קח. דף ק״ח ע״א. משנה טיפות חלב שנפלה על החתיכה וכו׳ הנה פליגו בפירוש משנה זו רש״י ותוס׳ אי בחתיכה שבתוך הרוטב מיירי או בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, ומזה יוצאים דינים מדינים שונים, גם נמשך פלוגתתם זו בכל השקיל וטרי׳, לכן ארחיב בזה הדיבור ואבאר את שיטתם וגם הסוגי׳ לפי שיטת כאו״א כיד ד׳ הטובה עלי.
קח. דעת רש״י דבחתיכה כולה חוץ לרוטב מיירי לא בפירוש אתמר אלא שתוס׳ כתבו כן לעיל דף צ״ו בשם רש״י, והאחרונים דקדקו מדברי רש״י ז״ל אנה ואנה להוציא ממשמעות דבריו שכן הוא, גם בפירוש שיטת רש״י יש פלוגתא בין הרמ״א והט״ז ז״ל בריש סי׳ צ״ב דהרמ״א סובר דלדעת רש״י במקצת חתיכה ברוטב הוה הדין כמו לדעת התוס׳ בכולה חוץ לרוטב דחתיכה עצמה נאסרת אבל אינה אוסרת את השאר משום דהחלב מפעפע רק עד סמוך להחלק שברוטב אבל לא בכולה כדי שתצא ממנה לשאר חתיכות שבקדרה. אבל הט״ז חולק וסובר דלרש״י במקצתה ברוטב איכא תרי חומרות דהחתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת גם השאר בלי ניעור משום דחלק התחתון שבחתיכה אוסר השאר שבקדרה. והכוונה דודאי כשמגיע החלב לחלק התחתון שבחתיכה שהוא בתוך הרוטב מוליך הרוטב את החלב גם לחוץ, ולכן מן החלב לא נאסר חלק התחתון שבחתיכה דכבלעה כך פלטה החלב לחוץ בשוה לשאר החתיכות שבקדרה, אבל חלק התחתון נאסר מחלק העליון מכח איסור דבוק, וחלק העליון נעשה נבלה אע״ג דסופה החלב להתפשט לחלק התחתון ומשם לכל הקדרה משום דבהאי כח המתפשט בחלק העליון לא מצי יוצא לחוץ לשאר החתיכות כיון דליכא רוטב, וניהו דהחלב המגיע לחלק התחתון שבחתיכה תתפשט ע״י הרוטב גם לחוץ, מ״מ חלק העליון נשאר באיסורו כי לא מקרי מתפשט דרך הילוכו, אלא אם מיד בכל הראשון מצי להתפשט בכל הקדרה ועיין.
קח. והנה אני רואה ברש״י ד״ה אם יש בה בנ״ט מבואר, דרש״י סובר שמקצת החתיכה ברוטב מיירי וכהבנת הט״ז דאוסרת שאר החתיכות בלי ניעור משום דפולטת החלב מחלק התחתון שבה לחוץ דז״ל רש״י ז״ל ״אם יש בה בנ״ט באותה חתיכה כלומר שאין באותו חתיכה לבדה ס׳ לבטל הטיפה, מיד נאסרת החתיכה וכו׳״ עכ״ל. האי כלומר שכתב רש״י ז״ל הוא לפלא לכאור׳ דלמה מפרש האי בנ״ט דמתני׳ דר״ל שאין בה ששים, והא לעיל צ״ז ע״א מבואר דבנ״ט בכל מקום בקפילא ורק היכי דליכא קפילא, או ליכא למיקם אטעמא משערינן בס׳. וכי רוצה רש״י ז״ל לאוקמא מתני׳ בדליכא קפילא אתמהה? ועיין לעיל בתוס׳ ד״ה אבל, שהקשו אמאי לא פריך אמתני׳ דטפת חלב מאן טעים לי׳. והנה קושי׳ זו הקשו רק לשיטתם דמשנתינו מיירי בחתיכה כולה חוץ לרוטב אבל לדעת רש״י ז״ל דמיירי במקצתה ברוטב וכהבנת הט״ז לק״מ, דהאי בנ״ט דמתני׳ ע״כ ליכא לפרש בטעימת קפילא דהא אפשר דלא יטעום טעם חלב, ומ״מ אסורה החתיכה דהא כשמגיע החלב לחלק התחתון שבתוך הרוטב יוצא ויוצא, ומ״מ החתיכה כבר נאסרת חלק התחתון מן העליון כמש״כ הט״ז. ולכן צריך ע״כ לפרש האי בנ״ט בס׳, משא״כ בסיפא דמתני׳ מניח רש״י ז״ל בנ״ט כמשמעו דבניעור בתחלה מיירי ואז שפיר מצי טעים לי׳ קפילא. ולשיטת התוס׳ דבכולה חוץ לרוטב מיירי וניעור דסיפא הוא לבסוף הוא להיפך דנ״ט דרישא הוא בקפילא ונ״ט דסיפא הוא בס׳ דייקא, דהא מב״מ הוא ובעי ס׳ כנגד כל החתיכה ודו״ק. וכן נראה מתוס׳ כאן שסברו כן בשיטת רש״י ז״ל מהא דהביאו ראי׳ לשיטתם והקשו על שיטתו של רש״י מלקמן דאמרינן, אי לא ניעור ולא כיסה כלל, מבלע בלע מפליט לא פליט, ואי כפי׳ הרמ״א ז״ל דלרש״י מקצתה ברוטב אינה אוסרת השאר בלי ניעור כמו לדעת התוס׳ בכולה חוץ לרוטב לא הביאו מידי מלקמן, דודאי הכי הוא דלא פלט החלב לחוץ גם במקצתה ברוטב, אלא ודאי דגם התוס׳ הבינו כן דעת רש״י דמופלט החלב ואוסר השאר בלי ניעור, ומ״מ נעשה החתיכה נבלה תחלה כנ״ל. ולכן שפיר הקשו מלקמן דאמרו מבלע בלע מיפלט לא פליט ואינה אוסרת השאר בלי ניעור וזה ברור ונכון ועיין היטב במה שכתבתי לקמן ד״ה גמר׳ אמר רב.
קח. אבל הר״ן ז״ל דעת אחרת לו בשיטת רש״י ז״ל, דהוא לא הזכיר כלל בשיטת רש״י שהחתיכה מקצתה ברוטב ומ״מ אוסרת כל שאר החתיכות ע״י פליטת טעם בשר לחוד, דכיון דחנ״נ הרי הבשר בעצמו גוש האיסור ומצי אוסר בפליטת טעם בשר לחוד, ולית לי׳ סברת התוס׳ דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יוכל לילך שם, והא דאין הקליפה אוסרת את השני׳, הטעם דלא הוה דרך בישול דומי׳ דבב״ח, ומה דאמרינן לקמן אי דלא ניעור מבלע בלע מפלט לא פליט היינו בס״ד דאפשר לסחטו מותר עיי״ש באריכות. והנה מובן דלפי דרכו האי כלומר דכתב רש״י ז״ל אשר הארכתי בו לעיל מוקשה ועומד הוא.
קח. אלא דלעומת זה ניחא טובא מה שכ׳ רש״י ז״ל, ובשאר חתיכות פליגו אמוראי בגמ׳ אי אסרתן או לא, והוא פלוגתת רב ושמואל באפשר לסחטו, והקשו כל האחרונים ז״ל דהא למ״ד אפשר לסחטו מותר גם האי חתיכה הנאסרת חזרה להיתרה וכמש״כ רש״י ז״ל בעצמו בפירוש פלוגתת אפשר לסחטו, וכן בסוף הסוגי׳. ולפי דעת הר״ן דלרש״י ג״כ מיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב ניחא, דהאי לכ״ע באיסורה עומדת דלא נפלט החלב כלל, ופליגו אם פליטת עצמה של מוהל בשר אוסרת השאר אבל לקמן ובסוף הסוגי׳ מיירי בניעור לבסוף דאז יוצא החלב לכן מותרת. וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ט ממ״א לפי מה דמפרשים דבריו שאוסר בלי ניעור כל הקדרה עד ס׳, ומ״מ תולה האיסור בטעימת החתיכה אי יש בה טעם חלב או לא, הרי ע״כ דחתיכה כולה חוץ לרוטב דמהני טעימה, ואפ״ה אוסרת השאר בלי ניעור. אבל כפי אשר הוכחתי מדברי רש״י ז״ל אין דעתו כדעת הר״ן, אלא דבכולה חוץ לרוטב אינה אוסרת וכן איקבע הלכתא בשו״ע סי׳ צ״ב, דבלא ניעור אינה אוסרת את השאר אלא דבסי׳ ק״ה סתרו בעלי השו״ע את טעמם, דשם סעי׳ ז׳ פסק הטור והמחבר דחתיכת בב״ח מקרי גוף האיסור ואוסרת את חברתה בצלי כדי נטילה, כמו חתיכת נבלה וכל מפרשי׳ השו״ע נלאו למצוא פשר איך זכו שטרי לבי׳ תרי. ומקום הניחו לי העני להתגדר בו, כי לפע״ד שני פוסקים אלו שרירן וקיימין זה אצל זה וליכא שום סתירה ביניהם.
קח. דהנה יפה דיבר הר״ן ז״ל לכאור׳ להשיב על סברת התוס׳ דאין הנאסר יוכל לאסור וכו׳ כיון דהוה כגוף הנבלה מה תת כח בהלוך עמו טעם האוסר ובפרט בב״ח הלא ליכא אוסר לחוד ונאסר לחוד, כי שניהם נעשים איסור מכלל היתר ע״י מעשה הבישול, ונשארים באיסורם גם אחר שנסחטו זה מזה, ולמה לא יהי׳ בכח האחד לאסור בלי הלוויית השני, ובפרט שמכח מב״מ קאתינן עלה, וא״כ טעם הבשר לחוד הוא האוסר ולא טעם החלב שעמו, ואם נאמר דבעינן גם טעם החלב עמו הרי אין כאן מב״מ לא בטעמא ולא בשמא.
קח. אבל הנראה לפע״ד הסבר חדש בהא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם, והוא דכלל מונח אצלנו בסופו להתפשט לא נעשה נבלה, כי כל דרך הילוכו אינו אוסר, כמש״כ התוס׳ לעיל דף ק׳ בד״ה שקדם, והסברא מבוארת דאנו דנין כל דבר על שם סוף תכליתו והנחתו וכיון דהאי טפה שנפלה על גג החתיכה לא תנוח עד שתתפשט בכל החתיכה, אנו דנין עליה רק אחר הנחתה, ועפ״י סברא זו אני אומר גם לאידך גיסא, אם הטפה אוסרת החתיכה מפני שיש בה כדי ליתן טעם בכל החתיכה, אותו המוהל של בשר שעומד להתפשט חוץ לחתיכה מאליו לא נידון עם החתיכה להיות נבלה עמה כיון דעומד להפרד מן החתיכה ולילך לדרכו החוצה, לכן אע״פ שהחתיכה נעשה נבלה, אבל האי מוהל שעומד לצאת ממנה לא נאסר עמה, ולכן שפיר אין החתיכה שכולה חוץ לרוטב אוסרת את השאר, כי מה שנפלט ממנה בעוד שמונחת שם בקדרה בלי שום סיוע הרי הי׳ עומד להתפשט ולא נאסר מעולם, ושפיר פסקו כן בסי׳ צ״ב, דשם מיירי מהאי דינא דחתיכה שבתוך הקדרה שנפל עליה טפת חלב, אבל אם לקח החחיכה משם ומקרבה אצל חתיכה כשרה על הגחלים ודאי דגוף האיסור הוה ואוסר המוהל היוצא גם בלי חלב, כי האי מוהל לא הי׳ עומד להתפשט מאליו רק ע״י מעשה שלו, שמקרב החתיכה אל הגחלים ומזה מיירי שם בסי׳ ק״ה ולכן שפיר פסקו לאוסרת כנבלה דמ״ש חתיכת בב״ח משאר איסור עיקרי, ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים בס״ד.
קח. גמר׳ אמר אביי טעמא ולא ממשא בעלמא דאורייתא דאי ס״ד דרבנן, מב״מ מ״ט לא גמרינן וכו׳, ופרש״י ז״ל טעמא ולא ממשא מקרי היכי דסליק האיסור ולא נשאר רק הטעם, וכמו טעם כעיקר בפסחים מ״ד ע״ב דשרה ענבים במים שהמים לא קיבלו רק הטעם, ולפ״ז הילפותא מבב״ח לאו מבשר אתי׳ דבו נכנס ממשא של חלב, אלא מחלב שנאסרו ע״י שקבלה רק טעם הבשר, אבל ע״ז קשה תרתי חדא דאביי העמיד דבריו על משנתינו דאוסר החתיכה מחמת הטפה שנבלע בה, הרי דסובר דזה ג״כ טעמא ולא ממשא מקרי ולא עוד אלא דמחלב לא מצינן למילף, דחלב שנאסרה לא נזכר בתורה, עד שבגמר׳ רצו לומר דרב באמת אית לי׳ גדי אסרה תורה ולא חלב, משום דכתיב ל״ת גדי ״בחלב״ ולא ״עם חלב״ אלא דלא קיימא הכי במסקנא, משום דלא מסתבר לומר דגדי אסור וחלב מותר, כיון דשניהם היתר ותערובתן אסרן, ואיך יאסר האחד והשני בשריותא קיימא, לכן אמרינן דלעולם שניהם אסורין, והא דנקרא האיסור בתורה על שם הגדי לשיעורא אתא דגם החלב נשער בכזית כגדי ולא כמשקה ברביעית. אמנם כל זאת ניחא אי ליכא חילוק בין בשר לחלב מצד אחר, אבל אם נאמר דבבשר איכא חלב ממש, אבל בחלב ליכא רק טעמא ולא ממש שפיר נאמר דטעם כעיקר הא מנין לנו ובשלמא אי ילפינן טע״כ ממ״א ניחא, אלא מבב״ח עצמו איך נילוף דלמא באמת החלב אינה נאסרת מחמת דלית בה רק טעמא בעלמא ולא ממשא והנה רש״י ז״ל בפסחים שם באמת כתב דהילפותא הוא מבשר שהבשר בעינא אלא שטעם החלב נבלע בו עיי״ש. והראש יוסף ז״ל כתב דבאמת ליכא חילוק בין בשר לחלב ובשניהם רק טעמא ולא ממשא איכא, דהא רש״י ז״ל בסוגי׳ דזרוע בשלה כתב דלולי ילפותא על טע״כ הוה בטל חד בתרי מקרא דאחרי רבים להטות, והנה לעולם החחיכה לא תקבל חלב כמות שהיא רק פחות ממנה וא״כ מצד העצם הרי בטלה החלב ברוב בשר, ורק מצד שנרגש הטעם אסורה. והנה במ״א כתבתי דדבר זה אינו מוסכם, כי לפי מה שכ׳ הרשב״א ז״ל בסוגי׳ שם דע״י שנרגש הטעם הוה כניכר האיסור ובניכר האיסור לא שייך ביטול, א״כ ליתא הא מלתא דחלב בבשר רק טעם מקרי ולא ממש, ולא עוד אלא דלפי מה שכתבו התוס׳ והראשונים דבב״ח היתר בהיתר הוה ולא בטיל והא דכ״ש אינו אוסר, משום דדרך בישול אסרה תורה ובעינן טעם, וא״כ במקום דאיכא טעמא תו לא מצינן למימר דעצם החלב בטלה, דהא היתר בהיתר לא בטל. ותו קשי׳ לי טובא על הא דכתב רש״י ז״ל דהילפותא הוה דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בישולו, אין כאן אלא הטעם עכ״ל. והוא פלאי דהא אנן כרב וכר״י ס״ל, דאפשר לסחטו אסור, וא״כ אפילו מסלק גם הטעם ע״י שמבשל החתיכה אח״כ במים, נמי נשארה באיסורה הראשון ואיך נילוף מכאן טע״כ בכל איסורין.
קח. ואחר העיון נראה לפע״ד דאנן הכי גמרינן טע״כ מבב״ח, דחזינן דאיסור בב״ח נתהווה ע״י נתינת טעם זה בזה דדוקא דרך בישול אסרה תורה, ואם הי׳ מתבשלים זה אצל זה בלי נתינת טעם לית לן בה, וא״כ בשר שנתבשל בחלב לא נאסר הבשר מחלב שחוצה לו בתוך הקדרה רק מחלב שנכנסה לתוך החתיכה והחלב שבקדרה לא נאסרה מן החתיכה עצמה שנתבשל מתוך הקדרה רק ממוהל שיצא מן החתיכה לתוך החלב ונתבשל בה, וא״כ לא תבשל גדי בחלב אמו ע״כ הכוונה על טעם הגדי שנתבשל בחלב אמו כי הגדי עצמו אינו אסור מחמת שנתבשל בחלב רק מחמת שהחלב נתבשל בתוך הגדי ולכן מה שכ׳ רש״י, דאם הדרינן זה מזה אין כאן אלא הטעם הכוונה להסביר דפעולת הבישול אינה ניכרת רק בהא דבכל אחד נשאר טעם, ועל זה הקפידה תורה, וקרי לי׳ גדי בחלב אמו היינו טעם הגדי בתוך החלב. וממילא ליכא להקשות ג״כ דילמא משום היתר בהיתר דלא בטל, והא כאן על הטעם אנו דנין אם הוא כעיקר דאי טעם לאו כעיקר, לא איכפת לן דלא בטל, דסוף כל סוף ליכא כאן ממש רק טעם, ושוב גם מבשר שנכנס בו חלב ממש איכא למילף דהא דאסרה תורה לאכול הבשר לאו משום דניכר בו החלב ואינה בטלה דהא אדרבה אי נחשב החלב כעומדת בפ״ע שרי׳ דהא שניהם היתר וכל האיסור לא נתהווה רק ממה שנכנס טעם החלב בבשר, ומה שהזכיר רש״י ז״ל איסור אכילה ומג׳ פעמים לא תבשל, ולא די לו באיסור בישול לחוד אי מני׳ ילפינן, זה לק״מ דאי לאו דילפינן איסור אכילה ומג׳ פעמים ל״ת, לא הוה ידעינן כלל דדרך בישול אסרה תורה ומשום טעם שנכנס מאחד לחבירו, כי אם פעולת הבישול נאסרה בלא אכילה, טע״כ מאי בעי הכא, כי כל עצמיות טע״כ לענין איסורי אכילה אתמר, ואפילו ילפינן איסור אכילה מל״ת כל תועבה, נמי לא מצינן למילף טע״כ מבב״ח, כי איסור אכילה בב״ח אין לו שייכות על הבישול, רק ע״י שנעשה תועבה בבישל נאסר האכילה, אבל אי מג׳ פעמים ל״ת ילפינן איסור אכילה הרי דעיקר האיסור האכילה וכמש״כ הרמב״ם דהבישול נאסר משום דהוא מצורכי אכילה, וא״כ שפיר אמרינן דאנתינת טעם זה בזה קפיד רחמנא כי זה הנתינת טעם משווי׳ לי׳ לאיסור, וניהו דאח״כ אסור לעולם אפילו נסחט גם הטעם, אבל האיסור נתהווה ע״י נתינת טעם, ועיין היטב במה שכתבתי כי הדברים עמוקים ואמיתים בס״ד.
קח. רש״י ד״ה אי חדוש הוא וכו׳, ואפילו כל דהוא בב״ח הוא וכו׳ עכ״ל. והנה תימא רבתא בעיני איך נאמר דחלב כל דהוא בבשר הרבה בב״ח מקרי, דהא כל עצמיות ביטול מין בשאינו מינו נבנה, על דכל שנשתנה שמא וטעמא בטל שם העצם וממילא פקע שם האיסור וכאשר אבאר.
קח. דהנה מעולם תמהתי להבין מה בין תערובות מב״מ לשאינו מינו בלח בלח ביותר מששים, עד שלר״י מב״מ לא בטל ואינו מינו בטל, וכן לדידן לענין דבר שיש לו מתירין דמחלקין בין מינו לאינו מינו אחר ס׳, דהא כיון דנתערב ונבלל זה בזה למשל יין במים הרי הכל נתהפך למים ונעשה האוסר והנאסר הכל מים, והרי כאן מב״מ איסור והיתר, ולמה יבטל לר״י, וגם לדידן בדבר שיש לו מתירין. ולמה לא נאמר גם בזה עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר, או עפ״י סברת הר״ן ז״ל משום מב״מ הרי עתה הכל מין אחד הוא כי הכל מים ועל מדוכה זו ישבתי הרבה שנים עד שהאיר ד׳ את עיני, כי הענין נכון מאד, דאם נתערב יין במים ונתהפך היין למים פקע ממנו האיסור שהי׳ בו מתחלה, כי ע״י שינוי העצם פקע האיסור, ואע״ג דזה הוא סברת רבינו יונה המובא באו״ח סי׳ ר״ו במ״א שם, דנשתנה לדבר המותר שרי, ואנן לא פסקינן בהא כר״י הנ״ל, כאשר האריכו בזה האחרונים להרבות עליו קושיות. הטעם דלא פסקינן כוותי׳ אינו משום דל״ל סברתו, רק ה״ט דלא ס״ל כוותי׳, משום דאמרינן ניהו דפנים חדשות בא לכאן ופקע איסורא מיני׳, אבל נאסר מצד היוצא מן הטמא טמא כמו דילפינן זאת במס׳ בכורות דף ו׳ מקרא, וזה איסור חדש שחל על האי פנים חדשות אחר שפקע מני׳ האיסור הישן, ולכן יין נסך שנעשה חומץ עדיין לא הותר, אע״פ דפקע מני׳ האיסור ע״י שנשתנה לד״א אבל נאסר מצד יוצא מיין נסך שאסור ככל היוצא מן הטמא, וכל זאת איסור שהוא בעין אבל בתערובות שפיר נשאר בהיתרו ולא חל עליו איסור של יוצא מן הטמא כסברת המרדכי הידוע דבתערובות לא מצי חייל איסור חדש וכבר כתבתי דבר זה בפ׳ גה״נ ובפתיחה כוללת עיי״ש והסברא נפלאה ומושכלת הוא, דהא התורה אמרה אחרי רבים להטות ובטל איסור בהיתר חד בתרי, וכיון דאם יחול האיסור יתבטל מני׳ ובי׳ אין יחול כלל כיון דאין כאן רגע אחת שיקרא שם איסור עליו דהוא בתוך התעריבות לח בלח, וא״כ הוא אין אנו באים להתיר תערובות אינו מינו מכח ביטול חד בתרי, דהא מעיקרא ליכא כאן איסור הצריך ביטול, כי איסור הראשון חלף הלך לו מחמת שנשתנה בשמא ובטמא לד״א, והאיסור החדש של יוצא מן הטמא לא הי׳ מקום לחול, לכן שפיר בטל לר׳ יהודה וגם לית בי׳ חומר דדבר שיש לו מתירין לרבנן, משא״כ בתערובות מב״מ דלעולם קאתינן עלי׳ רק מצד קרא דאחרי רבים להטות, וזאת בקושי התירה התורה וכמו בטומאה אי דחוי׳ היא בציבור אמרינן דכל כמה דמצי להדר אטהרה מהדרינן ה״נ בביטול חד בתרי צריכין להמתין עכ״פ מדרבנן עד למחר. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני בס״ד.
קח. ומעתה נשוב לדברי רש״י ז״ל דלפ״ז איך נאמר דמשהו חלב בהרבה בשר, בב״ח מקרי, כיון דעצם החלב נשתנה ונעשה בשר, חלב מאן דכר שמי׳ ומה״ט ג״כ אין לומר דהיתר בהיתר לא בטל, וכמש״כ העט״ז מובא בש״ך ריש סי׳ רצ״ח, דכל שנתערב ואינו עומד בפ״ע שפיר בטל, ולא שייך כאן היתר בהיתר לא בטל דהא לאו מכח ביטול חד בתרי קאתינן עלי׳, רק מכח שנשתנה עצם לעצם אחר בשמא ובטעמא, ואנן בשר בחלב בעינן וליכא ואיך קאמר אביי דאפילו ליכא נ״ט נמי והוא תימא רבתא, ודברי הש״ך שם נפלאים ממני לא הבנתים ודו״ק.
קח. אבל הנראה לפע״ד, דאביי דלא דייק דדרך בישול אסרה תורה הי׳ סובר, דמיד בתחלת הבישול קודם שנותנים טעם זה בזה נאסרים, ובתחלת הבישול הלא עומדים בפני עצמם וכמו טפת חלב שעל החתיכה קודם שנבלע ונתפשט בחתיכה. ואז בב״ח מקרי ויהי׳ אסור אע״פ דאחר שנבלע בתוך החתיכה תתבטל שם חלב, מ״מ באיסורה עומדת כמו בנסחט אח״כ דאמרינן אסור, כמו כן בנאסר קודם שנבלע. וע״ז השיב לו רבא דדרך בישול אסרה תורה, ר״ל דלא נתהווה איסור בב״ח עד שנתבשל זה בזה כל צרכו, ואז אי אפשר שלא יהי׳ נבלע אחד בתוך חבירו, וממילא בכ״ש חלב ליכא כאן בב״ח, דהכל נשתנה לבשר. ועיין בפלתי ריש הלכ׳ בב״ח שמפרש דברי רש״י ז״ל בד״ה אמר לי׳ רבא, דכוונתם מדלא אסרה תורה כבוש רק בישול הרי דהקפידה דוקא שתתן טעם זו בזה, כי רש״י ז״ל לשיטתי׳ דכבוש דוקא בציר וחומץ הוה כמבושל עיי״ש, ודברי רש״י ז״ל מטין כדבריו דו״ק ותשכח. ולפ״ז צריך לפרש מה דקאמר מ״ט לא גמרינן דחדוש, אי חדוש כי ליכא נ״ט נמי האי חידוש ע״כ האי לחודא והאי לחודא שרי, ולאו מטעם חדוש קאתא עלה רק דשאני היתר בהיתר דלא בטל, ונאמר דע״י הטעם הנה ניכר הממש, ובאמת רק בשר אסרה תורה ולא חלב, וע״ז פריך א״כ כי ליכא נ״ט נמי כנ״ל, ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ מהא דפסחים דלא קיימא בהאי חדושא משום דהתם כבר ידע דדרך בישול אסרה תורה ורק מכח חידוש לא רצה למילף מני׳, וע״ז שפיר מדחה כלאים נמי הכי הוה, אבל כאן לאו מצד חדוש קאתא עלה רק כיון דהיתר בהיתר הוא לא בטל ודו״ק היטב.
קח. גמר׳ אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה אע״ג וכו׳, הנה כבר דברנו בריש דברנו מפלוגתת רש״י ותוס׳ בפירוש המשנה וממילא דפליגו נמי בפירוש דברי רב. ואסדר כאן כמה דקדוקים קשים ואיך נתיישבו לכל מר כדאית לי׳.
קח. א׳) מלישנא דרב דפתח כיון שנתן טעם משמע דקאי אמתני׳. וכן כתב הר״ן ז״ל, ואיך יפרשו התוס׳ דברי רב בזה, דלדידהו לא קאי אמתני׳ רק מימרא בפ״ע היא כמו שכ׳ הרשב״א ז״ל.
קח. ב׳) דלשיטת התוס׳ הלא ע״כ מיירי רק בניעור לבסוף, ולמה לא דקדוק הגמ׳ עליו, אלימא לא ניעור כלל וכו׳ כמו שדקדקו לקמן על הבריית׳ ולא עוד אלא שאמורא צריך לפרש דבריו, ולמה קיצר בלשונו ולא הזכיר תנאי של ניעור לבסוף.
קח. ג׳) דפריך לימא פליגא אדרבה ולית לי׳ סליק ואח״כ נזכר לפרש דברי רב, ופריך ומאי קסבר ולהיפך דרך הש״ס לפרש תחלה המימרא ואח״כ שקיל וטרי׳ בה ממ״א. וגם לישנא ומאי קסבר בוי״ו מורה דקאי אדלעיל מני׳ וחוזר על הנשכחות.
קח. ד׳) מתרץ אי דנפל ברוטב רכה ה״נ, אלא דנפל ברוטב עבה, ופי׳ רש״י׳ ז״ל רוטב עבה דק דק של בשר ושומן דהכל מין בשר. וזה למה לי דהא די בשיאמר דליכא ברוטב ששים, וכמש״כ התוס׳ באמת על הבריית׳ דלקמן דמשמע לי׳ דמיירי בלית ברוטב ששים.
קח. ה׳) ברש״י ד״ה ומאי קסבר באיסור שנבלע בהיתר, והוא פלאי דהא מבב״ח המדובר כאן, וזה היתר בהיתר ולא איסור בהיתר. וכן לקמן בד״ה אלא קסבר פרש״י ז״ל ואשמעינן אף היתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה עכ״ל. וזה אינו דהא בב״ח קיימינן ואשמעינן דבשר נעשה עצם האיסור לאסור את הקדרה מצד מין במינו אם רב אם הרבה וזה תימה רבתא והאחרונים הרגישו בשני דקדוקים האחרונים עיין בהם מה שנדחקו בזה. ואען אני את חלקי בעזהי״ת.
קח. הנה לדעת רש״י ז״ל דרב לפרש משנתינו אתא, וקאמר דאסור דרישא לאסור את כל הקדרה, ע״כ בלא ניעור קאמר, דהא בלא״ה קשה, איך יפרש משנתינו אליבא דר״י דמב״מ לא בטל, והתנא דידן סתם למעלה במשנה דירך כרבנן דמב״מ בטל, וכתב הר״ן ז״ל דרב כיון דכר״י ס״ל, הי׳ מדקדק בלישנא דמשנתנו דקאמר סתם אסור, ולא קאמר עד ששים, דסתם כאן כר״י, ועתה אם נאמר דבלא ניעור לא נאסר רק החתיכה לבדה הרי יש לנו מקום לפרש שפיר המשנה דאסור אחתיכה לבדה קאי, ולמה לי׳ לאוקמי בניעור לבסוף אשר אין זכר למו במשנה ויצטרך לדחוק דסותם כר״י נגד סתם שלפני זה, אלא ודאי לרב אוסר בלא ניעור, לכן מוכרח לפרש דאוסר את הקדרה קאמר, וכיון דקאמר סתם ניחא לי׳ לתלות בהאי דקדוק כדי לאוקמי מתני׳ כר״י דס״ל כוותי׳. ולכן כאשר פריך, וכי לית לי׳ לרב סליק קושי׳ עצומה הוא דלא מצינן לדחות דמתני׳ מיירי בליכא ס׳ ברוטב, דהא כל חילי׳ דרב דמתני׳ כר״י אתי׳, משום דסתמא קתני, ומסתמא מיירי בכל גוונא אפילו איכא הרבה חתיכות, ואם נוקמי מתני׳ לענין חתיכות בכל גוונא, כמו כן מוכרחים לאוקמי לענין רוטב בכל גוונא. ועיין ברשב״א ז״ל ותמצא שם כי כיוון לזה, במה שכ׳ והיינו דשמעינן מהא דרב דל״ל סלק, דהא בקדרה זו רוטב הרבה יש לבטל את החתיכה, (וברשב״א כתב ״את הטפה״ תמורת ״את החתיכה״ והוא טעות סופר דמוכח) וכאשר הביא אח״כ שיטת התוס׳ כתב וז״ל: ״ולפי פירוש זה לא שמענו מדברי רב שיש לו לא אמרינן סלק אלא ממה שסתם דבריו וכו׳״ עיי״ש, וע״כ כיון לדברנו אלו, והוא עפ״י דברי הר״ן ז״ל כנ״ל. ומעתה א״א לתרץ דמיירי דרוטב מועטת דלית בה כדי לבטל החתיכה, לכן קאמר אי ברוטב רכה ה״נ ר״ל אם היינו מוכרחים לומר דאיכא בקדרה זו רוטב עכ״פ ע״כ הי׳ נשמע דל״ל סלק, דכיון דמיירי בדאיכא רוטב ע״כ אפי׳ רוטב הרבה יש כמו חתיכות דמוקמינן אפי׳ דאיכא הרבה, משום דסתמא אסור קתני ה״נ היינו מוכרחים לומר לענין הרוטב, אבל מאן לימא לן דאיכא רוטב כלל, דהא רוטב לא הזכיר במשנתנו ואיכא למימר דליכא רוטב, אינו מינה כלל, דהיינו מים רק רוטב עבה ופירש״י ז״ל דק דק של בשר ושומן דהכל מין בשר הוה. ואין זה דוחק כיון דלא הזכיר רוטב במתני׳ משא״כ חתיכות שנזכרים אם נוקמי דיש מספר להם פחות מס׳ זה יהי׳ דוחק כיון דסתמא קתני. כך הפירוש לדעת רש״י ז״ל דרב מפרש המשנה. ומה מאד מיושב לפ״ז גם הא דלקמן דקאמר מבלע בלע מפלט לא פלט אשר מזה הוכיחו תוס׳ לשיטתם, דהאי בריית׳ ע״כ מיירי בכולה חוץ לרוטב גם לרש״י דהא רבי מוקי לה בניעור מתחלה וע״כ משום דבלא ניעור כלל אינו אוסר אפילו החתיכה עצמה דבכולה חוץ לרוטב כן הדין לרש״י, דאינו אוסר אלא כדי נטילה ור״י דחייב שמא לא ניעור יפה דהיינו שלא נשתקע החתיכה כולה ברוטב רק מקצתה, לכן שפיר אוסרת את כולן ולכן שפיר קאמר הגמ׳ דבלא ניעור כלל מבלע בלע מפלט לא פלט, ר״ל מבלע בלע רק במקצת חתיכה וכפרש״י שם דהחלב עומד בגגה של חתיכה דאין לומר דרבי מוקי גם הברייתא במקצתה ברוטב כמו רב משנתנו, דא״כ מנ״ל דר״י גוזר שמא לא ניעור יפה, דהא לא נזכר בדבריו ניעור כלל, אלא ודאי דרבי מוקי הא דר״י בכולה חוץ לרוטב ובניעור בתחלה וגזר שמא לא ניעור יפה וחכמים מתירין אפילו ניעור בסוף דסברו אפשר לסחטו מותר וע״ז מכריע רבי בלא ניעור מתחלה אלא לבסוף כר״י ובניער מתחלה ועד סוף כחכמים אבל במקצתה ברוטב לא מיירי הכא, אבל במשנתנו מיירי בהכי ולכן אוסר את כל הקדרה גם בלא ניעור לרב ודו״ק היטב. אבל לדעת התוס׳ רב קאמר דין לעצמו וחולק אמשנתינו, כי לדעת התוס׳ בעינן ניעור כדי שיאסר כל הקדרה, ולכן מפרשים הרישא דלא נזכר ניעור, דאינו אסור רק החתיכה אבל אין לפרש המשנה דלאסור כל הקדרה קאמר ומיירי בניעור, כמו שמפרשים ע״כ ר״י דברייתא, אע״ג דלא הזכיר ניעור דאם נפרש משנתינו כך דלאסור את כל הקדרה קאמר, הרי סותר האי סתמא, סתמא דירך שלמעלה, ואין לומר דרב סובל האי סתירה משום דכר״י ס״ל כמו שכתבנו כן לשיטת רש״י, דלדעת התוס׳ זה ליתא דהא בעינן ניעור, ולמה לן לפרש המשנה דמיירי בניעור בלי הכרח, ונבוא במבוכה שיסתרו תרי סתמי אהדדי. אלא ודאי דרישא דמשנתינו בלא ניעור מיירי ואסור דקתני רק אחתיכה קאי, אבל לעומת זאת הסיפא מיירי בניעור לבסוף, ועד שתתן טעם אחתיכה קאי, ובס׳ משערינן דמב״מ הוא ולא בטעימה וע״ז קאי רב וחולק אסיפא וקאמר, כיון שנתן טעם בחתיכה חענ״נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו, ולא צריך לי׳ לפרש דבניעור מיירי, וגם הגמ׳ לא פלפל בזה כלל, משום דמלשונו דקאמר כיון שנתן וכו׳ מוכח דקאי אמתני׳ וע״כ אסיפא קאי ולחלוק אתא ובסיפא מבואר דמיירי בניעור, אלא אי לאו דרב, הוה מצינן לפרש דעד שתתן טעם הטפה דכן מפרש מאן דאמר אפשר לסחטו מותר, אבל רב דסובר אפשר לסחטו אסור האי עד שתתן טעם אחתיכה מוקי ואומר דגם התנא דמשנתינו סובר חענ״נ אלא דמב״מ בטל אבל הוא אמר מלתי׳ לר״י דמב״מ לא בטל. ולכן קושי׳ הגמ׳ וכי לית לי׳ סלק לשיטת התוס׳ קושי׳ קלישתא היא, וקל לדחותה דמיירי בלית ס׳ ברוטב, ולא בעי למימר ברוטב עבה וכפירש״י דליכא רוטב כלל רק הכל מין בשר, אבל לדעת התוס׳ הפי׳ של רוטב עבה הוא דאיכא רוטב מועטת ומה דקרי לי׳ רוטב עבה משום דרב קאמר דאוסרת כל החתיכות אפילו יהי׳ הרבה כחול הים, ואם כן אם הרוטב מועטת ממילא עבה הוה ע״י ריבוי החתיכות. ולכן לדידהו הוה מצי להקשות כמו כן על הברייתא דלקמן כנ״ל אלא דשם יש לו קצת הוכחה דמיירי ברוטב מוטעת כמש״כ התוס׳, אבל על רב מקשה קושי׳ קלישתא כמות שהיא ומתרץ דמיירי ברוטב מועטת וקרי לי׳ עבה כנ״ל.
קח. ועתה נבוא אל העיון מה רהיט להקשות מסלק על רב, טרם שביאר דברי רב מאי קסבר באפשר לסחטו, ובפרט לשיטת התוס׳ דהקושי׳ בלא״ה קלישתא. דהנה הר״ן ז״ל נדחק מאד למצוא מה בין חענ״נ לאפשר לסחטו אסור, דהיא היא, לכן נראה דהאי אפשר לסחטו באמת אשאר איסורין קאי כמש״כ רש״י באיסור שנבלע בהיתר ומסתפק מאי קסבר רב בשאר איסורין באפשר לסחטו, דאם בשאר איסורין סובר דמותר אז לא הי׳ מצי לאסור כל הקדרה בב״ח, והוא עפ״י מה שחידש לן הרשב״א ז״ל בסוגי׳ דזרוע בשלה, דלרבא דאזלינן בתר שמא וכאשר פסקינן ג״כ כוותי׳, לעולם חתיכה בחתיכות מין בשא״מ הוה, דהא המוהל היוצא מן חתיכת האיסור עם החתיכות אינו שוה בשמא, דזה מוהל בשר וזה בשר, וכמו חמרא חדתא בעינבא אבל שאר החתיכות נאסרים ע״י שמוהל שיוצא מהם עם מוהל של החתיכות האיסור נפגשו יחד בתוך הרוטב, ונאסרו מצד מב״מ וממילא יש כאן מוהל איסור הרבה שמצי אוסר את החתיכות, וכן כתב הרשב״א ז״ל כאן בסוגי׳ דתחלה נאסר המוהל היוצא ושוב נאסרו ממנו החתיכות והוכיח זאת מתוך קושי׳ עצומה עיי״ש. והנה ידוע מש״כ הש״ך ז״ל סי׳ צ״ב דכל שנעשה בב״ח ואוסר תערובות אחרת לאו בב״ח מקרי, רק כשאר איסורין יחשב והוא פשוט וברור. והנה לפי הקדמתנו מבואר דרב סובר חענ״נ גם בשאר איסורין דאלת״ה, איך נאסרו כל החתיכות דהא צריך ליתסר המוהל של החתיכות המתרות מן המוהל של חתיכת בב״ח, ואי בשאר איסורין לא אמרינן חענ״נ המוהלים נאסרים ולא נעשים נבלה, ושוב כשנכנסו בתוך החתיכות לא צריכין רק ס׳ נגד מוהל של חתיכת האיסור ומצי ליבטל דמוהל עם בשר מבשא״מ הוה, א״כ לעולם לא נצטרך יותר מס׳ נגד החתיכה, וזה הוא שרוצה להוכיח כאן דרב סבר גם בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור ונכונים דברי רש״י ז״ל שפי׳ באיסור שנבלע בהיתר, וגם מה שכ׳ ואשמעינן דאיכא כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה כנגדו, היינו דהאי מוהל של היתר ג״כ נעשה איסור ואיכא כאן שיעור גדול לאסור כל החתיכות מצד מבשא״מ, דאם לא נאמר בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור לא נעשה המוהל נבלה, ואיך יאסרו החתיכות מן המוהל, (וידעתי שיש סתירה לדברי ברש״י ד״ה אמאי, אולם אולי תיבת חלב שברש״י ט״ס הוא ודו״ק) אמנם כל זאת מוכרח, אי אית לי׳ לרב סלק, אבל אי לית לי׳ סלק נסתר כל הבנין דאז מצינן למימר דלית לי׳ לרב בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור והמוהל היתר נעשה רק אסור ולא נבלה, ומ״מ אוסר כל החתיכות אם נכנס בתוכו משום דלא אמרינן סליק, ולעולם המוהל באיסורו עומד כבתחלה דהוה מב״מ מוהל היתר על מוהל איסור ולא מצי החתיכה לבטל מוה ל האיסור, כיון דאיכא בהדי גם מוהל היתר שנאסר מצד מב״מ, ולכן צריך להקדים דרב אית לי׳ סלק ואח״כ פריך ומאי קסבר באפשר לסחטו.
קח. והא דפריך לקמן וסבר רב אפשר לסחטו אסור, מכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, דקאמר רב דחלב מותר הרי דגם בב״ח לית לי׳ אפשר לסחטו אסור אה״נ דהוה מצי פריך ולטעמך, בב״ח עצמו ע״כ אית לי׳ אפשר לסחטו אסור אלא דמשני לי׳ האמת ודו״ק.
קח. שם גמר׳ והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב בשר אסור וחלב מותר, ואס״ד אפשר לסחטו אסור חלב אמאי מותר. והנה האחרונים נבוכו הרבה דנתקשה להם, הא האי חלב שבתוך הכזית בשר מקושר הוא עם החלב שביורה, וסופה להתפשט בתוכה, ואיך נעשה נבלה כלל וכמו דלא אמרינן נעשה נבלה הבלוע שבקדרה, ונדחקו מאד לומר דהבלוע בקדרה מקושר יותר למה שבקדרה מבלוע שבחתיכה, והנראה לפע״ד בזה דהכא ע״כ החלב שבתוך הבשר נגרר אחר הבשר דהא א״א שהבשר בלבד יאסר ולא החלב, כי האיסור בב״ח הכי נתהוו, ששניהם יחד נאסרו, וניהו דכל אחד נעשה איסור בפ״ע, כאשר נבאר לפנינו בס״ד, מ״מ צריך לחול האיסור על שניהם וכיון דבליעת החלב פועלת על הבשר ליתסר, ממילא נאסרה היא עמו, ולא עוד אלא שיש לומר כיון דהחלב פועלת לחדש איסור חשבינן אותה כנח אע״פ שהיא דרך הילוכה. וכעין שכתבו התוס׳ שבת י״א ע״א ד״ה לא יעמוד, דבליעתו זו היא הנחתו, וכן כתיבתן כשהוא מהלך זו הנחתן, ובכל הני טעמא משום דכל שבשעת הילוכו נתהווה דבר חדש, מקרי שם הנחה לענין שבת, ה״נ כיון דהחלב פועלת לאסור הבשר מקרי שם נח, כדי שתאסר גם היא. ועפ״י אלה הדברים נפרך ג״כ דינו של ר״ש המובא בתוס׳ לקמן להצריך ב׳ ששים ודו״ק.
קח. תוס׳ ד״ה אפשר לסחטו מותר בדיעבד פי׳ בדיעבד וכו׳, אבל לכתחלה אין מבטלין איסור כדפי׳ בקו׳ עכ״ל, ואני נבוך בזה דכיון דבב״ח שניהם היתר, אי אין חענ״נ איזה ביטול איסור איכא כאן, והדבר צריך תלמוד, ועיין מה שכ׳ לקמן ק״ט ע״ב בסה״ד של תוס׳ ד״ה אינו עובר ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים