קד. דף ק״ד ע״א משנה הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. הראש יוסף ז״ל נתעורר על האי בבא איך מישך שייכי להכא, דהרי בנדרים הולכין אחר לשון ב״א. ומה ענין זה לבב״ח אם לא לפי מה שכ׳ הלח״מ על דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ט מנדרים דעופות בכ״מ בכלל בשר, ודגים דוקא במקום דמימלך עלי׳ שליח דטעמא כיון דלענין בב״ח הוה בכלל בשר לר״ע, ה״ה לענין נדרים. ומה דפריך בנדרים מ״ש עוף מדגים היינו לריוסה״ג דשרי בב״ח בעוף. אלא דהראש יוסף קמתמה על דברי הלח״מ, דמאי שייכי דנדרים לבב״ח דאסור משום שדומה קצת לבשר במראה ובטעמא דמש״ה אסרו רבנן. גם מה שכ׳ דהסוגי׳ דנדרים דמקשה מ״ש עוף מדגים הוא לריוסה״ג הלא בהדי׳ קאמר שם דת״ק דרשב״ג הוא ר״ע וכו׳ עכת״ד דברי הראש יוסף ז״ל. ואני אוסיף להקשות אם שיווי האיסור בב״ח גורם דעוף בכלל בשר לנדרים הלא גם בלאו איסור בב״ח שוה עוף לבהמה, לאיסור אבמה״ח לטרפה ונבלה לדם ולשחיטה וכן להיפך הרי רשב״ג שם בנדרים קחשב לב וכבד וכל בני מעים דאינם בכלל בשר לנדרים, והרי בכלל איסור בב״ח לכ״ע גם אלו המה, הרי דנדרים מלתא באנפא נפשי׳ הוא התלוי בלשון ב״א. ולא במה שאסרה תורה. אלא דמ״מ אני רואה דדבר גדול דיבר הנביא בעל לח״מ ז״ל, כי מאי דקתני הכא הנודר מן הבשר הוכיח הרמב״ם ז״ל שיטתו, דלר״ע דס״ל דעוף אסור בב״ח מדרבנן נגרר דין דנדרים אחריו להיות בכלל בשר ואפילו ללקות עליו, ודוקא לר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, אבל למאן דס״ל דעוף מה״ת אסור, לא, וכאשר אבאר והא דכתב הראש יוסף דבנדרים קאמר דת״ק דרשב״ג ר״ע הוא במחכ״ת זה ליתא, דלא קאמר התם אלא מאן תנא דפליג אדר״ע רשב״ג הוא, ור״ל מאן תנא דמתני׳ דקאמר מותר בדלועין רשב״ג דברייתא הוא, אבל ת״ק דברייתא ודאי לאו ר״ע הוא דלדידי׳ עוף בכלל בשר גם בלאו טעמא דמימלך עלי׳ שליח, וגם למלקות. ולא על חנם קתני ר״ע דינו במתני׳ שם בירק ולא קתני בבשר דהוא עיקר מאכל האדם וכאשר באמת קתני בברייתא דת״ק ורשב״ג אלא ודאי דלגבי בשר לא קאמר ר״ע מלתי׳ וכאשר אבאר.
קד. דראה זה דבר נפלא בדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ט ממ״א הלכ׳ ד׳ וז״ל: ״וכן בשר חיה ועוף וכו׳ ואסור באכילה מד״ס כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה, ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש, לפיכך אסרו כל בשר ממש״ עכ״ל הזהב, וכל שדרכו להעמיק במה שלומד ישתומם על האי אריכות דברים בכלל, כי אין דרכו של הרמב״ם ז״ל בכעין זה לפרש טעם חז״ל, שלמה גזרו, מפני שמובן מאליו שעשו גדר וסיג משמרת למשמרת, כדי שלא יפגעו באיסור תורה, וכן תמצא לעיל מני׳ בפ׳ ח׳ בגה״נ כתב שאינו אסור מה״ת אלא מה שעל הכף אבל שאר הגיד וכן חלבו של גיד אינו אסור אלא מד״ס ולא פירש טעם האיסור, וכן בפ״ז באיסור דם כתב, דדם האדם האסור מד״ס. וכן בפ״ז הט״ז כתב יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות אסורין מד״ס, ולא פירש טעם האיסור משום דמובן מאליו, כדי שלא יבואו לאכול האיסור עצמו. ומה ראה הרמב״ם ז״ל כאן לפרש טעם איסור חי׳ ועוף בב״ח. ולא עוד אלא שהרמב״ם לא סגי לי׳ במה שכתב ״כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה״ אלא שהוסיף דברים ״שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש״ מזה נשמע דאלו הי׳ כתיב בתורה מפורש ל״ת בשר שור כשב ועז בחלב, לא הי׳ מקום לחז״ל לאסור מדרבנן גם בשר חיה ועוף. אבל האמת כדבריו ז״ל, הלא תראה דבאיסור חלב לא מצאו מקום לאסור חלב חיה אטו חלב בהמה, ולא דם דגים וחגבים אטו שאר דם - ודם אדם משום בשרו אסרו. - הרי דאין מקום לגזור ממינו על שאינו מינו. ומה ראו על ככה בב״ח לאסור בשר חיה ועוף אטו בשר בהמה, לכן המציא הרמב״ם ז״ל חידושא רבה, והוא דלהוציא מלבו לפרש הקרא כמשמעו גדי בחלב אמו ממש, וכטעמא דאבן עזרא דמשום אכזריות אית בי׳, ויביאו ראי׳ לדבריהם ממה שחיה ועוף מותרים, דאם גדי בחלב אמו לאו דוקא אלא כל בשר בחלב אסור, אלא שדיבר הכתוב בהווה. למה אוכלין בשר חיה ועוף בחלב ולא יהי׳ משמע להו דג״פ גדי אתו למעט חיה ועוף ובהמה טמאה כדלקמן. לכן הוצרכו לאסרן, וזה ברור ואמת בדעת הרמב״ם ז״ל, ופירוש זה מוכרח בדעת ר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, דלולי זאת אין לנו טעם למה אסרו בחיה ועוף בב״ח יותר מבחלב חיה. אמור מעתה אי בלשון העם בשר עוף לאו בכלל בשר הוה, למה אסרו בעוף, דדי לאסור בחיה מה״ט שכתב הרמב״ם, אלא ודאי דלר״ע גם עוף בכלל בשר בלשון העם, ולכן הוצרכו לאסור גם בעוף וממילא דלגבי נדרים ג״כ עוף בכלל סתם בשר הוא, ולא תלי בהמלכה. ותדע שכן הוא דלקמן דף קט״ז ע״א מסיק באב״א, דריוסה״ג ור״ע פליגו בעוף אי אסור בדרבנן או לא, ועיי״ש בראש יוסף שכתב דלהאי אב״א בחיה גם ריוסה״ג מצי סבר דאימעט אלא דאסרו מדרבנן, אבל עוף דלא דמי לבשר בהמה לא גזרו, ועיי״ש בלב ארי׳ שנדחק לפרש במה פליגו ר״ע וריוסה״ג ודבריו אינם ראויים למי שאמרם במחכ״ת.
קד. אבל יפה הקשה דכיון דע״כ פליגו בחיה כדמפורש בדבריהם מהיכי תיתי לומר דפליגו עוד בעוף דאין בדבריהם רמז, אבל לפי הצעתנו בדעת הרמב״ם ז״ל ניחא טובא, דרק ר״ע מצי סובר דגזרו על עוף משום דלא ס״ל דבעי המלכה אלא דגם בסתם הוה בכלל בשר, אבל רשב״ג דמתיר בנדרים בשר עוף וכן ת״ק שלו דאוסר רק משום דמימלך עלי׳ שליח, לא מצי סברו דגזרו על עוף, (עיי״ש בנדרים בהגהות הגאון ר׳ יוסף חנינא ליפא מייזליש ז״ל דברי טעם, דממה דנקט התנא שם ועופות, אחר שאמר דאסור בכל מיני בשר ובלב וכבד וקורקבן מוכח דעוף לאו בכלל בשר אלא דמימלך עלי׳ שליח) ולכן אין זה פלוגתא חדשה רק דריוה״ג מצי סבר כהני תנאים דעוף לאו בכלל בשר וממילא דליכא מקום לגזור, ועיין עוד לקמן במה שכתבתי שם.
קד. היוצא מן האמור דיפה כתב הלח״מ ז״ל, דדוקא לר״ע לא בעינן בעוף טעמא דמימלך, אבל לא מטעמי׳ דהיינו משום דאסור בב״ח, אלא נהפוך הוא, דר״ע דאוסר בב״ח מדרבנן וכדי שלא יטעו לומר דגדי בחלב אמו כמשמעו דוקא, ע״כ ס״ל דאינשי קרו גם בשר עוף סתם בשר, ולא בעי שליח לימלך כלל, ולכן קתני תנא הכא האי דינא דנודר מן הבשר דממה דאוסר גם בבשר עוף וכר״ע שמעינן גם לענין נדר דאוסר בכל בשר חוץ מדגים וחגבים, וגם לענין מלקות בשר עוף בכלל בשר אבל לריוסה״ג וה״ה להני תנאי דנדרים דפליגו שם בנדרים, בשר עוף לענין נדרים כבשר דגים דמימלך עלי׳ שליח, ותלו בפלוגתא דר״ע ות״ק דידי׳ במתני׳ דנודר מן הירק. והש״ס דהכא דפריך רישא לסיפא דרישא דאוסר עוף מה״ת כפי הס״ד דלא כר״ע, ובסיפא קאמר דעוף בכלל הנדר והוא כר״ע דמימלך עלי׳ שליח (ועיין בלב ארי׳ שנתקשה בזה לדעת הרמב״ם דבעוף לא בעינן מימלך עלי׳ שליח) הכי פירושא דאם התנא סובר דעוף בחלב דאורייתא ודלא כר״ע, איך קתני בסיפא דעוף בכלל בשר לנדרים דכמו דאמרינן לקמן דריוה״ג פליג אר״ע דעוף אינו בכלל בשר בלשון ב״א, מסתמא גם האי תנא ס״ל כן דאי לאו דתנא סתם לן כאן כר״ע דעוף אינו מן התורה אלא מדרבנן, הרי ר״ע יחיד בדבר הזה דעוף בכלל בשר סתם דהן ריוסה״ג והן רשב״ג ות״ק שלו בנדרים, לא ס״ל כר״ע לענין זה, וע״כ דמטעם מימלך עלי׳ שליח קאמר דבשר עוף בכלל נדרו, וכר״ע דמתני׳ דהנודר מן הירק, וא״כ רישא רבנן דעוף בחלב דאורייתא, וסיפא אליבא דר״ע דמימלך עלי׳ שליח מיני׳ הוה, ולא ר״ע גופא דר״ע לא מצי אמרה, דהרי לדידי׳ עוף בלא״ה אסור בנדר דבכלל בשר אלא דאליבא דר״ע דהנודר מן הירק נשנית ומשום דמימלך עלי׳ שליח. ולפי האמור למ״ד דרישא דלא כר״ע, אלא עוף אסור מדאורייתא באמת האי סיפא דהנודר מן הבשר לא שייך הכא ולא חש הש״ס להביא ראי׳ לר״א דאמר דרישא נמי ר״ע הוא, מהא דקתני הנודר מן הבשר ודו״ק היטב.
קד. גמר׳ הא עוף אסיר מדאורייתא, המהרמ״ל מדקדק למה לי׳ דיוקא מסיפא, דהיינו ממה דקאמר חוץ מבשר דגים וחגבים, כיון דמרישא שמעינן דהרי כל הבשר קתני, והכי הוול״ל, כל הבשר ואפילו עוף, ולפע״ד לק״מ דאם עוף מדאורייתא אסור לא שמעינן דעוף בכלל בשר בלשון ב״א לענין נדרים כמש״כ למעלה וא״כ גם בדברי התנא א״א להכניס עוף בכלל בשר רק מדיוקא דחוץ, אלא אי קשה הא קשה, דחיה ודאי בכלל כל הבשר, וא״כ מחיה הוול״ל דמתני׳ דלא כר״ע, אלא דחיה לחודא לא מצי נקט דאז משמע להיפך, דעוף אינו בכלל כל הבשר, וזה ליתא מדיוקא דחוץ, והא דלא נקט חיה ועוף כבר הקשו בתוס׳, ודו״ק.
קד. תוס׳ ד״ה הנודר מן הבשר בגמ׳ מוקי כר״ע, ובנדרים פריך דדגים נמי מימלך עלי׳ שליח ומוקי מתני׳ דהכא במאן דכאיב לי׳ עינא וביומא דהקזה וכו׳ עכ״ל, הנה שם בנדרים לא הביא משנתינו כלל, אלא אברייתא קאי דפליגו בה ת״ק עם רשב״ג, והת״ק אוסר בעופות ומתיר בדגים ופריך מ״ש עופות דקאסר משום דמימלך עלי׳ שליח, דגים נמי, וקמשני כנ״ל וכמה מן הדוחק לאוקמי הברייתא דנשנית בנדרים דמיירי ביומא דהקזה ורק אז מותר בדגים, ובפרט דקתני בהדי חגבים, ובחגבים פשיטא דמותר בכ״מ, וכמש״כ הפוסקים, אבל משנתינו דאין לה עסק בדברים, והביאה דין זה דנודר מן הבשר הכא משום שיווי הדין דהכא והכא כל הבשר אסור, ודגים וחגבים מותר, לאוקמי דמותר ביומא דהקזה או בדכאיב לי׳ עינא, הוא דבר זר עד להפליא, ובירושלמי נדרים באמת פליג אש״ס דילן בזה, וס״ל דבשר דגים לעולם מותר, ועיין בר״ן נדרים דף הנ״ל ד״ה והא מן ירק נדר, ובהגהת הש״ס בעל יפה עינים שם. ובאמת בעיני יפלא מאד איך אפשר לומר דאפילו אינו מינו משום דמימלך עלי׳ שליח יהי׳ במשמעות לשון נדרו, דאיך נפרנס המשניות דסוף פ׳ הנודר מן המבושל, הנודר מן היין מותר ביין תפוחים והנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין, וכתב שם הר״ן דכל שיש לו שם לווי׳ לא מקרי יין ושמן סתם. ופשיטא דבכל הני מימלך עליהן שליח. דאם רוצה לשתות יין אפילו על שכר מימלך השליח, והצריך לשמן להדליק או לבשל אם לא ימצא שמן זית יקח איזה שומן אחר ממה שימצא ומ״מ פשיטא לי׳ לתנא דמתני׳ דבכלל נדר אינו אלא מה שנקרא יין ושמן סתם ולא מה שמוסיפין לו שם לוויי׳, וא״כ בדגים נמי ניהו דאם לא ימצא בשר יסתפק בדגים דהמה קרובים לבשר, אבל מהיכי תיתי יהיו בכלל נדרו. ועוד זאת דהרי לגבי בב״ח דאמרינן דגדי בחלב אמו לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהווה, ולכן אסרינן מה״ת כל בשר שנתבשל בחלב, ואפי׳ חי׳ ועוף ובהמה טמאה היו בכלל, אלא שיצאו מן הכלל ע״י ג׳ פעמים גדי שכתוב בתורה כמבואר לקמן קי״ג ע״א במשנה שם, ולמה לא בעינן מיעוטא על בשר דגים וחגבים (דלמ״ד חיה ועוף אינם מה״ת קשה לומר דממעט דגים וחגבים מהיקש דנבלה וכריסה״ג לקמן) הרי דדגים וחגבים אינו בכלל בשר כלל, ובדליכא שום מיעוטא נמי ידעינן דלא הוה בכלל בשר כלל, ואיך נאמר דהוה בכלל נדר משום דאם רוצה לאכול בשר ולא ימצא, יאכל דגים ולא ירק או קטניות משום דדגים יותר קרובים לבשר מן ירק וקטניות, והוא פלא והפלא בעיני. ושוב דקדקתי בלשון הרמפ״ם בפיה״מ כאן שכ׳ וז״ל ״כבר בארנו במקומות מנדרים, שעיקר אצלנו בנדרים הלך אחר לשון ב״א, אבל בזמן שחברו המשנה היו עושין שהנודר מן הבשר אסור אפילו בבשר דגים וכו׳״ עכ״ל ומי לא ישתומם על לשון הלזה, שבזמן שחברו המשנה היו עושין שהנודר וכו׳״, ועכ״פ כפי הנראה בעליל דגם הרמב״ם ז״ל הרגיש בזרות דין זה, דהנודר מן הבשר יהי׳ אסור בדגים שאינם מין בשר כלל וכמו חגבים, ולכן כתב שהיה דבר זה גזרה חדשה להכניס דגים בכלל בשר, ור״ע רק בנודר מן הירק אוסר בדלועין משום דירק כולל גם דלועין אבל דגים אינם בכלל בשר כלל, ולכן נדחקו לפרש היתר דגים דקתני במשנה ובברייתא ביומא דהקזה, ולא שביסוד המשנה שהיא ישן נושן מתפרש כן, אלא דהמשנה לא זזה מקומה, גם אחר שהכניסו דגים בכלל בשר לענין נדרים, מפני דיש מקום להיתר זה ביומא דהקזה והבן את זאת, כי כעין זה צריך לפרש בכמה מקומות וחד מהם הוא בריש מכילתן דכמה אוקמתות שבגמ׳ הכניסן בריבוי דהכל שוחטין דינים חדשים שנתחדשו זמן הרבה אחר יסוד המשנה, ודו״ק.
קד. ודרך אגב אציע כאן מה שיש לי מן התימא על הפוסקים הטור והשו״ע שסתמו דבריהם ביו״ד סי׳ רי״ז בהא דמותר דגים ביומא דהקזה, אי דוקא בנדר רק על יום אחד והוא יומא דהקזה, או אפילו נדר על שלשים יום או סתם נמי, ובדבר זה אני רואה פלוגתא דהר״ן ז״ל שם בנדרים כתב בפירוש, דדוקא בנדר על יום הקזה, אבל מלשון הרא״ש שם משמע דה״ה בנדר לכמה ימים, כיון דהיום לא מצי אכל דגים, ממילא אין כוונתו בלשונו על הדגים, וכן נראה מלשון הרמב״ם שכ׳ ואם מראין הדברים בעת שנדר וכו׳, אבל הטור והשו״ע אע״פ שהביאו לשון הרמב״ם, כיון דהר״ן ז״ל בפירוש כתב דדוקא בנדר על אותו היום, הי׳ להם לפרש. ולפע״ד נראה כדעת הרא״ש ז״ל דבאמת קשה טובא לדעת הר״ן ז״ל איך נאמר דלא כיוון לאסור דגים משום דהוא על יום הקזה נדר שבלא״ה אינו אוכל. והרי חזינן שהוא רוצה לאכול דאל״כ למאי נפ״מ, וכיון דרוצה לאכול אדרבה מסתבר יותר דכיוון לגדור את עצמו מלאכול דגים, כיוון דתאב עליהן לאכלן גם ביומא דהקזה. אבל לדעת הרא״ש ז״ל דקאי על שאר יומא ניחא אלא דלעומת זה קשה כיון דנדר על ימים רבים למה נוציא דגים משום, דהיום אינו אוכל בלא״ה וצ״ע.
קד. תוס׳ ד״ה הא עוף אסור מדאורייתא וכו׳, ונראה דהא דס״ד שהוא דאורייתא משום דסמך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה וכו׳, אבל אין לומר וכו׳ דהא הנודר מן הבשר אין כל בשר שוה וכו׳ עכ״ל, עיין במהרמ״ל ובמהרמ״ש ז״ל, שדברי התוס׳ תמוהים והא בסיפא דנודר מן הבשר לא קתנא איסורא כלל, וגם לומר דדייק כדר׳ יוסף דאי מדרבנן, לא הוו גזרו על העלאה שהוא גזל״ג, קשה לשמוע, דמה מתרץ ר״א מהן ד״ת ומהן ד״ס וכולה ר״ע היא, הלא עיקר חסר מן הספר דהי׳ לו לתרץ איך גזר כאן גזל״ג וכדמתרץ אביי.
קד. והנה לפענ״ד בהא דכתבו, דא״א לדייק מהא דקתני כל הבשר כוונתם הכי הוא, דאם נאמר כן, אז הנודר מן הבשר נמי בעינן למימר דשוה עוף לבהמה אע״ג דלא קתני בפירוש, דאל״כ אין כאן מקומו כדהקשה הראש יוסף ז״ל וכדי שלא נסבול דוחק כזה שמביא כאן דין הנודר דלא שייך הכא וגם אינו שוה בדין עם בב״ח, נסבול יותר דוחק קטן מזה, דקתני כל הבשר אסור יש מהם ד״ת ויש מהן ד״ס, אבל אי דיוקא מצד איסור העלאה הי׳, אז ניחא, דע״כ נסבול האי דוחק גדול דלא שוה דין בב״ח לדין נודר. ומה דלא חש ר״א לתרץ איך גזרו אהעלאה בעוף דרבנן נראה לפע״ד דבר נכון עד מאד, והוא דהרי הש״ס דמדייק מחוץ מבשר דגים, דעוף אסור, ולא מרישא דכל הבשר, כבר כתבנו לעיל דהי׳ סובר דעוף לאו בכלל סתם בשר הוה, ואם בכל זאת נאמר דאסור מדרבנן, אז נפרש המשנה הכי ״כל הבשר אסור לבשל״ היינו בשר בהמה, ומה״ת ״חוץ מבשר דגים וחגבים״ דשרי לגמרי אבל בשר עוף נשמע מדיוקא דאסור מדרבנן, וע״ז ודאי קשה א״כ למה גזרו עליו גזל״ג, העלאה אטו אכילה, אבל ר״א דקמתרץ כולה ר״ע הוא מוסיף עוד ואמר דעוף נכלל ברישא דכל הבשר ומשום דאיקרי בשר סתם וכדעת הרמב״ם ז״ל לעיל, וטעם הגזרה כדי שלא יטעה העם לפרש גדי בחלב אמו כדכתיב, שכן הצריכו לאסור כל הבשר ואפילו עוף, מפני שבפי העם גם עוף בכלל בשר, וא״כ כוונת האי גזרה הי׳ שיהי׳ בעיני העם שוה כולם אסורים מה״ת, ואם יהי׳ העלאה אסורה בבהמה ומותרת בעוף שוב הדר החשש שיאמרו מה״ת גדי בחלב אמו דוקא, ולכן שפיר לא חלקו בגזרת העלאה בין בהמה לעוף, וזה שאמר דהכי קאמר כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מד״ת ומהן מד״ס, חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם לא מד״ת ולא מד״ס, עיין באחרונים שנתקשה להם על אריכת דברי ר״א אבל לפי האמור ניחא דרוצה לומר שלא תטעה כדלעיל דמסיפא דחוץ שמעינן עוף דאסור, ואז ע״כ ודאי דאורייתא, דאי דרבנן למה גזרו אהעלאה, אלא דמרישא נשמע עוף, ומ״מ הוא מדרבנן וכללו בהדי דאורייתא מטעם הנ״ל, וממילא לא קשה איך גזרו גזל״ג, והא דלא גזרו גם אבישול והנאה לדעת הרמב״ם ז״ל לפי טעם הנ״ל, משום דכל שגזרו אאכילה שוב לא שכיח כלל שיבשלו, רק דרך מקרה בנפל עוף לחלב רותח, ועל מלתא דלא שכיח לא חששו על טעם הנ״ל משא״כ העלאה אם יהי׳ מותרת יעלהו בכל עת על השולחן עם החלב.
קד. ועפ״י האמור מיושב ג״כ מש״כ הרמב״ם ז״ל פ״ט הלכה כ׳ דהעלאת עוף אסור משום הרגל עבירה שיאכל זה עם זה, אע״פ שעוף בחלב אסור מד״ס עכ״ל ועיין בלח״מ שהקשה הא בגמ׳ אמרינן אי שרית לאסוקי עוף וגבינה אתו לאסוקי בשר וגבינה ובאילפס רותח דאיכא בב״ח דאורייתא. ועיין באחרונים ז״ל מש״כ על פרש״י במתני׳. ולפע״ד נראה לפי האמור דהא דמתרץ אביי בגמ׳ כנ״ל הוא אליבא מה דס״ל הש״ס בתחלת הסוגי׳ דעוף מדיוקא דסיפא דחוץ מדגים וחגבים אסרינן, אבל אליבא דר״א דקאמר דמתני׳ דכל הבשר כולל גם עוף ומטעם הרמב״ם ז״ל לא צריכין להא, אלא דהכא השוו בשר עוף לבשר בהמה לכל מילי כדי שלא יטעו לומר דגדי בחלב אמו דוקא ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים