כ. דף כ׳ ע״א גמר׳ ארבב״ח לא, למיעוטי שן וצפורן, לפי פרש״י דמחוברת קאמר, ולמעוטי מסיפא דקתני, כשר במליקה פסול בשחיטה, הכי מתפרש, כשר במליקה, דהיינו צפורן מחוברת פסול בשחיטה, משום דבשחיטה בעינן תלוש, וממילא ממועט גם שן מחובר מה״ט גופא, וכן כתב רש״י בפירוש, וז״ל ״והכי קאמר כשר במליקה כגון צפורן וכו׳, וכיון דאשמעינן צפורן ה״ה לשן דטעמא משום מחובר הוא״ עכ״ל לכן לא ידעתי מה נתקשו התוס׳ בזה, ואולי הוא תוספות ברש״י ממהדור׳ בתרא שלא היה לפניהם, כי רש״י ז״ל כמה מהדורות כתב כאשר כתב השטמ״ק בק״ק, אלא דמה שתירצו התוס׳, דלא נקט שן, אלא לומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה, אינו מובן כלל, וגם למה להו לדחוק כ״כ, כיון דיש לפרש כמו שפרש״י ז״ל, דבעל הגמ׳ מוסיף שן מפני שמחד טעמא פסול כמו צפורן, ואולי לא ניחא להו בזה, משום דנקט שן תחלה, דלפרש״י הוול״ל לאחר צפורן, כיון דנלמד מצפורן, אבל גם משום הא לא ארי׳, דנקט לישנא דמתני׳ דלעיל, דקתני והשינים והצפורן ואע״ג דהתם בשינים תלושין מיירי, עיין תוס׳ לעיל ד״ה הא בתלושה, שכתבו דה״ה דהוה מצי לאוקמי במחובר ופסול כמו צפורן ודו״ק.
כ. ע״ש גמר׳ א״ר כהנא, מצות מליקה קוצץ ויורד זו היא מצותה וכו׳, א״ל ר״י כ״ש מוליך ומביא, ופרש״י ז״ל ״דכל כמה דלא ממעט קרא בהדי׳ כדממעט צואר וסכין, כי עביד מליקה בשחיטה, (ר״ל דרך משיכה) טפי עדיף״ עכ״ל וקשי׳ לי טובא, דא״כ מנין לן דקוצץ ויורד כשר, ומכש״כ דקשה על המ״ד דקוצץ ויורד דוקא, מנ״ל, וראיתי להרשב״א שהרגיש בזה וז״ל ״קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא, שהתורה חלקה בין שחיטה למליקה, א״ל ר״י כ״ש דמוליך ומביא, דלא אשכחן דחלקה התורה אלא בממול עורף, אבל בהלכותיה, כל שאתה יכול לעשות מליקה כשחיטה וכו׳, וניהו דהתורה התירה אפילו בדריסה, כ״ש דאם הוליך והביא וכו׳״ עכ״ל, ועדיין לא איתפרש לן, איה התירה התורה בדריסה, ומכש״כ למ״ד קוצץ ויורד דוקא, מנ״ל דחלוק מליקה משחיטה גם לענין מוליך ומביא, זו במשיכה וזו בחניקה אבל לפע״ד ברור הוא מה שכתבנו למעלה, משנה דשוחט במגל קציר, דכל שהוא בעצמו של כהן, דהוא במחובר, דרכו בדריסה וכל שהוא במשיכה דושחט היינו ומשך, דרכו בתלוש, עיי״ש, ולכן מליקה שהוא בעצמו של כהן, כדרשינן מוהקריבו הכהן, כמו שהביא רש״י ז״ל ע״ב דכשר עכ״פ בדריסה, אלא דלחד מ״ד בדריסה דוקא, כסתמא דמחובר, ולהאי מ״ד גם בשחיטה לא בעינן קרא מיוחד דבעי תלוש, דסתם ושחט שהוא ומשך הוא בתלוש, והוא דוקא, וגם לאידך מ״ד דכ״ש מוליך ומביא, כדי שלא תחלוק מליקה משחיטה לגמרי, מ״מ בשחיטה לא נאמר, דכש״כ בחניקה כדי שלא תחלוק ממליקה, משום דהסברא נותנת דמשיכה עדיף טפי מחניקה מטעם צער בע״ח, שהחניקה מיתה קשה, והמשיכה מיתה קלה, וקרא דאברהם דשחיטה בתלוש רק אסמכתא בעלמא וכמש״כ לעיל.
כ. ובזה מיושב היטב לשון רש״י ז״ל בד״ה אמר שמואל, שכתב, ומכש״כ קוצץ ויורד, והגיה השטמ״ק שנדפס על הדף בש״ס ווילנא ״וה״ה קוצץ ויורד״, משום דקשי׳ לי, דהא בגמ׳ קאמר להיפך, דמוליך ומביא הוה כ״ש מקוצץ ויורד, ולפי האמור אין כאן מקום להגיה, דק״ו מצינן למימר, או ממה שמפורש על דבר שאינו מפורש, ומכח הסברא, או להיפך מן מה שהסברא נותנת, על מה שיש סמך בקרא, ולכן הש״ס שפיר קאמר, מוליך ומביא ק״ו הוא, ממפורש דקוצץ ויורד ומכח הסברא דכל שדומה לשחיטה טפי עדיף, אבל רש״י נמי יפה כתב, אם שמואל סבר דמוליך ומביא כשר מכח הסברא, מכש״כ דקוצץ ויורד כשר דנלמד ממה שהקפידה תורה על המחובר שהוא מסתמא בדריסה, וזה נכון וברור ודו״ק.
כ. רש״י ד״ה אמר שמואל כל הכשר וכו׳, שמואל לאו בהל״ש איירי, דא״כ איכא למיפרך טובא, דאי סבר מוליך ומביא פסול והא איכא מוליך ומביא ואיכא תלוש, ואי קסבר מוליך ומביא כשר וכו׳ קשי׳ סיפא וכו׳, עכ״ל, עיין מהרש״א, שנתקשה הרבה בדברי רש״י אלו, דאיך קאמר, והא איכא תלוש, כיון דלעיל כתב, דתלוש לאו מליקה מקרי, ולא שייך בו לומר דפסול, ואי נאיד רש״י השתא מהא דכ׳ לעיל, א״כ גם אי קסבר מוליך ומביא במליקה כשר, עדיין קשה, והאיכא תלוש, עיי״ש שנדחק מאד. ולפע״ד נראה, דהא דכ׳ רש״י לעיל, דתלוש לא מקרי מליקה כלל, הוא כדי ליישב המ״ד דאתא לימעוט שן וצפורן במחובר, דלמה לא אמר להיפך וכדאית דמפרשי דלמעוטי תלוש אתא וקאי ארישא, והאי מ״ד ע״כ סובר דמוליך ומביא במליקה כשר כדאמר בגמ׳ דמה״ט לא קאמר למיעוטי מוליך ומביא, ולדידי׳ הוא דכ׳ רש״י דתלוש לא מקרי מליקה כלל, משום דמפורש בקרא דבעינן בעצמו של כהן, אבל פסול מחובר בשחיטה לא מקרי מפורש בקרא, דכמו דאמרינן במליקה אע״פ דסתמא בדריסה, מ״מ כ״ש דמוליך ומביא כשר, כן הי׳ מקום לומר בשחיטה, אע״פ דסתם ומשך בתלוש, מ״מ ה״ה במחובר או אפילו כ״ש מחובר כדי להשוותו למליקה כל מה דאפשר, אם לא מכח אסמכתא דאברהם או כמש״כ לעיל, דכל שאין סברא לומר דזה עדיף, אמרינן קרא דוקא קאמר, אבל עכ״פ לא מקרי מפורש, כדי שנאמר דאין זה שחיטה כלל, אולם לאידך מ״ד, דמוליך ומביא במליקה פסול, ע״כ דס״ל אע״ג דאיכא ק״ו דמוליך ומביא עדיף מדריסה, מ״מ פסול דכיון דהקפידה תורה על עצמו של כהן, כ״כ הקפידה על הדריסה כי היינו הך, א״כ גם זה ע״כ כמפורש בקרא יחשב, דאל״כ הוה לן למימר ק״ו דמוליך ומביא כשר, וע״כ דהאי מ״ד לית לי׳ סברת רש״י דמה שמפורש בקרא לא מקרי מליקה, ולכן שפיר כ׳ רש״י ז״ל דאי ס״ל מוליך ומביא פסול, והאיכא מוליך ומביא וגם תלוש, דלהאי מ״ד תלוש פסול מקרי, אבל שם מליקה עליה, אבל אי ס״ל מוליך ומביא כשר, לא קשי׳ לי׳ דהא איכא תלוש, דלהאי מ״ד מהדרינן לסברת רש״י, דתלוש לאו מליקה היא כלל, וכמו דדריסה לאו שחיטה מקרי, ועיין לעיל ט׳ ע״א תוס׳ ד״ה כולהו תנינהו ובמה שכתבתי שם וד״ק.
כ. תוס׳ ד״ה אילימא למיעוטי עיקור סמנים, לפי׳ הקו׳, דעיקור סימנים הוה טרפה תימה וכו׳, והנה הלב ארי׳ ז״ל רוצה ליישב שיטת רש״י ז״ל, באמרו דגם רש״י מודה דלא מהני שחיטה בסימנים עקורים, ומכח סברא דא״א לשחטן כראוי׳ בלי פסול דרסה או שהיי׳, כדעת הרמב״ן ז״ל מובא בר״ן, והראי׳ דכן הוא, דהא בתוספתא דנשמטה הגרגרת, ואינו יודע אם קודם או לאחר שחיטה, דקתני זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה להחמיר, ע״כ לאו מטעם טרפה קאתא עלה, דהרי בספק טרפה אמרינן נשחטה הותרה, אלא ודאי מודה רש״י דלא מהני שחיטה בסימנים עקורים, וכל הסוגי׳ כאן אזלה לענין פסול שחיטה ומליקה שתהי׳ מטמא, וכן כתב המג״ש עכת״ד הלב אריה.
כ. והנה ראייתו מן התוספתא אינה ראי׳, דאפילו לדעת הבה״ג דסימן השמוט אין שחיטה מועלת בו, קשה, למה יקרא זאת ספק בשחיטה, לפי מה שדחו האחרונים את דברי הפלתי, שכ׳ דספק נקה״וו הוה ספק בשחיטה, וכתבו הם דזה ליתא, דדוקא ספק במעשה השחיטה עצמה אבל ספק במקרה אחרת אע״פ שעל ידה השחיטה נפסלת, אין זה חמור משאר ספק. טרפות דמוקמינן אחזקת כשרות, ועיין בזה היטב במה שכתבתי בזה לעיל בסוגי׳ דחזקה, אבל נ״ל דהאי ספק אי נשמט קודם או לאחר שחיטה, אינו דומה לשאר ספק טרפה, דכאן לפנינו שני מעשים שמוטה ושחוטה, ואינו יודע איזה מעשה קודם, אי השמוטה או השחיטה, והוא כמו במחליף פרה בחמור וילדה, ואין אנו יודעים, אם המקח קודם ללידה או הלידה קודמת להחלפה, דלא שייך להעמיד על חזקה דמעיקרא, עיין לעיל בחידושי בזה, וזה ברור, ולכן אין שום ראי׳ מזה, דמפסול שחיטה מיירי, ובגוף הסברא לומר דעיקור הוא מטעם דא״א לשחוט כהוגן כשסימנים עקורים ממקום חבורן, הגם שהוא טעם נכון על ההלכה, אבל קשה לומר דמטעם זה עשאו רבנן כפסול ודאי, דאי באמת רק פסול ספק הוה, נימא בספק נשמטו קודם שחיטה, ס״ס, שמא לאחר שחיטה, ושמא נשחט כהוגן, ועוד זאת, דמתוך הסוגי׳ דהכא מוכח, דעיקור סימנים הלכתא בלא טעמא הוה, דקאמר אדרבה אי יש שחיטה לעוף מה״ת, הכי אגמרי׳ דבעוף אין עיקור, הרי דעיקור, הלכה הוה, ובלא טעם, דאל״כ אין חילוק בין עוף לבהמה, גם דוחק גדול לומר, דשמואל לענין טומאה אמר למלתי׳, ולהאי תנאי דמליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה.
כ. ולפע״ד יש מקום יותר מרווח ליישב דעת רש״י, בשנאמר דס״ל לשמואל אין טרפות לחצי חיות, וא״כ אם נשמטו הסימנים לאחר שבירת המפרקת ופסיקת החוט, תו לא איכפת לן עיקור סימנים מצד טרפות, אבל מ״מ פסולים למליקה, כיון דכבר נפסקו, הרי הם מובדלים מן הראש, ואע״ג דעדיין יש בהן חיות להיות נשחטים, אבל למליקה דהבדלה בעינן בעולת העוף, ולא יבדיל כתיב בחטאת העוף, אין בסימנים עקורים ניכר מעשה דהבדלה, או חיבור בחטאת, אבל למ״ד אין עיקור סמנים בעוף במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, ע״כ דס״ל כבה״ג, דאין טרפות כלל בעיקור סימנים, ולכן שייך הבדלה למטה מן העיקור, אבל שחיטה, הכי אגמרי׳ דאינם ראויין לשחיטה. ומה שכ׳ עוד הלב ארי׳, דלולי דברי התוס׳ אין כאן הכרע לומר דלא ס״ל לרש״י עיקור דבה״ג, די״ל דמה״ט לא מנה האי עיקור, משום דס״ל כרמי ב״י, דאין עיקור סימנים בעוף, ולא מנה אלא פסולי שחיטה השייכים בין בבהמה ובין בעוף, עיי״ש, יותר הוו״לל, דלא מנה אלא מה דהשוחט צריך לידע, והאי עיקור דבה״ג, לא איכפת לן אי לא ידע הטבח ממנו, דהרי לא חיישינן לעיקור, ולא בעי למיבדק אבתרי׳, כדפסקינן ביו״ד סי׳ כ״ד, אלא דלפי מה שכתבנו שם, גם לחלדה לא חיישינן, דמש״ה קתני שם, כיון דלא ידע שמא שהה או דרס, ולא קתני שמא החליד, כמו דקתני גבי חשו״ק שמא יחלידו, עיי״ש ודו״ק.
כ. תוס׳ ד״ה לא אמרו, בסד״ה, והא דנקט בהתכלת גבי נו״ט לא יאכלו הכהנים וכו׳, לאו דוקא, דנבלה לא הוה כדמוכח לקמן וכו׳, אלא כלומר טרפה, וקרא נקט נבלה אגב טרפה, עכ״ל התוס׳ כפי הנראה גרסו שם בגמ׳ ״אישתרי נמי נבלה״ ולא כמו שהגירסא לפנינו ״אישתרי נמי נבלה וטרפה״ ולכן כתבו דנבלה דנקט לאו דוקא, אבל כוונתו על טרפה, אבל אי היינו גורסים נו״ט, לא מצינן לתרץ דנקט נבלה אגב טרפה, דהרי רבינא דקאמר אישתרי להו, לא יאמר שקר דרך אגב, אבל אקרא דאזהיר נבלה וטרפה לא יאכלו, שפיר כתבו דאגב טרפה אזהיר נמי אנבלה אף דאין בו צורך.
כ. והלב ארי׳ נתקשה דמה קשי׳ להו, למ״ד א״ש לעמה״ת הלא יש לו תירוץ על הקרא, כדאמר שם ר״י דהאי קרא אלי׳ עתיד לדרשו, ועל רבינא לא מצי מקשו, דמסתמא סבר כהלכתא יש שחיטה לעוף מן התורה, והניח קושייתו בצ״ע, והוא באמת קושי׳ עצומה על התוס׳ ואין לומר דהתוס׳ לכ״ע קשי׳ להו משום דסברו דאין נבלה חל אטרפה משום דאין איסור חל על איסור וכמש״כ הנו״ב, עיין בשו״ת ק״ד בעל הכת״ס סי׳ כ״א ודלא כמש״כ התוס׳ לקמן ל״ב ע״א ד״ה ורמינהי, עיי״ש וא״כ אין במליקה רק טרפה מכח שבירת השדרה שקדום דזה ליתא דטעמא דנו״ב הוא משום דנבלה לא מוסיף ולא כולל הוה, אבל אם נימא דטרפה אישתרי לכהנים ממילא הוה נבלה מוסיף לגבי כהנים, וא״כ ע״כ גם נבלה אישתרי להו, ולכאור׳ ילי״ש דברי התוס׳ דהכי קשי׳ להו, דכיון דבלא״ה תירוצו של רבינא דחוק ונמש״כ התוס׳ שם במנחות דמצותי׳ בכך שאני, ואם דלמ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה ע״כ צריכין לתרץ כר״י דאלי׳ עתיד לדרשו, למה לי׳ לרבינא להמציא תירוץ דחוק שאינו אלא לחד מ״ד, אבל אם כן כוונתם לא היו צריכין לתקן דברי רבינא אלא הקרא דנקט נבלה אגב טרפה, אבל דברי רבינא בלא״ה ניחא דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה לכן נקט נבלה.
כ. וכד הוינא טלי׳ אמרתי בכוונת התוס׳ דקשי׳ להו דמנ״ל דאישתרי נבלה, דלמא רק לא נצטוו על הזביחה ואישתרי להו נחירה אבל נבלה גמורה מנין ואי דקרא דיחזקאל נמי אהאי נבלה, דהיינו בשר נחירה אזהיר להו, הוו״ל להקדים טרפה לנבלה דודאי טרפה חמור מבשר נחירה בסימנים דאישתרי להו במדבר, אלא דעתה אני יודע דא״א להעמיס זאת בתוס׳ כי המה לא נחתו לענין זה כאשר ביארתי זאת במקומו ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים