עד. דף ע״ד ע״א גמרא יתיב ר״י וכו׳ אמר רב אכלו לזה לוקה ופרש״י ז״ל אכלו לזה האבר המדולדל, וכתב מהרש״א ז״ל דדקדק לפרש כן דמשמע דאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מני׳ דרב דמיתה עושה ניפול, ולא משום נבלה מתרינן וכו׳ כדמסיק עב״ל, ר״ל ניהו דכפי ההו״א שבגמרא דקאי אשחוטה, וס״ל דלוקה משום דשחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, וכלישנא קמא דריו״ח לעיל, דאיכא רבותא טובא בדבריו לא בעינן לדייק דאכלו כולו משמע, ושפיר י״ל דבין אכלו כלו ובין כזית בשר דהיינו בשר המדולדל ממנה לוקה, ומובן מאליו דכל אחד ואחד צריך להתרותו בלאו דידי׳, באבר שאין בו כזית בשר משום אבמה״ח, ובאוכל בשר שאין בו גידין ועצמות משום טרפה או במה״ח, כפי הפלוגתא לקמן ק״ב ע״ב. אבל לפי המסקנא דמיירי במתה הבהמה ואשמעינן דמיתה עשה ניפול וקשי׳ ליה לרש״י, אי מתה, הרי גם באין מיתה עשה ניפול ולוקה משום נבלה ואיך שמענו מדברי רב דאמר אכלו לזה לוקה, דס״ל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבמה״ח, ע״כ כ׳ דאכלו לזה קאי דוקא אאבר ולא אבשר המדולדל, דבבשר המדולדל לא נשמע מזה דקאמר לוקה אי משום נבלה או משום במה״ח דלוקה עליו ג״כ, אבל אם קאי אאבר וקאמר אכלו לזה דמשמע כלו לוקה, שפיר שמעינן דמטעם מיתה עושה ניפול לוקה משום אבמה״ח, דבעינן אבילת כל האבר, אבל אי לא אכל כלו רק כזית בשר ממנו, אינו לוקה משום דלא אחרו בי׳ רק משום אבמה״ח. כן הוא כונת מהרש״א ז״ל ולא כמו שהבין מהרש״ש בהגהותיו בפשיטות, דאין לוקין משום בשר מן החי בבשר הפורש מן האבר, ונתקשה טובא מלקמן ק״ב ע״ב דאיכא מלקות בבמה״ח וממילא דה״ה בבשר הפורש מן האבר, דזה ודאי לא עלה על מהרש״א ז״ל לאמר דאינו לוקה, והא דכתב רש״י ז״ל דמתרינן לי׳ משום אבמה״ח ולא משום נבלה, ר״ל דאין כאן לאו דנבלה, אבל לאו דטרפה איתא על הבשר לריו״ח דיליף לקמן דבשר מן החי מקרא דובשר בשדה טרפה.
עד. וראיתי בלב ארי׳ ובהגהות הגאון מהר״צ חיות דוחין דברי מהרש״א בקש, וכתבו דכונת רש״י ז״ל לאפוקי משיטת הרמב״ם דס״ל דאבר המדולדל ואבר דעובר שיצא דינם שוה, דאסורין ואין לוקין, וע״ז כתב דרב דקאמר אינו לוקה הוא רק במדולדל דאין בו אלא מצות פרוש, והוה רק דרבנן, אבל אבר שיצא לוקין עליו משום דהוה כאבר מן החי גמור, עיי״ש בדבריהם. ומובן דלפ״ז ליכא שום דיוק בהמאמר דאכלו לזה, דאם איכא דיוקא ע״כ לשון ראשון דקאמר משמיה דרב אכלו לזה לוקה הי׳ בא לשלול דבר מה, ולא האידך דאמר אינו לוקה וזה ודאי אינו ״דאכלו לזה״ ודאי מורה על אכלו כלו, דאל״כ הול״ל האוכל מהם או האכלו כיון דקאי אברייתא דקתני בה האברים והבשר המדולדלין. ועוד הלא למאי דמסיק דמ״ד לוקה מיירי במתה ומיתה עושה ניפול קשה טובא, איך נשמע זאת מלשון דקאמר אכלו לזה דמיתה עושה ניפול בעי לאשמעינן, הא בי״כ ובי״כ איכא מלקות או משום אבמה״ח או משום נבלה וזאת הי׳ עיקר יסוד פירושו של מהרש״א כאשר בארנו לעיל. ולעומת זה פירושם אין לו שחר במחכת״ה, דחוץ ממה שאין דרכו של רש״י ז״ל לכתוב הלכות שאינם נוגעים לפירוש המאמר שעוסק בו, מה בעי רש״י להשמיענו, דהא כאן בעל המימרא הוא רב, ורב דס״ל יש לידה לאברים פשיטא דס״ל דלוקה על אבר היוצא, ובזה גם הרמב״ם מודה, דהא דפסק הרמב״ם דאין לוקין היינו משום דפסק כבר פלוגתא דרב דאין לידה לאברים וכמו שבארנו לעיל באריכות. ולא עוד אלא דרש״י ז״ל דמפרש האי דאינו לוקה שאין בו איסור תורה כלל, ודאי דלא אצטריך לאשמעינן דאבר היוצא אינו כן והוא אסור מן התורה, דזה פשיטא דהא לרש״י ז״ל מצד כל בבהמה תאכלו נאסר אבר היוצא, דאין השחיטה מתרת היוצא ואפילו החזיר נמי מפשטות השקלא וטרי׳ דריש פרקן משמע דהוא דאורייתא, ואלו היה הרמב״ם מפרש כאן מצות פרוש מדרבנן ודאי לא הי׳ מצי משוה איסור מדולדל לאיסור יוצא, מכל הלין טעמים חוזרין ונראין דברי מהרש״א בכוונת רש״י ודברי הני גאונים נדחין ודוק היטב.
עד. עוד ראיתי בהגהת הגאון מהר״ץ חיות כאן שהביא בשם הפר״ח סימן ס״ב ראי׳ לדעת הרמב״ם, דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ממה שמבואר בתוספתא סוף ע״ז דאברים המדולדלים אסורים לב״נ, ואי דלישראל אינם אסורים רק מדרבנן לב״נ מאן אסרינהו. ותמהני למה הביא ממרחק לחמו, ולא הביא גמרא מפורשת לעיל דף ל״ג ע״א, דאסור לזמן עכו״ם אבני מעיים והני ודאי רק אברים המדולדלים נינהו ולא נפרדו לגמרי מן הבהמה, דאפילו הריאה יש לה חבורים הרבה אחר שחיטת הקנה (ועיין לעיל שם בדברינו) הרי דאיכא לב״נ איסור אבמה״ח באברים המדולדלים, אבל אמרו שם בטעמא דמלתא משום דלעכו״ם במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה עושה ניפול, ולישראל בשחיטה תלי׳ מלתא והשחיטה מכשרת גם את המדולדל, אבל מה שיש מן העיון הוא דהא מלתא גופה דמיתה עשה ניפול ג״כ רק לישראל נאמרה. ועיין בתשו׳ ק״ד הכת״ס זצ״ל יו״ד סימן י״ז דרצה לאמר כן, אבל באמת זה ליתא דאנן בעינן דרשה למיתה דעושה ניפול, משום דכי יפול כתוב עד שיפול, ולקמן דף קכ״ז ע״ב אמרינן דמסברא הוה אמרי׳ כל שאין מעלה ארוכה הוה כנפל כיון שסופו ליפול אלא דדרשינן כי יפול עד שיפול, ולהכי בעי קרא דמיתה עשה ניפול, וא״כ בב״נ הדרינן לסבר׳ החיצונה דכל המדולדל עד שאינו מעלה ארוכה הוה כנשל, ולא בעינן כלל המיתה שיעשה ניפול.
עד. אבל מה דקשי׳ לי׳ דבשר המדולדל או אבר שיש עליו כזית בשר, דילפינן מבשר בשדה טרפה לקמן ק״ב ע״ב לאסור במה״ח, וכר״י שם וכן פסק הרמב״ם בפ״ה ממ״א למה לא נכלל בלאו זה בין פרוש לגמרי ובין מדולדל, דהרי גם במדולדל טרפה מקרי, ועיקר לאו דטרפה הכי הוה, דנקב בעלמא קרי טרפה, דבשלמא גבי לאו דאבמה״ח דאיכא קרא לגבי טומאה, דכי יפול עד שיפול, אמרי׳ שפיר דגילה לן קרא לגבי טומאה עד שיפול, וה״ה לאיסורא כן הוא, ומהני השחיטה לטהר ולהתיר, דהאי איסור אבמה״ח הוה נבלה במקצת דהיינו בכמות, דאם מתה כל הבהמה הוה נבלה, ואם מת אבר אחד קרינן בי׳ כי ימות מן הבהמה, ולכן כמו באיסור נבלה בעינן דוקא מיתה לגמרי, אבל מסוכנת שרי׳ אע״ג דעומדת למות, ה״ה במתה מקצתה, דהיינו אבר אחד, בעינן דוקא כי ימות לגמרי ולא שיהי׳ לו קצת חיבור לחיות, אפילו עומד ליפול, אבל לגבי איסור דטרפה דבשר מן החי, אדרבה נאמר כמו בטריפה כולה אע״ג דעדיין חי אסורה משום טרפה, ה״ה בטרפה מקצתה דהיינו בשר מן החי, אע״פ דעדיין הוא מעורה בגוף מ״מ טרפה במקצתה קרינן ביה, דהוה סופה ליפול, דלגבי איסור במה״ח שהוא בכלל טרפה אין לנו קרא דבעינן שיפול דוקא, ומהיכי תיתי לחלק בין נטרף לגמרי מן הבהמה או נטרף ועדיין מעורה במקצת שסופה להתפרד, כיון דכל ענין טרפה כן הוא כמש״כ הרמב״ם דהוא תחלת נבלות. והדבר צע״ג בעיני ואולי י״ל דחז״ל דייקו מלישנא דבשר בשדה דבעינן דוקא תלוש לגמרי עד שיהי׳ מושלך בשדה ובדרך ריבוי לאיסורא בעלמא מרבינן נמי אבר המדולדל, לרמב״ם לאיסור תורה וליתר הראשונים לאסמכתא בעלמא, ודוק היטב.
עד. עוד שם גמרא בעי׳ ר׳ הושעי׳ הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, תבעי לר״מ ותבעי לרבנן וכו׳, כבר כתבנו לעיל בריש פרקן דספקו של ר׳ הושעי׳ הוא בהאי דאמרה תורה כל בבהמה תאכלו, אי הכונה דשחיטת סימני האם פועלים על הולד, משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם עדיין כאחד מאבריה יחשב, ואין עליה שם בהמה, ואז לא דרשינן בהמה בבהמה אלא כל בבהמה, דכל הנמצא בתוכה כגופה חשוב, וא״כ פשיטא דאין לו שחיטת עצמו בפנים, או נאמר דע״י שחיטת סימני האם נחשב גם סימני הולד כשחוטין, ודרשינן בהמה בבהמה, דאף על פי שנחשב הולד כבהמה מ״מ שחיטת אמו מטהרתו כמו שחיטת עצמו, וא״כ נאמר גם כן דשחיטת עצמו מהני נמי במעי אמו. ומה שמכריח אותנו לאמר דבר זר זה, דסימני הולד נחשבין כשחוטין ע״י שחיטת סימני האם, הוא משום צד האבעי אליבא דר״מ דס״ל דבן ט׳ חי טעון שחיטת עצמו כשיצא, דבהמה גמורה בבהמה לא ניתר, והוא בודאי לא דריש אלא כל בבהמה ולא בהמה בבהמה, וכמו שכ׳ נמי הראש יוסף ז״ל לעיל, וא״כ לדידי׳ ודאי י״ל דמהני שחיטת הולד כשהושיט ידו למעי האם ושחטו. וא״כ נצמח מזה לרבנן נמי מהני, דהא ס״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל לקמן משום דע״כ קרא להתיר אתא ולא לאסור, וא״כ לענין זה נמי אי נאמר דלר״מ מהני שחיטת הולד בפנים, איך יאמרו חכמים משום דסבירי להו, דהקרא אתא להתיר ב״ט חי הנמצא בבהמה, שיהי׳ נצמח מזה איסור אם שחט את הולד בפנים ואח״כ מתה אמו, דאי לאו קרא דכל בבהמה תאכלו הי׳ מותר, וע״י האי קרא נאסר. וזה כונת רש״י ז״ל בד״ה או דלמא אפילו לרבנן, שכתב דמכש״כ לר״מ דאמר שחיטה שייכא ביה ור״ל דבהאי צד האבעי ע״כ לאמר דבלאו קרא הי׳ ראוי הולד שבפנים לשחיטה.
עד. והנה האי אבעי׳ לא אפשטה, והרמ״א בהגה סימן י״ד פסקה לחומרא ותימה על הרמב״ם והטור וב״י שהשמיטוה, ודוחק לומר משום דאנן בלא״ה לא סמכינן על ידיעתינו שהוא ב״ט שכלו לו חדושיו כמש״כ הרמ״א בהגה סימן י״ג. אולם לפע״ד נראה דלפי מה דאמר ר׳ אלעזר אמר ר״א, דהא דפליגי ר״מ ור״י בחלב וגיד, הלכו בו לשיטתם ובב״ט חי פליגי, דלר״מ דטעון שחיטת עצמו אסור, ולר״י דניתר שחיטת אמו מותר, ע״כ דלית לי׳ כהאי אבעי׳ דר׳ הושעי׳ דהכא, דלהאי צד האבעי׳ דמהני שחיטת עצמו במעי האם, איך פליגי בחלבו וגידו דהא אם ניתר בשחיטת עצמו, פשיטא דחלבו וגידו נמי אסורין בשליל זה, אע״ג דליכא אוירא דהא יוצא מת, דכמו דלא בעינן אוירא לשחטה כמו כן וק״ו דלא בעינן אוירא לגיד וחלב, וא״כ איך קאמר דלר״י דמותר בשחיטת אמו הותר החלב והגיד, והא כבר נאסר החלב והגיד בעודן במעי האם, ואיך תפעול שחיטת האם על הולד מה שלא תפעול שחיטת עצמו שיש לו במעי אמו. אלא ודאי דלהאי דר״א אר״א לית לי׳ להאי אבעי׳, וס״ל דלכ״ע לא מהני שחיטת עצמו בעודו במעי האם, ולהכי פליגי שפיר לשיטתם בנשחטה האם ויצא הב״ט חי לאויר העולם, דלר״מ דלא היה מהני השחיטה נאסר עתה, ע״י אויר העולם החלב והגיד, ולר״י דמהני השחיטה על השליל, תו ליכא אוירא דיאסר, ולכן נדחה האי ספקו של ר׳ הושעי׳ מקמיה פשיטותי׳ דר״א אר״א, ועיין עוד לקמן במשנה מה שכתבתי בזה ודו״ק היטב.
עד. רש״י ד״ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהני שחיטה אף לאבר היוצא עכ״ל, עיין מהרש״א ובלב ארי׳ ז״ל איך נדחקו בזה ולפענ״ד כוונת רש״י ז״ל דיש במינו שחיטה בבן ט׳ חי, דאף על גב דפלוגתתם בבן ח׳ קאי דבן ט׳ חי לר״מ טעון שחיטה לעצמו, אבל לחכמים דס״ל דגם בן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, ומכל מקום ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, הרי בבן ט׳ חי שהוציא את ידו יש להם סברא לטהר האבר, משום דיש במינו שחיטה, ואם כן איך נאמר דמגרע גרע אבר היוצא מבן ח׳ יותר מבן ט׳ אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והטעם נכון דאלו הי׳ ממתינים עד שיושלם הט׳ חדשים היה להאי אבר תיקון ע״י שחיטת עצמו, אבל בעובר מת כיון דאי אפשר לבא לכלל שחיטת עצמו שפיר מקרי אין במינו שחיטה ודו״ק היטב.
עד. עוד שם משנה השוחט את הבהמה ומצא וכו׳, מצא בן ט׳ חי וכו׳, ר׳ שמעון שזורי אומר אפילו בן ה׳ שנים וחורש בשדה. בפיהמ״ש לרמב״ם ז״ל זה לשונו: זה בן ט׳ חי שמותר לאכול בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל החכמים, ודע שאין צריך בדיקה, ר״ל שאין טרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלנו כשחוט אע״פ שהוא חי, והלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ וכו׳ עכ״ל. הנה הרמב״ם ז״ל מדבר מטרפות מבטן שנמצא בהאי בן ט׳ חי, דלא נפסד בכך אע״פ שחלבו וגידו אסורין לדעת הרמב״ם כמו שהקדים, הרי דגם אחר השחיטה מהני אוירא להיות חלבו וגידו נאסר וא״כ נימא דה״ה טרפות הנמצא בו מזיק בי׳, ע״י שיצא לאויר העולם, וע״ז קאמר דליתא, דשאני טרפות דאינו נוהג אלא בדבר שיש במינו שחיטה, וכמו שאמרו בזבחים פ״ט ע״ב בעוף טמא אין בו טרפות, משום דאין במינו שחיטה, וכן בן ט׳ חי הנמצא בבהמה שחוטה מקרי אין במינו שחיטה כמבואר לעיל במשנה וממילא דאין טרפות פוסלת בו. וסברא אלימתא הוא דלא תהא טרפות חמורה מנבלות, דאם מת במעי אמו ניתר ומכ״ש אם רק נוטה למות - דהיינו טרפות - דלא נאסר, מה תאמר דע״י אוירא דיצא חי חל הטרפות, הרי אין זה חי, כיון דהיה כשחוט, וכן השחוט אין טרפות נהוגה בו, דהוה אין במינו שחיטה, כך כונת הרמב״ם ז״ל במה דכתב דהרי הוא אצלנו כשחוט, ומזה ג״כ ראי׳ למה שכתבנו לעיל דלית לן הא דבעי׳ ר׳ הושעי׳ בהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי, דאם נאמר דבן ט׳ יש לו שחיטה במעי אמו בלא אוירא, א״כ יש במינו שחיטה מקרי, ושפיר היה נטרף במעי אמו גם בלא אוירא, דזה הכלל כל שיש לו שחיטה טרפות פוסל בו, וה״ה וכ״ש דנבלות פוסלת בו ואיך בבן ט׳ מת לכ״ע מותר, הא קודם שמת היה בו דין שחיטה לעצמו, וא״כ נוהג בו גם נבלות והבן כי זה ברור לפענ״ד.
עד. והנה ה״ה סוף פ״ה ממ״א וכן הב״י ז״ל סימן י״ג אחריו במחכ״ת לא דקדקו יפה בדברי הפיה״מ אלו, וכתבו משמי׳ דרמב״ם כאן דבהפריס ע״ג קרקע אע״ג דטעון שחיטה משום מראית העין, אבל טרפות אין פוסל בו, והוא שטת התוס׳ לקמן דף ע״ה ע״ב ד״ה דנפל דובא עלי׳, וכן כתבו יתר הראשונים אבל הרמב״ם ז״ל בפיה״מ כאן לא דבר מזה כלל, כאשר מבואר לכל רואה דלא דבר מהפריס ע״ג קרקע דטעון שחיטה מדרבנן שנטרף אחר יציאתו, אלא מבן ט׳ חי שניתר בשחיטת אמו, והיינו בלא הפריס ע״ג קרקע וזה לא טעון שחיטה כלל, וע״ז כתב דאם נמצא בו טרפה - היינו מבטן - אשר דבר זה לדעת התוס׳ לא צריך כלל להשמיענו כיון דהם סברו דגם חלבו וגידו מותרין, אבל לרמב״ם דס״ל חלבו וגידו אסור צריכא רבה למימר דטרפות לא שייך גבי׳, וטעמא דמלתא הוא כמו שבארנו ותימא על גאוני עולם מפרשי הרמב״ם, שלא דקדקו יפה בדבריו ודו״ק.
עד. רש״י ד״ה קרעו שאין צריך שחיטה, ומודה ר״מ בהו דאתרבו מכל בבהמה תאכלו, דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הלכך לאו בהמה הוא עכ״ל. ויש להעיר הלא בבן ט׳ מת שפיר איכא חדשים, דמי לא עסקינן דשלמו לו חדשיו בעודו חי ולא עוד אלא אפילו בשעת שחיטה אפשר דהיה חי, ומ״מ ר״מ מתיר כל שנמצא מת כשפתח הבהמה, וכמש״כ הרא״ש ז״ל דלא חילק ר״מ בין מת קודם שחיטה למת אחר שחיטה, אלא בין מצאו חי למצאו מת, ואי לר״מ חדשים לחוד גרמו דלא לשתרי בשחיטת אמו, איך מתיר במצאו מת. וכן נפלאו דברי רש״י ז״ל בד״ה טעון שחיטה, שכתב דחדשים גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳. דזה ודאי ליתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל בעצמו ע״ב ד״ה חלבו, דמאי בסה״ד, דגה״נ נוהג בשליל וחלבו דשליל אסור בבן ט׳ חי. דקסבר חדשים ואוירא גרמו, ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו עכ״ל. הרי דגם לר״מ בעינן אוירא דגיד וחלב, אע״פ דלא בעי אויר דלידה, וכל זמן דהולד סגור במעי האם ליכא איסור גיד וחלב, וה״ה דמהני שחיטת האם עליו אע״פ ששלמו לו חדשיו וחי, ולא פליג אלא כשמצאו חי לאחר שפתח הבטן אחר שחיטת האם, דאז לא מהני השחיטה למפרע. ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל דנתקשה בדברי רש״י אלו כנ״ל, והביא דלכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ דלא אסור אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה וכו׳ וזה אינו מחוור אבל הרמב״ן ז״ל תירץ ליישב פרש״י ז״ל, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ, דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן ט׳ חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי לי׳ ר״מ, ונכון הוא עכ״ל הרשב״א. ובעניי לא הבנתי מה חידש לן הרמב״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י, הלא סכ״ס קודם יציאתו לאויר עולם, ליכא שם בהמה עליו, לא לעניין להיות צריך שחיטה לעצמו, ולא לעניין איסור גיד וחלב, דהרי מודה ר״מ דאף שהיה חי בשעת שחיטה ורק שנמצא אח״כ מת הותר בשחיטת אמו, וחלבו וגידו מותרין, ואיך כתב רש״י ז״ל דחדשים לחוד גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳ וזה ליתא דחדשים ואוירא בעינן. ותדע שכן הוא דבנמצא עובר מת אפילו לא נשחטה אמו, אלא נהרגה או נפסלה בשחיטה ג״כ אן על הולד המת איסור גיד וחלב, ולדידן דאין בגידין בנו״ט מותר הגיד לגמרי, והחלב אסור רק משום נבלה ולא כרת דחלב, שכן כתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ז ממ״א דנפל של מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו ואוכל מבשרו כזית לוקה משום אוכל נבלה וסתמא קאמר אפילו נפל ששלמו לו חדשיו ונולד מת, דהרי בהלכ׳ ג׳ שם פסק דבן ט׳ חי הנמצא אחר שחיטה אע״פ שניתר בשחיטה חלבו אסור ומ״מ דוקא בנמצא חי אבל אנמצא מת חלבו מותר. והרי השחיטה לדידי׳ לא מהני להתיר החלב, ומ״מ בבן ט׳ מת חלבו מותר, וע״כ משום שלא יצא חי לאויר העולם אין כאן איסור חלב. ועל דבר זה לא מצי רש״י לפלוג, דכן מוכח מסוגי׳ דלקמן, דפליגי ר״י ור״ל בלשון הראשון, בהטילה נפל אי אוירא גרום לאסור החלב או לו, ואח״כ קאמר דכל היכי דלא כלו לא חדשיו כ״ע לא פליגי דלאו כלום הוא כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט׳ חי וכו׳. ולמה לא קאמר דפליגי גם בבן ט׳ מת, דאז כבר כלו לו חדשיו, אלא שנולד מת אלא ודאי דכל שנולד מת דינו כלא כלו חדשיו, ומשום דליכא כאן אוירא, דאוירא בעודה בחיים בעינן, וע״כ צריך לאמר דהא דכתב רש״י ז״ל חדשים גרמו היינו עם אוירא, ומה שכתב בד״ה קרעו דלאו חדשים ולא אוירא איכא, הכונה דבבן ח׳ חי דאיכא אוירא מחיים ליכא חדשים, ובבן ט׳ מת דאיכא חדשים ליכא אוירא מחיים. וכן הא דכתב רש״י ז״ל לקמן אהא דאמר ר״י חלבו כחלב בהמה בד״ה דהושיט ידו חדשים גרמו, וכיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור, ומיהא כי שחטה לאמו שרי לר״מ מכל בבהמה תאכלו עכ״ל, לדעתי גם כאן ע״כ הכונה דחדשים ואוירא גרמו, אלא דמ״מ צריך רש״י ליישב למה מותר החלב של בן ט׳ חי אחר שחיטה של האם לר״י, כיון דיצא חי ואיכא חדשים ואוירא ע״ז מתרץ רש״י דכי שחטה לאמו הרי נחשב גם הולד כשחוט וכמת, ותו ליכא אוירא מחיים, והוה כמו נפל שלא כלו לו חדשיו, דג״כ ליכא בי׳ איסור חלב. ולכן כל מקום שכתב רש״י ז״ל וכן בגמרא חדשים גרמו ע״כ הכונה חדשים ואוירא. ורש״י לשיטתי׳ דס״ל יש לידה לאברים ניחא הדבר מאד בסברא, דכמו בהוציא אבר וחתכו דס״ל לרש״י במשנה הקודמת, דאם הולד חי הוה אבמה״ח, ואם מת הוה נבלה, הרי אע״פ דעיקר הולד עדיין במעי אמו, מ״מ דנין על אבר היוצא וחתכו, לא כאבר מן האם, רק כאבר מן העובר, אם חי ואם מת, א״כ ה״ה לענין חלב שנתלש מן העובר הרי הוא כילוד, ואם הוא מן הכליות הרי הוא חלב הכליות, כי לגבי האי יוצא לעולם חשבינן העובר כיצא, דמה לי אם חשבינן לי׳ כאבמה״ח של העובר, או כחלב הכליות של העובר. אלא דלדעת התוס׳ שפסקו אין לידה לאברים, וכן אפילו לרש״י איך נפרנס מימרא דריו״ח, דאמר תלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, כיון דהוא מרא דשמעתתא דאין לידה לאברים, ולדידי׳ הא דחשבינן אבר היוצא כאמה״ח, היינו כאבמה״ח דאמו, ואיך נחשבו לחלבו כחלב הכליות דולד, והוא תרתי דסתרו. אלא דגם זה לק״מ, דכי היכי דבהוציא ידו אמרינן דהוה אבמה״ח של האם, ולה יש ידים ולא חסר לה מידי מגופה, וע״כ דחשבינן שיש לה יתר יד, כמו כן מצינן למימר שהוא חלב הכליות של האם, אע״פ שלה לא חסר מידי, ואולי י״ל דאדרבה יותר ניחא לריו״ח דאית לי אין לידה לאברים ולכן מצי סבר דתלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, דכיון דשדינן האי יוצא בתר האם, שפיר קרינן בי׳ חלב שור, אבל אי יש לידה לאברים ולא שדינן להו בתר האם אלא בתר הולד, והוא עדיין לא יצא ולא מקרי שור דבעינן אויר דלידה. אלא דאז קשה למה לי בן ט׳ חי, לימא כן אפילו בבן ח׳, וגם במת אבל גם זאת יש ליישב, דלעולם לא מצינן להחמיר יותר באבר היוצא מבאם יצא כל הולד ונולד, וא״כ בבן ט׳ חי דאילו נולד פשיטא שיש בו איסור חלב, א״כ חשבינן הנתלש נמי לחלב בהמה, אבל בבן ח׳ חי או בט׳ מת אפילו נולד כלו, אין כאן איסור חלב ואיך יהא חמור ביצא מקצתו דהיינו החלב לחוד. וניהו דלענין אבמה״ח אפילו בעובר מת חשבינן לאבר היוצא כאבמה״ח לדעת התוס׳, כמבואר בדברינו בסוגי׳ הקודמת, וכן פסק הרמב״ם ז״ל פ״ה ממ״א הלי״א היינו כיון דאילו נולד כלו הו״ל נבלה, ואין בין נבלה לאבמה״ח אלא דלאבמה״ח מצרפינן גידין ועצמות לכזית, וזה אינו אלא חומרא בשעורא, אבל גוף האיסור חדא הוא עם נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה במקצת הוה, דילפינן לי׳ מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והיינו קרא דנבלה, וגם שם מצינו דחמור מתה במקצת ממתה כולה, דבמתה כולה אינו חייב על אבר ממנה שאין עליו כזית בשר, ומתה במקצת חייב גם באין על האבר כזית בשר.
עד. ומאד אני מתפלא עד דברי הרא״ש ז״ל, דהוא ג״כ סובר בדעת רש״י כפשוטן של דברים, דחדשים לחוד סגי, ולכן הקשה עליו וז״ל: ״ולא כמו שפרש״י דטעמא דר״מ משום חדשים דא״כ בט׳ מת היכי שרי לר״מ כולו חוץ מדמו, והלא צריך לידע אימתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא ודאי אפילו מת לאחר שחיטה מותר, כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. ואל תתמה על ריו״ח כיון דנקרא חלב בגמר חדשים, למה נותר בשחיטת אמו, די לולד להיות כאמו, דאין שחיטה מתרת חלבה, י״ל דגזה״כ הוא״ וכו׳ עכ״ל. וערבוב דברים אני רואה כאן, ולא זכיתי להבינם, דהקשה על פרש״י למה מתיר ר״מ בב״ט מת כולו חוץ מדמו, הרי ניחא לי׳ דהשחיטה מתרת את בשרו, אלא דקשי׳ לי׳ למה מתרת גם החלב והגיד, וזה פלא, דעל גוף השחיטה איך מתרת הו״ל להקשות, כיון דלר״מ חדשים לחוד גרמו להשוותה בהמה באנפא נפשה, מה בין ב״ט חי לב״ט מת. ולא עוד אלא דניחא לי׳ אם ידוע דמת קודם שחיטה, ומה ניחותא איכא, כיון דכבר כלו חדשיו וחי ונעשה בהמה בפ״ע לגבי גיד וחלב וגם הצריך שחיטה לעצמו, איך חוזר ומתכשר הכל ע״י המיתה במעיה, ולמה לא יהי׳ נבלה, כי קרא דכל בבהמה תאכלו לא קאי לר״מ על בהמה נגמרת בתוך מעיה, אלא על ולד דלא כלו חדשיו. עוד זאת שהקשה אח״כ לדנפשי׳ על ריו״ח, איך מהני שחיטת אמו להתיר חלבו, כיון דלדידי׳ חדשים גרמו להיות חלב לא הבנתי הא הרא״ש ז״ל דחולק על פרש״י לדר״מ חדשים לחוד גרמו, וס״ל חדשים ואוירא בעינן, ולמה לא ניחא לי׳ לרא״ש לאמר כן אליבא דרבנן נמי, דק״ו דאם ר״מ דס״ל דלא מהני שחיטה לבן ט׳ חי אמרינן דדוקא ביצא חי לא מהני, אבל ביצא מת מהני, משום דלא היה אוירא בחיות, מכש״כ לרבנן דמהני שחיטה גם ביצא חי, דמצינן למימר דבעי אוירא להיות קרוא בהמה, ולכן מהני השחיטה קודם שיצא לאויר העולם, וכן לא נאסר החלב עד שיצא, וכאשר כתבו התוס׳ באמת בפירוש לקמן דף ע״ה ע״א, בד״ה לדברי המתיר אוסר. והראש יוסף ז״ל לקמן בפרק גיה״נ בבאורו לד׳ שיטות דאיכא בענין חלב וגיד דשליל הרגיש בזה, ועושה פלוגתא בין תוס׳ והרא״ש, ולא ידעתי איך אפשר לאמר כן, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא בין ר״י ור״ל חנם ובפרט דא״כ למה לא קאמר בגמרא באידך לישנא, דפליגי ר״י ור״ל בנפל שמצא מת לאחר שכלו לו חדשיו, דלר״י חלבו בכרת, ולר״ל אינו אלא כבשרו, ובלא נשחטה אמו, אלא ודאי דכל שיצא מת אפילו לא נשחטה אמו, ליכא איסור חלב לשום מ״ד ללישנא בתרא, לכן דברי הרא״ש אצלי כספר החתום ומי יתן ויאיר ה׳ עיני להבינם.
עד. אבל דע דלעומת זה גם שטת התוס׳, שהוא ג״כ שטת רש״י לפי באורנו, דלעולם בעינן אוירא, וחדשים לחוד לא משווי׳ לי׳ לבהמה מעלי, ג״כ בלתי מובנת, דאיך נסבור לשיטה זו דעת ר״מ, דאית לי׳ דהשחיטה מתרת גם ב״ט חי אם אח״כ יצא מת, כיון דלא הוה לי׳ אוירא בחיים, ואם נפתח הרחם ועדיין הולד חי חוזר וניעור להתחייב בשחיטה ולאסור חלבו וגידו, והוא דבר זר מאד אין השכל הישר יכול לסבלו, דמש״כ הרמב״ן ז״ל שהביא הרשב״א, דכל שיש לו שחיטה לעצמו לא מהני השחיטה למפרע הוא מלתא בלא טעמא ואינו מתקבל על הלב.
עד. אבל דרך ישכן אור בזה הוא מה שהעלתי בפתיחה עיקר ב׳ וג׳, דר״מ דהלך בשיטת ר׳ ישמעאל דהשחיטה אינה מצות עשה אלא תיקון הלאו דנבלה, כמו נחירה במדבר לר״ע, לכן אינה מתרת מיד אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה, וכל החותך ממפרכסת לאחר שחיטה הרי הוא אבמה״ח, וא״כ בשליל בט״ח די לולד להיות כאמו, וכיון דאמו לא נתרת מאיסור אבמה״ח רק ע״י מיתה, ה״ה לולד, וכיון דהאי ולד יצא חי לאויר העולם, תו אין המיתה אם ימות אח״כ, מחמת השחיטה, אפילו מת מיד אח״כ עכ״פ ספק הוה אם מחמת שחיטת האם מת, ומכש״כ אם חי אח״כ ימים או חדשים דפשיטא שאינו ניתר בשחיטת אמו שלא פעלה מאומה על האי ולד, וחכמים ס״ל כר״ע דהשחיטה מצוה מקרא דוזבחת ומתרת מיד, כאשר בארנו שם בפתיחה בארוכה, וא״כ אפילו חי הולד חמש שנים וחורש בשדה ניתר מה״ת עכ״פ, דגם האם נתרת בעודה בחייה וה״ה לולדה. ועיין עוד לקמן, בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מה שכתבתי בזה, והדברים עמוקים ואמתיים ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים