יד. דף י״ד ע״א משנה, השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה - הא דמעשה שבת לא מיתסרי, לא שייך להאי מס׳ שעסקה בדיני שחיטה, ומקומה במס׳ שבת או בתרומות דשנינו שם המבשל והמעשר בשבת, והי׳ לו להוסיף שם גם השוחט בשבת, והרי תראה דבאמת לא קתני דאסורה באכילה ליומא, והוא ע״כ משום דלא עסק עתה בדיני שבת, ולכן צריך לראות מה אתא להשמיענו בהאי משנה דהשוחט בשבת, וראיתי בשו״ת מהרי״ק שרש ק״ס שכ׳, דאתא לאשמעינן דשחיטתו כשרה גם באין אחרים רואים אותם משום דאע״ג דמחלל שבת, אינו חשוד אנבלות, או משום דלא שביק התירא ואכל איסורא, אבל אין לומר דמיירו באחרים רואים אותם, וקמ״ל דלא הוה כמומר לחלל שבת דשחיטתו נבלה, או מפני שהוא בצנעה או דבפ״א לא נעשה מומר, כמש״כ התוס׳ דאז לא שייך האי דין הכא אלא לפיל אחר משנה דשחיטת נכרי, אבל אי קמ״ל דאינו חשוד לקלקל השחיטה, הוה דומי׳ דלילה וסומא שאינו חוששין שקלקלו השחיטה, עכת״ד המהרי״ק ז״ל.
יד. ויפה כתב דאם דין שחיטת מומר שנו כאן מקומו הי׳ לעיל אחר משנת שחיטת נכרי, אבל גם אי דין חשוד קמ״ל דמצי שחט בלא אחרים רואים אותם ג״כ אין כאן מקומו, דמשנה דהשוחט בלילה קמפרש הזמן מתי שוחטין כמש״כ למעלה שם, אבל דין השוחט הן חשוד והן מומר שייך למעלה מזה כי שם דיבר מן הכלל ״הכל שוחטין״, מי שוחט ומי אינו שוחט.
יד. אבל האי מתני׳ קמ״ל לאפוקי מקושי׳ מהרשד״ם דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני וא״כ שבת ויוה״כ לאו זמן שחיטה הוא, והטעם הוא כמש״כ המהרי״ט, דהכא בכוב״כ עבר אמימרא דרחמנא דהרי נטילת נשמה בלאו שחיטה מלאכה היא, לכן לא שייך כאן לומר אי עביד לא מהני משום דלא ניצל מן האיסור, וע״ז יש להשיב, דכיון דהוא לשחיטה כשרה כיון, ואם לא נעשה מתשבתו, נעשה האי שחיטה קלקול ויפטור, עיין לקמן מה שכתבתי בזה על דברי הפיה״מ, אבל אני אומר עוד טעם אחר, דכיון דאנן כר״נ פסקינן, דאפילו מתעסק בשחיטת חולין כשר, שוב לא שייך בשחיטת חולין אי עבד לא מהני, וכמש״כ התוס׳ תמורה דף ה׳ לענין צורם אוזן בכור, דכיון דגם בשנעשה מאליה הותר, לא שייך אי עביד לא מהני, וכן הוא נמי במקום דמתעסק כשר, ודו״ק.
יד. בפיה״מ לרמב״ם כתב וז״ל ״ואמר השוחט בשבת אם הי׳ שוגג, ולפיכך שחיטתו כשרה, ושמא תאמר למה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה, הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה וכו׳, דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת, קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת, ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת מן הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל השבת וכו׳, עכ״ל.
יד. הנה מדברי הרמב״ם אלו יוצאים שני דינים המעוררים פלא, א׳, שבפעם אחת דינו כמומר לפסול השחיטה, והוא נגד סתמא דברייתא דלעיל דף ה׳, דמדבר דוקא ממומר לחלל שבתות, ונגד פסק של עצמו בחיבורו יד החזקה שכתב בפ״ד הי״ד וט״ו בפירוש דוקא מומר לחלל, ומחלק שם בין חשוד למומר, ב׳ שבאותו שחיטה שנעשה מומר לא נפסלה השחיטה הלזו, ולא אמרינן שהמומריות ופסול השחיטה בהדי הדדי קאתו, כמו שאמרינן בעלמא גיטו וחצרו באים כאחת, והתוס׳ כאן בד״ה השוחט בשבת כותבין להיפך בזה, דבפ״א לא חשוב מומר עד שעבר ג׳ פעמים, אבל לעומת זאת דהאי שחיטה שנעשה בו מומר, נפסלה מטעם שחיטת מומר.
יד. אבל דע דהא דמחלק הרמב״ם בין מומר לחשוד דהיינו, בין עבר פ״א לעבר ג״פ, הוא מפני דבפ״א אמרינן שמא עשה תשובה, משא״כ בג״פ שהוחזק לעבירה זו, הוה ודאי ולאו ספק, וכאשר ביארתי והוכחתי זאת באריכות לעיל בסוגי׳ דמומר או״נ עיי״ש היטב, וממילא לק״מ דכאן בשוחט בשבת ניהו דאם שחט אח״כ ביומא אוחרא לא נדון שחיטתו כשחיטות מומר משום דלא הוחזק בו ושמא עשה תשובה (וספק מותר, משום דפסול דשחיטות מומר לחלל שבתות, אינו אלא פסול דרבנן וכמש״כ שם בח׳ הר״נ ז״ל) אבל האי שחיטה ששחט בשבת ודאי פסולה, דהרי באותו שעה ודאי לא עשה תשובה, וזה אמת לאמתו.
יד. ועתה על אידך דינו שמחדש לן הרמב״ם, דהאי שחיטה עצמה שנעשה בה מומר לא הי׳ נאסרת, אם לא שנעשה מומר בעשיית חבורה מיד, או עכ״פ בתחלת השחיטה, והתוס׳ חולקין עליו בזה, והוא באמת תמוה דלמה לא נאמר דהמומריות עם פיסול השחיטה בהדדי קאתי׳ כמו דאמרינן גיטו וחצרו באין כאחת וכדומה.
יד. אבל גם זאת לא נתגלה, אלא למי שזוכה לסוד הפשט, כי בדבר זה הלכו הרמב״ם והתוס׳ לשיטתייהו, דלדעת התוס׳ דפסול שחיטת נכרי מקרא דוזבחת ואכלת קאתא ודאי כן הוא דכל שנעשה מומר בשחיטה זו נקראת האי שחיטה שחיטת מומר ולא קרינן כאן וזבחת, דהרי נעשה אינו בר זביחה עם הזביחה, כי בעינן דוקא בר זביחה להכשיר את הנשחט, אבל לדעת הרמב״ם דגם נכרי כשר לזביחה, אלא מצד לתא דע״ז פוסל הזביחה וה״ה מחלל שבת מדרבנן דעשאו כעע״ז והוא פסול מצד אחר שבא אחר ההכשר כי כל זמן שלא הוכשר לא נפסל, וא״כ איך קרינן בי׳ וקרא לך ואכלת מזבחו, דרק אז נעשה מומר כשנגמר השחיטה ושוב אין לו שהות לפסלה והרי תדקדק בלשון הרמב״ם שכ׳ ״ולמה לא תהי׳ שחיטתו כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה״ ולא כתב ״עם גמר שחיטה״ כי אז באמת היו באין כאחד והבן את זאת כי הן הן הדברים שנאמרו לממ״ס, ועוד נמצא לפנינו נפקותות כאלו לדינא, התלויים בהאי פלוגתא דרמב״ם ותוס׳ וכאשר אראך מיד, מהני שתי ראייות שהביאו התוס׳ דבפ״א לא הוה מומר, האחת הוא מהא דר״ל לקמן ל״ט, דשוחט ע״מ לזרוק דמה לע״ז, דהבהמה מותרת אע״פ שעבדו בסייף - והנה לרמב״ם אין זה ראי׳ דכל שנעשה מומר בסוף השחיטה לא מצי מיפסל השחיטה, דבשבת שאני שנעשה מומר בתחלת השחיטה, הראי׳ השני׳ היא, דלקמן סוף פ״ב דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד מהם שחט לאחד מכל אלו, ומוקי לי׳ בישראל מומר ותפ״ל משום מומר פוסל ולמה לי דשחט לאחד מכל אלו, עכתד״ק - והנה בשו״ע סי׳ ב׳ פסק המחבר כדעת התוס׳ דשנים שוחטין ואחד מהם מומר השחיטה פסולה, אבל הש״ך שם הביא בשם הרמב״ם דמכשיר, והש״ך ז״ל לא הבין טעם הדבר, אבל הוא פשוט דגם דין זה תלוי בפלוגתא זו שבין תוס׳ לרמב״ם, דאם מוזבחת למדנו דדוקא בר זביחה בעינן, כל שפתיכי בי׳ אינו בר זביחה, שוב לא קרינן בי׳ וזבחת, אבל אי לא בעינן בר זביחה, אבל מיפסל משום וקרא לך ואכלת מזבחו, כל שפתיכי בי׳ אינו עובד ע״ז שוב לא קרינן בי׳ זבחו, דזבחו כל זבחו משמע, כמו וזבחת דכולו משמע ולכן שפיר פסק הרמב״ם דלא מיפסל בשנים שוחטין, אלא במחשבת ע״ז ממש דזאת לא מזבחו ילפינן לפסול, אלא משום דחציו תקרובות הוה, ומה לי כולו ומה לי חציו, וזה ברור ואמת לאמתו של תורה בס״ד.
יד. אבל יש לנו עוד לבאר בדברי הפיה״מ, מה שכ׳ דמיד בחתיכת העור חילל את השבת, ואם תרצה לבאר יותר עכ״פ מתחלת חתיכת הסימנים, הכוונה בזה, דלמ״ד מקלקל בחבורה חייב בלא שום תיקון, הרי חייב בחתיכת העור אף שהוא מקלקל, אבל אם תאמר דמקלקל בחבורה נמי פטור עיין שבת ק״ו ע״א ובתוס׳ שם, עכ״פ בתחלת השחיטה שעשה מעשה טרפות ודאי חייב, דמעשה טרפות מקרי נטילת נשמה, אע״פ שלא תמות מהר רק אח״ז, ואית בה תיקון, להוציא מידי אבמה״ח ע״י שתמות לאח״ז, ומצאתי שכן מפרש דברי הרמב״ם גם המנ״ח, ובמ״א הארכתי בזה ועיין תוס׳ שבת דף ע״ה ד״ה צד חלזון - אבל מה שיש להקשות בזה הוא, דלמה יהי׳ חתיכת העור מקלקל כיון דצורך שחיטה הוא, אלא דבזה י״ל דאם הי׳ מפסיק הי׳ מקלקל גמור לכן עדיין לא איקבע איסור מלאכה, אלא דא״כ גם בתחלת הסימן י״ל כן, דאם פסק מלגמור השחיטה יהי׳ מקלקל, דכל השחיטה בעצמה מקלקל הוה, כמו שאמרו לעיל בסוגי׳ דסכין של ע״א, אלא כיון דהוא רוצה לאכול בשר מלאכת מחשבת קרינן בי׳, וכמש״כ התוס׳ שם, ועיין בחדושינו שם, אבל אם פסק מלשחוט, ולא נעשה מחשבתו, למה לא יפטור מצד מקלקל, והנה הפרמ״ג באו״ח בפתיחה שלו כתב, בכל שוחט בשבת ונמצאת טרפה הרי הוא מקלקל ופטור, דהרי לא נעשה מחשבתו, אבל התפלאו עליו, דהוא נגד משנה מפורשת וגמ׳ פסחים דף ע״ג ע״א דשוחט ונמצא טרפה, ובסוגי׳ שם מבואר דחייב משום דתיקון להוציא מידי אבמה״ח, אלא דהתם תיקון גמור הוא דהרי הטרפה בלא״ה אינה עומדת למידי לא לחרישה ולא לגדל ולא לאכילת ישראל, אלא לכלבים וכל השחטה ועשאה ראוי׳ לב״נ תיקון גמור הוא, אבל במי שמפסיק בשחיטה או בשחיטה פסולה, למה לא יפטור, דהרי לא נעשה מחשבתו, ובגוף המעשה קלקל הוא, והדבר צריך תלמוד.
יד. ואחר שפירשנו דברי הפימ״ש על מכונם, נבוא להצילם מקושי׳ המפורסמת, שהמה נגד הסוגי׳ המפורשת בכאן, דהש״ס רצה לאוקמי מתני׳ במזיד וכר״מ, ואיך מצא הרמב״ם, ידיו ורגליו באמרו, דבמזיד הוה שחיטה פסולה מצד שחיטת מומר, וליישב שיטת הרמב״ם, הרבה דיו נשתפכה והרבה קולמוס נשתברו, ובכל מה שכתבו האחרונים בזה, אינו מתקבל על הלב, ולפע״ד מקום הניחו לי להחגדר בו, ותחלה נבאר הסוגי׳ דצריכה ביאור רב דכולה מוקשה.
יד. א׳ בגמ׳ ונסבין חבריא למימר ר׳ יהודה היא, פרש״י עלה דעתם לומר ר״י הוא, וזה פלא והפלא דכל הסוגי׳ מתחלה וע״ס קאי הכא, דמתני׳ ר״י הוא, אלא דמחזר למצוא לאיזה ר״י קמכווני הני חבריא, עד דמסיק ר׳ אשי דר״י דמבשל הוא, ואיך שייך ע״ז לשון ונסבין, דמשמע דס״ד כן, אבל לא קם במסקנא, ויגעתי ומצאתי שהצל״ח בחדושיו לחולין נתקשה בזה, ונדחק מאד ליישב עיי״ש.
יד. ב׳ לפי המסקנא דר״י דמבשל היא, סתם רבי כאן כר״י, ובמס׳ תרומות פ״ב מ״ג סתם כר״מ דתנא המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ויהי׳ תרי סתמי דסתרי אהדדי והן אמת בפיה״מ שם מפרש הרמב״ם גם משנה זו כר״י, דבשוגג יאכל למוצ״ש ובמזיד לא יאכל עולמית, אבל הא גופא חידוש גדול, דהרי כאן בסוגי׳ קאמר, דתני תנא קמי׳ דרב המבשל בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק לי׳ רב משום דתני כר״מ, הרי דא״א לפרש לשון זה כר״י, ובפרט דהוא ממש לישנא דר״מ בברייתא, אשר ר״י חולק עליו ואומר בשוגג לא יאכל עד מוצ״ש ובמזיד לא יאכל עולמית, ואיך נפרש לישנא דר״מ דסתם בו תנא המשנה בתרומות כר״י, ויותר פלא בעיני, דהתנא שם כולל מבשל ומעשר ביחד, ובמעשר פסק הרמב״ם בעצמו בפכ״ג הט״ו מה״ש דבשוגג יאכל בו ביום, ובמזיד עד מוצ״ש והוא כר״מ, ועין במ״א סי׳ של״ט סק״ז שכתב, דלדידן דפסקינן כר״י ה״ה במעשר דאסור לו עולמית, במה״ש שם מגיה דכן כתב לדעת הר״ן, אבל לדעת הרמב״ם לא עיי״ש, הרי דרמב״ם מחלק מדעתי׳ דנפשיה בין מעשר למבשל, משום דמעשר בשבת אינו אלא משום שבות, אולם בזה נלפע״ד דיפה פסק במעשר להקל, דע״כ גם לר״י א״א לאסור הכרי עולמית, דהא דאסרינן מעשה שבת לריה״ס מה״ת ולר״י מדרבנן, לא יהי׳ חמור משוחט את המסוכנת בסכין של ע״א, שכ׳ הרא״ש שם בסוגי׳ דהבשר מותר, ולא דמי לכרכר שארג בו בגד, או לעצים שאפה בהן את הפת, דעיקר הבגד והפת בצורתו של עתה נתהווה ע״י תשמישי ע״ז, משא״כ שוחט בסכין דלא נשתנה הבשר ע״י הסכין, ואפילו הרשב״א והרמב״ם שחולקים ואוסרים את הבשר, כתב הש״ך ביו״ד סי׳ קמ״ב, דוקא במסוכנת דאי לאו ששחטה היתה הולכת לאיבוד, אבל במחתך בשר לחתיכות, גם המה מודים דאין לאסור הבשר בשביל האי מעשה דמחתך, שלא שינה כלל את הבשר, וא״כ במעשר בשבת נמי אין זה בכלל מעשה שבת כדי לאסור התבואה, דניהו דהוא חילול את השבת במעשה זה, אבל התבואה לא נקראת בשביל זה מעשה שבת, וכמו שלא נאמר שהמוציא אוכלין מרשות לרשות, שיהי׳ אסורין עולמית משום מעשה שבת, ומה״ט ניחא ג״כ קצת דהרמב״ם הי׳ מפרש האי משנה דתרומות כר״י ולא קשי׳ לי׳ דהרי התנא נקט לישנא דר״מ, די״ל דכיון דקתני גם מעשר בהדי מבשל, ובמעשר גם ר״י מודה דאין לאסרו עולמית, מוכרח לשנות סתם בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ויתפרש כל או״א לפי דינו, במבשל לא יאכל עולמית ובמעשר עד מוצ״ש, כן הי׳ דעת הרמב״ם, אבל סכ״ס פשוטה דמשנה ודאי כר״מ, ואיך סתם רבינו הקדוש שם כר״מ וכאן כר״י.
יד. ג׳ דכאשר מסיק בגמ׳ דרב בעצמו מורה לתלמידים כר״מ, ורק בפרקא דרש כר״י משום עמי הארץ, איך פסק כר״מ להקל, והוא מוקי משנתנו כר״י, הלא בלא״ה ר״מ ור״י הלכה כר״י, ומכש״כ דהוא לחומרא, ואי משום משנה דתרומות דמסתמא כר״מ ודלא כרמב״ם, הלא סתמא דהכא היא האחרונה, דבשני סדרים יש סדר למשנה, והרי חזר רבי וסתם כר״י ולהחמיר, ואיך מצי רב להורות להקל.
יד. אבל עשה אזנך כאפרכת ושמע קושט דברי אמת בפירוש האי שקיל וטרי׳.
יד. דהנה בגוף המימרא דר״ה משמי׳ דרב דאסורה באכילה ליומא לא פרש״י דרב דייק כן ממתני׳ דהרי אפשר דרב דינא דנפשיה קאמר, ולא קשי׳ לי׳ ממתני׳ דקתני סתם שחיטתו כשרה, משום דהאי תנא בדיני שחיטה קעסק, ולא בדיני מעשה שבת, ומצד השחיטה קתני דכשרה, ועדיין אפשר דאסורה באכילה ליומא מצד דיני שבת, דאין לו עתה עסק בהן, אבל על הא דנסבין חברי׳ למימר ר״י היא, מאריך רש״י בפירושו, דמהא דאמרו ר״י היא ולא אמרו ״ס״ל כר״י״ מוכח דשמעו דרב מוקי מתני׳ כר״י, כי על מימרא דאמורא לא מצינן למימר ר״י הוא דאז הוו״ל להאי בעל המאמר לומר דבר בשם אמרו, וכיון דע״כ מוקי מתני׳ כר״י, צריכין למצוא בלשון המשנה עצמה שמורה ע״ז, ובפרט דסתם בר פלוגתא דר״י ר״מ הוא, ומהיכי תיתי נוקי מתני׳ כר״י נגד הכלל דסתם משנה ר״מ, ולכן קמפרש רש״י דהני חבריא כיון דלא מצאו להאי דינא טעם רק אליבא דר״י, במקום דחכמים שהוא ר״מ חולקין עליו, ע״כ דרב מצא במשנה עצמה רמז להאי דינא, דאסורה באכילה ליומא, והוא כאשר קאמר לבסוף הסוגי׳, משום דשבת דומי׳ דיוה״כ קתני, והאי רמז הוכחה גמורה הוה, דהרי יוה״כ דקתני הוא מיותר לגמרי, וכן כתב הת״ח וע״כ להכא אתא דאסורה ליומא כיוה״כ.
יד. אולם יש לפנינו עוד דרך אחרת ליישב האי ייתורא דיוה״כ דנקט, דהנה אם מתני׳ בשוגג מיירי אבל במזיד הי׳ שחיטתו נבלה מצד שחיטת מומר לחלל שבתות כדעת הרמב״ם כאן בפיה״מ, אז הכי מתפרש המשנה, דהשוחט בשבת אע״פ שבמזיד מתחייב בנפשו לא חיישינן שמא מזיד הוא ותהי׳ שחיטתו נבלה, אלא תלינן דשכח שהוא שבת ושחט בשוגג ולכן שחיטתו כשרה, ומשום דשחיטת מומר נבלה אינו אלא דרבנן כאשר ביארתי זאת במקומו וא״כ נקט יוה״כ בהדי שבת לאשמעינן דגם יוה״כ דינו בזה כשבת, דאם היה מתחייב בנפשו היתה שחיטתו נבלה, וכאשר פסק התב״ש, וכאשר הוכיח כן מרמב״ם ס״פ ג׳ מהל׳ גירושין לפי נוסחת הטור מובאה שם בכ״מ עיי״ש.
יד. והנה הא דמחלל שבת דינו כמומר לכה״ת להיות שחיטתו נבלה, לאו כ״ע הוא, אלא כן הוא בברייתא דלעיל דף ה׳ ושם כתב רש״י ז״ל, דהאי תנא חמירא לי׳ שבת כע״ז וכו׳, והוא לישנא דגמ׳ עירובין דף ס״ט ע״ב, ומדקאמר דלהאי תנא חמירא לי׳ וכו׳, משמע דאיכא תנא דפליג, ולפע״ד האי תנא דלעיל מני׳, דאמר חמורה ע״ז, דכל הכופר בה כמודה בכה״ת כולה, הוא פליג ע״כ על הא דשבת כע״ז, דהרי הכופר בע״ז אע״ג דמחלל שבת הוה כמודה בכה״ת, וניהו דמאן דעובר על כה״ת, אע״פ שאינו עע״ז, נמי דינו כמומר, עיין בדרישה בטור סי׳ ב׳ שאני האי דעובר ממש על כה״ת, אבל אם מחלל שבת יהי׳ כעע״ז, לא הוה מצי למימר, דכל הכופר בע״ז כמודה בכה״ת.
יד. והנה ראיתי בתורה תמימה עה״ת שהרגיש בזה, וכתב דכוונת התנא בהיפך, דכל המודה בע״ז ככופר בכה״ת, אלא דלישנא מעליא נקט, ובמחכ״ת לא דק ולא עיין בספרי, דשם תרתי קתני, דמודה ככופר וכופר כמודה עיי״ש, וכיון דקרא דוכי תשגו, אשר ממנו יצא הדרש הזה, ממודה בע״ז מיירי, ובכל זאת התנא נחות ללמוד גם ההיפך, ע״כ לשלול אתא שלא תאמר שבת נמי כע״ז. ועיין לעיל במקומו, מה שכתבתי בענין זה דשבת כע״ז. ועכ״פ פשיטא דלאו ד״ה הוא, ולכן אני אומר דגם מאן דמוקי מתני׳ כר״י דאסורה באכילה ליומא, ודייק זאת מייתורא דיוה״כ נמי לית לי׳ דשבת כע״ז, דאל״כ הלא יש לפרש האי יוה״כ דנקט להשוותו לשבת לענין מזיד כנ״ל.
יד. ונאמר מעתה, דשפיר קאמר ונסבין וכו׳, דהא דרב מוקי מתני׳ כר״י לא קיימא במסקנא, דכאשר מסיק ר׳ חנן בר אמי, דכי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כר״מ וכ׳ דרש בפרקי׳ דרש כר״י מפני ע״ה, א״א תו לומר דמוקי מתני׳ כר״י, והוא פסק כר״מ דלא כסתמא דהכא ולהקל, אבל הני רברביא דלא שמעו האי מימרא דר׳ חנן, לא דקדקו יפה במימרא דר״ה, דלא אמר הלכה משמי׳ דרב כמו בכל מקום, אלא דחיי בר רב דרש משמי׳ דרב, והיינו נמי דדרש בפרקא משמי׳ דאבוהו, כי כן עשה גם אביו בעצמו, דדרש בפרקא כר״י לאסור באכילה ליומא, אבל להלכה הלא מורה לתלמידי׳ כר״מ, וא״כ ע״כ מוקי משנתינו נמי כר״מ דמותר גם ביומא, ויה״כ דנקט, משום דס״ל לתנא דידן כי האי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ואתא לאשמעינן דרך אגב דיוה״כ דינו בזה כשבת, דבמזיד היה שחיטתו נבלה וכמש״כ למעלה.
יד. ולפי הצעה הלזו מיושב הרמב״ם כמין חומר, דהא דפריך ונוקמי במזיד וכר״מ הוא בס״ד דנסבין חברי׳, וכאשר מתרץ לו דשבת דומי׳ דיוה״כ, והוא לפי התנא דפליג על האי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ולכן מצינן לאוקמי גם במזיד אבל לאחר שמסיק להא דר׳ חנן, דרב רק בפרקא דרש כן, אבל באמת מוקי מתני׳ כר״מ וכהלכה, ואז צריכין לתרץ הא דקתני יוה״כ לאשמעינן דיוה״כ כשבת לענין דשחיטת מומר נבלה, שוב א״א לאוקמי במזיד, משום דשחיטתו מומר ונבלה.
יד. ולפ״ז הרמב״ם דפסק כר״י ודלא כרב, וגם פסק כהאי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ל״ל הא דנסבין חברי׳ דמשום שבת דומי׳ דיוה״כ אתי׳ כר״י, אלא דבלא״ה פסק כר״י, ומשנתינו לא איירי כלל בדיני מעשה שבת, ויוה״כ נקט משום דומי׳ דשבת כנ״ל, וליכא כאן סתמא לענין מעשה שבת כלל, והאי משנה דתרומות מפרש כר״י מטעם שכתבנו למעלה ודו״ק.
יד. ואבאר עוד שיש להעיר על כל הני אמוראי דרצו למימר ר״י דהכנה או דכלים או דנרות, ובכל אלו משום מוקצה נגעה בה, וממילא דליכא חילוק בין שוגג למזיד, וגם במו״ש מותר מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשה, וגם בחולי והבריא מותר, וכי לא ידעו הני אמוראי מדין דמעשה שבת, דהוא משנה מפורשת בתרומות וברייתא דפליגו בה ר״מ ור״י ור״י הסנדלר, השגורה בפי האמוראים במס׳ שבת, אבל הא לא קשי׳ לי דהרי רב ע״כ ממתני׳ דייק דשבת דומי׳ דיוה״כ, ולדידהו אינו דומי׳ דיוה״כ בחולה והבריא, די״ל ניהו דגם לדידהו שבת דומי׳ דיוה״כ, אבל לא דייקי כולי האי לומר דבעינן דומי׳ ממש לכל מילי, ותדע שכן הוא, דרש״י מפרש מיד דדייק ממתני׳ דשבת דומי׳ דיוה״כ, אע״פ דהש״ס ע״כ לא ידע זאת, כשהקשה ונוקמי במזיד כר״מ, עד שהמתרץ אומר לו דשבת דומי׳ דיוה״כ אלא ודאי. עיקר הדיוקא שפיר ידע גם המקשן, אבל לא ידע דבעינן דומי׳ ממש, דכמו יוה״כ בין שוגג ובין מזיד. וזה ברור אבל קושיתי הראשונה כראי מוצקת היתכן שלא ידעו מאיסור מעשה שבת.
יד. אבל מה שנלפע״ד הוא דהני אמוראי סברו, דשוחט כיון דמקלקל הוא, אלא דמ״מ מלאכת מחשבת מקרי מפני שהוא רוצה לאכול, לגבי מעשה שבת לא מקרי הנאה, דמ״ש מסכין של ע״א דמותר לשחוט בה אפילו לכתחלה מטעמא דמקלקל, והרי מעשה שבת מטעם שלא להנות מאיסורא קאתינן עלה וכמש״כ רש״י לקמן בסוגי׳ זו, לכן מעשה שבת לא שייך רק באותן מלאכות שמשביחין ומעלין את החפץ בשוויו, כמו מבשל ונוטע וכן מעשר, אבל מלאכת נטילת נשמה דמקלקל את שווי׳ ובאכילה אין כאן רק גורם הנאה לא נאסר, כך סברו הני אמוראי, דלא חשו בשוחט לאיסור מעשה שבת, שוב הראה לי בני הרב האברך נ״י שהגאון מהר״ש אוללמאנן ז״ל הקשה באמת איך הוה שוחט שהוא מקלקל אסור משום מעשה שבת, ומ״ש מסכין של ע״ז דמותר לשחוט בה. אולם לפע״ד ניהו דשפיר מיושב בזה מה שהני אמוראים לא חשו למעשה שבת בשוחט, אבל על אוקימתא דר״א אין מקום לתמוה, דניהו דלא מצאו מקום לאסור בסכין של ע״ז הגורם הנאה, הלא כתבנו למעלה בסוגי׳ דשם, דהוא משום דבשעת מעשה השחיטה לא עבר אאיסור דאורייתא, וגם אדרבנן לא, כיון דמעשה השחיטה קלקול הוא, אבל בכל מקום דעבר אדאורייתא אסרו רבנן גם הגורם עיי״ש, וא״כ הכא כיון דעכ״פ חילל את השבת בשחיטה זו, לכן שפיר יש לאסור לו הגורם ג״כ וזה ברור ונכון מאד בס״ד.
יד. עוד ראיתי להעיר במה שראיתי בספר יריעות שלמה, שכתב דבשוחט את המסוכנת בשבת, דאסורה עולמית, ואפילו בשוגג, משום דלא להנות מאיסורא, וכאן לא שייך עד כדי שיעשה כמובן, ולכאור׳ יפה דן, אלא דא״כ הרי אין שבת דומי׳ דיוה״כ לגבי מסוכנת, ומתני׳ מסתמא במסוכנת איירי, דאיך יזדמן שישחוט בשבת וישכח שהוא שבת, שהוא דבר זר, אלא ודאי מתוך שבהול על ממונו להצילו שכח שהיום שבת ושחט את המסוכנת, אבל מכאן ראי׳ לדעת הרא״ש שהבאתי לעיל, דגם בסכין של ע״ז לא אסרו הבשר של המסוכנת, אע״פ שעבר אאיסור תורה בהאי שחיטה שהוא מתקן מ״מ לא אסרו הבשר, משום דלא ניכר בבשר מעשה השחיטה כמו בבגד הכרכור, וא״כ גם במעשה שבת לא נחמיר יותר ולא נאסר עולמית רק במבשל וכדומה, שניכר בכל המאכל, אבל לא בשוחט, והוא נקודה נפלאה ודו״ק.
יד. עוד יש לי להעיר על שיטת רש״י ז״ל שכתב לקמן דסוגי׳ דהכא חולקת על סוגי׳ דגיטין דאין הטעם לר״י משום דקנס שוגג אטו מזיד כדאמר בגיטין, אלא אסרו כדי שלא להנות מאיסורא, ולכן בעינן להמתין בכדי שיעשה וגם אין חילוק בין לו לאחרים, דאי משום קנסו שוגג אטו מזיד הו״ל לאסור לו עולמית כמזיד, ולאחרים יהי׳ מותר גם בו ביום.
יד. ואני תמה דע״כ ר״י קנם שוגג אטו מזיד מהא דקנס בנוטע בשבת ולא בשביעית עיי״ש בגיטין, ושם א״א לומר דמשום שלא להנות מאיסורא דמ״ש שביעית משבת.
יד. עוד קשה לי מהא דקאמר שם בנוטע דיעקר, משמע דאסור גם בהנאה דאל״כ מצי למכרו, ובמבשל לא מצינן אלא דאסרו לו האכילה ולמכרו שרי, ואע״ג דמבושל שוה יותר, ונהנה במכירתו, ועיין ברמב״ם פ״ו הל׳ כ״ג שכתב ״ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו להנות מאותו מלאכה לעולם וכו׳, כיצד ישראל שבישל במזיד למו״ש יאכל לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית וכו׳, וכן כל כיוצא בזה״ עכ״ל, פתח באסור להנות, וסיים בלא יאכל עולמית, אבל לאחרים שרי, משמע דמותר למכור התבשיל לאחרים, עוד קשה לי על הרמב״ם, דהשמיט ולא הביא הדין דנוטע בשבת דיעקר בין בשוגג ובין במזיד, ובזה חלוק בדינו ממבשל, ואמת דבנוטע א״א לקנסו באופן אחר רק ביעקר, אבל עכ״פ הי׳ לו להביאו בפ״ע, ולא לכללו בכל כיוצא בזה.
יד. עוד קשה לי על הרמב״ם איך מפרש האי מבשל דתרומות כר״י, כיון דשם קתני נמי נוטע דבשונג יקיים והוא כר״מ ולא כר״י.
יד. גם על תוס׳ גיטין יש לי להעיר, דבגמ׳ שם פריך ממתני׳ דמעשר ומבשל על ר״מ דקנס במטמא ומדמע דרבנן, וכתבו התוס׳ דמשום דסתם מתני ר״מ קפריך, ועוררני חתני הרב משעבעש נ״י דהא מעשר ומבשל קתני בהדדי במשנה, וא״כ ע״כ ר״מ קאמר, דמבשל קנס ר״י שוגג אטו מזיד - ואני הוספתי בתימא על הגמ׳ למה לי׳ להקשות ר״מ אדר״מ, דיותר הי׳ לי׳ להקשות דמתני׳ דמבשל ומעשר מני, דאי ר״מ קשה מעשר, ואי ר״י קשה מבשל - וכל זאת צ״ע.
יד. רש״י ד״ה מיחל, המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא, ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית, לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך אברירה, אבל בתו״מ וכו׳ עכ״ל, עיין בתוס׳ יומא נ״ה ובכמה מקומות עוד, שמתמיהים על פי׳ זה, חדא, בלא קביעות מקום איך מתחלל, ועוד דהרי בפי׳ קתני בתוספתא, דמפריש אח״כ תשעה מע״ש, ואם לא הפריש הרי שתה טבלים למפרע, כמו שאמר לקמן בגמ׳ אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ומצא שותה טבלים למפרע עיי״ש בתוס׳. ואני אוסיף להקשות חדא, מה מהני לי׳ חילול זה כיון דסכ״ס לענין תו״מ בעי לסמוך אברירה, שנית דהרי גם לחילול בעינן ברירה דאם אין המע״ש מבורר ולא חל השם מע״ש עליו איך מצי מתחלל.
יד. אבל אגלה לך בזה סוד עמוק של ענין ברירה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בפירוש דאין ברירה, אבל רק בקיצור תמצית הדברים של קונטרסי על סוגי׳ דברירה, והוא:
יד. דהנה בדבר שנתברר, אלא דחסרון ידיעה איכא עד שצריך להתנות, כמו במניח עירוב, אם בא חכם למזרח, יהי׳ עירובו למזרח, ואם למערב יהי׳ עירובו למערב, בזה לכ״ע חל, וכדאמר לקמן ר״י, וכבר בא חכם הרי כבר מבורר הדבר אלא חסרון ידיעה של המניח איכא כאן עד שצריך להתנות, וזאת אינו מפסיד חלות העירוב, אולם אם עדיין חכם לא בא, ובידו לבוא בשבת בין למזרח ובין למערב, והוא תולה חלות עירובו בביאת החכם לרוח זה או זה, בזה נפלנו בפלוגתא גדולה של ברירה, דלמ״ד יש ברירה, סבר דגם בזה הלא איכא ידיעה הקודמת לאיזה רוח יבא החכם, ורק מאתנו בני אדם הוא נעלם, ולמה לא יחיל העירוב לאותו הרוח שכבר קמי׳ שמיא גלי׳ שהחכם יבא בו, והסברא הלזו ליש ברירה, כתובה ברש״י ביצה ל״ט ע״ב ד״ה הכא במ״ע בסה״ד וז״ל ״ואמרינן מר מדידי׳ קממלא, מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו״ עכ״ל הרי לפניך, שהטעם שאנו אומרים יש ברירה, הוא מפני שכל המעשים הנעשים בעולם, המה מסודרים גלויים וידועים מאז ומקדם, רק נעלמים מאתנו והוה הכל כמו וכבר בא חכם.
יד. ומעתה מה משיב האי מ״ד דס״ל אין ברירה, הלא מובן מאליו, שהוא צווח, הרי אתה מכחיש בבחירה, הלא יסוד כל יסודי הדת הוא שהאדם חפשי לעשות או למנוע מלעשות כפי רצונו של עתה בלי מונע או מכריח מלמעלה וא״כ החכם בידו הי׳ לבוא בשבת לאיזה רוח שירצה עתה בשבת, ואיך תוכל לומר דהוה כמי שכבר בא, אלא דבזה יש לפנינו שני דרכים אשר בזה פליגו רש״י ותוס׳, דרש״י לקמן בד״ה אוסרין כתב וז״ל ״אלמא לר״י ל״ל ברירה, וחייש שמא תרומה שתה״ עכ״ל וכל הרואה ישתומם, איך אפשר דשתה תרומה הלא הוא אמר מה שאני עתיד להפריש יהי׳ תרומה, ואיך יחיל על מה שלא הפריש, וכן קמתמה ק״ז הגאון רע״א ז״ל בהגהותיו למשניות, אבל לפי האמור האי מ״ד כך דן, הלא אנו צריכין להאמין בידיעה ובחירה גם שניהם אע״פ שהם שני הפכים בנושא אחד, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה, כי לא מחשבותי מחשבותיכם ועכ״פ שניהם אמת יש ידיעה הקודמת שאינה מכרחת, לכן יש גם בחירה המבטלת את הידיעה, והיינו שעפ״י חק הידיעה הי׳ החכם מעותד לבוא למזרח, ועפ״י ידיעה זו חל העירוב למזרח, כי מה שאמר שאם יבא החכם למזרח ע״כ כוונתו אם כפי הידיעה העליונה מעותד לבוא למזרח, כי לולי זאת לא מצא העירוב מקום לחול עתה קודם השבת, אבל בכ״ז למחר בחר החכם מדעת עצמו לילך למערב, ואיך ילך המניח למערב כיון דכבר הי׳ חל עירובו למזרח, וכן בהפרש תו״מ דילמא עפ״י הידיעה היו מעותדים שני לוגין אחרים להיות נפרשים וחל עליהם שם תרומה, כי על המעותדים לפרוש אמר ״שאני עתיד להפריש״ אבל כשבא לשתות אולי בחר הוא בבחירתו החפשית, לשתות אותן שני לוגין שהיו עתידים להיות נפרשים מצד חק הידיעה, הרי נמצא דשתה התרומה.
יד. הדרך השני הוא לומר, כיון דהבחירה מצי להכחיש את הידיעה, הרי הדבר מעיקרא מוטל בספק ואין לדון עפ״י הידיעה לומר, דחל אז המבורר קמי׳ שמיא, מאחר דהבחירה מצי לסתור את הידיעה, וממילא לא חל העירוב והתרומה על שום אחת מהן, ושני דרכים אלו, מפורשים בתוס׳ עירובין דף ל״ז ע״ב ד״ה אלא מעתה, דסתם תוס׳ סברו שם דאין ברירה היינו דלא חל כלל והוה טבל כדמעיקרא, אבל בשם מהר״י כתבו דאי אין ברירה אחת מהן תרומה, או זה או זה, וממילא מותר לכהן לאכול שניהם אף אי אין ברירה עיי״ש, והוא ג״כ שיטת רש״י כאשר הראיתיך למעלה.
יד. ומאחר שזכינו לכל זאת, אין כאן שום קושי׳ על רש״י, דשפיר חל החילול על מע״ש אף למ״ד א״ב דכיון דבכוב״כ איכא כאן מע״ש או זה או זה, למה לא יחיל החילול, גם מה שהקשינו דהרי לגבי תרומה ומעשר ראשון בלא״ה צריך לסמוך אברירה, למה לא יסמוך גם אמעשר שני, קושי׳ זו אין לה מקום אלא לדעת התוס׳ דאם א״ב בלא״ה טבל הוה, וא״כ מה לי אם הוא טבל מצד שלא נפרש רק תו״מ או לו נפרש מאומה, אבל לדעת רש״י דהכל חל, והיין מתוקן, אלא דלמ״ד א״ב אפשר שישתה תרומה ומע״ש שהם איסורים נפרדים, וכי בשביל שלא נוכל לתקן שלא ישתה תרומה, לא נתקן שלא ישתה מע״ש שלא בקדושת מע״ש אתמהה, וקושי׳ התוס׳ מן התוספתא וכן מהא דאמר, אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ונמצא שתה טבלים למפרע, לק״מ, דאם למ״ד י״ב, אם לא בא ע״י איזה סיבה לידי הפרשה, הרי טבל למפרע, מכש״כ למ״ד א״ב, דמה שאמרינן דאפשר שתה תרומה, דוקא בבא לידי הפרשה, דליכא ספק אחר אלא שמא שני לוגין אחרים היו מיועדים להפרש מצד הידיעה הקודמת, דשמא לא הי׳ מעותד להפריש מאומה ואח״כ נשתנה הדבר ע״י בחירה, להא לא חיישינן כלל, דהרי הוא הי׳ אומר שיפריש, והפריש כמו שאמר, ומהיכי תיתי נאמר, דמ״מ עפ״י הידיעה הי׳ מעותד שלא להפריש, ולכן אין כאן חשש אחר אלא שמא שני לוגין אחרין היו מעותדין להפריש ושתאן ע״י בחירתו החפשית, אבל אם באמת לא בא לידי הפרשה ע״י איזה סיבה שיהי׳, הרי אנו אומרים בטח כן היתה הידיעה הקודמת וממילא דלא הי׳ מעותד להפריש כלל ואין כאן תרומה, והדברים עתיקין וחברתי קונטרס מיוחד לסוגי׳ דברירה המפוזרה בכל הש״ס, ואיזה גרגרין מקונטרסי תמצא גם במסכתא זו בפתיחה או במקומו, ודו״ק היטב.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים