לז. דף ל״ז ע״א משנה, השוחט את המסוכנת רשב״ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל וכו׳ וכתבו התוס׳ דאפילו לכתחלה שרי, ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכת עכ״ל, לא זכיתי להבין, דמה בעו, הרי אפשר לפרש דלכתחלה לא ישחוט, וישליכנה לכלבים, ולשון דיעבד דנקט היינו שלא ימתין עם החולנית עד שתסתכן אלא ישחטנה מעט קודם לכן, בעודה יכולין עוד להעמידה על רגליה, ובל״א ז״ל כתב טעם למה לא ניחא להו למימר דלכתחלה יש להחמיר כיחזקאל, דאין זה אלא חומרא לגדולי ישראל, אלא דהתפארת ישראל כתב באמת דמש״ה נקט לשון דיעבד, ואולי כוונתם דמי שרוצה להחמיר שלא לאכול מסוכנת, לא ישחטנה, אלא ימיתנה כדרך שהנכרים ממיתין לצורך אכילה, וימכרנה לנכרי, ועיין לקמן ע״ב ד״ה גמר׳ ואב״א מהכא מה שכתבתי שם ודו״ק.
לז. רש״י ד״ה עד שתפרכס, דאי לא פרכסה, קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטה עכ״ל, והנה הרע״ב מברטנורא במשניות כתב בלשון שמא, דטמא נטולה נשמתה קודם גמר שחיטה, וכרש״י משמע נמי בגמ׳ לקמן, דקאמר רבא, כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה, בידועה שנטולה נשמתה קודם לכן, וכן פסק הרמב״ם בפ״ד הי״ג ממ״א, דכל שלא פירכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה, ויש לראות למה באמת היא נבלה ודאית, כיון דבריאה לא בעינן פרכוס, הרי דאפשר שיש בה חיות בלי שתפרכס, אבל מכאן יש ראי׳ ברורה למה שכתבנו למעלה, על המשנה הקודמת, דכל שיצאה ממנה דם הנפש בשפע, אפשר שתצא נשמתה גם בלא פרכוס, ואע״ג דאנן לא פסקינן כר״א דדי אם זינקה (הטור באמת פסק כר״א ור״ש במצא כתלי ביה״ש מלאים דם), אבל בשופך דם בשפע ובכח ודאי לכ״ע מודים, דאין לך פרכוס גדול מזה, אבל מסוכנת דמסתמא אינה מוציאה דמה אלא לאט לאט או לא מוציאה דם כלל, בזה כל שאינה מפרכסת, ע״כ דיצאה נשמתה קודם לכן, ועיין בפרמ״ג סי׳ י״ז ובחי׳ חת״ס ז״ל.
לז. אבל מה שכ׳ רש״י דנוטלה נשמתה קודם לכן, לכאור׳ נראה למידק מני׳ דאם יצאה נשמה עם גמר השחיטה שפיר דמי וכדמשמע נמי מרבא דלקמן שאמר בידועה שנטולה נשמתה קודם לכן, אבל הש״ך בסי׳ י״ז סק״ג פסק דבעינן חיות אחר גמר שחיטה, וכן משמע מרש״י גופא בסוף הסוגי׳ ד״ה בסוף שחיטה שכ׳ וז״ל ״סוף שחיטה ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתהוי בה חיות אחר השחיטה״ עכ״ל, הרי דכל שהשחיטה ומיתה באין כאחת נבלה, וראיתי במשניות חדשות דפוס ווילנא בחדושי יתרון האור, פלפול ארוך בזה, והגאון ז״ל ברוחב בינתו ביאור דכן הוא כדעת הש״ך, אלא שהביא דברי הפר״ח ז״ל שקמתמה, מ״ש שחיטה מגט, דבגט דהמיתה והגט כאחת מהני וחל הגט, כדמוכח מסוגי׳ דב״ב קנ״ז ע״א, והגאון ז״ל נדחק לומר דשחיטה איכא הללממ״ס שבעינן חיות אחר גמר שחיטה, אלא דבעצמו הרגיש שהדבר קשה לאמרו עיי״ש, אבל לפע״ד נראה לחלק, דבשלמא גט ומיתה שניהם המה מתירין את האישות, ואינם סותרים אהדדי לכן מצו חלין גם ביחד, וכמו גטה וחצרה דבאין כאחת, אבל שחיטה ומיתה הן דברים הסותרות זו את זו, דהמיתה אוסרת את הבע״ח באיסור נבלה, והשחיטה מכשרת, שלא תחול איסור נבלה, ואיך אפשר שיחולו שניהם כאחד, ואדרבה מגט ומיתה יש ראי׳ דשחיטה ומיתה אסורה דהרי בגט ומיתה אסורה לכהן, אע״פ שנעשית אלמנה אבל נעשית ג״כ גרושה, וא״כ ה״ה הכי שחוטה ונבלה הוה ולכן אסורה, כיון דשניהם חלין וסותרין אהדדי, הרי אין כאן היתר נבלה, ולכאור׳ הי׳ ראי׳ לדין זה דבעינן חיות אחר גמר שחיטה, מהא דתנן במשנתנו, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאין אלא הוצאת נפש בלבד, הרי דהמיתה עם השחיטה בב״א פסולה, אלא דהרמב״ם עומד לנגדי, כי במסוכנת שלא פרכסה כלל כתב דהוה נבלה ולוקין עליה וכמו שהבאתי לשונו לעיל ובהאי דינא דדקה שפשטה ידה ולא החזירה כתב ״אסורה״ ולא נבלה ולא מלקות, וכפי הנראה, דייק הרמב״ם לישנא דתנא דתנא פסולה, ולא נבלה דאין כאן אלא איסור דרבנן או מהלכה שאין לוקין עליה ואינה מטמא כנבלה, וכן בכ״מ במס׳ זו שקתני שחיטתו פסולה, ולא קתני נבלה, מתפרש כן, והדבר מובן דכל ששם שחיטה עליה אלא שפסולה, אינה כנבלה, וא״כ יש ראי׳ מכאן להיפך, דהא דבעינן חיות בגמר שחיטה הוא רק דרבנן, או הלכה, אבל לא מעיקר ד״ת, אלא דאני תמה על הרמב״ם דמאחר שלאחר הודאת ר״ע לר׳ ישבב לעיל כל פסולי שחיטה המה נבלה לענין טומאה וע״כ גם לענין מלקות, למה לא נימא גם על האי דינא, דהוה מהלכה וקרי לי׳ פסול בשחיטה, קודם חזרת ר״ע, אבל לאחר שהודה גם האי פסול בשחיטה לוקין עליה ומטמא כנבלה גמורה, ולחלק בין הנושאים קשה וצע״ג ודו״ק.
לז. שוב נתיישבתי דלר״ע קודם חזרה, דסימן אחד נמי מטהר מידי נבלה, א״כ כל שיצאה נשמתה בסוף סימן השני ודאי דאינה אלא אסורה, ככל פסולי שחיטה, ולא נבלה, כי בסימן הראשון כבר יצאה מידי נבלה וכיון דכל המס׳, נשנית כר״ע קודם חזרה שפיר קתני במשנה רק פסולה ולא נבלה, אבל הרמב״ם שכתב דין זה אחר חזרת ר״ע הוו״ל לפסוק גם בזה נבלה ולוקין עליה, ודו״ק.
לז. גמר׳ ודילמא היינו נבלה היינו מסוכנת, לא ס״ד דכתיב כי ימות וכו׳ מחיים לא איקרי נבלה עכ״ל הגמ׳, מכאן הקשה הלב ארי׳ ז״ל על הא דכתב הרמב״ם ז״ל דנקה״וו ופסה״ג הוו נבלה מחיים, שהוא נגד גמר׳ מפורשת הלזו, דדרשו מקרא דמחיים לא איקרי נבלה אלא לאח״מ, ועל חנם חדשו התבו״ש והפלתי ז״ל לומר, דהרמב״ם מחלק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלה, שהרי האי קרא בטומאת נבלה כתיב, ואיך יליף הגמ׳ מני׳ דמחיים ליכא איסור אכילת נבלה במסוכנת, והניח הדבר בתימא, ואני מוסיף להקשות גם מגמ׳ זבחים דף ע׳ ע״א דקאמר מה לטרפה שכן איסורו מחיים, משא״כ נבלה, הרי מפורש אומר דגם איסור אכילת נבלה אינו מחיים, אבל בפתיחה עיקר יו״ד הראיתיך שהרמב״ם גופא ס״ל דלאו דנבלה ליתא מחיים, כי כן כתב בפירוש בריש פ״ד מהל׳ מ״א וז״ל: ״האוכל כזית מבשר בהמה שמחה וכו׳ לוקה, וכל שלא נשחטה כראוי׳, הרי זו מתה וכו׳״ עכ״ל ומדאמר הרי זו מתה, ולא הרי זו כמתה, הרי מפורש אומר דעכ״פ בעינן מתה אלא דכל שנפסלה בשחיטה, אין שחיטה זו מצלת שתהי׳ מתה, ואז תהי׳ נבלה, וא״כ סותר את דברי עצמו במה שכ׳ בפ״ג מהל״ש שחיטה דנקה״וו ופסה״ג הוו נבלה מחיים.
לז. אבל אין כאן התחלת קושי׳ למאן דיורד לעומקא דעת הרמב״ם ז״ל, ושם בפתיחה ביארתי הדבר, דהרמב״ם סובר דטרפה ונבלה חד לאו הוא, דטרפה תחלת נבלות הוא, דטרפה א״ח ועומד למות, ולכן ג״כ מצטרפין טריפה ונבילה לכזית, משא״כ בשאר שני לאווין, למשל טמאה וטרפה לא מצטרפין, וכל דבר שיש לו התחלה וגמר אמרינן בי׳ אגמל״מ לענין הדבר בעצמו, עיין לעיל בסוגי׳ ל״ב ע״ב אריכות בזה, ומה שחילקן הכתוב נבלה וטרפה לשני לאווין, הוא מפני שהשחיטה מחלקת ביניהם דטרפה ששחטה נטהרת מנבלות, וטרפה גופא ג״כ לא נקבע איסורה מחיים אלא לאח״ש, דלהכי כתיב גבי איסור טרפה ״בשר״ דעבדי כעין בשר ע״י השחיטה, דמחיים כל שחותך ממנה בשר הרי הוא בלאו דבמה״ח, שהוא נקרא טרפה, וכר״י לקמן ק״ב ע״ב, דבמה״ח מלאו דטרפה קמרבינן, אבל לאו דנבלה אין לו התחלה וגמר, כי מסוכנת שהוא התחלת נבלה שרי׳ רחמנא, ולכן שפיר קאמר בגמ׳ זבחים וכן הכא הסוגי׳ דנבלה לא איקרי עד שמתה, וטומאה ואיסור שווין בה דהרי מסוכנת כמו דאינה מטמא כך שרי׳ באכילה, אולם הרמב״ם שפיר כתב דכל טרפה שאין לה טהרה בשחיטה, האי טרפה נבלה מקרי ר״ל דהתחלת איסורו מחיים הוא, דכל טרפה נמי רק לאחר שחיטה ומיתה איקבע והאי דלית בה שחיטה, למה נקראה טרפה ולא נבלה, וכן הדין בבהמה שסימניה עקורים, שלדעת הבה״ג, וכאשר פסק גם הרמב״ם והשו״ע כשרה, אלא שאין שחיטה מוטלת בה מהללמ״ס אם תטרוף ע״י איזה טרפות, נקבות קרום המוח או הריאה וכדומה, ג״כ נבלה תקראה ולא טרפה, ר״ל דלאח״מ תהי׳ נבלה, וכן הוא בנקה״וו ופסה״ג מאחר דמכח הללממ״ס אין שחיטה מועלת בה דנדונת כנחירה וכאשר ביארתי לעיל ל״ב ע״ב והוא ג״כ טרפה איסורה לא בשם טרפה יקרא אלא בשם נבלה ושניהם ע״ש סופה, אבל בחותך ממנה בחיה כזית בשר או אבר ודאי לא ילקה רק משום במה״ח ואבמה״ח ולא משום נבלה, דהרי האי חתיכה תו לא אתא לידי נבלות, ומשום לאו דטרפה הרי במה״ח, היינו טרפה, דחד לאו הוא, ובזה נבין היטב דלר״ל, דאית לי׳ דבמה״ח וטרפה שני לאווין הן ולוקה על במה״ח ומן הטרפה שתים, שפיר איכא לאו דטרפה גם בנקה״וו ופסה״ג, אף דבפסה״ג עכ״פ אין שחיטה מועלת בה דהרי הגרגרת כמדמב״ד, אבל החותך ממנה כזית בשר, לוקה שתים, משום במה״ח ובשר מן הטרפה, ויפה מתרץ לעיל ר״ל כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, דלדידי׳ איכא להו דטרפה מחיים שלא יחתוך כזית בשר ממנה, אבל לר״י דלאו דטרפה אין לו מקום אלא לאחר שחיטה ומיתה כל שלא שייך בה שחיטה מעולם לא נקראת טרפה אלא נבלה, ובפתיחה שם הבאתי דכעין זה ממש פסק הרמב״ם בגט על תנאי של ״אם״, דניהו דקדושי שני קודם שקיימה תנאה לא חלין, דהרי הגירושין לא נגמרו, עד שיתקיים התנאי, אבל מ״מ לא נאסרת על בעלה אם קיימה התנאי לבסוף, כיון דהני גירושין ע״ת יש להם התחלה וסוף, ואגמל״מ שהיא גרושה משמסר לה הגט, עכ״פ לענין שלא חדון כא״א שזנתה תחת בעלה, עיי״ש בפתיחה באריכות, ועכ״פ האחרונים ז״ל על חנם נתייגעו להמציא חילוק בין איסור נבלה לטומאת נבלה לתלות בוקי סריקי ברמב״ם, מפני שלא ירדו לסוף דעתו, ומה שכתבתי הוא האמת לאמיתו בס״ד ודו״ק.
לז. רש״י ד״ה למאי הלכתא בסה״ד, דלא תימא אין איסור חל על איסור, ובתוס׳ זבחים דף ע׳ ע״א הקשו והא טרפה ונבלה מוסיף הוו על חלב, (כוונתם על מה שכתבו לקמן ק״א ע״א ד״ה מאן האי תנא עיי״ש) ומהיכי תיתי נימא דלא חל, והניחו בתימא, ולפע״ד נראה דכיון דאמרה תורה, יעשה לכל מלאכה ואפילו לגבוה, והוציא את החלב מכלל בשר לענין טומאה, עיין פסחים כ״ג ע״א פלוגתא דר״ע וריסה״ג בזה, ה״ה דאינו בכלל בשר לענין אכילה, לכן בעינן קרא מיוחד דאכול לא תאכלוהו גם משום נו״ט, ואל תשיבני דלשון הגמ׳ מוכח דלא כוותי, דהרי קאמר יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, הרי דמטעם אין איסור חל על איסור בעי קרא דחל, שאני אומר דלעולם חלב לאו בכלל בשר הוה, לריסה״ג בלא שום קרא, ולר״ע מכח דהוציאו מכלל טומאה כנראה שם בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א, ולא נאסר החלב משום נו״ט אלא מכח האי לאו חדש דאכל לא תאכלוהו, ומה״ט גופא שפיר קאמר בגמ׳ דיבוא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב, דכיון דהאי לאו לאו חדש הוא על חלב, ממילא דליכא לא כולל ולא מוסיף, כיון דגוף הבהמה בלא״ה אסורה לגבוה מטעם נו״ט, והבן הדבר.
לז. ומעתה שמע נא דבר נפלא דשם בפסחים מסיק דריסה״ג ור״ע פליגו, דלריסה״ג חלב לאו בכלל בשר, וכהותרה נבלה בהנאה חלבה וגידה לא הותרו, וממילא דלא צריך קרא לטהר חלב מטומאת נבלה, אלא להתירו בהנאה, ור״ע סובר דחלב בכלל בשר, בין להתיר הנאה ובין לטומאת נבלה, ולכן איצטריך קרא להוציאו מכלל בשר לענין טומאה, ויש לעיין באיזה סברא פליגו, ובפרט יש לתמוה על ריוסה״ג, דקאמר דחלב אינו ניתר בכלל נבלה בהנאה ופרש״י ז״ל משום דחלב אינו בכלל בשר, הלא בלאו דנבלה לא כתיב בשר, ומהיכי תיתי לא יהי׳ החלב והגיד בכלל נבלה סתם, אבל דע דר״ע לשיטתי׳ אזיל וריסה״ג בשיטת בר פלוגתי׳ דר״ע שהוא ר׳ ישמעאל אזיל, דכבר הודעתיך דר״ע מפרש האי קרא דנבלה שהוא לאו חדש על הנחירה כשנכנסו לארץ וכיון דהכא לא כתיב בשר ממילא דגם חלב וגיד בכלל נבלה, לכן לא איצטרך קרא להתיר חלב בהנאה דהוא בכלל נבלה, אלא אדרבה להוציאו מכלל נבלה לענין טומאת נבלה, וממילא הוו״א דה״ה לענין איסור נמי כן הוא, ומכש״כ בטרפה דכתוב בשר בפרוש, לכן בא הקרא דאכול לא תאכלוהו לאסור חלב משום נו״ט, אבל ריוסה״ג בשיטת ר׳ ישמעאל אזיל דקרא דנבלה במשנה תורה הוא החזרת הלאו דטרפה, וכדדריש בספרי שם, ל״ת כל נבלה, טרפה מנין, ת״ל כל נבלה לרבות את הטרפה, וכיון דהוא חזרת לאו דטרפה הכולל נמי גם נבלה, וכאשר ביארנו זאת כמה פעמים, ובטרפה כתיב בשר ממילא דגם כאן על האי בשר קסמך, ולכן שפיר ס״ל דאין החלב והגיד בכלל נבלה דכתיב בי׳ בשר בפ׳ משפטים, ודו״ק היטב.
לז. תוס׳ ד״ה שא״ח לא תאכל, בריש א״ט דרש מהאי קרא דטריפה אינה חיה, והיינו לפי המסקנא דהכא, דלא מחוקמי במסוכנת, עכ״ל, מה שכ׳ התוס׳ דלפי המסקנא דהכא אתא קרא דזאת החיה על טריפה אינה חיה הוא פלא והפלא, דדבר שאפשר לידע הוא, אם ט״ח או טא״ח, ולא מצינן קרא על דבר טבעיי שיש לעמוד עליו, הא חדא, שנית דעדיין לא נדע מה קרי לי׳ טרפה, וצ״ל דעל ההלכה קסמך דהני ח״י מכות מטריפין, ואתא קרא לפרש ההלכה, כזאת לא נמצא, ועוד בו שלישיה דלמאי נפ״מ לידע זאת, דהני דמנה ההלכה שהמה טרפיות, אם מצי לחיות או לא, דהרי המה טרפיות בין חיין ובין אינן חיין, ואין כאן נפקותא אחרת אלא לגבי ספק טרפה אי מהני שהיית יב״ח, וכמש״כ הרשב״א והר״ן ז״ל בריש פא״ט, וזאת ודאי ענין דרבנן הוא דמה״ת בלא״ה ספק טרפה שרי׳, לא מבעי לדעת הרמב״ם דכל ספק מותר מה״ת אלא גם לדעת הרשב״א הלא ספק במקרה שרי, ובגמ׳ נמי מה״ט לא קאמר אלא רמז לטרפה שא״ח מה״ת מנ״ל, ור״ל דדרשה גמורה ליכא לאשכוחי ע״ז, כיון דמה״ת אין לן שום נפקותא, בין ט״ח לטרפה א״ח. אבל רמז קמבקש למצוא, ומביא קרא דזאת החיה, אשר עיקר הקרא אתא לאסור באיסור לאו הבא מכלל עשה, כל מה שאינה חי, וממילא נשמע דטרפה א״ח, דהרי לא אסרה התורה אלא א״ח מכלל העשה דחי אכול, הרי דכל שהוא חי אינה אסורה, ולכן עתה רוצה ללמוד מהאי קרא דמסוכנת בלא שום חסרון אבר תאסר ומשום דא״ח וע״כ דאינו חי מיד קאמר דכל שאינה מחסרא אבר ע״כ רק מסוכנת העומדת למות מיד בכלל אינה חי הוה, אבל בחולה, הרי רוב חולים לחיים, וכאשר מוכיח דמסוכנת שרי׳, ע״כ דהאי לאו הבא מכלל עשה אמחסרא אבר קאי, וא״ת הלא הוא בלאו דטרפה, הלא בשביל זה כתב הרמב״ם דלאו דטרפה המפורש בקרא הוא הנטתה למות מחמת חסרון אבר דהיינו מסוכנת שתמות מיד בתוך מעל״ע, אבל הלאו הבא מכלל עשה דחי אכול שא״ח לא תאכל, לא התנה האי תנאי, והיא שנטתה למות, אלא כל שיש לה מכה הממיתה בודאי, אפילו לאח״ז, מקרי א״ח ואסורה, בהאי לאו הבא מכלל עשה, אבל התוס׳ דלא נחתו לכל זאת, לא ידעו מה לעשות בהאי קרא דלומר דאתא קרא להוסיף איסור עשה אלאו לא מסתבר כלל, דאפילו בתרי לאווין מפורשים אמרינן כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא אוקמינן בלאוי יתירה, מכש״כ דלא נפרש קרא להוסיף איסור בעלמא אלאו מפורש, ולכן הוכרחו לומר דקרא אתא על האי דינא דטא״ח, ואי דליתא לענין טרפה גופא שום נפקותא כנ״ל, התוס׳ סברו דיש נפקותא גם לשאר דיני תורה כמו רוצח והיתר אשת איש וטומאות לידה, וכדומה, אבל כל זאת ליתא לדעת הרמב״ם כאשר הוכחתי זאת מפסקיו, דהאי הלכה של ח״י טרפיות ושאינם חיין, לא פסקינן בשום מקום, רק בטרפות בהמה, ולענין דמהני שהיית, ב״ח כנ״ל. וראה זה איך מחשבות הרמב״ם והתוס׳ רחוקים זמ״ז, כרחוק מזרח ממערב בהבנת האי הלכה של ח״י טרפיות, ואשר בכל דף כמעט בולט, בפירוש דברי הגמ׳, החילוק שבין הני שני דעות, ובפתיחה עיקר יו״ד תמצא הדבר מבואר באריכות ודו״ק.
לז. תוס׳ ד״ה השתא מחיים אסורה, באה״ד, וא״ת למאי דפרישית אי אמרת נמי מסוכנת שרי׳ תקשי אמאי איצטרך קרא לאסור נבלה, הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה וכו׳ עכ״ל, וקשי׳ לי טובא דהא במדבר עדיין לא נצטוו על הזביחה, ומ״מ נבלה נאסר להם, שוב מצאתי שנתעורר בזה ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו, ומה שתי׳ שם, זאת בעצמו מעיד שהוא מימי חרפו גירסא דינקותא, ואינו כדאי להשיב עליו.
לז. אבל האמת כמו שהארכתי בזה בפתיחה, דבמדבר נצטיו על הנבלה מכלל לאו דטרפה, והאי לאו דנבלה שנאמר במ״ת אחר שנצטוו על שחיטת חולין, נתחדש לאסור בשר נחירה ופסולי שחיטה, כן הוא לר״ע, ולרי״ש אם נאמר דנצטוו גם במדבר על זביחת דברים שאינם ראויין להקרבה, או האי לאו דנבלה, הוא חזרת לאו דטרפה, וכאשר נראה מדרשת הספרי שם, דקאמר לא תאכלו כל נבלה, טרפה מנין, ת״ל כל נבלה, עיי״ש בפתיחה, וא״כ קושי׳ התוס׳ כראי מוצקת דאם לא צריכין קרא אנבלה אי מסוכנת אסורה, ה״ה דלא צריכין קרא אנבלה, משום דנצטוו על הזביחה, וממילא כל בשר שאינו זבוח אסור, ואין לנו תירוץ אחר אלא דבאמת הוה מצי למימר ולטעמיך כמש״כ התוס׳ הן אמת שהתוס׳ לא נחתו לכל זאת, כאשר מוכח מכל הילוך שיטתם במסכת׳ זו, מ״מ כאן כיוונו יפה, ודו״ק.
לז. תוס׳ ד״ה ודלמא היינו טרפה, באה״ד וק״ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בלאו ועשה כדקאמר הכא, עכ״ל ויפה אמר תלמידי המופלג מו״ה שמואל קעפעטש נ״י דלעיל כיון דדחה הקושי׳ וקאמר, לא ס״ד וכו׳ לא חש לחזק קושי׳ שבלא״ה אינה מתקיימת, אבל הכא הקושי׳ דלמא היינו טרפה היינו מסוכנת מתקיימת, שעל ידה נדחה הילפותא, ביארה כל צורכה, דלמא לעבור עליו בשני לאווין ועשה, ודבר נכון הוא מאוד.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים