עב. במשנה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה וכו׳ שחט את אמו ואח״כ חתכה הבשר מגע נבלה דר״מ, וחכ״א מגע טרפה שחוטה וכו׳. הסוגי׳ מוקשה מאד, והאחרונים ז״ל לא יצאו י״ח בביאורם ובראשונים ז״ל אני רואה פלוגתא עצומה בפירושה, בין רש״י ותוס׳ ורמב״ם ז״ל כי כל אחד מהם דרך דרך לעצמו בהבנתה ואבאר דבריהם כיד ה׳ הטובה עלי.
עב. א׳) שיטת רש״י ז״ל, כפי המבואר בריש פירקן ס״ל לרש״י ז״ל דלמ״ד חזרה לא מהני, ס״ל יש לידה לאברים ולמ״ד חזרה מהני, ס״ל אין לידה לאברים, וממילא כיון דאתותב ר׳ יוחנן דס״ל אבר עצמו מותר בחזרה, אידחי נמי הא דאמר אין לידה לאברים, ומש״ה חזרה לא מהני, כמו דלא מהני בהוציא ראשו דהוה כילוד אם החזירו. וממילא דלא בעינן דרשה דובשר בשדה טרפה לרבות אבר היוצא, דהא מסברא דכל שנולד לא מהני בי׳ חזרה ונאסר, ועוד דלא שייך בלידה טבעית והכרחית לאמר עליה יצאה חוץ למחיצה ולהקרא בשם טרפה. ותדע שכן הוא דהרי אמרו לעיל דאיכא בינייהו דלישנא קמא ולישנא דמערבא למיסר מיעוט אבר שבפנים, הרי דללישנא דמערבא אסרינן גם מה דלא נשמע מקרא דובשר בשדה טרפה, דמכח הקרא הוה שרי. ועיין בריש פירקן בראש יוסף ד״ה מאי בינייהו שכתב ממש כדברי, ומוסיף עוד דלפי״ז הומ״ל דאיכא בנייהו בשוחט את הטרפה דהוה בה אבר היוצא שהחזיר, דללישנא דיש לידה לאברים לא נטהר האי אבר מטומאה, וללישנא קמא דילפינן מטרפה דאין לו היתר אבל אין לידה לאברים, נטהר גם האי אבר שהחזיר וכמש״כ שם לעיל מני׳ בד״ה ע״ב גמרא עיי״ש היטב, ולפנינו נעסוק בדברי הגאון אלו.
עב. הנה לפי״ז אנן דקי״ל כרב דחזרה לא מהני ויש לידה לאברים, כל עובר שהוציא אבר נידון כולד ולא כאבר מן הבהמה ומיד חל עליו איסור אבמה״ח למ״ד בהמה בחייה לאברים עומדת, ולמ״ד לא לאברים עומדת חל עליו אבמה״ח כשיחתך. דרק בעודה במעי בהמה תנן חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה בשחיטת האם, אבל כשיצא והוה כילוד אם נחתך, הי׳ אבר מן החי ומצד העובר ולא מצד הבהמה, דכיון דכילוד דמי איך אפשר לדונו כאבר מן הבהמה, והוא תרתי דסתרי. ומזה נצמח דכל שהעובר מת נידון האי אבר היוצא כנבלה, דהאי אבר לעולם נידון כולד ולא כאמו.
עב. וניהו דהולד שלא יצא עדיין נידון כאמו לענין שחיטה מגזה״כ דכל בבהמה תאכלו, אבל לגבי אבר שיצא ונולד ונפרש מן הבהמה, נידון הולד כיצא אם חי הוה אבמה״ח, ואם מת כאבר מן המת והוה נבלה, וזה שכתב רש״י ז״ל בד״ה מגע נבלה דאי העובר חי הוה מגע אבמה״ח דמטמא כנבלה, ואם נמצא מת הוה נבלה ממש, דלשיטת רש״י קי״ל יש לידה לאברים וע״כ הוה כן. ומה דאמרו בגמר׳ דטעמא דא״מ משום שחיטה עושה ניפול, אין הכונה כמו במיתה דעושה ניפול דהיינו שמטמא מיד בעודו בחבורו משום אבמה״ח דהוה כנפל ממש קודם המיתה והשחיטה דזה א״א דהרי כיון דמצד דכילוד דמי קאתינן עלה, הרי אפילו מיתת האם אינו עושה ניפול דבין לר״מ ובין לחכמים אם הבהמה נתנבלה בשחיטה או נהרגה בהתזת ראשה והיה בה אבר היוצא והולד יצא חי, אין כאן על האי אבר שום איסור וניתר בשחיטת העובר, ואיך תפעול השחיטה על אבר היוצא לעשותו ניפול יותר מהמיתה, אלא פירושו כמש״כ רש״י ז״ל לקמן דף ע״ג ע״א ד״ה עושה ניפול וז״ל ״עושה ניפול בשעת שחיטה הרי היא כניפול ממנה ואין שחיטה מועלת בו ומשום לישנא דקרא דילפינן לקמן מיתה עושה ניפול נקט לה׳ עכ״ל. הרי דבפירוש מדייק רש״י ז״ל דשחיטה עושה ניפול הכונה בשעת שחיטה דוקא, דהיינו שאין השחיטה מועלת באבר, ולא כמו מיתה עושה ניפול דהכונה כאילו נפל קודם לכן, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן באותו הדף ע״ב ד״ה ואינו מטמא, וכיון דשחיטה עושה נפול הפירוש בשעת שחיטה לאמר דאין השחיטה מועלת לו להתירו, ה״ה דמיתה נמי הדין כן דעושה ניפול בשעת מיתה, ואינה פועלת עליו לאסרו באופן דהמיתה והשחיטה שווין לגבי האבר דאינם פועלים עליו כלל, אלא דהשחיטה כיון דמגזה״כ פועלח על הולד שבמעי הבהמה להיות ג״כ כשחוט, ממילא נשאר האי אבר כבהמה חיה שאין לה סימנים לשחיטה, וכן מוכח מרש״י ז״ל לעיל דף ס״ט ע״א ד״ה אבן פקועה דכוותה, דבאבר היוצא אין כאן איסור אחר אלא דאין לו סימנים לשחיטה, וזה אפילו לרבנן דר״מ דבבן ט׳ נמי איכא אבר היוצא, ומכ״ש לר״מ דרק בבן ח׳ שייך אבר היוצא דהכי הוה דבן ח׳ אין במינו שחיטה הוא, ואיכא כאן אבר שאין לו שחיטה ואסור משום אבמה״ח. מ״מ טומאת אבמה״ח ודאי ליכא עליו, דהרי הוא חי והתורה אמרה כי ימות מן הבהמה וכו׳ הנוגע בנבלתה, אשר מזה למדו לקמן קכ״ז ע״ב דאבמה״ח מטמא, הרי דבעינן מיתה דוקא ולא גרע אבר זה מבן ח׳ חי דאין במינו שחיטה, מ״מ כל זמן שהוא חי אינו מטמא, ואיך יטמא אבר שהוא חי משום דאין לו שחיטה יותר מבן ח׳ חי שאין לו שחיטה, ולכן הא דקאמר ר״מ דמגע נבלה דהיינו אבמה״ח, היינו משום דחתכו ומה דאמרו בגמרא דלר״מ אפילו בלא חתכו משום דמגע ביהס״ת מטמא או למ״ד חבורי אוכלין כמאן דאיפרת הוא, דמטמא עוד בחבורו ע״כ כשמת אח״כ, דמסתמא בבן חי, מת מהר אחר שחיטת אמו, ומטמא האי אבר כאבמה״ח דעלמא. ואפילו למ״ד בהמה בחיי׳ לאו לאברים עומדת, האי אבר ודאי לחתוכה עומד, כיון דהולד ניתר בשחיטה והוא נשאר אסור לעולם ולכן חל עליו איסור אבמה״ח לכ״ע, ואם אח״כ מת ממילא מטמא משום אבמה״ח. והרי זה ממש כמו נקובת הושט ופסה״ג לדעת הרמב״ם ז״ל דאית בהם איסור אכילת נבלה מחיים וטומאת נבלה רק לאחר מיתה, והכא דכוותי׳ איסור אבמה״ח חל עליו מיד ע״י השחיטה שפועלת על הולד ולא על האבר, וטומאת אבר מן החי ע״י מיתת הולד, דכל זמן שהוא חי החיות מציל מן הטומאה. וכל זאת בעובר חי, אבל בעובר מת כיון דאבר היוצא כילוד, הרי הוא מיד אסור וטמא משום נבלה עוד לפני שחיטה דבשלמא בעובר חי כל זמן שלא שחט את האם עדיין אין כאן איסור אבמה״ח לחלוטין, לא מבעי׳ בב״ט לרבנן דאפשר שיולד כלו וישחט שחיטת עצמו, לכן לא הוקבע איסור אבמה״ח רק ע״י השחיטה דבהמה, אלא אפילו לר״מ דבבן ח׳ מיירי אפשר שישהה עד שישלמו ט׳ חדשים וישחט שחיטת עצמו לכן לא הוקבע איסור אבמה״ח לר״מ נמי רק ע״י שחיטת האם, אבל בעובר מת דהאי אבר לעולם באיסור קיימא, א״כ מה בין לאחר שחיטה לקודם שחיטה, כיון דיש לידה לאברים, והיינו טמאה דר״ח דלקמן דקאמר, דבאבר דעובר מת לכ״ע שחיטה עושה ניפול, דהשחיטה אינה מועלת, וממילא באיסורא קמא קיימא ונאסר ומטמא מיד כשהוציא את ידו, בין לר״מ ובין לחכמים, כל זאת מוכרח לשיטת רש״י ז״ל, דטעמא דאבר היוצא הוא משום דיש לידה לאברים. אבל מה שא״א להבין לדעת רש״י ז״ל הוא, מה דאמר רבה לקמן דפליגו בין באבר דעובר חי ובין באבר דעובר מת, דטעמא דרבנן בזה (וכן לר״ח טעמא דרבנן בעובר חי) אין לו הבנה כלל, כיון דחכמים דר״מ דהלכתא כוותייהו, ע״כ נמי יש לידה לאברים ס״ל, איך מצו אמרו דהשחיטה של האם מהני להאי אבר הנולד לטהר מידי נבלה, וילפו זאת מטרפה, הלא שפיר צווח ר״מ האי גופא והאי לא גופא, ור״ל בטרפה ואבר המדולדל בה נשחט גופה, אלא דאסור מצד איסור טרפה שהיה עליה מקודם לכן, אבל האי אבר היוצא לאו גופה, אלא נולד ונפרד מן הבהמה, ואם מהני השחיטה על הנולד נמי, למה לא יתירנו וע״כ דלא מהני על הנולד, וא״כ איך תטהר דבר שאינו גופה ונקרא נולד ע״י שחיטת גופה, ומה שהשיבו שיותר מצלת על שאינו גופה מגופה, אין זו תשובה כלל, דבחותך מעובר שבמעיה אין כאן לידה, ונותר מכח כל בבהמה תאכלו אף באכילה, אבל באבר היוצא דאיכא כאן לידה, איך נחלק בין איסור אכילת אבמה״ח לטומאת אבמה״ח לאמר שמח הולד או נחתך האבר. ומכ״ש דקשה באבר דעובר מת, למה לא מטמא מיד לחכמים כמו לר״מ כיון דכילוד דמי, וממילא לא תהני השחיטה לטהר כמש״כ התוס׳ ד״ה וחכ״א, דאם מטמא קודם השחיטה איך תבא השחיטה ותטהר ועיין בלב ארי׳ ובמלא הרועים בהגהות הש״ס שתמהו על דמיון זה דשחיטת טרפה לאבר היוצא, ובאמת חומר הקושי׳ אינו אלא לשיטת רש״י ז״ל כאשר בארתי, אבל לשיטת התוס׳ והרי״ף ויתר הראשונים דעמם תראה כי דעת אחרת עמם.
עב. ב׳) שיטת התוס׳ הוא, דפלוגתא דיש לידה לאברים אינה תלוי׳ בפלוגתת רב ועולא בשם ריו״ח אי אבר עצמו אסור או מותר ואע״ג דאיתוסף בהא דקאמר דאבר עצמו מותר, מ״מ במה דקאמר אין לידה לאברים הלכתא כוותי׳ נגד רב, כי רק במערבא אמרו בטעמא דרב דאבר אסור משום יש לידה לאברים, אבל תלמודן קאמר בשם רב דקיליף מקרא דובשר בשדה טרפה דלה מהני חזרה כטרפה שאין לה היתר, ומעתה סובר ר״מ כיון דהאי אבר כאבר דבהמה נידון, בין עובר חי ובין עובר מת, כל זמן שלא נשחט אין כאן לא איסור ולא טומאה, ולכן כתבו התוס׳ בד״ה וחכ״א דקודם שחיטה לכ״ע אדם הנוגע באבר זה טהור, ורק השחיטה גורמת איסור וטומאה ומשום דהשחיטה עושה ניפול. אלא דזה לכאור׳ אין לו מובן כלל דע״כ אין הכונה דהשחיטה עושה ניפול מעיקרא אלא כמש״כ רש״י ז״ל דאין השחיטה מועלת על היוצא, דכי נאמר דשחיטה גרעה ממיתה, דהמיתה ודאי אינה עושה ניפול לאבר היוצא כמש״כ לעיל בשיטת רש״י ז״ל, אבל דע דהענין כך הוא דכל שהאבר בחוץ אין לו היתר בשחיטה מקרא דוכל בבהמה תאכלו, דמכללא משמע דמה שאינו בבהמה אע״ג דלא הוה כילוד, מ״מ אסור משום דאינו בבהמה, ואינו ניתר בשחיטתה. אלא דחזרה היתה מהני, אי לאו קרא דבשר בשדה טרפה, דמני׳ ילפינן דכל שיצא חוץ ממחיצתו פעת אחת שוב אין לו היתר באכילה כטרפה שאין לה היתר, ומינה דלא מצי להיות חמור מטרפה דיש לו טהרה ע״י שחיטה, ה״ה אבר שהחזיר לא נאסר אלא באכילה כטרפה, אבל השחיטה מהני עכ״פ על מה שבבהמה לטהר, וכ״כ הראש יוסף ז״ל והדברים קילורין לעינים, והמה מרומזים בחידושי הרשב״א ז״ל בשם בעלי התוס׳ שמפרשים כן דברי הש״ס דלקמן, דקאמר ר׳ יוסי בר חנינא, מאי טעמא דר׳ יוחנן אליבא דחכמים האי אית לי׳ תקנתא בחזרה והאי לית לי׳ תקנתא בחזרה, ופירשו ז״ל דהכונה דבאבר היוצא אית לי׳ תקנתא בחזרה, להיות נטהר מטומאה גם לר״מ, דבהחזיר מודה דלא גרע מטרפה, כיון דכל האיסור בא מקרא דטרפה. אלא דבלא החזיר ס״ל כיון דבלאו קרא דטרפה, כל שאינה בבהמה אין השחיטה מועלת בו, ממילא דהוה כניפול גם לגבי טומאה, ולא שיטמא מיד כל שהבהמה והולד חיים, אלא דהשחיטה משוה להאי אבר אבמה״ח ומטמא אחר שתמות הבהמה וולדה, וכן בעובר מת אחר שתמות הבהמה יהי׳ האבר אבמה״ח דהאי אבר לעולם כחד מאברי האם שלא הועיל לו השחיטה. וחכמים אומרי׳ כיון דאת מודית לן דבהחזיר מהני השחיטה לטהר האבר, א״כ ה״ה בלא החזיר לא נאמר אלא דאין השחיטה מועלת להתיר באכילה, אבל לטהר למה לא תהני, ואין חילוק בין עובר מת לחי דבשניהם מודה ר״מ דאין כאן לא איסור ולא טומאה קודם שחיטה, וחזרה מהני עכ״פ לטהר ע״י שחיטת האם ולכן רק השחיטה עושה ניפול בין בעובר חי ובין בעובר מת, ובשניהם נידון האבר ע״י השחיטה כאבמה״ח. ולכן כתבו התוס׳ דברועה שהושיט ידו דמתניתין דלעיל ה״ה בהוציא עובר ידו הדין כן דטהור הרועה בנגע בו, דכיון דאין לידה לאברים ונידון כאבר מן הבהמה, מה לי טמאה ומה לי טהורה, כי השחיטה גורמת איסור וטומאה לר״מ ואיסור לחוד לרבנן. ועיין במהרש״א ז״ל שכתב דודאי יפה כתבו אליבא דרבה לקמן, דקאמר דפליגי בין בעובר חי ובין בעובר מת, אבל לר״ח דס״ל דלא פליגי רק בעובר חי, אבל במת ד״ה שחיטה עושה ניפול, האי דרועה בפשיטות אתי׳ דוקא בלא הוציא אבל בהוציא ידו ודאי מטמאה. ודבריו הקדושים נפלאו ממני, דלפי דעתו דלר״ח בעובר מת מטמא אבר היוצא מיד, עוד קודם שחיטה ולא תלי׳ הטומאה בשחיטת האם כלל, מה זה דקאמר ר״ח דד״ה שחיטה עושה ניפול, דשחיטה מה בעי הכא, והכי הול״ל אבל בעובר מת ד״ה טמא מיד כשהוציאו, הן אמת דגם לשיטת רש״י שפרשנו לעיל קשה כנ״ל, אלא דלרש״י יש לדחוק ולאמר דלאו דוקא נקיט ר״ח האי לישנא, כיון דלרש״י פליגי חכמים ור״מ בתרתי מתרי טעמי לרבה. אבל לתוס׳ דהוכיחו שיטתם משום דקאמר בגמרא דפליגי בשחיטה עושה ניפול, ואין כאן פלוגתא אחרת איך מפרש האי לישנא דד״ה שחיטה עושה ניפול דלאו דוקא קאמר. ולא עוד אלא דעל גוף הסברא קשה, דבשלמא לרש״י דמטעם יש לידה לאברים קאתינן עלה, שפיר י״ל דבעובר מת טמא מיד, ואדרבא בטעמא דרבה דקאמר דפליגי גם בזה לא מצאנו טעם הגון, אבל לדעת התוס׳ דאין לידה לאברים, ורק מכח דיצא חוץ למחיצתו קאתינן עלה, אבל כאחד מאברי הבהמה יחשב, והוה כחי מכח הבהמה, איזו טעם יש לאמר דמטמא וכאשר באמת כתב המהרש״א אח״כ בטעמא דרבה, דבלא שום קרא אלא משום דאין לידה לאברים אינו ראוי לטמא, אלא ודאי דלדעת התוספות גם לר״ח טעמא דר״מ בעובר מת כמו בעובר חי משום דשחיטה עושה ניפול, וקודם שחיטה אינו מטמא. ומה דפליגי רבנן בעובר חי ומודים בעובר מת, צ״ל דס״ל לר״ח דדוקא בעובר חי פליגי דאיסור יוצא גופא לא נקבע בי׳ עד השחיטה, לכן מהני השחיטה לטהר עכ״פ, אבל בעובר מת דאיסור יוצא נקבע מיד כשהוציא, ניהו דלא מטמא מיד דאפשר בחזרה, ויהי׳ נטהר ע״י השחיטה דאמו, עכ״פ מן הטומאה, אבל כל שלא החזיר ונשחטה אמו אין מועלת לטהר. ולפי״ז בבהמה טמאה והוציא ידו, טהור הרועה גם לר״ח לחד תירוצא שבתוס׳, אלא דכתבו לבסוף, די״ל דלא ילפינן טמאה מטהורה אלא למה שבפנים, ולא למה שבחוץ וטעמא רבה יש בדבר לחלק בין טהורה לטמאה, דבטהורה כיון דאפשר בחזרה להיות נטהר אח״כ בשחיטת האם לכן אינו מטמא בחוץ, משא״כ בטמאה דא״א בחזרה להיות נטהר.
עב. נמצא פסקן של דברים לדעת התוס׳ דבאבר היוצא שחיטה עושה ניפול לענין איסור אבמה״ח, ר״ל דע״י השחיטה הוקבע האיסור דאבר היוצא דאין בו משום לידה, אבל יש בו משום אבמה״ח, כשאר אברי הבהמה אם יהי׳ נחתך, כיון שהוא בחוץ, ולמ״ד לאברים עומדת אית בי׳ איסור אבמה״ח מיד, אלא דעדיין לא הוקבע. דכמו דבבהמה דאית לה היתר בשחיטה, כן הוא נמי באבר היוצא, אם יצא אח״כ שאר העובר, ויהי׳ לו שחיטת עצמו. וגם בעובר מת לא נקבע איסור אבמה״ח, דאם יולד כולו אין כאן אבמה״ח אלא נבלה, ולכן רק ע״י השחיטה ששוחט אמו הוקבע איסור אבמה״ח, על האי אבר היוצא בין חי ובין מת, ולגבי ענין זה שחיטה עושה ניפול. וזה ממקרא דכל בבהמה תאכלו ידעינן, דמכללא נשמע דאם אינו בבהמה לא תאכלו. ולוקין על האי אבמה״ח אף דרק מכללא דכל בהמה תאכלו ידעינן, משום דהוה כמו דרשה דתזבח ולא גיזה דהדרה לאיסורא קמא, ואע״ג דלא דמי, דהתם אי לאו היתר דתזבח הכל היה אסור משא״כ כאן, דבלא קרא דכל בבהמה היה לאבר היוצא היתר ע״י שחיטת הולד אם יצא חי, אבל י״ל דהכא מכח ההיתר דוכל בבהמה נצמח האיסור של האבר ממילא, דכיון שהולד בתוכה כשחוט הרי אין כאן סימנים לשחוט, וא״כ ממילא איכא איסור אבמה״ח כשאר בהמה דעלמא, וחמור ממנו דאין לו היתר בשחיטה. אלא אי מטמא נמי כאבמה״ח לאחר מיתה או לא, בזה פליגי ר״מ וחכמים. דר״מ ס״ל כיון דשחיטה עושה ניפול לענין איסור אכילה ללקות עליו משום אבמה״ח, ועתה שהוא מת למה לא יטמא, וחכמים ס״ל דהשחיטה עושה שתי פעולות הפוכות, דע״י שמכשרת את הולד נעשה האי אבר היוצא כניפול לעניין אכילה, ומ״מ לטהר מהני השחיטה גם על האי אבר, וילפו זאת מטרפה ומאבר היוצא שהחזיר, דאע״ג דאסור מכח קרא דובשר בשדה טרפה, דמשם ילפינן דאבר היוצא שוב אין לו היתר בשחיטת האם, ומ״מ טהור מטומאת נבלה גם לר״מ דלא מצי להיות חמור מטרפה עצמה, וילפו ג״כ קולא מהאי חומרא דכמו שגלתה תורה דלא מהני חזרה, וגם לאחר חזרה השחיטה עושה ניפול, להאי אבר שיצא פעם אחת, ילפינן נמי קולא דרק לענין איסור עושה ניפול, אבל לענין טומאה לא. והדבר מקושי הבנה, דאי לאו דהוה לן קרא לאסור אבר היוצא שהחזיר, היו חכמים מודים לר״מ דאבר היוצא הוה אבמה״ח, הן לענין אכילה והן לענין טומאה, ורק מכח האי חומרא דחזרה לא מהני נצמח קולא דנטהר גם אבר שלא החזיר אתמהה. גם תשובת ר״מ לחכמים קשה להבין, דקאמר מה לטרפה שכן גופה, דהא הם מאבר שהחזיר ילפו והוא אינו גופה, ומודה בה ר״מ דנאסר באכילה, ונטהר מטומאה ע״י שחיטת האם, הרי דגם לר״מ עושה השחיטה ב׳ פעולות הפוכות באבר היוצא שהחזיר לאסור ולטהר.
עב. ועתה אציע לפניך שיטת הרמב״ם, דעת שלישית ומכרעת.
עב. ג׳) הרמב״ם ז״ל פסק אין לידה לאיברים כדעת הרי״ף והתוס׳, אבל ס״ל דבאבר היוצא לית בי׳ רק איסורא בעלמא ולא מלקות, וז״ל בפ״ה הלכ׳ י״א. אבר עובר שיצא וכו׳ ואם נחתך לאחר שחיטה האוכלו אינו לוקה, עכ״ל, הרי דס״ל כיון דאין לידה לאברים אי לאו קרא דבשר בשדה לאסור בשר שיצא חוץ למחיצה הוה השחיטה מתרת גם היוצא, דניהו דאינו בבהמה מ״מ היה נגרר האי מקצת שיצא אחר עיקר הגוף שהוא בפנים, דאיך נחלק בגוף אחד לאמר דרובו שחוט ומותר, ומיעוט אסור משום דלא נשחט שהדבר זה זר מאד, ולכן ס״ל דאין כאן איסור אבמה״ח ומשום שלא נשחט, כי נשחט שפיר וליכא על האבר לא טומאה ולא איסור אבמה״ח, אבל אית בי׳ איסור יוצא מקרא דובשר בשדה, ולא משום שהשחיטה עושה ניפול ואינה מועלת באבר היוצא, אלא דקודם שחיטה לא איקבע איסור זה דיוצא חוץ למחיצה, אלא על ידי חזרה דאז נתבטלה הלידה, אבל קודם שהחזיר אם יולד אח״כ הרי אגמ״ל דיציאת האבר תחילת לידה היה. ולעיל בסוגי׳ דמבכרת הארכתי בזה. וכן בשחיטה דכיון דנשחטה אמו הרי נתבטלה הלידה, ואגמ״ל דהאי יציאה לאו לידה היתה אלא יציאה חוץ למחיצה, ונאסר מקר׳ דובשר בשדה. ופסוק זה כולל אבר היוצא ואבר המדולדל בבהמה, ובשר קודש שיצא, וכמש״כ ה״ה שם בפירוש דעת הרמב״ם ז״ל. ולעיל בריש פרקן בררתי דעת הרמב״ם ז״ל כשמלה, דס״ל דאיסור יוצא לא תלי בשחיטה דה״ה בהחזיר נעשה יוצא ונאסר, דאל״כ אלא דהשחיטה גורמת האיסור, ומקרא דוכל בבהמה תאכלו, הרי א״כ בא הכתוב לאסור וזה א״א לפי מה דקי״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל דהיתרא רבתה לן התורה ולא איסורא א״כ א״א שיצמח מהיתר זה שום איסור, ואיך יצמח מהיתר זה איסור דאבר יוצא. ודלא ככ״מ שם שנדחק בפשטות לשון הרמב״ם, ורצה להשוותו עם דעת שאר הראשונים ז״ל, ולא עוד אלא דנתקשה לי׳ הרי רוב לידות הכי הוו, שמוציא ידו תחלה, ולא נחית במחכ״ת דהאי מלתא דרמב״ם רק בהחזיר את ידו קאמר ומשום דנתבטלה הלידה. עיין היטב לעיל אריכות הדברים בזה.
עב. וראה זה הפלא ופלא איך הראב״ד ז״ל בהשגתו על הרמב״ם מדויל ידי׳ משתלם. וז״ל על הלכ׳ הנ״ל ״זה שבוש שהרי אמר למעלה שאפילו החזירו וחתכה אחר שחיטה לוקה משום בשר בשדה טריפה (זה ליתא ברמב״ם כמו שהעיר ה״ה ז״ל), ובמשנה אמרו שחט את אמו ואח״כ חתכה חכ״א מגע טרפה שחוטה אלמא אית בי׳ איסור טרפה והול״ל אינו לוקה משום אבמה״ח דאין שחיטה עושה ניפול, ואם כל זה מה צורך הואיל ויש בו לאו דטרפה״ עכ״ל, ובסוף דבריו נתפס, דהרי אזיל ומודה דלדעת חכמים דאין שחיטה עושה ניפול לענין טומאה, א״א לאמר דשחיטה עושה ניפול לענין איסור, וא״כ השחיטה מטהרת וגם מכשרת את האבר, ואין כאן אלא איסור דמרבינן מטרפה, הלא מטרפה מרבינן נמי אבר המדולדל, ומה בין אבר היוצא לאבר המדולדל, וכקושי׳ הש״ס לקמן על ר״מ אליבא דריו״ח וע״ז מתרצינן שם דהאי גופה והאי לאו גופה, אבל חילוק זה אית לי׳ לר״מ, אבל חכמים אדרבא אמרו הרבה מצלת על שאינו גופה מגופה, וא״כ למה לוקין על אבר היוצא, ואבר המדולדל אין בו אלא מצות פרוש בלבד, (ועיין מש״כ על התוס׳ שם), וה״ה ז״ל כתב נמי כדברים האלה להצדיק את הרמב״ם, דס״ל אבר היוצא ואבר המדולדל חד דינא אית להו לאיסורא ולא למלקות, אלא שכתב ויש מן המפרשים שפרשו אין בהם אלא מצות פרוש היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וחלקו בין אבר המדולדל לאבר היוצא עיי״ש, ונראה מתוך דבריו שסובר שכן הוא גם דעת הראב״ד ז״ל, ובאמת זה ליתא, דהני יש מפרשים המה בעלי התוס׳ ודעמם, והמה חלקו בין אבר מדולדל לאבר היוצא, משום דס״ל אבר היוצא לוקין עליו משום אבמה״ח, דכיון דלאו בבהמה היא ממילא השחיטה עשה ניפול, דהיינו שמכשר את העובר וקובע לאבר היוצא באיסור אבמה״ח. אלא דאם החזיר האבר קודם שחיטה הו״א דמהני, ע״ז אתא ילפותא דבשר בשדה דכל שיצא פעם אחת שוב אין לו היתר אם נשחט האם, דלעולם חשבינן לי׳ כאלו הוא בחוץ, וזאת היא דרשה גמורה דאין כאן איסור חדש, אלא אותו הלאו דאבמה״ח שהיה באבר היוצא קודם שהחזיר, נשאר עליו גם אחר חזרה מכח האי ילפותא, ולכן שפיר מחלקים בין אבר היוצא לאבר המדולדל, דבאבר המדולדל מעיקרא אין כאן איסור אחר, אלא מקרא דובשר בשדה דהא אבמה״ח ליכא, דכי יפול מהם במותם כתוב גבי אבמה״ח, ודרשינן עד שיפול ועד שיפול אין כאן איסור אבמה״ח אלא דמיתה ילפינן דעושה ניפול. ואע״ג דהאי קרא דכי יפול לענין טומאה כתוב, והומ״ל דדוקא לענין טומאה בעינן נפילה, אבל לענין איסור לא, כמו באבר היוצא דמחלקינן בין איסור לטומאה, לאו קושי׳ הוא דמסתמא כל שהשחיטה מועלת לטהר, ה״ה נמי להתיר אבל באבר היוצא א״א לאמר דמתיר השחיטה כיון דאמר קרא כל בבהמה, והאי לאו בבהמה הוא, ולאמר דמטמא נמי א״א דהא מקרא דטרפה ילפינן דחזרה מהני לענין טומאה, וסברו חכמים דמשם נשמע גם ללא החזיר, ואין חילוק בין החזיר ללא החזיר, דבשניהם אסור ואינו מטמא, ואסורים משום אבמה״ח. זאת הוא שיטת הני יש מפרשים. אבל שיטת הראב״ד ע״כ אינה כן, דהוא מודה דבאבר היוצא ליכא איסור אבמה״ח משום דכל שאין שחיטה עושה ניפול לענין טומאה, ה״ה לענין הכשר אכילה אינה עושה, וכקושי׳ ר״מ לחכמים, אם טהרה מידי נבלה תתירנו באכילה, אלא דיש על האבר איסור אחר דאתא מקרא דבשר בשדה טרפה, וא״כ למה לוקין על אבר היוצא דילפינן לי׳ מבשר בשדה, ואין לוקין על אבר המדולדל, ונימא דהוה רק אסמכתא בעלמא, והחילוק שזה גופה וזה אינו גופה, הלא לית להו לחכמים דקי״ל כוותייהו, ולכן השגת הראב״ד ז״ל אין לה מקום ונפרכת מעצמה תכ״ד.
עב. ועתה הט אזנך ושמע איך תתפרש הסוגי׳ עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל. דר״מ דסובר דשחיטה עושה ניפול באבר היוצא בין לענין איסור ובין לטומאת נבלה, ע״כ לאו מקרא דבשר בשדה קאתא עלה, אלא משום דאית לי׳ יש לידה לאברים וכיון דהוא כילוד אין לו היתר בשחיטת אמו, אפילו בהחזיר כמו בהוציא ראשו דלא מהני חזרה, כל שכבר נולד, וע״ז לא צריך שום קרא וממילא דהאי אבר אם הולד חי הוה אבר מן החי, ואם הולד מת הוה נבלה, וכמו שפרש״י ז״ל דברי ר״מ דאמר מגע נבלה. ואפילו החזיר קודם השחיטה הדין כן, ובלא שחט את האם אין כאן שום איסור, דהא לידה הוה, ואם יולד אח״כ הוה כשאר בהמה דעלמא, אלא דהשחיטה גורמת לעשות ניפול. ואי קשי׳ לך הרי אתא קרא דכל בבהמה לאסור, הלא קרא להתיר בא ולא לאסור, באמת הלא לית לי׳ לר״מ דקרא אתא להתיר בט״ח, רק בן ח׳ חי או ב״ט מת, וא״כ גם בלא קרא דכל בבהמה תאכלו, לא הי׳ היתר להאי ולד בשחיטה, ואין כאן תוספת איסור אם נאמר דהשחיטה עושה ניפול, וא״כ לר״מ באמת איכא באבר היוצא מלקות, ומשום אבמה״ח או משום נבלה אילו החזיר קודם שחיטה. אבל חכמים דפליגי סברי אין לידה לאברים, וכיון דאין כאן לידה הוה כאחד מאבריה, השחיטה מטהרת ומכשרת גם את האבר היוצא, כמו את האבר המדולדל, אבל כל שיצא והחזיר או נשחט או נהרג באופן דאין כאן לידה, אית באבר זה איסור יוצא חוץ למחיצה, כמו באבר המדולדל ושניהם אסורים מכללא דלאו דטרפה, ואין בהם מלקות, ומגעו מגע טרפה דרבנן, ומדרבנן לא חלקו בגזירת טומאה בקדשים בין טרפה דאית בי׳ מלקות לטרפה דלית בי׳ מלקות. ור״מ פריך להו לפי שיטתו, אם נטהר מטומאה, יותר גם באכילה, והם השיבו לשיטת עצמם, טרפה תוכיח דלדידהו באמת כן הוא, דמטהר ומתיר איסור אבמה״ח, אבל אסור משום טרפה, וכמו דטרפה נטהר בשחיטה מטומאה כן האי אבר. ור״מ דקאמר ע״ז האי גופה והאי לאו גופה, ג״כ לשיטת עצמו אמר כן, דאבר המדולדל גופה ואי לאו קרא דבשר בשדה היה מותר לגמרי, לכן שפיר נימא דלא חמיר מטרפה, משא״כ האי אבר היוצא לאו גופה דכילוד דמי, ואין זה אבר דאמו אלא אבר דעובר שנולד. ולכן שחיטת אמו עושהו ניפול, וחכמים ס״ל דאינו כילוד רק כחותך מן העובר בתוך מעיה, דמהני השחיטה לטהר ולהתיר, כן מהני השחיטה גם על אבר היוצא אי לאו קרא דובשר בשדה, וכיון דליכא כאן איסור רק מצד בשר בשדה טרפה, לא יהי׳ חמור מעיקר איסור טרפה שהוא במלקות, ואפ״ה מהני השחיטה לטהר, מכש״כ איסור זה דאין בו רק כעין טרפה, ואין לוקין עליו, והרבה מצינן כעין זה בש״ס שעיקר הטעם רק ברמז, ופלפלו בדרשות הכתובים הנה והנה.
עב. תבאנה לדינא, דלדעת התוס׳ ורש״י ז״ל איכא מלקות באבר היוצא אפילו החזירו, אלא דלרש״י בעובר מת איכא נבלה ולא אבמה״ח, ומ״מ בשניהם טהורים מטומאה כרבה, דגם בעובר מת פליגי, ולדעת התוס׳ לעולם הוא לוקה משום אבמה״ח, משום דכאבר מן הבהמה דנינן לי׳. ולעומת זה יש קולא לדעת שניהם בעובר חי והחזיר ונולד אח״כ כולו קודם שחיטת האם, אין בזה איסור כלל. אבל עוד קולא יש גם בלא החזיר ואמו טרפה או נתנבלה בשחיטה, אין כאן איסור על האבר וניתר בשחיטת הולד, שיש לו שחיטה דכיון דשחיטת האם לא התירה הולד, אין כאן שחיטה עושה ניפול, אבל לדעת הרמב״ם ז״ל באבר היוצא לעולם אין בו רק איסורא ולא מלקות, ואפילו לא החזיר ונשחטה אמו, אבל לעומת זה אם החזיר ואח״כ נולד, או ששחט את הטרפה או נתנבלה בשחיטה, לעולם אבר שיצא בין החזיר ובין לא החזיר, יש בו משום איסור טרפה שיצא חוץ למחיצתו, כי לא נגמרה הלידה ונידון כיוצא ונאסר למפרע, ובזה תראה דבמה דפליגי הב״ח והש״ך והפר״ח בסימן י״ג, באבר היוצא ואמו טרפה, הוא תלוי בפלוגתת הרמב״ם ויתר הראשונים ז״ל. ובאשר כפי שהראתיך, ועוד תראה לפנינו בס״ד שטת הרמב״ם ז״ל הוא היותר מחוורת בסוגי׳ היא העיקר, וממילא אבר היוצא גם בטרפה או בנתנבלה בשחיטה, אסור מן התורה ודו״ק היטב בכל זה.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים