוא יודע שהוא של גזילה דליכא כאן אלא יאוש בלבד אבל אם לא ידע בזה עד שהחמור והכסות ברשותו דאיכא כאן יאוש ושינוי רשות תו לא מיחייב להחזיר ולא נאסר לו ליהנות ממנו כדמשמע מדבריו בריש ההוא פירקא ועוד אומר אני דאין לחוש לאיסור הבא משום שנהנה מן הגזל דאין זה קרוי נהנה כל כך כיון דשכבר לקחו לו חמור וכסות שלו וזה שהחזירו לו הוא חלוף שלו כמו שכתבתי בסמוך ומהא דאמרינן דאם המוכס והגזלן החזיר כסות וחמור אחר לזה תחת שלו קודם יאוש בעלים דצריך להחזירו לבעלים הוכיח המרדכי ועשה מעשה על כובסת אחת בת כותית שהיתה רוחצת בגדים לכמה יהודים ואבדה סדין אחת מן היהודים האחרים ונתנה לו תמורת סדין שלו אשר אבדה וצוה להחזיר לו שהרי אותם היהודים האחרים לא נתיאשו מסדין שלהם אבל ודאי אם הכובסת משכנה הסדין לאותו יהודי עשו תקנת השוק במשכנתא וצריך להחזיר לבעלים אשר קנאו עכ"ל ומכאן אתה יכול ללמוד גם גבי נחתום כותי או בעל אומנות אחר שעושה מלאכה לכמה יהודים ונתן יהודי אחד חפץ אחד מיהודי אחר שצריך להחזירו לבעלים בחנם אך לא ידעתי למה יהיב המרדכי טעמא ללא נתיאשו הבעלים מפני שהם מרדפים אחרי סדין שלהם הא בלאו האי טעמא נמי מסתמא לא אייאש ואולי כי י"ל דהא דקאמר ומחלק תלמודא בין גזלן כותי וגזלן ישראל לענין יאוש בסתם היינו דוקא בימי התלמוד שהכותים היו דנין להוציא הגזילה מן הכותים באומד הדעת והלכך הנגזל לא היה מייאש והישראל לא היה מוציא הגזילה אלא בעדות ברור והלכך הנגזל הוא מייאש אבל בימי המרדכי אולי גם הכותים לא היו מוציאין רק על ידי עדות ברור כמו שנוהגים עתה בזמנינו והיו דין ישראל כדין כותים שוים בזה הלכך לולי שהיו הבעלים מרדפין אחריהם היינו אומרים דבסתם מייאש ומש"ה לא סגי ליה למרדכי דהכובסת (אי נמי) בלא טעם זה לפי שהבעלים מרדפין אחריהם הוי יאוש בסתם כי אולי לא היה לבעלים סימן בסדין ובכה"ג מיאש אפילו בגזלן כותי כמו שכתב מהר"ם שם בההוא פירקא וכן נראה בעיני לפי האמת והדין משתנה לפי הזמנים כמו שכתבנו גבי שואל מעות לכותי וכמו שכתב להדיא הרא"ש ז"ל פרק המניח גבי פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעה"ב ומעתה איכא למשמע מהכא דהאידנא במלכות איטאלי"א שגם הכותים אין מוציאין מן הגזלן אלא בעדות ברורה כמו הישראל לעולם בין גזלן כותי בין גזלן ישראל בסתם הוי יאוש וכן דבר שאין בו סימן בסתם מתייאשים הבעלים ממנו בין שגזל כותי או ישראל כד"ן. ונחיל של דבורים שברח מן הבעלים המציל אותם מיד הגזלו צריך להחזירם לבעלים אם לא שמענו מהבעלים שנתיאשו ממנה בפירוש אבל בסתם לא הוי יאוש ואע"ג דגזילת נחיל של דבורים לא הוי אלא מדרבנן משום דרכי שלום מכל מקום לא אמרינן דלהוי יאוש בסתם וה"ה לכל גזל דרבנן:
כתב ריא"ז כל ספק הינוח שיש לספק שמא מדעת הונחו שם ודעת הבעלים לבא וליטלם או שמא דרך נפילה באו שם הואיל ואין בהם סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר על סימן המקום אלא יהיו מונחין בידו עד שיביא הבעל עדים שהוא הניחם שם כמבואר בקונטרס הראיות:
חכמת שלמה
יג. רש"י בד"ה אפילו בשטרי כו' דלמא כתב ללוות ולא לוה כו' נ"ב הדברים מגומגמים מאד שמראה כאלו השתא המשנה מיושבת דחיישינן שפיר לשמא כתב בניסן כו' ואדרבה אינו כן כמו שפריך וכן הוא לפי האמת דלא חיישינן לזה כלל שהרי עדיו בחתומיו זכין לו כו' [עיין במהרש"א]:
יג. תוס' בד"ה אביי אמר כו' אם בין תמוז לכסליו שלפניו כו' נמחק שלפניו ונ"ב ס"א אינו וכן בפרש"י בריש מסכת ר"ה אינו ובע"כ ט"ס הוא מה שכתב אח"כ או בין כסליו לתמוז שלאחריו הוא כמו לפניו שעוד הוא לפניו לבא והוא לאחריו בזמן ובתוס' ישנים מצאתי כתוב בשניהם לאחריו וה"ה אי הוה כתוב בשניהן לפניו הוה שפיר ולא משתכח האי גרס' שלנו שפיר אם לא שבשניהם נגרוס בין תמוז לכסליו כו' אבל אי גרסינן בסיפא בין כסליו לתמוז לא משתכח האי גרסא אלא ט"ס הוא כדפרישית וק"ל:
שיטה מקובצת
יג. בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה בחליפין ולא חיישינן לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין. רבינו חננאל.
יג. וכתב הרשב"א וזה לשונו: בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה. פירש רש"י שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הריא"ף כתב בתשובה דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה ושטר הקנאה לדידן בעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך אף לשטרי אקנייתא לדידן כן וכך פירש ר"ח. והריא"ף הביא ראיה מההיא דתנן בפרק יש נוחלין נמצאת דייתקי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואין זה נכון דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין. ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מהא דתנן מצא גיטי נשים וכו'. הרי זה לא יחזיר שאני אומר וכו' אלמא למאי דהוה סלקא דעתין דאביי עביד שטרי דלאו אקנייתא כשטרי אקנייתא אקשינן אפילו נמלך נמי עליהן ולא נתנן זכה אלמא בשטרא אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה לאו בשטרי דלאו אקנייתא בלחוד קאמר אלא בין בשטרי דלאו אקנייתא קאמר דמאן דמקשינן ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה סתמא דמילתא דינא דשטרי אקנייתא הוה ידע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתייהו דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי ואמאי יחזיר דילמא נמלך עליו ולא לוה בו וזו ראיה מוכרחת לדברי רש"י ז"ל. עד כאן. 
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאוקמי רב אסי למתניתין בשטרי הקנאה פירש רש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פירוש לפירושו לא שיאמר בפירוש הריני משעבד עצמו מעכשיו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דאם כן אפילו בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר פלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו על ידי אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שנוי אלא שהן שטרי הקנאה בשמן. וכל רבותינו ז"ל הראשונים כך הם מפרשים שיש בהן קנין. ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זוכין למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבילו וזוכין לו. וכתב רבינו חננאל ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אסי ולתרווייהו בעינן דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעינן דמטא שטרא לידיה כלל. וראיתי לרבינו הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לשני בניו והאחד במדינת הים וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה. ולאמר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסים לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון. והשיב הרב ז"ל דאפילו לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעינן מטי שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין זה. ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכל שכן שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה ואם תאמר שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה והכי קאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשיו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משום פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישינן וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דבעינן דמטא שטרא לידיה. אי הכי היכי אמרינן בגמרא דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כוותיהו דלאביי אפילו בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתניתין דשמא כתב ללות ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי. ומצאתי להרב רבי אברהם ז"ל שפירש הא דאמרינן אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא. שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחילה כתבינן ולא חיישינן שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה. ואינו נכון דהכא את אמר שעבד נפשיה אף על פי שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אלא אם כן לוה מתחילה. ועוד שאם כן היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעביד נפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטר הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד על מנת ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנאה שחייב מודה דילמא איקרי וכתבו סהדי טעותא דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי ליה ספרא וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין ושלא בקנין כדאמרינן בשילהי פרקין וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילונו והטעם עצמו שפירש אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעבד נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כותבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר. ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אף על גב דלא מטא לידיה כלל קנה ולפיכך המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה. וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצאת לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה. והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה. עד כאן.
יג. וכן דעת הריטב"א וזה לשונו: אמר רב אסי בשטרא אקנייתא וכו'. פירוש וכי גבי מניסן כדין גבי ואף על פי שלא לוה עד תשרי או אפילו לא לוה וכן פירש רש"י משעת קנין שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכן עיקר. והוא הדין נמי דאף על גב דלא מטא שטרא לידיה נמי זכי משעת קנין והיינו דאמרינן לקמן דהוו מכריזי הני שטרא אקנייתא דמשתכחן בשוקא ליהדרינהו למרייהי דאי שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואמאי ניחוש שמא לא הגיע לידו. וליכא למימר דהתם בשחייב אומר תנו דהא מדקאמר ליהדרינהו למרייהו וליהדרינהו לאלתר משמע אלא ודאי כדאמרן. ומיהו אי עייל ונפיק אזוזי לא קנח עד שיפרע והא דלא חיישינן הכא דילמא עייל ונפיק אזוזי הוה משום דאי קפיד כולי האי לא הוה כתיב שטרא וכי היכי דלא חיישינן שמא נטל קנין בתנאי שלא יזכה עד שיפרע או עד שיגיע שטר לידו דהא לא שכיח. עד כאן.
יג. אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו'. פירוש אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי אוקמתא דמתניתין בשטרי דלאו הקנאה דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוהן דהא כותבין שטר ללוה ואתי למטרף שלא כדין דהא שטרי דלאו הקנאה נינהו אלא דאכתי קשה לי טעמא היכי כתבינן לכתחילה כיון דחיישינן להכי. אלא לדידך דלתרוצי מאי דשיילינה לכתחילה היכי כתבינן אמרת דלא כתבינן אלא בשטרי הקנאה אם כן אוקמתא דמתניתין לא מתוקמא כלל. דאי בשטרי הקנאה וחיישת לשמא כתב דהא כותבין דהא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה דטריף שלא כדין הא ליכא למיחש דשמא כתב ללות דהא אין כותבין עוד יש לפרשו בדרך אחרת אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי מאי דאוקימנא מתניתין בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה שאפשר להמצא זה כיון שכותבין אלא דאכתי קשיא לי על הך אוקמתאן דאף על פי שהדבר אפשר להמצא מכל מקום לא חיישינן ליה דמי הוא שכותב דאי חיישינן ליה אם כן לכתחילה היכי כותבין. אלא אי אמרת דההיא דכותבין דוקא בשטרי הקנאה אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אם כן אוקימתא דאוקימנא למתניתין הוא דבר שאינו מצוי ושאי אפשר להמצא דאי בשטרי הקנאה הא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה כיון דאמרת אין כותבין אי אפשר שימצא בהן כתב ללות ולא לוה. הריצב"ש.
יג. כתוב בספרים ואינו לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון. אי הכי מתניתין דקתני מצא שטרי חוב וכו' עד אף על גב דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. כלומר שמא עשו העדים שלא כדין וכתבו ללוה שטר הקנאה ואף על פי שאין מלוה עמו. וקושית הגאון קושיא אבל התירוץ אינו נכון דהא משום דנפל ואיתרע ליה לית לן למתלי ריעותא בסהדי דעבדי דבר שלא כדין. אבל הנכון בתירוץ קושיא זו דחיישינן שמא הלכו המלוה והלוה לעדים דאנן לא אמרינן אלא שאין כותבין שטר דלאו הקנאה ללוה כשאין המלוה עמו אבל אם באו המלוה והלוה לצדים כותבין ונותנין בין למלוה בין ללוה ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי דהא מילתא דלא שכיחא היא ואם לזה חוששין אין לדבר סוף ואפילו מנה לו מעות ליחוש שמא פקדון הם אלא ודאי כל שהמלוה והלוה בפנינו לא חיישינן. 
ומיהו בשטרא דהכא כיון דנפל ואיתרע חיישינן שמא אירע הדבר שנתנו ללוה שלא בפני המלוה והמלוה נתאחרה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול. הריטב"א. 
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: כותבין שטרי הקנאה דשעביד לוה נפשיה בקנין מעכשיו בין ילוה בן לא ילוה דברשותיה דאיניש הוא לחיובי נפשיה בכל מאי דבעי אבל שטרי מלוה דלא אית בהו אקנייתא לא כותבים ללוה עד שיהיה מלוה עמו דמיישינן לקנוניא שמא לחוב לאחרים הוא מחייב עצמו ושטר אמנה הוא או פסים. ואי איתיה למלוה תמן ושקיל איהו לשטרא מיד לית לן למיחש לקנוניא דידהו דכי מסר ליה שטרא לאלתר חייב ושעבד עצמו ונכסיו לו. וצריך עיון. ע"כ.
יג. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. פירוש כיון שאמר הלוה לעדים העידו עלי שיש למלוה עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואף על גב דלא קנו מן הלוה והוא ינפיק שטרא מידא דמלוה אבל לא נפיק מתותי יד מלוה חיישינן דילמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה. ומתניתין דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל. רבינו חננאל.
יג. כתוב בתוספות והשתא לאביי כי האי לאו מוקדם הוא וכו'. וביש תוספות כתוב בגליון דיש לומר דהוי פסידא לבעל השטר כי אם נכתב בכסלו שנה שלישית למלך ומכר בתמוז שנה שלישית למלך יאמרו לו לקוחות אייתי ראיה דכסלו הוה קודם. מיהו אין הפנים רוצה כך דמדקאמר נפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים משמע דחייש לפסידא דלקוחות שיפסידו שלא כדין. גליון.
משום דקשיא ליה לאביי כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתיב. כך כתוב בספרים ופירושא בעלמא הוא. ולא נהירא שלא היה צריך לומר עדיו בחתומיו זכין לו מתוך קושיא זו דיכול להעמיד משנתנו גם בשטרי הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמו שמפרש עכשיו. ועל כרחין הא דקאמר אביי עדיו בחתומיו זכיך לו מסברא דנפשיה קאמר דנראה לו דמסברא היה לנו לומר עדיו בחתומיו זכין לו ולכך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ורב אסי חולק על זה לפי שלא ידע לפרש משנתנו בענין אחר ועל זה אומר דקשיא לאביי על מה שאמר רב אסי ואין לפרש משנתנו כמו שפרשה וכיון שלא נפרש משנתנו כמותו שוב אין אנו צריכים לדחוק ולומר דאין עדיו בחתומיו זכין לו. תוספות שאנץ.
יג. וזה לשון תלמיד הר"ף: משום דקשיא ליה לאביי וכו'. דדילמא איקרי וכתיב לא חיישינן. פירוש ומשום הכי צריך לאוקמיה בעדיו בחתומיו זכין לו וקשה דאפילו לא סבירא ליה דילמא איקרי וכתב מכל מקום לא איצטריך טעמא דעדיו בחתומיו אלא יכול לאוקמי ברייתא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה וטעמא דמתניתין דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעוך ולקנוניא כדאמרינן לקמן. ויש לומר דהכי קאמר משום דקשיא ליה לאביי ולית ליה האי חששא דדילמא איקרי וכתיב לכך צריך טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו דאי חייש לפרעון צריך לומר דהאי חששא דאיקרי וכתיב לא סבירא ליה. עוד תירץ מורי הקר פרץ משום דקשיא ליה לאביי פירוש רב אסי מוקי לת לטעמיה דמתניתין דלא יחזיר משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואביי מוקי לה בעדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי לא רצה לאוקמי מתניתין כדקאמר רב אסי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דאם כן היה צריך לומר דחיישינן דדילמא איקרי וכתיב ואביי לית ליה האי טעמא. עד כאן. 
והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו: יש בספרים פירוש נוסף מלשון הגאון ז"ל בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה ראם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו אלא משום דקשיא הא הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי ולעולם לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב דכיון דאמרת אין כותבין לא חיישינן ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלאו הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא דהכי מוקי לה לאביי על כרחך כדאמרינן בסמוך ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר דלעיל כי דחקינן לאוקומי מתניתין דכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה דוקא משום דהוה קשיא לן במתניתין דמצא שטר חוב בשחייב מודה אמאי לא יחזיר דלא הוה סלקא דעתיה דניחוש לקנוניא ואיצטרכינן לשנויי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וכיון שכן על כרחך מתניתין דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דאי בשטרי דלאו הקנאה לכתחילה היכי כתבינה כיון דהיכא דנפל חיישינן אבל לאביי דלא סבירא ליה טעמא דאיקרי וכתיב ועל כרחך אית ליה למימר דמתניתין היינו טעמא משום דחיישינן לפרעון למה ליה לדחוקי נפשיה ולמימר דההיא דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דכיון דסתמא קתני משמע דבכל שטרי היא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו. עד כאן. 
וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד ואף על פי כן לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפירוש הזה אלא אביי סבר שהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינה עד כאן.
יג. אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו פירוש על כרחך אביי קאי על קושית הגמרא שהקשה ממתניתין דכותבין שטר ללוה וכו'. ומוקי לה בכולהו שטרי ואף על גב דלאו אקנייתא ומשום דסבירא ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ואף על פי שלא לוה עד תשרי כיון דמטא שטרא לידיה כי טריף מזמנו של שטר כדין טריף. ויש בספרים כתוב לשון אחר ומביאו רש"י ז"ל משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב. עד כאן. ולכאורה לפי הלשון הזה דברי אביי נאמרו על הקושיא שהקשינו ממתניתין דמצא שטר חוב וכו' אבל זה אי אפשר דההיא אינה קושית הגמרא אלא קושית הגאון. ורש"י ז"ל פירש דאביי ודאי על קושית מתניתין דכותבין שטר ללוה וכר קאי דמוקי לה אפילו בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו וכדפרישנא אלא דקא יהבינן טעמא לאביי למה אמר כן ואמרינן שהוצרך לפרש כן מתניתין דכותבין שטר ללוה דאי הוי מוקים לה בשטרי הקנאה וכרב אסי כי הוה מקשינן ליה ממתניתין דמצא שטר חוב לא הוה ליה פירוקא דפרקי לרב אסי דהכא חיישינן דילמא איקרי וכתיב לא ניחא ליה לאביי בההוא פירוקא. ועם כל זה אין הפירוש נכון כלל ושתי תשובות גדולות בדבר חדא כי היאך אפשר לומר שחשש אביי לקושית מתניתין דמצא שטר חוב ולא ניחא ליה בפירוקין דהא ההוא פירוקא לא אסקוה בגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון ז"ל וכי תימא דאסיק אדעתיה האי קושיא ולא אשכח לה פירוקא אחרינא אליבא דרב אסי והא איכא לרב אסי פירוקא דמחוור כדכתיבנא לעיל דחיישינן שמא כתבו שטר ללוה כשהמלוה עמה ועוד דמתניתין דמצא שטר חוב לבתר מאי פירוקא דאביי נמי אותביה ליה מינה לקמן בסמוך ותריץ לה בטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואם כן כי לית ליה לאביי נמי עדיו בחתומיו זכין לו הכי נמי מתרץ ליה דמתניתין לא יחזיר אף על פי שחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אלא ודאי ליתיה להאי לישנא דגאון ז"ל. עד כאן.
יג. הני מילי היכא דמטי שטרא לידיה פירוש כגון שחייב מודה וכיוצא בו. הראב"ד ז"ל.
יג. ואלא הא דתנן מצא שטר חוב וכו'. ואם תאמר מאי קושיא דהכא נמי לכך לא יחזיי משום דדילמא לא מטא שטרא לידיה ולא זכו לו חותמיו. ויש לומר דשאני הכא דכיון דחייב מודה והוא אמר תנוהו לו הא מטא לידיה במצות הלוה והדר זכי ליה למפרע משעת חתימה וטורף בדין. הריטב"א ז"ל.
יג. ואוקימנא בשחייב מודה. כלומר ואוקימנא על כרחך בשחייב מודה משום דקשיא לן אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר. הרשב"א ז"ל.
יג. אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל משום דעדיפא ליה לאוקמי אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקמי במילתא דשכיח טפי כיון דכתב מילתא דשכיח הוא דלוה בו וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא דפרעו אבל לכתוב ללות ולא לוה כלל מילתא דלא שכיח הוא וכיון דעל כרחך בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למינקט. 
ועוד דקושטא דמילתא אי משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי ואפילו בשטרי דלאו אקנייתא דכיון דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמר תנו נותנין ליכא קנוניא אלא דינא דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיעו שטר לידו. הרשב"א ז"ל. 
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא כבר פירשתי דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה כלל דכיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה קני. אבל מכל מקום תמיהא לי היכי אפשר ליה לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו ואיכא למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה וסבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו אף על פי שלא לוה קנה הא למה זה דומה לכותב שטר על עצמו שהוא משעבד עצמו לחברו במנה ומסרו לו משעת כתיבה שאין חוששין אם נטל כלום מידו אם לא נטל שהרי אפילו כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה חייב כדאיתא בפרק הנושא ועוד יש לומר דהכא איהו אמר תנו שלויתי ומהימן שלוה ואפילו למפרע שהרי אם עכשיו ילוה בפנינו למפרע נשתעבדו לו נכסיו לאביי וגם זה אמת. עד כאן.
יג. חיישינן לפרעון ולקנוניא. וצריך לומר דלית ליה ארעא אחריתי דאי אית ליה לא מצי למעבד קנוניא דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.
יג. כתוב בתוספות ויש לומר משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה וכו'. וכן לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חיישינן לרב אסי לפי שקשה לו להפסיד מה שנתן על שטר זה לכתבו וגם אין דומה לו עוולה כל כך כיון שלשם מלוה זו נכתב השטר והיה להם ללקוחות להזהר שמאותה שעה יצא הכל. תוספות שאנץ.
יג. ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן וכו'. הקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה ותירץ וכו' וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטרא לידיה ונכון הוא. הרשב"א ז"ל. 
לא חיישינן לפרעון ולקנוניא פירוש דאף על גב דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא צל בעלי חובותיו שלא יגבו מאותן שחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מהם שלא כדין לא הוה חייש שמואל. הריטב"א ז"ל. 
תימה לי מהיכן ידעינן דלא חייש לפרעון ולקנוניא נהי דלא חייש לפרעון מההיא דשטר הקנאה ואינו נאמן לומר פרעתיו וממני נפל משום דאם איתא דפרעיה הוה קרע ליה לאלתר ולא הוה משהי ליה דילמא נפיל מיניה ואתי ליד מלוה מכל מקום ניחוש הכא דילמא בשעה שפרעו עשו קנוניא ביניהם והניח השטר בידו. ואיכא למימר דכיון דאשכחן דסבר שמואל דלא חיישינן לפרעון משום שהלוה ירא וקורעו לאלתר הכי נמי אית לן למימר דסבר שהלוה ירא לעשות קנוניא פן יחזור המלוה ויתבע ממנו החוב. הרא"ש ז"ל 
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ודאקשיה ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון. קשיא לי לשמואל היכי אמרינן דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דילמא האי דלא קרעיה משום דבעי למעבד קנוניא הוא. ואיכא למימר דשמואל לא חייש לקנוניא כלל וכי איצטריך לההוא טעמא משום דאיהו אפילו אין חייב מודה נמי אמר יחזיר. והאי דאמרינן דאי סבר לה כרב אסי מוקי לה למתניתין בשטרי דלאו הקנאה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה ער תשרי לאו משום קנוניא אלא משום דמילתא דלא רמיא עליה היא ולא מהימן. אי נמי משום דהך קנוניא שכיחא דכיון שלוה ולא פרע ניחא ליה שיטרוף מן הלקוחות כדין ושלא כדין אבל לוה ופרע לא דלא עביד איניש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראוהו גזלן ולא קאי בהימנותיה. ואין זה נכון. ויש לפרש דמשום הכי לא חיישינן שמא פרע ומשום קנוניא לא קרע משום דאי דעתיה למעבד קנוניא לא הוה פרע ואי נמי פרע הוה יהיב ליה ההוא ממונא על מנת לטרוף מן הלקוחות כדי שלא תמחל שעבודיה דשטרא מלקוחות כי היכי דאי טרפי בדין טרפי הילכך ליכא למיחש למידי דאי בשעת פריעה דעתם לעשות קנוניא הרי לא נמחל שעבודו של שטר מנכסי לקוחות ואם לא היה דעתם בשעת פרעון מקרע הוה קרע ליה ותמהני ממה שהזכיר רבינו הגדול קנוניא במה ששנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו שלא חששו בגמרא לקנוניא קודם למלוה שאין לדבר סוף שכמה מתנות ושטרי פסים יכול לעשות קודם שימכור נכסיו ואחר כך ימכור שאפילו מנה לו בפנינו יכול הוא להחזיר לו מעותיו ויהא אמנה וקנוניא בין שניהם שיגבה ממה שמכר אחר כך וכל שכן דבכתב ומסר סגי ולא בעינן מעות. אלא לא חיישינן להכי דאי בעי למעבד הכי מצי עבידן כי היכי דטריף כדין כדאמרינן. ועוד שאי אפשר לעשות תקנה לקנוניא זו והלוקח יחוש לעצמו. עד כאן.
יג. שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה. פירש רש"י ז"ל באומר מזויף הוא. וכן עיקר מדאמרינן בסמוך לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם ואי בטוען כתב ללות ולא לוה להדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. והקשה רש"י ז"ל אם כן היכי אקשינן אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר וכו' קמה לא יחזיר כיון דלא טעין אלא מזויף הוא הא אי מקיים ליה גבי ואי לא לא גבי. בשלמא כי יש בהן אחריות נכסים בדין הוא דלא יחזיר דחיישינן לפסידא דלקוחות דילמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא קנה מלוה דהא לא מטא שטרא לידיה ואף על גב דלוה לא טעין הכי מכל מקום אינו אומר תנו דלהוי כמאן דמטא שטרא לידיה ויזכה מלוה והשיב ז"ל דכיון דנפל איתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר בו ומהימנינן ליה להאי. ואינו מחוור דהיכי מהימנינן ליה אם העדים מעידים עליו שזהו כתב ידן וכי תימא כיון דנפל איתרע לה וחיישינן דטעו בסהדותייהו שמלוה כיון וזייף וכההיא דאמרינן בפרק גט פשוט אין חתימות ידאי היא מיהו מקמיה דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא דאם כן היכי אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו בשאין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדקאמרת הכא אלא ודאי לכולי האי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מאי קא מקשה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר לפיכך דקדק מכאן ר"י ז"ל דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשים אינו צריך לקיים את שטרו וכו' ואין דינו מחוור וכו'. ויש מתרצים דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה ובשטרא דלא אקנייתא ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי צלוחיתו שקלינן דבוריה כצורתיה כדאמרינן דאינו מכיר בו ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו ואכתי קשה לי קצת דאי כן היכי אקשיה הכין להדיא כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר אדרבה תמה על עצמך היאך נחוש לחשש רחוק כזה ואפילו בשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון שאתה חושש לו ומהפך דבריו ומשום דנפל ואיתרע אפילו לגבי בני חרי נמי אית לן למיחש. אי נמי יש לומר דמכל מקום מכלל דבריו שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה כן נראה לי. הרשב"א והר"ן ז"ל. וכן פירש הרמב"ן ז"ל בלשון ראשון. וכתב עוד ואפשר לפרש דכי יש בהן אחריות נכסים והוא טוען מזויף הוא משום הכי לא אמרינן שיחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות יטענו כתב ללות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה ואף על פי שטענתו אינה טענה אם באו עדי קיום וכדפרישית לעיל וכי אקשי מבני חרי מגבא גבי הכי קשיא ליה היכי תנא תנא יחזיר דמשמע אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אמאי דילמא מזויף הוא כדקאמר לוה ואי מחזיר ליה סבר כיון דאהדרוה רבנן לשטרא ולא חששו לטענתי שאמרתי מזויף הוא שמע מינה שאין ממש בדברי ושוב לא יטעון. ואוקימנא משום דלא גבי כלל. ולהאי פירושא בשטר שיש בו אחריות אף על פי ששנינו לא יחזיר משום שהלקוחות טוענין שמא כתב ללות ולא לוה מיהו מבני חורין יגבה אי מקיים ליה בחותמיו. והלשון הראשון יותר מרווח. ע"כ.
יג. וזה לשון הריטב"א: בשאין חייב מודה. פירוש ולאו דטעין פרעתי וחיישינן לפרעון דהא שמואל לא חייש לפרעון ולא דטעין שטר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי דהא אמרינן לקמן ונהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו. ופרקינן הא קאמר לא היו דברים מעולם ואם איתא שהוא טוען שכתב ללות ולא לוה מכל מקום שטרא דידיה הוא וניהדריה ניהליה אלא על כרחך הכי פירושו שאין חייב בו כלל והוא טוען מזויף הוא. וכן פירש ר"י ז"ל והביא ראיה מכאן שהבא לגבות מהיורשים או מן הלקוחות אין אומרים לו קיים שטרך דאי לא ממה נפשך נהדר ליה דאי מקיים לוה גבי ואי לא לא גבי. וכבר דחו שאין זו ראיה וגם אין הדין נכון. והכא היינו טעמא כי כשאמר הלוה מזויף הוא דלא מהדרינן ליה למלוה דחיישינן שמא אין הלוה זוכר לגמרי וקסבור שלא כתב שטר זה מעולם ואולי כתב ולא לוה ואם אתה מחזירו למלוה יקיימנו ויגבה בו שלא כדין דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן כל מאי דאפשר למיחש וכדכתיבנא לעיל. עד כאן. 
וכתב עוד להלן וזה לשונו: לוה הא אמר לא היו דברים מעולם פירוש ולפי טענתו לא היה גוף הנייר שלו מעולם כי המלוה זייף אותו. ואף על גב דפרישנא לעיל כי שמא אינו זכור וכתב ללות ולא לוה הוה כי אמרינן הכי היינו שלא להחזירו למלוה לגבות בו אבל ודאי אין לנו לתת אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו כיון שהוא צווח ואומר כי לא היו דברים מעולם ומזויף הוא. ויש כמה תירוצים ופירושים בזה אבל זו תרומת דבריהם מפי רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן. 
וה"ר שלמה מדרוי"ש פירש הא דקאמר בשאין חייב מודה היינו שאומר שטר אמנה הוא זה ולא נעשית המלוה והשתא ניחא שפיר דמשום הכי אמר לא יחזיר דאי אמרינן דיחזיר ילך ויקיימנו דהא חתימת אמת היא ויגבה בו והוי שלא כדין שלא נעשה המלוה בו. אבל אי הוה טוען מזויף הוא יחזירנו למלוה ואי מקיים ליה גבי. תלמיד הר"פ ז"ל.
יג. והרא"ש ו"ל כתב וזה לשונו: מה שהקשה על רש"י ז"ל מהא דאמרינן לקמן אמר שמואל מצא שטר הקנאה וכו'. יש לתרץ דהתם היינו בדליתיה ללוה קמן דלימא מזויף הוא ולפרעון לא חיישינן הילכך יחזיר. ולי נראה דאינו קשה משטר הקנאה דהתם לא טעין לוה שהוא מזויף אלא טוען שהוא פרוע ולא מהימן לומר פרוע במיגו דמזויף. ור"מ הקשה אכתי יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו אם לא יקיימנה ומאי חיישת דילמא זייף גם שטר אחר יכתוב ויזייף. ותירץ דילמא כל שעה לא מיתרמי ליה לכוון כל כך ולזייף או שמא מצא אז בליעל שיעשה לו הזיוף ועכשיו איננו. ועוד פירש בשאין חייב מודה שאומר שבקש מיד הסופר לכתוב לו שטר ולעדים לחתום ולהיות השטר ביד הסופר עד שיצטרך מן הסופר ויקחנו ומיד הסופר נפל הילכך יכול המלוה לקיימו אם יחזירנו לו. עד כאן. לשונו.
יג. וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגאש בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלתם על הקושיא שהקשה התלמוד לאביי שאמר עדיו בחתומיו זכין לו ממשנת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו' עד ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר שמואל מוקי לה למתניתין בשאין חייב מודה ומשום הכי לא יחזיר.
יג. ומדברי שמואל שאמר המוצא שטר הקנאה בשוק נראה שהוא אינו חושש לפרעון ואפילו בשאין חייב מודה. ענין זה ששאלתם סובל שתי תשובות האחד שנאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים (אינו כשהיה) הוא כשאין הלוה מצוי לפנינו סובר שמואל שנעמיד השטר על חזקתו ולא ניחוש לפריעה ולא נחזיק אותו שאם היה כאן שהיה טוען פרעון אבל אם היה נמצא פה וטען פרעון ושממנו נפל אז נקבל טענתו ואין בידינו יכולת להחזיר השטר למלוה. הלא תראה דברי רב פפא שאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר פריעא הוא לאו כל כמיניה שנראה מהם טעמא דמפיק הא אם נמצא שאז אינו תחת ידו אין אומרים בו אם טען הלוה שהוא פרוע לאו כל כמיניה.
יג. וראיה לזה ממה שאמרו לפריעה לא חיישינן ומלת חיישינן היא חשש בעלמא מבלי שיהיה הלוה מצוי פה וטוען כך. וכן כל מקום שהזכירו מלת חיישינן נשתמשו בה בכל דבר שאין בו טענה בודאי כמו שאמרנו חיישינן לפרעון ולקנוניא שאי אפשר ללקוחות שיטענו זה בודאי. אבל אם הלוה הוא מצוי אצלנו וטוען פרעון אין דרכם לומר בכל כיוצא בזה חיישינן ולא חיישינן אמנם היא טענה וכפירה כשאר כל טענות דעלמא. גם ממה שאמרו יחזירנו לבעלים תשער שהדברים נאמרו על הדרך אבידה ושהלוה איננו מצוי כדי שנדע מה שהוא טוען שאם היה מצוי וטוען פרעון ושממנו נפל אין שומעין לו לא היה ראוי לומר כאן מלת יחזירנו לבעלים הואיל ועדיין לא נתברר מי מהם אומר אמת כדי שנאמר ממנו נפל כדי שיקרא בעלים אבל היה ראוי לומר יחזירנו למלוה. עד כאן ואם תשאל כיון שאמרנו שאם הלוה מצוי וטוען פרעון שמקבלין ממנו טענה זו ולא נחזיר השטר למלוה אם כן איך שורת הדין נותנת בהיותו בלתי מצוי אצלנו להחזיר אותו למלוה ודילמא אי הוה איתיה קמן הוה טעין ואמר פרעתי ומינאי דידי נפל. הא לא קשיא שכבר מצאנו כיוצא בזה דבר שאם טען אותו הטוען מקבלים ממנו אותה טענה וכל עוד שלא טען נניח הדבר על נגלהו ואין בית דין טוענין לו ולא מצאנו שבית דין טוענין לכל דין מה שאפשר שהיה הוא טוען אם היה נמצא פה אלא לגבי לקוחות ולגבי יורש בלבד כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח אבל לגבי האיש עצמו אין לבית דין לטעון בעדו מה שאינו טוען הוא לעצמה ואם אינו מצוי לפנינו נעמיד הדבר כמות שהוא ונדון בה כפי נגלהו עד שיבא ויטעון לעצמו אותה טענה. זאת היא התשובה האחת ונכונה היא. 
והתשובה השנית הוא שכשאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חיישינן לפריעה הוא מאמר מוחלט לא שנא היה הלוה בלתי מצוי לפנינו לא שנא היה מצוי לפנינו והיה טוון פרעון ונאמר שטעמו בזה הוא לפי שסובר אפילו בשטר חוב דאיהו אפסיד אנפשיה דאם איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה אי נמי למיכתב תברא עילויה כמו שאמרנו גבי שטר חוב אימר אשתמיט ליה אי נמי אפשיטא דספרא זייר ליה. ואם תאמר אי הכי איך העמיד אביי משנתנו האומרת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אליבא דשמואל בשאין חייב מודה והנה מצאנו לשמואל מימרא זו שנראה ממנה שאין חושש לפריעה ואפילו בשאין חייב מודה. תשובתך בזה שמה שאמר שמואל לא חיישינן לפריעה אמנם הוא דוקא בשטרי הקנאה בלבד משום דהא שעבד נפשיה ולא מצי אמר כתבתי ללות ולא לויתי אבל שטרי דלאו הקנאה אין ספק דחיישינן בהו דילמא כתב ללות ולא לוה. ומה שיורה על זה אמרם בשטרי הקנאה אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה שנראה טעמא דשעביד נפשיה בקנין הא שטר דלית ביה קנין דלא שעביד נפשיה חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה. ואם כן משנה זו שאמרה מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שהוא בלי ספק בשטר שאין בו קנין אפשר שמה שהעמיד אותה אביי אליבא דשמואל בשאין חייב מודה הוא בשאומר כתבתי ללות ולא לויתי שהוא נאמן בזה. 
ואפשר עוד שיהיה כשאומר לויתי ופרעתי והאמין אותו שמואל בטענת פרעון במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי דמהימן כי אמר אין כתבתי ללות ולויתי ופרעתי נמי מהימן. ותשובה זו נכונה וחילוק זה ברור שאין צריך לפנים ולא לפני ולפנים. ע"כ.
יג. אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה וכו'. ואם תאמר דבכתובות פרק נערה תניא חמשה גובים מן המחוררים גט חוב שאין בו אחריות דברי רבי מאיר. ויש לומר דבלאו הכי איתותב שמואל מברייתא דלקמן. גליון תוספות. וכן כתבו תוספות שאנ"ץ ותוספות במסכה בבא קמא (דף צה.).
יג. שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים וכו'. דודאי שטר של שקר הוא דלא שדי איניש זוזיה בכדי. תוספות שאנ"ץ. יש מפרשים משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין כתוב בו אחריות נמנע מלהלוות לו דלא שדי איניש זוזי בכדי וגם הלוה לא חשש ליטלו ממנו והניחו בידו. ואף על פי ששנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין שאני התם דמעיקרא לאו אדעתא דשטרא נחת אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו. ואינו נכון שכיון שנמסר לו את השטר והרי הוא יוצא מתחת ידו אין חוששין שמא יהב שטרא מקמי דלשקול זוזי דהא אנן אפילו לא נפל השטר אמרינן אינו גובה אלא הכי פירושו דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהן אלא מתוך הכתב התורה הכשירה עדותן דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אבל כל שאין בו אחריות נכסים אינו עושה מעשה שטר אלא בעדים שכתבו עדותם ומפיהם בעינן ולא מפי כתבם. אבל בבעל דבר אפילו מפי כתבו סגי כדאמרינן בגיטין דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ובנשתתק נמי אמרינן התם דבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומשום הכי כולי עלמא מודו דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אף על פי שאינו עושה מעשה שטר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. 
ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: ותירץ הראב"ד דהתם על דעת כן הלוהו כיון שלא החתים עליו עדים ויודע שאינו גובה מנכסים משועבדים אבל שטר בעדים על דעת שיצא קול הוא עושה ולטרוף מלקוחות וכיון שאין בו אחריות ולא נעשה כהלכתו חספא בעלמא הוא וכמאן דליתיה דמי. עד כאן.
יג. וזה לשון הראב"ד: אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכו'. וה"ר שמואל בר יעקב תירץ משום דהוה ליה כמלוה בעדים ומפיהם ולא מפי כתבם אבל הוציא עליו כתב ידו אפילו מפי כתבו כדאמרינן בגיטין בחרש שיכול לדבר מפי כתב וכו'. ומה שהוצרכתי לפרש כך ולא פירשתי משום דהוה ליה כמלוה בעדים שיכול לומר פרעתי והאי שאינו חייב מודה דקאמרינן כגון שאמר פרעתי משום דחזינא דקאמר בשמעתא ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם שמע מינה שהוא כופר בעיקרו של שטר שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם ואלו אמר לויתי פרעתי או כתבתי ללות ולא לויתי היינו מחזירין אותו ללוה מפני שהוא נותן שכר הסופר אלא ודאי שהוא כופר בעיקר השטר והוא נאמן ומחזירין אותו למלוה לצור על פי צלוחיתו לפי שאינו גובה בו כלום. ואם ישאל שואל כשיטעון הלוה איני מכיר בשטר זה כלום שהוא מזויף נקיים את חתימת העדים ואם יכול לקיימו הרי הוא הוחזק כפרן בנתינת השטר זו אינה שאלה לפי שעדיין אינו מוחזק כפרן בעיקר המלוה שיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי וכשאמרתי איני מכיר בשטר זה מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה עד כאן.
הגהות הב"ח
יג. מר זוטרא וכו' ליה אבידתא כצ"ל:
יג. נ"ב תנא:
יג. נ"ב אמר:
יג. נ"ב נמי אמר:
יג. תי' אמרת נמחק:
חידושי הלכות
יג. בפרש"י בד"ה אפילו בשטרי דלאו הקנאה כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל הדברים מגומגמין מאד שמראה כאלו המשנה מיושבת דחיישינן שפיר לשמא כתב בניסן כו' ואדרבה כו' עכ"ל ולי נראה דמה שכתב חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה דהיינו ולא לוה לגמרי ואין רצונו בזה ליישב המשנה דהכא אבל כוונתו לפרש הא דקאמר משום דקשיא ליה כו' דבשביל כך הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה לא כתבינן משום הך חששא דשמא כתב ללות בניסן כו' ליכא למיחש נמי דמקרי וכתב ולא שייך למימר נמי דכתב ללוות ולא לוה לגמרי אלא הא דתנן מצא גיטי כו' ושוברים ה"ז לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם הא ליכא למיחש לנמלך כלל כיון דאין כותבין כלל דהך חששא דשמא כתב בניסן כו' שייך נמי בשובר כדאיתא לקמן וסיים רש"י אבל השתא דתנן כותבין משום דעדיו בחתומיו זכין לו חיישינן שפיר דלמא כתב ללוות ולא לוה לגמרי והכי נמי התם בשובר כותבין ואיכא למיחש לנמלך ומקשה דהשתא נמי דאמרת כותבין מה מועיל נמלך הא עדיו בחתומיו זכין לו ומשני ה"מ כו' ודברי התוס' בזה אינן מובנים לי שכתבו משום דקשיא ליה לאביי כו' ומלתא באנפי נפשיה היא ולא קאי אדאמר אביי כו' עכ"ל דמהיכא פסיקא ליה דלא ניחא ליה בשנויא דרב אסי ואי משום דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו אם כן שפיר קאי אדאמר אביי כו' ועוד דכיון דע"כ מסברא דנפשיה קאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אימא נמי דמהאי טעמא לא ניחא ליה בשנויא דרב אסי והדברים ברורים למבין ליישב פרש"י ודו"ק:
יג. בגמ' א"ל אביי מתניתין היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר כו' דוקא קנוניא כי הך חיישינן כיון דנפרע השטר ה"ל נמחל שעבודו וטריף שלא כדין אבל ליכא למיחש דלמא כתב ללוות ולא לוה וכיון דאתרע בנפילה ניחוש לקנוניא כיון דמ"מ כי מטא לידיה בדין טריף דעדיו בחתומיו זכין לו ומש"ה לשמואל דלא חייש לפרעון אי ס"ל כאביי ליכא לאוקמי מתניתין אלא בשאין חייב מודה וליכא למיחש נמי בחייב מודה לזיופא ולקנוניא דלא מחזקינן אינשי ברשיעי מעיקרא שעשו שטר זיוף אלא שטר כשר היה כבר אלא משום דאתרע בנפילה ניחוש ליה השתא או ששטר זה נפרע כבר או שרצה ללוות בו בניסן ולא לוה כו' ולכך לא היה נזהר בו ונפל ממנו והשתא עושה קנוניא וק"ל:
יג. תוס' בד"ה אביי אמר כו' עמד המלך אם בין כסליו לתמוז שלפניו כו' עכ"ל כצ"ל ויהיה לפניו לשעבר ושלאחריו להבא וכן מוכח לישנא שכתבו לקמן בכ"ט באדר בשנה שלאחריו וכן הוא בתוס' דפ"ק דר"ה וק"ל:
חידושי אנשי שם
יג. מהר"ם
 והלכה כר"ש בן אלעזר וקל"ק הא דפי' תוס' שדימו הא דרבה בר בר חנה דפ' קמא דאירכס ליה גיטא בי מדרשא והדרי' ליה בטביעת עין וגט לא שבעתו העין דלא משהה איניש גיטא בידו והיינו כרבנן:
יג. מהר"ם
 ובטור חו"מ סימן רנט כתב וז"ל ומותר בשתיה למוצאו אם היא רשומה דליכא למיחש למגע כותי ונראה דהיא היא:
מהר"ם שיף
יג. גמרא בשטרי הקנאה. רש"י מפרש בין ילוה כו' וכדמקשה אלא מתנית' כו' איקרי וכתב כו' ולא משני דאיירי שכתב בו קנין אם ילוה יהיה משועבד לו מהיום [לא בין ילוה בין לא ילוה] ובמתני' לא יחזיר שמא לא לוה מעולם ומודה להרויח בו פשיטי דספרא (ס) דכל שבנפילה חיישינן לכתחלה נמי לא כתבינן דלמא יתן לו השטר אח"כ לטרוף ולא ילוה ממנו אא"כ המלוה בפנינו וראינו שמלוה לו מעות והרי"ף פירש שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך שעבד ליה נפשיה ובדין קטריף כו' וכתב האשר"י לא ברירא לי כו'. תמצית דבריו יראה שמפרש לרב אסי לא נפיק קלא משעת חתימה עד שימסור לו השטר למלוה ובשטר הקנאה שמשעבד בין ילוה ובין לא ילוה [וכפי' רש"י] דבר תמוה הוא שאדם ישתעבד נכסיו קודם הלואה ומחמת זה הקול יוצא משעת כתיבה ולהכי מקשה על הרי"ף מה חילוק יש בין קנין או לא כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני נשתעבדו נכסי הלוה למלוה בלא קנין דשעבודא דאורייתא ואי משום קלא שיוכלו הלקוחות ליזהר עדים החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין ע"כ ואני בער ולא אדע ולא הבינותי שהטעם משום קלא דודאי עדים החתומים מפקי לקלא רק במה זכה המלוה לטרוף מן הלקוחות וניחוש הכא [כמו] בנפילה שמא כתב ללוות ולא לוה מעולם ואין לו שעבוד קרקעות אם לא לוה מעולם כו' ע"ז אמר רב אסי בשטר הקנאה לפירש"י בין ילוה בין לא ילוה וא"כ כדין טריף שהרי הקנה לו אף אם לא ילוה. ולפירוש הרי"ף ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף שהיה הקול יוצא בניסן מ"מ לא זכה בשעבוד רק היום ולא זכה בשעבוד למפרע ומשני בשטר הקנאה שכתוב בו קנין שהקנה לו נכסיו מיד ואם ילוה לו לאחר זמן מרובה מ"מ זכה מהיום משעת הקנין נתחייב לו וכותבין שטר ללוה באופן זה או שקנו מידו שנתחייב לו בשעה זו וטריף אח"כ מאותה שעה שמשעת קנין נתחייב לו או כשהמלוה עמו אף בשטרי דלאו הקנאה כיון דשקיל ליה מלוה שטרא אשתעביד ליה מאותה שעה אף לא ראינו הלואת המעות [דאף אם לא ילוהו אלא לאחר זמן זכה למפרע משעת מסירה] אח"כ מצאתי בר"ן וז"ל דהא שעבד נפשיה שכיון שקנו מידו מסתמא נשתעבד אע"פ שלא ילוה שהרי נשתעבדו נכסיו בחליפין וא"צ שיפרש בין ילוה ובין לא ילוה [וזה דלא כדעת הגאון בדעת הרי"ף דס"ל דסתם קנין אינו אלא אם ילוה רק דלשמא לא ילוה לא חיישינן וכמו שמבאר והולך] ונראה שסברת הרי"ף שלעולם לא אמרינן שימסור השטר למלוה ולא ילוה ממנו ויאמין לו זה לא חיישינן (ע) ולכן כותבין שטר אע"פ שאין מלוה עמו [בשטר שיש בו קנין. רק באין בו קנין אין כותבין] דזה ודאי חיישינן שמא ילוה ממנו לאחר חצי שנה ויתן לו שטר הזה דהלוה חושש לפשיטי דספרא והמלוה ניחא ליה שיטרוף מקודם ולכן בנפילה חיישינן לחשש זה [שמא עדיין לא לוה ומיד לוה נפל] ולא כסברת התוס' דכתבו דהא ודאי נזהר לשמרו כו' דהא מפירושם משמע שמן המלוה נפל ולא נזהר בו לפי שלא לוה לו עדיין ולפירוש הרי"ף אלו הגיע ליד המלוה זכה מיד בשעבוד אף אם ילוה לו לזמן מרובה [וכמ"ש למעלה לדעת הרבה מפרשים] (פ) ומ"ש הרי"ף ולא חיישינן לקנוניא כו' דאף למ"ד לפרעון ולקנוניא לא חיישינן דאם איתא דפרע מקרע קרע לשטרא אבל בתחלה ודאי חיישינן לקנוניא שמא לא לוה לו מעולם דכל מה דחיישינן בנפל ואיתרע ה"נ חיישינן לכתחלה אלא אם המלוה עמו כיון דשקיל ליה מלוה לשטרא אשתעביד ליה נכסיה בין ילוה מיד או לאחר שנה ולשמא לא ילוה לו כלל ודאי לא חיישינן ועיין. או כיון שמסר לו השטר דעתו שיחול השעבוד מיד בין ילוה לו מיד או לא ילוה לו ועם לקיחת השטר זכה בשעבוד מהיום (צ) וגדולה מזו כתב [הנ"י בשם הר"ן] דבשטרי דלאו הקנאה ג"כ כותבין אע"פ שאין המלוה עמו ובלבד שיזכו העדים למלוה ולא באנו למעט בשטרי דלאו אקנייתא אלא שלא יכתבו שטר ללוה ויתנו לו או שיעמוד בידם של עדים בעדו:
ומוכח בשמעתין דבשטר הקנאה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה מעולם ושיעמוד השטר בידם מאותה שעה ואילך בשביל המלוה דזכין לאדם שלא בפניו [אפ"ה] זכה כמימרא דשמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר ולא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא מטא לידיה מעולם אבל בשטרא דלאו הקנאה לא יחזיר אע"ג דעדים בחתומין זכין לו אם לא שהלוה מודה אליבא דשמואל דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא. ומי יתנני לדעת היאך יפרשו הרי"ף והרמב"ם ור"ח ז"ל שפירשו דשטרי אקנייתא בעינן דמטא שטרא לידיה דמלוה כמ"ש הר"ן וראייתו מנמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו לא עשה ולא כלום ומי לא עסקינן אפילו כתוב בו קנין ולדעתם למה שטר הקנאה יחזיר ועיין:
יג. בתוס' בד"ה אביי אמר כו' אם בין תמוז לכסלו שלפניו כו'. או בין תמוז לכסלו שלאחריו או בשניהם לאחריו כצ"ל [ר"ל או בשניהם לאחריו היינו אי גרסינן או בין תמוז לכסלו או בין כסלו לתמוז צ"ל בשניהם לאחריו וכמו שאיתא לפנינו]:
יג. בסה"ד דמיום שני לעמידת המלך שהוא ר"ח ניסן כתב כו'. (שלכך) [שלא תימא] עדיין לא שבנו מטעותנו דדלמא יעמוד המלך בכ"ט באדר ויהיה ניסן שלאחר ניסן הסמוך שנת ג' והוא יסבור שבר"ח ניסן עמד ויהיה ניסן שנת ב' (ק) לז"א דהא מיד מתחיל לכתוב בשטרות מר"ח ניסן שנה ב' וכל השנה כתב כן ואין כאן מקום לטעות וכ"כ התוס' בר"ה בהדיא ומטעם זה א"ל כציור רש"י דהשטר נכתב ד"מ בר"ח תמוז לשנה ראשונה של מלך שבו המלך עמד באמת והדיינים יטעו ביום א' ויסברו שביום ב' לחודש תמוז עמד המלך ויסברו ר"ח תמוז שהיא באמת השנה ב' שהשטר נכתב בו ויהיה הטעות שנה שלימה או שיהיה באמת נכתב בר"ח תמוז השני לעמידת המלך [והוא שנה ראשונה של מלך מפני שעמד ביום ב' לתמוז והם יסברו שביום א' לתמוז עמד ויסברו שנכתב בתמוז ראשון] דא"כ גם היום שמתחילין מר"ח ניסן לא יתוקן זה [כגון שנכתב בשטר בכ"ט באדר לשנה הראשונה שבו המלך עמד ויטעו ביום אחד ויסברו שבר"ח ניסן עמד וע"כ נכתב בכ"ט באדר שלאחריו דהוא שנה ראשונה ויהיה הטעות שנה שלימה] אלא ודאי לטעות הדיינים לא חיישינן ועיין:
יג. בתוס' בד"ה משום דקשיא ליה לאביי כו'. וי"ל משום דקשיא ליה לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי כן ראיתי במקצת ספרים ולכל הגירסות לא יתישב שפיר דאם זה דין מצד [הסברא] עדים בחתומיו א"צ משום דקשיא ליה:
ומ"ש מוהר"ש יצ"ו כאן ברש"י שמתרץ זה במאי דכתב אבל השתא דתנן וכו' ומאריך שם מאד וסיים והדברים ברורים למבין לא ירדתי לסוף דעתו המכוון בדבריו. הן אמת שדברי רש"י מגומגמים כמ"ש בח"ש ויש מגיהין אבל השתא דתנן כותבין לא חיישינן כו' ועיין:
הגהות חוות יאיר
יג. ר"ל בלי סימן:
יג. עי' תוס':
יג. אולי הן של צורבא מרבנן:
יג. ונקרא חיוב באדם גדול:
יג. ק"ל דהא שתים אין המנין סימן כדמוכח בשטרו' לעיל ספ"ק גם לקמן בסמוך:
פני יהושע
יג. בפירש"י ד"ה בשטרי הקנאה כו' בין ילוה בין לא ילוה עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בשם הרי"ף דשטר הקנאה היינו שטר שיש בו קנין דמשעת הקנין נשתעבדו נכסיו ולזה הסכימו רוב הפוסקים אלא שהרא"ש הקשה ע"ז ע"ש. ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי באריכות שדברי הרי"ף נכונים וברורים גם העליתי שם דבין לפי' רש"י ובין לרי"ף לעולם בעינן דמטא שטר הקנאה לידו לבסוף דאז זכה למפרע משעת הקנין אף אם לא הלוה לו כלום משום דבמסירת השטר זכה למפרע בנכסים מטעם אודייתא כמו בחייב אני לך מנה בשטר אבל אי לא מטא לידיה כלל לא חל השיעבוד אא"כ הלוה לו באמת ואז זכה למפרע משעת הקנין מחמת ההלואה אבל כל היכא דלא מטא שטר הקנאה לידו וגם לא הלוה לו כלום כל אפי שוין דלא זכה כלום מחמת השטר הקנאה. דבתחלה לא היה בדעתו להקנות לו אלא במסירת השטר או בקבלת המעות לידו וזה נ"ל ברור והארכתי שם מאד ולא כמ"ש הנ"י בשמעתין דבאקנייתא לא בעינן דמטא לידיה ואף אם לא הלוה כלום ולקמן אזכיר סברא זו כמה פעמים לענין מתנה ומחילה ואף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו עיין עליו:
יג. בד"ה אביי אמר כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות ולא לוה עכ"ל. מהרש"ל כתב שדברי רש"י מגומגמים בזה ומהרש"א נדחק מאד בישוב ל' רש"י וסוגיא דלישנא בין בש"ס ובין בל' רש"י לא משמע כלל כפירושו ולענ"ד הקלושה נראה לפרש ל' רש"י כפשוטו משום דבלא"ה יש לתמוה על סוגיית הש"ס דפשטא דלישנא משמע דאביי אאוקימתא דמתניתין קאי ולפי הנראה מפשט ההלכה לא תירץ כלום במתני' וכן המקשה דבסמוך אמאי שביק מעיקרא למתניתין דרישא דקיימינן עלה ולא פריך מינה אלא ממתני' דסיפא מצא גיטי נשים ולבתר דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה הדר ואקשינן ממתני' דרישא דקיימינן בה ולמה לא הקשה כן מעיקרא מכל זה נ"ל דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני במתני' לא יחזיר דאף על גב דעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשהלוה לבסוף זכה למפרע משעת החתימה אבל אם לא הלוה לו כלום ודאי לא זכה כלום שהרי מסתמא כן היה דעתו של הלוה שאמר כתבו השטר ותנו לידי וסמך ע"ז שלא ימסרו השטר ליד המלוה עד שילוה לו ואם כן האי שטרא דמתני' כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה כלום ומה שהלוה מודה עכשיו ומצוה למוסרו למלוה חיישי' לקנוניא דלקוחות ואם כן יטרוף שלא כדין כיון שלא הלוה כלום ואף על גב דבכל שטרי דעלמא אף אם נתברר שלא הלוה כלום הוי שטרא מעליא כיון דמטא לידיה עפ"י צווי הלוה כדאמרינן בחייב אני לך מנה בשטר ס"ד דאכתי לא דמי דכל שטרי לא ריעי א"כ אמרינן דמסתמא לא נתכוון זה מעיקרא לשם קנוניא אלא שהיה בדעתו להקנות לו מנה דרך חיוב גמור ואדם מחייב עצמו במה שאינו חייב וטורף נמי ממשעבדי כיון שלא נתכוון תחילה לערמה דמהיכא תיתי ניתלי בהערמה אבל האי שטרא דאיתרע טובא ודאי נראין הדברים שכבר נתבטל השטר ביד הלוה מחמת שלא לוה כלום ושוב לא נזהר לשומרו וא"כ מסתמא מה שמודה עכשיו היינו משום קנוניא דלקוחות. ואין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתחלה אמאי כתבינן ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא ילוה ואף על גב דכל שטרי לא ריעי מ"מ לכתחלה יש לחוש כדמשמע מסוגיא דשמעתין אלא די"ל דודאי בחששא כי האי אין לחוש לכתחלה דכל אדם בחזקת כשרות הם ולרשיעי לא חיישינן שיתכוין מעיקרא להפסיד לגמרי הלקוחות בכדי ועוד דחששא כי האי א"א לתקוני דא"כ אף בפני המלוה לא יכתוב שאף אם רואים מסירת השטר יש לחוש לקנוניא כי האי אלא דבאמת לא הוי חששא כלום דכיון שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אמרינן דלחיוב גמור נתכוין כל כמה דלא ידעינן בודאי שנתכוין להערמה ומש"ה לא קאמר לעיל בש"ס האי חששא דלא ילוה כלום לענין לכתחלה אלא חששא דניסן ותשרי דבזה אין עיקר כוונת הלוה לפסידא דלקוחות אלא להנאת עצמו בהלוואתו אלא דלא חייש לקדימת הזמן נמצא דלפ"ז סלקא אדעתיה דא"ש הא דקתני מתניתין לא יחזיר אף אם הלוה מודה כדכתיבנא ומש"ה לא מצי להקשות ממתני' דרישא אלא ממתני' דסיפא דמתנות ושוברים מקשה שפיר דהתם מוכח להדיא דכל היכא שהמזכה מודה לבסוף אחר הנפילה ומצוה למוסרו לשכנגדו במקום דשייך עידיו בחתומיו זכין לו תו לא חיישינן לשום קנוניא דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן ות"ל דאפי' אמר תנו אין נותנין דהאי אמירה לא מהני מידי כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דבכה"ג אם אמר תנו נותנין במתנת בריא ושובר למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין וכן הוא האמת כמו שיתבאר לקמן בעזה"י אלא דהמקשה סבר דהטעם משום שהעדים זכו לו לגמרי בשעת החתימה וא"כ מקשה שפיר דא"כ כי נמלך מאי הוי וע"ז משני הש"ס דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה לבסוף וא"כ ממילא מוכח דהא דדייקינן הא אמר תנו נותנין היינו משום דבכה"ג מיקרי שפיר מטא לידיה כיון שהוא בציווי המזכה ואע"ג דלא מטא לידיה אלא אחר הנפילה לא אמרינן דאיתרע אלא אפילו בכה"ג זכו לו העדים למפרע משעת החתימה כיון דמטא לידיה בסוף בשום ענין בציווי שכנגדו וא"כ מקשה שפיר דהדרא קושיא לדוכתא במתני' דמצא ש"ח אמאי לא יחזיר כיון דעידיו בחתומיו זכין לו ול"ל דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלום שכבר הוכחנו דאפילו בכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה כשהלוה אמר למוסרו לידו וזכו לו העדים למפרע. וכמ"ש הן הן הדברים דברי רש"י ממש דמעיקרא בשינויא דאביי מיתרצא מתני' שפיר וז"ש אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה וכוונתו למ"ש דס"ד דכל שלא לוה כלום בסוף לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מטעמא דכתיבנא וע"ז מסיק וכתב ולקמן פריך פי' דדוקא לקמן בתר דמוכח מסיפא דגיטי נשים דמשמע להדיא דאם אמר תנו נותנין משום דבכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה א"כ ה"נ בשט"ח הרי זכו לו עידיו בחתומיו ושפיר טריף כיון דמטא לידיה בסוף כ"ז נ"ל ברור בכוונת ל' רש"י בסברות ברורות ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי עוד דלהרי"ף אפי' לכתחלה אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מחמת חששא דכ' ללוות ולא לוה כלום ובזה נתיישב מה שהקשה עליו הרא"ש בשמעתין ודו"ק:
יג. בד"ה ה"מ היכא דמטא שטר לידיה כו' ואי קשיא הא דתנן שט"ח המוקדמי' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה על ל' רש"י למה לא הקשה כן מעיקרא תיכף אמילתא דאביי ונראה ליישב משום דמעיקרא היה אפשר לומר דהא דקאמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן דבכל ענין זכו לו אלא היכא שאומר להם הלוה שיזכו עבורו ואז זכו לו מיד ובכה"ג איירי מתני' דכותבין שטר ללוה אבל היכא שלא אמר הלוה שיזכו בשטר עבור המלוה אלא אמר בפירוש כתבו ותנו לידי בכה"ג לא אמרינן שזכו לו העדים מיד ובאמת כ"כ הב"ח בכמה דוכתי למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין אלא דלמסקנא א"א לומר כן כמ"ש באריכות בביאורי לטוח"מ וכן השיגו הש"ך אבל מ"מ מיהא מעיקרא היה אפשר לומר כן וא"כ לא קשיא משטר מוקדם דמשכחת לה כשאמר הלוה כתבו ותנו לידי ולא אמר לעדים לזכות עבור המלוה אבל ממאי דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה משמע להדיא דלא תליא מידי בזכיית העדים דמעיקרא אלא מסתמא זכו לו על תנאי אם יגיע לידו בסוף היפך סברת הב"ח וא"כ מקשה רש"י שפיר דקשיא שטר מוקדם היכי משכח לה ודו"ק:
יג. בתוספות בד"ה אביי אמר כו' מכאן קשה לרש"י כו' עד סוף הדיבור. עי' מ"ש בזה בריש פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י באריכות ושם כתבתי ג"כ מה שיש לדקדק על שיטת התו' ע"ש ותמצא נחת:
יג. בד"ה משום דקשיא ליה כו' וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי ומילתא באפיה נפשה היא עכ"ל. וכך נ"ל פירושו דודאי אביי לא לשנויי מתניתין דהכא אתא אלא לשנויי מתניתין דכותבין שטר ללוה כו' ומתרץ לפי שיטתו שסובר בעלמא מסברא דנפשיה כדאשכחן בפרק המפקיד אלא דמ"מ אי הוי מיתרצא מתניתין באוקימתא דרב אסי לא הוי ס"ד דאביי למימר עידיו בחתומיו זכין דאף על גב שהסברא נותנת כן מ"מ לא היה פוסק נגד משמעות המשנה דחששא דפרעון וקנוניא חששא רחוקה היא כדאמרינן בסמוך אבל משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי וע"כ צ"ל משום חששא דפרעון וקנוניא א"כ שפיר מוקי אביי מתני' דכותבין כפי הסברא שלו דעידיו בחתומיו זכין לו ומתני' דמצא ש"ח משום פרעון וזה נ"ל ברור ליישב תמיהת מהרש"א וק"ל:
יג. בפרש"י בד"ה הניחא וכו' ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה עכ"ל. פי' משום דמלתא דשמואל איירי אף על גב שאין חייב מודה יחזיר בשטר הקנאה משא"כ בלא הקנאה לא יחזיר דכיון שאין הלוה מודה תו לא מיקרי מטא לידיה וא"כ לא זכו העדים בחיתומם והא דאמרינן לעיל דאף אי מטא לידיה אחר הנפילה זכו העדים בחיתומם למפרע אלא כשהלוה מצוה למוסרו דבכה"ג הוי שפיר מטא לידיה משא"כ כשאינו מודה וק"ל:
יג. בד"ה שמואל מוקי כו' שאומר לוה לא כתבתי ומזוייף הוא עכ"ל. והא דלא מפרש שאומר כתבתי ללוות ולא לויתי דא"כ לא היו מחזירין למלוה אף גוף הנייר שהרי הלוה אומר שהנייר שלו (ומה"ט גופא לא מצי לאוקמי בטוען פרעתי דס"ל לקמן דנאמן כמו שאבאר דא"כ הוי ליה למימר דיחזיר ללוה) משא"כ במזויף וק"ל. והא דלא מוקי הש"ס אפילו בחייב מודה ואפ"ה לא יחזיר מחשש זיוף וקנוניא דלהא ודאי ליכא למיחש דאם כן אף אם לא יחזיר זה השטר יכול לזייף כמה שטרות והלוה יודה עליהם וא"כ לא שייך קנוניא בזה ובחנם נדחק המהרש"א וק"ל. ועוד דבלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות אלא על ידי קיום:
חידושי רבי עקיבא איגר
יג. גמרא משום דקשיא ליה. ע' במהרש"א, היינו דקשיא ליה מתני' דנמלך הא אין כותבים ולא קרי וכ' ל"ח.
ולענ"ד אינו דהא בגט ושחרור בלא"ה ניחא דהא באמת כותבים ולאקרי וכתב ל"ח מטעם דמסתמא ימסור בפני עדי מסירה ונפקא לקלא, ובדייתקי כותבים, דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכה, ומתנה הא לפמ"ש תוס' דלקמן מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור, ג"כ הדיו דכותבים, דהא בתרא זכה, והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיקא ליה לפרש באם לא אחזור ומה דקאמר אביי בעצמו לקמן איזה מתנת בריא וכו' היינו במהיום ולאחר מיתה ממש, א"כ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל דאקרי וכ' ולא כפשטא דהיה קשה ליה לאביי אמאי אמר תנו נותנים. אע"כ דעב"ח זכין לו, וע"כ משום דהיה אפשר לפרש במהיום אם לא אחזור, א"כ ממילא הדין דכותבים, והשוברים גם כן ליכא ראיה דהא באמת איתא לדשמואל דחזר ומחלו מחול, א"כ יכולים ג"כ לכתוב, ואביי דאמר לקמן אפילו תימא ליתא לדשמואל, היינו דליכא ראיה לשמואל, אבל מ"מ משמע דלא פליג, ונדחו דברי המהרש"א בזה, וע' לקמן בסוגיא דשובר (דף כ) מה שכתבתי שם על המהרש"א:
גליון הש"ס
יג. גמ'אביי אמר עדיו בחתומיו. עי' רשב"א בחידושי קדושין דף כ"ז ע"א ד"ה ע"מ שתכתבו לו שטר:
חידושי הרי"מ
יג. בשטרי הקנאה כו' הנה לכל הפי' תמוה רש"י פי' שמקנה נכסיו כו' בין לא ילוה כו'. וקשה מה מהני כיון שלא מסר לו השטר במה זכה בשיעבוד. הא מחייב א"ע במה שאינו חייב דוקא בקנין או שטר דהיינו מסירת השטר. והי' אפשר דרש"י מפרש ג"כ שקנו מידו שמתחייב בין ילוה או לא דכן פירש"י לקמן י"ז ע"ב שטר הקנאה שקנו ממנו כו' ע"ש. רק מ"מ קשה דא"כ סגי בקנין לחוד אף שאין כ' בשטר כלל שמשעבד גם לא ילוה רק שלוה וגם אינו כתוב בו שהיה בקנין רק ככל שטר. דכבר נשתעבד ע"י הקנין וא"כ למה קרי ליה שטרי הקנאה כיון שאין הקנין ע"י השטר ועוד דפריך אמתני' דמצא שט"ח וניחזי אי בשטר הקנאה מה שייך ניחזי כו' אף שאין רואין מתוך השטר. הו"ל למפרך ממ"נ נהדר אם היה קנין שיעבד נפשי' ואי לא היה קנין לא הוי כתבי בלי הלואה כו'. גם הרא"ש ז"ל דחה פי' הרי"ף מ"ש שטר שיש בו קנין כו' מה חילוק בין יש בו קנין לא"ב קנין כיון שכ' פלוני לוה נשתעבדו נכסי לוה אף בלי קנין דש"ד שכל מה כו' ואי משום קלא עדים החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין אלא ה"ט דר"א דא"ל שלא זכה משעת החתימה לגבות מלקוחות משום דלא נפיק קלא עד שימסור לו השטר א"נ אין דעתו אע"פ שציוה לכתוב השטר שיחול השיעבוד עד שיבא המעות לידו הלכך נראה כפי' רש"י שפי' שטר הקנאה כו' שמקנה כו' ודבר תימא שאדם ישתעבד קודם הלואה ומש"ה הקול יוצא משעת כתיבה עכ"ל. ואינו מובן. אם לפירש"י ג"כ ע"כ ע"י קנין נשתעבד א"כ מה דחה ד' הרי"ף. גם מה זה שכ' מה חילוק גם בלא קנין נשתעבדו כו' דש"ד. זה שפיר אם היה מסירה ונתחייב אבל כיון שלא מסר השטר במה קנה החיוב בלי קנין משא"כ בקנין. גם קשה למה לא סגי לרש"י במשתעבד שאם ילוה יהיה למפרע מעכשיו כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי שטר אמנה דכה"ג לאו מוקדם. לא שייך שמא כ' ולא לוה עד תשרי דכדין כו' ולמה ליה בין לא ילוה. ובמשרים כ' די"מ שדעת רש"י כהרי"ף דגם סתם הוי גם שלא ילוה ע"ש הובא ב"י ס' ל"ט וגם הריב"ש ס' קס"א כ' כן. אולם לשון רש"י אם לא ילוה אינו משמע כן:
יג. ולע"ד בד' הרא"ש ז"ל שהבין בדבריהם להיפוך דלשון הרי"ף ז"ל משמע להדיא שרק כתוב בשטר שהי' בקנין אבל לא שהי' קנין דכן כ' שטרא הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו כו' אבל שטר שאין בו קנין כו' דכיון דשקיל לי' מלוה לשטרא משתעבד כו' ע"ש. ומ"ש שמשעה שקנו הוא רק טעם דלכך כשכ' בו קנין הוי הודאה שנשתעבד גם שלא ילוה כ' וע"ז תמה הרא"ש שפיר מה חילוק בין יש בו קנין או לא ממ"נ אי סובר הרי"ף ז"ל דגם בלא מסירת השטר חשוב הכתיבה וחתימה כקנין אודיתא כמו חייב אני לך מנה בשטר א"כ גם בלא קנין כיון דש"ד וכשלוה משתעבד א"כ מה שמצוה לחתום ומודה שלוה ג"כ הוי אודיתא דמודה שנשתעבד כיון דאי לוה באמת משועבד. ואי דכל שעדיין לא מסר לו לא זכה בהשיעבוד מטעם הודאה א"כ מה מהני שכ' בו קנין הוי ג"כ רק הודאה בשטר שהי' קנין ונשתעבד ועדיין כל שלא מסר לו לא נשתעבד. ומ"ש הרא"ש ואי משום קלא היינו דאי הפי' בהרי"ף דקנו מידו באמת ואעפ"כ צריך שיהי' כ' בשטר שהי' בקנין משום קלא. והיינו דאף דקי"ל בעדים שקנו מידו גובה ממשעבדי אף שלא נכתב ע"ש ס' ל"ט. מ"מ היינו בסתם קנין דלכתיבה עומד ויכולין לכתוב וליתנו. למלוה וא"צ לאמלוכי שפיר מוציאין הקול כאלו כבר נכתב משא"כ כשקנו ומצוה לכתוב וליתנו ללוה דא"י לכתוב עוד למלוה לא מפקי קלא כלל בקנין זה עד שיכתב ולכך לבעי שיהי' כ' בשטר שהי' הקנין. ע"ז דחה הרא"ש אי משום קלא הא עדים החתומים מפקי לקלא לא הקנין. וא"כ עדיין לא מהני כיון שלא מסר לו השטר אף שכ' בו שהי' קנין כיון שציוה ליתנו לידו כנ"ל. דאל"ה הי' סגי בקנין לחוד. ואח"כ כ' אלא היינו טעמא דר"א וכ' ב' טעמים משום דהא קי"ל זכו בשדה וכתבו לו השטר חוזר בשטר ולא בשדה ואף שבאמת גובה ממשעבדי ולמה לא יכתבו למנוע מעולה כ' תוס' והרא"ש ב"ב ע"ז דאעפ"כ כיון שיש קצת טעם דלא ניחא לי' דליפשי שטרי עלי' א"י לכתוב בע"כ שאינו רוצה שיהי' לו ראי' עליו אף כדין. ואף שהי' קנין יכול למחות ע"ש. וכשאמר זכו ע"מ שתכתבו לו כו' חוזר בין בשטר בין בשדה דממילא בטל ע"ש. וא"כ כאן שהי' קנין וסתם קנין נתחייב מעכשיו מ"מ כשמתנה שיכתבו השטר ליתנו לידו א"כ הוי עכ"פ כחזר בשטר דהא מפרש בהדיא שאינו רוצה שיהי' לו שטר עליו. וא"כ אף דנימא שנשאר חיוב של הקנין ככל קנין שלא תלאו בשטר שיהי' כע"מ שתכתבו. רק במה שאמר שיכתבו ויתנו לו הוא רק על השטר שלא יהי' לו אף שכדין אינו רוצה כנ"ל. ומ"מ שוב לא גבי ממשעבדי דעכ"פ אינו עומד לכתיבה ושוב אין לו קול עד שימסר לו. וזהו שכ' הרא"ש דלא זכה כו' לגבות מלקוחות עד שימסור לו כו' אף דהחיוב נשאר אף שלא ילוה כנ"ל. וכ' עוד טעם אי נמי אע"פ שציוה כו' אין דעתו כו' עד שילוה כו'. היינו כדאמר כתובות נ"ה במתנת ש"מ בקנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' ע"ש. כן בזה אף שקנו מ"מ כשציוה לכתוב וליתנו לו שילוה בו א"כ הוי כע"מ שתכתבו כו' ואתני לו דלא גמר שיחול אלא ע"ת שילוה וא"כ ודאי לא גבי ממשעבדי קודם שילוה כיון שאינו מחויב כלל אין קול אם לוה וכמו באמנה כיון שהתנאי ביד הלוה אינו מתחיל שיעבוד כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החילוק בין תנאי ע"ש. ולכך כ' הלכך כרש"י שמקנה בפי' בין לא ילוה. וי"ל בקנין סתם ובשטר כ' בין לא ילוה וממילא במה שמצוה ליתנו לו אינו תנאי ע"מ שיכתבו וילוה דבאמת משעבד עצמו גם שלא ילוה רק שאף שישאר השיעבוד אינו רוצה שיהי' לו הראי' עד שירצה ליתן ולא שייך טעם ב' רק טעם א' משום קלא ובזה כ' משום דדבר תימא הוא יוצא הקול כמו מוכר שדהו בעדים ולכך אף דהשטר בידו גבי כדין. אף שאין רשאין ליתן השטר למלוה כמו בזכו וכתבו כנ"ל. ומ"מ פריך שפיר ממתני' דמצא שט"ח דלא שייך שמא כ' דכדין גבי כנ"ל. ובקנין לחוד שפיר הי' גובה רק כיון שאמר כתבו ותנו לו הוי כנ"ל. ודוקא בין לא ילוה. אבל אם הי' משעבד מעכשיו אם ילוה לא הי' מהני דשוב ליכא קלא כיון שלא מסר לו כנ"ל. ומיושבים ד' הרא"ש ז"ל. או דאפשר גם בלא קנין לרש"י רק הא דלא ס"ל לר"א עדיו בחתומיו זכין לו הוא כטעם הרא"ש דמסתמא אינו רוצה עד שילוה אבל במשעבד גם שלא ילוה שוב גם לר"א עדיו בחתומיו זכין לו ואף בלא מטי לידי' רק שרוצה שתשאר הראי' בידו כמו בזכו וכתבו כנ"ל. אך זה קצת דוחק כיון דלא הזכיר ר"א כלל עדיו בחתומיו זכין לו:
יג. ולהפ' הובא ש"ך ס' ל"ט וסמ"ע פ' כן דבקנין דלכ"ע ויכול לחזור דוקא במתנה דאף שזכה זה מ"מ אינו רוצה שיהי' לו שטר. משא"כ לוה ומוכר לא מהני מחאתו מלכתוב כיון דע"פ הדין ראוי להיות לו השטר ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דלא פירש"י שקנו מידו סתם מוקדם דממילא חייב. דא"כ הדין דכותבין למלוה ואף דאומר לוה אח"כ ליתן לו השטר לא מהני כמו מוחה מלכתוב כנ"ל. כיון דהודה בקנין שחייב וכשחייב צריכין ליתן השטר למלוה. ואין רשאין ליתנו ללוה כמו זכו במנה זו לפלוני דאם רצה לחזור וליקח ממנו אינו רשאי ליתנו לו ע"ש פ"ק דגטין. דכשיכתבו ויתנו ללוה לא יוכלו עוד לכתוב למלוה דע"ש כנ"ל. ולא הי' נקרא זה כ' שטר ללוה כו' רק למלוה וכאומר זכו. ואם שהתנה בשעת קנין שלא יכתבו רק ליתנו השטר לו א"כ כיון דהדין בחייב דא"י למחות א"כ שוב הוי תנאי זה כע"מ שיכתבו כו' דחוזר גם במתנה. דע"כ אין החזרה מהראי' שאינו רוצה שיהי' למלוה אף שחייב כיון דאם חייב לו א"י למחות וע"כ יתנו לו הראי'. וא"כ ע"כ כוונתו על עיקר השיעבוד שע"י הקנין שאינו רוצה שיועיל רק בתנאי שינתן לו השטר וממילא נכלל שלא יזכה ע"י הקנין רק אם ימסור לו השטר. ושוב אינו גובה ממשעבדי עד שימסור כנ"ל. ולכך דוקא במקנה ומפרש בשעת קנין שמקנה בין ילוה ובין לא ילוה דהקנין מפורש מתנה. והדין דיכול למחות מלכתוב. ושוב בין שמתנה מיד או אח"כ לכתוב וליתנו לידו מ"מ אין התנאי רק שאינו רוצה שיהי' הראי' ביד הזוכה אף שזכה דבתנאי מהני מחאתו כנ"ל מלכתוב. אבל אינו תנאי וחזרה מגוף הזכי' כלל ושפיר כדין טריף. ואעפ"כ רשאין ליתנו ללוה שאינו רוצה שהראי' יהי' בידו עד שימסר לו כנ"ל. ומדויק לשון רש"י שמקנה לו נכסיו כו' לא ילוה. היינו שפי' בקנין כנ"ל. וגם צריך להיות מפורש בשטר שקנו מידו בין ילוה או לא דניהו דרשאין לכתוב כנ"ל כשקנו בפי' בין ילוה כנ"ל. מ"מ אח"כ שבא מלוה לגבות וכשמתברר שלא נמסר למלוה רק ללוה ובמצא שט"ח א"י אם הי' הקנין בפירוש כנ"ל. ולכך אמר וניחזי כו':
יג. ודעת הרי"ף ז"ל שתמוה כמ"ש הרא"ש וכמ"ש לעיל ממ"נ. נראה לע"ד דהא הרמב"ם ס"ל דבאומר חייב אני לך ק' בשטר מתחייב ומשתעבד באמירה זו אף שאינו חייב כיון שהזכיר שטר ע"ש ס' מ'. וא"כ בציוה לכתוב שטר וכ' בו שלוה והוי הודאה שלוה ומה שנכתב בציויו הוי כמודה בפי' דאין חילוק בין כתב לע"פ א"כ באין כ' בו שהי' קנין רק שלוה כנ"ל אין זה הודאה שחייב בשטר דהא מודה רק שלוה וחייב וכל זמן שאינו מוסר השטר אינו שטר. ומצד אמירתו דהיינו הכתיבה שבציויו כאלו אמר חייב אני בפני עדים אינו רק אמירה חייב אני לך גרידא ולא הזכיר בשטר. ומה שנעשה שטר ממילא ע"י חתימת עדים זה לא מהני עד שימסור לו השטר כנ"ל. ושפיר לא מהני משא"כ כשכתוב בשטר שהי' קנין אף אם לא הי' מ"מ כיון דבקנו מידו סתם ממילא משתעבד וגובה ממשעבדי גם בלא כתיבה כאלו נכתב משום קלכ"ע א"כ בכתיבה זו שבציויו דהוי כאומר חייב אני לך ק' בשטר דהודה שחייב ע"י קנין שקודם הכתיבה. ושפיר מהני מצד הכתיבה לחוד שמודה בפני עדים חייב לך בשטר. ומהני אף שלא מסר כנ"ל:
יג. עוד י"ל למ"ש הפ' דהרי"ף מפרש בקנו מידו באמת דהטעם כדאמר פ"ק דגטין י"ז באומר הילך ותן ק' לפלוני אם בא לחזור כו' אינו חוזר ולשמואל מתוך כו' ובפקדון אין רצוני כו' רק בהוחזק כפרן כו' ע"ש דמשמע דוקא כשרוצה לחזור מהמתנה א"י לחזור. אבל אם מזכה ק' ע"י אחר ורוצה ליקח ממנו עבור המקבל מתנה מחייב להחזירו לו דשייך אין רצוני שיהי' פקדו' ביד אחר דנתנו לו רק כדי שיזכה. ואם המקבל כאן ותבעו לזוכה צריך ליתנו לו אי כזכי. אבל כשאינו כאן אינו צריך להניחו אצל הזוכה דהא כבר פקדון הוא ולא נתנו שיהי' בידו וכשאינו הוחזק כפרן אינו זכות שיתפוס עבור המקבל כנ"ל. וא"כ בקנין סתם דקי"ל דרשאין לכתוב וליתן למלוה ואמר כתובות ריש פ' אע"פ דהוי כאומר כ' והבו לי' ועדיף דא"צ לאמלוכי בי' ע"ש. וא"כ אף להפ' דאם מוחה מלכתוב אין יכולין היינו קודם כתיבה דא"י לעשות שלוחים בע"כ. אבל כשכ' וחתמו קודם שמיחה נראה דהוי ממש כתן וזכי דבקנין הוי שאמר כ' והבו לי' וממילא מיד שחתמו זוכין עבורו. להפ' דס"ל תן כזכי אף בלא מסר מיד ליד דלא כר"ת ע"ש בגטין. וא"י למחות עוד כמו שא"י לחזור. רק מ"מ כל שאין המלוה תובע השטר ולוה רוצה שיתנהו לו צריכין ליתנו כמו שם דהא לא הוחזק כפרן וא"י לתפוס עבורו. ויכול לומר דאינו רוצה להניחו בידם כנ"ל. ומיקרי שפיר כ' שטר ללוה אף שאין מלוה עמו דכיון שהי' קנין יכולין לכתוב וליתנו ללוה כנ"ל. דכבר זכה בו המלוה כנ"ל. ובלא קנין דהדין גם אף דאמר כו"ח והבו לי' צריך לאמלוכי ואף אחר החתימה יכול לחזור היינו כיון דהדין כן שעדיין אין מוסכם אצלי עד שישאלו כמ"ש הרא"ש ממילא לא הוי כזכי. משא"כ בקנין דהדין א"צ לאמלוכי בי' דיכולין ליתן ממילא הוי ככל תן דכזכי שמיד שחתמו זכו עבורו כנ"ל. רק להפ' ס' קכ"ה דדוקא בחוב ופקדון תן כזכי ולא במתנה ע"ש מבואר שם החלוק דשם דהחוב ופקדון מגיע לו בקל זוכה אבל במתנה שבזו הזכי' הוא שיוצא מרשותו כו' לאו כזכי ע"ש ובש"ך. וא"כ כיון שאמת הי' קנין קודם א"כ זכה בשיעבוד והדין לכתוב לו שטר בסתם שוב הוי זכות השטר כתן בחוב כזכי ושפיר זכו עבורו מיד שחתמו כנ"ל. ושפיר בלא הי' קנין דצריך לאמלוכי בי' ולא הוי כזכי כלל כנ"ל. רק אף שכ' בו שהי' קנין אם באמת לא הי' קנין ג"כ לא מהני. דאף דחשיב הודאה וכיון דאם קנו מידו הי' כזכי א"כ שוב קני באודיתא. מ"מ זה אינו דכיון דמ"מ כל מה שזוכה בחיוב ושיעבוד הוא בזכי' השטר שוב הוי כמתנה דהא קודם לא הי' חיוב רק ע"י שטר זה וזכה ובמתנה לא הוי תן כזכי כלל. ולכך צריך דוקא שיהי' קנין ושיכתוב. וגם לענין מצא שט"ח פריך שפיר ונחזי דאי אין כ' בו קנין א"י אם הי' קנין כלל. וע"כ שכ' בו שהי' בקנין כנ"ל. וכשבאמת לא הי' קנין אין רשאין לכתוב שהי' קנין דשקר ונ"מ דאם הי' באמת זכי מיד משעת כתיבה משא"כ רק כתוב וע"כ שבאמת הי' כנ"ל:
יג. ונראה דמה"ט פ' הרי"ף דבשטר הקנאה בעי מטי לידיה בהא דדייתיקי קשורה ע"י דגם בהקנאה עיין שם בב"י ס' ל"ט דלטעמיה אזיל דסבר פ"ק דגיטין גבי תנו שטר שחרור זה כו' דכזכי ואף שאינו מיד ליד משום דא"ל דעביד נייח כו' הוי כפרעון עיין שם. ואעפ"כ כתב דלא חל השחרור עד דמטי לידיה ולכך לא יתנו לאחר מיתה והביא ראיה מדחייב באחריות אף דתן כזכי עיין שם רק דא"י לחזור בו. וכן ממש בקנין דהוי כתנו אחר הכתיבה וכזכי כיון שכבר קנו מידו כנ"ל. ובאמת אינו יכול לחזור ורשאין ליתנו ע"כ ומ"מ בעי מטי לידיה בסוף לאפוקי הא דדייתיקי שמת פקע כמו התם דלא יתנו לאחר מיתה אף שכבר זכו כנ"ל. ומ"מ שפיר גובה כדין ממשעבדי מזמן הקנין דנשתעבד עכ"פ כמוכר שדהו בעדים דלא שייך מאן דיזיף כו'. דהא ע"כ ינתן לו השטר אח"כ. ומיושב שפיר מה שתמהו עליו משמואל דמצא שטר הקנאה יחזיר אף שאין חייב מודה והא דלא מטי לידי' ולא קשה כלל למ"ש דאף בע"כ יכולין ליתן לו וחשוב מטי לידיה כמו בשחרור דאינו יכול לחזור בו ונותנין בעל כרחו. ומ"מ הוי מטי לידיה. ורק לאפוקי מת כדייתיקי דפקע כמו התם דלא חשוב מטי לידיה א"מ עיין שם. דנראה עיקר בהרי"ף שם דהוי כמעכשיו ולאחר ל' לר"י דמתחיל עתה ולא יגמר עד דמטי לידיה וכמו משוך פרה כו' דצריך להיות אז ראוי לקנין ע"ש. לכך נותנין בע"כ אף שחוזר מ"מ אחר מיתה אין נותנין דאינו ראוי אז לקנין. ולכך מייתי שפיר ראיה מחיוב אחריות דכיון שזכה ואנן סהדי כאלו שוי' שליח אם כן נפטר מהפקדון ולמה יתחייב באחריות. דמה שכ' הר"ן דאם כן חוב ותמה עליו. לע"ד אדרבה דבריהם תמוהים ניהו לקי הגדילו יכולין למחות היינו דאיגלאי שלא הי' זכות כלל כיון שאינו רוצה בזה לכ"ע הוכיח סופו ע"ת אבל בנולד דבר אח"כ כמו באחריות שנאבד ולכך אינו רוצה מה מהני מ"מ כיון דבשעת זכי' כאלו שוי' שליח נפטר והא אמר להדיא פ' ה' דחולין ד' פרקים כו' בזיכה ע"י אחר כו' דזכות הוא זכין כו' ותנן לפיכך מת השור מת ללוקח עיין שם. וע"כ כמ"ש משום דלא שייך איגלאי כנ"ל ולמה יהיה חייב באחריות. וע"כ משום דבתן לא נגמר עד דמטי לידיה היינו שראוי אז לחול הקנין לאפוקי לאחר מיתה אין נותנין כנ"ל. ולכך שפיר חייב באחריות כיון דנאבד אינו ראוי אז כנ"ל. וממילא גם כאן שפיר אף דטריף ממשעבדי מיד ואף שאין חייב מודה נותנין בע"כ כיון דאינו יכול לחזור בו מכל מקום בדייתיקי שמת או שנאבד השטר ולא מטי לידיה כלל לא מהני. אבל שפיר יחזיר כו' ואין זה כהך מטי לידיה דאמר לאביי כנ"ל. והרא"ש לטעמיה דחולק שם. וגם פ' כר"ת דכשאינו נותן מיד ליד לאו כזכי לכך תמה גם כן על הרי"ף כאן וא"ש:
יג. עוד י"ל למ"ש הג"א הובא סמ"ע וש"ך ריש ס' ל"ט בהודאה בקנין דוקא לזמן כו' שנעשה שום חיוב חדש על ידי הקנין אבל בלא חיוב על מה יחול דכבר לוה. ואף שעל ידי זה יהיה דין שטר ז"א דאיך יחול וכיון שאינו חל אינו שעבוד שיהיה דין שטר ע"ש כשיש חיוב ממילא הוי כשטר. ואם כן לכאורה להיפוך כשקנו מידו סתם שחייב לו כמ"ש הרי"ף בשלמא אי באמת לא לוה א"כ נתחייב ע"י הקנין במה שאינו חייב ושוב גבי ממשעבדי ג"כ כדין שטר דלכתיבה עומד כנ"ל. אבל אי באמת כבר לוה אין שום תוספת חיוב בקנין וממילא אין משועבד כדין שטר עד שיכתוב וימסור לו. ואם כן גם שבקנין אין כותבין כשאין מלוה עמו דעדיין החשש שמא כבר לוה ושוב א"מ הקנין וימסור לו השטר אח"כ דכיון שאין מלוה עמו שייך כנ"ל. ויגבה שלא כדין:
יג. אמנם יש לומר דהא דאינו כזכי שיזכו העדים עבורו הוא רק כטעם שכתב הרא"ש דאינו רוצה עד שילוה מסתמא. ואם כן אי כבר לוה שוב זוכין עבורו גם לר' אסי ומשתעבד על ידי השטר משעת חתימה. דבזה ודאי דכפרעון חוב דמי דכזכי. וא"כ בקנין ושטר שפיר מהני ממה נפשך אי כבר לוה זכו בשטר וכאלו מטי לידיה. ואי לא לוה והוי כמתנה ואינו כזכי א"כ שוב נתחייב על ידי הקנין וגובה שפיר. משא"כ קנין לחוד שמא לוה וכן שטר לחוד שמא לא לוה כנ"ל:
יג. ושוב יש לומר הטעם דשפיר לא סגי אף בתרוייהו רק עד שיהיה כתוב בשטר שהיה בקנין כלשון הרי"ף ז"ל ולשון הגמרא שטרי הקנאה כו'. משום דכיון שאינו ביד המלוה ולא שייך שיחשב כעידי מסירה מצד תפיסתו. וצריך מצד עידי חתימה כרתי דבעינן מוכח מתוכו. ואם כן כשלא נמסר חוששין שפיר שמא לוה ולא הועיל הקנין ורק מצד השטר והא אינו מוכח מתוכו שמא לא לוה אם כן אין חיוב בלא מסירה כלל שלא זכו בשבילו. וכיון שאינו מוכח מתוכו לא מהני בתורת שטר ושוב אי לוה אין כאן שעבוד. ולכך דוקא שכתב בשטר שהיה קנין. אם כן שפיר מוכח מתוכו השעבוד מטעם ממה נפשך בין לוה משועבד על ידי השטר ובין לא לוה משועבד על ידי הקנין ושפיר גבי. ומדויק כפשטי' כנ"ל ומיושב גם כן דבעי מטי לידיה דאי לוה ורק מצד שזכו העדים שוב בעי מטי לידיה כמו לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו. ואם כן בלא מטי לידיה שוב אמרינן שמא לוה ולא מהני הקנין ולא מהני בלא מטי לידיה ולכך בדייתיקי פסול וכה"ג. ומ"מ אמר שמואל שפיר במוצא שה"ק דיחזיר אף שאין חייב מודה דהיינו שאומר לא לויתי. והא אי לא לוה שוב לא בעינן מטי לידיה דהועיל הקנין כנ"ל וא"ש:
יג. או י"ל אף בלא טעם דזכי' שייך ממ"נ אי לא לוה גובה ממשועבדים ע"י הקנין ואי לוה אם כן כיון דקיימא לן שעבודא דאורייתא ורק מדרבנן לא גבי שוב בדרבנן לא חיישינן שלא ימסור לו מיד וסומכין שימסור כיון דגם אם ימסור אח"כ גבי מה"ת משעת הלוואה. וגם כן שייך ממ"נ הנ"ל. ולכך בעי מטי לידיה דכשלא מטי חיישינן שלוה ואם כן לא נשתעבד כיון שרואין שלא מסר לו אבל במוצא שטר הקנאה שפיר מחזירין ג"כ ממה נפשך דלא חיישינן שמא כתב כיון דמן התורה מהני וגם דשמואל לטעמיה דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא ואם כן עדיין למה כתב בקנין שמא לוה והוי ח' דאורייתא אף שלוה. אך לשמואל י"ל דלא כהג"א הנ"ל דכיון דעל ידי ההלוואה לא נשתעבד מן התורה שוב חשיב הקנין חיוב חדש שנשתעבד ושפיר מהני הקנין אף שלוה. והג"א כתב לדידן דשעבודא דאורייתא ואם כן לשמואל שוב א"צ מטי לידיה כלל. דהא מהני על ידי הקנין ע"כ אף שלוה כנ"ל:
יג. עוד יש לומר דהנה לשון רש"י ז"ל שטר הקנאה שמקנה לו נכסיו כו' בין לא ילוה מהיום ע"ש. ויש לדקדק למה כתב שמקנה היל"ל שמשעבד כדאמר בגמ' הא שעבד נפשיה. וכן למה קרי להו שטר הקנאה באמת. והנה קשיא לי לפירש"י דמחייב במה שאינו חייב מעכשיו בין ילוה או לא אם כן כשלוה אח"כ יצטרך לשלם ב' פעמים החוב בשטר שנגמר מיד וחוב ע"פ שלוה אח"כ כיון דאף מטי לידיה א"צ. ואטו אם יחייב א"ע במה שאינו חייב כדינו ואח"כ לוה אינו חייב ב' החיובים. ובש"ס פרק הנושא להדיא גבי כתב לכהן שחייב ליתן לו ה' סלעים אמר דבנו אינו פדוי דכבר חייב ע"ש. וכן קשה להרי"ף גם כן דקנין סתם גם כן החיוב אף שלא ילוה קשה גם כן כנ"ל. וכן אף אי בעי מטי לידיה מ"מ גם בתנאי מעכשיו שמחייב א"ע על מנת אם ילוהו אח"כ יהיה חייב למפרע הוי כשאר תנאי דכשמלוהו נתחייב למפרע במתנה וחייב ב' החיובים. וצ"ל דע"ת אם ילונו ויפטור וימחול לו חוב ההלואה יהיה חיוב הראשון קיים ואין כאן אלא חוב זה. ודוחק דאם כן צריך עכ"פ לומר למלוה שיפטרנו מחוב הב' ולא מצינו זה. ואם כן ע"כ הפירוש לרש"י דהחיוב הוא אם לא ילוה יהי' החיוב במה שאינו חייב ואם ילונו יהיה רק זה השעבוד נכסים מעכשיו על מה שילוה לו אחר כך וממה נפשך אין רק חיוב א'. אולם זה שפיר להפוסקים גבי משכון דמהני זכי במשכון עצמו ובלי חיוב עיין שם. וכן שעבוד. אבל לרוב הפוסקים דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן שעבוד נכסי רק ערבון על שיעבוד הגוף וא"א בתורת שיעבוד שיחול על הנכסים כשאין חיוב הגוף עליו ומה"ט למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גם שיעבד בפירוש לא מהני. ואם כן אי אפשר לומר כאן כנ"ל. דאי אפשר שיחול השיעבוד מעכשיו על מה שילוה אחר כך כיון שעתה אין חיוב הגוף אי אפשר שיחול רק שעבוד נכסי לחוד. וע"כ דמתחייב מעכשיו אף שילוה ואם כן קשה כנ"ל. דחייב ב' החיובים. ואם דהפי' חיוב לזמן וכשילוה יהיה פקע השיעבוד והחיוב דמעכשיו ויחול חיוב הב' זה אינו דא"כ נמחל שעבודו ואין חל אח"כ:
יג. אמנם ניהו דבתורת שיעבוד אי אפשר בלא חיוב. אבל בתורת הקנאה מהני שמקנה נכסיו ע"ת אם ילונו אחר כך ולא ישלם לו לזמן ויגבה מנכסיו יחול הקנין על הנכסים שיגבה בתורת קנין למפרע וככל קנין על תנאי מעכשיו. ובאמת יהיה הדין למפרע גובה אם ילוה בסוף דהם שלו ממש כנ"ל:
יג. ומיושב שפיר דקרי ליה שטר הקנאה. ולשון רש"י שמקנה לו נכסיו כו' דאם ילוה ע"כ מעכשיו בתורת קנין. ומ"מ אמר בגמרא הא שיעבד נפשיה דאי לא ילוה ומתחייב הוא רק שעבוד וממילא מש"ה מכאן ולהבא גובה ככל שטר כנ"ל:
יג. אמנם גם זה דוחק כיון שלא הזכיר קנין על הנכסים וסתמא ככל החיובים ושעבוד כיון שרוצה חיוב הלוואה ולא שיהיה חילוק בין ילוה כנ"ל. ועוד דעדיין יהיה מתנה למפרע הקרקע שיקח והחוב יהיה עליו כשיוכל לשלם:
יג. ולכך נראה לע"ד עיקר כדאמר בש"ס ב"ב ע"ט אם קדם מוכר וכ' כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר כו' ופריך מילי במילי לא מקני כו' דאין אותיות נקנו' במסירה ותמהו תוס' והפ' הא שטר של ע"מ לא שייך שמקנה לו ככל שטר ותי' הרשב"א הובא בש"ס שם דכל שטר שנעשה ונכתב לצורך הלוקח והמלוה עם כתיבתם זכו בהקנין והשיעבוד ולכך א"צ להקנותם דשלהם הן אבל שטר זה לא ללוקח כתבוהו כו' אלא למוכר אלא שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו הוא כשטרות דעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותם לאחר מכירה שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו השטר שיזכה בשיעבודו ובמה שיש בתוכו בהקנאת אותיות דעלמא ע"ש. ונראה דס"ל דאף שהקנין נגמר מ"מ יש לו עדיין הזכות בשטר כמו אחר שהי' השטר שלו ואח"כ מקנהו ללוקח כמו לאחר ומהני מזמן ראשון כקנין שטרות ע"ש. וא"כ נראה בשט"ח בקנין אף שמשתעבד מעכשיו ומתחייב בין ילוה בין לא ילוה אף שזוכין בשיעבוד למלוה. מ"מ כיון שמצוה ליתנו לידו עדיין שטר שיעבוד זה שלו. ואח"כ כשנותנו ליד המלוה מקנה לו שטר שיעבוד זה כמו לאחר שמוכר. וא"כ אף שמלוהו נותן לו שטר שיעבוד זה בעד ההלואה כאלו הקנה לאחר ושפיר קרי ליה שטר הקנאה. ואף דקי"ל אין אותיות נקנין במסירה לחוד י"ל דוקא בשטר מכר דאין כתוב בשטר דנקנה כל שיעבודיה שהוא רק לקנין שכתוב בו שדי מכורה לך ואין כאן רק מסירה כנ"ל. משא"כ שט"ח י"ל דשטר זה עמו שכתוב בו שמשעבד הוי מסירה וכתיבה ביחד דהא כ' שיקנה איהו וכל שיעבודא דאית ביה דמפורש השיעבוד כנ"ל:
יג. ועוד דנגד המלוה הוי כמו כתב בו לכל מי שמוציאו דנקנה במסירה לחוד וכ"ש לבעה"מ בשני יוסף בן שמעון דמהני מסירה אף דשל אחר כיון דשמו כן תפיסתו מוכחת גם על השיעבוד שבו. ואפשר לומר דגם בשטר מכר ומתנה מהני המסירה לחוד ללוקח דהוי כקני כו' וכל שיעבודיה כיון דשמו כתב בו ותפיסתו מוכחת. רק שם בב"ב פריך שפיר כיון שאינו מוסר לו רק שקונה השטר אגב קרקע שיחשב כמסירה והא מסירה זו שאינו בידו ואין תפיסתו מוכחת שוב לא הוי רק כמסירה לחוד באינו כ' על שמו ואין נקנין במסירה לחוד והוצרך לשנוי' אגב שאני כו'. אבל מסירה ממש שפיר מהני ללוקח עצמו כנ"ל. וא"כ מהני שפיר שטר הקנאה גם במכר ומתנה. ומה"ט בעי מטי לידיה דהרי כמוכר לו אז כנ"ל:
יג. ומיושב דצריך דוקא שיהי' כתוב בו שקנו מידו להרי"ף ז"ל. דכשאינו כ' בו הוי כלא כתוב קני וכל שיעבודיה דהא בלא קנין אינו מתחיל השיעבוד עד שמסר לו א"כ אין כאן כתיבה אף שמוסר. ורק כל שכתוב בו שקנו כו' הוי וכל שיעבודיה כנ"ל. וגם לרש"י ז"ל צריך שיכתוב בין ילוה בין לא ילוה כנ"ל:
יג. וי"ל דהרי"ף מודה בשט"ח בקנין דלא בעי מטי לידי' למ"ש לעיל דאף דסברי בתן כזכי בשחרור דלא נגמר כו'. מ"מ בשט"ח כיון שזוכה בשיעבוד שוב חשיב כמטי לידי' דזוכה בגוף השטר מטעם אגב שנקנה השטר אגב השיעבוד קרקע כהאי דכ' כו'. דמשני אגב שאני דזכה בשטר בכ"מ שהוא. דלא בעינן צבורין ולא אגב וקני דספסרא דארעא הוא כמ"ש תוס' שם בב"ב. ואגב שיעבוד קרקע ג"כ נקנה ביה קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה כו' וכמו דמשתעבד מטלטלין אגב קרקע. וממילא הוי מטי לידיה ודוקא בשחרור לא שייך אגב. ובמתנה ומכר אם קנו מידו קודם כתיבת השטר א"כ נגמר קנין הקרקע בלא כתיבה ושוב אין כאן אגב וכקני אח"כ שכבר כתבו. היינו הדין דהחזיק בקרקע נקנה שטר בכ"מ שהוא דבאמת זכה כנ"ל. ורק בש"ח אף שקנו קודם מ"מ לא משעבדי נכסי עד שיהי' השטר ורק משום דקנין לכ"ע ואל"ה לא משעבד א"כ כיון שזוכה בשיעבוד ע"י הכתיבה וזוכין עבורו רק שלא נגמר עד מטי לידיה שוב הוי מטי לידיה משום אגב כנ"ל:
יג. עוד נראה דהגם דסברת רשב"א הנ"ל לכאורה תמוה דאיך שייך שיזכה הלוקח בקרקע והשטר ישאר שלו כמו אחר שיש לו שטר קנין למי נקנה הא אינו שטר קנין כל שלא קני לוקח וא"כ איך יתחיל. אולם לע"ד נראה כמו בק"ס שהוא שלא מדעת הזוכה שמבואר בראשוני' ובש"ע דהעדים מקנין סודר שלהם להנותן מתנה והוא זוכה בשביל המקבל וחוזר וזוכה ממנו דבעינן כליו של מקנה. ואף שאין כאן מי שחוזר ומקנה לו הסודר דזה אינו זכות מ"מ כיון שכל הענין זכות כדי שיזכה מקנה לו ע"מ להקנות דזה מהני שגם זה בכלל זכין שלא בפניו מה שחוזר ומקנה לנותן ע"י הנותן עצמו כנ"ל. וא"כ כיון דמתנה ע"מ להחזיר קי"ל דכוונתו ע"מ להקנות לו כנ"ל. א"כ שפיר כשמצוה לכתוב השטר עבור המלוה שיזכו עבורו בשיעבוד והחיוב ואעפ"כ יחזרו ויתנו השטר לו הוי כמצוה לזכות השטר בשביל המלוה וע"מ להחזיר לו היינו שיחזיר ויקנה לו השטר כמו שהי' מוכר ומקנה לאדם אחר השט"ח שהי' נקנה במסירה לרבו כן יקנהו לו כמו מעמ"ל שהוא להקנות כנ"ל. וא"כ שוב אח"כ מתי שירצה או ילוה יוכל לחזור ולהקנות השטר למלוה כמו לאחר כיון דמה שקנאו הי' בתורת קנין שטר על עצמו כמו על אחר כנ"ל. ושפיר מהני מזמן ראשון. וכן בשטר מכר שם בגמ' ג"כ כנ"ל. כיון דכתב שטר למוכר ואין לוקח עמו ורוצה שיזכו עבורו בשדה ואעפ"כ שיהי' מוחזר לידו עד שיתן לו מעות ויקנה א"כ ג"כ כנ"ל שמצוה שיזכו בשטר עבור הלוקח שיזכה בשדה ועל מנת שיחזירהו לו בתורת להקנות לו השטר כמו שמוכר השטר קנין לאחר לרשב"ג דחזרה מתנתו אי אותיות נקנות במסירה כנ"ל. עד שיתן לו מעות ואז יתן לו השטר שיחזיר ויקנה לו השטר כמו כל שמכרו לאחר ומהני זה שלא בפניו ג"כ כיון שמקנה לו רק ע"מ לחזור ולהקנות ואל"ה לא יזכה הוי גם זה זכות כמו דמהני בק"ס ממש כנ"ל. רק שם פריך שפיר דמילי כו' לא מקני דהא למ"ד אין אותיות נקנות במסירה מבואר בברייתא שם דהחזיר לו השטר למוכר לא חזרה מתנתו מטעם אין אותיות נקנין כו'. ולמה יזכה בשטר ומשני אגב שאני כו'. אבל בשט"ח שטר הקנאה שפיר כשחוזר המלוה ומקנה ללוה השטר בתורת מכירה וקנין ודאי דנקנה במסירה לחוד דהא שיעבודו של עצמו ת"י דגבי קרקע כיון שמכרו הוא כאדם אחר וא"א שנקנה השטר קנין קרקע בכתיבה ומסירה כמו לוקח אחר. משא"כ בלוה דקונה שיעבוד של עצמו ודאי דלא גרע מלכל מי שמוציאו או כשגבה הקונה במסירה לחוד. דשפיר נמסר עם השיעבוד כנ"ל. ומהני. וממילא א"צ לשלם רק פעם א' שכשלוה אח"כ חוזר ומקנה לו השט"ח בעד החוב וצריך מטי לידיה כנ"ל. ובמכר ובמתנה דקי"ל החזיר לו השטר לא חזרה מתנתו. מ"מ בזה י"ל שוב דהוי תנאי כפשוטו דדוקא בחוב דאי ילוה יהי' עליו ב' חיובים וע"כ כוונתו כנ"ל שיזכו ומ"מ יהי' ע"מ לחזור ולהקנותו לו. משא"כ מכר מהני שמקנה לו ע"מ כנותן לו מעות ויתרצה ויתנו יחול הקנין למפרע שאין כאן רק קנין קרקע א'. דדוקא בחוב שא"א לשעבד אא"כ נתחייב ואף דע"ת מ"מ כבר מחויב משא"כ מכירה ומתנה התנאי כפשטיה כנ"ל:
יג. שם אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה משום דקשיא ליה כו'. ותמוה מאד כמ"ש תוס' דאותו תי' דלאביי יכול לתרץ גם אם יאמר כר' אסי. ולמה לא פריך מיד ממתני'. גם ד' רש"י תמוהים כמ"ש מהרש"א ופירושו אינו במשמע לשון הש"ס דיהי' אלא הא קאי אדלעיל ע"ש. עוד בלשון רש"י אהא דמשני ה"מ היכא דמטי לידיה ציין ואפי' לאחר זמן זכו כו' ואי קשיא כו' שט"ח המוקדמין פסולין כו' במה מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתב וחתם בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ר"ה לשטרות ע"ש. וכולו תמוה למה ציין על התי' דבעי מטי לידיה הא לס"ד דא"צ מטי לידיה ודאי קשה. היל"ל מיד על אביי דעדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל. גם מה ס"ד דרש"י בקושיא זו הא פשוט דמי לא משכחת מוקדם רק בלא נמסר. גם בתי' שכ' ולהכי פסולין שבא לטרוף כו' הא זה בכל מוקדם. וכן בתי' ב' שהזכיר ר"ה לשטרות למה:
יג. ונראה לע"ד בעזה"י בפשיטות דעוד דקדוק בלשון הגמ' משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כל"מ כו' ליכא למיחוש דאקרי וכ' ע"ש וכל הלשון כיון דאמרת כו' הוא מיותר הא מיד קאי אשנוי דאקרי וכ' והול"ל דאביי לא חייש דאקרי וכ'. ולכך י"ל דהא ודאי גם לאביי דעדיו בחתומיו זכין ליה מ"מ אם פירש שאינו רוצה שיזכה עבורו עד שילוה ודאי דאין זוכין וע"ש בש"ע אף באומר תנו לידו כו'. רק דכה"ג שוב אין כותבין ללוה כו'. וא"כ י"ל דוקא לר"א דרק בשטר הקנאה כותבין דלרש"י שכ' בשטר בין ילוה בין לא א"כ השינוי בשטר עצמו זה ידוע לעדים וסופר דכן הדין תמיד בשטר שכ' כן כותבין ללוה ושטר סתם אין כותבין עד שמלוה עמו א"כ במה יטעו ולא חיישינן דאיקרי וכ'. משא"כ לאביי דתמיד כתב ללוה שטר סתם דעדיו בחתומיו זכין לו. א"כ לפעמים אף שהלוה מתנה ע"פ שיתנהו לו ולא יזכו מ"מ זה ע"פ ואינו שינוי בשטר ושייך דאקרי וכ' שיטעו לכתוב ללוה ככל שטר דרגילין שכ' ללוה. ומיושב לשון הגמ' כיון דאמרת בשטרי דלא הקנאה כי לל"מ לא כ' ל"ח דאקרי וכ' דבמה יטעו כיון שתמיד כן בשטר כזה שאין כ' בין לא ילוה כו'. משא"כ לאביי שפיר החשש שמא אמר תנוהו לו ולא יזכו ואף דאין כ' בזה שייך דאקרי וכתב כנ"ל ולא קשה ממתניתין:
יג. אמנם זה שפיר לס"ד דא"צ מטי לידיה לאביי א"כ ודאי שכיח שיאמר הלוה שלא יזכו כיון שרוצה ללות למה לו להתחייב סתם שיזכו אף שלא ילוה וחיישינן שמא אמר כנ"ל. אבל למאי דמסיק דלאביי ג"כ דוקא דמטי לידיה בסוף א"כ שוב לא איכפת ללוה שיזכו מיד דכשלא ילוה לא יתן לו. א"כ לא שכיח כלל שיאמר שלא יזכו ופריך שפיר ממתני' כנ"ל. דלא שייך לחוש שמא אמר כנ"ל. וזה שכתב רש"י ולקמן פריך כו' היינו בתר דמסיק דבעי מטי לידי' כנ"ל:
יג. והנה רש"י ז"ל הקשה אהא דמוקדמין פסולין דהיינו מדרבנן שמא יגבה מז"ר כדאמר בש"ס. והקשה רש"י דהא מוקדם גמור שהקדימו בכונה העדים פסולין דשקר כמ"ש תוס' פ' א"נ וא"צ לתקנה. וא"כ בשלמא לר"א דחוששין לאקרי וכ' שכיח שאומר שלא יזכו וכה"ג תיקנו שפסול גם מזמן שני. ולא קשה רק עכשיו דמסיק דבעי' מטי לידיה ופריך ממתני' דשוב לא שכיח כלל שיאמר שלא יזכו ואף בנפל לא חיישינן דלכך פריך ממתני'. ושפיר הקשה רש"י מוקדמין פסולין במאי מוקי לה אביי הא משום מלתא דלא שכיח לא שייך שתיקנו וכשהקדימו בכונה פסולין העדים מדינא. ותירץ כגון שהקדימו כתיבה לחתימה דזה שכיח כמ"ש הר"ן ז"ל דע"ז חתמנו כו' דעבידי למטעי בהא וזהו שכ' רש"י דאתי למטרף מזמן ראשון היינו שהוצרכו בזה לתקנה גזרה שמא יגבה מז"ר. א"נ שכ' וח' בתשרי וכ' ניסן שהוא ר"ה לשטרות דבאמת גם תשרי ר"ה לשטרות למלכי א"ה וג"כ עבידי למטעי ושכיח ופסלו גזרה כו' ושוב פסול גם במאמר שלא יזכו כנ"ל. כיון שהוצרכו לתקן ומדויק לשון רש"י ז"ל כנ"ל:
יג. ומה דפריך מהא דתנן מצא ג"נ כו' ואף דלס"ד דא"צ מטי לידיה שייך בנפל החשש דאמר שלא יזכו ואקרי וכ' מ"מ פריך שפיר טעמא דנמלך כו' כדדייק לקמן הא אמר תנו נותנין והא שייך שמא כ' בניסן כו' כמו במשנתינו ופריך ממ"נ או דחיישינן גם מודה לא יחזיר ואי ל"ח כי נמלך מה הוי ומשני כנ"ל. דבעי מטי לידיה. ולכך הקשה רש"י מהא דמוקדמין פסולין דא"א לומר דבאמת לאו מתקנה רק משום פסול העדים דא"כ מאי פריך מהתם דמצא ג"נ כו'. אי מודה אף דח' כ' ליתן בניסן מ"מ כשר מזמן שני. וע"כ דפשיטא להו לש"ס דפסולין מגזרה כנ"ל. דבפסול עדים פשיטא. והקשה [ רש"י כנ"ל ותי' שפיר כנ"ל:
יג. עוד י"ל דהנה קשה למ"ש הרי"ף ז"ל יבמות פ' ד"א אהא דלינחיה גבי עדים דכל שהשטר אצל העדים דאי בעי כבשי לשטרא הוי מפי כתבם ולא מהני שיחשב עדות עד שיוצא מת"י ע"ש וכן פ' בש"ע ס' מ"ו וא"כ אי ע"ח כרתי א"כ איך שייך עבז"ל היינו שזוכים העדים בשטר עבור המלוה הא כל זמן שהשטר אצל העדים אינו שטר כלל דאין כאן עדי חתימה דהוי מפי כתבם דא"ב כבשי כו' וא"כ אינו שטר שיוכלו לזכות למלוה עד שיוצא מת"י ונותנין ללוה ושוב אין זוכה בשלו לאחרים ולא שייך כלל עבז"ל. ולר"א דע"מ כרתי י"ל שפיר דמהני דהא קי"ל הן שלוחיו הן עדיו א"כ כיון דעבז"ל שפיר אחר שחתמו זוכין עבור המלוה דהוי כנמסר לידו והן עצמן עדים על מסירה זו ויש כאן ע"מ ונעשה שטר בזכי' זו ומהני אף שנותנין אח"כ ללוה. אבל אי ע"ח כרתי לא מהני כנ"ל. והנה למאי שפ' תוס' ושאר פ' דלא הכשיר ר"א אלא בגטין כו' דבשטר שעיקרו לקנין קי"ל ע"מ כרתי ומהני לראיה ג"כ אבל שטר שעיקרו לראיה נעשה קי"ל ע"ח כרתי ע"ש פ"ב דגטין. א"כ מיושב בזה שנויא דר' אסי בשטר הקנאה לרש"י בין לא ילוה כו' ותמוה במאי זכה כיון שלא נמסר לידו ולמ"ש א"ש דגם ר"א י"ל דסבר עבז"ל רק דבשטר ראיה דע"ח כרתי לא מהני כנ"ל. אבל שטר הקנאה בין לא ילוה א"כ עיקרו לקנין דבזה ע"מ כרתי שפיר זכו בשבילו ומהני משום עבז"ל כנ"ל. משא"כ סתם שטר דרך לראי' כנ"ל. ומדויק דקרי ליה שטר הקנאה דמה"ט הוא דמהני כנ"ל. ולכך במתני' סתמא אף בשטר הקנאה דלר"מ גם בשטר קנין ע"ח כרתי ושייך ג"כ שמא כ' ואף דאין כותבין לר"מ מ"מ דאיקרי וכ'. ולאביי שפיר עבז"ל בכל שטר ולס"ד דלא בעי מטי לידיה ובכל שטר מתחייב אף שלא ילוה א"כ הוי שטר שעיקרו לקנין להתחייב בו מיד והדין ע"מ כרתי ומהני גם לראיה כנ"ל. וממילא לר"מ לכאורה לא אמרינן כלל עבז"ל א"כ ודאי קשה ממתני' דלדידיה אין כותבין ואקרי וכ' ל"ח. אך למ"ש הרמב"ן בד' הרי"ף הנ"ל דדוקא כשאינו ראוי למסור לבע"ד כמו התם לנחי' גבי עדים כו' אבל כשבידם ליתנו לבע"ד מהני מיד ולא חשוב מפי כתבם ע"ש. וא"כ י"ל בשטר הקנאה או לאביי או א"צ מטי לידיה וזכו לו ויכולין ליתנו למלוה שוב מהני מיד וחשיב ע"ח ושפיר זכו גם לר"מ וכותבין כנ"ל. והיה אפשר דגם אי מצוה ליתנו לידו שאין רשאין ליתנו למלוה מ"מ מהני דכיון שנותנין ללוה עכ"פ נפיק מת"י שהוא יכול ליתנו למלוה וג"כ חשיב ראוי לרמב"ן ומהני מיד. אולם בש"ע ולהרבה פוסקים דלא מהני מה שראוי למסרו דמ"מ כל שת"י העדים דא"ב כבשי לאו עדות הוא כנ"ל. וקשה כנ"ל:
יג. אולם לר"מ לא קשה די"ל דאביי מודה דר"מ לטעמיה דחייש למעוטא חיישינן דאקרי וכ' ולכך דחה לרבנן כיון דבשטר דלאו הקנאה כי לל"מ לא כ' והיינו לרבנן דמהני ש' הקנאה ורק בלאו הקנאה כנ"ל. לא חיישינן אקרי וכ' דלא שכיח כנ"ל. ואמר בהך לישנא לאפוקי לר"מ כנ"ל דאל"ה גם לדידיה לא הוי ניחא ועכשיו שפיר לאביי לרבנן ע"מ כרתי והוי תמיד שטר קנין:
יג. אך עדיין החשש שמא כבר לוה וא"כ השטר רק לראיה ועח"כ ול"א עבז"ל ושוב שמא ימסר אח"כ השטר ויגבה שלא כדין. אך בהא דכ' שטר ללוה כ' תוס' לקמן דהא דחיישינן שלא ימסר אף דבלא ריעותא לא חיישינן הוא רק משום שאין רואין ההלואה הוי ריעותא דמורה שעדיין לא לוה ע"ש. וא"כ משני שפיר אביי דכותבין ממ"נ אי לא לוה הוי שטר קנין ועבז"ל ואי לוה שוב אין ריעותא ומסתמא ימסר ביום שנכתב כנ"ל. וא"כ מתני' דמצא שט"ח לא קשיא כלל דשם הריעותא מצד דנפל שוב החשש שמא לוה וכ' אח"כ השטר והוי לראי' דל"ש עבז"ל ומסר אחר זמן ולכך לא נזהר דפסול כמו שפירש"י ושפיר לא יחזיר:
יג. ופריך עלה ממתנה דלא יחזיר שמא נמלך והא במתנה אי לא נתן שוב עבז"ל וזכה כבר ואי כבר הקנה לו קודם כ' השטר לכ"ע יחזיר. והוצרך לשנוי' דבעי מטי לידיה ושוב פריך ממתני' דע"כ כיון דבעי מטי לידיה שאינו רוצה להשתעבד מעכשיו רק אם ילוה בסוף א"כ שוב הוי תמיד עיקרו לראיה ועח"כ. וע"כ דסבר אביי כר"י דגם בשטר ראיה ע"מ כרתי ומהני עבז"ל. ופריך א"כ ממתני' דמצא שט"ח דהא גם אי לוה מקודם והשטר לראיה ג"כ עבז"ל כנ"ל וא"ש:
יג. עוד י"ל דהנה ד' הרמב"ן ובש"ע ס' ל"ט דכש"כ שטר בציוי מלוה ושיעבד לו נכסיו מחויב מלוה להלות לו כקנין ע"ש דהוי כחליפין חיוב גופו להלות עבור שקנה השיעבוד נכסי. וא"כ למאי דפסק רמ"א ז"ל דמכר לא חשיב זכות אף בפחות דשמא אינו מרוצה ואף דרוצה אח"כ לא זכו עבורו. ואף דבידו שלא ירצה כשיודע דאף בזכות יכולין למחות מ"מ כיון שמצד עצמו אינו זכות א"י לזכות דאל"כ היה כל דבר חשיב זכות דהברירה בידו רק כנ"ל. דלא שייך טעמא דכ' רש"י בזכות דאנן סהדי אלו ידע היה משוי שליח. דבהנ"ל אם ידע לא היה עושה שליח דלא יוכל לחזור ואינו זכות. ודוקא מתנה ע"ש. וא"כ לרמב"ן הנ"ל אין כאן זכות כלל למלוה מה שמשתעבדי נכסיו הא עי"ז יהיה מחויב להלות לו והוי כמכר עכ"פ כנ"ל. ואף דאינו חייב להלות משום שהיה שלא מדעתו. אבל ממש הוא כנ"ל דגם במכר לא יתחייב כשלא ירצה שהיה שלא מדעת כן בזה דעכ"פ לא שייך אם היה יודע אנן סהדי דהיה עושה אותם שלוחים לזכות השיעבוד נכסים דז"א דלמא לא היה רוצה דכשהיה מדעתו היה מחויב ע"י זכי' זו להלות לו כנ"ל ואינו זכות כלל. ואיך נימא עדיו בחתומיו זכין לו:
יג. אמנם למסקנא דבעינן מטי לידיה וא"כ הזכי' רק על תנאי אם ילוה ויתנו לו השטר א"כ שפיר זכי' זו על תנאי הוי שפיר זכות שלא היה חייב כלל להלות לו גם אלו ידע והיה עושה שלוחים לזכות בשיעבוד ע"ת כזה דאם אינו מלוה לא קני השיעבוד כלל ואין כאן קנין חליפין כלל דעדיין לא קנה כיון שהברירה ביד הלוה אינו מתחיל שיעבוד כלל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות. ואם באמת ילונו הוי שפיר זכות מה שמשועבד למפרע מעכשיו כנ"ל. וא"כ למ"ש בשטר הקנאה דא"צ מטי לידיה:
יג. או לס"ד דש"ס באביי דעדיו בחתומיו זכין לו גם בלא מטי לידיה ואינו על תנאי א"כ שוב אינו זכות כלל ואיך עבז"ל:
יג. אמנם למ"ש הר"ן פ"ב דקדושין גבי שמא נתרצה אב דיש ג' חלוקים בדבר שסתמא חוב לא מהני רצוי אח"כ שיהי' איגלאי כו'. אבל בדבר שעומד לכך ולכך בקדושין תלי' אי נתרצה אח"כ אגלאי מלתא למפרע שהי' זכות והועיל. ואי לא נתרצה איגלאי להיפוך. וגבי מכר כ' ג"כ הפ' דאמרינן אגלאי ע"ש החולקין על מהרי"ו ובד' פרקים מבואר בגמ' ע"ש:
יג. וא"כ י"ל גם כאן כיון דחזינן דהלוה לו אח"כ א"כ איגלאי מילתא שהי' רוצה להלות לו ושוב הוי זכות מה שנשתעבד מאז שחתמו. ואף שהי' מחויב להלות מה בכך הא מלוה לו באמת ואף להרמ"א במכר דלא מהני ריצוי דהא ממ"נ אם לא נולד שינוי שהוקר וכה"ג א"כ לא הי' זכות דאם יודע לו יוכל לקנות אז דאין חילוק בין למפרע. ואם שינוי שוב לא שייך אגלאי למפרע. משא"כ כאן דכשרוצה להלות כשמלוהו ואז א"א שיחול השיעבוד למפרע שפיר אגלאי שהי' זכות מה שזכו אז בשיעבוד כנ"ל. ושפיר ס"ד דעבז"ל אף בלא מטי לידי'. וא"כ שפיר לא הוי קשה כלל משנה דמצא שט"ח דניהו דחייב מודה וחשיב מטי לידי' אבל עכ"פ שמא לא הלוה לו כלום א"כ אף שרוצה ליתן לו בחנם מ"מ לא מהני להיות עדיו בחתומיו זכין לו למפרע דהא אז לא הי' זכות כלל כנ"ל דהי' חייב להלות. ולא שייך כלל אגלאי למפרע ע"י שמקבל חנם שהי' רוצה להלות כנ"ל. וא"כ עדיין יגבה שלא כדין אף דמודה והי' שפיר לאביי כנ"ל. ולכך פריך ממתנה דנמלך מה הוי הא מתנה זכות גמור ועדיו בחתומיו זכין לו שכבר זכו ומשני דצריך מטי לידי' וע"ז פריך שפיר ממתני' דשוב זכי' זו על תנאי הוי זכי' בשעת מעשה וא"ל משום אגלאי למפרע כנ"ל. א"כ ממילא כשחייב מודה דהוי מטי לידי' אמאי לא יחזיר כנ"ל וא"ש בעזה"י:
יג. עוד י"ל דכמו דמגבי' מציאה לחברו חשוב תופס לבע"ח בשחל"א וכ' הרא"ש דלא רבי רחמנא זכי' רק כשאין חוב לאחר ע"י זכי' זו ע"ש. וא"כ ניהו דמחייב עצמו בשטר במה שאינו חייב יכולין לזכות השטר למלוה אף דחב ללקוחות בזכי' זו מ"מ עיקרו הוא מתנה דבר שלו דיכול לעשות בשלו מה שירצה דעדיין לא מכר לאחר ואין כאן חוב רק שמסתעף ולא חשיב חב כו'. אבל כשבאמת לוה. דהלוה חייב ב"כ וב"כ רק כל הזכי' שיהי' לו דין שטר לגבות ממשעבדי שימכר א"כ אין בזכי' זו רק במה שחוב לאחרים. דבשלמא במתנה ומכר כשחל זכי' זו לא מהני מכירתו לאחר ואין כאן חב. משא"כ בשט"ח דהמכירה מהני אף דמשועבד וכל הזכי' הוא רק שיוכל לגבות מן אחרים שלקחו שפיר הוי הזכי' לחוב לאחרים דלא רבי רחמנא זכי' כזו ולא מהני כמו מגבי' מציאה כו' אף שעדיין לא זכה בו אחר רק מונע כנ"ל. והגם דאפשר לחלק כיון שבידו שלא למכור ותלוי בדעתו לא חשיב חב. מ"מ אינו מוכרח כלל דהא אם לא ימכור אינו זכות כלל דמיני' אין חילוק. וכל הזכות הוא רק כשיהי' חוב לאחרים וי"ל שפיר דלא מהני וא"כ לא הוי קשה ממתני' די"ל לאביי דהא דכותבין שטר ללוה הוא ממ"נ אי לא לוה א"כ עיקרו זכות שמתחייב במה שאינו חייב אף שלא ימכור לאחרים ושפיר עדיו בחתומיו זכין לו אף לגבות מלקוחות כנ"ל. ואי באמת לוה דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו שוב אין ריעותא ומסתמא ימסור השטר מיד. משא"כ מתני' דנפל איתרע שפיר חיישינן שלוה וכ' אח"כ ליתן בניסן כו' דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו דחב לאחרים כנ"ל. ופריך ממתנה כי נמלך כו' והא בזה שפיר זכות כנ"ל ומשני דבעי מטי לידי'. וא"כ שוב אף אי לא לוה חשיב חב לאחרים דכשלא יתנו אח"כ לא יזכה ואם יתנו אח"כ שוב מיני' אין חילוק דגם שיזכה משעת מסירה יתחייב ויגבה מיני'. וא"כ זו הזכי' שיזכו בשבילו מיד מזמן ראשון ע"ת אם יהי' מטי לידי' הוא רק חב לאחרים שאין נ"מ רק ללקוחות. ואף אי לא לוה חשיב חב ולמה כ' שטר ללוה לאביי וע"כ דסבר דלא חשיב חב לאחרים כנ"ל כמו שמתפיס הלוה בעצמו וכנ"ל. וא"כ ממילא אף שבאמת לוה לא חשיב חב ושפיר זוכין בשבילו ופריך שפיר ממתני' כנ"ל וא"ש משא"כ מעיקרא לא מצי למיפרך כנ"ל:
יג. שם היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ותמהו בתוס' דא"כ גם כר' אסי מצי למימר ומשום דחיישינן לפירעון וכנ"ל:
יג. וי"ל למ"ש לעיל די"ל מה דס"ד דלא חיישינן לפירעון. דהא א"י א"פ חייב אף בלהל"ל להרבה פוסקים ורק בלקוחות ברי דטענינן להו וא"כ במודה לוה רק ח' פירעון וקנוניא דעכ"פ מהני טעמא דשמואל א"א דפרע הוי קרע לי' דהוי מלתא דלא שכיחא ולא טענין להו כשלוה מודה ושוב נשאר א"י א"פ גם נגד לקוחות דעכ"פ ודאי נשתעבדי נכסי וספק אם פקע ע"י פירעון כנ"ל. וי"ל דאביי סבר ג"כ כנ"ל. רק עכשיו דיש חשש שמא כ' ללות בניסן ואין כאן שיעבוד כלל על הלקוחות ורק משום עדיו בחתומיו זכין לו וזה למסקנא דוקא במטי לידי' בסוף ורק דמה שמודה חשיב מטי לידי' שיהי' השיעבוד למפרע. וא"כ שוב לא שייך לחייב הלקוחות מטעם א"י א"פ שהוא משום חזקת חיוב. דהוי חזקה שלא נתבררה דעד עכשיו שייך שמא כ' ללות כו' ואין התחלת שיעבוד על הלוקח. ורק עכשיו שמודה ומצוה ליתן יהי' השיעבוד למפרע ושוב יש הספק שפרע וככל חזקה שאין מבוררת כנ"ל בטריפה יב"ח ע"ש. ואף דלא דמי לגמרי דתרתי דסתרי דאי פרע ע"כ לוה ז"א דגם כה"ג חשיב לא נתבררה ועוד דלרש"י לוה אח"כ ופרע וכנ"ל:
יג. וא"כ מישב הש"ס שפיר לאביי עכשיו דבעי מטי לידי' דהטעם במשנה משום חשש פירעון כנ"ל משא"כ כר' אסי לא מצי אמר דבשטר הקנאה דא"צ מטי לידי' א"כ החיוב ודאי שוב לא הי' חוששין לפירעון וקנוניא כנ"ל. ולכך נטר הש"ס עם הקושיא והתי' ממתני' עד דמשני מטי לידי' כנ"ל:
יג. והא דפריך לשמואל כו' ולכאורה להנ"ל דלמא דוקא בשטר הקנאה סבר שמואל דלא חיישינן לפירעון כנ"ל כיון דע"כ לא בעי מטי לידי' א"כ ג"כ י"ל דמוקי מתני' בשטרי דלאו הקנאה ומודה דחיישינן לפירעון. אך ז"א דשמואל גם באין חייב מודה סבר יחזיר בשה"ק דלא חיישינן לפירעון א"כ אא"ל הטעם כנ"ל דהא טוען ברי פרעתיי. וע"כ דל"ח כלל ופריך שפיר. ומיושב לשון רש"י ולשמואל כו' ל"ח לפירעון בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה כו' דלכאורה למותר הא מיירי עכשיו בחייב מודה. ולמ"ש מיושב דאל"ה לא הוי קשה ורק מה"ט הוא דפריך:
יג. עוד י"ל דבשבת פ' המוציא ע"ט מסיק ר' אשי במוצא שטר פרוע דלוה חייב לר"י מהני מפני שצריך לו להראותו לבע"ח שני דגברא דפרענא אנא שפורע חובותיו ע"ש. וא"כ לא שייך כלל טעמא דשמואל א"א דפרע כו' דהא צריך לו כנ"ל ומשהי לי' לוה. ומצי מוקי מתני' כר"י:
יג. אמנם זה שייך אי אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה א"כ כשהשטר ביד לוה יכול להראות דפרע דהא ודאי לוה. אבל אי כ' שטר ללוה [בלי מלוה] א"כ אין הוכחה כלל ממה שהשטר בידו דגברא דפרע הוא דשמא כ' לו שטר ולא לוה בו כנ"ל. וא"כ לר' אסי י"ל דדוקא בשטר הקנאה אמר שמואל דל"ח לפירעון כיון דכותבין שטר כזה ללוה בלי מלוה שוב לא שייך כנ"ל. משא"כ בשטר דלאו הקנאה רק לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וכן שטר כותבין ללוה ולא שייך הנ"ל ול"ח לפירעון דא"א דפרע כו'. וא"כ י"ל לפי דיוק הרמב"ם ז"ל דלא יחזיר הא אם החזירו גבי. והיינו ע"כ דאינו חשש גמור לפירעון מטעם אם איתא וא"כ י"ל דאביי לא בעי לאוקמא כר"א דא"כ יש חלוק דבש' הקנאה דכ' ללוה כו' שייך א"א דפרע כנ"ל ודיעבד מוחזר וגבי. ובש' דלאו הקנאה אף דכי ל"ל לא כ' מ"מ שוב חשש פירעון ספק גמור דשייך להראות דגברא דפרע הוא וגם דיעבד לא גבי וא"כ אינו שוה במתני' הדין דלא יחזיר דסתמא תני מצא שט"ח והוא בין שטר הקנאה או לא הדין דלא יחזיר והא יש חילוק בהחזירו כנ"ל כיון דמשום ח' פירעון ואמר שפיר משום דקשי' לי' בש' דלה"ק כו' וע"כ משום ח' פירעון ויש חילוק ולכך אמר עדיו בחתומיו זכין לו ושפיר שוה בכל שטר דלכתחלה הוא דלא יחזיר ודיעבד גבי כנ"ל:
יג. עוד י"ל דלכאורה מאי שייך א"א דפרעי' כו'. עכ"פ אחר שנפל יש חשש שתבעו ופרע לו דכן הדין באבד שט"ח וכ' לו שובר. ועתה מצוה להחזירו משום קנוניא ואף דלעולם יכול לעשות קנוניא כשיש לו שובר מאי דא"י לתקן א"א. דגם בלוקח השטר בחזרה שייך כן. ומ"מ כיון שנפל שייך כנ"ל אך א"כ לא שייך נפל איתרע דע"כ נפל מקודם שפרע. אך נהי דליכא ריעותא מ"מ כיון דעכ"פ אבד השטר גם לדברי המלוה וא"כ חזר אח"כ כמלוה ע"פ שאפשר שנפרע דליכא חזקה. ואיך יגבה מלקוחות. כיון דהודאת לוה לא מהני. וצ"ל דגם לקנוניא לחוד לא חיישינן בליכא ריעותא. וממילא כיון דלא שייך איתרע כנ"ל. שוב מהני הודאת לוה אף בלי חזקה:
יג. אך לכאורה א"צ לקנוניא כמו דלא מהני הודאתו על שנמסר ביום שנכתב משום שאין חב לעצמו בהודאתו לא עדיף מעד דעלמא כן בזה שיש לו באמת שובר ואינו ירא שיגבה ממנו. שוב הודאתו אינו מפסיד רק ללקוחות ולא מהימן. אך ז"א כיון דמודה בב"ד שלא פרע מודה שהשובר פסול דהודאתו יותר מעדים ורק קנוניא ולא חיישי' כנ"ל:
יג. אמנם א"כ שוב איכא לאוקמי מתני' באין הלוה כאן לא מודה ולא כופר. דשפיר ביש אחריות לא יחזיר דשמא פרע אחר שנפל ויש לו שובר ומ"מ יגבה מלקוחות דאין הפסד ללוה דכל שלא הודה יועיל השובר והחשש משום לוקח שלא באחריות כמו שפירש"י ז"ל. משא"כ אין בו אחריות יחזיר דלגבי לוה אין חשש דע"כ החשש שפרע אח"כ ויש לו שובר כנ"ל:
יג. אמנם כיון דלאביי אף דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בעי מטי לידי' א"כ באין לוה כאן לא יחזיר גם בא"ב אחריות שמא לא לוה כלל דכ' הי' ונמלך כו'. וא"כ ע"כ שלוה מודה ושוב אא"ל כנ"ל וצריך לומר משום חשש קנוניא. ולכך לס"ד דלא בעינן מטי לידי' לא הוי קשיא לי' מתני' דשפיר חיישינן לפרעון גם לשמואל כנ"ל דאיכא לאוקמי כנ"ל דיחזיר בא"ב אחריות. רק עכשיו דבעי מטי לידי' א"א לאוקמי כנ"ל ופריך שפיר ומשני לקנוניא כנ"ל:
יג. שם אי ס"ל כרב אסי כו' וכ' רש"י אי קשיא ע"כ כר"א ס"ל ותי' דמודה אביי בלא מטי לידי'. וא"כ מוכח מגמ' דבשטר הקנאה לא בעי מטי לידי' וקשה על הרי"ף שפ' דגם בש' הקנאה צריך מטי לידי'. אך לק"מ דגמ' אמר שפיר דאי כאביי ס"ל ע"כ לא מיירי שמואל בחייב מודה דא"כ ל"ל שטר הקנאה כיון דמטי לידי' וע"כ דמיירי באין חייב מודה ואעפ"כ בש' הקנאה יחזיר וע"כ דלא בעי מטי לידי' בש' הקנאה אבל אי ס"ל כר' אסי י"ל שפיר דבעי מטי לידי' בש' הקנאה ושמואל מיירי בחייב מודה ואעפ"כ דוקא ש' הקנאה כיון דמטי לידי' משא"כ סתם שטר ח' דאיקרי וכ' ולא יחזיר משום שמא כ' כו' ולא מהני מטי לידי' כנ"ל. ומאי דאמר לקמן י"ד וכ"ש הכא דלא מודה דחיישינן לפרעון קאי הכל על דלעיל אי ס"ל לשמואל כאביי ע"כ בלא מודה מיירי כנ"ל. דעלה הוא דמסיק תיובתא דשמואל בתרתי דאי ס"ל כר' אסי ליכא תיובתא דשפיר אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר שמא כ' בניסן כו'. ורק אהא דאמר שמואל אומר הי' ר"מ שטר שאין בו אחריות כו'. אבל לא על מה דאמר במצא שטר הקנאה כו':
יג. שם לטעמי' דאמר שמואל אומר הי' ר"מ שטר חוב שאין בו אחריות כו'. אינו מובן הטעם. ותוס' כ' כיון דמחל השיעבוד מחל גם מב"ח הקרן ע"ש. ותמוה למה נאמר כן. וגם א"כ למה לקח שטר. וצ"ל כמו הכיר כו' לשם מתנה כו' כסיפא לי' כו' ודוחק. וי"ל דהפי' הוא דהכפי' מחל לו דבכל מחילת השיעבוד נכלל גם שיעבוד דמיני'. וממילא מיתומים ושלא בפניו לא יגבה. ובתורת מצוה דמכין אותו כו' י"ל דגבי. לחד פי' בתוס' דמלוה עצמו גובה בקיום. א"כ שפיר יחזיר אף שטוען מזויף דכשלא יקיים לא יגבה ובקיום מיני' כדין גבי ומיתומים לא יגבה. ולפי' אחר בתוס' דגם מיני' לא מהני קיום א"כ ע"כ הפי' דלא גבי כלל אף בתורת כפי'. י"ל דמ"מ מצוה דפריעת בע"ח לא מחל רק הכפי' בכלל השיעבוד שמחל וכהאי דפ' בתרא דכתובות ע"מ שלא לפרוע כו' בסיפא מיהא א"ל ע"ש. ואפשר דמהני תפיסה:
יג. אך אם הי' תועלת קשה מה פריך אמאי יחזיר והוצרך לשנויי לצור. והא מועיל לתפיסה כנ"ל. ולפי' תוס' הנ"ל תמוה דהא יחזיר לגבות מיני' ע"י קיום. ונראה דפי' הש"ס כיון דלא מיירי שהוא רוצה עתה לגבות ממנו דממ"נ יקיים ויגבה מיני' ואי לא לא. רק לענין להחזיר לו השט"ח. וא"כ כיון דלוה טעין מזויף אינו רוצה שיהי' לו שטר מזויף עליו אף שא"י לגבות בו דלנ"ל דליפשי' שטרא עלי'. רק כשהשטר ביד מלוה א"י לכופו שיקרענו דיכול לטעון שיבקש קיום וימצא ואין לוה נאמן מזויף להוציא שנחייבו לקרעו. אבל כשהשטר ביד המוצא שאבד שפיר כיון שטוען מזויף אמאי יחזיר למלוה מספק כל שלא קיימו כיון דאי מזויף מחויב לקרעו ושלא להחזיר למלוה. ומדויק לשון הגמ' אמאי יחזיר. ולא למה לי' למלוה דיש תועלת כנ"ל. רק הקושיא כנ"ל. ומשני לצור דכיון דהנייר שלו וראוי לצור כשהוא שלם ולא כשיקרענו. א"כ החיוב עכ"פ להחזירו למלוה רק כשיש חשש גבי' שלא כדין לא יחזיר משא"כ אין חשש רק דלא ניחא לי'. מ"מ יחזיר כנ"ל:
יג. ועוד דס"ד דש"ס כשאין בנייר שוה פרוטה לצור'. ואבידה שאין בה שוה פרוטה הוי של מוצא ואינו חייב להחזיר כדיליף מאשר תאבד כו' ורק משום דהשטר שוה לגבות חשיב שוה פרוטה דלא אימעט שטרות. ואם כן כיון דבלא קיום אינו יכול להוציא מלוה דשמא מזוייף כן לענין להוציא מהמוצא ניהו דאם יקיימנו שוה פרוטה כדי לגבות מלוה מ"מ אם באמת מזוייף לא ימצא קיום ואינו שוה פרוטה והנייר דמוצא אם כן אינו חייב להחזירו כלל עתה כל שאינו מקוים. ואם יקיימנו באמת יחזיר. ועוד דאף שיקיימנו א"צ להחזיר דכיון דלוה טעין מזוייף לא מהני אף הקיום לגבות מיתומים ולקוחות משום דנפל איתרע. ורק מלוה גופיה כמו שכתבו תוס' הטעם דאי מזוייף יכול לברר ע"ש. אם כן לענין המוצא לא מהני הקיום כמו לענין לקוחות ומחזיקינן שמזויף אף דיקיימו. ופריך אמאי יחזיר ומשני לצור היינו דמיירי ששוה פרוטה לצור. וגם אי מזוייף יש חיוב השבה כנ"ל. ואם כן יש לומר גם כן דמהני בתורת כפייה או דיועיל תפיסה כנ"ל:
רש״ש
יג. גמרא אביי אמר עדיו כו' משום דק"ל כו'. נל"פ משום דפשטא דמתניתין דכותבין שטר ללוה כו' משמע אפי' דלאו אקניתא רק אי הוה תירוצא דר"א במתניתין דהכא נכון בעיני אביי הי' סובל הדוחק במתניתין דכותבין כו' לאוקמה באקניתא דוקא אבל משום דק"ל כו' וע"כ צריך לאוקמה בטעם אחר וכדמסיק א"כ אין לנו הכרח לאפוקי מתניתין דכותבין מפשטה ומטעמא דעדיו בחתומיו זכ"ל ויש לכוון זאת בתירוץ התוס' וינצלו מגמגום המהרש"א ע"ד ונכון בעז"ה:
יג. רש"י ד"ה הני מילי (בסופו). שהוא ר"ה לשטרות. ר"ל וא"כ מוקדם הוא דאילו הי' ר"ה תשרי או שארי חדשי הקיץ שלפניו עד ניסן ה"ל מאוחר:
יג. תד"ה אביי. ועוד כו' שלא ידעו מאימתי לגבות. עמש"כ בר"ה ע"ד המהרש"א דשם:
ביאור שטיינזלץ
יג. בשטרי הקנאה. כלומר, שטר שכתוב בו שהלווה משעבד למלווה נכסיו מתאריך כתיבת שטר זה בין אם ילווה בין אם לא, דהא שעביד נפשיה [שהרי שעבד את עצמו] משעת ההקנאה ולא משעת ההלוואה בפועל, ולכן בדין יכול לטרוף מן הלקוחות.
יג. ושואלים: אי הכי, מתניתין דקתני [אם כך משנתנו ששנה] בה: "אם יש בהן אחריות נכסים — לא יחזיר", ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו] זאת כשהחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף [ויבוא לטרוף] מן הלקוחות שלא כדין, אמאי [מדוע] לא יחזיר?
יג. נחזי [נראה] אי [אם] היה זה בשטר הקנאה — הא שעביד ליה נפשיה [הרי שיעבד לו את עצמו] מתאריך כתיבת השטר! אי [אם] היה זה בשטר שהוא לא שטר הקנאה — ליכא למיחש [אין לחשוש] דהא [שהרי] אמרת כי ליכא [שכאשר אין] מלוה בהדיה [עמו] לא כתבינן [כותבים אנו] ללווה אלא שטר הקנאה.
יג. אמר לו רב אסי: אינו כן, אף על גב [אף על פי] דשטרי דלאו [שאלה שטרות שאינם] שטרי הקנאה, כי ליכא [כאשר אין] המלוה בהדיה [עמו] לא כתבינן [אין אנו כותבים], מתניתין [משנתנו] יש להסביר כי כיון שנפל אתרע ליה, וחיישינן דלמא אקרי וכתוב [הורע תוקפו ואנו חוששים שמא הזדמן לו וכתב] בכל זאת שלא כדין.
יג. אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו, שכאשר חותמים העדים על השטר הרי הם מזכים את השעבוד עבור המלוה, וחל השעבוד מאותו רגע, ואפילו היו אלה שטרי דלאו [שטרות שלא] עשויים להקנאה מפורשת זה דינם.
יג. וטעמו של הדבר — משום דקשיא ליה [שהיה קשה לו] כיון דאמרת בשטרי דלאו [שאתה אומר שבשטרות שאינם] שטרי הקנאה כי ליתיה [כאשר אין] המלוה בהדיה [עמו] לא כתבינן [אין אנו כותבים] שטרות אלה, גם ליכא למיחש דאקרי וכתוב [אין לחשוש שהזדמן וכתב], אלא יש לומר שעצם חתימת השטרות מחייבת.
יג. ומקשים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: מצא גיטי נשים ושחרורי (שטרי שחרור) עבדים, דייתיקי (שטרי צוואה), שטרי מתנה ושוברים (קבלות) על תשלומים — הרי זה לא יחזיר לבעליהם, שמא כתובים היו ונמלך עליהם כותבם שלא ליתנם. ומעתה יש לשאול: וכי [וכאשר] נמלך עליהם מאי הוי [מה היה בכך]? והא [והרי] אמרת כי עדיו בחתומיו זכין לו, שמיד עם חתימת השטר זכה בו המקבל, ואם כן מדוע לא יחזיר לו?
יג. ומשיבים: הני מילי [דברים אלה ] שזכה המקבל על ידי חתימה, אמורים דווקא היכא דקא מטו לידיה [היכן שהשטרות הגיעו לידו], שאכן נגמרה העיסקה. אבל היכא [היכן, כאשר] לא מטו לידיה [הגיעו לידו] לא אמרינן [אין אנו אומרים].
יג. ושואלים: אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה] מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר. ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו] זאת דווקא כשחייב מודה, ומשום החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי.
יג. בשלמא [נניח] לשיטת רב אסי שאמר שכותבים שטר ללווה רק בשטרי אקנייתא [בשטרות הקנאה] — מוקי לה בשטרי דלאו אקנייתא, וכדאמרינן [מעמיד, מסביר הוא, אותה, את המשנה, בשטרות שאינם שטרות הקנאה, וכפי שאמרנו], אלא לשיטת אביי, שאמר: עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע לא יחזיר שטרות גם אם יש בהם אחריות?
יג. ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי כי מתניתין היינו טעמא [במשנתנו זה הטעם]: דחייש [שחושש הוא] לפרעון ולקנוניא. שאף שהלווה מודה, אנו חוששים שמא עשו ביניהם הלווה והמלוה קנוניא (הסכם של מרמה) שלאחר שהלווה החזיר את הכסף, יטען המלוה שלא קבל מאומה, ויטרוף קרקעות שמכר הלווה במשך הזמן, וכסף זה יחלקו הלווה והמלוה ביניהם.
יג. ושואלים: ולדעת שמואל, שאמר שלא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון ולקנוניא, מאי איכא למימר [מה יש לומר], כיצד נפרש את משנתנו? הניחא אי סבר לה [זה נוח אם סבור הוא] כשיטת רב אסי שאמר שרק בשטרי הקנאה כותבים שטר ללווה בלא המלוה — מוקי מתניתין בשטרי דלאו [יעמיד את משנתנו בשטרות שאינם] שטרות הקנאה. אלא אי סבר [אם סבור הוא] כשיטת אביי שאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
יג. ומשיבים: שמואל מוקי למתניתין [מעמיד, מסביר את משנתנו] כשאין החייב מודה, ולכן אינו מחזיר.
יג. ושואלים: אי הכי [אם כך] שאין החייב מודה, כי [כאשר] אין בהן אחריות נכסים אמאי [מדוע] יחזיר? נהי דלא גבי מן משעבדי [אם אמנם שאינו גובה מנכסים משועבדים], ואולם מבני חרי [חורין] הלא מגבי גבי [הוא גובה] שנוטל מנכסי הלווה, כאשר טוען הוא שכבר שילם!
יג. ודוחים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שמואל, אומר היה ר' מאיר: שטר חוב שאין בו אחריות נכסים — אין גובה בו לא ממשעבדי [מנכסים משועבדים] ולא מבני חרי [חורין], ולכן יכול להחזיר אותו.
יג. ושואלים: וכי מאחר שאינו גובה אמאי [מדוע] יחזיר? מה תועלת בשטר כזה? אמר ר' נתן בר אושעיא: יחזיר את השטר לצור על פי צלוחיתו של מלוה, שיוכל המלוה להשתמש בו כנייר בלבד.
יג. ושואלים: ונהדריה להו [ונחזיר אותו] ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה! שאם ערכו רק כנייר בלבד מדוע לא נחזירנו ללווה! ומשיבים: לוה הוא
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
הגהות מאלפס ישן
יג. נ"ב כגון:
יג. שלא שימש מטתו כצ"ל:
יג. נ"ב כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי:
יג. נ"ב הכנסת: