פו. דף פ״ו ע״א במשנה חשו״ק ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות, ופרש״י ז״ל ״דאמרן בריש מכילתן דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות, כדתנן לקמן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות״ עכ״ל רש״י ז״ל, רצה לתרץ דלא תימא דמשנה שאינה צריכה היא דכל שאחרים רואין את השחיטה שהיא הוגנת פשיטא דצריכה כסוי, לכן כתב דאתא לאשמעינן דאחר חייב כדתנן לקמן. אלא דלא ידעתי מה הועיל בזה דכיון דהכל תנן מפורש במשנה אחרינא, הן הא דאחרים רואין אותן דהשחיטה כשרה, והן הא דהרואה חייב לכסות, מה בעי הכא לאשמעינן ומכ״ש דסיפא באוא״ב היא אינה צריכה, דפשיטא דאסור לשחוט אחריהן כיון דשחיטתן כשרה. ופלא תראה דהטור בסימן ט״ז וכ״ח מביא הני דינים דבאחרים רואים אותן חייב משום אוא״ב בשוחט אחריהם וכן חייב לכסות דם שחיטתן אבל הרמב״ם ז״ל השמיט את שניהם, וע״כ משום דפשיטא ומשנה שאינה צריכה היא, אלא דא״כ קשי׳ על רבנו הקדוש למה הביא הוא דין דא״צ, אשר הרמב״ם ז״ל השמיטו מחמת רוב פשיטותו. אבל דע דלפי מה שבארתי לקמן שם המשנה דקתני ראה אחר חייב לכסות, אין ללמוד על שחיטת חשו״ק דחייב אחר לכסות, דאם נאמר דמצות כסוי גמר השחיטה אין החיוב לגמור אלא אי איכא התחלת המצוה ולא גמרה, שוב חייב כל מי שרואה לגמרה מצד ערבות משא״כ בחשו״ק דהוה כמתעסק דאין כאן התחלת מצוה כלל, וליכא כאן שוחט אלא נשחט, הוו״א דגם אחר פטור, אבל בבריית׳ דדריש מואומר אל בנ״י שהוא אזהרה על כל ישראל דודאי לא צריך קרא מיוחד ע״ז, דמצד ערבות חייב הרואה לגמור מה שפשע בו חברו והניחו בלי גמר, אלא דקרא אתא אפילו ליכא שוחט המתחיל חייב לכסות, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל דכסוי מצוה בפ״ע ואינה תלוי׳ בשוחט בלבד, ור״ל דאף דליכא שוחט איכא כסוי, ולכן גם בחשו״ק צריך אחר לכסות. וזאת אתא התנא להשמיענו ואגב כסוי נקט נמי בסיפא באוא״ב האי דינא אף דשם ודאי א״צ. ואולי גם באוא״ב י״ל דהוו״א דוקא בדאיכא שוחט דלא תשחטו כתיב, אבל בדליכא שוחט כגון חשו״ק או במתעסק. אז פטור השני. אולם הרמב״ם ז״ל שכתב שם וגם באוא״ב דחשו״ק ששחטו בינם לבין עצמן ליכא מצות כיסוי ולא איסור אוא״ב, ומכללא נשמע דבאחרים רואים אותן חייב משום אוא״ב ובכיסוי לא חש להביא האי דינא בפירוש כנלפע״ד ודו״ק.
פו. שם גמרא ורבנן מ״ש רישא דלא פליגי ומ״ש סיפא דפליגי. הקשה הלב ארי׳ הרי שנא ושנא לרבי דסתם לעיל באוא״ב כר״מ דששא״ר ש״ש, ובכסה״ד כר״ש דלא שמיה שחיטה משום דאשר יאכל כתיב, וא״כ האי שחיטת חשו״ק דספק הוה ובמקום חזקת איסור דלכ״ע אסור מן התורה, ולא קרינן בי׳ אשר יאכל לכן לכ״ע פטור מכסוי, משא״כ באוא״ב אע״ג דאסור באכילה חייב בששא״ר וה״ה כאן בספק שחיטה דאסור עכ״פ לשחוט אחריהן מספק והביא דעת הב״ח דבכל ספק בשחיטה שאירע פטור מכסוי מטעמא דאשר יאכל כתיב והאי אסור באכילה מה״ת עיי״ש.
פו. ולפע״ד לא נראין הדברים דכל דקמא שמי׳ גלי׳ דראויה לאכילה חייב בכסוי, כי לאו כל אנפין שווין בהא דבעינן ראוי׳ לאכילה למשל בעירוב או במבשל ביו״ט כל שאינו ראוי׳ לאכילה אפילו מצד ספק אין עירובו עירוב, וגם חייב אבישול ביו״ט, וכן בקרבן פסח דשכח מה שאמר לו רבו, אם קודם זריקה שכח הוה אינו ראוי׳ לאכילה מחמת ספק כבפסחים פ״ח ע״ב, אבל כגון הכא דבעינן ראוי׳ לאכילה לחייב בכסוי לא בעינן ראוי׳ לאכילה ממש דלאו משום דסופו להיות נאכל חייב בכסוי׳ אלא הוה כמו אתרוג דאינו יוצא, אלא אם הוא ראוי׳ לאכילה ובכעין אלו לא אמרינן דספק כודאי אינו ראוי׳ דהא לא בעינן כלל שיבא לידי אכילה כמו בפסח דאיכא מצוה באכילת פסחים וכן בעירוב דקובע מקום במקום שיסעוד וכן מבשל ביו״ט דהותר רק לאו״נ. ובמ״א הארכתי בכל זה. ותדע דכן הוא דאם כדברי הב״ח ז״ל גם באסור מדרבנן לאכול מקרי אינו ראוי מה״ת, עיין מל״מ ריש פ״ז מתרומות ובשעה״מ ריש פ״ח מלולב, איך קאמר בגמרא לעיל דלמ״ד אין שחיטה לעוף מה״ת, בנוחר ומעקר צריך לכסות, ואמאי הא סכ״ס אינו ראוי לאכילה הוה אלא ודאי דכאן כל שאפשר להיות ראוי׳ חייב לכסות ודוק. (וממה שכתבתי לעיל לענין שוחט וצריך לדם לכאור׳ יש סתירה אבל יל״י).
פו. והנה הסוגי׳ הלזו כולה מוקשה מרישא ועד גמירא ואין יוצא ואין בא בה כאשר אסדר לפניך החמורות העצומות אשר נופלת בה:
פו. א׳) קושית התוס׳ דאיך אפשר לאמר דמשום שלא יאמרו שחיטה מעלייתא היא, נתיר לאו דאוא״ב בקו״ע, וע״כ כתירוצם דידע הש״ס דמשום דרוב מעשיהם מקולקלין מעיקר הדין היה פטור מלכסות, ומותר לשחוט אחריהן אלא דשלא נחמיר להטעין כסוי צריך ליתן טעם שלא יאמרו, וא״כ ה״ה באוא״ב. ועיין בלב ארי׳ שהביא בשם הריטב״א ז״ל דבאמת רק משום חומרא בעלמא ס״ל לחכמים דצריך כסוי ואסור לשחוט אחריהם, וכן משמע מלשון הש״ס דקאמר בעלמא רבנן לחומרא. אלא דא״כ הקשה הלב ארי׳ מה פריך אלא ר״מ מאי טעמא, הלא כבר הטעם אמור כדי שלא יאמרו שחיטת חשו״ק שחיטה מעליתא היא, עיי״ש מה שנדחק בזה. ובסוף דברנו ישבנו קושי׳ זו בטוב טעם, אלא דבאופן אחר קשה דלמה לי׳ טעמא כלל לר״מ, כיון דמעיקר הדין פטור והלא הגמר׳ לא חידש לנו בזאת מידי רק דאמרו דלר״מ מעיקר הדין פטור וזאת כבר ידענו.
פו. ב׳) ויותר קשה לי דר״מ ורבנן פליגי כאן מהיפך להיפך דר״מ דחייש למעוטי מותר לשחוט אחריהם, ולרבנן דלא חיישו אסור, אתמהה!
פו. ג׳) דקאמר בטעמא דר״מ משום דמחייב היה ר״מ על שחיטתן משום נבלה, וע״ז מקשה מ״ט, א״ר אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים. מלשון זה מוכח דרבנן לא פליגי על הא דרוב מעשיהם מקולקלים. דהרי לא אמר דר״מ ס״ל רוב מעשיהן מקולקלין, אלא דכן הוא אליבא דכ״ע. ותדע דר׳ יעקב אר״י לא קאמר אלא דר״מ הי׳ מחייב על שחיטתן משום נבלה, וע״ז בודאי פליגי רבנן וכן מוכח זאת מן המשנה עצמה, דקתני ומודים חכמים לר״מ שאינו סופג את הארבעים, ואי ס״ד דמודים דלוקה משום נבלה על אכילת שחיטתן, יותר הול״ל דמודים חכמים דלוקה משום נבלה, אבל למה לא קאמר ר׳ יעקב אר״י דטעמא דר״מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין אי רבנן פליגי עלי׳ וס״ל דאינו כן.
פו. ד׳) וממילא נצמחת הקושי׳ העצומה שבתוס׳ ד״ה מ״ט דרבנן דלמה לא ילקה לרבנן משום נבלה, דלא די הוכחתי דלעיל דמשמע דהאי רוב מעשיהן מקולקלין הכל מודים, וגם קשה לאמר דר״מ ורבנן פליגי במציאות הקשה הרש״ש מודין מאי ס״ל לרבנן אי ס״ל רוב מעשיהם מתוקנים למה לא נאכל משחיטתם ואי ס״ל פלגא ופלגא למה לא יתחייב על שחיטתן משום נבלה כיון דספק במקום חזקה מוקמינן אחזקה. ואפילו נאמר כדעת הרשב״א ז״ל לעיל ט׳ דבמקרה הנעשה ומספקינן על המעשה לא שייך חזקה, מ״מ אמרינן חזקה שלא נעשה מעשה מתוקנת עיי״ש מש״כ בזה באריכות.
פו. והתוס׳ שתרצו בזה דרבנן מספקא להו אי רוב מעשיהן מתוקנים או מקולקלים והשתא לא מהני החזקה מידי, לא זכיתי להבין דכל ספק דעלמא דמוקמינן אחזקה הוא כן דלא ידעינן לאיזו צד הרוב נוטה כי כל דבידי שמים א״א לצמצם ולאמר דמחצה הכי ומחצה הכי, ואדרבה בטח אנו יודעים דלאו בצמצום הוא וכמש״כ התוס׳ לעיל כ״ח ע״ב ד״ה לפי שא״א לצמצם, אלא כל שאין אנו יודעים להיכן הרוב נוטה מקרי אצלינו ספק השקול, והחזקה מכריעה הספק לצד החזקה לאמר דעכשו כך היה, כדי להעמיד הדבר בחזקתו, וא״כ דברי התוס׳ בזה נפלאים בעיני הרי דבשום אופן אין לאמר דר״מ ורבנן פליגי במציאות הרוב הלזה ובמה פליגו?
פו. ה׳) דקאמר בגמר׳ דרבנן אכולה מלתא פליגי, וזה פלא דבמשנה לא קתני הכי אלא דבכסה״ד לכ״ע פטור מלכסות, ורק באוא״ב מביא פלוגתא דר״מ ורבנן והגמר׳ לא הגיה במשנה מאומה, ועיי׳ בחדושי החת״ס ז״ל מה שנדחק בזה.
פו. ו׳) והוא היותר זר בעיני, דמסיק דהורה רבי כר״מ והורה רבי כרבנן, והוכיח דאחרינייתא הא דהורה רבי כר״מ, וכן אקבע הלכתא ברמב״ם וש״ע, ויאמר נא כל מי שרגיל בדרכי הש״ס, איה נמצא כמו זה דבמשנה שנה רבי ר״מ וחכמים, ור״מ לקולא וחכמים לחומרא, דפשיטא ופשיטא דהלכה כמותם, וחזר רבי אח״כ, ומה ראה רבנו הקדוש על ככה, לחזור מהוראתו כחכמים ולחומרא ולקבוע אח״כ הלכה כיחידאי ולהקל, אם כל עיקר הפלוגת׳ כפי שפרשו התוס׳ והראשונים ז״ל, אי רוב מעשיהם מקולקלים או רק ספקא הוה אי רוב מתוקנים או מקולקלים, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו צריך להודות כי סוד כמוס איכא הכא שנעלם מאתנו.
פו. אבל לפי הצעתינו בפתיחה בעיקר א׳ וד׳ תתגלה המכסה ויתמלא הבית אורה, דהנה כפי שהוכחנו ר״מ כרי״ש ס״ל דנחירה לא אשתרי כלל, ולדידי׳ כל פסולי שחיטה אפילו במקצת השחיטה נבלה הוה, דהרי לא שחט רובא כאשר בארתי שם, וא״כ שחיטת חשו״ק אע״ג דודאי דרכם לשחוט כדרך השוחטים מ״מ אין מדוקדקים על מקצת פיסול, כי לזה צריך התבוננות וזהירות יתירה שלא יקלקל השחיטה, וכמש״כ הרשב״א ז״ל בריש מכילתן בשחיטת כותי עיי״ש. ומכ״ש חשו״ק דאין דעתם שלמה שעלולים לקלקל במקצת. וע״ז אמר ר״מ מחייב על שחיטתן משום נבלה, ומשום דרוב מעשיהם מקולקלים. אולם חכמים דר״מ דכר״ע ס״ל, וקודם שנתקבלה חזרתו (דהרי כל המשניות נסדרו עוד בימי רבי כר״ע קודם חזרה משום דהאי והודה לו ר״ע לא נתקבל מיד וכמש״כ בפתיחה) אין פיסול במקצת ואפילו סימן אחד כלו בפיסול רק טרפה ולא נבלה, ובמקצת הסימנים רק דברי סופרים דאין לוקין, וא״כ אין לאמר דרוב מעשיהם מקולקלים ועלולים לנחור ולעקור ולא לשחוט כלל, דמהיכי תיתי. ולכן לרבנן חייב לכסות וגם אסור לשחוט אחריהם דהרי אין כאן נבלה רק טרפה ואסורה באכילה. וניהו דלר״ש גם בזה מותר לשחוט אחריהם דהוה עכ״פ ששא״ר מה״ת, ואפילו בפיסול במקצת דאינו אלא ד״ס מ״מ לענין זה כדאורייתא יחשב רק שאין לוקין עליה׳, דהרי תראה דהרמב״ם בפ״ב מהל״ש פסק דחולין שנשחטו בעזרה אינו אלא מדברי קבלה ומ״מ פסק דבחולין שנשחטו בעזרה פטור מלכסות, מ״מ הני חכמיו של ר״מ הן רבי וחבריו, דלענין ששא״ר סברו כר״מ דשמה שחיטה, ולכן פליגי וס״ל דאסור לשחוט אחריהם אבל בכסה״ד דס״ל לרבי כר״ש דששא״ר לא שמיה שחיטה משום דאשר יאכל כתוב, גם לדידי׳ פטור מלכסות. וא״כ ברישא קתני סתם דפטור מלכסות בין לר״מ ובין לחכמים, ולא מחד טעמא דלר״מ דס״ל ששא״ר ש״ש גבי כסוי פטור משום דהוה נבלה ממש, וליכא כאן שחיטה כלל, ולחכמים דהם רבי וחבריו דלא הוה נבלה אלא אסור מדברי קבלה וכמו חולין שנשחטו בעזרה לדעת הרמב״ם, מ״מ לפטור מכסוי סגי דהרי אסורה באכילה והוא כדאורייתא, אבל באוא״ב דס״ל לרבי וחבריו כר״מ דששא״ר ש״ש פליגי ואמרו דאסור לשחוט אחריהם, ומודים דאינו סופג את הארבעים דאפשר דנחרו או עקרו והוה ספק נבלה.
פו. וכל זאת קודם שקבל רבי החזרה דר״ע דהודה לקבלת ר׳ ישבב בשם ר׳ יהושע דכל פסול ואפילו במקצת השחיטה נבלה, אבל אחר חזרה זו פשיטא דיש לפסוק כר״מ הן בכסה״ד והן באוא״ב, ולכן הורה רבי תחלה כחכמים ואח״כ חזר להורות כר״מ, דהיינו לאחר שקבל דהודה ר״ע, כי רק בסוף ימיו או אחריו נתוסף במשנה האי והודה לו ר״ע, כי רק כאשר בארנו בפתיחה ובמקומו לעיל ל״ב עיי״ש.
פו. ועתה בין תבין דמתחלת הסוגי׳ כבר ידע מהא דרוב מעשיהן מקולקלים גם לרבנן, וכמש״כ התוס׳ אלא דבס״ד רצה למצוא טעם אחר לחלק בין כסה״ד לאוא״ב אבל כאשר מסיק דרבנן בתרתי פליגי, תו לא ניחא לי׳ בהא דקאמר לעיל דחששו שלא יאמרו, וכאשר באמת הקשה התרומת הדשן ז״ל על טעם זה, דהרי מכסין דם כוי בחול ואין חוששין להתרת חלבו, והלב ארי׳ רצה לחלק דשם בכוי הספק ידוע לכל העולם משא״כ כאן עיי״ש ולפע״ד לא אמר כלום, דהרי ביו״ט אין מכסין משום חשש התרת חלבו, ומ״מ בחול לא חששו דהכל יאמרו דמהיות טוב מכסין, ולא מפני שודאי בעי כסוי, וא״כ הכא דכוותי׳. ולכן קאמר בשלמא לרבנן לחומרא, ור״ל דחששו לחומרא דשמא פסולי שחיטה במקצת אין בו משום נבלה דהרי ממתניתן מוכח דלית בי׳ משום נבלה ודאית, וכמש״כ לעיל מדקתני ומודים חכמים דאינו סופג, ולא קתני רבותא יותר דמודים דסופג משום נבלה. וממילא עתה דזכינו לזה שוב אין תימא דלענין כסוי קתני סתם פטור משום דניהו דחכמים דס״ל כר״מ בששא״ר לגמרי אף בכסה״ד, חולקים גם ברישא לאמר דחייב לכסות אבל רבי דס״ל לגבי כסה״ד כר״ש דלא שמיה שחיטה שפיר מסתם קסתים דפטור, דעכ״פ ששאר הוה כנ״ל, ולכן לרבנן ניחא, אלא ר״מ מ״ט. אינו חוששת דלמא פסול שחיטה במקצת אשר לזה עלולים הני חשו״ק דאינו אלא אסור ולא נבלה וע״ז קאמר ר״י אר״י, דמחייב היה ר״מ מלקות משום נבלה דהוא כרי״ש ס״ל. ומה דפריך אח״כ מ״ט, והביא דר׳ אמי משום דרוב מעשיהן מקולקלין אע״ג דכבר ידע את זאת דגם לחכמים כן הוא דבזה ליכא שום חולק, לא הביא זאת אלא משום מה דקשי׳ לי׳ דלר״מ דחייש למעוטי גם אי הוה ס״ל פסולי שחיטה במקצת לאו נבלה נמי הוה מחייב משום נבלה משום מיעוט דשמא נחרו או עקרו ברוב הסימן. כך היה נראה לפע״ד נכון לפרש הסוגי׳ שתהא מוסכמת להאי פירוש האמתי במשנה, ובהא דהורה רבי וחזר והורה. אבל אם תמצא שהוא דוחק יותר מדי לפרש כן הסוגי׳, אני אומר הלא הרבה מן האמוראים לא נתרצו להא דאמר ר׳ יוחנן לתרץ המשנה דאלו טרפות דנשנה קודם חזרה, דהרי תראה שם ל״ב ע״ב דרבא ור״ל טרחו ליישב המשנה באופן אחר וא״כ י״ל דגם כאן לא בעו ליישב האי משנה באופן שנצטרך לאמר דחכמים דר״מ תפסו כר״ע קודם חזרה, עכ״פ לחומרא שלא להתיר לשחוט אחריהם. אבל ר׳ יוחנן בעל המימרא דהכא דאמר בטעמא, דר״מ משום דמחייב על שחיטתן משום נבלה ודאי כוון למה שבארנו דלדידי׳ דס״ל לעיל דמשנה דאלו טרפות נשנית קודם חזרה ה״ה דכולא מסכת כן נשנית, כי לא קבלו האי חזרה עד סוף ימי רבי או הרבה אחריו וכמש״כ רש״י ז״ל בשבועות דף ד׳ ע״א ד״ה לא זזה ממקומה עיי״ש במהרש״ש ודו״ק.
פו. ועפ״י דברינו אלה נבין דברי הרמב״ם ז״ל והם יהי׳ לי לראי׳ גדולה ועמוד חזק לסמוך עליו פירושי בסוגי׳ זו, דהנה מפי״ב מה״ש ה״ד כתב וז״ל: ״חשו״ק ששחטו בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהם, לפי שאין שחיטתם שחיטה כלל״ עכ״ל ובפי״ד הלכ׳ י׳ לענין כסה״ד כתב סתם פטורין מלכסות, ולא נתן טעם משום שאין שחיטתן שחיטה, ולא עוד אלא שהעלים עיקר הטעם דקאמר בגמרא, משום דרוב מעשיהם מקולקלים, דממה שכ׳ הרמב״ם דאין שחיטתן שחיטה (ומכ״ש לפי גרסתינו דהוסיף תיבת כלל, וכפי הנראה מאן דמחק תיבת ״כלל״ ברמב״ם הרגיש בזה ורצה לתקן בהאי מחיקה, כדי שנוכל לפרש כונתו בהא דאין שחיטתן שחיטה, משום דרוב מעשיהם מקולקלים, ולא חיישינן שמא שחט יפה. אבל לא הועיל בזה כלל, דאם לזה נתכוון הרמב״ם, גם בכסוי היה לו ליתן טעם זה, דהרי חכמים דר״מ בתרווייהו פליגי כפי הפירוש הפשוט וסברת התוספת) אין כוונתו לאמר דעפ״י הרוב מקלקלים אלא דלא תאמר דאית בי׳ עכ״פ ששא״ר, ויהי׳ אסור לשחוט אחריהם, קמ״ל דזה אינו דאין זאת שחיטה כלל. ואם כן מתפרש, ניחא מה דלא נתן טעם זה בכסה״ד דשם לא צריך דסגי לפטור אפילו הוה רק ששא״ר, אבל אי נפרש דכונתו מכח רוב מעשיהם מקולקלים, אין אנו חוששין ששחטו שפיר הרי גם בכסה״ד בעי האי טעמא לפטור מכסוי. הרי ברור לפניך דהרמב״ם ז״ל הי׳ מפרש כפירושנו דזה דרוב מעשיהם מקולקלים כ״ע מודים, והוא דבר פשוט וכמו שאמר ר׳ אמי הואיל ורוב וכו׳, ולא קאמר דס״ל לר״מ רוב מעשיהן מקולקלים, אבל מה דפליגו חכמים אר״מ הוא משום דס״ל דהוה עכ״פ ששא״ר וכר״ע קודם חזרה, אבל אחר שחזר ר״ע ורבי קבל לבסוף האי והודה לו ר״ע, שוב אין שחיטתן שחיטה כלל ומותר לשחוט אחריהם כר״מ, וברוך שבחר בהם ובמשנתם.
פו. עוד לאלקי מילין בהא דכתב הש״ך סימן כ״ח ס״ק כ״ד, דאם רצה לכסות דם שחיטתן אסור משום דחיישינן שיאמרו שחיטה מעליתא היא, וכתב דכן משמע מגמרא ותוס׳ וכ״כ הב״ח ואני בעניי אני רואה ההיפך מזה מדרך השקלא וטרי׳ שבגמר׳ דהנה משנה שלמה קתני דפטור מלכסות, אבל לא אסור לכסות, ואיך מניחה הרבותא הגדולה דאסור לכסות כדי שלא יאמרו וכו׳. אבל מה דקאמר בגמרא בס״ד דרבנן מודים ברישא דפטור מלכסות כדי שלא יאמרו, היינו דוקא אי רישא דברי הכל היא, אז נוכל לאמר כן בטעמא דרבנן דהם החמירו באוא״ב שלא לשחוט אחריהן אבל הקילו בכסוי כדי שלא יאמרו, ומה דלא קתני אסור לכסות משום דר״מ, דהוא לית לי׳ האי חשש שלא יאמרו, לכן לא מצי קתני אסור לכסות דזה אינו ד״ה. אבל כאשר מסיק דרבנן ארישא נמי פליגו, וא״כ רישא רק ר״מ אמרו, ולא קתני אסור אלא פטור הרי דר״מ לא חש לשמא יאמרו, ואיך נחלוק על ר״מ במקום דלא פליגו עליו חכמים. ובזה מיושב קושית הלב ארי׳ שהבאתי לעיל דלמה לא ניחא לי׳ להש״ס למימר בטעמא דר״מ משום שלא יאמרו, דזה א״א דא״כ אסור לכסות הול״ל, ודוק.
פו. רש״י ד״ה שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ששרצים מצויין שם, וטמא את העיסה שאנו רואים שנגע בה עכ״ל, והתוס׳ חולקים על פירושו ומפרשים דהתינוק ודאי טמא בלא״ה, מפני שנשים נדות מגפפות אותו, אלא דהטיפוח בעיסה ספק וע״ז קאי דאיכא למתלי דאדם נטל מן העיסה ונתן לתינוק.
פו. והנה יש לראות על פרש״י ז״ל לכאור׳ קשה מאד, לפי מש״כ הטו״ז יו״ד סימן א׳ סק״ו ויותר מבואר בריטב״א ז״ל, דכל טהרות שנעשו על גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דטמאות, אע״ג דהני טהרות היינו תרומה, כמש״כ רש״י ז״ל בגיטין, יש להם חזקת טהרה, ולמה לא נעמיד הטהרות על חזקת טהרה שלהן כמו שמעמידין הכלים על חזקתן דטמאים, וכתבו דהיינו טעמא משום דבשעת טבילת הכלים לא היו לפנינו הני טהרות, ולא נפקא להו מידי אי הכלים נשארו בטומאתן או לא, וממילא אמרינן דטמאים הם מחמת חזקתן, ולכן לעולם נגררו הטהרות אחר דין הכלים, משא״כ חזקת הכלים מהני שפיר על נידון המקוה, משום דעל זמן טבילתן אנו דנין, אם נסתלקה חזקה זו או לא, ואמרינן העמד כלים על חזקת טומאתן עיי״ש וא״כ הכא דהאי תינוק כבר הוחזק לן לטמא לפני נגיעתו בעיסה, חזקת העיסה מה בעי הכא הלא נגררת העיסה אחר התינוק. אבל לק״מ דדוקא שם במקוה שנמדד ונמצא חסר דמכח תרתי לריעות׳ אנו מחזיקין הכלים או האדם שטבל לודאי טמא, וכיון דלודאי טמא חשבינן להו, ממילא נגררו הטהרות אחרי הכלים והאדם, ולא יסתר מה שהחלטנו כבר לודאי טמא, משא״כ בהאי תינוק תלוי הדבר אי רוב כודאי יחשב או רק כספק, ובהא באמת פליגו ר״מ ורבנן דר״מ דחייש למעוטי, אפילו לא חייש רק מדרבנן וכמש״כ התוס׳ לעיל י״ב ע״א וכן לקמן בסוגי׳ זו, מ״מ טעמי׳ משום דס״ל דמה דאמרה תורה זיל בתר רובא בקושי התירה דרוב רק ספק עושה, אלא דנוטה יותר לצד הרוב מלצד המיעוט, וכיון דספקא הוה אלא דהתורה התירה האי ספק, אמר ר׳ מאיר דמדרבנן ראוי׳ לחוש למעוט, ושוב באיכא חזקה נגדו אפילו חזקה נולדה אח״כ, מ״מ אמרינן סמוך מעוטא לחזקה משום דגם עד עתה היה הדבר בספק ולא החלטנו לודאי, אבל רבנן סברו דרוב ודאי עושה וכיון דכודאי יחשב מה איכפת לן חזקה העומדת נגד האי ודאי. וע״ז מסיק הש״ס דניהו דלר״מ אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל לא לעשות מן המעוט ודאי אלא דעושהו ספק השקול, ובטומאה הספק מותר דתינוק כדבר שאין בו דעת לשאול חשבינן אבל באיסור אסור הספק. ובהצעתינו נמצא יישוב נכון לקושית התוס׳ ע״ב בד״ה סמוך מעוט לחזקה, דהקשו מהא דעשרה יוחסין פ״ו ע״א דאר״י שם דלרבנן עשו תינוק כמי שיש בו דעת לשאול, וקשה הא לרבנן בלא״ה שפיר מטמאין משום דלא חיישו למעוטא, ורובא וחזקה רובא עדיף. ולפע״ד נראה ליישב עפ״י דברי השמקב״צ ב״מ דף ו׳ ע״ב שמתרץ שם קושית התוס׳ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכם למה פטורין, ונכבשנהו דנניידו ויהיו חייבין במעשר, מכח כל דפריש מרובא פריש, ותירץ הוא ז״ל דאפי׳ אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עשירי ספק מקרי אלא דהתורה התירה ספק זה באיסורין דכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיות היתר ע״י ביטול ברוב, אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ״ל, ודבריו הקדושים לא נתפרשו דמה ענין נהפך האיסור להיות היתר לכאן, כיון דמכח כל דפריש מרובא פריש אתינן עלה. ועוד יותר קשה דהרי דבר זה אי רוב כודאי או רק כספק והתורה התירו, הוא באמת פלוגתת ר״מ ורבנן כמבואר שם בקידושין, דלרבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי, לכן לא סמכינן חזקה להדי מיעוט, אבל ר״מ ס״ל דרובא רק ספיקא שהתירו התורה בקושי וחייש ע״כ למיעוטי מדרבנן, וע״כ ס״ל סמוך מיעוטא לחזקה ועיי״ש בפרש״י ז״ל ותמצא כדברי, ואיך מתרץ השטמקב״צ קושי׳ התוס׳ אליבא דר״מ דלית הלכתא כוותי׳. אבל חדא קושי׳ מתורצת בחברתה, דהא דאמרי רבנן מיעוט כמאן דליתא לכאור׳ בעו הסבר גדול, דמהיכי תיתי נימא הכי, דאין ברוב מעלה על המיעוט אלא דזה רגיל יותר מזה, אבל לא שהמעוט כמאן דליתא מכל וכל, אלא דחכמים למדו דבר זה מביטול חד בתרי דשם אמרינן נהפך האיסור להיות היתר, הרי דהמעוט ברובא דאיתא קמן כמאן דליתא, ולכן מסתבר לאמר דגם ברובא דליתא קמן המיעוט כמאן דליתא, דהרי למשל ברוב בהמות כשרות אמרינן שפיר כל דפריש מרובא פריש בודאי משום דכל הבהמות שבעולם יחד כלם כשרים מכח ביטול חד בתרי. והנה כל זאת כשהמעוט הוא האיסור והרוב ההיתר, אבל בהיפך אם המיעוט ההיתר והרוב האיסור אז לא אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור וכמו שכתב הר״ן ז״ל בנדרים דדרכו של איסור להתבטל ואין דרכו של היתר להתבטל, וההסבר הוא דלעולם האיסור המציאות וההיתר ההעדר, ולכן המציאות יכול להתבטל ע״י הרוב להיות נעדר וכמאן דליתא, אבל להיפך להתחשב ע״י ביטול ולעשות מהעדר מציאות מהיתר איסור זאת לא אמרינן, אמור מעתה דגם כל דפריש מרובא פריש אינו מכח ודאי אלא משום דספק כזה התירה תורה משום אחרי רבים להטות. וזה כונת השמקב״צ ז״ל דהאי קפץ לדיר הוא הפטור וההעדר, ואנו רוצים לעשות מציאות ע״י ביטול דהיינו החיוב במעשר וזה א״א, וא״כ לעולם ספיקא הוה דרק במקום ששייך נהפך, דהיינו באיסור שנתערב בהיתר שם אמרינן כל דפריש מרובא פריש מכח ודאי אבל בהיתר לתוך איסור כמו הכא דפטור קפץ לתוך רובא דחיוב לא שייך נהפך וממילא דגם כל דפריש מרובא פריש נמי אינו אלא מספיקא, אבל התורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק, דהא במצוה איירינן ועיין בפתיחה כללית שדברנו מזה הרבה ודו״ק.
פו. ולפי האמור גם הכא בתינוק באשפה כפרש״י ז״ל הרי המעוט הטהורים שהם ההעדר, לעולם לא יתבטלו ברוב הטמאים שהם המציאות, וממילא גם כל דפריש מרובא פריש אפילו לחכמים דר״מ רק ספיקא הוה, והוה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אי לאו דעשאוהו כדבר שיש בו דעת לשאול. אלא דהתוס׳ לשיטתם דסברו דרוב ומיעוט דהכא מטפוח בעיסה מיירי לא מצי לתרץ הכי ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים