ב. משנה. הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה פטור, מפני שתלה בב"ד. הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד. זה הכלל התולה בעצמו חייב, והתולה בב"ד פטור.
ב. ובגמ' (דף ב:) איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב". ומבואר דר' יהודה וחכמים נחלקו בדין יחיד שעשה בהוראת ב"ד האם הוא חייב חטאת יחיד או לא.
ב. והנה יש להסתפק אליבא דר' יהודה דיחיד התולה בב"ד פטור מחטאת, האם זוהי גזה"כ בעלמא דהתולה בב"ד אינו בכלל חיוב חטאת יחיד והוי פטור מסוים בחובת חטאת, או דילמא יסוד הפטור הוא דהתולה בב"ד לא נחשב כעושה בשגגה להתחייב חטאת, אלא דהוי כעין אונס מכיון שתלה בהוראת ב"ד, ודינו דומה לאומר מותר דפטור ונחפז לדבר מצוה דפטור מדהוי כאונס. ועיין בתוס' (דף ב. ד"ה בין שעשו ועשה עמהן) שכתבו וז"ל צ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב צבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד לייתו או שמא פטורים לגמרי עכ"ל. ומבואר דתוס' נסתפקו באופן שהב"ד עצמן עשו ע"פ הוראתם לפי המ"ד דס"ל דיחיד התולה בב"ד פטור האם הב"ד חייבין להביא חטאת יחיד או לא.
ב. ונראה לבאר דהתוס' נסתפקו האם חלה חלות שם הוראת ב"ד הגדול לגבי חברי הב"ד עצמן שנאמר שהן תולין בב"ד, די"ל דהוראת ב"ד הגדול אינה הוראה פרטית של ע"א דיינים כל א' וא' בפנ"ע אלא דחלה חלות הוראה כללית של כל הב"ד הגדול. ולפי"ז י"ל דכל דיין בפנ"ע נחשב כתולה בהוראה ופסק של הב"ד הגדול. ומאידך י"ל דהוראתן הוי חלות שם הוראה לגבי אחרים, אך לגבי דייני ב"ד הגדול עצמן י"ל דלא נחשבים כתולין בב"ד, וכל דיין שהורה ועשה הו"ל כתולה בהוראת עצמו וחייב. והנה אם נאמר דיחיד התולה בב"ד פטור מגזה"כ בעלמא דכשתולה בב"ד הוא אינו נכלל בפרשת חיוב חטאת יחיד אזי יש להסתפק האם חל פטור זה אף לגבי דיין שבב"ד שתלה ועשה בהוראת ב"ד הגדול ופטור, או"ד דחייב דמכיון שהוא חבר ודיין בב"ד הגדול הרי זה נחשב כתולה בהוראת עצמו וחייב חטאת. אמנם אי נימא דיסוד הפטור דיחיד התולה בב"ד הוא משום דהוי כעין אונס אזי מסתבר לומר דזה שייך רק לגבי אחרים שתלו עצמן בב"ד, אך לגבי דייני הב"ד עצמן אין לומר דהויין אנוסין שהרי הם הטעו את עצמן. ויתכן דבזה גופא נסתפקו התוס' אם יסוד הפטור הוא מגזה"כ וחל חלות פטור בפנ"ע דאזי חל דין פטור מחטאת יחיד אף לגבי דייני הב"ד עצמן או דיסוד הפטור ביחיד התולה בב"ד הוא משום דהוי כעין אונס, ולא חל הפטור הזה לגבי דייני הב"ד הגדול עצמן.
ב. והנה עיין בסוגיית הגמ' שבת (דף צג.) "בעיגול של דבילה והוציאו לרשות הרבים, בקורה והוציאו לרשות הרבים, רבי יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ואם לאו פטורין. רבי שמעון אומר אף על פי שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורים, לכך נאמר בעשתה יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין. במאי קמיפלגי בהאי קרא, ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה. רבי שמעון סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשתה תחטא. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול. ורבי יהודה: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת בית דין. ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב". ופרש"י (בד"ה יחיד שעשה בהוראת בית דין) וז"ל הורו בית דין שחלב מותר, והלך היחיד ועשה על פיהם, דאנוס הוא, ור' שמעון לטעמיה, דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב עכ"ל. ומבואר להדיא מדברי רש"י דלמ"ד יחיד התולה בב"ד פטור מחטאת יסוד הפטור אינו גזה"כ בעלמא אלא דהגזה"כ מלמדת דהוא נחשב כאונס. ועיין בתוס' שם (ד"ה ה"ג) וז"ל ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב כדפירש בקונטרס דהא תנן בהדיא בפ"ק דהוריות (ד' ג.) הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא עכ"ל. ונראה דלפי תוס' בזה גופא נחלקו ר"י ור"ש, דר"ש לא בעי קרא לפטור יחיד התולה בב"ד משום דס"ל דהו"ל כאונס ופטור מסברא, משא"כ לר' יהודה דיחיד פטור מגזה"כ אין הפטור מטעם אונס אלא הוי גזה"כ בעלמא וחלות דין פטור מיוחד בפנ"ע דיחיד התולה בב"ד אינו נכלל בפרשת חטאת יחיד.
ב. ועיין ברש"י יבמות (דף פז: ד"ה שלא על פי ב"ד) וז"ל אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני עכ"ל. ומשמע דיסוד הפטור בתולה בב"ד הוא מטעם אונס ולא הוי חלות פטור בפנ"ע.
ב. ועיין בתוס' (ד"ה הורו ב"ד) וז"ל הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל זו סנהדרי גדולה עכ"ל. ומשמע דס"ל דדין יחיד התולה עצמו בב"ד פטור חל דוקא כשתולה עצמו בהוראת הסנהדרין הגדול. וצ"ע דלקמן בגמ' כתבו התוס' (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) וז"ל האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד עכ"ל. ומדבריהם משמע דס"ל דחל דין יחיד תולה עצמו לפוטרו מחטאת בתולה עצמו בהוראה של ב"ד של ג' דעלמא. ויתכן דזה תלוי בגדר הפטור, דאם הפטור חל מדין אונס אזי י"ל דחל פטור בתולה עצמו אף בהוראת ב"ד דעלמא של ג', דגם בכה"ג חשיב אונס. משא"כ אם הפטור הוא מגזה"כ מיוחדת י"ל דאינו נאמר אלא בתולה עצמו בהוראה של הסנהדרין הגדול.
ב. ונראה דאפילו לפי שיטת התוס' (בד"ה הורו לה ב"ד להנשא) דחל דין פטור בתולה עצמו בהוראת ב"ד של ג', י"ל דהיינו רק לגבי הוראת ב"ד שהורו שמת בעלה והיא מותרת להנשא, דחל חלות שם הוראה לענין זה בהוראת ב"ד של ג'. אבל אם יורו ב"ד של ג' שחלב מותר לא חל ע"ז חלות שם הוראה לענין תולה עצמו בב"ד, דהוראת ב"ד של ג' באיסור והיתר אינה חלות שם הוראה אלא רק גילוי מילתא בעלמא ובירור שזוהי ההלכה., ורק בהוראת ב"ד הגדול באיסור והיתר חל חלות שם הוראה מאחר שהן עמודי ההוראה ומהן משפט יוצא לכל ישראל, כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל, ולפי"ז י"ל דחל פטור דתולה עצמו בב"ד באיסור והיתר רק באופן שתלה עצמו בהוראת ב"ד הגדול, דחל על הוראתם בנוגע לאיסור והיתר חלות שם הוראה.
ב. גמ'. אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם, רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה.
ב. עיין בתוספות הרא"ש (ד"ה אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם) וז"ל פי' שישאלו לב"ד מה אנו לאכול חלב שע"ג הקיבה ויאמרו להם מותרין אתם לאכול, ולאפוקי אם שנו ולמדו להם בבית המדרש שמותר דלא הוי הוראה. והקשה הרמ"ה ז"ל מה חלוק יש בין מותרין אתם ובין מותרים אתם לעשות כיון ששאלו להם מה אנו לאכול ואמרו להם מותרים אתם היינו מותרים אתם לעשות עכ"ל, כלומר דאם מיירי ששאלו לב"ד האם מותרין אנו לאכול חלב שע"ג הקיבה ואמרו להם ב"ד "מותרין אתם" אזי הרי מובן מאליו שהשואל יסמוך על הוראתם ויאכל את החלב וחלה הוראה לעשות וא"כ מדוע סובר רב דימי דבעינן שיאמרו להם ב"ד "מותרין אתם לעשות".
ב. ועיין בתוס' הרא"ש שם שכתב בשם הרמ"ה וז"ל פי' דמותרין אתם דקאמר שמואל לא מיירי ששאלו אם מותרין לאכול, דאם אמרו להם מותרים אתם היינו מותרין אתם לעשות, דבשאלת השואל תלויה ההוראה ולא בתשובת המורה, דכיון ששאלוהו אם מותרין לאכול יודע המורה כשיאמר להם מותרין אתם שיאכלו על פיו ויש לו לדקדק קודם שיורה וכשאמר להם מותרין אתם הוי כאילו אמר להם מותרין אתם לאכול, אלא מיירי ששאלו להם מה אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה ואמרו להם מותרין אתם דאע"ג דלא הורו אותם לעשות אלא להורות לאחרים הוראה הוי, ולא נהירא לי דכיון שידע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל יותר ה"ל לדקדק בדבריו וכשהורה להם היתר כ"ש דהוי הוראה. ונראה לי לפרש כההיא דתניא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (ק"ל ב') ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה, ותו אמרינן התם א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעבד. א"ל עד דאמרי לכו הלכה למעשה, כלומר אפי' אם ישאלו לו אם הלכה כך ויאמר הלכה כן לא יסמכו על זה לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה לפי שכשהאיסור מזומן ליעשות מיד אז מדקדק המורה בדבריו שלא תארע תקלה ע"י, וה"פ הכא אם שאלו להם ואמרו להם מותרין אתם אף שלא בשעת מעשה קאמר שמואל דהוי הוראה, ורב דימי קאמר דדוקא בשעת מעשה הויא הוראה, ונדחו דברי שמואל, ודברי רב דימי כההיא דפ' יש נוחלין עכ"ל.
ב. ונראה דהרמ"ה סובר דלפי ר' דימי לא חלה חלות שם הוראה אא"כ היא באה כתשובה לשאלת השואל ביחס להנהגתו בעצמו, אבל כאן מיירי ששאלו "מה אנו להורות היתר בחלב שע"ג הקיבה" והתשובה "מותרים אתם" אינה אלא בגדר תלמוד תורה, דלא חל עליה חלות שם הוראת ב"ד משום שלא שאלו לגבי הנהגתם בעצמן, ורק אם יאמרו להם ב"ד "מותרים אתם לעשות" אזי חל חלות שם הוראה. וסמך לזה מהא דכתיב (דברים יב:ט) "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", כלומר דחלק מסדר הוראה היא שהיא באה כתשובה לדרישת השואל, וחלות שם הוראה חלה רק כשההוראה היא תשובה לשאלת השואל בנוגע להיאך ינהג בעצמו. משא"כ כששואל מהו להורות לאחרים אזי התשובה של ב"ד אינה אלא חלות שם תלמוד תורה. משא"כ אליבא דשמואל חל חלות שם הוראה אף כששואל היאך להורות לאחרים.
ב. ועיין ברמב"ם (פ"א מהלכות ממרים ה"א) שכתב וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן עכ"ל. ומבואר מדבריו דיש ב' ענינים בב"ד הגדול – א) ללמד תורה – וכמש"כ הרמב"ם "שהם עיקר תושבע"פ", ב) להורות ולפסוק הוראה למעשה וכמש"כ "והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל". ולפי הרמ"ה המחלוקת בין שמואל לר' דימי היא האם חלה חלות שם הוראה או דהוי רק גדר של תלמוד תורה כששאלו מה אנו להורות לאחרים. ולהרא"ש אליבא דר' דימי לא חלה חלות שם הוראה אא"כ השאלה מתייחסת עכשיו להנהגה למעשה, דחלות שם הוראה אינה אלא לשאלה מסוימת הנוגעת עכשיו למעשה, ואילו שמואל סובר דחלה חלות שם הוראה אף בתשובה לשאלה מהו הדין באופן כללי אע"פ שאין כאן מקרה מסוים לפנינו שנוגע עכשיו למעשה.
ב. אמנם לכאורה צ"ע בזה, דעיין בסוגיית הגמ' כריתות (דף יג:) בנוגע לאיסור שתויי יין להורות, וז"ל ת"ר ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלו דמין וערכין, חרמין והקדשות, בין הטמא ובין הטהור אלו טמאות וטהרות, ולהורות זו הוראה, את כל החוקים אלו מדרשות, אשר דבר ה' זו הלכה, ביד משה זה תלמוד, יכול אף המשנה ת"ל ולהורות; ר' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף תלמוד ת"ל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא: יצא שרץ טמא, וצפרדע טהור, ששתויי יין מורין בהן הוראה נימא רבי יוסי בר' יהודה היא ולא רבנן, אפי' תימא רבנן, ושאני הכא, דזיל קרי בי רב הוא. אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. והא רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות, שאני רב, דאורי מורי. וניקם דלא לורי, כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה עכ"ל. ופרש"י (בד"ה והא רב לא מוקים כו') וז"ל ואמאי לא דריש בפירקא כיון דגמרא שרי כל שכן מדרשות עכ"ל, כלומר דהגמ' מקשה למה רב לא דרש בפירקא משום חשש שכרות והרי רב רק דרש מדרשות ולא היה שם חלות הוראה ופסק וא"כ אין בדרשה איסור של הוראה בשכרות, והגמ' מתרצת "כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה", ופרש"י (בד"ה לא סגי בלא הוראה) וז"ל דכ"ע בעו מיניה עכ"ל. ומשמע דרב חשש שיורה הוראה למעשה בתוך הדרשה, דמכיון דכולי עלמא בעו מיניה שאלות למעשה יש לחשוש שמא ישאל א' מן השומעים שאלה הנוגעת לו למעשה ורב יענה לו הוראה הנוגעת להלכה למעשה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ד) שכתב וז"ל ומותר לשכור ללמד תורה ואפי' הלכות ומדרשות והוא שלא יורה, ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע שפירש את הגמ' דעפ"י דין לימוד תורה של גדול הדור וחכם הקבוע להוראה (כגון רב) הוי הוראה מכיון שהכל סומכין עליו, משא"כ לימוד תורה של ת"ח בעלמא אינו בגדר הוראה אלא בגדר ת"ת.
ב. וצ"ע אליבא דהרמב"ם מ"ש חלות שם הוראה לענין איסור שתוי יין דאף לימוד תורה של חכם הקבוע להוראה נחשב כהוראה, ואילו בנוגע לחלות שם הוראה לענין פר העלם דבר של ציבור ויחיד התולה עצמו בב"ד דבעינן לר' דימי שיאמרו "מותרים אתם לעשות" דבעינן שההוראה באה כתשובה לשאלה הנוגעת למעשה. והרי הרמב"ם פסק כשיטת ר' דימי שכתב (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) וז"ל במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו עכ"ל. וצ"ע מ"ש דלענין איסור הוראה דשתויי יין פסק הרמב"ם דחכם הקבוע להוראה לא ילמד דמשמע דחל חלות שם הוראה אף על לימוד תורה גרידא.
ב. ונראה דהרמב"ם סובר דהא דאמרינן בסוגיין אליבא דר' דימי דבעינן שיאמרו ב"ד "מותרים אתם לעשות" אינה הלכה בחלות שם הוראה בכהת"כ, דבאמת בכהת"כ תלמוד תורה של חכם הקבוע להוראה חשיב חלות שם הוראה, ורק לענין הוראת ב"ד להתחייב פר העלם דבר של ציבור ולענין יחיד התולה עצמו בהוראת ב"ד הוא דבעינן "הוראה לעשות". והביאור בזה הוא דהתורה חידשה דהיכא דהורו ב"ד בטעות אזי חל חלות שם הוראה רק באופן שהורו ב"ד "לעשות", משא"כ אם אמרו ש"כך הוא הדין" בתורת לימוד תורה בעלמא אזי אם טעו לא חל על דבריהם חלות שם הוראה, דמכיון שטעו בהלכה ובאמת אין הדין כפי שאמרו הב"ד אזי דבריהם הויין דברים בטלים ולא חל עליהם חלות שם הוראה. אמנם לענין חיוב פר העלם דבר של ציבור ופטור יחיד התולה עצמו בב"ד חידשה התורה דכשהורו ב"ד בטעות לעשות אזי חל על דבריהם שבטעות חלות שם הוראה. משא"כ בדין שתויי יין שהורה הוראה כדין ולא טעה, דאי הוי חכם הקבוע להוראה אזי גם כשמלמד תורה בעלמא מבלי לומר הוראה "לעשות" חל חלות שם הוראה.
ב. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ח) וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דלענין הוראת ב"ד כתב "ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין", ואילו לענין הוראת הזקן כתב "חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה", וצ"ב מ"ש דלענין ב"ד חלה הוראה אם אמרו "כך הוא הדין" ואילו זקן ממרא אינו מתחייב עד שיורה לעשות.
ב. ונראה לבאר דלגבי ב"ד מכיון שמורין כפי הדין אזי חל חלות שם הוראה אף כשאמרו רק "כך הוא הדין", משא"כ לגבי זקן ממרא שטועה ומורה הלכה שלא כדין התורה דאזי לא חלה על דבריו חלות שם הוראה אא"כ "הורה לעשות". ולהרמב"ם חל דין מסוים דהוראה בטעות והוראה שלא כדין התורה אינה נחשבת כ"הוראה" אא"כ הורו לעשות. ולפי"ז נראה דאליבא דהרמב"ם אף בלימוד תורה חל חלות שם הוראה, והא דאמרינן בסוגיין דלר' דימי צ"ל "מותרים אתם לעשות" היינו משום דמיירי בהוראה בטעות דאזי לא חל חלות שם הוראה אא"כ הוי הוראה לעשות הנהגה למעשה. משא"כ בסוגיא בכריתות בנוגע לאיסור הוראה כשהוא שתויי יין קיי"ל דאף לימוד תורה של חכם הקבוע להוראה נחשב כהוראה. מאידך לפי הרא"ש והרמ"ה הוראה לעשות הוי הלכה בחלות שם הוראה בכהת"כ, ולדבריהם י"ל דאף לגבי זקן ממרא בעינן שהב"ד יורו לעשות ולא סגי שיאמרו "כך הוא הדין".
ב. ועוד נראה לבאר באופן אחר, דהנה נחלקו התנאים לקמן במשנה (דף ד:) "הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר וכו', דברי ר"מ, ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים". ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"א) שפסק כר"י, וז"ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואף על פי שהם העושין מפני שתלו בבית דין, ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בע"ז שגגו והורו מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מפי השמועה למדו שבשגגת ע"ז הוא מדבר ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו האמור בפרשת ויקרא שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. נמצאת למד שאם שגגו בית דין הגדול בהוראה בע"ז מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות ושנים עשר שעירים חטאות והם נשרפות שהרי דמן נכנס לפנים והם הנקראין שעירי ע"ז, ואם בשאר המצות שגגו מביאין שנים עשר פרים חטאות והן נשרפות מפני שדמם נכנס לפנים, וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של צבור שנאמר והקריב הקהל כל קהל וקהל וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה, בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי בית דין שהורו בין שעשו רוב ישראל אף על פי שהן מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט כל ישראל, מביאין כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט וכו' עכ"ל. אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דאף כשי"ב שבטים מביאים י"ב פרים ב"ד הם הבעלים על קרבן וחיוב הקרבן רמיא על הב"ד שכתב "הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד", ונראה שאין החיוב קרבן חל על ב"ד מחמת ההוראה בלבד דלא מצינו חיוב קרבן על הוראה בלבד, אלא י"ל דהתורה חידשה דכשהורו ב"ד ועשו הציבור על פיהם אזי מעשה העבירה של הציבור מצטרף ומתייחס להב"ד והעבירה נקראת על שמם.
ב. ולפי"ז יש לבאר סברת ר' דימי דס"ל דבעינן שיורו ב"ד לעשות, דאע"פ דבכהת"כ קיי"ל דחלה חלות שם הוראה בהוראת "כך הוא הדין", מ"מ כדי שיצטרף מעשה העבירה שעשו הציבור לב"ד בעינן שב"ד יורו לעשות, וההוראה לעשות אינה דין בחלות שם הוראה אלא בצירוף עבירת הקהל לבית דין. וכן משמע מלשון הגמ' "אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם, רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות". דהנידון הוא בנוגע לחיוב ב"ד שאינן חייבים אא"כ מעשה העבירה מצטרף להם, ובזה נחלקו שמואל ור' דימי אי סגי בהוראת מותרים אתם או דבעינן מותרים אתם לעשות כדי לצרף את מעשה העבירה של הציבור לבית דין.
ב. אלא דלפי"ז צ"ע דבגמ' השוו הוראת ב"ד להתחייב פר העלם דבר לדין הוראה בחיוב זקן ממרא, ואי נימא דהא דלר' דימי בעינן שיורו ב"ד לעשות הוא דוקא בכדי לצרף את עבירת הציבור לבית דין, א"כ לכאורה בזקן ממרא אין צורך לזה ולמה תלינן דין הוראה דזקן ממרא בדין הוראה לגבי חיוב פר העלם דבר. וי"ל דאע"פ דאין צריך שהוראת זקן ממרא תצטרף למעשה עבירה של הציבור אבל בעינן עכ"פ הוראה הראויה לעשות צירוף, ומשו"ה בעינן שהזקן ממרא יורה הוראה לעשות.
ב. והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) שכתב וז"ל במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו עכ"ל. והנה אם הדין דבעינן הוראה לעשות הוי הלכה בחלות שם הוראה כשהורו ב"ד בטעות, דרק כשהורו לעשות אזי חל חלות שם הוראה על דבריהם אע"פ שהן דברי טעות, א"כ לכאורה רק היה צריך שב"ד עצמן יורו הוראה לעשות, ולא נצטרך נמי שהקהל השומעין מבית דין יאמרו לאחרים "מותרים אתם לעשות", דהרי אם ב"ד הורו לעשות אזי חל חלות שם הוראה והעם עשו עפ"י הוראתם. אמנם לפי מה שנתבאר דבעינן הוראה לעשות כדי שיצטרף מעשה העבירה של הציבור לב"ד א"כ י"ל דגם אלו ששמעו מפי בית דין צריכים לומר לאחרים "מותרים אתם לעשות" דרק בכך מצטרף מעשה העבירה שעשו הציבור לבית דין.
ב. גמ'. א"ר אבא אף אנן נמי תנינא הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.
ב. ופרש"י בד"ה חייבת בקרבן וז"ל לפי שלא היתה תולה בב"ד מדקתני הורו לה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד ש"מ דלא נגמרה הוראתם עד שיאמרו מותרין אתם לעשות עכ"ל. ועיין בתוספות הרא"ש (ד"ה אמר רבא) וז"ל דקדק רש"י ז"ל מדקתני הורוה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד ש"מ שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות, והקשה הרמ"ה ז"ל דמה לי הורוה ומה לי התירוה, אידי ואידי חד הוא דהא רב דימי מנהרדעא דהוא מריה דשמעתתא במותרים אתם לעשות סגיא ליה, ועוד הא בהדיא קתני שלא התירוה אלא להנשא אלמא לענין נישואין בהתירוה להנשא סגיא ליה, ופי' דהכי דייק דחזינן הכא דכשהתירוה לינשא הוציאוה מכלל אשת איש לכל דבר ועשו אותה פנויה ואפ"ה כשקלקלה לא מיקריא תולה בב"ד, אלמא לא מיקרי תולה בב"ד אלא באותו מעשה עצמו שהורו בו היתר, ואף על פי שהמעשה האחר יוצא מכללו דהוראה זו אינה הוראה אלא להיותו מותר באותו מעשה עצמו, ומזה יש ללמוד דלא מיקריא הוראה עד שיפרשו היתר העשיה וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דברי הרמ"ה דיסוד הפטור של יחיד התולה עצמו בב"ד הוא דמעשה העבירה אינו מצורף אליו אלא לבית דין, אמנם כ"ז שייך רק כשמעשה העבירה מצורפת להוראה שהחוטא עשה את מעשה העבירה מחמת ההוראה של ב"ד. אמנם כאן אי אפשר לייחס את מעשה העבירה של הזנות להוראת ב"ד שהרי לא הורו שעצם מעשה זה מותר, ומכאן מוכח דבעינן שיורו ב"ד לעשות, דרק אז חל פטור מחובת חטאת יחיד מאחר דכשהורו לעשות אזי מעשה העבירה אינו מתייחס לחוטא אלא לב"ד.
ב. ולכאורה יש להביא מזה ראייה דיסוד הפטור דיחיד התולה עצמו בב"ד הוא דהיכא שעושה עפ"י הוראת ב"ד אין מעשה העבירה מתייחס ליחיד החוטא אלא לב"ד, דאילו אם נאמר דחל פטור מדין אונס אזי י"ל דבהתירוה לינשא עפ"י עד א' והלכה וקלקלה תיפטר מאחר דהיא כאנוסה בנוגע לאיסור אשת איש, ועכצ"ל דיסוד הפטור הוא מגזה"כ דעשיית העבירה מתייחס לב"ד ולא לחוטא, אבל כאן א"א לייחס את מעשה העבירה לב"ד מכיון שלא הורו לה לעשות הזנות, ולכן אם קלקלה וזינתה היא חייבת חטאת.
ב. ולפי"ז י"ל דהא דבעינן הוראה לעשות אינו דין בחלות שם הוראה אלא דהוי הלכה מסוימת בפטור מחובת חטאת יחיד דרק כשב"ד הורו לעשות אזי חל צירוף בין הוראת ב"ד ומעשה העבירה דנחשב שעשה את העבירה מחמת הוראת הב"ד ואינו מתחייב חטאת יחיד דאין מעשה העבירה מתייחס אל החוטא לבדו אלא שחטא מחמת הוראת הב"ד. ולפי"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם שפסק כר' דימי (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) ומ"מ פסק לענין איסור שתויי יין להורות (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ד) דחל חלות שם הוראה בלימוד תורה גרידא של חכם הקבוע להוראה וא"צ שיאמר מותרים אתם לעשות. דבאמת חלה חלות שם הוראה אף בלי הוראה לעשות, והא דבעינן הוראה לעשות הוי הלכה מסוימת בצירוף מעשה העבירה לב"ד, וכמש"נ.
ב. ועיין בתוספות (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) וז"ל האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד עכ"ל. ויש להעיר דאי נימא דיסוד הפטור דיחיד התולה בב"ד הוא מגזה"כ מיוחדת דנלמד ממנה שמעשה העבירה דידיה אינו מצורף אליו אלא לב"ד וזה מפקיע את חיוב חטאת ממנו י"ל דהיינו דוקא אם שמע הוראה מב"ד הגדול, אך אם נאמר דיסוד הפטור חל מדין אונס אזי י"ל שפטורה אף כשתולה בב"ד בעלמא.
ב. והנה עיין ברש"י (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) שפירש דמיירי שב"ד התירוה עפ"י עד א', דאם באו ב' עדים והעידו שמת בעלה א"צ ב"ד להתירה. ונראה לבאר דאם יש ב' עדים שהעידו שמת בעלה אזי אפילו אם היא סמכה על הוראת ב"ד אין צירוף בין הוראת ב"ד להמעשה שהרי היא מותרת להנשא אף בלי הוראת ב"ד, דהעדים עצמן נאמנים שמת בעלה ונחשב שעשתה עפ"י העדות של העדים ולא ע"פ ב"ד. אמנם יש להעיר דלכאורה כ"ז נכון כשב"ד של ג' או כ"ג התירוה להנשא עפ"י ב' עדים דאזי י"ל דחל ההיתר עפ"י עדותם של העדים ולא מכח הוראת ב"ד, אבל יל"ע בב"ד הגדול שהתירוה עפ"י ב' עדים די"ל דאע"פ שהיכא שהעידו ב' עדים א"צ היתר ע"י ב"ד דהעדים עצמם נאמנים להתירה, מ"מ מכיון שב"ד הגדול הם עמודי ההוראה י"ל דכל מה שמורין חל על דבריהם חלות שם הוראה, ושפיר חל דין דתולה עצמה בב"ד, וצ"ע בזה.
ב. גמ'. הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב.
ב. ונראה לבאר מחלקותם דר' יוחנן סובר דהכא הפסק של ב"ד אינו הסיבה שגרם את החטא, דסיבת החטא היא מה שטעה ונתחלף לו חלב בשומן, ואפילו אם ב"ד לא הורו שחלב מותר היה נכשל בעבירה מחמת שטעה ונתחלף לו חלב בשומן. ולכן אינו נחשב כתולה בב"ד וחייב חטאת. ואילו רב סובר דמכיון שאילו היה יודע שחתיכה זו הוי חלב לא היה נמנע מלאוכלה מכיון שב"ד הורו שחלב מותר הו"ל תולה בב"ד ופטור. עיין ברש"י (ד"ה אמר רבא) וז"ל אף על גב דלא הוי על פיהם ממש ושלא במתכוין קאכיל ליה אפילו הכי הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא הוה הדר ביה שהרי הורו ב"ד שחלב מותר הלכך תולה בב"ד קרינן ביה ופטור עכ"ל. והמחלוקת בין רב לר' יוחנן הוא האם עושה ע"פ ב"ד היינו רק באופן שהוראת ב"ד הוי סיבת החטא או דמכיון שלא היה נמנע מלחטוא מחמת הוראת ב"ד משו"ה נחשב עושה עפ"י ב"ד. דרב סובר דהיכא שאם חלה ידיעת השגגה היה פורש מן החטא אזי הוי שוגג להתחייב חטאת אך כאן שאפילו אם נודע לו שגגתו דחתיכה זו שלקח אינה שומן אלא חלב מ"מ לא היה נמנע לאוכלה מכיון שב"ד הורו דחלב מותר א"כ אע"פ שהשגגה והטעות היה טעות שלו דנתחלף לו חלב בשומן מ"מ אי-פרישתו מן החטא היה מחמת פסק דין של ב"ד, ומשו"ה הו"ל תולה בדעת ב"ד ופטור מחטאת. ואילו ר' יוחנן סובר דדין תולה בב"ד חל רק אם ב"ד הם סיבת החטא שגרמו לו בהוראתם לחטוא.
ב. ועוד יתכן לפרש דרב סובר דמכיון שב"ד התירו חלב אין החלפת חתיכת חלב בשומן נחשבת כשגגת מעשה דשגגת מעשה המחייבת חטאת היא מה שמחליף חתיכת איסור בחתיכת היתר, ואילו כאן החליף היתר בהיתר, דהרי ב"ד התירו חלב ולפי הוראת ב"ד אין חילוק בין חלב לשומן דתרווייהו הוי היתר, ויוצא דיש רק שגגה אחת שהיא טעותם של ב"ד שהתירו את החלב, ולכן שגגת אכילת חלב מצטרפת להוראת ב"ד ונחשב כתולה בב"ד ופטור.
ב. גמ'. אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהו כולן בשגגה אחת.
ב. עיין בתוס' (ד"ה עד שיהיו כולן בשגגה אחת) וז"ל צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי מיחייב בית דין עכ"ל. ונראה לבאר דלרב יחיד שנתחלף לו חלב בשומן פטור משום דיש צירוף בין חטאו של היחיד והוראת ב"ד, דמכיון דאילו היה יודע שחתיכה זו היא חלב לא היה פורש מכיון שב"ד הורו דחלב מותר הרי זה נחשב כתולה עצמו בב"ד, דרק אם נודע לו הטעות של ב"ד אז היה פורש מן העבירה. אמנם יתכן דכ"ז הוי סברא בנוגע לחובת חטאת דיחיד, אבל לענין חיוב ב"ד בפר העלם דבר של ציבור צריכים שב"ד יהיו סיבת החטא שהם גרמו לרוב הציבור לעבור על מעשה העבירה בשגגה, ואילו כאן סיבת החטא אינה רק ההוראה המוטעת של ב"ד שהורו שחלב מותר אלא מה שנתחלף חתיכת חלב בשומן, ומה שהחטא מצטרף לב"ד הוא רק משום דאם היה נודע טעותם של ב"ד היו נמנעים מהעבירה. ויתכן דלהתחייב בפר העלם דבר בעינן שב"ד יהיו סיבת החטא ולא רק דידיעת טעותם היה מונע את החטא.
ב. ונראה שהצד השני בספק של תוס' לחייב ס"ל דמכיון שב"ד הורו דחלב מותר אין כאן מחייב של שגגת מעשה של חילוף חתיכת חלב בשומן, דלפי הוראת ב"ד הרי זה חילוף של היתר בהיתר, ונמצא דהגורם למעשה העבירה היא הוראת ב"ד, וב"ד הם סיבת העבירה, ומשו"ה יתחייבו בפר העלם דבר.
ב. והנצי"ב זצ"ל העיר על התוס' (בספר מרומי שדה דף ב. ד"ה אמר רבא) דלכאורה לא שייך שגגה אחת אלא בשכולם תלו בהוראה, אבל אם חטאו בשגגת מעשה של כל אחד ואחד, כל שגגה מילתא בפני עצמה היא ולא מיקרי שגגה אחת. ונראה לבאר דבריו דחיוב פר העלם דבר הוא מפאת "חטא הציבור" ואין החטא נחשב כ"חטא הציבור" אא"כ חטאו רוב הציבור עפ"י הוראת ב"ד, דמה שחטאו מחמת הוראת ב"ד זהו מצרף את החטא של כל יחיד ויחיד לחטא של הציבור, משא"כ בנתחלף לכל א' וא' חלב בשומן אע"פ שעפ"י חשבון רוב הציבור חטאו אין חטאם מצטרף לחטא ועבירת הציבור, אלא הוי צירוף של הרבה יחידים שחטאו וממילא ליכא חיוב פר העלם דבר של ציבור.
ב. גמ'. מיתיבי מעם הארץ בעשותה פרט למומר, רבי שמעון בן יוסי אומר משום ר"ש (אינו צריך), הרי הוא אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו; ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא, אמר ר"פ קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה, שב מידיעתו קרינן ביה וחייב.
ב. יש לעיין בקושיית הגמ', דלכאורה מי שטעה וסבר דחלב מותר וגם נתחלף לו חלב בשומן בדין הוא שיהא חייב חטאת דנחשב שב מידיעתו - שאם היה נודע לו שחלב אסור ושנתחלף לו חלב בשומן לא היה אוכל, והכל נידון כשגגה אחת דשתי השגגות הן שלו, (ועיין במשנה למלך פ"ב מהל' שגגות ה"ב), וצ"ע מהו הביאור בדיון שבגמ'. וי"ל דכאן שגגת האיסור אינו נחשב לשגגתו אלא לשגגת בית דין שאינה שגגה שלו אלא של ב"ד, ולכן הוה אמינא דאינו נחשב כשב מידיעתו, דאפילו אם נודע לו שגגתו שנתחלף חלב בשומן עדיין היה אוכל מחמת שגגת ב"ד שטעו והורו דחלב מותר, ושגגה זו היא שגגת ב"ד וא"כ אינו נחשב שב מידיעתו.
ב. והנה בגמ' (דף ב:) איתא "דתניא בעשותה אחת יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור", ונראה דילפינן מגזה"כ בעשותה דאינו חייב חטאת אלא א"כ הוי שגגת עצמו אבל התולה בב"ד אין עשייתו מתיייחסת אליו אלא ה"ז נחשב כשגגת ב"ד.
ב. והנה לר' יוחנן דבנתחלף חלב בשומן ואכל חייב חטאת י"ל דיסוד הפטור של יחיד התולה בב"ד הוא משום דהעבירה נחשבת כשגגת ב"ד ולא כשגגת עצמו, אבל בנתחלף חלב בשומן דטעותו ג"כ גרם לחטא אין מצרפין את העבירה לב"ד. ואילו רב סובר דהחלפת חלב בשומן הוי כהחלפת היתר בהיתר ולכן החטא מתייחס לב"ד ופטור.
ב. ורב הקשה לר' יוחנן דלא להוי שב מידיעתו דסבר דאליבא דר' יוחנן הריהו חייב חטאת על שגגת החילוף ושגגה זו מצורפת לב"ד ולכן אפילו אם נודע לו שנתחלף לא הוי שב מידיעתו, והגמ' מתרצת דאינו נחשב כתולה בב"ד דהאיסור אינו מצורף לב"ד אלא דיש כאן ב' שגגות – שגגת איסור ושגגת החתיכה דגרמו לו שיחטא, ומשו"ה הוא נחשב שב מידיעתו שאם היה יודע שב"ד טעו בהוראתם לא היה חוטא.
ב. והנה יש לחקור בדין שב מידיעתו אם הוא דין בשגגה דלא הוי שגגה המחייבת חטאת אא"כ הוי שב מידיעתו, או"ד דהוי שיעור ברשעות הגברא דגברא דאינו שב מידיעתו אע"פ שאינו מומר אינו בר הבאת קרבן על הך חטא, דעבירה שלא שב מידיעתו אינה ראויה לכפרה ע"י חטאת. ולכאורה יש להביא ראייה דזהו דין בחטא ולא ברשעות הגברא מהא דהכא לא הוי רשע שהרי חשב שחלב מותר והטעם דסד"א דלא הוי שב מידיעתו הוא משום דהשגגה מצורפת לב"ד.
ב. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהלכות שבועות הלכה יא) וז"ל נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער הרי זו פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות עכ"ל. והנה בגמ' לקמן מבואר דאף דאין טעות באיסור כגון שידע דחלב אסור אלא דאכל משום שטעה דסבר דמצוה לשמוע לדברי חכמים הוי שוגג וחייב חטאת, וצ"ל דלענין שבועה שאני דאינו חשוב שגגה אלא א"כ טעה בעצם האיסור דהשבועה אבל אם הטעות הוא מחמת דבר צדדי אינו נחשב כשוגג. ומ"מ חזינן דשב מידיעתו אינו דין ברשעות הגברא, שהרי סוף כל סוף סבר שמותר לו לאכול מפני הצער אבל מכיון דאין שגגתו בעצם האיסור דהשבועה אינו שב מידיעתו.