בבלי בבא מציעא — מו.

מו.וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מְחוּלָּלִין עַל מְעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת. טַעְמָא דְּאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, הָא אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת – לַיקְנֵי לְהוּ לְאִידַּךְ בִּמְשִׁיכָה וּפָרֵיק, דְּהָכִי עֲדִיף, דְּהָוֵה לֵיהּ נֻכְרַאי.● 24
מו.וְאִי אָמְרַתְּ מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין: נִיקְּנוֹ לֵיהּ מָעוֹת לְהַיְאךְ אַגַּב סוּדָר, וְלִפְרוֹק! דְּלֵית לֵיהּ סוּדָר. וְנַקְנִינְהוּ נִהֲלֵיהּ אַגַּב קַרְקַע! דְּלֵית לֵיהּ קַרְקַע.● 18
מו.וְהָא עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן קָתָנֵי! בְּגוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן גַּבְרָא עַרְטִילַאי דְּלֵית לֵיהּ וְלָא כְּלוּם? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. שְׁמַע מִינַּהּ.● 15
מו.וְאַף רַב פָּפָּא הֲדַר בֵּיהּ. כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי דִּינָרֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְּבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תְּווֹךְ.● 13
מו.וְכֵן אָמַר עוּלָּא: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין.● 10
מו.אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת וַאֲפַרְנְסֵם, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית מִמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי. אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת – מוּתָּר, וְאִם לָאו – אָסוּר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, הָוְיָא לֵיהּ הַלְוָאָה, וְאָסוּר! אִשְׁתִּיק.● 14
מו.אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּפְרוּטָטוֹת שָׁנוּ, דְּלֵיכָּא עֲלַיְיהוּ טִבְעָא. וְאִידֵּי וְאִידֵּי פֵּירָא הָווּ, וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְּנוֹ בַּחֲלִיפִין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית, וְלָא קָתָנֵי: דִּינָר יָפֶה וּטְרֵיסִית. שְׁמַע מִינַּהּ.● 13
מו.רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם בְּדָמִים וּבִפְרוּטָטוֹת, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ, נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.● 6
מו.תָּא שְׁמַע: כׇּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפִין. כׇּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, מַאי נִיהוּ – מַטְבֵּעַ, וּשְׁמַע מִינַּהּ מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין!● 8
מו.אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר:● 4
מו:כׇּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפִין.● 22
מו:הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֵּיצַד? הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ.● 18
מו:וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא – מַטְבֵּעַ, מַאי ״כֵּיצַד״? הָכִי קָאָמַר, וּפֵירֵי נָמֵי עָבְדִי חֲלִיפִין, כֵּיצַד – הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר.● 13
מו:הָנִיחָא לְרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר פֵּירֵי עָבְדִי חֲלִיפִין, אֶלָּא לְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: כְּלִי – אִין, אֲבָל פֵּירֵי לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי ״כֵּיצַד״?● 12
מו:הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ דָּמִים שֶׁהֵן כַּחֲלִיפִין, כֵּיצַד? הֶחְלִיף דְּמֵי שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ דְמֵי חֲמוֹר בְּשׁוֹר.● 14
מו:מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה.● 12
מו:וּמִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.● 6
מו:וּלְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת, מְתָרֵץ לַהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת.● 8
מו:אֶלָּא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירֵי לָא עָבְדִי חֲלִיפִין וּמַטְבֵּעַ לָא קָנֵי, הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? עַל כֻּרְחָךְ כְּרַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לַהּ.● 9
מו:תְּנַן: כׇּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וַאֲפִילּוּ כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּכִיס מָלֵא מָעוֹת! תַּרְגְּמָא רַב אַחָא: בְּדִינָר אַנְ[יָ]קָא וַאֲנִיגְרָא, אֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מַלְכוּת, וְאֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מְדִינָה.● 8
מו:וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי כְּלָל. אֲבָל פְּסָלַתּוּ מְדִינָה, דְּסָגֵי לֵיהּ בִּמְדִינָה אַחֲרִיתִי – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין.● 6
מו:וְאִי אַשְׁמְעִינַן פְּסָלַתּוּ מְדִינָה – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי לֵיהּ לָא בְּצִנְעָא וְלָא בְּפַרְהֶסְיָא. אֲבָל פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת, דְּסָגֵי לֵיהּ בְּצִנְעָא – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא, וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. צְרִיכָא.● 5
מו:אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הוּנָא: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״, קָנָה,● 7
בבלי בבא מציעא מ״ו.
רבינו חננאל
מו. ואקשי' על רב פפא דאמר מטבע נקנה בחליפין מהא דתנן במעשר שני פ' המוליך פירות וכו' היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ליקננהו לחבריה המעות הללו אגב סודר וליפרוק הפירות של מעשר שני של זה דהכי עדיף דהוה ליה נכרי ואין חייב חומש לפי שהוא קונה מעשר שני של חבירו הוא ואינו פודה לפי שאינו שלו. ופרקינן דלית ליה סודר ולא קרקע. ומתמהינן וכי יגע התנא לקבוע משנה על אדם יחף מגולה ראש אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין ש"מ.
מו. ואף רב פפא הדר ביה מהאי סברא דרב פפא הוו ליה י"ב אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסקופה דביתיה כי אתא נפק רב פפא לאפיה עד תווך כי היכי דליקדו' וליקבלינהו לזוזי עד דלא ייתי ויחזיק בההיא אסקופא דאקני ליה דקיימ' לן אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי כלומר כיון שגבה הקרקע זכה במטלטלין ואין יכול לחזור בו. פי' תווך שם מקום ומפורש במסכת נדה (ד' לג ע"ב) דאזל רב פפא לתווך ואמר ליכא צורבא מרבנן הכא דליקבלינהו לאפיה וכו'. מתיב ר' אבא לעולא דאמר אין מטבע נעשה חליפין מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות בידו מותר אין לו אסור דינר זה זולתי טריסית הוא דתנינן בתוספתא אוכל פועל קישות ואפי' בדינר כותבות אפי' בטריסית ואי סלקא דעתך דאין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית ששוה יתר מדינר שנתן לו דהויא ליה רבית. ופרקי' בפרוטות שנינו כלומר תן לי בדינר מעו'. [מעות] הללו פרוטות הן כגון אסימון שאין לו מטבע שקונין כדתנן מעות הרעות קונות את היפות ואמרינן אין דייקא נמי מדלא קתני ואני פורע לך דינר יפה אלא קתני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר שמעינן מינה דהכי אמר ליה תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך פרוטות יפה דינר טריסית.
מו. רב אשי אמר לעולם כדקתני וכיון דאית ליה מעות שרי נעשה כאומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דליתה אגר נטר לי' וכל כי האי גוונא יד ביד שרי אע"ג דטפי ליה דכי מקח וממכר דמי ושרי. ת"ש מהא דתנן בקידושין פ"א כל הנעשה דמים באחר וכו' פי' כל דבר שנעשה דמים לחפץ כגון דינר כסף שנעשה דמים לטלית כיון שקיבל בעל הטלית את הדינר וזכה בו נתחייב בעל הדינר בטלית שכבר קנאה ועמדה ברשותו בזכיית בעל הטלית בדינר ש"מ דינר זה שהוא מטבע נעשה חליפין וקנה בעל הדינר את הטלית בחליפין.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
מו. וחוזר ואומר - הרי פירות של מעשר שני שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין:
מו. טעמא דאין בידו מעות - דמדקתני ואין בידו מעות ש"מ דאם היה בידו מעות שם בגורן לא היה אומר לו התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחבירו ומקנה אותם לו במשיכה:
מו. ופריק - וחבירו זה פודה את המעשר:
מו. דהכי עדיף - שאינה נראית ערמה כל כך להיפטר מן החומש:
מו. דהוה ליה - חבירו נוכראה לגבי מעשר וקרינן ביה ממעשרו פרט של אחרים:
מו. נקנינהו נהליה אגב קרקע - יתן לו זה בעל מעשר קרקע בחזקה ועמהן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן דתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה וחבירו זה יאמר הרי פירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוה ליה נוכראה והך קושיא לרב פפא לא מקשינן אלא אתמוהי קא מתמה אמתני':
מו. איכפל תנא כו' - נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו ואפילו הכי הפירות צריך ליתן לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין:
מו. ואף רב פפא הדר ביה - ממאי דאמר מטבע נקנית בחליפין:
מו. ואקנינהו לרב שמואל - שהיה הולך לשם כדי שיביאם לו שאילו לא הקנה לו לא היה נותנם לו מי שהפקדון אצלו שאם יאבדו בדרך יחזור רב פפא ויתבעם לו:
מו. אגב אסיפא דביתיה - מפתן ביתו אלמא מדאצטריך ליה לקנויינהו אגב קרקע ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין:
מו. עד תווך - שם מקום:
מו. וכן אמר עולא - האי וכן לעיל קאי אפלוגתא דרב ולוי:
מו. תובעין אותו - מעות שכרם ומזונותיהם:
מו. תן לי בדינר מעות - תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי אבל אני אעלה לך עד יום פלוני יפה דינר וטריסית קס"ד דינר יפה היוצא בהוצאה קאמר וטריסית מעה קטנה:
מו. ואפרנסם - אעשה צרכיהם כלומר אסלקם מעלי כל צורך סיפוק קרי פרנסה קונדרי"ר בלע"ז:
מו. אם יש לו בביתו - אותן מעות שהוא אומר:
מו. מותר - קס"ד דכיון דיש לו הוו להו חליפין דהחליף אלו באלו אותן שבביתו באלו ומחמת דוחקו אוזיל גביה לתת לו טריסית יותר ואין כאן משום רבית שהרי אין כאן שכר המתנה שהרי אין ממתין לו כלום שהרי הוא פורעו מיד דמשמשך את מעות השולחני נקנה לו הדינר שבביתו בכל מקום שהוא:
מו. ואם לאו אסור - דכיון דאין לו הדינר בביתו אין כאן חליפין אלא כשאר מכר בעלמא שהוא מתחייב לו הדינר לאותו זמן וטריסית מוסיף לו בשכר מעותיו שהמתין:
מו. ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין - ואין מטבע נעשה חליפין אפילו יש לו נמי אין קנוין לו במקום שהם שם ואין זו אלא הלואה ואע"ג דדרך מקח וממכר הוא קי"ל לקמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה. אסור אלא לאו שמע מינה מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין דהא הכא תרוייהו מטבע נינהו של שולחני נעשה חליפין ושל בעל הבית נקנה בחליפין:
מו. אמר ליה - רבי אבא לעולא:
מו. דלמא - מצית לתרוצינהו דאידי ואידי בין דשולחני בין דבעל הבית:
מו. בפרוטטות - מעות של נחושת שהם עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף:
מו. אמר ליה - עולא אין שפיר תרצת לה ודיקא נמי מדקאמר יפה דינר וטריסית דמשמע אעלה לך מפרוטטות שבבית שוה דינר וטריסית:
מו. ולא קתני דינר יפה - דלישתמע דינר של כסף טוב וטבוע:
מו. רב אשי אמר לעולם בפרוטטות - היא כדקאמרת מדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין שאפי' התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר ליה שאפי' הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהוה ליה הלויני עד שיבא בני:
מו. כל הנעשה דמים באחר - משנה היא בקדושין (דף כח.) וקס"ד דה"ק כל הרגיל להיות ניתן דמים באחר דהיינו מטבע:
מו. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין - אם נתנה בעלים בתורת חליפין בחליפי שור ופרה כיון שמשך בעל הפרה את המטבע נתחייב בעל המטבע בכל אונסין שיולדו בחליפין מעתה אם מת השור מת לו אע"פ שלא משך כו' אלמא קנה בחליפין של מטבע:
רי"ף
מו. דאיכא דמיתגר בד' ואיכא דמיתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דא"ל בד' הוה טרחינן ומתגרינן בארבעה אי בעית אימא הכא בבעל הבית עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה זילא בן מילתא לאיתגורא ואיב"א לעולם באיתגורא בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן עבידתא שפידתא וליחזי עבידתיה בריפקא ריפקא נמי מידע ידיעא בריפקא דמליא מיא ולא ידיעא אב"א לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך (משלי ג׳:כ״ז) אל תמנע טוב מבעליו)
מו. כללא דנקטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל בעה"ב לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי ואזל שליח וא"ל בתלתא תלתא זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא דאוזולי קא מוזלי גביה אבל אית להו עליה תרעומת דאמרי ליה הואיל ואמר לך בעל הבית בד' אמאי בצרת לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו
מו. והיכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ארבעה כדקא פסק להו והדר איהו שקיל תלתא מבעל הבית כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו
מו. ואי אמר להו שכרכם על בעה"ב חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא אי בד' יהיב להו בעה"ב ד' ואי בתלתא יהיב להו תלתא דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה ואי אפילו איכא מאן דמיתגר [בתלתא ומאן] דמיתגר בד' לא שקלי אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועלייהו דידהו דמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא מתגרינן לך אלא בד' והני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כיון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ארבעה שקלי ד' מבעל הבית דאמרי ליה אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשויא ארבעה ואי לא ידיעא עבידתיהו מאי דשויא כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרי דשויא עיבידתן ארבעה לא שקלי אלא תלתא כמנהגא אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דאמרי ליה אי לאו אמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי:
מו. פשיטא אמר ליה בעה"ב בתלתא ואזיל איהו ואמר להו בארבעה ואמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעלויא ואי שויא עיבידתיהו ד' שקלי ד' מבעל הבית ולא אמרינן אדעתא דתלתא קא עבדי והאי דקא עבדי מאי דשוי ארבעה אזולי הוא דקא מוזלי גביה אלא א"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעה"ב מאי אדיבורא דשליח קא סמכי דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוי ד' לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי קאמרו ליה כדקאמר בעה"ב מיתגרינן ולא כדקא אמרת את ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלו ד' דהא סבר בעה"ב וקביל ויהיב להו ארבע' ולא איפשיט הלכך לית להו אלא תלתא:
מו. (דף עו:) תניא השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת במה דברים אמורים שלא הלכו חמרים אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
מו. ונקנינהו נהליה אגב קרקע - אברייתא פריך כדפיר' רש"י וי"ל דאדרב פפא פריך אי אמרת בשלמא דאין מטבע נקנה בחליפין מיירי שיש לו סודר ואין לו קרקע דהשתא לא הוי ערטילאי אלא אי מטבע נקנה בחליפין ומיירי שאין לו סודר וגם צ"ל דמיירי בגורן שאינו שלו אכפל תנא כולי האי והדאמר והא עומד בגורן קתני לאו פרכא היא אלא מסיק למילתיה דמיירי דלית ליה קרקע וקשה דלקני ליה המעות בהודאה כמו שקנה רב מרי מרבא על ידי הודאתו של איסור בפרק מי שמת (ב"ב דף קמט.) אע"פ שהיינו יודעין שלא היו שלו תחלה וה"ה בבריא מדקננהו רב מרי אע"ג דלא הוי בר ירושה:
מו. אלא ש"מ דאין מטבע נקנה בחליפין - ומ"ד נעשה חליפין נמי איתותב דמדאינו נקנה כ"ש שלא נעשה ונטר עד הכא כדי להקשות לתרוייהו ולכך המתין נמי עד הכא לומר וכן אמר עולא וכן אמר ר' אמי אמר רבי יוחנן משום דהך ברייתא מסייע להו:
מו. אידי ואידי בפרוטטות - פירוש שולחני נתן לו פרוטטות ובעל הבית משלם לו פרוטטות דליכא עלייהו צורתא ולכך נעשה ונקנה בחליפין וא"ת ולימא שהשולחני נתן לו מעות ולא פרוטטות וכן נראה שהרי צריך ליתן לפועלים ובעל הבית הקנה לו בקנין סודר הפרוטטות שבביתו וי"ל דתן לי מעות משמע דבנתינה זאת אתחייב לך דינר וטריסית:
מו. ולא תני דינר יפה - דמשמע דינר טוב וא"ת והיכי ס"ד דינר טוב והא ממעות שיש לי בביתי קתני וי"ל דמעות לאו היינו שמו של המטבע אלא כלומר ממטבעות שיש לי בבית ואית ספרים דלא גרסי בברייתא ממעות שיש לי בביתי:
מו. נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח - וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני כו' סאה בסאתים כי הכא שנותן לו טריסית יותר אסור והוי רבית גמור וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וה"ק כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים מותר באומר עד שיבא בני:
מו. כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין - לרב דאמר בכליו של קונה ה"פ כיון שזכה זה בעל החפץ במטבע נתחייב זה הלוקח באונסי חליפין דכל היכא דאיתיה דיליה הוא ואי ל"ג זה שני הכי פירושו כיון שזכה זה המוכר במטבע נתחייב איהו לשלם ללוקח החפץ שהוא חליפי המטבע וללוי דאמר בכליו של מקנה הוי פירושו אפכא דאי גרסינן זה שני הכי קאמר כיון שזכה זה הלוקח במטבע נתחייב המוכר ליתן לו חליפין ואי לא גרסינן זה שני הכי קאמר כיון שזכה הלוקח במטבע נתחייב הוא באונסי החפץ אי נמי ללוי הוי פי' זה כמו לרב וכיון שזכה זה פי' המוכר בהנאה שקבל ממנו הלוקח מטבע והדתנן (לקמן בבא מציעא דף ק.) המחליף פרה ללוי הוי פירושו המחליף פרה בהנאת קבלת חמור וכן החליף שור בפרה דבסמוך:
מו. שמע מינה מטבע נעשה חליפין - ואע"ג דמעות אינם קונות ה"מ סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קני א"נ אפי' בסתמא כיון דמחזיר לו המטבע כדרך להחזיר הסודר קנו החליפין וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה י"ל דלא שכיח מילתא שיקנה המעות דרך חליפין דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפין מעות שאינם שוות המקח דדרך חליפין שאינם שוים מעות המקח ולא גזור רבנן כדאמר בסמוך גבי החליף דמי שור בפרה ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
מו. רב אשי אמר לעולם בדמים, וכיון שיש לו נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. כלומר, ודאי דבעל הבית פרוטות דליכא עלייהו טיבעא נינהו, וכדקתני יפה דינר וטריסית, אבל (דחנוני) [דשולחני] דינר טבוע הוא, ובדמים הוא ולא בחליפין, שאין מטבע נעשה חליפין, ואפילו הכי ליכא משום רבית, דכיון דהני דבעל הבית לא טביעי שרי, דהוה ליה כפוסק על הפירות ומוזיל גביה, וכיון דאית ליה שרי. אבל אלו היה של בעל הבית טבוע, אע"פ שיש לו, אסור ורבית קצוצה היא. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה, דאפילו במטבע, כל שיש לו, בדרך מקח וממכר כי הא שרי, דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה, לאו הלואה ממש קאמר, אלא מכר כעין הלואה, אבל בהלואה ממש, ודאי אע"פ שיש לו אסור.
חידושי רמב״ן
מו. רב אשי אמר לעולם אין מטבע נעשה חליפין וכיון שיש לו וכו'. פי' לעולם יפה דינר וטריסות קתני ולא דינר ממש ומיהו חנוני נותן לו מעות טבועין ולא כדאמרי' אידי ואידי בפרוטטות ואפי' הכי לא תיפשוט מינה מטבע נעשה חליפין דכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני דינר עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואתן לך בו מפירות שיש לי יפה דינר וטריסית. דהא ודאי שרי כדאמרי' בפרק איזהו נשך והאי נמי כיון שאין עליו צורה פירא הוא ופוסק על הפירות הוי, אבל אם היה דינרו של בעל הבית טבוע אסור דהא רבית קצוצה היא ואפי' יש לו אסור ולא אמרו יש לו מותר אלא באבק רבית שהוא מדבריהם ואין צריך לפנים:
מו. ה"ק כל הנשום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. פרש"י ז"ל כל שרגילין לשום אותן כשנותנין אותו דמים באחר דהיינו כל המטלטלין, ומדברי ר"ח ז"ל לראה שהוא מפרש כל המטלטלין ששמו אותן בדמים והחליפו זה בזה כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו אבל אם לא שמו אותן לא קנה, וכן פסק הלכה כל המטלטלין קונין זה את זה והוא ששמו כל אחד מהם בפני עצמו בשומא ברורה ובדמים ידועים שאם לא יעמידו כל אחד מהם בדמים ידועים לא סמכי ולא מקנו אהדדי אלו דברי הרב ז"ל וא"ת היינו חליפין ומקפיד עליהן לא היא דחליפין ומקפיד עליהן היינו ששמו שזה שוה מנה וזה מקפיד שיהיה זה שוה מנה אחר אבל כאן לא שיהא מקפיד אלא שיהא נשום כמה שוה.
ותמהני דהא אסיקנא (קדושין ט.) בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואע"ג דאשה לא בקיאה בשומ' ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוט' מקודש' דהא גמרא ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאו' לא סמכ' דעתייהו אבל עדיין לא נתבר' לי דין זה ולא ידעתי מנין לו שאם ממשנתינו יש לפרשה כמו שפירשה רש"י ז"ל.
ומצאתי בירושלמי במס' קידושין (א, ו) דמתני' כל הנעש' דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה ר' בא בר הונא בשם רב ואפי' צבור בצבור א"ל ר' אלעז' לא שנינו אלא כל הנעש' דמי' באח' ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כר' יוחנן ור' אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורי' ממעש' בהמה א"ר אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישי' כנגד גדיים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הן חלקו משעה ראשונה א"ר יוחנן ואפי' חלקו גדיי' כנג' גדיים תיישים כנגד תיישים כלקוחות הן ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא ר' אבא בר הונא ופי' שאפי' צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות' דמים ולשומם ואם לאו לא קנה ור' אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומ' שאינו נעש' דמי' ואתיא דרב הונא כר' יוחנן דאמ' גבי אחין אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ור' אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא, ומכאן סיוע לדברי ר"ח ז"ל:
מאירי
מו. הפודה מעשר שני לעצמו מוסיף חומש ואם פדה מעשר של חברו אין מוסיף חומש ממעשרו אמר רחמנא ולא מעשר חברו ומותר להערים בכך כיצד היו לו מעות נותן מעות לאחרים או לבנו ולבתו הגדולים או לעבד עברי שלו ופודין ואם אין לו מעות עכשו מצויין בידו כגון שהיה בגרן ואין לו מעות לשם אומר לחברו או לאחד מאלו שהזכרנו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והרי שנעשה הוא נכרי אצל הפירות אלו וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בתוך ביתי ומ"מ כל שיוכל להקנות לו המעות ושיפדה חברו יעשה שאין זו הערמה כל כך כחברתה והוא ששאלו בסוגיא זו ליקנינהו ניהליה אגב קרקע והעמידה בשאין לו ושמא תאמר היה לו לשאול גם כן ליקנינהו ניהליה באודיתא תרצו רבים שאין דין אודיתא נאמר אלא בדבר שאינו ברשותו וישנו ביד אחר ותכף שהודה זה שהם שלו זכה מי שהקניה בידו בשביל זה ומ"מ עיקר הדברים שבזו לא היה מועיל אלא אם כן היה כדבריו ואע"פ שלענין דין מועיל כמו שיתבאר לך מפרק הנושא בכתובות בסוגיית חייב אני לך מנה בשטר מ"מ לענין פדיון מעשר היאך יועיל אם אינו כן:
מו. וכן אתה למד מסוגיא זו שמה שאנו סומכין בקניה אגב קרקע אע"פ שאין לו קרקע וסומכין על ארבע אמות שבארץ ישראל אינו כלום וכן למדו מכאן חכמי הצרפתים שהקנין אין צריך עדים אלא כל ששניהם מודים קנה שאם לא כן היה לו לתרץ שאין שם עדים וכן כתבוה גדולי המחברים שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר אבל המוכר או הנותן או המשכיר או המשאיל או כיוצא באלו אין צורך לעדים אלא כיון שקנה באחד מדרכי הקניה הגבהה או מסירה או משיכה בין בקנין בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה אע"פ שאין שם עדים וגדולי המפרשים חולקין מיהא בקנין ממה שאמרו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וכו' ומאחר שצירפה עם הודאה אלמא כשם שהודאה אינו כלום אלא בפני שנים כך בקנין וחכמי הדורות משיבין שאף בהודאה לא נאמר כן אלא מטענת משטה אני בך מה שאין כן בקנין ומ"מ אני תמה שהרי אמרו בפירוש קנין בפני שנים ובמסכת בבא בתרא פרק חזקת הבתים יתבאר זה יותר:
מו. זה שאמרו בסוגיא זו ברב פפא שהקנה לרב שמואל תריסר אלפי זוזי אגב אסיפא דביתיה סבת הדבר כדי שיפטר הנפקד באחריותו בשמסרה לו ומתוך שידע כן יהא מוסרם לו יותר ברצון ומ"מ יש לתמוה יעשה שליח בעדים ויכתוב בשטר ויהא פטור מאחריותם תכף שיגיעו לידו ומ"מ אין זו שאלה ומעשה שהיה כך היה:
מו. מי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשלחני תן לי דינר מעות ואני מעלה לך יפה דינר וטריסות אם יש לו מותר ויש אומרים כן בכל הלואה שכל שיש לו מעות בתוך ביתו מותר ללות ברבית וטעות הוא בידם שענין הלוני עד שיבא בני לא נאמר אלא לסאה בסאה וזו שבכאן לא הותרה אלא שהוא דרך מקח ויראה לי ראיה לדבר שהרי מחליף מטבע שאומר לו תן לי בדינר מעות שהשלחני אפילו היה הדינר ביד בעל הבית היה מרויח בהחלפתו והרי זה יתחייב לו דינר וכשאומר אני אעלה לך יפה דינר וטריסות נעשה כמי שפרע הדינר ורוצה עכשו להחליפו אבל כל שאינו דרך מקח לא הותר כלל כמו שבארנו למעלה:
מו. ויראה לי מסוגיא זו גם כן שאם הקנהו בחליפין דינר וטריסות בדינר ויש לו אין זה רבית שהרי דינר וטריסות מכר לו בדינר ויש מפרשים גם כן שטריסות זו אינה שוה פרוטה והואיל ואף בהלואה אינה יוצאה בדיינין בכיוצא בזו התירו לכתחלה:
פסקי תוספות
 זרק גט לארבע אמותיה מגורשת אפי' גם הוא יכול לשמרו וחוץ לארבע אמותיה דוקא שהיא יכולה לשומרו: ד"ה ר' יוחנן: ע"ב
נימוקי יוסף
מו. איכא דמיתגר וכו'. ואפ"ה לית ליה אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועל הפועלים לפרש שלא יתגרו אלא בארבעה מיהו מסקינן בסמוך דאי שויא עיבידתייהו ארבעה ארבעה יהיב להו:
מו. הוה טרחינן. והאי הוא התרעומת שאם לא דאמרת לן ארבעה טרחינן לבקש אדם דחוק לפועלים שישכור בארבעה:
מו. ותו אמרינן בגמ' איבעית אימא הכא בבעל הבית פועל עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוי זילא בי מילתא לאיתגורי לך איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה אנן טרחינן ועבדינן עבידתא שפירא וליחזי עיבידתיהו בריפקא ריפקא נמי מידע ידע בריפקא דמלי מיא דלא ידיע אי בעית אימא לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואזל ואמר להו בתלתא ודקא אמרת סבור וקביל דאמרו ליה אין לך אל תמנע טוב מבעליו. [פירוש] בבעה"ב פועל שיש לעצמו שדות שלו ואינו נשכר במלאכת אחרים אם לא ביותר מדמי שכירות והיינו תרעומת דאי לא דאמרת לי בארבעה לא הייתי מזלזל בעצמי:
מו. לעולם בפועלים. הרגילים במלאכת אחרים:
מו. וליחזי עיבידתא. אי שויא ד' לישקול ד' והיכי אמרת תרעומת הא מצו למימר אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוה ארבעה:
מו. בריפקא. שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתם ניכרת כמו דמלא מיא כדמסיים ואזיל ומשום הכי לא שקלי אלא תלתא כמנהגא אבל תרעומת איכא דאמרי ליה אי לאו דאמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי:
מו. אל תמנע טוב מבעליו. פסוק הוא במשלי (משלי ג׳:כ״ז):
מו. דעתייהו אעילויא. אע"ג שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף אלא כך אומרים מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וכיון שבעה"ב פוחת אי אמר להו האי שכרכם עלי יתן לו משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית אי שויא עיבידתייהו ד' שקלי ד' מבעל הבית ואי לא שויא אלא תלתא לא שקלי אלא תלתא ואין להם עליו אלא תרעומת כדאמרן לעיל:
מו. אלא. הא מיבעיא לן:
מו. דאמרי ליה מהימנת לן. והא סבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא ותרעומת דאל תמנע טוב וכו' כדלעיל או דילמא הכי קאמרי ליה כדאמ' בעה"ב ולא כדאמרת את ואע"ג דלא עביד מאי דשוי ד' שקיל ד' דהא סבר בעל הבית וקיבל למיתן ד' ולא איפשיטא הלכך הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ואין להם אלא תלתא כדאמר להו. [גמ' דף עו.] ואין למפשט מהא דאמרינן בגיטין דאשה שאמרה לשליח הבא לי גיטי כלומר שיעשה לך בעלי שליח להולכה שאהא מתגרשת כשתגיע גט לידי והשליח אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גטי כלומר ותהיה מגורשת תכף שיגיע גט לידי השליח דא"כ שלוחה הוא ושלוחה כמותה והבעל אמר הילך כמו שאמרה אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דאדיבורא דידיה קא סמך שאמר שהאשה עשאתו שליח לקבלה ומש"ה לא עשאו הבעל שליח להולכה נמצא שאינה מגורשת דמאן מגרש לה לא הבעל עשאו שליח להולכה ולא היא לקבלה ואי אמרת אדעתא דידה קא סמיך א"כ עשאו שליח להולכה כמו שאמרה היא והויא מגורשת ליתא דמהא ליכא ראיה דנימא דהא דאינה מגורשת משום דעקר שליח לשליחותיה דכיון דאמרה ליה שיעשהו הבעל שליח להולכה והשליח אמר שהוא שליח לקבלה ה"ק שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאי אפשי למטרח ולהגיעו לידה ומש"ה אינה מגורשת שאין הבעל יכול לעשותו שליח לקבלה:
מו. אין להם זה על זה אלא תרעומת. דאמר להו השכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור פועלים אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו הפועלים צריכין לחזר אחר שוכרים וזה אחר פועלים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:
מו. בד"א. דאין להם עליו ממון אם חוזר בו:
מו. בשלא הלכו. למקום המלאכה ובבקר אמר להם חוזרני בי והא דנקט הלכו [אי כשהיו פועלים מוצאים להשכיר עצמן מבערב עסקינן בלא הלכו נמי] כל שעכבן והפסידן שכירות אותו יום חייב בעה"ב דהא דבר האבד הוה להם דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' [ה"נ בעה"ב מיחייב להו לפועלים] אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה משום הכי דוקא כשהלכו שהיא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה אבל כשלא הלכו הא לא התחילו בה וגם [בעה"ב] לא הפסידם כלום הלכך אין להם עליו אלא תרעומת וגם בעל הבית אין לו על הפועלים אלא תרעומת דלא הפסידו ליה כלום דלא איירינן הכא בדבר האבד:
שלטי הגיבורים
מו. וכתב הרא"ש לאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה"ה נמי אם הלכו ולא שהו כל כך שעדיין מוציאין להשכיר עצמם שאין להם עליו אלא תרעומ' וכן אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוציאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל אלא אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין ומיהו לפעמים יבא נפקותא במה שהלכו אם הוא בענין שאינו מוצא להשתכר ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר ואם הלך הוה ליה כאילו התחיל במלאכה ואין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל ואם לא הלך חוזר בו ואפי' תרעומת אין לו עליו א"נ כגון שאר פועלים נשכרים בג' והוא נשכר בד' כיון שהלכו ה"ל כאילו התחילו ואין יכול לחזור בו ואינו יכול לומר השכירו עצמכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפועל בטל כפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם ומיי' כתב אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לו לפועל כלום דמה היה לו לעשות לא ביקר אותם מבערב נותן להם שכרם כפועל בטל וכ"כ הרמ"ה דכיון שלא ראה אותה פשע כתב הר"ר יואל הלוי מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי או אפי' אם רגיל והמלמד מן העיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבעה"ב הוא ונותן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל בעלי תורה שאין לומדין הבטילה גורם להם שכחה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי ונראה דבעלי בתים הרבה ששכרו מלמד אחד לשנה ולאחר ג' חדשים שהתחיל המלמד עלה בדעת אחד מהם לחזור בו בלי שום טענה אחרת והמלמד אומר אנא הא קאימנא תן לי הבנים ואני אלמדם או תן לי שכרי משלם עד סוף כל השנה כי אינני מוצא להשכיר עצמי במקום אחר וגם אם אומר לילך לא אוכל כי שאר בעלי בתים שהשכירוני גם הם כמוך אינם רוצים לפוטרני נ"ל דהדין עם המלמד ולא מבעיא לדברי רבינו יואל שהביא המרדכי דבריו בפ' האומנין דהיכא דמת הנער בחצי שנתו דיכול המלמד לתבוע כל שכרו דמצי למימר ליה הב לי בנך ואלפיניה שנראה מדבריו דאפי' דאיכא אונס לא נפטר בכך הבעה"ב כ"ש היכא דליכא אונס אלא אפי' למהר"ם ורוב הפוסקים דס"ל דהיכא דחלה הבן ומת שפטור בע"ה במה שלא למד היינו טעמא משום דאיכא אונס אבל כי ליכא אונס ליכא למ"ד שלא יתחייב בע"ה לתת לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה כשאינן לומדין הבטילה גורם להם שכחה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי כמו שכתב המרדכי שם פ' האומנין וטוח"מ סי' ש"ל ולא מבעיא היכא דמתחיל שנתו דודאי דמי לפועלים שהלכו אצל המלאכה ולא מצאו דנותן להם בעה"ב שכרו משלם כדאי' בפירקין הלכה רווחת וליכא דפליג אלא אף אם לא התחיל שנתו דדמי לשלא הלכו הפועלים במקום מלאכה ובבוקר אמר בעה"ב שחזר בו דאמרי' בפרקין דלית לפועל על בעה"ב אלא תרעומת כבר פר"י היינו דוקא כשמוצא להשתכר במקום אחר אבל כשאינו מוצא להשתכר במקום אחר אפי' לא התחיל במלאכה אין בעה"ב יכול לחזור בו ואפי' היכא שהשכירו לב' שנים והתחיל במלאכה שנה ראשונה ותיכף התחלתו בעה"ב רוצה לחזור בו משנה שניה אע"פ שנותן לו שכר שנה כיון שאומר לו שמשכירו בעד ב' שנים כתב המרדכי סוף מס' ב"מ שאין בעה"ב יכול לחזור בו שכיון שהתחיל שנה ראשונה גם שנה שניה הוי בכלל שנה ראשונה והוי כאילו רוצה לחזור בחצי הזמן שאינו יכול ואע"ג דליכא קנין בדבר שכיר לא בעי קנין ע"כ מצורף כי רבים הם שהשכירו המלמד דאפילו אם יחיד יכול לחזור בו רבים אינם יכולין לחזור בהם וכיון שאין רבים יכולים לחזור בהם פשיטא שאין יחיד שבתוך רבים יכול לחזור והכי כתב המרדכי סוף ב"מ:
שאלה להרא"ש ראובן קבל משמעון בגד לארוג ח' אמות בדינר וכשהתחיל לארוג אמר שהמטוה גרוע וגזים לו להניח מלאכתו אם לא יוסיף לו ומפני חשש זה נתרצה לו להוסיף שכרו ד' אמות בדינר ועתה יורנו רבינו אם שמעון חייב ליתן לו התוספת כי מחשיבו כדבר האבד דקי"ל שוכר עליהן או מטען ל"ש פועל ול"ש קבלן כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו וה"ל כדבר האבד. תשובה כיון שקבלן אינו יכול לחזור ואם חוזר בו ידו על התחתונה יכול להטעותו ואפי' בדבר שאינו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור:
שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותו האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנו מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה. תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לתה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי ע"פ דבורו הפסיד:
חכמת שלמה
מו. תוס' בד"ה כל הנעשה כו' שקבל ממנו הלוקח מטבע כו' כצ"ל ונ"ב פי' שעשאו חשוב במה שקבל ממנו מתנה וכן פרש"י לקמן:
מו. בא"ד בהנאת קבלת חמור כו' נ"ב פי' שקבל ממנו הלוקח ושניהם של מוכר הן:
שיטה מקובצת
מו. דלית ליה סודר. פירש ר"מ דלית להו סודר לא להאי ולא להאי דאי אית ליה סודר לאידך ליקני ליה ביה למאן דאמר בכליו של קונה ולמאן דאמר בכליו של מקנה ליתביה ליה להאי במתנה כיון דהיה אהובו ורצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש. הרא"ש. 
וזה לשון הריטב"א: וקשיא לי לפום סוגיין משמע משום דליכא סודר לבעל הפירות הוא הוו אית ליה סודר מיקני בחליפין והא קיימא לן דבעינן כליו של קונה. ויש לומר שהקונה לא היה רוצה לתת כלי שלו בהערמה זו אלא שיתן לו בעל הפירות סודר שיחזור ויקנה לו. כן תירץ לי מורינו. עד כאן.
מו. ועוד הקשה הר"מ למאן דאמר פירי עבדי חליפין ניתיב ליה במתנה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא. ולמאן דאמר בכליו של מקנה יקנה לו המעות בפירות ותירץ דמצי לאוקמי כמאן דאמר בפרק שני דקידושין מעשר שני ממון גבוה הוא ולא מצי קני ביה כי היכי דאמרינן התם המקדש בו אינה מקודשת. הרא"ש. 
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הא דלא קאמי ונקנינהו אגב פירות משום דרב פפא סבר פירי לא עבדי חליפין. ולרב ששת אין הכי נמי דמצי להקנות אגב פירות אלא דלרב נחמן נימא דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד נראה ליה דרוצה לעשות תקנה לכל הפירות בבת אחת. אבל דוחק הוא קצת דהא הדרי למרייהו אחר קנין כדין קנין סודר. עד כאן.
מו. וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: דלית ליה סודר. אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא הכי פירושו דלית ליה סודר אלא שאול מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול והיינו טעמא כדאמרינן לעיל האי דתפיס ביה כמאן דפסיק דמי וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו ואם כן צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים. עד כאן.
מו. אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: דליכא סודר. פירוש סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי ושמעית מינה שאלו הוה ליה סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במסכת גיטין וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנה להקנות הוא בכל דהו סגי ואין קפידא למשאל בדבר זה. עד כאן.
מו. וליקנינהו ניהליה אגב ארעא. פירש רש"י דלאו לרב פפא פרכינן אלא לגופה דמתניתין וכן נראין פשוטן של דברים. ומיהו קצת קשה דהא בתר הכי הדרי לאקשויי לרב פפא איכפל תנא וכו'. לכך פירשו בתוספות דהשתא נמי לרב פפא פרכינן וכו' כמו שכתוב בתוספות. ומאי דפרכינן והא עומד בגורן קתני פירכא דתלמודא הוא דלדידך נמי הכי הוה סביר לן דכגורן שאינו שלו הוא דלית ליה ארעא. מכאן דקדקו שאין ד' אמות של קבורה וארץ ישראל מועילות כלום וכו' והדין אמת כדאיתא בפרק חזקת וכדמוכח התם להדיא. אבל מכאן נראה לי שאינה ראיה שאפילו היו לו לזה כמה קרקעות בעלמא אין מועילות בזה כיון שאינן בכאן דבמאי מקנה ליה לקרקע למקני מטלטלין אגביה דהא סודר ומעות אין כאן וכל שכן דלא אפשר בשטר חזקה. ואנן הכי פרכינן דליקנינהו ניהליה אגב קרקע שיש לו בכאן שיקנהו בחזקה וכן פירש רש"י יתן לו קרקע זה בחזקה ועמהם המעות. ומהדרינן דליכא קרקע כאן במקום שעומדים. כן נראה לי. ומסייע ליה מאי דגרסינן בעיקר נוסחי דליכא ארעא דליכא סודר. ולא גרסינן דלית ליה ודוק. הריטב"א.
מו. דלית ליה קרקע. יש מפרשים דהא דכתבינן בשטרי מתנה ונתתי לך ד' אמות בחצרי ואגבן הקניתי וכו' אף על פי שאין לאותו אדם קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקברו או בארץ ישראל. ואי אפשר לומר כן מדמשני הכא דלית ליה קרקע.
מו. אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין שמע מינה. תימה דפירות אמרינן לעיל דאפילו למאן דאמר לא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין אם כן מטבע דאין נקנה בחליפין כל שכן דלא עביר חליפין ואמאי לא פריך מינה למאן דאמר נעשה חליפין. ויש לומר דלא דמי דפירות ממעטינן מדכתיב נעלו אבל אקנויי מיקנו בחליפין דמהיכא תיתי לן למעוטי ומטבע היינו טעמא דלא מקנה משום דדעת הקונה לקנותו בשביל צורתם וצורה הוא דבר שאין בה ממש דחשיבות הצורה אינו אלא על פי דבר המלך ואין קנין סודר נתפס בו כדפרישנא בריש בבא בתרא וכי קנו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני בשקנו ברוחות אבל אם קנו לחלוק אין הקנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל מכל מקום נעשה חליפין דשפיר הוא דומיא דנעל דחשוב כלי כדפרישנא לעיל מתוך שראוי לנוקבן וכו'. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ומאן דממעט לה הכא משום דכיון דצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ממעטים דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל. 
נפק לאפיה עד תווך כי היכי ולא לגמרוה טענתא במתא לאחזוקי בהו לנפשיה וכתב רבינו חננאל כי היכי דלא ליחזיק בסיפא דביתיה הוא דנפק לאפיה דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבי מטלטלי. עד כאן. הרמ"ך. 
וקשה לפי זה אף על גב שלא החזיק אסיפא קנה על ידי שטר דקרקע נקנית בשטר ועל כרחך קודם שהלך לבי חוזאי קנה האסיפא דאי לאו הכי מאי עבד אם כן לא קנה מעות ולא עבד ולא כלום. ועוד למה יצא לקראתו בשביל כך יאמר בפני עדים שהוא חוזר בו עד שלא החזיק ועוד מה היה חושש אם יחזיק באסיפא הא פסקינן במרובה גבי אדרכתא והלכתא שליח שויא. תוספות שאנץ.
מו. רב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי. לפי הספרים דגרסינן בבבא קמא הוה מסיק יש לתמוה היכי אקנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמרינן בפרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני מכלל דבריא לא מצי אמר ואפילו בקנין דבקנין מיירי. ועוד אמרינן התם לעיל למימר דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אף על גב דליתא בבריא. וכי תימא דהתם מיירי בהלוהו מטבע שאין נקנה בחליפין אבל בהלואת שאר דברים דמיקנו בחליפין מהניא הרשאה אגב קרקע והתם בקנין דוקא מיירי ואין מטבע נקנה בחליפין. אם כן אמאי איצטריך לשנויי דהואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר איתא בבריא אגב קרקע. ועוד אי טעמא התם משום דאין מטבע נקנה בחליפין בחנם נקט הלואתו לפלוני דהוה ליה למימר מטבעותיו לפלוני. ואומר רבינו תם דכך תקנת חכמים שיוכל לעשות שליח לענין הרשאת מלוה אף על פי שאין יכול להקנות וסמך לדבר מהא דאמרי נהרדעי במרובה לא כתבינן אדרכתא למטלטלי דכפריה ומיירי במטלטלי דגזלי דהא מחתי עלה ההיא דרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו וטעמא דכפריה דמחזי כשיקרא הא לא כפריה כתבי והכי הלכתא כדמוכח בבכורות בפרק יש בכור ובשבועות פרק שבועת העדות אלמא דיכול להרשות אף על פי דאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש כדאמר רבי יוחנן אף על פי כן יש לחלק דאף על פי שאינו יכול להקדיש יכול להקנות כי ההיא דפרישית בפרק המוכר את הספינה גבי קני לך איהו וכל שעבודיה.
מו. איתיביה רבי אבא לעולא הרי שהיו חמריו ופועליו וכו'. אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבתורת חליפין יהב ליה הדינר ואקני ליה האיך דינר וטריסית וכעין מתנה היא אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו הויא ליה הלואה ואסור אבל בתורת חליפין אין אחריותו עליו שאם נגנב או אבד אחר החליפין אין לו עליו כלום. הראב"ד.
מו. וזה לשון רבינו חננאל: איתיביה רבי אבא לעולא מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו לשוק וכו'. עד ואני אעלה לך יפה דינר טריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות מותר אין לו אסור. פירוש דינר זולתי טריסית דתנינן בתוספתא אוכל פועל קשות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בטריסית ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית בדינר יפה ששוה יתר מן הדינר שנתן לו. ופרקינן בפרוטות שנינו. פירוש טריסית הן מעות דלית להו טיבעא שהן חשובין כפירות ודייקינן מדקתני יפה דינר טריסית כלומר תן לי ואני פורע לך פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה ולא קתני אני פורע לך דינר יפה שמע מינה דמי דינר אמר לו ולא דינר ממש אלא פרוטות שקונין אלו ואלו. ובא רב אשי ופירק פירוק אחר לעולם מעות יפות נינהו וכיון דאית ליה מעות שרי ואף על פי ששוין בשעת הפריעה יתר כסאה בסאה דאם יש לו מותר. עד כאן.
מו. בפרוטאות שנינן דליכא עלייהו טיבעא. פירש הקונטרס מעות נתשת שהן עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף. וקשה דאכתי היאך נעשה חליפין הא טעמא דאין מטבע נעשה חליפין משום צורתא דעבידא דבטלה וחשיב כדבר שאינו מסויים כדפירש הקונטרס לעיל דכיון דסוף הצורה ליבטל הוה ליה כמו שאין בו צורה וכל שכן היכא דאכתי לית ביה צורה כלל כגון אסימון דטפי הוה ליה דבר שאינו מסויים. ולכך נראה דאין להזכיר דבר שאינו מסויים ועיקר הטעם תלוי במאי דדעתיה אצורתא וצורתא לא חשיבא כיון דעבידא דבטלה. אבל היכא דלית בה צורה כלל דלאו דעתיה אצורתא ועשה חליפין דחשוב הוא כלי כיון דראוי לשקול בו או לנוקבו לתלותו בצואר דאף על פי שאין בו צורה ראויה היא לכך ואפילו לא יהא ראוי לתלות בלא צורה כיון דחסרון מועט הוא מה שחסר צורה לא חשיב חסרון לבטלו מתורת כלי. משאנץ.
מו. דייקא נמי דקתני יפה דינר. תימה למורי הר"ר פרץ היכי מוכח דמיירי בפרוטטות דילמא לא מיירי אלא בפרוטות ומשום הכי לא קתני דינר יפה דאינו רוצה לומר דימסור לו דינר אלא רוצה לומר שימסור לו פרוטות שוה דינר וטריסית. ונראה לי דאם כן הוה ליה למימר ואני אעלה לך מעות בדינר יפה כדאמר גבי חנוני ומדקאמר ואני אעלה לך יפה דינר אלמא בפרוטטות עסקינן והכי קאמר ואני אעלה לך מידי דהוה כמו מטלטלים שוה דינר וטריסית. עד כאן תלמיד הר"פ. 
והריטב"א תירץ וזה לשונו: ויש לומר דהא מסתמא פרוטות הוא מקבל מן השלחני והיינו דאמר לו תן לי בדינר מעות ואם כן אמאי איצטריך ליה למימר יפה דינר אלא ודאי משום דדידיה פרוטטות נינהו וקשיא לי ניחא דבעל הבית אבל מנא לן דמאי דנקיט משולחני הוי פרוטטות והא תן לי בדינר מעות קאמר ליה. ויש לומר דכיון דאיהו אמר ליה ואני אעלה לך יפה דינר דהיינו פרוטטות איהו נמי לא בעי למיתן ליה אלא פרוטטות. עד כאן.
מו. ולא תני דינר יפה. כתוב בתוספות הא ממעות שיש לי בביתי קתני וכו' פירוש ומעות לאו היינו דינרים דשש מעות דינר ועל כרחך הא דאמר יפה דינר פירושו מעות שוות דינר. גליון.
מו. רב אשי אמר לעולם בפרוטטות וכו'. ולאו משום כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ומייתי ראיה מהלוני כי היכי דשרינן סאה בסאה וכו' ומיהו קשה דהוה ליה לאיתויי מתניתין דפרק איזהו נשך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דאיירי במקח וממכר ומשמע דכיון דאית ליה מצי למיזל גביה. ויש לומר דבפוסק על הגדיש לא שרינן אלא למפסק עמו בשעת הלקוטות אכל לפסוק שוה שתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה כי עדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כי אגר נטר אבל בשיש לו בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר דרך מקח וממכר אפילו שוה חמשה בארבעה כמו סאה בסאה דרך הלואה. הרא"ש.
מו. ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ואפילו לרב נחמן אמר שמואל דאסר בסוף איזהו נשך דפסיק כהלל שאוסר בהלואה סאה בסאה אפילו בעד שיבא בני וכו'. או עד שאמצא מפתח דרך מקח וממכר היה מודה דשרי טפי. תדע דההיא אמרה רב נחמן גופיה והיכי קאמר נעשה כעי שיבא בני ושרי הכא במקח וממכר לכולי עלמא אפילו מוזיל לגביה מחמת הקדמת המעות כי היכי דשרי סאה בסאה לרבנן דהלל. ולמאי דפירש רשאי דלא שריא בפוסק עמו על הגדיש אלא דוקא כשער הלקוטות צריך לומר כי כל אותם המנויים שם כגון על הבצים של יוצר ועל הסיד מששקעו בכבשן יש בהן ענינים דהוו כעין שער הלקוטות ובקונטרס פירש דודאי מיירי בפרוטטות כדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין אלא מיירי שפיר בתורת דמים וכי תימא הוה ליה הלואה ואסור לא קשיא דכיון שיש לו בביתו מעות הוה ליה כאומר הלויני עד שיבא בני וכו' ולא נהירא דכי מותר להלות סאה בסאתים במקום שיש לו הא ודאי לא דכי מותר כי יש לו היינו דוקא סאה בסאה דלא הוי אלא מדרבנן אבל הכא דנקיט יותר ממה שהלוה לו הוי רבית דאורייתא. ועוד קשה דלמה נקט בברייתא בפרוטטות הא בלא פרוטטות נמי מותר לפירוש הקונטרס. לכך נראה דהכי פירושו דלעולם פרוטטות דוקא כלומר אותם של בעל הבית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש. תלמיד הר"פ.
מו. וזה לשון גליון: נעשה כאומר הלווני וכו'. ואין להקשות לפי זה מה צריך להעמיד בפרוטטות הא אפילו מעות גמורין היה הדין כך. דיש לומר דדוקא בפרוטטות שרי דהוא דרך מקח וממכר אבל מעות גמורים היו דרך הלואה ואסור דהוי סאה בסאתים. עד כאן.
מו. וכתב הראב"ד וזה לשונו: רב אשי אמר לעולם בדמים וכו'. יש בבני הדור שאומר שמותר להלות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה כדתנן לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו' אבל אומר הלויני עד שיבא בני וכו' ואמרו בגמרא יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לא ראינו לעולם שהתיר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו והכא משום דדרך מקח וממכר הוא והאי דקאמר הוה ליה הלואה ואסור הוה ליה כהלואה קאמר ולאו הלואה ממש היא עד כאן. 
שמעתא דכל הנשום
מו. תא שמע כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הגירסא בכל הספרים. והא דנקט נתחייב זה ולא נקט זכה זה אתא לאשמועינן דכיון שמשך אחד מהן קנה חברו ונתחייב בכל אונס שיארע בחליפיו למימר דבאחריותיה דידיה קאי ולא באחריות בעלים הראשונים וכן פירש רש"י. הריטב"א.
מו. כתוב בתוספות ללף הוי פירוש מחליף פרה בהנאה וכו'. ואין להקשות ללוי איך יישב הא דאמר לעיל אמר לשולחני תן לי בדינר מעות וכו' דיש לומר דלוקמא כרב אשי דאוקמה בדמים ונעשה כאומר הלויני וכו'. גליון.
מו. וכתב הרא"ש וזה לשונו: והא דתנן המחליף פרה וכו'. ככתוב בתוספות. ומיהו אין אנו צריכין לדוחק זה דפלוגתא דתנאי היא לקמן וגם לפירוש רבינו תם דמפרש לקמן דשוה בשוה קונה בכל דבר ניחא. עד כאן.
מו. שמע מינה מטבע נעשה חליפין ובמה יש להכיר אם נתנו בתורת חליפין או בתורת וכו'. רש"י פירש בתחלת הסוגיא אף על גב דמעות אינם קונים הני מילי בשנתנן בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין וכו' משמע מתוך לשונו שפירש בתורת חליפין. ונראה דאפילו בסתמא כמו שכתבו התוספות. והריב"ם פירש דחליפין היינו כשאומר הלוקח כך וכך מעות אלו בחפץ זה ושניהם בעין ונותן לו המעות אז נקנה החפץ על ידם אבל כשאומר לו חפץ זה בכך וכך מעות ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קנין החפץ אז הם דמים ולא חליפין והביא ראיה מדאמר רב הונא מכור לי באלו קנה משום דהוה חליפין ומסיק דחליפין מקפד קפדי אלמא אף על גב דקפיד בשיעור הדמים חשיב חליפין. ונראה דאין זה ראיה דאדרבה קשה לדבריו דהתם מחלק בין דמים לחליפין דכל חליפין מקפו קפדי וקנו אבל דמים דוקא דאמר באלו דאין מקפיד עלייהו אבל אם דקדק בחשבון המעות הוי כדמים בעלמא ולא קנו. הרא"ש.
מו. כל הנשום דמים באחר. פירש רש"י כל שרגילין לשום אותו כשנותנים אותו דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותם דמים באחר אלא בשומא. אבל רבינו חננאל פירש כל המטלטלין ששמו אותם כשנתנום דמים באחר כיון שזכה וכו' משום דכיון ששמו אותם סמכא דעתיה אבל אם לא שמאום בדמים לא סמכא דעתייהו ולא קנה ופסק הלכה כן. ואיכא למידק דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליה. ויש לומר דחליפין ומקפיד עליהם היינו ששמו שזה שוה כזה אבל כאן שלא שיהא מקפיד בהשואת שניהם אלא בשומתו כמה שוה כדי שידע כמת שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני מדקאמרינן מכור לי באלו דהשתא לא ידו כמה נינהו כלל ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהם הא אמרינן דקני חליפין ומקפיד מאי משמע דחליפין ואין מקפיד עליהם כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל פשיטא ליה נמי דקני ולא מיבעיא אלא במקפיד וצ"ת, הרשב"א. 
ותמהני על פירוש רבינו חננאל דהא אסיקנא בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואף על גב דאשה לא בקיאה בשומא. ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוטה מקודשת דהא גמרה ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאום לא סמכה דעתייהו. אבל עדיין לא נתברר לי דין זה ולא ידעתי מנין לו. ומצאתי בירושלמי במסכת קידושין דמתניתין כל הנעשה דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה רבא בר הונא בשם רב ואפילו צבור בצבורין. אמר רבי אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כרבי יוחנן ורבי אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין חייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה אמר רבי אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישים כנגד גדיים אבל אם חלקו וכו' אמר רבי יוחנן ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וכו' ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא רבי אבא בר הונא ופירש שאפילו צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות דמים ולשוממן ואם לאו לא קנה ורבי אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומא שאינו נעשה דמים ואתיא דרב הונא כרבי יוחנן דאמר גבי אחין אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ורבי אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא ומכאן סיוע לדברי רבנו חננאל. הרמב"ן.
מהר"ם
מו. גמ'דלית ליה סודר וכו'. על כרחך צריך לפרש דגם לחבירו אין לו סודר דאל"כ יקנה לו חבירו סודר שלו במשיכה ואח"כ יקנה לו המעות על ידי סודר ועוד לרב דאית ליה קונין בכליו של קונה מאי איכא למימר דאי אית ליה לחבירו סודר יקנה לו המעות ע"י סודר. ומיהו זה נוכל ליישב דלוי איירי שאין לבעל המעות סודר ולרב איירי שאין להזוכה סודר אבל מ"מ משום קושיא הראשונה שהקשינו צריך לומר שאין לשניהם סודר:
מו. תוס' ד"ה ונקנינהו נהליה אגב קרקע וכו' וה"ה בבריא מדקנינהו רב מרי וכו'. ר"ל דליכא למימד דדוקא במתנות שכ"מ אמרינן דנקנין בהודאה אבל בבריא לא זה אינו משום דהתם קאמר מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתא בירושה איתא במתנה וכל היכא דליתא בירושה ליתא במתנה וכו' ורב מרי לא הוי בר ירושה דהורתו לא הוה בקדושה וא"כ אם איתא דהודאה לא קניא בבריא לא הוה קנינהו רב מדי אפילו בשכיב מדע אלא ודאי דגם בבריא קניא הודאה:
מו. ד"ה נעשה כאומר לו וכו' וי"ל דהכא אינו נותן לו אותה מטבע וכו'. עיין באשר"י דדבריו מבוארים בפירוש התוס' וגריס בגמרא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטות פירוש שהשולחני נותן לו מעות והוא נותן לו פרוטות ולגירסא זו יתיישב יותר פירוש התוס':
מו. ד"ה כל הנעשה דמים וכו'. עד נתחייב המוכר ליתן לו חליפין ואי ל"ג זה שני הכי קאמר כצ"ל:
מו. בא"ד פי' המוכר בהנאה שקבל ממנו הלוקח מטבע כצ"ל:
מו. ד"ה שמע מינה מטבע נעשה חליפין וכו' וי"ל דלא שכיחא מלתא שיקנה המעות דרך חליפין וכו' דדרך חליפין שאינן שוות מעות המקח וכו'. לשון התוס' אינו מתיישב שפיר וגם יש לדקדק דהיה להם לפרש בקצרה דבחליפי מעות לא שייך למגזר שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה שהרי אינו נותן לו כל דמי המקח וכיון דלא קיבל המוכר כל המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו מותר המעות דוגמת שפירשו לאחר זה בסמוך בקנין חליפין שע"י סודר ונראה שהצעת דברי התוס' כך הם דסבירא להו דלשון המשנה דקתני כל הנעשה דמים באחר וכו' לפי מה דסבירא ליה להמקשה השתא דמאי ניהו מטבע משמע שנתן הלוקח למוכר כל המעות ששוה המקח דרך חליפין ולכך מקשי התוס' שפיר ואם תאמר והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ומתרץ י"ל דלא שכיח וכו' ר"ל דלא שכיחא מלתא שיתן הלוקח להמוכר כל המעות דהיינו כל דמי שווי המקח ויקנה אותן לו דרך חליפין משום דדרך סתם חליפין שאינן שוות מעות המקח ולא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינן שוות המקח ולכך גם זה שיתן הלוקח כל מעות המקח דרך חליפין ג"כ אינו שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולכך אם יזדמן לפעמים שנותן הלוקח כל מעות המקח להמוכר ומפרש שנותנן לו בתורת חליפין קנה ולא גזרו שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כן נראה לי המשך דברי התוס' ועכ"פ האי וא"ת שמקשין התוס' לא קאי אלא על התירוץ הראשון של התוס' שפירשו הני מילי סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קני דהא לפי האי נמי דפירש וכו':
הגהות הב"ח
מו. תי' באיתגורא נמחק:
מו. צ"ל עבידתייהו:
מו. נ"ב ע"כ הגה"ה:
מו. נ"ב זוזא:
מו. ואיכא מאן כצ"ל:
מו. צ"ל כגון:
מו. נ"ב דקאמר בעה"ב:
חידושי הלכות
מו. בד"ה אידי ואידי בפרוטטות כו' וא"ת ולימא כו' הקנה לו בק"ס הפרוטטות כו' עכ"ל וק"ק דתקשי להו אף לדברי המקשה דאידי ואידי במעות ונתן לו המעות והקנה לו בק"ס המעות שבביתו ועולא לא קאמר ליה אלא דאין נעשה חליפין אבל מצינן למימר דנקנית בחליפין ויש ליישב דמ"מ תקשי למאי דמסיק לעיל דאף אין נקנין בחליפין וק"ל:
מו. בד"ה כל הנעשה כו' והדתנן המחליף פרה ללוי כו' עכ"ל מתניתין היא בפרק השואל ע"ש:
מו. בד"ה ש"מ מטבע כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך כו' עכ"ל סמכו דבריהם אלו הכא אבל למ"ד לעיל מטבע נעשה חליפין לא ק"מ דאימא דסבר כמ"ד משיכה מפורשת מן התורה והך ברייתא דלעיל תן לי בדינר מעות כו' ואני אעלה לך יפה דינר כו' דבעי למימר דמטבע נעשה חליפין נמי לא תיקשי להו כיון דאידי ואידי מעות לא שייך למימר לאוקמי ברשותיה באם יתייקרו כדי שיהיה טורח ומציל ודו"ק:
מהר"ם שיף
מו. גמרא דלית ליה סודר וכו'. אי ר"ל הקונה למ"ד בכליו של קינה ולית ליה גורן עכ"פ המקנה א"כ אינהו ב' גברי רק ע"כ צ"ל דלשניהם אין סודר דאלו אית ליה [להמקנה] היה נותן לחבירו הסודר להקנות בו:
מו. גמ'עד תווך. אפ"ל שמביאו לומר שמחמת שמחה נפיק לאפיה שסבור שלא יתנו לו שלא יחשבו זה לקנין א"כ אמאי לא הקנה לו בקנין של ק"ס או בקצרה דהא הקנה לו אסיפא דביתא אגב ק"ס לפי' רשב"ם בב"ב [לפירוש קמא שם. דמסתמא לא קנה מפתן ביתו בחזקה וכסברת הת"ח] דבלא"ה י"ל דאע"ג דס"ל מטבע נקנה בחליפין חשב דלמא אינהו לא יסברו כך ועשה קנין חזק ומועיל בבירור או י"ל בל"ז מ"ש זה או זה (ש) אך עתה שהו"ל ספק בקנין קרקע דהא שמח וכו':
מו. ברש"י בד"ה רב אשי אמר לעולם בפרוטטות כו' מדקתני יפה דינר ומיהו כו'. הא גופיה קשיא למה תנא בברייתא יפה דינר ואי מתיירא שלא תימא מטבע נעשה חליפין וטעמא משום חליפין כ"ש דנימא דלכך קאמר פרוטטות [דטעמא משום חליפין ולא משום דנעשה כאומר וכו'] ועיין בר"ן תמצא יישוב לזה דלא שרי [בתורת דמים] אלא בפרוטטות דלא טבוע והו"ל כפוסק על פירות ומוזיל גביה אבל דינר טבוע אע"ג דמין אחר הוא שם טיבעא חד הוא:
מו. בתוס' בד"ה אידי ואידי כו' וא"ת לימא שהשולחני נתן לו מעות כו'. למאי דס"ד בקנין אחר לא מקשה עדיפא שניהם מעות ובקנין אגב קרקע (ת) ז"א דהא מצאו בשוק קאמר ואני אעלה כשאבא לביתי דהשתא אינו אצל קרקע (א):
ומ"ש מהר"ש דתיקשי להו אף לדברי המקשה דאידי ואידי במעות ונתן לו המעות והקנה לו בק"ס המעות שבביתו ועולא לא קאמר אלא דאינו נעשה חליפין אבל מצינו למימר דנקנה בחליפין דז"א דהא סמכו לכאן משום דהך ברייתא דמעשר שני מסייע להו דש"מ דלא נעשה ולא נקנה וגם ר' אבא סיים למלתא מש"ה נקנה בחליפין דנעשה ונקנה שוין ואין מ"ד שמחלק רק ר"פ וכבר איתותב:
מו. בתוס' בד"ה ש"מ מטבע כו'. נ"ל דסמכו אברייתא דהכא דלעיל י"ל מטבע נעשה חליפין נגד שאר מטבעות דליכא למימר משום שמא יאמרו לו נשרפו חטיך וכו' אוקמה ברשותיה שאם יתיקרו יכול לחזור בו דכיון דאידי ואידי מעות לא שייך זה (ב) ופי' ב' מיני חליפין או שניתן לו דמי המכירה בתורת חליפין ומפרש כן או מטבע נעשה חליפין כק"ס ואח"כ נותן לו דמי המכירה כפירש"י לקמן גאולה ותמורה ועל שניהם הקשו וא"ת והלא יאמר כו' ותירצו אמפרש בתורת חליפין לא שכיח כיון דסתם חליפין אינן שוות מעות המקח ועל הא"נ דשכיח שהוא כק"ס תירצו שמא יסרב כו' ועיין. ומהר"ש כתב דלעיל י"ל דס"ל כמ"ד משיכה מפורשת מן התורה ועיין:
הגהות חוות יאיר
מו. י"ל אפילו כל הפועלים נשכרים בג' וכן בואבעית אימא:
מו. צל"ע דיאמר הבעה"ב מי ביקש זאת מידכם ושליח הוא דעוית דאל"כ ה"ה ה"נ אם שכר בעה"ב בעצמו בג' וכי מצינו למימר תן לנו ד' אף שברור שעבדו עבידתא שפירתא:
מו. עי' בגמ' דס"ל גם במשנה דחזרה טעו קרי ליה:
פני יהושע
מו. בתוספות בד"ה ונקנינהו ניהליה אגב קרקע כו' וקשה דליקני ליה המעות בהודאה כו' עכ"ל. בפרק הגוזל הקשו התוספות אהא דשנינן הכא דאיירי דלית ליה קרקע ומה בכך כיון שיודה שיש לו קרקע יכול להקנות לו אגב קרקע ותירצו דמ"מ כיון דבאמת אין לו קרקע נמצא שאין המעות שלו מדאורייתא ואין יכול לחלל עליו אף ע"ג שיכול להוציא ממנו בדיינים ע"ש באריכות. אבל כאן לענין שיודה על המעות לא שייך לתרץ כן דאף לפי האמת המעות הוא שלו משום דקי"ל שאדם יכול לחייב עצמו דרך הודאה אף במה שאינו חייב ואף במה שאינו יכול לקנות מצד הקנין והיינו שחכמים תקנו שלשון הודאה יועיל בכל ענין. ולפ"ז א"ש דמקשו שיודה דרך חיוב להעמיד לו גוף המנה בעין ועיקר הקנין הוא דרך חיוב להבא שרוצה להקנות לו המנה להבא אלא כדי שיועיל הוא אומר בלשון הודאה ובלא"ה צ"ל כן דאי דרך חיוב גרידא אכתי ה"ל מלוה גבי דהיאך ואין יכול לחלל על מלוה שיש לו ביד אחרים אע"כ דמקנה לו ע"י הודאה גוף המנה בעין. ובזה יש ליישב המשך קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבלא"ה היה אפשר לומר דאף ע"י אודייתא אינו מועיל לענין חילול כיון דיכול לחזור בו ולומר משטה אני בך לא סמכא דעתיה דהיאך ולא הוי כשלו אם לא שנא' שיעשה ההודאה גופא בקנין דתו לא מצי למימר משטה אני בך כדאיתא סימן פ"ח וע"ז היינו יכולין לומר דאיירי דלית ליה סודר אבל לדבריהם הקודמים דע"כ איירי דאית ליה סודר א"כ מקשו שפיר ודו"ק:
מו. בד"ה אלא ש"מ דאין מטבע כו' ונטר עד הכא כדי להקשות לתרווייהו כו' עכ"ל. ולכאורה היה אפשר לומר דבלא"ה לא הוי מצי להקשות לעיל והיינו לפירוש התוספות דעיקר הקושיא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בגברא ערטילאי דלית ליה לא קרקע ולא סודר אבל מחדא לחוד לא איכפת ליה ואם כן כיון דפלוגתא דנעשה חליפין רב ולוי פליגי בה ולא מסיימי וא"כ לא מצי להקשות בפשיטות למ"ד נעשה חליפין דדלמא לוי הוא דס"ל הכי ולדידיה לא קשה מידי דהא שמעינן ללוי דס"ל קונין בכלי של מקנה דוקא וא"כ איירי שהמקנה אין לו סודר ויש לו גורן והקונה יש לו סודר ואין לו גורן אבל לרב פפא מקשה שפיר כיון דאמר דכ"ע מודו דמטבע נקנה בחליפין וא"כ קשה מיהא למ"ד בכליו של קונה וליכא למימר דלית ליה סודר דא"כ הוי ערטילאי וק"ל. ולפמ"ש לעיל בלא"ה לא קשה מידי משום דפלוגתא דרב ולוי היה מקום לדחות ולומר דלא איירי כלל לענין קנין סודר אלא בחליפין דשוה בשוה מש"ה נטר עד הכא ודו"ק:
מו. בגמרא ואי ס"ד אין מטבע נעשה חליפין הויא ליה הלואה ואסור ופרש"י כיון דאפילו יש לו נמי אין קנויין לו במקום שהם שם כו'. ולכאורה יש לדקדק דלמא איירי הכא שנותן לו בתורת דמים ואף ע"ג דקי"ל דמעות אינן קונות מ"מ צריך לקבל מיהא מי שפרע ולקמן בפרק איזהו נשך משמע דכיון שאם בא לחזור קאי עליה במי שפרע שפיר קיימי ברשותיה דהיאך ולא הוי כריבית ויש ליישב וצ"ע או שזה כעין מאי דמשני רב אשי בסמוך וכפי' התוספות שם:
מו. בפרש"י בד"ה רב אשי אמר לעולם בפרוטטות כו' ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין כו' עכ"ל. מסתימת לשון רש"י נראה דלרב אשי נמי מיירי אידי ואידי בפרוטטות וא"כ אמאי הוצרך לטעמא אחרינא דנהי דקושט' דמילתא הכי הוא לרב אסי דאפילו בתורת דמים מותר מ"מ מתניתין בלא"ה מיתוקמא שפיר מטעמא דחליפין ויש ליישב משום דרש"י לשיטתו דמטבע לא מיקרי כלי כלל ואם כן הא דקאמר בפרוטטות אידי ואידי פירי הוי והיינו פירות ממש וכמ"ד פירי עבדי חליפין ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין לא מיתרצא בהאי שינויא אפילו בפרוטטות ומש"ה הוצרך רב אשי לטעמא אחרינא. מיהו לפמ"ש לעיל דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דמהני בפירות אם כן א"ש הא דקאמר אידי ואידי פירי הוי אליבא דכ"ע דהא בשוה בשוה עסקינן ולפ"ז צ"ל הא דהוצרך רב אשי לטעמא אחרינא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי אידי ואידי בפרוטטות אלא הפרעון לחוד הוא בפרוטטות אבל המעות שנותן השלחני מעות ממש כפירוש התוספות וכבר כתבתי שיטת המפרשים דהא דקאמר אידי ואידי פירי הוי היינו עדיפי מפירי כדין כלי ולא נהירא כמו שכתבתי:
מו. בתוספות בד"ה כל הנעשה כו' א"נ ללוי הוי פי' זה כמו לרב כו' והדתנן המחליף פרה ללוי הוי פי' כו' בהנאת קבלת חמור וכן החליף שור בפרה דבסמוך עכ"ל. וזה נראה דוחק גדול לפרש כן ובעל המאור כתב דהמחליף פרה בחמור היינו בדמי חמור כדמוקי לקמן ומיישב בזה לפי שיטתו דבעלי חיים פירי נינהו דלא תיקשי מכל הנך וממילא דא"ש נמי אליבא דלוי אבל גם זה דוחק וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות להקשות ע"ז מסוגיא דכתובות ע"ש. אמנם לענ"ד מיתוקמא בפשיטות לפמ"ש דחליפין דשוה בשוה אינן מדין קנין סודר כלל דליבעי כליו של מקנה אלא קונה בקנין גמור מטעם שוה כסף כמו שהארכתי בריש הסוגיא ומה"ט נמי א"ש ההיא דמחליף פרה בחמור וכל הני מתניתין דאיירי בכה"ג דשוה בשוה ומהני אפילו למ"ד דבעלי חיים פירי נינהו ודו"ק:
מו. בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה כו' עכ"ל. כאן הבן שואל מאי ענין קושיא זו לכאן דלעיל בריש הסוגיא ה"ל להקשות כן. ויש ליישב משום דלעיל בריש הסוגיא וכן בההיא דשלחני איירי הכל במחליף מטבע במטבע ואם כן לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעליה כמ"ש התוספות לעיל בפרק המפקיד דף מ"ג משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ע"ש אבל הכא דכללא כייל כל הנעשה דמים באחר ולמאי דס"ד דהיינו מטבע היינו דבמטבע קונה כל המטלטלין בתורת חליפין אם כן מקשו שפיר וק"ל:
מו. בא"ד ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש כו' דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל כו' עכ"ל. יש להקשות דלשיטת התו' דחליפין דשוה בשוה נמי בכלל חליפין אם כן התם מאי איכא למימר שהרי יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה כיון שכבר קיבל כנגד מעותיו. אבל באמת לא קשה מידי שהרי לעיל בפרק המפקיד הקשו התוספות מה הועילו חכמים בתקנתם דמעות אינן קונות שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה דא"כ עכשיו נמי יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ותירצו שני תירוצים אי משום דמעות אין לו שמירה אלא בקרקע או משום דהמעות נמי קאי באחריותו אף אם יתבטל המקח והיינו משום דמותר להשתמש בדמים כמ"ש שם באריכות. נמצא דלפ"ז בחליפין דשוה בשוה מחליף פרה בחמור לא שייך לתקן כלל שלא יקנה כדי שלא יאמר לאחר שמשך הפרה נשרף החמור בעלייה דא"כ עכשיו נמי אי אמרינן דאינו קונה יאמר לו נשרפה פרתך וכדומה לזה דהתם לא שייכי שני תירוצי התוספ' דלעיל דהיתר תשמיש המחייב באחריות היינו דווקא במעות וזה מבואר וכ"ש דלא שייך כלל תירוץ הראשון וא"כ מעיקרא לא קשיא להו לתו' אלא מקנין סודר ממש דהדר הסודר לרשותו מיד אחר הקנין ואף אם אינו מחזירו אינו אלא דבר מועט ואם כן מקשו שפיר דבכה"ג היה להם לתקן שלא יקנה כדי שלא יאמר כו' אבל עכשיו דאינו קונה ליכא למיחש שיאמר נשרף הסודר כדכתיבנא ודו"ק:
פתח עינים
מו. היה עומד בגורן וכו' ונקנינהו וכו'. התוס' הקשו דלקני המעות דרך הודאה כההיא דאיסור וכו' ודבר זה פלוגתא דרבואתא אי ההודאה היא קנין וכבר הרב נחלה ליהושע בשו"ת סימן י"ב והרב בני יעקב ברוח מבינתם למדונו סברת כל אחד מהפוסקים והן בפיהם תוכחו"ת מדבריהם. והמעיין יראה שיש לדחות קצת ראיותם. ועמ"ש התוס' בקמא דף ק"ד ומה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ'. ועיין מ"ש לעיל בקונטריס זה פ"ד דמעשר שני:
חידושי רבי עקיבא איגר
מו. תד"ה ונקנינהו נהלי' אג"ק וכו' קשה דלקני לי' המעות בהודאה וכו'. ולענ"ד היה נראה דאף דקנין דעלמא אף בלא עדים מהני וכדהוכיחו תוס' ב"ב (דף מ ע"א) ד"ה קנין מסוגיין דהכא מדלא משני דלא היה בגורן עדים וכו', מ"מ י"ל דקנין אודיתא לא הוי קנין אלא המודה בפני עדים דכיון דיכול לתבעו בב"ד ע"פ הודאתו וא"י להכחישו מקרי הודאה גמורה לקנות בו, אבל כשמודה שלא בעדים אין שייך הודאה לקנות בו כיון דאינו נתפס בהודאתו לגבות ממנו, א"כ י"ל דמיירי דלא היו עדים בגורן וליכא קנין אודיתא.
מו. תד"ה אלא ש"מ וכו' ונטר עד הכא וכו':
ונלענ"ד ליישב לשיטת ר"ת דאף לר"נ דפירי לא עבדי חליפי' וכן לר"ש בדבר שאינו מסויים מ"מ שור בשור עבדי חליפים, דילפי' לה מתמורה, והנה בסוגיין קשה לי במה דאמר ר"פ אפילו למ"ד מטבע אין נ"ח נקני בחליפים מידי דהוי אפירי לר"נ, הא י"ל דדוקא לר"נ דאייתר לקיים כל דבר לרבות דיקנה, אבל לר"ש דלקיים כל דבר קאי אנעשה לאורויי דנעשה חליפים א"כ ל"ל רבוי דנקנה עדיף מנעשה, וי"ל דמה דממעטים מנעל דהיינו דבר שאינו מסויים אינו נקנה ג"כ וכיון דרב ולוי סברי כמ"ד פירי חליפים לשיטת רש"י מנ"נ דנקנה. אח"כ מצאתי בעז"ה שכוונתי בזה לפ"י, ונ"ל דהכי פירושו דר"פ ה"ק דודאי לא מצינו שיחמור רב ששת יותר מר"נ לענין חליפין וכל מה דמהני חליפין לר"נ ה"נ לרב ששת, ולזה בא דע"כ לר"נ מטבע נקנה בחליפין דלדידיה כי היכי דפירי נקנה מכח לקיים כל דבר ה"נ מטבע ודבר שאינו מסויים לדידיה נקנה וכיון דקיי"ל בהחלט דלר"נ נקנה ממילא בודאי גם לר"ש נקנה דל"מ בזה פלוגתא חדשה לומר דלר"נ דבר שאינו מסויים ומטבע נקנה ובזה ר"ש לחומרא דאינו נקנה, א"ו דגם לר"ש נקנה, ומוכח באמת דר"ש ס"ל מסברא דיקנה וא"צ קרא לזה, ולפ"ז י"ל דבל"ז לא היה יכול להקשות למ"ד נעשה דהוי אפשר לומר דלכ"ע דעתו אצורתא אלא דלמ"ד נעשה דמכח עבידי דבטלי הוי כדבר שאינו מסויים ונעשה כחליפין אם הוא שוה בשוה, ומ"ד אינו נעשה וס"ל דהוי דבר שא"ב ממש כמו אותיות ולא מהני שוה בשוה כמו שהוא לפי האמת לדידן, וכיון שכן ליכא קושי' מהברייתא דגורן די"ל דמ"ד נעשה ס"ל כר"ש דפירי עבדי חליפין ולא אייתר קרא דלקיים כל דבר, וממילא קיימא דמה דמעטינן מנעל ממעטינן ג"כ דאינו נקנה, ומש"ה מטבע דהוי דבר שאינו מסויים אינו נקנה, וההוא דנעל היינו דוקא שוה בשוה, ומקרא דתמורה, אבל מ"מ אינו נקנה כמו דחזינן לר"נ דאף דתמורה מרבי דפירי נעשה שוה בשוה, מ"מ לא הוי ידעי' דנקנה רק מקרא דכל דבר, וא"כ י"ל ה"נ לר"ש אף דדבר שאינו מסויים נ"ח שוה בשוה מ"מ עכ"פ דאינו שוה בשוה גם אינו נקנה ולזה פריך רק לר"פ דאמר להדיא דנקנה, כנלענ"ד נכון בעזה"י.
מו. תד"ה ש"מ, וא"ת והלא יאמר וכו'.
ע' במהרש"א, נראה ביאור הדברים הא דלא תירץ הברייתא דחנוני ליכא קושיא די"ל במטבע ל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, דמ"מ קשה ממ"ש דכסף אינו קונה את הזהב דמעות א"ק מחשש דנשרף ומ"ש דמטבע נקנה בחליפין, ולזה תירץ המהרש"א די"ל דל"ש לאוקמי ברשות באם יתייקרו שיטריח ויציל, ובזה שפיר יש לחלק דבמתני' בכסף אינה קונה הזהב דגם הזהב שייך לאוקמי ברשות לענין יוקרא דכיון דזהב הוי פירי יוקרא וזולא תלייה ביה, משא"כ בחנוני דהבעה"ב מקנה לו כסף דינר וטריסת ל"ש לאוקמי ברשותי' לענין יוקרא וזולא דהא אין היוקרא וזולא בכסף שהוא מטבע כדאיתא לעיל לענין רבית. והנה לפי דברי המהרש"א צ"ל דלא אזלי תוס' הכא לשיטת ר"ת דלקמן דלכ"ע בנאנסה הלוקח יכול לחזור, דא"כ מה בכך דל"ש יוקרא הא מ"מ יציל מחשש דיחזור הלוקח, אע"כ דאזלי' בשיטת רש"י דבסמוך, ואף דמ"מ משמע מדבריהם דלקמן דלרבנן דר"ש גם בנאנסה יכול לחזור, או דעכ"פ כשחוזר בשעה שהדליקה בא דטרח ומציל מחשש שאם יראה הלוקח הדליקה יאמר חזרני בי, צ"ל דמ"מ י"ל דברייתא דחנוני אתי' כר"ש דלדידיה אין הלוקח חוזר וטרח רק מטעם ריוח יוקרא.
אולם לכאורה עדיין קשה אחרי דע"כ אזלי בשיטת רש"י דבסמוך וגם ניחא להו לומר די"ל דהברייתא דחנוני אתי' כר"ש. א"כ לכאורה עדיין לא הקשו כלום ממתני' דכל הנעשה לפי הגירסא דנתחייב זה בחליפים דהיינו דהלוקח מחויב באונסי חליפין, וא"כ י"ל דאתי' כר"ש ובאמת תקנו חכמים דמטבע אינו עושה חליפין, מחשש דנשרפו, אלא כיון דמדינא קנה תקנו דהכסף בידו ידו על העליונה ובאמת בעל השור יכול לחזור, אבל בעל המטבע א"י לחזור ומחויב באונסי חליפים דאין בידו לחזור והא מתני' לא קתני דינרי דחזי' רק דנתחייב לוקח באונסי חליפים וזה גם בקנין לר"ש. ונראה דלק"מ (דתני') דהוכיחו דלא ניחא להו להש"ס לאוקמי סתמא דמתני' דכל הנעשה לר"ש שלא אליבא דהלכתא דאל"כ מאי פריך ולר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה הא י"ל דר"ל מוקי מתני' כר"ש דלדידיה ודאי מעות קונות מן התורה ודמי' שהן כחליפין קונה, אע"כ דלא ניחא לאוקמי' כר"ש, א"כ שפיר הקשה תוס' דגם לר"י מיהו ניחא כיון דלא מוקי כר"ש א"כ לא יתחייב באונסי חליפין כמו בקנין מעות דתקנו דלא קנו:
אמנם נראה דזה אינו מספיק דשפיר י"ל דלמאי דס"ד דכל הנעשה ליכא לאקשוי' דנשרפו חטיך די"ל דאתי' כר"ש דגם בקנין מעות באחריות הלוקח, והא דפריך לר"ל היינו דלפי אוקימתא דיש דמי' דמלישנא דמתני' משמע דלפעמים מעות קונה כמו חליפין, והיינו ביש דמי', ואם איתא דאתי' כר"ש הא בלא"ה בכל קנין דמי' נתחייב הלוקח באונסי חליפין, אע"כ דלא אתי' כר"ש ושפיר פריך הש"ס, (ולהפוסקים ומכללי המאור דלדינא גם לרבנן דר"ש בנאנס א"י הלוקח לחזור כיון דאינו בעין, צ"ל לפי האוקימתא דיש דמים הא גם בדמי' בעלמא כשנאנס נאנס ללוקח דא"י לחזור, היינו עכ"פ כשרואה הדליקה יכול לומר חזרני בי, אבל ביש דמים מתחייב באונסין היינו דאף בשעת הדליקה א"י לחזור או דמיירי באונס דמקרי בעין כגון מת דיכול לחזור כמ"ש במאור) וההכרח לדחוק להמהרש"א דקושית תוס' לגירסא דנתחייב בחליפים דקאי הכל על המוכר דא"י לחזור שפיר הקשה דיתקנו דלא ליקני מחשש דנשרפו והמוכר י"ל אף לר"ש, בעיקר קושית המהרש"א לענ"ד בפשוטו י"ל דודאי במטבע על מטבע ל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה וכו' והא דכסף אינה קונה את הזהב משום לא פלוג, והיינו דתקנו באם משך מה שהוא פירי קונה, אבל מה שנקרא מטבע לגבי שכנגדו אינו קונה, וא"כ ה"ה לענין חליפים אם יתקנו חכמים דמטבע אינו נעשה חליפים, ה"נ במטבע אף אם יתקנו בלא פלוג, מ"מ היינו דוקא באם נותן מה שהוא מטבע לגבי דבר הנקנה, אבל בנותן מה שהוא פירי לגבי הנקנה ל"ש לא פלוג דהא בכה"ג גם בנותן מטלטלין לקנות מטבע בחליפין ל"ש החשש כמ"ש לעיל בארוכה א"כ בברייתא דחנות דהחנוני נותן בחליפין נחושת לקנות כסף הוי כנותן פירי לקנות מטבע דבזה לא תקנו ול"ש לא פלוג כנלענ"ד פשוט וברור.
גם י"ל בישוב קושית מהרש"א דהא מבואר לקמן פ' איזהו נשך דלענין רבית תולים בקנין דאורייתא, דכל דמדאורייתא קני אף דמדרבנן לא קני לא הוי רבית, א"כ בברייתא דחנוני י"ל דכיון דמדינא מטבע נ"ח אף דתקנו חכז"ל דאין נ"ח מ"מ כיון דמדאורייתא קנה החנוני הדינר וטריסת ליכא שם הלוואה ומותר, ולזה פריך הש"ס רק למ"ד אין מטבע נ"ח ומטעם דעתיה אצורתא וליכא קנין כלל דהוי הלוואה, וגם מדין מעות קונות ד"ת ליכא למיתב עלה דהא ליכא כלל קנין מעות כיון דנחושת הוי פירי הוי רק קנין משיכה ואינו נקנה הכסף רק דנחושת מחייב כסף ואין כאן קנין על הכסף לא דאורייתא ולא דרבנן, ונכון:
רש״ש
מו. רש"י ד"ה מותר. נקנה לו הדינר שבביתו כו'. כצ"ל:
מו. תד"ה ונקנינהו. אמתני' פריך. כצ"ל. וכמו שהגיה הגרי"פ בס"ד הסמוך לקמן:
רשימות שיעורים
מו. בענין הרשאה
מו. א.
בגדר דין הרשאה
מו. גמ'. כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. מבואר בגמ' דר"פ הרשה לרב שמואל בר אחא להביא לו את כספו, והרשאה צריכא קנין וכדאיתא בסוגיין. ועיין בתוס' (בב"ק דף ע. ד"ה ומטלטלין ובדף קד: ד"ה אגב) שמובאות ב' גירסאות בעובדה דרב פפא דפליגי האם מיירי שהכסף היה פקדון או מלוה.
מו. והנה איתא בגמ' ב"ק (דף ע.) "אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, אמר רב אשי לאמימר מ"ט, א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה, טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן. ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זול דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא מ"ט משום דא"ל היאך לאו בע"ד דידי את. אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מיגו דמישתעי דינא אפלגא מישתעי דינא אכולא. אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה. רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבלית עלי שליח שויה. ואיכא דאמרי שותפא שויא, למה נ"מ למיתפס פלגא. והלכתא שליח שויה". יש כמה שיטות הראשונים בביאור הסוגיא.
מו. א) כתב בעה"מ וז"ל נ"ל דרב אשי חולק הוא על נהרדעי והלכתא כוותיה דשליחא שויא הלכך לא בעיא זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואפ"ה לא מצי למימר ליה היאך לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו הלכך ל"ש דכפריה ול"ש דלא כפריה כתבינן ולא קשיא אדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' דכיון דשליחא שויא אישתכח דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד עכ"ל. ונראה לבאר לפי"ז דשתי הלשונות נחלקו ביסוד גדר דין הרשאה, דללישנא קמא הרשאה הויא חלות דין הקנאה, דהיינו שהמרשה מקנה את זכויותיו למורשה, ובדבר שאינו ברשותו דלית ליה כח הקנאה ליכא הרשאה. מאידך האיכא דאמרי סברי דהרשאה חלה מדין שליחות, ומכיון דהויא חלות שליחות מועילה הרשאה אפילו בדבר שאינו ברשותו. ולפי"ז המורשה הוי שליח בעלמא ואינו בעל דבר, ונ"מ לענין דאינו צריך קנין וגם דאי תפס מפקינן מיניה.
מו. ב) הרמב"ם כתב (פ"ג מהל' שלוחין ה"א) וז"ל מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכה והוצא לעצמך וכיוצא בענינים אלו. ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני. ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מי שיזכה בו הרי הוא למשלחו עכ"ל. ולכאורה מדברי הרמב"ם משמע דהרשאה הויא חלות קנין דפסק דהרשאה צריכה קנין ואמירת "דון וזכה והוצא לעצמך". מאידך עיין ברמב"ם (שם ה"ו) שפסק נמי כהאיכא דאמרי וז"ל התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר וכו' עכ"ל, וצ"ב. ונראה דלפי שיטת הרמב"ם אף לאיכא דאמרי הרשאה הויא חלות קנין, ומ"מ דין דר' יוחנן אינו חל דס"ל דקנין הרשאה אינו חלות קנין בעצם הדבר אלא קנין בזכות הגבייה. וגם דבר שהוא גזול הוי ברשות הבעלים לענין גבייה, ומשו"ה שפיר יכולים הבעלים להקנות את זכות הגבייה למורשה.
מו. אמנם צ"ע דהרמב"ם נמי פסק דשליח שוויה, ואם הרשאה הוי חלות קנין, למה יש צורך גם בחלות שליחות. ונראה דלשיטת הרמב"ם הרשאה הוי גם חלות קנין וגם חלות שליחות כי יש ב' דינים בבעל דבר: א) בעל דבר שיכול לעשות מעשה גבייה מהנתבע, ב) בעל דבר שיכול להזקיק ב"ד לדון. והרמב"ם סובר דהרשאה חלה כקנין דע"י הקנין נעשה המורשה בעל דבר שיכול לבא ולגבות מהנתבע, דאילו לשליח דעלמא יכול הנתבע לטעון לאו בעל דברים דידי את. אמנם עצם זכות הגבייה לבדה שקנה המורשה לא תזקק בית דין לדון את הדין, כי ב"ד נזקק לדין רק כדי להציל עשוק מיד עשקו, כלומר כדי להציל את מי שמבלי הדין היה מפסיד ממון. ומאחר דהמורשה לא יפסיד ממון אם הב"ד אינו נזקק לדינו שהרי אין לו קנין בגוף הדבר אלא רק זכות הגבייה, לכן צריכים חלות שליחות - דהמרשה שהוא הבעל דבר העשוק צריך למנות את המורשה לשלוחו כדי שב"ד יזדקק לדון את הדין.
מו. ועוד נראה לבאר בשיטת הרמב"ם דס"ל דאע"פ שהמורשה הוי בעל דבר מחמת שקנה את זכות הגבייה, מ"מ המרשה הוא הבעל דבר העיקרי. דפשיטא דהמרשה אינו מפסיד את זכות הממון שלו עם הקנאת זכות הגבייה למורשה כי כל גביית המורשה הוא כדי שהמרשה יזכה בממון שגובה. ולפיכך סובר הרמב"ם שהמרשה צריך נמי לעשות את המורשה לשלוחו, שאם אינו שלוחו יכול הנתבע לטעון "לאו בעל דברים דידי את", ר"ל דמכיון דהמרשה הוא הבעל דבר העיקרי יש לנתבע הזכות לטעון שרוצה לדון עם המרשה שהוא הבעל דבר העיקרי ולא עם המורשה ואע"פ שיש למורשה קנין לגבות. ומשו"ה יש צורך שיהא המורשה גם שליח. ובשליחות לבדה עדיין יכול הנתבע לטעון למורשה "לאו בעל דברים דידי את", דאינו בעל דבר שלו, דליכא שליחות בעלמא לגבות ממון. אך מחמת הקנין פקעה טענה זו, דהריהו בעל דבר בפני עצמו. אבל כדי שלא יוכל לסלקו בטענה צדדית שרוצה לדון רק עם הבעלים הראשונים מועלת חלות דין שליחות.
מו. ג) כתב הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל וקסברי נהרדאי בלישנא קמא דלא כתבינן ליה אמטלטלי דגניבה וגזילה וה"ה לזוזי דהלואה לפי שאין כאן בעלים להרשות בהן, דכל דלא מקדיש ולית ליה הקנאה בנכסים לית ליה בגוייהו רשות דלא מיקרי בעלים להרשות כלל. וללישנא בתרא לא חיישינן להכי אלא אע"ג דלא מקדשינן בעלים הוו, ואית להו בגוייהו הרשאה בדלא כפריה. ואמרי נהרדעי נמי דבעינן אפיק לנפשך דלא לימא ליה דלאו בעל דברים דידי הוא בשליח, ומכיון שנתנה לו במתנה ואמר לו אפיק לנפשך אע"פ שהוא מטבע או גזילה שאינו יכול להקנותה לו ואם בא לחזור חוזר, מ"מ כיון שעדיין לא חזר בו בעל דברים דידיה הוא שהרי הבעלים נתנוה לו ואין הלה יכול לטעון עליו כיון שלא קנית אותה לא אתן לך שהרי הבעלים אמרו לו לתובעו ושלוחם הוא הלכך יהיב ליה נהליה בעל כרחיה וכו' דהאי אורכתא אית בה שליחות ובעי נמי לשון מתנה, הלכך ממ"נ מפיק מיניה דהא שליח הוא ואם הלה רוצה ליתן לו ידו כיד הבעלים דשלוחו של אדם כמותו, ויכול לכופו שיתן לו מחמת לשון מתנה שבה דבעל דברים דידיה הוא לנפשיה אפיק וכו' עכ"ל.
מו. שיטת הרמב"ן היא דאליבא דשתי הלשונות הרשאה מהווה חלות קנין. ללישנא קמא הוי חלות הקנאה בשעתה ולפיכך לא חל בגזל משום דין דר' יוחנן. וללישנא בתרא אינה חלות הקנאה בשעתה אלא הקנאה לאחר זמן, דהיינו שהמורשה יקנה את הממון לאחר הגבייה לכשיבוא החפץ לרשותו של המרשה. וללישנא בתרא עיקר ההרשאה בשעתה הויא חלות שליחות אלא דבכדי לסלק את טענת "לאו בעל דברים דידי את" מועילה נגיעת ממון שיש למורשה שירוויח ממון לאחר זמן. ויש להסתפק לשיטת הרמב"ן האם צריך לקנין שני לכשיבא הממון ברשותו, דיש לעיין האם סובר הרמב"ן שיכול אדם להקנות דבר שאינו ברשותו לכשיבא ברשותו, (וכשיטת התוס' בכתובות דף נט: ד"ה שדה ועיי"ש בשטימ"ק) ולפי"ז א"צ קנין שני, או"ד דס"ל דבכל אופן אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, אלא דלענין טענת לאו בעל דברים דידי את סגי בדעת מקנה אע"פ דע"פ דין יש צורך לקנין שני, ודו"ק היטב בלשון הרמב"ן.
מו. ונ"ל דבזה חולק הרמב"ן עם הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם בלי חלות קנין בשעתה לענין גבייה ליכא חלות שליחות, דמי שאינו בעלים לגבייה אינו בר הכי של שליחות. ולפיכך הרמב"ם מצריך הקנאת זכות הגבייה למורשה בשעת ההרשאה עצמה כדי לעשות את המורשה לבעל דבר. מאידך הרמב"ן סובר דחלה חלות שליחות לגבות אפילו בלי קנין לגבות, אלא דמ"מ יש לנתבע זכות נפרדת לעכב את הממון מהשליח ולטעון "לאו בעל דברים דידי את". בנוגע לטענה זאת מועילה הנגיעה של המורשה שהוא ירויח ממון לאחר זמן, ולכן יכול המורשה לחזור ולומר לנתבע דרוצה לקיים עכשיו את השליחות ולגבות כדי להרויח ממון לאחר זמן, ומשו"ה הוי בעל דבע עכשיו לתובעו בבית דין.
מו. ב.
קנין סודר בהרשאת מלוה
מו. לפי גירסא אחת בגמ' אם מטבע נקנה בחליפין אפשר להרשות מלוה בחליפין. והשוואה זו לכאורה קשה, דהא אפשר דמלוה אינו נקנה בחליפין משום דאינו חפצא ואילו מטבע דהוי חפצא שפיר נקנה בחליפין. ונראה כפירוש הרמב"ן דמטבע אינו נקנה בחליפין משום דלענין חליפין אין גופו ממון, וה"ה במלוה דמדאינו גופו ממון אינו נקנה בחליפין. דדין מטבע שוה לדין מלוה בחליפין, דבשניהם חסר חפצא שגופו ממון.
מו. ג.
שיטת הרמב"ם בהרשאת מלוה
מו. והנה בסוגיא איתא דרב פפא הקנה הכסף בקנין אגב, ואי מיירי בחוב מוכח דחוב נקנה בקנין אגב. ברם יש לעיין דאי מיירי בחוב מדוע לא הקנה ר"פ במעמד שלשתן אי נמי בכתיבת ומסירת שטר החוב. ומשמע דקנינים אלו אינם מועילים לקנין הרשאת חוב, וצ"ב מ"ש הרשאה מהקנאת חוב דעלמא דנקנית בקניני מעמד שלשתן וכתיבה ומסירה.
מו. ונראה דהנה כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה ה"ז - ה"יד) וז"ל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב. היו עומדין שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין שהיה מלוה תנהו לזה קנה לוי ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם, לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר וכו'. המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מכר אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד. וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל שעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ובמסירה וכו'. קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי. לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו וכו' המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה. ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שניתן למכור מלוה בשטר בשלשה קנינים: או במעמד שלשתן או בכתיבה ובמסירה או באגב. מאידך במלוה על פה רק קנין מעמד שלשתן קונה. ונראה דס"ל דקניני כתיבה ומסירה ואגב אינם חלים במלוה על פה מדליכא בו שטר, וקניני כתיבה ומסירה ואגב חלות קניני שטר הם.
מו. ובנוגע להרשאה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) וז"ל מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן, היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפילו היה החוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם אין הרשאה חלה בחוב משום שקנין המועיל להקנות חוב דעלמא אינו חל בהרשאה, דניתן להקנות חוב בקנין כתיבה ומסירה או בקנין מעמד שלשתן, ושני קנינים אלו אינם חלים בהרשאה.
מו. ונראה בביאור דבריו, שקנין כתיבה ומסירה אינו מועיל בהרשאה משום שיסוד חלות הקנין של כתיבה ומסירה הוא שחלה ע"י מסירת בעלות השטר, כלומר שע"י כתיבה ומסירה נעשה הקונה לבעל השטר. ונראה דכתיבה ומסירת השטר אינו קונה ישירות את שעבודי החוב, כי לא שייך מעשה קנין בשעבודי החוב דהוי דבר שאין בו ממש. ואף אינו חל בשעבוד הגוף שעל הלוה לשלם את החוב למלוה מאחר דהוי מצוה דחלה בין גברא לגברא דאינו נקנה במעשה קנין. אך קנין כתיבה ומסירה מועיל לשנות את חלות השם דבעל השטר, דע"י כתיבה ומסירה השטר מעיד בעד הקונה הנעשה לבעל השטר החדש וממילא זכות גביית החוב נמי נעשה שלו, דמכיון שהשטר מעיד בעדו ממילא קונה את הזכות לגבות את החוב שבשטר. אולם י"ל דע"י שנעשה בעל השטר הרי הוא קונה רק את זכות גביית החוב ולא את עצם החוב והשעבוד לשלם, דעצם השעבוד אינו נתפס בהקנאה. ומשו"ה אפילו אחרי כתיבה ומסירת השטר עדיין נחשב המלוה לבעל החוב שיכול למוחלו. ולפי"ז מבואר נמי מדוע קנין כתיבה ומסירה אינו מועיל לפי הרמב"ם בהרשאה, דהרשאה חלה גם מדין קנין וגם מדין שליחות אך אינה משנה את חלות שם בעל השטר, והוא משום דהמורשה אינו נעשה לבעל דבר אלא כלפי הנתבע בלבד, אך לגבי המרשה הוא רק שלוחו, ועיקר השטר עדיין מעיד רק למלוה - המרשה לבדו, ולכן קנין כתיבה ומסירה אינו מועיל בהרשאה, דאפילו אחרי ההרשאה המרשה עדיין הוא בעל השטר ולא המורשה.
מו. והנה עיין בתוס' (ב"ק דף ע. ד"ה אמטלטלין) שדנו בקניני חוב ובהרשאת חוב. ושיטתם היא דחוב נקנה הוא בקנין אגב, ואף הרשאת חוב נקנית בקנין אגב. ומאידך הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הל"ז והלי"ד) פסק שאין קנין אגב קונה במלוה על פה ודקונה רק במלוה בשטר. ומאידך הרמב"ם פסק שאין הרשאה מועלת במלוה כלל, ואף אינה מועלת במלוה בשטר מאחר שאין דרך להקנות את המלוה למורשה. וצ"ע למה לא יקנה למורשה את החוב בקנין אגב.
מו. ונראה שהביאור הוא כנ"ל בנוגע לחלות קנין כתיבה ומסירה, דקנין אגב מועיל להקנות מלוה בשטר דוקא משום דע"י הקנין נעשה הקונה לבעל השטר וממילא קונה על ידו את החוב. אך עכ"ז עיקר שעבוד החוב לא נקנה באגב, והראייה דהרמב"ם פסק שאף אחרי הקנין עדיין יכול המלוה למחול את החוב, והוא משום שמכר רק את השטר עם זכות הגבייה שבו ולא מכר את עיקר החוב המוטל על הלוה לשלם למלוה עצמו. ונראה דבהרשאה משום שהמורשה אינו נעשה לבעל השטר, משו"ה קנין אגב אינו מועיל, כמו שקנין כתיבה ומסירה אינו מועיל.
מו. ולשיטת הרמב"ם אף מעמד שלשתן אינו קונה בהרשאה. וכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) דהוא משום דהוי קנין בלא טעם, ודבריו מחוסרים ביאור. ויתכן דר"ל שמעמד שלשתן אינו חל מדין מעשה קנין, אלא שיסודו הוא בחלות דין פרעון, כלומר שהחוב הראשון למלוה פרוע וחל במקומו חוב חדש בין הלוה לבין הקונה. וזהו הביאור ב"תן לו" שאומר המלוה ללוה, כלומר "החוב הראשון שיש לי עליך פרוע הוא וחוב חדש מתחדש במקומו בינך לבין הלוקח". והנה פרעון החוב הראשון שייך רק במעמד שלשתן דעלמא כשחל חוב חדש בין הקונה לבין הלוה, אך אין זה שייך להרשאה, דהמורשה אינו מקבל חוב חדש, דהחוב הראשון שבין המרשה ובין הלוה עדיין חל, ולפיכך קנין מעמד שלשתן אינו שייך בהרשאת חוב.
מו. והנה יש לעיין ביסוד חלות דין מעמד שלשתן - האם קנין חוב בעלמא הוא או"ד דהוי פרעון של החוב הראשון וחלות חוב שני חדש. ונראה לומר דזה תלוי במחלוקת הראשונים, דהא קיי"ל דאם מכר שטר חוב דעלמא לחבירו וחזר ומחלו מחול. ומאידך במעמד שלשתן שיטת הר"ת (עיין בתוס' מס' גיטין דף יג: ד"ה תנהו) שאם חזר ומחלו אינו מחול. אך ראשונים אחרים חולקים על הר"ת וס"ל דגם במעמד שלשתן החוב מחול (עיין בחו"מ ס' קכ"ו סעיף א' ובש"ך ס"ק י'). ונראה דאליבא דהראשונים הנ"ל מעמד שלשתן חל מדין קנין חוב בעלמא בדומה לכתיבה ומסירת השטר, ולפיכך אם חזר המוכר ומחלו הריהו מחול כדין קנין חוב דעלמא. ומאידך הר"ת סובר דבמעמד שלשתן החוב הראשון פרוע הוא וחל במקומו חוב חדש, ומשו"ה זכות המלוה למחול את החוב פקעה, כי החוב הראשון שלו פרוע.
מו. והנה שיטת הרמב"ם צ"ע דבפ"ו מהל' מכירה (ה"יב) פסק שהמוכר שט"ח לחבירו בכתיבה ומסירה וחזר המוכר ומחלו מחול. אך בנוגע למעמד שלשתן (שם בה"ח) השמיט את דין המוכר שחזר ומחלו האם המחילה חלה או לא. ולפימש"נ בשיטת הרמב"ם דס"ל שאין מעמד שלשתן מועיל בהרשאה משום דס"ל דמעמד שלשתן חל מדין פרעון יוצא דס"ל כשיטת ר"ת שהמוכר שטר חוב לחבירו במעמד שלשתן וחזר ומחלו אינו מחול, וצ"ע.
מו. ד.
שיטת התוס' בהרשאת מלוה
מו. עיין בתוס' (ב"ק דף ע. ד"ה אמטלטלין) וז"ל ואין לתמוה על מה שאנו נוהגין לכתב הרשאה אפילו במלוה אע"פ שאין אדם יכול להקנות הלוואתו לחבירו דכיון דקיי"ל כאיכא דאמרי ולהך לישנא אמטלטלין דגזילה נמי כתבינן אורכתא אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאינו יכול להקדיש וכו' ה"ה הלואה וכו' וטעמא וכו' דשליח שוויה ועשו תקנה לשליחות כאילו הוא קונה קנין גמור עכ"ל. ומבואר דלפי התוס' חוב דעלמא אינו ברשות המלוה להקנותו, והרשאה חלה אפילו בדבר שאינו ברשותו, דשליח שוויה ולפיכך מועילה הרשאה בחוב. ועיין ברשב"א (דף ע. ד"ה איכא) שכתב שאע"פ שחליפין אינו קונה את גוף החוב, מ"מ מועיל לקנין הרשאה מכיון דהוי קנין כל דהו דחל כדי שהמורשה יחשב לבעל דבר בעלמא.
מו. מאידך מדברי הרמב"ם מבואר שחולק על התוס' משום שכתב (בפ"ו מהל' מכירה ה"י - הי"ב) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מסר לו אלא הראייה שבו ואין הראייה נתפסת ביד. וכיצד יקנה השטר וכו' ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה וכו' קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם קנין חוב הוא דין דרבנן, ומשום שאין ראייה נתפסת ביד, כלומר דליכא מעשה קנין המצורף להחוב, דאפילו אם יתפוס את השטר, תפיסתו אינה מראה בעלות על החוב שאין הראייה שבשטר נתפסת ביד. אולם החוב נחשב לדבר שברשותו ודלא כדסברי התוס' דהחוב הוי דבר שאינו ברשותו.
מו. ולכאורה יש נפ"מ בין הרמב"ם לבין התוס' בהקדיש את החוב. דלשיטת התוס' מכיון דחוב אינו ברשות המלוה אינו יכול להקדישו. משא"כ לרמב"ם דחוב הוי ברשותו, אלא דמדאורייתא חסר בו מעשה קנין, אמנם אם הקדיש את החוב יתכן דההקדש חל מדאורייתא מאחר דהקדש חל באמירה בלבד בלי מעשה קנין.
מו. ה.
בדין הרשאה לאחר מיתת המרשה
מו. עיין בסוגיא ובתוס' (ב"ק דף קד: ד"ה אגב) ובמלחמות ה' (ב"ק דף ע.). ומבואר מהרמב"ן דעיקר דין הרשאה חל מדין שליחות, אלא שיש גם קנין לאחר זמן למורשה, כדי שהנתבע לא יוכל לטעון "לאו בעל דברים דידי את". והרמב"ן סובר שאם המרשה מת ההרשאה בטלה, דהרשאה חלה מדין שליחות, ואין שליחות לאחר מיתה. אמנם מהשקו"ט שבתוס' משמע דלא ס"ל כשיטת הרמב"ן, וס"ל דהרשאה אינה בטילה לאחר מיתת המרשה. ויתכן שזוהי נמי שיטת הרמב"ם שהביא את הדין שהמרשה יכול לבטל את ההרשאה (פ"ג מהל' שלוחין ה"ח), ולא כתב שאם מת המרשה דההרשאה בטילה מעצמה. ונראה דהראשונים האלו סוברים שעיקר חלות דין הרשאה חל מדין קנין, ולפיכך הרשאה חלה אף לאחר מיתה. ובפשטות שאילת מיתת המרשה תלויה בדיון הסוגיא (דף ע.) אם שליח שויה או שותפא שויה. ועיין עוד בתוס' כתובות (דף נה:) ד"ה שאם.
מו. ו.
הרשאה בד' אמות שבא"י
מו. שיטת הגאונים המובא בתוס' וברמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) שהמרשה יכול להשתמש בד' אמות מחלקו בא"י כקרקע לעשות קנין אגב עם המורשה. והרמב"ם השיג עליהם וז"ל ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו עכ"ל. ונראה שהגאונים סוברים שעם חורבן הארץ וגלות ישראל מא"י נתבטלה חלוקת הארץ וחזרה א"י להיות ממונם של כלל ישראל, והוי ממון הציבור, והציבור נותן לכל אחד שצריך ד' אמות מהקרקע שבא"י שתהיינה ברשותו להשתמש בהן לעשות קנין אגב. אך אפילו אחרי שהשתמש בד' האמות האלו והקנם לאדם אחר אזי מקבל ממילא עוד פעם נוספת שוב ד' אמות שהרי הוא יהודי דתמיד יש לו חלק בקנין של הציבור בא"י. ויש ראשונים המפרשים שמשתמש בד' אמות שיש לו עבור קברו שבא"י שהן שלו וברשותו. ונראה שאף הד' אמות עבור קבר בארץ ישראל הריהן בבעלותן של כלל ישראל, אלא שכלל ישראל נותן לכל יהודי ויהודי ד' אמות לקברו, ואם היהודי השתמש בהן לעשות קנין אגב אזי מקבל עוד פעם ד' אמות בשביל קברו. והרמב"ם חולק ע"ז דס"ל דכל זמן שלא נקבר אין הד' אמות האלה ברשותו להשתמש בהן לשם קנין.
מו. ע"כ ענין הרשאה
מו. גמ'. דלית ליה סודר עיין בשיטה מקובצת שהביא מחלוקת בין תלמידי רבינו פרץ ובין הריטב"א האם סודר שאול מועיל לקנין סודר או לא. וז"ל רבינו פרץ, דלית ליה סודר אלא שאול, מכאן משמע דאין קנין בסודר שאול, והיינו טעמא כדאמרינן לעיל (דף ז.) האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי, וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו עכ"ל. וכתב הריטב"א וז"ל דליכא סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי, וש"מ שאילו הו"ל סודר מושאל קונין בו, וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במס' גיטין (דף עז:), וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קנין ע"מ להקנות הוא בכל דהו סגי, ואין קפידא למשאיל בדבר זה עכ"ל.
מו. ובביאור פלוגתתם נראה דיש לחקור בגדר דין קנין סודר, האם חל מדין מעשה קנין בעלמא או מדין חליפי חפצא בחפצא. והנה אי נימא דקנין סודר חל מדין מעשה קנין בעלמא אזי י"ל דאף סודר שאול מועיל. אך אם חל הקנין מדין חליפי חפצא בחפצא, י"ל דמאחר דהסודר שאול ואסור להפסיקו, א"א לקרותו חליפי חפצא בחפצא, ומשו"ה אינו מועיל.
מו. והנה הריטב"א הביא סמך לשיטתו דסודר שאול מועיל לקנין סודר מהא דמועיל קנין סודר בקני ע"מ להקנות. ונראה דר"ל דמזה דמועיל קני ע"מ להקנות מוכח דקנין סודר אינו חל מדין חליפי חפצא בחפצא, אלא דקנין סודר מהווה מעשה קנין בעלמא, ומשו"ה ס"ל דאף סודר שאול מועיל לקנין. ונראה דאליבא דתלמידי רבינו פרץ אף קנין ע"מ להקנות נחשב לחליפי חפצא, משא"כ בשואל דליכא חליפי חפצא.
מו. ובנוגע לטענת רבינו פרץ דסודר צ"ל ראוי לפסיקא, נראה דאזיל לשיטתו דסובר דקנין סודר חל מדין חליפי חפצא, ומשו"ה סובר דהסודר צ"ל ראוי לפסיקא ממש, וא"א לעשות קנין סודר בסודר שאול. ואילו הריטב"א סובר דהסודר אינו צריך להיות ראוי לפסיקא ממש מכיון דקנין סודר אינו אלא מעשה קנין בעלמא. והגמרא לעיל רק הוכיחה מסודר דאף בשנים אוחזים בו, כל א' הו"ל תפוס עד מקום שידו מגעת וכאילו פסיק דמי, דהמקנה מוחזק ותפוס בחלק הסודר שהחזיק בידו, ונחשב למעשה קנין דתפיסת סודר. אך אין כוונת הגמרא דצריכים ראוי לפסיקא ממש כדי שיחול קנין סודר, אלא רק שתחול חלות תפיסה בסודר כאילו הוא פסיק, וחלות דין תפיסה חל אף בסודר שאול לשוויה מעשה קנין.
מו. ועוד נראה לבאר דיש שני דינים בתפיסה: א) דין תפיסה בעלמא, ב) תפיסה דהויא חזקה המבררת דכל מה שתחת יד אדם שלו. והגמרא לעיל מיירי בדין תפיסה המבררת בשנים אוחזים בטלית, וקבעה שאף התפיסה בקנין סודר צ"ל תפיסה המבררת ולא תפיסה בעלמא. אולם אין הכרח שצריך שיהא הסודר ראוי לפסיקא ממש. ומשו"ה ס"ל להריטב"א דסודר שאול מועיל לקנין סודר מדנתפס בתפיסה המבררת.
מו. נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שימצא מפתח.
מו. א.
הראשונים נחלקו אם חל בזה היתר מדאורייתא או מדרבנן. מרש"י משמע דחל היתר מדאורייתא משום שכתב וז"ל אין כאן רבית דאגר נטר ליה שאפילו הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהוה ליה הלויני עד שיבא בני עכ"ל. אולם בעלי התוס' (בד"ה נעשה) ס"ל דההיתר הוי היתר דרבנן וז"ל וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני וכו' סאה בסאתים כי הכא שנותן לו טריסית יותר אסור והוי רבית גמור וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וכו' משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים מותר באומר עד שיבא בני עכ"ל. ועיין בשיטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל יש בבני הדור שאומר שמותר להלוות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה וכו' אבל לא ראינו לעולם שהיתר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו, והכא משום דדרך מקח וממכר היא עכ"ל. וצ"ע בביאור שיטת הראשונים דס"ל דכשיש לו מעות בביתו ולוה עד שיבא בני חל היתר רבית דאורייתא. ועוד צ"ב מהי כוונת התוס' במש"כ דהוי דרך מקח וממכר, דמ"ש מהלוואה בעלמא דחלה רבית דאורייתא.
מו. ונראה בביאור שיטת רש"י (ושיטת בני הדור המובא בשיטמ"ק בשם הראב"ד) דס"ל דיש שני דיני הלוואה: א) הלוואה עם זמן פרעון, ב) הלווה בלי זמן פרעון, אלא דחייב הלוה לפרוע את החוב מיד. והנה במלוה דעלמא חל זמן פרעון משא"כ בלוה עד שיבא בני ואמצא את המפתח דליכא זמן פרעון, דבאמת חייב לשלם מיד ומחכה רק לבנו להביא לו את המפתח לפתוח את ביתו להוציא את הפרעון ולשלם. ונראה דאיסור רבית חל רק באגר נטר - דהיינו כשהלוה התחייב לשלם את החוב לאחר זמן והרבית היא בעד המתנת זמן הפרעון, אמנם היכא דליכא המתנה עד זמן הפרעון כבציור דעד שיבא בני, לא חל איסור רבית. דהא דמחכה לביאת בנו אין זה מדין זמן ההלוואה אלא רק היכי תימצי בעלמא.
מו. ועוד נראה דבמלוה שאין בו זמן פרעון לא חל חלות שם הלוואה גמורה ולכן לא חל בו איסור רבית. ומשמע הכי מדכתיב (ויקרא כ"ה: ל"ה - ל"ו) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך", ובפשטות מבואר דכשאין לעני כסף בביתו חל מצוה להלוותו, והויא הלואה לזמן ורק בכה"ג דהוי הלואה לזמן חל איסור רבית מה"ת. ולפי"ז יל"ע האם חל דין השמטת כספים בשביעית כשלוה עד שיבא בני, דלפימש"נ בכה"ג הריהו חייב לפרוע את החוב מיד, וליכא זמן המתנה לפרעון, ולפי מה שצדדנו דליכא בכה"ג חלות שם הלוואה גמורה וליכא בהלוואה כזו חלות איסור רבית מה"ת, יתכן נמי דאין שביעית משמטתו.
מו. והנה כתב הרמב"ם (פ"יג מהל' מלוה ה"ה) וז"ל המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר וכו' וסתם מלוה ל' יום בין בשטר בין על פה בין על המשכון, ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתובעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ"ל. וצ"ע למה הוצרך הרמב"ם לומר דיכול לקבוע זמן למלוה פחות מל' יום משום דיכול להתנות על מה שכתוב בתורה בתנאי שבממון, דלכאורה הטעם שחלה ההלואה הוא משום שהלוה והמלוה יכולים להתחייב ולקבוע ביניהם איזה זמן שירצו שיהיה זמן הפרעון לשלם את החוב.
מו. ויעויין בגמ' מכות (דף ג:) "א"ל שמואל לרב מתנה לא תיתב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. א"ל דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה, אלא מה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, דאמר מר ל' יום בשנה חשוב שנה". ומבואר דסתם מלוה ל' יום הוי דין דאורייתא, דממצות ההלוואה ליתן ללוה ל' יום לפרוע את החוב. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דכדי לשנות את זמן ההלוואה מל' יום לפחות מל' יום בעינן דין תנאי שבממון שתנאו קיים. ומבואר מכאן שדין זמן מלוה הוי דין בעצם חלות דין מלוה מה"ת. ולפי"ז י"ל כמש"נ לעיל, דכשלוה עד שיבא בני, שהתחייב לפרוע את החוב מיד, וליכא חלות זמן פרעון והמתנת זמן לפרעון, בכה"ג לא חל חלות שם הלוואה גמורה מדאורייתא, וחסר בה שם מלוה גמור, והוי חלות שם מלוה בעלמא, ומשו"ה ליכא בו איסור רבית. ויתכן נמי דלא חל בו מצות השמטת כספים, וצ"ע בזה.
מו. ב.
אמנם עדיין צריך ביאור במש"כ התוס' דהלואה עד שיבא בני חשוב כמקח וממכר ולא כמלוה, ומשו"ה לא חל בו איסור רבית מדאורייתא. ונראה לבאר דהנה יש לדקדק במש"כ התוס' וז"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וכו' עכ"ל, דר"ל דבכל הלוואה החיוב דחל על הלוה לכתחילה הוא לשלם מאותו מין המטבע שלוה, דרק בדלית ליה מאותו המין יכול לשלם בשוה כסף. דכך יסדו בדברי התוס' במס' ב"ק (דף ט. ד"ה רב הונא) וז"ל וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלק אלא בזוזי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה וכו' עכ"ל. ונראה דכ"ז הוי הדין דחל במלוה דעלמא, ואילו בסוגיין מיירי דנתחייב הלוה מלכתחילה לשלם עם שוה כסף ולא לשלם מאותו מין המטבע שלוה, ולפיכך לא הוי חלות שם הלוואה אלא חלות שם מקח וממכר, דהיינו דהמוכר מכר לו מטבע ממין אחד ונתחייב הלוקח לשלם בעד מקחו בשוה כסף ממין מטבע אחר שיש לו בביתו. ולכן הרבית אינו איסור רבית דאורייתא דחל רק במלוה אלא הוי איסור אבק רבית דבמקח וממכר דחל מדרבנן (ועיין רמב"ם פ"ח ממלוה הל"א).
מו. ועוד יתכן לבאר באופן אחר למה ליכא בסוגיין חלות שם מלוה ואיסור רבית דאורייתא. דהא איתא בגמ' "הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואומר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי", דהיינו דהשולחני נעשה ערב משום שפרע את חוב חבירו מדעתו, דהמשכיר דהפועלים התחייב לשלם לשולחני מדין ערבו ששילם, ומפני דשילם השולחני את חובו לפועלים. ובדין ערב כתב הרמב"ם (פכ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ו) וז"ל ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד"א בשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם וכו' עכ"ל.
מו. והנה יש לחקור בדין ערב ששילם את חוב הלוה למלוה מדעת הלוה דחוזר הערב וגובה את כל מה ששילם מן הלוה, האם החוב הראשון פרוע וחל חוב חדש על הלוה לשלם להערב עבור מה ששילם למלוה, או"ד דהחוב הראשון בין המלוה ללוה עובר מעתה לחול בין הערב ללוה, דהיינו דהערב עומד מעכשיו במקום המלוה וגובה את החוב הראשון מהלוה במקום המלוה. ועיין במס' ב"ב (דף לב:) "ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא, א"ל לאו פרעתיך, א"ל לאו הדרת שקלתינהו מינאי, שלחא רב אדא בר אבין לקמיה דאביי כה"ג מאי, שלח ליה אביי מאי תבעי ליה, הא איהו דאמר הילכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דר' יוסף בזוזי דהיכא דאוקמי זוזי לוקמו, וה"מ דא"ל הדרת אוזפתינהו מינאי אבל א"ל הדרתינהו נהילך מחמת דהוו שייפי וסומקי אכתי איתיה לשעבודא דשטרא". ועיי"ש ברשב"ם שפירש דבדא"ל הדרת אוזיפתינהו מינאי אין השטר מועיל משום דהו"ל כשטר שנמחל שעבודו, אבל כשטען דהוו שייפי וסומקי והחזיר לו את הזוזי, דטען הערב דלא שילם לו הלוה את החוב דחל מחמת תשלומי הערב, דהערב נאמן מחמת השטר שבידו שעדיין שעבודו קיים, דלערב יש טענת שטרך בידי מאי בעי. והנה אי נימא דכשהערב שלם את חוב הלוה, החוב הראשון פרוע וחל חוב חדש בין הלוה והערב אזי השטר מהמלוה הראשון הוי שטר שנמחל שעבודו, וא"כ היאך יכול הערב לטעון שטרך בידי מאי בעי שתופס השטר של המלוה הראשון, דהרי נמחל שעבוד השטר. ומוכח דהרשב"ם סובר דהערב קם במקום המלוה לתפוס את שטרו והוא גובה את החוב הראשון מן הלוה במקום המלוה, ומשו"ה כשהערב תופס בידו את השטר דההלוואה הראשונה יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי.
מו. אולם עיין בשיטה מקובצת שם שכתב בשם הרשב"א וז"ל והא שטרא, כלומר הא שטרא שנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו, וכשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לאו הכי אע"פ ששטר החוב יצא מתחת ידי הערב אינו גובה בו וכמלוה על פה דמי, שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה, וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר, וכ"כ מורי הרב ז"ל, עכ"ל. ומבואר מדברי הרשב"א דערב דעלמא המשלם חוב עבור הלוה אינו גובה מן הלוה במקום המלוה, ולא נעשה בעל השטר כי השטר דהחוב הראשון בטל, ושאני התם דמיירי דהמלוה הקנה לערב את החוב עם שטרו. אך בעלמא אחרי ששילם הערב אזי החוב הראשון פרוע הוא ושטרו בטל. והא דחייב לוה דעלמא לשלם לערב בשביל מה שפרע למלוה הוא משום דחל חוב חדש בין הלוה להערב, אמנם החוב הראשון פרוע הוא ונמחל שעבודו ושטרו.
מו. ומבואר דנחלקו הראשונים בגדר דין ערב ששילם, דלפי הרשב"ם ערב ששילם קם במקום המלוה, ונעשה לבעל השטר של המלוה הראשון. ואילו הרשב"א ס"ל דהחוב הראשון פרוע הוא ושטרו בטל, וחל חוב חדש על הלוה לשלם לערב, והוי מלוה על פה משום דחל חוב בעלמא בין הלוה לבין הערב בלי שטר. ולכאורה יש נמי נ"מ בנוגע לחלות השעבוד שבין הלוה לערב, דאי נימא דהערב קם במקום המלוה וגובה את החוב הראשון אזי השעבוד הראשון עדיין קיים והערב גובה למפרע מזמן ההתחייבות של ההלוואה הראשונה. משא"כ אי נימא דהחוב הראשון פרוע, וחל חוב חדש בין הלוה להערב בשעה שפרע הערב את החוב הראשון עבור הלוה, גם השעבוד הראשון בטל, והערב גובה רק מהנכסים המשועבדים שנשתעבדו לו משעת הפרעון ולא מהנכסים המשועבדים מזמן ההלוואה הראשונה. ועוד יתכן דיש נ"מ לגבי חיוב שכר שכיר דאין שמיטה משמטתו, ויל"ע מהו הדין היכא שקם ערב ושילם את החוב לשכיר מדעת המשכיר, האם שמיטה עכשיו משמטת את החוב דהערב, די"ל שאם הערב קם במקום המלוה - דהיינו במקום השכיר הראשון, אף החוב של המשכיר לשלם לערב אינו משמט משום דהערב גובה מהמשכיר את החוב הראשון דהוי שכר שכיר - דאין שביעית משמטתו. אולם אם נאמר דחל דין מלוה חדש בין המשכיר לבין הערב שמיטה משמטתו, דאין החוב החדש חלות חיוב שכר שכיר, אלא מהווה חלות שם חוב חדש בין המשכיר והערב אזי י"ל דשביעית משמטתו.
מו. ולפי"ז יתכן לומר דבזה פליגי הראשונים בסוגיין לענין דין רבית. דלרש"י (ושיטת בני דורו של הראב"ד) כשהשולחני שילם לפועלים את החוב הראשון אזי החוב הראשון נמחל ובטל, וחל חיוב חדש בין השולחני ובין המשכיר של הפועלים, וא"כ הרבית נתחייבה בשעת חלות הלוואה חדשה, ובדין היה צ"ל רבית מדאורייתא, אלא "שעד שיבא בני" מתיר אפילו איסור רבית דאורייתא, כדנתבאר לעיל. ואילו הראב"ד סובר דלא חל חיוב מלוה חדש, אלא דהערב קם במקום המלוה, דהיינו דהשולחני קם במקום הפועלים לגבות את החוב הראשון שהמשכיר היה צריך לשלם, ולכן אין כאן שעת חלות התחייבות של הלוואה חדשה וליכא משו"ה קציצת רבית בשעת ההלוואה, שהרי לפי"ז התחייבות הרבית חלה לאחר שעת ההלוואה דהיינו שעת שכירת הפועלים, ומשו"ה לא חל איסור רבית מדאורייתא ואינו אלא איסור רבית מדרבנן.
מו. אך יש לדחות דאין הנדון דומה לראייה, דיש לחלק בין המחלוקת בין הרשב"א והרשב"ם בדין ערב ששילם לבין הדין דשולחני ששילם לפועלים, דשאני ערב שהיה ערב משעת מתן מעות ונשתעבד מתחילת ההלוואה לשלם את החוב עבור הלוה, ומשו"ה י"ל דכששילם הערב למלוה קם תחתיו, ונעשה הערב לבעל השטר דהחוב הראשון, וגובה את החוב הראשון מהלוה. משא"כ בשולחני שלא נעשה ערב בשעת השכרת הפועלים בשעת מתן מעות הראשון, אלא שאח"כ הסכים לשלם עבור המשכיר, דבכה"ג לא קם השולחני תחת הפועלים לגבות מהמשכיר את החוב שלהם, אלא דע"י ששילם השולחני לפועלים אזי החוב הראשון שבין המשכיר והפועלים פרוע, וחל חוב חדש בין השולחני לבין המשכיר משעה ששילם לפועלים. ועוד אפשר לחלק בין ערב ששילם לבין שולחני ששילם, דהדין שהערב קם תחת המלוה חל רק היכא דחל חלות שם ערב דהיינו דהתחייב בחיוב ערבות על החוב לשלמו תחת הלוה, משא"כ שולחני שלא נעשה ערב כלל, דרק שילם את חוב המשכיר כשהגיע זמן הפרעון אך לא התחייב בחיוב ערבות לשלם את החוב, ומשו"ה לא קם השולחני במקום הפועלים, וחל חוב חדש בינו לבין המשכיר.
מו. ועוד נראה דיתכן לחלק בין דין השטר לבין דין איסור הרבית, די"ל דאה"נ דהערב קם במקום המלוה לענין תפיסת השטר של המלוה הראשון, ומ"מ שעת הפרעון כשמשלם הערב את החוב נחשב לשעת קציצת רבית מדאורייתא. והביאור הוא דמכיון דבשעת הפרעון חל שינוי בבעלות החוב מהמלוה להערב הריהי שעת קציצת רבית מדאורייתא, דמכיון דבאותה שעה נתחדשו תנאים חדשים במלוה, דהיינו חלות בעלים חדשים, חל באותה שעה איסור רבית מדאורייתא.
מו. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ג) שכתב וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית, לפי שלא קצץ בשעת הלוואה שנאמר לא תתן לו בנשך עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין הרווחת זמן אי הוי איסור רבית מדאורייתא, דאליבא דהראב"ד הרווחת זמן נחשבת כשעת ההלוואה הראשונה האסורה ברבית דאורייתא משא"כ לרמב"ם. ובביאור מחלקותם נראה דהרמב"ם סובר דאיסור רבית דאורייתא חל רק בשעת עיקר ההלוואה דהיינו בשעת מתן מעות דמעיקרא. משא"כ הראב"ד ס"ל דאף שעת שינוי תנאי ההלוואה, וכגון הרווחת זמן הפרעון נחשב לשעת איסור קציצת רבית מדאורייתא, דאע"פ דעיקר החוב לא נתחדש דלא חל באותה שעה מ"מ מכיון שדיניו ותנאיו נשתנו חשיב שפיר כשעת ההלוואה לענין איסור רבית. וכן מבואר נמי מדברי הראב"ד (בפ"ה מהל' אישות הל' ט"ו) דהרווחת זמן חוב לאשה נחשבת כשעת מתן מעות לקדש אשה. ולפי"ז יוצא דיתכן דהערב נחשב לבעל השטר הראשון, ומ"מ כשהלוה התחייב לשלם לו רבית חל איסור רבית מדאורייתא.
CC-BY-NCReshimot Shiurim, Bava Kamma, New York, 1998שימוש לא-מסחרימקור ↗
ביאור שטיינזלץ
מו. וחוזר ואומר: הרי הן הפירות הללו שהם עכשיו שלך מחוללין על מעות שיש לי בבית. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאין בידו מעות, הא [הרי] אם יש בידו מעות — ליקני להו לאידך [שיקנה אותם לאחר, לחבירו את המעות הללו במשיכה ופריק [ויפדה] דהכי [שכך] עדיף, דהוה ליה נכרי [שהרי הוא זר] ואינו צריך להוסיף חומש, וכך נראה הדבר פחות כהערמה על המעשר.
מו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמטבע נקנה בחליפין הרי יכול להעביר לו את הכספים בדרך זו: ניקנו ליה [שיקנו לו] את המעות להיאך [לההוא, לחבירו] אגב סודר, שהרי יכול לעשות קנין חליפין עם החבר על ידי סודר, ויקנו את המעות לחבר, ולפרוק [ויפדה]! ומשיבים: מדובר באופן דלית ליה [שאין לו] סודר. ושואלים: ונקנינהו נהליה [ושיקנה אותם, את המעות לו] אגב קרקע! ומשיבים: דלית ליה [שאין לו] קרקע.
מו. ומקשים: והא [והרי] עומד בגורן קתני [שנה]! ודוחים: מדובר באופן שעומד בגורן שאינו שלו. על סדרת תירוצים זו מקשים: ואיכפל [וכי יתאמץ] התנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה [להשמיענו לשנות לנו מקרה באדם ערום שאין לו] ולא כלום? כלומר, אין זה מסתבר לפרש את הברייתא שתהא רק במקרה יוצא דופן כגון זה, ומן הסתם אין הסבר זה אמיתי. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין מטבע נקנה בחליפין. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
מו. ומספרים: ואף רב פפא הדר ביה [חזר בו] מדעתו לגבי קנין מטבע בחליפין. כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי [היו לו שנים עשר אלף דינרים בהלוואה בבית חוזאי], אקנינהו [הקנה אותם] לשליחו רב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה [סף הבית שלו] כדי שהשליח יוכל לשאת ולתת ולתבוע את הכספים לעצמו, שאם יהא שליח בלבד יצטרך להתיעץ במשלח, ולמעשה יתכן שלא יצליח בשליחותו. משמע שאף הוא סבר שאין אפשרות להקנות לו את הכספים בחליפין. ומספרים, כי אתא [כאשר בא, חזר] רב שמואל בר אחא עם הכסף שמח כל כך רב פפא עד שנפק לאפיה [יצא לפניו, הלך לקראתו] עד המקום תווך לקבל את פניו.
מו. וכן אמר עולא: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רב אסי: אין מטבע נעשה חליפין, וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.
מו. איתיביה [הקשה לו] רב אבא לעולא ממה ששנינו: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו שכר שחייב להם כשהיה בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בשוה דינר מעות קטנות יותר ואפרנסם (ואשלם להם) ואני אעלה לך (אשלם לך) אחר כך יפה (שווה) דינר וטריסית (מטבע קטנה) ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות בבית באותה שעה — מותר. לפי שאין זו קרויה הלוואה וממילא אין התוספת נחשבת כריבית, ואם לאו [לא] — הלוואה היא זו, ואסור משום ריבית. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין מטבע נעשה חליפין, אם כן אינך יכול לומר שנעשו פה רק חליפין של מטבעות עם השולחני אלא הויא ליה [הרי זו] הלואה, ואסור! אשתיק [שתק] עולא.
מו. אמר רב אבא לעולא, בנסיון לתרץ את הקושיה: דלמא אידי ואידי [שמא זה וזה], הכספים שהיו בביתו והכספים שלקח בפרוטטות, שהן פרוטות קטנות מאד שנו דליכא עלייהו טבעא [שאין עליהן טביעה], ואידי ואידי פירא הוו [ואלה ואלה פירות הן] ומשום הכי [כך] נקנו בחליפין. אמר לו עולא: אין [כן] זו באמת הכוונה, דיקא נמי [מדוייק גם כן] תירוץ זה מסגנון הדברים דקתני [ששנה] יפה דינר וטריסית ולא קתני [ולא שנה] דינר יפה וטריסית. משמע שאין מדובר במטבעות ממש, אלא בשוויים של מטבעות. מסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.
מו. רב אשי אמר: לעולם יכול אתה לומר שאין כאן ענין של חליפין אלא בדמים. ומדובר כאן בפרוטטות, ואת הקושיה יש לתרץ כך: כיון דאית ליה [שיש לו] כסף בביתו נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאין זו קרויה הלוואה, ומשום כך אין כאן חשש ריבית.
מו. ומציעים עוד פתרון לבעיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה — נתחייב זה הצד האחר בחליפין. ומעתה נברר את משמעות הדברים: כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו [מה הוא] הדבר הזה הנעשה מחיר עבור דברים אחרים, בוודאי הכוונה — מטבע, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי מטבע נעשה חליפין!
מו. אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים:
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
הגהות מאלפס ישן
מו. נ"ב כמו שכתב הרי"ף לעיל סוף פרק איזהו נשך:
מו. נ"ב זהו נלמוד ממה דפריך ולחזי עבידתי' כמו שפירש הנ"י:
מו. נ"ב אמרו:
מו. נ"ב אחרים:
מו. נ"ב להן:
מו. נ"ב ותו לא:
מו. כגון צ"ל: