קלה. דף קל״ה ע״א משנה ראשית הגז וכו׳ הא דקרי לי׳ ראשית או דאתא על הזמן שיהי׳ מן הקודם בזמן, או באיכות שיהי׳ מן המובחר. והנה על ראשית דגנך דרשינן בספרי שאין תורמין אלא מן המובחר, וכן פסק הרמב״ם ריש פ״ה מתרומות דאין תורמין אלא מן היפה, אלא שמביא קרא אחרינא מפ׳ קרח בהרימכם את חלבו ממנו. וראיתי בת״ת עה״ת דנתעורר ע״ז, וכתב דהאי ללאו, ואידך לעשה, ולא נראה כן מרמב״ם שיהי׳ בלאו ועשה. ובלא״ה לא ידעתי מה הועיל בתירוצו הלא כמה פעמים כתיב שם בפ׳ כל חלב דגן תירוש ויצהר ואת חלבו ממנו וכדומה, הרי איכא עשה טובא דיתנו מן המובחר, אבל הקושי׳ מעיקרא ליתא דהרי פסוק זה במשנה תורה כתיב ומסתם לצרכו הוכפל מצות נתינת תו״מ, וכאן לא כתיב חלב אלא קרי לי׳ ראשית משום דבעינן מן המובחר, ואין כאן שום ייתור וגם הספרי לא כיון לומר דמכאן אנו ילפינן דבעינן מן המובחר, אלא דמפרש תיבת ראשית. אמנם מצות ראשית הגז היא מצוה מחודשת במשנה תורה דלא נמצא בפ׳ קרח שמונה שם כל המתנות, ובודאי אתא האי שם ראשית דיתן לו מן המובחר שבגיזה, אלא דלא נמצא דרשה זו לא בגמ׳ ולא בספרי, ולעומת זה כתב הרמב״ם בהלכ׳ ט״ו ״רה״ג מצותה בתחלה, ואם הפריש בין באמצע ובין בסוף יצא״ עכ״ל, והוא מתוספתא כאשר הביא שם הכ״מ. ויש לתמוה למה לא נדרוש גם האי ראשית בגז כמו ראשית דכתיב בדגן דבעינן מן היפה והמובחר, ולא על הזמן שממה שגוזז בתחלה יתן לכהן.
קלה. ומה שנראה לפע״ד בזה הוא, דמכאן איכא ראי׳ למה שהסכימו הפוסקים האחרונים דזריזין ומקדימין למצוה עדיף ממצוה מן המובחר. ולכן יותר מסתבר לדרוש ראשית בגז דיתן לו מיד כשגוזז כשיעור נתינה לכהן ולא ימתין עד גמר הגזיזה כדי ליתן לו מן המובחר שבגיזה אבל בדגן דבעינן מירוח ודגן א״א לומר דראשית קאי על הזמן שיתן לו בתחלת המירוח דהרי אין תורמין ממה שנגמר מלאכתו למה שלא נגמרה מלאכתו כמו שפסק הרמב״ם תרומות פ״ה ה״ד, ולכן מוכרחין לדרוש דעל איכות התבואה קאי שתהי׳ התרומה מן המובחר והיפה ואולי גם פשטות לשון ראשית יותר משתמע על הזמן כמו בראשית ברא ראשית ממלכתו. ומ״מ הדין דזריזין ומקדימן עדיף ממצוה מן המובחר נשמע מקרא זה, דכיון דציותה התורה להקדים הנתינה ולא הקפידה יותר שיהי׳ מחלבו. וליכא מלתא דלא רמיזה באורייתא ודו״ק.
קלה. ע״ש בחולין אבל לא במוקדשין הרמב״ם בריש פ״י מהל׳ בכורים מפרש ״כיצד הרי שהקדיש בהמות לבה״ב וגוזזן, יכול יהי׳ חייב לפדות וליתן לכהן, או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהי׳ חייב בראשית הגז, ת״ל צאנך אין אלו צאנו״ עכ״ל ועיין בכ״מ מה שהביא בשם הר״י קורקוס שתמה עליו, ומה שכתבו האחרונים ז״ל.
קלה. וגם אני אענה חלקי בדיבורים הבאים ביישוב הני פסקי הרמב״ם אבל כעת אעורר על קושי׳ חדשה שלא נתעוררו שום אחד מן האחרונים ונושאי כליו, והוא דהרמב״ם הוסיף עוד מה שלא נזכר במשנה. דכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו שחייבים ברה״ג, אבל אם קדם הקדשן את מומם ונפדו פטורין מרה״ג. והכ״מ ציין לדין זה משנה דריש פ׳ הזרוע ופ״ב דבכורות כי לענין זרוע והלוה״ק, וכן לענין בכורות תנא התנא דמשניות הני דינים, ובהגה שם כתב דהתנא דמתני׳ לא נחות לאשמעינן דינים אלו ברה״ג, אבל מקורן בתוספתא שהרמב״ם הביא ממש לשון התוספתא. והנה הא דתנא דידן לא נחות לדינים אלו ברה״ג כמו במתנות לעיל ובבכורות, י״ל משום דחיוב רה״ג בקדושת בה״ב שנפדו שהן חולין גמורין לכל דבר אפילו לגיזה ועבודה ולהאכילן לכלבים, אין שום חידוש ולא קתני להו לעיל ובבכורות אלא לדיוקא דקודם שנפדו אין נוהג בהן וכדמדייק כן שם בבכורות י״ד ע״א דאלו ברישא דמתני׳ דקתני נוהג בחולין אבל לא במוקדשים מקדשי מזבח מיירי, כמבואר במשנתינו לעיל דלאפוקי מק״ו אתא, אבל כאן בראשית הגז דהאי אבל לא במוקדשין ע״כ אקדשי בה״ב קאי דמקדשי מזבח אסורים בגיזה וכמבואר בגמ׳, א״כ האי דינא דאם נפדו ופקע קדושתייהו לגמרי דחייב הוא משנה שאינה צריכה. ודין השני דקדם הקדשן את מומם ונפדו דהיינו פסהמ״ק דפטורים מרה״ג הרי היינו הך דקדשי מזבח דפריך עלייהו בגמ׳ טעמא דכתב צאנך ולא של הקדש וכו׳ הא לאו בני גיזה ועבודה נינהו, והרי פסהמ״ק נמי אסורים בגיזה ועבודה מה״ת אולם התוספתא לא קתני כלל האי רישא דמתני׳ דנוהג בחולין ולא במוקדשין (ופלא והפלא דבפ׳ הזרוע לא קתני מאומה מדין קדשים ורק בהאי דינא דהמשתתף עם הכהן צריך לרשום קתני בפסהמ״ק א״צ לרשום) ולכן קתני בקדשי בה״ב שנפדו דחייב, וממילא נדע דבשלא נפדו פטור. והא דקתני דבפסה״מ שנפדו דפטור אע״פ דאסורים בגיזה מ״מ בעבר וגזז משמיענו דפטור ומה דלא ניחא לי׳ להש״ס לאוקמא מתני׳ בקדשי מזבח ועבר וגזז, כתב בח׳ ק״ז זצ״ל, משום דאי להתירא לא כתב קרא כביבמות ריש דף ע״ח, וכתב עוד משום דהוה מהבב״ע, הנה טעם זה האחרון לא הבנתי דהרי בשופר של עולה לבתר דמעל דנפקא לחולין יצא כדאמרינן בר״ה כ״ח ע״א, וליכא משום מהבב״ע, והכא בגזז עולה להחזיק בגיזה הרי מעל ויצאה הגיזה לחולין, ולמה יפטור משום מהבב״ע הא חדא, שנית לא שמענו מעולם לפטור אדם מחיובא דרמי׳ עליה משום מהבב״ע אלא דאמרינן לא יצא וצריך לקיים המצוה בדבר אחר, אבל לפטרו מחיובא דעליו פשיטא דלא, שלא יהי׳ חוטא נשכר. וכמו שלא נפטר את הנושא נשים בעבירה ואפילו חייבי כריתות מלמול ולפדות את בנו דנולד בעבירה. ומה שאמרו הרי שגזל סאה חטים טחנו ואפאו ומברך אין זה אלא מנאץ כבר כתבו דלא אתו חז״ל לפטרו מברכת המזזן או מברכת הנהנין בשביל שלחמו בא מן הגזל אלא לומר שלא יעלה לרצון לפניו ית׳ אבל לעולם חייב לברך. והכא ודאי פשיטא דלא יפטור מליתן לכהן הגיזה משום דעבר עבירה במה דגזז כאן קדשים, אבל טעמא קמא דאי להתירא לא כתב קרא נכון הוא, וא״כ האי צאנך ע״כ לאו למיעוטי קדשי מזבח אתא, אלא דמ״מ הדין דין אמת דפטורין דאם נמעט מצאנך צאן שותפות של ישראל או של נכרי כדלקמן אז ממילא דשל קדשים נמי איתמעט דלא גרע משאר שותפות דאפילו לריוה״ג דקדשים קלים ממון בעלים הם, מ״מ הרי עכ״פ אית לגבוה חלק בהן עד שלא מקרי צאנך. וא״כ לכאור׳ קשה למה לא מצי מיירי בקדשי מזבח ובעבר וגזז, והקרא באמת לא אתא אקדשים אלא אשותפות וקדשים ממילא נתמעט. אבל זה לק״מ, דאם הקרא לא אתא למיעוטי קדשים ורק ממילא נשמע ממיעוט דשותפות א״כ גם התנא הי׳ די להשמיענו עיקר הדין דשותפות ישראל או נכרי פטור אשר זאת נלמד מקרא דצאנך, וקדשים ממילא נשמע, וגם אין לפרש דלא במוקדשין היינו בפסהמ״ק, דפסהמ״ק לא נקראו קדשים דחולין המה לכל דבר, אלא אסורים בגיזה ועבודה, אולם התוספתא דלא קתני האי דאינו נוהג במוקדשין שפיר בעי הני תרתי דקדם ממון להקדשן ונפדו דחייב ברה״ג, כדי לדייק דבלא נפדו פטורין ומטעם שפטור במתנות, אלא דרש״י ותוס׳ שם בבכורות פליגו בהא דקאמר בגמ׳ שם דקדושת דמים נמי מדחי דלרש״י הפירוש דילפינן קדושת דמים מפסהמ״ק דנתמעט ודאתקשו לצבי ואיל, והתוס׳ סברו דמאת העם כתיב ולא מאת ההקדש, וכאשר הארכתי בזה למעלה בפ׳ הזרוע. ואח״כ קתני דבהקדשן קדם למומן ונפדו דהיינו פסהמ״ק דפטור ואע״ג דאסורים בגיזה מ״מ הקרא דאיתקשו לצבי ואיל לאו לרה״ג אתא אלא לכל שאר מילי וממילא גם רה״ג בכלל בעבר וגזז, ובקדשי מזבח בעבר וגזז דפטור לרש״י ק״ו הוא מפסהמ״ק, דהרי רק מצד קדושת איסור גיזה ועבודה פטור להו מכש״כ בלא נפסלו למזבח. ולתוס׳ מאחר דאימעט שותפות או דישראל או דנכרי ה״ה קדשי מזבח דעכ״פ אין צאנו מקרי.
קלה. ואחרי הצעת הדברים יש לתמוה על הרמב״ם שהביא המשנה וגם התוספתא והוא לפלא בעיני, דהאי דין דקדשי בה״ב שנפדו שחייב, לא הי׳ צריך להביא משום דפשיטא ולדיוקא דבלא נפדו פטור ל״צ דהכי מפורש אומר כן בהא דאינו נוהג במוקדשין דמפרש הרמב״ם דאקדשי בה״ב קאי. והדין השני בפסהמ״ק בעבר וגזז דפטור, שהוא מטעם דאית בי׳ צד קדושה כי כן שיטת הרמב״ם ז״ל בשיטת רש״י וכמו שביארנו בפ׳ הזרוע לעיל, וא״כ מכש״כ קדשי מזבח שלא נפסלו וקדשי בה״ב שלא נפדו דפטורין משום קדושה דאית בהו, ולא בעינן מיעוטא דצאנך והרמב״ם הביא על פטור דקדשי בה״ב משום דאין זה צאנו, ובאמת אין זה צורך דתפ״ל משום דקדושה שבו פוטר ומגמ׳ דדרש מצאנך למיעוטא צאן קדשי בה״ב איכא ראי׳ נפלאה נגד רש״י והרמב״ם ז״ל, דפסהמ״ק דוקא אימעטו ומשום דהתורה קראן צבי ואיל וכמש״כ התוס׳ שם בבכורות, אבל קדשים הן של מזבח והן של בה״ב לא נתמעטו מזה, וכמו שהארכנו למעלה בפ׳ הזרוע ולכן בעינן כאן קרא דצאנך למיעוטא קדשי בה״ב וגם קדשי מזבח בעבר וגזז אבל הרמב״ם מזכי כאן שטרי לבי׳ תרי לפי שיטתו כנ״ל וצע״ג ודו״ק.
קלה. ע״ש משנה מלובן ולא צואי, ופרש״י שלא נתלבן עדיין כולו. כוונתו דכיון דקתני מלובן פשיטא דלא צואי לכן מפרש דלא נתלבן כולו ודו״ק.
קלה. ע״ש לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ופרש״י ז״ל דקני׳ בשינוי והוה לי׳ מזיק מתנות כהונה או שאכלן עכ״ל, הנה הגם דבגמ׳ ב״ק ס״ו ובשאר מקומות הביא האי דינא לענין שינוי קונה, מ״מ נראה לפע״ד דלא שייך כאן לומר דקני׳ בשינוי דהא גם לפני השינוי דידי׳ הוא, דהא רק מצות נתינה עליו, ולא עוד אלא דע״כ בצבעו כל הגיזה דוקא פטור כמש״כ התוס׳ בבב״ק וכן ביאר המל״מ בפ״י ה״ה מבכורים, וא״כ איזה קנין שייך בשלו, ועוד דלא משמע כלל שצבעו כדי לגזול השבט, אלא אירע שלא הספיק ליתן עד שצבעו, וכי נימא דבפקדון נמי יקנה הנפקד את החפץ ע״י שינה ויוכל להחזיק בחפץ של חבירו וישלם שוויו אתמהה? אבל הכוונה כאן דכל שנשתנה שצבעו לא נקרא תו גיזה, וממילא פקע החיוב נתינה ממנו, דגז אמר רחמנא ולא צמר צבוע דלא נקרא גז. וממילא שמעינן מני׳ דלענין גזלן נמי תו לא קרינן בי׳ והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל, ולכן מה שכתב רש״י ז״ל דקני׳ בשינוי לאו דוקא אלא נפטר ממצות נתינה ע״י השינוי והא דלא מהני השינוי לפטרו מתו״מ ואפילו יין ונעשה חומץ דודאי שינוי גמורה היא, משום דהתם איסור טבל לא פקע ע״י שינוי ומזה איכא ראי׳ גמורה נגד דעת רבנו יונה שמתיר אסורי׳ ע״י שינוי ומכאן מוכח דליתא והחלוק שבין איסור טבל לחיוב נתינה הוא דאיסורי תורה איסורו חפצא נינהו ולא פגמו ע״י שינוי, משא״כ מצוות שהמה חיובי גברא כל שנשתנה החפץ תו ליכא חיוב אגברא, ולפי מה שביארנו במ״א באיסורי חפצא ג״כ רק מטעם יוצא מן הטמא טמא לא מהני השינוי, ולדעת הרמב״ם דאין באיסור יוצא מלקות אלא איסור בעלמא באמת יש לעיין בין טבל שנעשה חומץ אי איכא בי׳ לאו מעלי׳ של טבל וצ״ע. ודע דמה שלא הקשתי על טבל דגן דאם טחנו ואפאו דודאי שינוי גמור הוא דשאני טבל דגן דכל שאסרה תורה אכילת טבל כדרך אכילה אסרו דהיינו לאכול הפת ממנו או התבשיל כדרכו אבל ביין ונעשה חומץ שפיר יש מקום עיון בזה ולפ״ז ביין טבל שנעשה חומץ יש לעיין אם יוכל לתקנו ע״י הפרשה, כי על חומץ אין כאן מצות הפרשת תו״מ, ורק איסור טבל עליו מצד יוצא מיין טבל וצ״ע ואכ״מ להאריך ודו״ק.
קלה. ועל מה שכתב רש״י ז״ל דהוה לי׳ כמזיק מתנות כהונה שפטור מלשלם, הקשו התוס׳ לקמן קל״ז ע״ב דא״כ הא דר״ח מתני׳ היא ומה קמ״ל. ולפע״ד נראה פשוט דרש״י ז״ל פטור ממצות נתינה לכהן קאמר, וכמו בשאר מזיק מתנות כהונה, ור״ל דאינו מחויב ליתן מן הצמר, אבל לעולם אפשר דחייב לשלם, דפשיטא לי דא״א לקיים המצוה בתשלומין אלא בגיזה דייקי, וכמו במתנות זרוע והלוה״ק דלעיל בסוף הפרק דבמקום שאין שם כהן מעלין אותו בדמים ואוכלין מפני הפסד כהן, משמע דמשום מצות נתינה לכהן ליכא. ולא עוד אלא שאני מסתפק ברה״ג אי אינו טובל, עד שמקיים מצות נתינה לכהן, לפי מה שכתב הרמב״ם בפ״ט הי״ד לענין מתנות וז״ל ״בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה. שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן.״ וכו׳ עכ״ל הנה נתן טעם דלמה פסקינן במתנות דאינם כטבל דאסר משום דהן מובדלין ועומדין, ולפ״ז ברה״ג דעל כל הגיזה מוטל חיוב נתינה ממנו מאיזה שיהי׳, הי׳ מקום לומר דאסור ללבוש בגד ממנה קודם שנתן לכהן חלקו. אלא דיש לעיין למה לי׳ לרמב״ם ליתן האי טעמא בבהמה שלא הורמו מתנותיה דהרי בטבל דגן אית לן קרא דולא יחללו את קדשי ב״י אשר ירימו, שמשם ידעינן איסור טבל, אבל כאן הלא לית לן קרא, ומה דאיכא מ״ד דהאוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים כתבנו למעלה, שהוא מצד השחיטה דהדין על הטבח, וכל שלא הי׳ רשאי לשחוט עד שידע שיותנו המתנות לכהן שחיטתו פיגול לא ירצה וצ״ע ודו״ק.
קלה. ע״ש גמר׳ הב״ע בקדשי בה״ב וכו׳, סד״א ליפרוק וליתיב לי׳ וכו׳ עכ״ל הגמר׳, האי אוקימתא ע״כ לית לי׳ להא דרבא לקמן דיצא מחוסר גזוזה פדי׳ ונתינה דהרי מקרא דצאנך ולא של הקדש קממעט, וזה נראה לי טעמא דרמב״ם ז״ל דהשמיט הא דרבא, דהרי הוא לא חש לפירכת הש״ס וקבעו העמדה והערכה, ויפה כתב בזה ק״ז זצ״ל דאע״ג דס״ל לרמב״ם דקדשי בה״ב בכלל העמדה והערכה, אבל הגיזה עומדת לגזוז כגזוז דמי, וכקושי׳ התוס׳ דהוה כמקדיש עצים ואבנים. אע״ג דאם הקדיש הבהמה סתם כל המחובר לה בכלל הקדשו, אבל לענין העמדה והערכה אין הגיזה בכלל, וא״כ קיימת האי אוקימתא ונתמעט מצאנך, וכאשר כתב הרמב״ם דלאו צאנו הוא וע״כ דל״ל דרבא ופסק כאוקימתא דגמ׳ דמצאנך נתמעטו קדשי בה״ב, ואי קשי׳ לך, הלא לענין כיסוי הדם וכן לענין כתיבת גט במחובר פסק הרמב״ם כהאי דרשה דקרא, דושפך וכסה יצא מחוסר פדיי׳, וכתב ונתן יצא מחוסר קציצה. ולפע״ד נראה דלדרשה זו אין לה מקום אלא בשני פעלים זא״ז, ושפך וכסה, וכתב ונתן וכדומה, דזאת מורה על תכיפות שני המעשים שלא יהי׳ צורך להפסיק ביניהם באיזה תיקון וכן מצאתי כתוב בת״ת עה״ת בפ׳ אחרי על דרשה זו דושפך וכסה עיי״ש, אבל כאן ברה״ג דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, אין מקום לדרשה זו ולכן לא פסקו הרמב״ם ז״ל, ודו״ק.
קלה. ע״ש אר״מ ב״פ משום ר׳ ינאי הכא במקדיש בהמתו לבה״ב חוץ מגיזותי׳ וכו׳, דאמר חוץ מגיזה וכחישה עכ״ל, גם כאן תפסו על הרמב״ם ז״ל שכתב בהקדיש בהמתו חוץ מגיזותיה, והשמיט הא דכחישה. ולפע״ד נראה דכל שמקדיש צאנו חוץ מגיזותיה היינו דיגוז תחלה ואח״כ ימסור הצאן הגזוז להקדש, דהרי לא אמר חוץ מצמרה אלא מגיזותיה שהוא הצמר התלוש, וע״כ כוונתו לגזוז תחלה, וא״כ הא דקאמר בגמ׳ דאמר חוץ מגיזה וכחישה לאו דוקא, אלא דהוה כאמר דיגוז תחלה ואח״כ ימסור הצאן הגזוז, וזה נכון מאד אולם מכח זה נצמח לי קושי׳ עצומה על הרמב״ם שפסק בלוקח גז צאנו של עכו״ם דפטור דוקא בלקחם אחר שגזזן עכו״ם, אבל לקח הצאן לגוזזן אע״פ שחזרן הצאן לעכו״ם אחר הגזיזה חייב, שאין החיוב אלא בשעת הגיזה עיי״ש בכ״מ וכוונת הרמב״ם ז״ל מבוארת, דמי שלקח לגזוז צאן של עכו״ם, הרי הצאן שלו מקרי עד אחר הגיזה, דהרי איכא כחשי דצאן ולא יוכל בעל הצאן לעכב הגזיזה לומר המתן על הצמר עד אחר שחיטת הרחלות, וא״כ מ״ש הכא דמקדיש בהמתו לבה״ב חוץ מגיזותיה וכחישה, דהיינו שהניח לעצמו רשות לגוזזה והוה ממש כלקח גז צאן מן העכו״ם שיגוז הוא לעצמו את הגיזה מן הצאן שחייב לדעת הרמב״ם וצע״ג ועיין מה שאכתוב לקמן בדין הנ״ל ודו״ק.
קלה. ע״ש גמר׳ רבא אמר במקדיש גיזה עצמה סד״א ליגזוז וליפרוק וכו׳, ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שהביא קושי׳ מתלמידו לפי מה דאמר בסוף פרקן דמתנות דכהן לא מזבין איניש, אם גם במקדיש כן, למה לי׳ ליפרוק ואי במקדיש אינו כן אלא דהקדיש כולו, הרי כתב רש״י ז״ל שם דעל הלוקח ליכא שום חיוב מצוה דהוה צאן לזה וגיזה לזה ולאו צאנך מקרי עיי״ש צד השני של הקושי׳ לא הבנתי והא כאן אנו רוצים לחייב את המקדיש דהצאן שלו שיפדה את הגיזה, ויתן מגיזה של צאנו כיון דבידו הוא לפדות, ואי דקשי׳ לי׳ כיון דבשעת הגזיזה הגיזה של ההקדש ופטור, איך יתחייב לפדות, הלא קושי׳ זו קושי׳ התוס׳ הוא בד״ה ליפרוק וליתיב לי׳, דקושי׳ זו קשה אאקימתא דלעיל וה״ה אאקימתא דרבא, וק״ז ז״ל תפס בצד ראשונה של הקושי׳ דלא הקדיש חלקו של כהן כמו במכר, אלא דמ״מ בלא פדיי׳ לא מצי ליתן לכהן גיזה אחת מבין הגיזות משום ברירה עיי״ש, ובמחכ״ת כד שכב וניים כתב דבר זה, דברירה לא שייך אלא בשאנו דנין על הדבר קודם שהוברר כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש, אם מותר לשתות על סמך שיוברר אח״כ, וכן הוא בכלל ברירה שבש״ס, אבל אלאחר שהוברר לכ״ע מהני אפילו אלמפרע ומכ״ש אלהבא דלית כאן משום חשש ברירה והוא פשוט יותר מביעא בכותחא. ואפילו אם הי׳ כדברי ק״ז ז״ל ג״כ לא הועיל בתירוצו כלום, דאז קשה דהי׳ להמשנה לחלק במוקדשין כמו במכר דאם שייר לעצמו חייב המקדיש ליתן מגז ששייר, ואיך קתני סתמא דבמוקדשין אינו נוהג.
קלה. ועכ״פ מתוך הדברים נצמח לן תירוץ מרווח למה השמיט הרמב״ם ז״ל הא דרבא, דהרמב״ם סובר דלרבא ע״כ לית לי׳ דלא מכר או מקדיש חלקו של כהן, אבל הרמב״ם דפסק בפירוש בפ״י ה״י בלוקח גז צאנו של חבירו דאם המוכר שייר לעצמו, המוכר חייב ליתן אפי׳ בלא התחיל לגזוז, משום דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ואם לא שייר הלוקח חייב להפריש עיי״ש, א״כ ממילא דינו של רבא נדחה וחייב בהקדיש הגיזה ליתן לכהן חלקו שלא הקדיש, ועיין עוד מה שאכתוב בסוף פרקן בס״ד ודו״ק.
קלה. ע״ש גמר׳ אלא צאנך למאי אתא לכדתני׳ בהמת השותפין חייב ברה״ג, ור׳ אלעאי פוטר מ״ט דר״א, א״ק צאנך ולא של שותפות ורבנן למיעוטא שותפות עו״כ וכו׳ עכ״ל הגמ׳, הנה האי בהמת השותפין דפליגו בה חכמים ור׳ אלעאי לא ידענו מה היא, אם גם באין בכל השותפות יותר מחמש רחלות הצריכות כדי להתחייב נמי חייבו חכמים, ור׳ אלעאי פוטר משום דלא מגיע לכל שותף כדי להתחייב אבל בדאיכא בשותפות חמש לכל שותף גם ר״א מודה דחייבין, וטעמא דחכמים דמחייבי אף בדליכא שיעור לכל שותף, משום דהאי שותפות אנו מחשבינן כברי׳ שיש לו כמה ראשין אבל הוא איש אחד, ובלשון אשכנז איינע יורידישע פערזאן, וכאשר אבאר לקמן דמה״ט חשבינן אחין שחלקו כלקוחות, דהיינו שכאו״א לקחו מן השלישי, דהיינו השותפות, ובשותפות שאינו עומד להתחלק רק אחר שנים הרבה ועד אותו זמן לוקח כל או״א מן השותפות כפי צורכי ביתו, ולבסוף באים לחשבון ומתחלקים עם הנמצא אז. אפילו למ״ד יש ברירה הדין כן, כי הלא הגיזות אינן עומדות להתחלק בין השותפין, הרי דיש לכל הגיזות רק בע״ב אחד והוא השותפות, ולכן חייבו חכמים דר״א גם בליכא רק חמש בכל השותפות. ויש דרך אחרת לומר דבליכא בכל השותפות רק חמש להחכמים פטורין כמו לר״א משום דס״ל דהשותפות אינו בעל קנין בפ״ע, אלא גם באין עומד להתחלק בפירות השותפות מיד, מ״מ לענין הקנין שם כאו״א לבדו נקרא עליו כפי חלקו למחצה שליש ורביע, ולכן כל שאין מגיע לכל או״א כשיעור אין כאן חיוב לא על ראובן ולא על שמעון, אבל בדאיכא שיעור לכל או״א מחייבין מה״ט גופא, דהרי יש לכאו״א בפ״ע חמש, הגם שאינו מצויין איזה חמש הם שלו, אין בכך כלום דיש קנין גם בדבר שאינו מצויין במקום, ור׳ אלעאי פוטר אפילו ביש שיעור לכאו״א ומכש״כ בדליכא שיעור משום דס״ל דאין קנין בכמות לשום אחד אלא שם השותפות נקרא על הכל, והתורה לא ציותה מצוותיה אלא לאישים מיוחדים, ולא לשותפות שהוא בריה בפ״ע שיש לו כמה ראשין, וממעט זאת מצאנך ולא של שותפות, ר״ל כיון דחיובא דגברא תלוי בקנין צאן, וכאן אין כאן קנין בכמות אלא באיכות.
קלה. ועתה נחזה בשותפות עכו״ם מה דינו, הנה באין מגיע כשיעור על חלקו של ישראל פשיטא דפטור לכ״ע ובלא שום קרא, דבין אם נאמר דשם השותפות הוא מושג בפ״ע, והן אם נאמר דעל שם כאו״א מתחלק הקנין בכמותו, אין כאן חיוב כמובן, וע״כ הא דממעטינן שותפות עכו״ם לכ״ע כפי האי ס״ד שבגמ׳ רק בדאיכא כשיעור לישראל בהאי שותפות. ועתה נראה לפי דרך הראשון שחכמים מחייבין בשותפות ישראל גם בדליכא שיעור לכאו״א ומטעם דשם השותפות הוא מושג בפ״ע, שפיר פטור בשותפות עכו״ם אפילו מגיע לישראל כשיעור מה״ט גופא דהרי בהאי מושג השותפות פתיכי בי׳ עכו״ם דלאו בר מיעבד מצוה הוא אבל לר׳ אלעאי דפוטר בשותפות ישראל בדליכא שיעורא לכאו״א, משום דיש קנין פרטי בכמות לכל שותף ושותף בשותפות עכו״ם בדאיכא כשיעור לכל או״א אין כאן טעם לפטור את חלקו של ישראל, אם לא מגזה״כ, ולכן יפה מתפרש כפשוטו מה דפריך הש״ס ולר׳ אלעאי שותפות העכו״ם מנ״ל אף דכבר דרש מצאנך לפטור שותפות דישראל משום דהאי שותפות דישראל לית בי׳ שיעור לכאו״א, אבל האי שותפות דנכרי אית בי׳ שיעורא ומסברא הי׳ חייב אלא מגזה״כ פטור, ולחכמים דמחייבי בשותפות ישראל בדליכא שיעורא פשיטא דפוטרין שותפות עכו״ם גם בלא קרא מה״ט גופא דהרי השותפות מושג בפ״ע ופתיכי בי׳ עכו״ם אבל אם נפרש דפלוגתתם בדאיכא שיעורא לכאו״א ופליגו בהאי סברא, אי שותפות מושג בפ״ע או לא דלחכמים דמחייבין בשמגיע שיעור על כאו״א ופוטרין בדליכא שיעור לכאו״א, ע״כ משום דס״ל דלכל שותף יש קנין בפ״ע בחלקו הגם שאינו מצויין ומ״מ פוטרין בשותפות עכו״ם הגם דיש לישראל כשיעור חמש צאן לחלקו, הרי זה מגזה״כ מלתא בלא טעמא ור׳ אלעאי דפוטר אפילו בשותפות ישראל משום דשם השותפות מושג בפ״ע והתורה לא חייבה רק אישים נפרדים. הא דפריך הש״ס ור״א שותפות דעכו״ם מנ״ל הפירוש, דאם אין לו קרא למעט שותפות דעכו״ם דלמא צאנך למעט שותפות דעכו״ם, אבל דישראל חייב אע״פ שהשותפות מושג בפ״ע מ״מ חייבה התורה.
קלה. והנה ממה דקתני בברייתא בהמת השותפין חייב ולא חייבת ע״כ דעל האדם קאי והי׳ לו לומר חייבין, וכן הוא ברמב״ם שכתב השותפין חייבין ברה״ג, ע״כ בכוונה קתני הכי, שלא נטעה לומר דמיירי דבין הכל איכא רק חמש צאן וחייבין השותפין כמו איש יחידי ברה״ג, לכן קתני חייב, ותו לא צריך לפרש דהיינו דוקא בדאיכא שיעורא לכל חד וחד, אבל הרמב״ם שכ׳ השותפין חייבין הוזקק לפרש והוא שיהי׳ בכל חלק מהן כשיעור. ע״ז עוררנו בני הרב מו״ה עקיבא שיחי׳ ויפה דיבר, וכן יש ראי׳ לזה ממה דפריך הש״ס מ״ט דר׳ אלעאי ולא מ״ט דרבנן, דאי פלוגתתם הי׳ באין בין הכל רק שיעור חמש, אז אדרבה עפ״י סברא החיצונה הי׳ לו לפטור ומאן דמחייב בעי טעמא. ולפ״ז לחכמים אליבא דרבא בשותפות ישראל חייב בדאיכא בחלק כאו״א כשיעור, אבל בדליכא כשיעור רק בין הכל פטור, ובלא קרא כלל דכיון דחשבינן כאו״א לבע״ב בפ״ע, הרי אין לו שיעור ולמה יתחייב ולכן תמהני על הכ״מ שכ׳ דהרמב״ם למד דין זה מדין חלה בב׳ נשים שנתנו לנחתום, וכבר צווח הלב ארי׳ ע״ז, דאדרבה בחלה בעיסת השותפין חייב כמבואר ברמב״ם בפ״ו ה״ו מבכורים, והוא ע״כ אפילו כשבין הכל רק שיעור אחת עיין בלב ארי׳. ולא עוד אלא דגם במתנות זרוע והלוה״ק חייב בהמות השותפין, ולמה יפטור כאן ברה״ג, אבל באמת לק״מ דבלא שום קרא פטור כל שאין כשיעור לכל חד וחד כי על השותפות לא מצינן להטיל חיובא רק במקום דאיכא קרא מיוחד ע״ז, ולכן הביא הרמב״ם קרא במתנות מאת זובחי הזבח וכאשר נבאר לפנינו בס״ד, ולכן כאן ברה״ג דליכא קרא לחיובא בשותפות באין שיעור לכאו״א, פטור מסברה. אולם בשותפות עכו״ם ובדאיכא שיעור לישראל דנתמעט לפי מה שאמר כאן מצאנך לחכמים, מזה לא הזכיר הרמב״ם כלום, ואדרבה נראה דחייב דרק לרבא אתא צאנך למעט שותפות דעכו״ם דאע״ג שהוא נגד הסברה לפי מה שביארנו, אבל כיון דאין למעט מצאנך ד״א רק שותפות דעכו״ם, מוקמינן הקרא להכי גם נגד הסברה, אבל לפי הני אוקימתות דלעיל וכאשר פסק הרמב״ם דצאנך אתא למעט צאן שהקדיש לבה״ב לא פליגו חכמים ור׳ אלעאי בדרשה דקרא כלל, אלא דחכמים מחייבין השותפות בין של ישראל ובין של נכרי ובדאיכא כשיעור לכאו״א כמו בתו״מ דדרשו דגנך על דיגון עכו״ם דלא, ומחייבין גם שותפות עכו״ם בלא שום קרא ור׳ אלעאי הוא דדרש דגנך וצאנך הן שותפות עכו״ם והן שותפות ישראל לפטור, ומטעם דלא מייחדא לי׳ כדאמר בגמ׳ לקמן באב״א האחרון, דמחד קרא נפקא, י״ל דלמאן דאיצטרך קרא דדגנך ודצאנך כנ״ל גם ר׳ אלעאי לאו אקרא לבד קסמך לפטור אלא דמסברה אין ציווי לשותפות שהוא מושג בפ״ע, ועיין עוד לקמן מה שאכתוב ביישוב פסקי הרמב״ם ז״ל ודו״ק היטב.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים