נח. דף נ״ח ע״א גמר׳ אמר אמימר הני ביעי דטרפה, שיחלא קמא אסורה, מכאן ואילך הוה לי׳ זוז״ג ומותר וכו׳, עד סוף העמוד. הנה סוגי׳ זו עמוקה עד שכל בעלי תריסין נלאו למצוא מבוא לפרשה כראוי׳, ורש״י ותוס׳ כאו״א דרך בה דרך לעצמו, ואני בעניי משכנתי נפשאי עליה להבין דעת קדושים ומצאתי כי שיטת רש״י ז״ל היא שיטת הרמב״ם, והיא המתקיימת. אבל שיטת התוס׳ א״א להעמידה מריבוי הקושיות שעליה, והרבה דחוקים שצריכין לסבול, וזה החלי בעזהי״ת.
נח. שיטת רש״י ז״ל, דאמימר מביצים שנולדו ולא מבנים שנמצאו במעי האם קמיירי, ולכן אין למאמרו ענינו כלל, להא דב״ש וב״ה בעדיות דאסרו ב״ה אפילו ביצת נבלה, ומכש״כ ביצת טרפה בין שיחלא-קמא ובין שיחלא-בתרא, דהתם מיירי בנמצא ביצה גמורה במעי תרנגולת הנבלה, דב״ש מתירין, וב״ה אוסרין מדרבנן. אבל ביצת טרפה הנמצאת במעי תרנגולת אח״ש, קאמר דמודים גם ב״ש דאסורה, שהרי גדלה באיסור, וניהו דבשחלא בתרא איכא זוז״ג. אבל כיון דבשחלא קמא עכ״פ אסור מה״ת, כל שנמצאת במעיה לא חלקו בה ואסרו בין שיחלא קמא ובין שיחלא בתרא, משום דלעולם דנין על האם והביצים שבתוכה ביחד, ואם נתיר הביצה שבמעי הטרפה, יהי׳ בעיני המון מלתא דתמיה, וכי היכי דב״ה גזרו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, כך מודים ב״ש בביצת טרפה דלא מחלקינן בין גדלה באיסור לגמרה באיסור, ומדוקדק שפיר הא דקתני במתני׳ שם, מפני שגדלה באיסור, דאתא לאשמעינן דאפילו בשיחלא בתרא מודים לב״ה דיש מקום לגזור אטו שיחלא קמא או דב״ש כתלמודיהן ר״א ס״ל, דזוז״ג אסור, וליכא חילוק בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא ושניהם אסורים, ולב״ה כיון דנמצא במעי התרנגולת הכל אסור, דלא עדיף ביצת טרפה בשיחלא בתרא מביצת נבלה, ועיין ביו״ד סי׳ פ״א ס״ו בהגה דבטרפה שינקה מן הכשרה אפי׳ בקרוב, יש אוסרין משום מר״ע, דנראה כאוכל טרפות, הרי דכל הנמצא בתוך הטרפה אפי׳ מה שבא מחוצה לה אסור, מכש״כ הגדל בתוכה דאית בי׳ משום מר״ע, והיינו טעמא דב״ה, דאוסרין נמי ביצת נבלה, אבל כל זה בנמצא במעי הטרפה, אבל בנולדו הבצים שאין אנו דנין רק על הבצים כי התרנגולת עדיין חיה, בזה לא גזרינן כלל שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא או אטו ספנא מארעא, ומיושב קושי׳ התוס׳ ותדע שכן הוא, דהנה מטעם זוז״ג שהתיר אמימר בשיחלא בתרא, ע״כ בעודה במעיה ומעורה בגידין נמי שרי, אע״ג דאז דינם כבשר, וכמש״כ הרמב״ם בפ״ג ה״ז ממאכלות אסורות וז״ל ״יראה לי דהאוכל ביצי דגים טמאים וכו׳, וכן האוכל ביצי העוף הטמא התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ולא נגמרו, לוקה כאוכל בני מעיים שלהם״ עכ״ל, ר״ל דאע״פ דלאחר שגמרו אינו לוקה על ביצים כמבואר שם בהלכה הקודמת, אבל כל שלא נגמרו הוה כבני מעיים ובכלל בשר המה אבל בביצי עוף טרפה בשיחלא בתרא לדעת אמימר דזוז״ג הוה מותרין לגמרי, דאם תאמר דכל זמן שמעורות בגידין נידונים כגוף אחד עם העוף, ולוקה עליהם משום בשר טרפה, איך חוזר וניעור ההיתר של זוז״ג אחר שכבר נאסרו קודם שגמרן, אלא ודאי ניהו דנדונים כבשר, אבל האי בשר יש לזכר ולנקבה חלק בו, והוה בשר של זוז״ג, ואיך קאמר דלישנא קמא דאמימר סבר לי׳ כראב״י דטרפה יולדת, דלמא לעולם טרפה אינה יולדת רק טוענת, וכמבואר ברמב״ם דדוקא אינה יולדת. ועיין בשו״ע סי׳ נ״ז בש״ך סקמ״ה, ושפיר קאמר, דאם נמצא שאינם גמורות בעוף טרפה שחוטה משיחלא בתרא, שכשרה משום זוז״ג, וכן הקשה באמת הראש יוסף ז״ל, אלא ודאי דעכ״פ מדרבנן אסורות, דכל שנמצא במעי העוף, לא עדיף מביצת נבלה דאסורה לב״ה, ובביצת טרפה גם ב״ש מודים להא גזרה, ולכן ע״כ אמימר רק מביצים שנולדו מיירי, ובנולדו ס״ל דלא גזרו שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא אפילו ב״ה לא, ומש״ה לא מצי פריך ר״א אאמימר ממשנה דעדיות, דמיירי בביצת טרפה הנמצא במעי טרפה, דומי׳ דביצת נבלה, דבזה בין בשיחלא קמא ובין בשיחלא בתרא אסורה וכקושי׳ התוס׳ ועיין מה שכתבתי עוד בזה בתוס׳ ד״ה ושווין.
נח. ועפ״י הקדמות דברים אלו נבאר הסוגי׳ בס״ד והוא דר״א דפריך אאמימר מושווין בביצת טרפה דאסורה, משום שגדלה באיסור האי ושווין אר״א ורבנן קאי, דפליגו בולד טרפה לגבוה, וקאמר ושווין בביצה טרפה דאף להדיוט אסורה, וזאת לר״א ניחא לי׳ ולאמימר קשי׳ ומטעם שאבאר וכאן אני צריך להאריך קצת, והט אזנך ושמע, ותרוה צמאונך. הנה לקמן ס״ד ע״א תוס׳ ד״ה שאם רקמה הקשו, לאכילה ולמלקות למה לי רקמה, והא קיימ״ל כל היוצא מן הטמא טמא, וכן בסמוך שם למה לי קרא דבת היענה על ביצת טמאה ותירצו, דאה״נ דכל הני לא צריך קרא, אלא דביצים שאני דחידוש הוא משום דאתו מן החי ושרי עיי״ש היוצא לן מדברי התוס׳ אלו, דכל היוצא מן הטמא דינו כטמא עצמו ללקות עליו. וזאת נלמד בבכורות דף ו׳ מקרא דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שאי אתה אוכל ממנה, והוא לדעת התוס׳ דרשה גמורה, וגילוי מלתא שנשאר באסורי׳ כמו שהיה במעי אמו, דאז החותך ממנו אבר פשיטא דאסור משום טמא, דעובר ירך אמו, ואתא קרא דלא תאמר כשיצא לאויר עולם פקע שם טמא ממנו, ע״י שיש לו סימני טהרה, וכן הוא בביצים לדעת התוס׳ דכל זמן שמעורות בגידין הרי הוא כבשר עוף טמא, וכמש״כ הרמב״ם שהבאתי לעיל, וכאשר נגמר ונשתנה לביצה לא מהני לסלק האיסור שהי׳ בה, ולוקין על היוצא מן הטמא כמו על העוף טמא עצמו משום דהקרא אתא דלא יצא מאיסורו שהי׳ עליו קודם שנגמר, ואע״פ דלענין טומאת נבלות לא ידונו הביצים הגמורים שבתוכה כבשר, דהתם הטעם משום דכפירש קודם המיתה דמי, ומה שאינם אסורים משום אבמה״ח ע״ז יש לן ילפותא בסוגי׳ דבכורות שם, דחלב וביצים אינם אסורים משום אבר או במה״ח, זו הוא דעת התוס׳ אבל דעת הרמב״ם ז״ל אינו כן, אלא דהוא מישב קושי׳ התוס׳ בפשיטות, דהני דרשות דיוצא מן הטמא טמא, ודרשת דבת היענה אינם דרשות גמורות ולמלקות, אלא לאיסורא בעלמא וכמו חצי שיעור, וכמבואר בפ״ג ה״ו ממאכלות אסורות, שכתב שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה״ת ואין לוקין עליהן וכו׳ וכן כתב בפ״א ה״ה, בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה וכו׳, הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטמא טמא ומן הטהורה טהור. ועיין בפרמ״ג ריש ס״ו פ״א שכתב, דלדעת הרמב״ם ז״ל גם דרשה זו אינה דרשה גמורה למלקות, דהרי עיקר הקרא לחזיר ושפן אתא, אלא דתמיה בעיניו דלא משתמיט אחד מן הפוסקים לומר כן עיי״ש. ובעיני אין כאן שום תימא, דבהרבה מקומות לא נחתו הפוסקים לדעת קדשו של הרמב״ם ז״ל. אבל הדבר פשוט כביעא בכותחא, דאין כאן מלקות על היוצא מן הטמא לדעת הרמב״ם, וא״כ כל שנשתנה הדבר לד״א פקע מיניה האיסור שהי׳ עליו קודם השנוי׳ אבל נתחדש עליו איסור חדש הנקרא יוצא מן הטמא או מן הטרפה שאין בו מלקות, והוא סברת רבינו יונה מובאה באו״ח סי׳ רט״ז במ״א סק״ג, דמתיר המוסק שנתהווה מדם החיה, אלא דשפיר חולקין עליו הפוסקים, דניהו דאמת דאיסור דם ליכא, כיון דנשתנה לד״א בשמא ובטעמא. אבל עדיין איסור משום יוצא מן הדם, וכמו חלב למ״ד דם נעכר ונעשה חלב, אי לאו קרא הוה אסרינן, לא משום דם ממש אלא משום יוצא מן הדם, דאסור ואין לוקין עליו, כמו שאין לוקין על החלב טמא לדעת הרמב״ם, ומחלב לא נגמר דיוצא מן הדם מותר, דחלב חידוש הוא, ועיין בנו״ב שהקשה לו חכם אחד, איך הוה אסרינן חלב משום דם, וכי גרע מדם שבשלו דפסקינן דאין עובר עליו משום דראוי לזריקה בעינן, וכש״כ חלב דודאי אינו ראוי׳ לזריקה, ולפי האמור לדעת הרמב״ם לק״מ, הכי משום דם ממש אנו באין לאסור החלב, הלא רק משום יוצא מן הדם, ואיסור יוצא איסור בפ״ע הוא, ודם שבשלו רק אינו עובר עליו. אבל איסור תורה ודאי יש בו, דלא גרע מיוצא מן הדם דאסור, (אלא דהרמב״ם לא ביאר דעתו בדם שבשלו, עיין בפ״ו ממאכלות אסורות), ועיין בפתיחה הכללית שלי שהארכתי בכלל זה.
נח. ומהאי פלוגתא שבין תוס׳ ורמב״ם אי לוקין על היוצא מן הטמא, נצמחת פלוגתא שניה ונפקותא רבתא לדינא, והוא ביוצא מן היוצא, דלדעת התוס׳ כיון דאית לן קרא דיוצא מן הטמא כטמא עצמו ולוקין עליו, ה״ה דיוצא מן היוצא ואפילו עד מאה, דמ״ש, כיון דיוצא כטמא ממש. אבל לדעת הרמב״ם דיוצא איסורא בעלמא הוא בלא מלקות, שוב ביוצא מן היוצא ליכא איסור כלל, ולא עוד אלא דלרמב״ם רק ביוצא מן איסור שיש בו מלקות יש איסור, ולא ביוצא מאיסור עשה, וז״ל בריש פ״ג הנ״ל ״כל מאכל היוצא ממין מן המינים שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור מה״ת״ (ואין בו מלקות כמבואר בהל׳ו) ואח״כ כתב, דחלב אדם מותר באכילה, אע״פ שבשר אדם אסור הואיל ואין בו אלא איסור עשה. עיי״ש וא״כ מכש״כ ביוצא מן היוצא דעל היוצא אין בו אלא איסור בעלמא כחצי שיעור, כמש״כ הרמב״ם בהלכ׳ ו׳, וחיש מהר מסלק בזה השגת הראב״ד על הרמב״ם בהל׳ י״א, שכ׳ הרמב״ם שם, אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר, שאין מינו טמא, עכ״ל. ותפס עליו הראב״ד ז״ל בבוטה כמדקרת חרב, וז״ל ״מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנים יותר מכולם, כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה, והטעם שפירשו בו, לאימת קגביל לכי קמסרחא, וכי מסרח עפרא בעלמא״ (תמורה ל״א ע״א) עכ״ל. וה״ה ז״ל המליץ בעד רבינו שכתב טעמו, כדי להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו, ואין אומרין לאימת קגביל לכי מסרח. עיי״ש בדבריו במחכ״ת אינם כדאים לו, דהרי בעצמו כתב דבזה גם מלקות איכא, וע״כ לאו מטעם יוצא מן הטמא, דהרי על הביצה גופא אין כאן מלקות לדעת הרמב״ם מכש״כ על אפרוח היוצא ממנו. אבל איכא שפיר מלקות אפילו היה גם הביצה טהורה, משום דיוצא ממנה עוף טמא בסימניו ותוארו, דבעופות הכל תלוי במה שהוא, ולא ממי שיצא ממנו, ועיין בנדה דף נ׳ ע״ב תוס׳ ד״ה תרנגולתא דאגמא, שכתבו שם דבעופות הכל תלוי בסימני העוף, וניהו שכתב שם וכן לקמן ס״ב ע״ב, דעיקר דתרנגולתא ותרנגול דאגמא שני מינים הם, אחד טמא ואחד טהור. אבל הם הי׳ במציאות שעוף טהור היושב על ביצי עוף טהור, להוציא אפרוח עוף טמא, דין עוף טמא היה לי׳, לכן הכי הוו״ל לה״ה ז״ל להצדיק את הרמב״ם, דאפרוח ביצת טרפה שרי, משום דהוה יוצא מן היוצא, כיון דהביצה עצמו אין בו אלא איסור יוצא, וביצת עוף טמא נמי הכי הוה, אלא דהאפרוח היוצא ממנו לאו משום יוצא מן הטמא אסור, אלא משום דהוא עצמו עוף טמא ולכן יש בו מלקות, כי הוא הוא מה שאסרה התורה. אבל האפרוח של ביצת טרפה מין טהור הוא, ואין בו אלא משום מצד יוצא מאיסור יוצא דשרי, וזאת גם לר״ה שם בתמורה דלית לי׳ סברת דאימת קגביל וכו׳ וס״ל דאפרוח ביצת טרפה אסור, דהוא לגבוה קאמר וכשר פרש״י שם, דמש״ה נקט אפרוח ביצת טרפה דהיינו יונה. אבל להדיוט גם לדידיה שרי, משום דהוה יוצא מן היוצא, ומה דקאמר שם הש״ס דאימת קגביל לכי מסרח, היינו לסתור דברי ר״ה, דקאמר דמודים חכמים לר״א דהאי אפרוח אסור ליקרב, זאת נדחה בהאי אימת קגביל וכו׳, ובא וראה כי הרמב״ם ז״ל מביא האי דינא דאפרוח ביצת טרפה גם לענין הקרבה בפ״ג מהלכ׳ איסורי מזבח, וכמו שציין עליו העין משפט שם בתמורה, ולא הזכיר האי טעמא דכי גביל כבר מסרח, ואדרבה נראה מתוך דבריו דבלא טעם זה כשר להקרבה, דכתב שם הלכ׳ י״ז דכל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין, חוץ מולד נרבעת וכו׳, שולדותיהן כמותן אסורין למזבח, ואח״כ בהלכ׳ י״ג כתב וז״ל ״בד״א כשנעבדה בה עבירה כשהיתה מעוברת, שהרי הולד מצוי עמה בעת שנפסלה והיה כאחד מאבריה, אבל נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה, הרי הולד כשר למזבח וכו׳, וכן אפרוח ביצת טרפה מותר למזבח״ עכ״ל. הרי כולל האי הדין דאפרוח ביצת טרפה, עם שאר תולדות מאיסורי מזבח, וכתב עליו ״וכן״ דמשמע דחד דינא וחד טעמא אית לשניהם, וכמו דהני שרו משום זוז״ג דאנן כחכמים דר״א פסקינן, ה״ה אפרוח ביצת טרפה דהוה זוז״ג, הביצה והאם, ולא בעינן טעמא דכי גביל מסרח אלא לר״א. ואפילו תאמר דהאם דלגבי ביצה לא חשוב כגורם היתר, אני אומר דאפילו בלא זוז״ג שרי לחכמים דר״א, דהתירו ולד טרפה בעיברה ואח״כ נטרפה משום דעובר לאו ירך אמו, וע״כ לומר דאחר שנעשה ולד שלא אישתרי לגבוה ע״י שינוי זו, כמו אתנן ומתיר, דהשינוי מהני להכשירם למזבח. ועיין בזה בהגהות מהרש״ש ז״ל על המשניות תמורה במשניות דפוס וילנא שכתב כן, דדעת הרמב״ם בכל הני משום דהשינוי מכשירן למזבח, ולכן שפיר כתב וכן ביצת טרפה דשרי למזבח משום ה״ט גופא, דכל שנשתנה אין פוסלין יוצא מפסול לגבי מזבח וכחכמים דר״א, ולגבי הדיוט דאיכא איסור יוצא, אבל באפרוח ביצת טרפה לא, משום דביצה גופא רק איסור יוצא יש בו, ויוצא מן היוצא שרי לגמרי כנ״ל.
נח. ואחרי הקדמות מילין אלו, נחזור לפרש השקיל וטרי׳ שבין אמימר לר״א, כי המה פליגו במה דפליגו תוס׳ ורמב״ם ז״ל שביארנו, דאמימר דאמר שיחלא קמא אסור, למלקות קאמר וכדעת התוס׳ דאע״פ שנשתנה לביצה ולא הוה תו ירך אמו, ולא בכלל בשר בשדה טרפה, ואינו אלא יוצא מן הטרפה, מ״מ ס״ל דלוקה גם אאיסור יוצא, דכן גילתה התורה בטהור היוצא מן הטמא דנידון כטמא עצמו, ושאמימר סובר כן, מוכח מסוף דבריו, מדהתיר שיחלא בתרא מטעם זוז״ג, ואי הוה ס״ל דיוצא מן הטמא אין בו אלא איסורא בעלמא כדעת הרמב״ם, אז אין בין ביצת טרפה בשיחלא בתרא לביצת טמא שום חילוק, דכי היכי דבביצת טרפה בשיחלא בתרא איכא זרע הזכר גורם היתר, כן בביצת טמא, דהרי זרע הזכר של עוף טמא אפילו אינו כסרוחה. אבל עכ״פ רק דין יוצא מן הטמא אית לי׳, דהרי אינו בשר, והיוצא מן היוצא הלא מותר לדעה זו וכרמב״ם ועיין לקמן בתוס׳ ד״ה שאם רקמה שציינתי לעיל, בסה״ד, דרצו לומר דבלא קרא דבת היענה הוה שרינן כולהו ביצי משום דמשכבת זרע קאתו דהוה כנבלה מסורחת, אלא דלא מתיישב האי טעמא לגבי ביצים דמתחלתן מעורות בגידין וחשובים כבשר עכ״ל. וכונתם מבוארת דניהו דתחלת יצירת הביצה מזרע המותרת, אבל כשנעשה ממשות ממנו ומעורה באשכול בגידין הרי הוא כבשר העוף הטמא ממש ולוקין עליה כמו על בני מעיים, כמש״כ הרמב״ם, וא״כ שוב כשנגמרת ונשתנה לביצה ולבריה בפ״ע אין להתירה משום דנוצרה מזרע סרוחה, כיון שכבר היתה לבשר, אלא נידונת כיוצא מן הטמא, וא״כ מה בין ביצת טרפה בשיחלא בתרא לביצת טמא או לשיחלא קמא, אלא ודאי אמימר ס״ל דלוקין על יוצא מן הטמא, ולכן בביצת עוף טמא שני הגורמים איסור המה, שלוקין עליו. אבל בביצת טרפה איכא גורם היתר של זרע הזכר, ויש להסביר דגם זאת תלוי במה דאית לי׳ דיוצא מן הטמא כטמא עצמו גם למלקות, דמזה שמעינן, דכל יוצא וגורם חזק כל כך עד שנשאר באיסורו דמעיקרא.וא״כ גם גורם היתר לא בטל ונשאר בתוקפו אע״פ שנעשה בשר וכגופו, ולכן ס״ל לאמימר בשיחלא קמא אסור ולוקין עליו, ובשיחלא בתרא מותר מטעם זוז״ג ואפילו בעודו הביצה מעורה בגופה של הטרפה, כיון שמ״מ ניכרין בפ״ע הוה האי בשר זוז״ג ולא נידון כשאר האברים. אבל ר״א דמקשה לי׳ מושווין וכו׳ פליג עלי׳ בתרתי, בשיחלא קמא ס״ל דאסור ואין לוקין דכל שנשתנה לביצה ואינו בשר, אינו אלא יוצא מן הטרפה דלא אסרה התורה אלא בשרה. ומזה נצמח דבשיחלא בתרא פליג דלא מהני זוז״ג, דהרי גם בביצת טמא או בטהור הנולד מן הטמא איכא האי זוז״ג, דזרע זכר לעולם כגורם היתר נידון (עיין בהגהות מהרש״ש על המשניות בתמורה שם, שכתב ג״כ בתוך דבריו דולד נשתנה שני פעמים, דזרע חדא שינוי, ואח״כ נולד הוא השינוי השני) וע״כ לומר דע״י שנעשה כבשר וכגוף האם בטלים הגורמים, ולכן לוקין על הולד ועל הביצים בעודם מעורים במעי האם, ושוב כשיוצאים לאויר העולם אסורים מצד יוצא מן הטמא, דהיינו מטומאת עצמו, כי קודם שנגמרו הוו טמאים כמו שאר הבשר, אלא דהשינוי מצורה לצורה מהני לצאת מאיסור בשר טמא, אבל נאסר מצד יוצא מן הטמא. דכל שנשתנה מצורה לצורה עכ״פ יוצא מקרי. ועפ״י הקדמה זו מתפרש שפיר פלוגתת ר״א ור״י ומה דקתני עלה, ושווין בביצת טרפה שאסורה שר״א ור״י פליגו בולד טרפה ודוקא לגבוה, ולמ״ד טרפה יולדת פליגו בנטרפה ואח״כ נתעברה ובזוז״ג ומ״מ לא פליגו אלא לגבוה אבל להדיוט כ״ע מודים דשרי, דניהו דר״א לית לי׳ זוז״ג, מ״מ הכא בולד טרפה מודה דשרי, דהנה התוס׳ כתבו בד״ה והלכתא דולד טרפה איכא טעמא להתיר, דהרי טרפות תלוי בחיות, ולהאי ולד יש לו חיות בפ״ע. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה. אבל עתה נאמר דגם סברא זו תלוי בשיטתם, דאם נאמר דיוצא מן הטמא לוקה כטמא עצמו וכדעת התוס׳ יש מקום לסברתם דכל שיש לו חיות בפ״ע, ניהו דטרפה הוה, אבל זיל בתר טעמא דטרפה אסרה התורה משום דאינה חיה, והאי ולד חי׳ יחי׳, ולמה תאסר, אבל לדעת הרמב״ם דיוצא הוא איסור בפ״ע, מה לי אם חי או לא, סכ״ס הרי הוא יוצא מן הטרפה, וכמו שרצו לאסור חלב מפני שיוצא מן הדם, אע״פ שודאי אינו דם. אבל לעומת זה לדעת הרמב״ם שהוא דעת ר׳ אשי כמו שביארנו, יש טעם אחר להתיר ולד טרפה, דכיון דיש להאי ולד חיות בפ״ע ושייך בו טרפות אם יטרוף, איך תהי׳ בו טרפה וגם יוצא מן הטרפה וחמור מן המלמד, דבטמאה ליכא ב׳ איסורים, טמאה ויוצא מן הטמאה, ובולד טרפה אם יארע בו טרפות, יהי׳ יוצא מן הטרפה וגם טרפה, ולתוס׳ אין זה הוכחה דהרי לדעת התוס׳ יוצא מן הטרפה היינו טרפה, אבל לרמב״ם דיוצא מן הטרפה איסור בפ״ע הוה, שפיר י״ל דכל שאפשר להיות טרפה ממש אין לומר דאסור משום יוצא מן הטרפה, דקרא דלא תאכלו ממפריסי הפרסה, דוקא אטהור שנולד מן הטמא אתא, דא״א להיות טמא מצד עצמו, אבל נולד מן הטרפה דוקא בביצה שייך למילף מני׳ אבל לא בבע״ח הדומה לו דמצי להיות טרפה כמותו, אלא דכפי שאבאר לקמן בתוס׳ ד״ה והלכתא, לסברת התוס׳ דכיון דאית לי׳ חיות בפ״ע, לא שייך לומר דאסור משום יוצא אין לה שום מקום. ולכן אמימר דס״ל כתוס׳ דיוצא אית בי׳ מלקות כטמא עצמו, באמת אית לי׳ דולד טרפה אסור גם להדיוט בעיברה ואח״כ נטרפה כמו ביצת טרפה בשיחלא קמא ולית לי׳ סברת התוס׳ לחלק בין ביצה לולד, וע״ז פריך לי׳ ר׳ אשי תחלה מהא דשווין בביצת טרפה, וטרם דמסיק דפלוגתת ר״א ור״י קאי נמי אהדיוט קתני ושוין, ולא ומודים. ועיין בהגהות מהרש״ש שכתב דהחילוק בין לישנא דושווין ובין ומודים הוא, דושוין היינו בלא חלקו בזה מעולם, ומודים היינו שחלקו בו תחלה אבל חזרו והודו אח״כ. ואני אומר דזה ליתא וכל מי שיש לו חיך לטעום יודה לי, והראי׳ שמביא הגאון הוא ראי׳ לסתור, דוק ותשכח. אבל החילוק האמיתי שבין ושווין ומודים הוא, דושוין שייך במקום דיש חידוש בשניהם דס״ל כן, אבל ומודים שייך במקום שרק באחד הוה חידוש דמודה לאידך אבל באידך פשיטא דאית לי׳ כן. ועיין בריש ביצה ומודים ב״ש לב״ה, שאם יש לו דקר נעוץ וכו׳, ובדף י״ז ע״ב שם, ושווין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם וכו׳, וכן נמצא בכ״מ והוא החילוק האמיתי אין להשיב עליו. ומעתה מאחר דהאי ושווין אר״א ור״י קאי דפליגו בלגבוה, ובביצה דאסור לד״ה ע״כ להדיוט קאמר, דביצה לגבוה לא סלקא, א״כ שפיר קתני ושווין. דאיכא רבותא בשניהם דאסרו גם להדיוט את הביצה, ופריך בזה אאמימר, דלדידי׳ ניחא, דלגבי הדיוט בטל הזוז״ג ע״י שנעשה כבשר האם קודם שנגמר, ונאסר כמותו, אלא שנשתנה אח״כ לביצה והלך לו איסור זה, אבל בה תחתיו איסור יוצא מן הטרפה, דלא שייך בולד כנ״ל, אבל שייך בביצה, אבל לאמימר דמותר הביצה בשיחלא בתרא וע״כ גם במעי האם כשמעורה בגידין, מכש״כ שמותר כשנולד, קשה וע״ז מתרץ דאמימר מוקי האי ושווין בדספנא מארעא דליכא זוז״ג, ופריך לי׳ אמאי לא מוקי בשיחלא קמא, דליכא זוז״ג כיון דנעשה טרפה בשעת עיבורה, ע״ז מתרץ משום דקתני שגדלה ולא קתני שגמרה, וכאן הקשה המהרש״א, דהא לפרש״י לא מצי מוקמי בשיחלא קמא, דלמה לי ביצה, דהיינו עיברה ואח״כ נטרפה, דגם בולד דינא הכי, ואין זה קושי׳ די״ל דנקט ביצה כדי שלא יצטרך לומר בפירוש דגם להדיוט קאמר, דניהו דלגבי פלוגתתם אמרינן דר״א דאוסר, אוסר אף להדיוט, ופליגו לגבוה להודיעך כחו דר״י, אבל בהא דשווין לאיסורא בעיברה ואח״כ נטרפה, הוו״א דשווין רק בלגבוה כי להדיוט יש סברא להתיר משום דיש לולד חיות בפ״ע. ולכן נקט ביצה דבזה פשיטא דלהדיוט קאמר, חדא משום דלא סלקא לגבוה, ועוד אפילו תאמר דלענין אפרוח שנולד ממנו יש נפקותא לגבוה, דהא ליתא דהרי אפרוח ביצת טרפה לכ״ע שרי, דהא מעפרא קגביל כדאמר בתמורה, ולפע״ד נראה, ר״ה שם דקטעה לומר דמודים חכמים לר״א באפרוח ביצת טרפה, מכח האי ושווין סבר כן, דהוא סבר דפלוגתתם רק בלגבוה קאי וממילא דהאי ושווין נמי בלגבוה, וביצה לגבוה לא סלקא לכן ע״כ באפרוח שלו קאמר והבן.
נח. ועתה נפרש לישנא בתרא דרבינא, דלא סבר כראב״י ומתני להא דאמימר בהאי לישנא, אמר אמימר, הני ביעי דספק טרפה משהינן להו אי הדרי טענה שריין ואי לא אסורן איתבי׳ ר״א וכו׳, הנה להאי לישנא לא שמעינן ליה לאמימר דס״ל בשיחלא קמא דלוקין על ביצי טרפה, מ״מ אזיל גם האי לישנא בשיטה זו, דכפי הנראה אמימר גופא אמר הני תרי לישנא דהרי אי טרפה חיה או טרפה אינה חיה פלוגתא ישנה בין תנאים ואמוראים היא, וה״ה יולדת ואינה יולדת וכדעיל, וכן נראה מלשון הגמ׳ דר׳ אחא ורבינא לא פליגו איך אמר אמימר, אלא דמר מתני לאמימר אליבא דמ״ד טרפה יולדת ומר מתני דאמימר אליבא דמ״ד טרפה אינה יולדת, ואמימר גופא אמר שניהם להאי מ״ד ולהאי מ״ד, כי לא הכריע ביניהם, אבל ר׳ אחא ורבינא דהכריעו דר״א סובר כראב״י דטרפה יולדת, אמר בשם אמימר האי נוסחא, ורבינא דסבר טרפה יולדת אמר נוסחא השניה, דאל״כ איך נאמר משום דהוא סובר כראב״י תולה באמימר דאמר הכי, ואידך משום דפליג אראב״י, תולה באמימר דאמר הכי, ולפיכך בהא דשמעינן מלישנא קמא דאמימר סובר דלוקין איוצא ליכא פלוגתא, ואם תרצה אומר לך דהש״ס הכא סובר דאם אין לוקין על היוצא ואין בו אלא איסורא בעלמא כחצי שיעור, אין לאסור ספק ביצת טרפה כלל, ועיין לעיל מ״ט ע״ב תוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא, מה שכתבתי שם, ולכן הוכיח ר״א מדברי אמימר דבעי שהיי׳ בספק ביצת טרפה, דס״ל דלוקין על איסור יוצא כמו בטרפה עצמה. אבל לר׳ אשי דסובר דאיסור יוצא אינו אלא איסור בטלמא וכחצי שיעור, שפיר מתיישב פלוגתת ר״א ור״י בולד טרפה, ושוין דידהו בביצת טרפה, דבולד טרפה פליגו בעובר ירך אמו, ודוקא לגבוה, דאפילו לר״א דעובר ירך אמו, היינו קודם שנגמר ויצא לאויר העולם. אבל לאחר גמרו ויציאתו הרי פנים חדשות בא לכאן, וניהו דמ״מ אסור לגבוה משום דלדידי׳ לא מהני השינוי להתיר לגבוה. אבל להדיוט מודה, מטעמא דכתיבנא לעיל בל״ק דפליגו בנטרפה ולבסוף עיברה בזוז״ג, משום דאיסור יוצא לא שייך בולד חי שמצי להיות טרפה בפ״ע. אבל בביצה ודאי אסורה משום יוצא אפילו לר׳ יהושע דס״ל עובר לאו ירך אמו, ולא נטרף הוולד עם האם. אבל בביצה דכגופה דמי מודה. דשוב כשנגמרה אע״פ שפנים חדשות באו לכאן, אסורה משום יוצא מעצמו שהיתה טרפה קודם שנגמרה. אבל לאמימר דס״ל דעל יוצא לוקין קשי׳ לי׳ דע״כ פליגו אף להדיוט, דתו ליכא סברא הנ״ל כמבואר בדברנו לעיל, וא״כ ע״כ הא דמודים בביצת טרפה בשיחלא בתרא, דבשיחלא קמא למה יאסור ר׳ יהושע יותר בביצה מולד, דעתה עדיין לא ידע דביצה יותר חשוב כגופה, מעובר קודם שנגמר, ולכן כשמתרץ לו דמ״מ מיירי בשיחלא קמא, פריך לו מפלוגתת ר״א ור״י דע״כ לאמימר פליגו אף להדיוט, ולמה מודים בביצה, עד שמסיק דביצה גופה היא, ואנן דפסקינן טרפה אינה חיה ואינה יולדת, ומוקמינן פלוגתת ר״א ור״י בעיברה ואח״כ נטרפה ובעובר ירך אמו, ופסקינן כר׳ אשי נגד אמימר, דיוצא אינו אלא איסורא בעלמא, ע״כ מפרשינן פלוגתת ר״א ור״י רק בלגבוה ולא בהדיוט ומטעם הנ״ל, ובביצת טרפה דלא שייך טעם הנ״ל אסור אפילו לר׳ יהושע, דהאי חילוק שבין ולד לביצה דקאמר הש״ס כדי לתרץ דברי אמימר, גם לדידן צריכין, כיון דא״א לאוקמי ושווין בביצת טרפה בשיחלא בתרא דהרי טרפה אינה, יולדת.
נח. בהא סלקינן דהאי סוגי׳ דקאמרה דר״א ור״י פליגו גם להדיוט אליבא דאמימר קאי, אבל לר׳ אשי דהלכתא כוותי׳ לא פליגו רק בלגבוה, דלהדיוט לא שייך בולד איסור יוצא כנ״ל, ולכן יפה פרש״י בתמורה במשנה שם, דר״א רק לגבוה אסור. אבל להדיוט לא אלא דטעמא שכ׳ שם משום דמאוירי קרבי כדקאמר בש״ס צ״ט, דהאי טעמא קאמר הש״ס לר׳ יהושע דמודה בביצה, אבל לר״א גם הולד נאסר במעי האם דירך אמו הוא, אלא כשנגמר ויצא לאויר עולם פקע איסור זה, משום דנעשה גוף אחד ונשתנה לדבר המותר, ואיסור יוצא בולד שחי בפ״ע ליכא, רק בביצה כמו שביארנו ודו״ק היטב בכל אשר כתבנו כי הדברים קילורין לעינים בס״ד.
נח. תוס׳ ד״ה ושווין, לא כמו שפי׳ בקו׳ דקאי אפלוגתת דר״א ור״י, אלא קאי אפלוגתא דב״ש וב״ה וכו׳, וא״ת דהשתא חשבו ב״ה ביצת טריפה כבשר דאסרו אפילו כמותה נמכרת בשוק וכו׳, פי׳ לדבריהם, דמביצת טרפה דמודים גם ב״ש, וכן אמימר דאוסר בשיחלא קמא, לא קשי׳ להו, דהני לאו משום דחשיב כבשר אסרו, דלעולם אינם בכלל לאו דבשר בשדה לאחר שנגמרו אלא כיון דקודם שנגמרו בכלל בשר היו וכמש״כ הרמב״ם שהבאתי בדיבור הקודם, שוב לא פקע איסורין אע״פ שנשתנו לגוש אחר. אבל לב״ה דאסרו ביצת נבלה אפילו כמותה נמכרת בשוק, ואע״ג דפשיטא להו דאין בזה לב״ה אלא איסור דרבנן, דאפילו נחשב הביצה הנגמרת כבשר אינה חמורה יותר מאבר המדולדל, דלית בי׳ נבלה אלא אבמה״ח דמיתה עושה ניפול, ואבמה״ח בביצה ליכא דאל״כ כל ביצים דעלמא יהי׳ אסורים, אלא דכל שלא נולד הוה מדרבנן כבשר, והוה בנמצאת במעי נבלה כאבר המדולדל, ואסורה מדרבנן כאבמה״ח וע״ז נתקשה להם, ה״ה לענין בשר בחלב נימא דהוה כבשר מדרבנן, ותירצו שני תירוצים, חדא דניהו דלגבי נבלה חשבוהו כבשר משום דגבי נבלה איכא איסור תורה (ר״ל אבמה״ח דהאי ביצה פורש מן הנבלה ע״י מיתה עושה ניפול כנ״ל). אבל לגבי בשר בחלב של עוף דגוף האיסור אינו אלא דרבנן לא חשבוהו כבשר, כך תי׳ הבה״ג, תי׳ השני דגבי נבלה דבר האסור חשבוהו כבשר. אבל לגבי בשר בחלב דכל חד שרי וצריך להעשות עתה בשר בחלב לא חשבוהו כבשר, כך תי׳ ר״ת, וע״ז הקשו על הבה״ג מפ׳ הדר וכו׳ ולי קשה על תי׳ הבה״ג דלפי תירוצו לר״מ דאית לי׳ לקמן ק״ב ע״א דאבמה״ח אינו נוהג בעוף מה״ת א״כ גם ביצת נבלה הוה כמו בשר בחלב גוף האיסור רק דרבנן, דהרי משום אבמה״ח קאמינן עלה ולא משום נבלה כנ״ל. ואיך אפשר דר״מ יחלוק על ב״ה דמני׳ מוכח דנוהג אבמה״ח גם בעוף וזאת אפשר דגם ב״ש מודים להם, אלא דהם לא גזרו בביצה לחשבה כבשר, אלא דגם על תי׳ השני של ר״ת יש לי תימא דאין להטעים סברתו אלא בשנאמר, דלגבי איסור אין מוציאין את הביצה מאיסור שהיתה בו בעודה מעורה במעי האם. אבל כפי שביארנו הלא איסור נבלה בלא״ה אין בה, דהרי עכ״פ מדולדל מקרי, ורק מטעם מיתה עשה ניפול נוכל לחשבה כשאר אבר המדולדל שנעשה אבמה״ח, וא״כ גם כאן איסור חדש רמינן עלה ולא איסור נבלה כפשטות דברי התוס׳, וקשה לחלק בין הנושאים ולכן העיקר כמש״כ התוס׳ בועי״ל, דב״ה גזרו בביצת נבלה אטו ביצת טרפה, וביצת טרפה אסורה משום דנגמרה באיסור, אלא דעל תי׳ זה כתבו דאין נראה להם, דהרי לא גזרינן שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא ואטו ביעי דספנא מארעא, עכ״ל, אלא דכבר כתבתי בדיבור הקודם, דקושי׳ זו לא קשה אלא לשטתם דסברו דקושי׳ הש״ס מושווין הוא ממשנה זו דעדיות וע״כ דהש״ס לא סבר שום חילוק בין ביצים הנמצאים במעי האם לביצים שנולדו, אבל לפי דעת רש״י ורמב״ם ז״ל דושווין קאי על פלוגתת ר״א ור״י, קושיתם לק״מ, דב״ה דגזרו על ביצת הנבלה הנמצא במעי האם משום ביצת טרפה בשיחלא קמא, כ״ש שגזרו על שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא, אבל כל זאת בנמצא במעי האם אבל בשנולדה הביצה, דאין הנידון רק על הביצה אין מקום לגזור הא אטו הא. ויותר י״ל דלדידן דפסקינן כר׳ אשי ודלא כאמימר. באמת אין חילוק בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא דשניהם אסורים ואין בהם מלקות משום יוצא, ובעת שעדיין הן מעורין במעי האם על שניהם לוקין משום דנידונים כבני מעיים של האם, ורק לאמימר קשה, אלא דהש״ס לא הקשה עליו מב״ה דעדיות אלא מר״א ור״י, ולדינא אין נפקותא כיון דבלא״ה לית הלכתא כאמימר, אבל התוס׳ לשיטתם דס״ל דקושי׳ הש״ס הי׳ מב״ה, וגם ס״ל דבהא דקאמר אמימר דשיחלא בתרא שרי משום זוז״ג הלכתא כוותי׳, ונפ״מ גם לדידך, דאית לן טרפה אין יולדת באירע שודאי טרפה טענה וילדה, או ביתרת שלכ״ע חיה ויולדת, לכן דחו האי תי׳ השלישי שהוא באמת העיקר, ובזה תבין נמי למה העמידו קושיתם כאן שלא במקומו דכאן לא נזכר הא דב״ה רק הא דשווין, אבל לפי האמור, לולי אמימר דהכא היה ניחא להם, דב״ה גזרו על ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, ולעולם ביצה לאו כבשר אלא מצד יוצא מן הטמא נאסר ובין בשיחלא קמא ובין בשיחלא בתרא, אבל אמימר אין מתיישב כן כנ״ל לכן הקשו הכא והוצרכו לתירוץ הבה״ג ור״ת כנ״ל ודו״ק.
נח. ד״ה במאי קמיפלגי וכו׳ ובאידך ד״ה אי הכי, כל מה שנתקשו להם הוא ולפי שיטתם, אבל לפי שיטת הרמב״ם כל זאת לק״מ כאשר ביארנו לעיל בריש הסוגי׳ ודו״ק.
נח. ד״ה והלכתא בסה״ד, ולענין ולד היינו טעמא, אע״ג דבעלמא עובר ירך אמו הוא, לענין טרפות שאני דתלוי בחיות הבהמה ולעובר יש לו חיות בפ״ע עכ״ל. עיין בלב אריה ז״ל דעפ״י דבריהם רצה ליישב דעת רש״י ז״ל בתמורה, דגם ר״א ס״ל כן, ולכן לא פליג רק בלגבוה, אבל כל זאת אי ס״ל טרפה אינה חיה אבל כאן אזיל הש״ס בין בלישנא קמא ובין בלישנא בתרא כמ״ד ט״ח, לכן לא שייך סברת התוס׳ עיי״ש ותמה אני על גאון כמותו, איך פלטתה קולמוסו דבר בטל כזה, הלא גם למ״ד טרפה חיה כתבו התוס׳ בסנהדרין ע״ח ע״א דסופו שימות מחבלה זו אלא דאין שיעור קבוע לכמה, אי ללמד יום או לי״ב חודש או יותר, ומכש״כ לדעת הרמב״ם שביארנו דעל טרפה האמורה בתורה שיש בו מלקות ליכא שום פלוגתא, דבעינן נטתה למות מחמת מכה וחסרון אבר. ואיך עלה ע״ד הגאון לעשות מלאו דטרפה חק כפרה אדומה, הלא הלכה רווחת הוא בסנהדרין דף הנ״ל ולעיל בסוגי׳ דמסוכנת דבטרפה בעינן מחסרא אבר שהחיות תלוי בו ואין חילוק בזה בין למ״ד ט״ח או טא״ח אבל בגוף סברת התוס׳ כבר כתבנו למעלה, בריש הסוגי׳ דרק אז יש מקום לסברתם אם נאמר דיוצא מן הטמא הוה כטמא עצמו ולוקין עליו, אבל לפי דעת הרמב״ם דאיסור יוצא הוא איסור בפ״ע ואין בו מלקות, ונקרא יוצא מן הטרפה. מה מהני זאת דיש לולד חיות בפ״ע הלא לא משום טרפה קאתינן עלי׳, אלא משום יוצא מן הטרפה, ואם תרצה לדקדק יותר ולומר דסכ״ס הא דאסרה התורה היוצא מן הטמא ע״כ משום דיש בו בכח אע״פ שאינו נראה דבר מן האם, דלפענ״ד לא על חנם נקט הרמב״ם למשל דחלב וביצים של טמאים דומין לאיסור ח״ש דלא בלבד לענין הדרשות דומין זל״ז, דשניהם מריבוי הכתובים שאינם דרשות גמורות, אלא גם במהותם יש דמיון בינהם דכמו ח״ש שהוא החצי בכמות, כן הני יוצאים מן הטמא, המה חצי שיעור באיכות, כי כח האם ותכונתה שורר בולדה אע״פ שיש לולד סימני טהרה, וכן בחלבה וביצתה אע״פ שנשתנה לגוף אחר ואינו כבשר, מ״מ מסתמא יש בהם כח הבשר טמא שהתורה רצתה, למנוע אותנו מליזון בהם, ממילא גם בוולד טרפה יש בו מליחות האם החולנית ומתמצית גופה שאסרה לנו התורה, אלא דמ״מ י״ל כיון דהחיות הוא היפך הטרפות כי הטרפות תחלת נבלות כמש״כ הרמב״ם. והאי ולד הולך ומתחזק, יש סברה לומר דדוחה האי עיפוש וחלאה שקבלה מליחות האם החולנית, וכפי הנראה זה כוונתו בגמ׳ תמורה שם דקאמר דעד כאן לא פליגו עלי׳ דר״א אלא בולד טרפה דמאוירי קרבי, אבל ביצת טרפה דמגופה דתרנגולתא קרבי, אפילו רבנן מודו, ופרש״י ותוס׳ דלאחר שנולד הולך וגדל, משא״כ בביצה עיי״ש, ואין ספק אצלי דלסברא הנ״ל כיוונו דע״י שהולך וגדל ומתחזק החיות, פולט חלקי החולי שקבלה מן האם. מפני שהחיות הוא היפך החולי, דאם נפרש כפשוטו דמוסיף בכמות גופו לאחר שנולד, מאוירי א״כ גם בולד טהור הנולד מן הטמא נמי נימא כן, דלא תאסר משום יוצא, והרי עיקר הקרא דיוצא מן הטמא בולד אית לן. אלא ודאי דטרפה שאני שהחיות הוא היפך הטרפות, והבן את זאת. ובזה מיושב לשון רש״י ז״ל בתמורה במשנה שם דמפרש דר״א מודה להדיוט דשרי דלאו מגופה קרבי אלא מאוירי ולעיל הנחתיו בצ״ע דטעם זה לא בעי בגמ׳ אלא להתיר גם לגבוה לרבנן דר״א, אבל לפי האמור גם להתיר להדיוט בעינן האי טעמא דלאו מגופה קרבי אלא מאוירי כנ״ל.
נח. ודע דיש לי לכאורה קושיא עצומה על הרמב״ם דאיך יפרנס הסוגיא דלקמן ס״ט ע״א דמסיק בתיקו בחלב של אבר היוצא, וכאשר פסק הרמב״ם בפ״ה הי״ב ממאכלות אסורות דאסורה החלב מספק, והלא לדידיה אבר היוצא דאין בו מלקות, והוה ג״כ כאיסור ח״ש איך תאסר החלב ממנו דיוצא לא נאסר אלא מאיסור לאו שיש בו מלקות לדעת הרמב״ם, אבל ניחא לי כי לרמב״ם הכי מתפרש האיבעי בגמרא, דכל חלב דעלמא כאבמה״ח (ר״ל כציר של אבמה״ח) דמי, אלא דשריא רחמנא משום דאית לבהמה היתר לאיסור אבר ובמה״ח ע״י שחיטה, אולם האי אבר היוצא דלית ליה היתר בשחיטה, ניהו דלאחר שחיטה אין בו לאו ממש רק איסור בעלמא, מ״מ קודם שחיטה חוזר להיות חלבה היוצא ממנו כציר של אבמה״ח, ולא כציר של אבר היוצא שלאחר שחיטה, והוא אמת וצדק בס״ד ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים