צה. דף צ״ה ע״א גמר׳ אמר רבי, בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן נאסר את כל המקולין עכ״ל הגמ׳, כפי הנראה מפי׳ רש״י ותוס׳ ז״ל, האי נכרי דזבין לי׳ האי טבח מן שור הטרפה, בעל מקולין הי׳ ולקחו כדי למכרו, והמקום ההוא הי׳ מקום שאין מכריזין או מקום שמכריזין ולא הכריזו היום, באופן שלא הי׳ רשאי למכור לנכרי מן הטרפה באותו היום, והוא עבר ועשה שלא כהוגן, אלא דמ״מ קאמר דלא נאסר שאר המקולין נכרים, מחמת חשש שמא גם לשאר בעלי מקולין מכר כמו שמכר לזה, אבל מאותו הנכרי שמכר לו פשיטא דאסור ליקח אפילו יש לו גם בשר כשר במקולין שלו כיון דאיתחזק אצלו טרפה, וללישנא בתרא אי לא דאמרינן דלצעורי קמכווין דמש״ה מותר נמי ליקח מאותו הנכרי, הוה אסרינן את כל המקולין, דהוה חיישינן כי היכי דמכר לזה מכר נמי לאחרינא, והנה יש לראות דסכ״ס למה נאסר כל המקולין בשביל בהמה אחת שנטרפה, דהא דאסרינן למכור אפי׳ טרפה אחת בעיר במקום שאין מכריזין, או דבשביל טרפה אחת מכריזין בעיר כדי שלא יקחו בכל המקולי נכרים, היינו משום תקנה להטבחים, דלולי זאת שאסרו ליקח לא הי׳ רשאי למכור טרפה לנכרי משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה והוא מה״ת דאסור לבטל איסור לכתחלה עיין ברשב״א בסוגי׳ דמכריזין לעיל, ובפתיחה שלי אבל כאן דהאי דמכר טרפה בלא הכרזה כבר עשה מה שעשה, ולמה נאסר מליקח בשאר מקולין אחר שכבר נתבטל, ואולי מאחר דזה שמכר הוה מבטל איסור לכתחלה, ולמי שנתבטל בשבילו אסרו חז״ל כמבואר ביו״ד סי׳ צ״ח, וא״כ הכא דהני מקולי נכרים שלוקחים כדי למכור לישראל כדרכן בכל יום תמיד, מקרי האי ביטול כמבטל בשביל הישראלים שרגילים ליקח אצל המקולין, אבל היותר נראה דהמקולין נמי קבוע הם, וכמש״כ התוס׳ בד״ה ובנמצא וכמש״כ המהרש״א ז״ל, וא״כ מדינא אסור ליקח מכולן ואע״פ דקבוע שאינו ניכר הוא, עכ״פ מדרבנן הוה לי׳ קבוע גם בכהג״וו.
צה. אולם הרשב״א ז״ל הביא בשם תוס׳ שיטה אחרת בזה, והוא דודאי לכתחלה ליקח אסור כיון דמהימן לן דמכר את הטרפה הוה לי׳ כמקום שמכריזין והכריזו אלא על מה שלקחו קודם שנודע קאמר דלא נאסר דכל שלא נודע בשעת לקיחה אע״פ שנודע אח״כ לא מקרי קבוע למפרע עיי״ש. והנה מה דמדמה זאת למקום שמכריזין והכריזו הוא פלא כמש״כ למעלה, דהתם תקנתא הוה כדי להתיר המכירה, אבל לא להציל את הלוקחין מאיסורא שכבר נתבטל, ואי משום קבוע קאמר הרשב״א הוו״ל לפרש כן. וגם דינו שהמציא דבלא נודע ליכא קבוע אפילו אם נניח לו שכן הוא (הרא״ה מפלפל עליו). לא הבנתי למה דן זה ללא נודע, דהרי נודע למוכר הטבח שמכר דמה שלא נודע להלוקחים, אי גם זה לא נודע מקרי אז גם בט׳ חניות איך קאמר דבלקח מאחת מהן דמקרי קבוע, דהרי ע״כ האי לוקח לא ידע בשעת לקיחה דבאחת מהנה מוכרים טרפות, דאטו ברשיעי עסקינן דידע והלך ליקח באחת בלי לשאול אי כשרה אי טרפה, ולכן דינו של הרשב״א לא שייך אלא בנודע איזה טרפות בסתר שלא הי׳ ניכר ונודע לשום אדם, עיין בפסחים פ״א ע״ב איזה טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום ומסתבר דהכא נמי דכוותי׳ הוא, וזה לפע״ד ברור עד שאני תמה שלא ראיתי מי שהרגיש בזה ודו״ק היטב.
צה. ע״ש גמר׳ אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור וכתבו התוס׳ דחומרא בעלמא הוא, ומשום עובדא דלקמן, אלא שכתבו האחרונים ז״ל, דבס״ד דבעל השקיל וטרי׳ ע״כ סבר דמדינא קאמר רב ולא שגזר הוא ע״י מעשה שאירע, דאל״כ מה פריך מכל הני משניות וברייתא שנשנו קודם גזירת רב ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל שרצה לתרץ בזה פסק הרמב״ם ז״ל ואני תמה מאד איך ס״ד דרב מדינא קאמר דחיישינן על בשר שהניח ומצאו אח״כ במקומו, על החלפה של עורבים. וכי לא ידע מכל הני ברייתות מובאות בפסחים דף יו״ד ע״א דפליגי בהניח תשע ומצא עשר או עשר ומצא תשע, אבל מצא המספר כמו שהניח לית מאן דחש להחלפה וגם בחסר ויתר כתבו שם התוס׳ דדוקא בקשורים יחד פליגו, אבל בלא״ה מה שחסר אחת אין זה מעורר אצלנו הספק שמא הני אחרינא ננהו, וכן פליגו התם רבי ורשב״ג בשדה שנאבד בה קבר אם מצא אח״כ קבר, אם חיישינן שזה קבר אחר והוא משום דלא ידעינן המקום כי נאבד מקומו. אבל כאן שמצא הבשר במקום שהניחו שנחוש להחלפה מהיכי תיתי, וע״כ חומרא בעלמא היא שחידש רב ומה פריך מט׳ חניות ומיתר משניות. ולעומת זה קשה גם להיפך דאם רב רק מצד חומרא גזר לאסור בשר שנתעלם מן העין איך קאמר בשם רב סתם, בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, דלשון זה משמע דדינא קאמר ולא גזרה שגזר רב, וכמו דלעיל דף ה׳ ע״ב דקאמר ר״ג ובי״ד נמנו על שחיטת כותי ואסרוהו, ומסתמא גם רב לא עדיף מר״ג הנשיא ולא הי׳ יכול לגזור מעצמו דבר גדול כזה, לאסור בשנמה״ע בלי למנות עליו חכמי דורו ואיך לא הזכיר זאת בכל התלמוד. ומה שנראה לפע״ד בזה הוא, דהרי מצינן הרבה פעמים בש״ס שדרכם היו לתלות גזירתם וחידושי דינם באילן גדול מדורות הראשונים, וכמו שסמכו דבריהם אל איזה מקרא שיהי׳ נראה כדאורייתא, כן עשו לתלות דברי אמוראים במשניות וברייתות הקודמין להם הרבה, כדי שיקובל הדבר בעם, ולכן שנה רבי דברי יחיד בלשון חכמים וכן מצינן בפסחים דף כ״ז ע״א דשמואל החליף רבי בחכמים, כדי לקיים ההלכתא כיחיד נגד רבים, וכאשר הארכתי בזה בכמה מקומות במכילתן ועיין לעיל בריש המסכ׳ בסוף האוקמתות מה שכתבנו בזה. וא״כ ה״נ חשו חכמי התלמוד אמוראי בתראי, דלא יקבלו גזירת רב ובית דינו שגזרו על בשנמה״ע, לכן אמרוה משמו בדרך החלטה דאסור, כאלו הוא גזרה ישנה מתנאי קמאי שעל זה שייך שפיר לומר אסור סתם, דהרי כבר אישתרש איסור זה מזמן כביר, וע״ז פריך מט׳ חניות וממשנה דמכשירין דמצא בה בשר חי דמהן נשמע דאין זה איסור קדום עכ״פ. ולא פריך מהני ברייתות דפסחים שהבאתי לעיל, דזאת פשיטא לי׳ דבשנמה״ע חומרא וגזירה דרבנן הוא, דמדינא פשיטא דלית כאן מקום לחוש אפילו בכולא טבחי נכרים, דכל שמצאו במקום שהניחו בלי שום שינוי ודאי האי שנמצא הוא שהניחו, אלא דרבנן גזרו, אבל מאחר דאמרו משמי׳ דרב דבשנמה״ע אסור, ע״כ גזרה קדומה הוא ואיך אפשר לפרנס הני ברייתא ומשניות, וע״ז קמדחי דאפשר לאוקמי בנמצא ביד עכו״ם ובעומד וראהו ולא דכן האמת, אלא דכיון דאין כאן הוכחה מוכרחת דגזירת בשנמה״ע ישנה הוי, שפיר קאמר בשם רב סתם אסור כדי לקבלו מני׳ כאלו הוא גזרה ישנה, אבל לעולם רב הוא דגזר על בשנמה״ע, ואמוראי בתראי אמרו משמו בלשון דמישתמע שנאסר מכבר, ולפ״ז יש לקיים הא דמתרץ החת״ס ז״ל הנ״ל דעת הרמב״ם ז״ל, דס״ל לפי האמת דרב גזר על בשנמה״ע, אין אנו צריכין לחלק בין נתעלם מן העין לנמצא ביד עכו״ם, ועיין עוד לקמן ודו״ק.
צה. תוס׳ ד״ה ובנמצא הלך אחר הרוב, וא״ת דבמקום שמכריזין והכריזו משום טרפה אחת אסרינן כל המקולין וכו׳, עד שמסיק לבסוף דתקנתא בעלמא הוא שעשו חכמים במקום שאין מכריזין שלא לקנות מן עכו״ם לכתחלה אע״פ שרוב טבחי ישראל וכו׳ עכ״ל, וכוונתם בל״ס למה שכתב הרשב״א ז״ל בסוגי׳ דמכריזין לעיל דכדי שנוכל למכור טרפות ונבלות לנכרי שהוא אסור מעיקר הדין משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, הוצרכו לתקן שלא לקנות בשר מן הנכרי. ומשמע להו דהאי תקנתא רק אלכתחלה הי׳ אבל מי שכבר קנה ומכש״כ בנתערב לו ואפילו חד בחד, כיון דרוב טבחי ישראל מוקמינן אעיקרא דדינא, ובאמת תמוה לומר כן, דהרי לא נקל במקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והכריזו, יותר מבשנמה״ע אחר גזירת רב, דאסרו אפילו בדיעבד ואפילו בתערובות חד בחד כדמוכח מעובדא דלקמן, וכאשר אבאר שם בתוס׳ ד״ה אסיק תרין ואולי גם התוס׳ לא כיוונו להתיר כשלקח, אלא לומר דעיקר התקנה היתה שלא לקנות וממילא מי שעבר ולקח אסרינן לי׳ דאם לא קיימי הא לא קיימי הא כמובן, ואיצטרך לכתוב כן כדי שנדע למה בט׳ חניות מותר בנמצא אע״פ דאחת מוכרת בשר טרפה, וא״כ או במקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והוכרז היום מיירי, ואיך מותר בשר הנמצא. וע״כ לומר דלא גזרו כך שלא לקנות מן הנכרי. אבל בשר מושלך הנמצא הניחו על עיקר הדין דסמכינן ארובא. אלא דמה שיש לתמוה הוא, דא״כ איך מוקי הש״ס לתרץ הא דרב בנמצא ביד נכרי׳ דאיך שרי זאת במקום שמוכרין טרפות במקולין הרי דשם איכא תקנה ע״כ שלא לקנות מיד עכו״ם, ודוחק גדול לומר. דגם זאת בעומד ורואהו קמוקי לי׳, דהרי הש״ס חידש זאת לקמן, משמע דבריית׳ דט׳ חניות מיירי בנמצא ביד עכו״ם ממש, ועיין בפלתי שהרגיש בזה ולפע״ד אין לנו מנוס אחר אלא לאמר דהאי ברייתא דט׳ חניות לפי מה דמוקי לי׳ בנמצא ביד עכו״ם, מיירי בסתם מקום דליכא שום תקנה ומדינא אסור למכור טרפה, ומותר ליקח מן הנכרי, והאי אחת המוכרת בשר טרפה הוא טבח נכרי שטובח ומוכר לנכרים, ומ״מ מותר ליקח מיד נכרי משום דרוב טבחי ישראל ודו״ק. ועיין בלב ארי׳ שמפרש דברי התוס׳ כפשוטן דאם לקח מותר בדיעבד ולפע״ד נראה כמש״כ.
צה. תוס׳ ד״ה הכא נמי כשנמצא ביד עכו״ם, וא״ת דאמר בפ״ק דפסחים ט׳ צבורים של מצה וא׳ של חמץ ואתא עכבר ושקל וכו׳ דמה לי נמצא בפי עכבר ומה לי נמצא ביד עכו״ם עכ״ל. התוס׳ לשיטתייהו בפסחים שם הקשו כן דס״ל דלאכילה קבעי, וא״כ לא נולד לן הספק רק כשמוציאם מפי העכבר או שנפל מפיו, ואז היינו הך דנמצא בשר ביד נכרי׳ אבל לרש״י ז״ל שפירוש שם כפשוטו דלענין להצריך בדיקה קמיירי, א״כ שאני עכבר בחמץ, מנכרי בבשר, דמיד כשלקח העכבר מן הציבורין נולד הספק לענין בדיקה וכדאמר שם לעיל שמא תטול חולדה בפנינו וצריך בדיקה אחריו, ועיי״ש בתוס׳ ותמצא שסידרו התוס׳ קושי׳ רק אחר שהביאו דעת הר״י החולק על רש״י ומפרש דלענין אכילה קבעי ודו״ק.
צה. ועתה בא וראה עד כמה נכנסו התוס׳ בדחוקים ודחוקי דחוקים מכח שיטה זו דבט׳ ציבורין לענין אכילה מיירי דע״י שיטה זו הוכרחו לומר דראה שלקח הנכרי מן החנות באמת אסור דמקרי נולד הספק במקום הקביעות כמו התם בעכבר, ומזה נצמח להם קושי׳ מפ׳ התערובות, דאיך מהני ניכבשינהו דניניידו, דהרי ראה כשניניידו מן הקבוע ונכנסו בדוחק גדול דמיירי באופן שלא ראה, וע״ז קשי׳ להו עוד ע״ס הדיבור, ועיין בלב ארי׳ מה שתמה עליהם. אבל כל זאת לשיטת רש״י ז״ל בפסחים דלענין בדיקה אחריו מיירי לא צריכין כלל, כי הכל יבא בשלום על מקומו בלי שום דוחק והוא דאפילו ראה ישראל כשלקח הנכרי מן החנות, כל שאין לו נפקותא בזה אין לומר דנולד הספק במקום הקביעות, דנולד הספק לא מקרי אלא כשצריכין לדון עליו, ולכן ניהו דבעכבר מקרי נולד הספק במקום התערובות, משום דיש להישראל נפ״מ אי חמץ אי מצה שקול כדי לידע אם צריך בדיקה אחריו, אבל בנכרי שלקח בשר באחת מן המקולין, אע״פ שראהו ישראל אבל כל זמן שלא לקחו ממנו אין לו נפ״מ ובזמן שלקחו יש לו נפ״מ כבר פירוש, דינו כנמצא ולא ראהו כי לא בראיי׳ תלי׳ מלתא, אלא אם בשעת לקיחה היה נפקותא, ותדע דהרי בלקח הישראל מן הקבוע פשיטא דלא ידע בשעת לקיחה שיש טרפה באחד מן המקולין, דאטו ברשיעי עסקינן שילך ויקח בשר בסתם מקולין בידעו שיש באחת מהן טרפות, דע״כ במקולין שנוכרים עוסקים בה מיירי, דאי בישראל לא הי׳ חשודים למכור טרפות לישראל חברו, וא״כ איך מקרי נולד הספק בשעת לקיחה, דלמי נולד הספק הלא לא ידע אז כלל שיש טרפות במקולין, וע״כ לא נולד לו הספק עד שנודע לו שיש באחת מן המקולין טרפה, והוא שכח באיזה מהם לקח, ומ״מ מקרי זאת נולד הספק במקום הקביעות, ומשום דעתה נולד הספק למפרע על הלקיחה, מפני שאז כבר אית לן נפ״מ לידע אם כשר או טרפה לקח, וא״כ הוא לק״מ מ״פ התערובות דשפיר פריך לכבשינהו דניניידי דע״י דנכבשינהו לא עשה מידי אלא דביטל הקביעות, אבל עדיין כולן אסורים דהרי בע״ח לא בטלו מדרבנן מפני חשיבותן, ותדע דלא עשה מידי בזה דהרי לבטל איסור לכתחלה ביבש איסור תורה הוא כמו שביארנו בפתיחה, ואיך פריך דנכבשינהו בידים אלא ודאי משום דבזה לא ביטול האיסור אלא הקביעות, וכיון דלא ביטל האיסור מה בכך שראה ביטול הקביעות דהרי לא הי׳ לו נפ״מ על שום אחד מהם, עד שאחר דכבר ניידו ניטל אחד מהם ואומר דמרובא פריש וזאת שפיר דמי, דלא שייך לומר נולד הספק בשעת הקביעות, דהרי אז כולן אסורות הי׳, ואיך שייך לומר דנולד הספק אז, דהאי ספק אי האי שור דפריש מן הרוב פריש או מן המיעוט, לא נולד רק עתה כשלקחו להפרישו מן הנייד, ולכן לא מקרי נולד הספק במקום הקביעות כך מתפרש הכל היטב לשיטת רש״י ז״ל בפסחים ודו״ק בכל זאת.
צה. אחרי כתבי מצאתי לי ראי׳ נפלאה וברורה בירושלמי שקלים פ״ז הלכ׳ ב׳ המובא ג״כ בפוסקים, והוא דאחר שהביא הברייתא דט׳ חניות דבלקח מן הקבוע חושש לטרפה ובנמצאת הולכין אחר הרוב, א״ר יוחנן שם הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא, פי׳ ומותר דהולכין אחר רוב הטבחים, ופריך ממעשה שאירע דחד ארמאי הי׳ חותך מן סוסי׳ ונפיקן לברא למכרו וא״ר יוסי דר׳ יוחנן רביה ג״כ בראה אותו יוצא ממקולין של ישראל עיי״ש.
צה. והנה ע״כ מיירי דלא ידע ישראל אם מחנות שמוכרין טרפה או משאר חניות יצא, דאי בידע דמחנות של כשרות יצא מאי למימרא ולא עוד אלא דר״י הלא כנמצא בפלטיא קאמר וע״כ דאשמעינן דכמו דבנמצא בפלטיא סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, כמו כן בנמצא ביד נכרי כן, וכיון דמיירי בראה יוצא מחד מן המקולין הרי ראה שלקח מן הקבוע, ואיך נאמר כאן כל דפריש מרובא פריש כמו בנמצא בפלטיא, אלא ודאי דכל זמן שלא הי׳ נפקותא לישראל במה שלקח הנכרי, אע״פ שראהו יוצא מן המקולין דין בשר שנמצא יש לו וזאת אתא ר״י לאשמעינן ולאפוקי משיטת התוס׳ דראה לחוד גורם לעשותו ספק נולד במקום הקביעות והוא ראי׳ שאין עליה תשובה ודו״ק היטב.
צה. מהדורא בתרא בסוגי׳ דבשנמה״ע
צה. בעברי עוד הפעם בעין עיוני על סוגי׳ העמוקה הלזו האיר ד׳ עיני וראיתי אור בהיר אור מצחצח ורק ע״פ פירושי זה אנו הולכים בהרחבה בכל שקיל וטרי׳ בלי דוחק כאשר אבאר, ואסדר תחלה מה שיש מן החומר בסוגי׳ זו עפ״י פירוש רש״י ותוס׳ והוא:
צה. א׳) אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. דבר פשוט הוא דרב החמיר חומרא יתירה לחוש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא דמצא במקום שהניח, ועד כאן לא פליגי תנאי בפסחים דף יו״ד אלא בהניח מנה ומצא מאתים או בהיפך, ורק בקשורים יחד וכמש״כ התוס׳ שם, אבל מצא כמו שהניח מאן דכר שמי׳ שיהי׳ חשש אהחלפה, והרי בתרומה וקדשי׳ דפוסל היסח הדעת, חיישינן על נגיעת טומאה ומשום דכתיב ומשמרת תרומתי, אבל על ההחלפה לא חיישינן, אע״ג דבעי שימור וע״כ דרב חומרא יתירה החמיר לאסור בשר בהיסח הדעת, שמא הוחלש בנבלה, וא״כ קשה מאד מה פריך לי׳ ממשניות וברייתות שנשנו מכבר ובמה שכתבתי למעלה דמלשונו דקאמר אסור משמע לי׳ עכ״פ דהוא גזרה קדומה לא נתקררה דעתי, דעדיין אין מקום להקשות דאפשר דהני נשנו קודם האי גזרה ומשנה לא זזה ממקומה, ואין זה כמו בשאר מקומות שמתרץ תחלה בשאר אופנים ורק מצד הדוחק מסיק דמשנה נשנית קודם ולא זזה ממקומה (עיין לעיל דף ל״ב ע״ב ובמה שכתבתי שם בזה) דבכל הני מקומות חזרה הוה, וממילא בטעות נשנו והי׳ מן הראוי לתקן הטעות אבל כיון שכבר הי׳ שגור כן בפי החלמידים לא הי׳ יכול רבנו הקדוש לשכחה, אבל כאן בגזרה לא בעו המשניות הקודמים שום תיקון דבלא״ה כל גזרה דלא נתקבלה ולא נתפשטה בתוך העם לאו גזרה היא, וכל שנתקבלה ונתפשטה לא תתבטלה בשביל שבמשנה שנשנית קודם הגזרה שנוי׳ היתר, ולכן כאן אין שום מקום קושי׳ ממשנה או ברייתא השנוי׳ קודם האי גזרה, שלא זזה ממקומה גם אחר הגזרה.
צה. ב׳) תירוץ הש״ס נמצא ביד עכו״ם שאני אין לו מובן, ניהו דביד עכו״ם שפיר משתמר מן העורבים שלא יחליפוהו, אבל האי עכו״ם שמא מן העורבים דשדו קיבל. וכמו מעשה דלקמן דשדו עורבים כבדי וכוליתא במעלי יומא דכפורי, וק״ו הוא אם חיישינן להחלפת העורבים על בשר שהניח והעלים עינו ממנו, מכש״כ דבנמצא ביד גוי דניחוש שמא ממה שהביאו העורבים בא לידו. וממה שכתב רש״י ז״ל שהיתה בחזקת משתמר נראה דהרגיש בקושי׳ זו ורוצה לתרץ זאת ולומר דמוקמינן האי בשר שהיתה בחזקת משתמר כמו שהוא עתה ביד אדם כך הי׳ מלפנים, ובא לו מיד אדם המשמרו ולא מן השוק, אלא דאם מכח חזקה זו לא ניחוש שהגוי מצאו בשוק מכש״כ דמצאו במקום שהניחו דאיכא חזקה טובא דכאן נמצא וכאן היה, ומהיכי תיתי הוחלף ע״י עורבים שלא ראינו, וזה תימא רבתא.
צה. ג׳) על קושי׳ האחרונה ממשנה דשקלים דנמצא בגבולין אברים נבלות חתיכות מותרות, קמתרץ מידי הוא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה ולוי אמר מותרות באכילה, וכאן הקשו האחרונים ז״ל הרי דרב בפי׳ אוסר בשר הנמצא במקום טבחי ישראל משום חשש עורבים שהביאו מרובא דעלמא, ואיך מסיק מיד דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וק״ז בעהחת״ס ז״ל כתב, דבאמת כאשר מסיק דמכללא איתמר גם זאת דמפרש רב האי חתיכות מותרות משום נבלה ג״כ לאו בפירוש אמרו אלא מכללא, ודבר גדול דיבר הנביא בזה, אלא בלא״ה קשה לשון הש״ס דקאמר דמידי הוא טעמא אלא לרב וכו׳ דכל מקום שמצינן כן הוא על אופן דדין חדש מיישב הקושי׳, אבל כאן הלא רב כדי לתרץ דינו דבשנמה״ע הוכרח לפרש האי מותרות דלענין טומאה קאמר. וא״כ האי מידי הוא טעמא אלא לרב אינו מדוקדק, והכי הוול״ל רב מתרץ לך דמותרות משום נבלה קאמר ואיתמר נמי הכי וכו׳.
צה. ד׳) הקשו ג״כ האחרונים ז״ל, הלא לקמן קאמר רב דאל תהי שוטה בחרוזים, הרי בפירוש אוסר בשנמה״ע דחרוזים ודאי לאו סימן הוא במקום דבעי היכר מדינא, וכמו שהביאו התוס׳ לקמן מגמ׳ ארוכה באלו מציאות, ורק לגבי חומרת בשנמה״ע מהני סימן כל דהו כמו חרוזים, ואיך קאמר דרב לאו בפירוש אתמר ודברי הראש יוסף ז״ל בזה אינם מובנים לי.
צה. ה׳) ממה דאמר רב, עבדי נמי הכי ואסרינהו ניהלי, איך נשמע דאוסר בשנמה״ע וחייש להחלפה, דשאני התם דמצי תרי במקום חד וכפי הנראה הרגישו התוס׳ בזה, אלא דקשי׳ להו יותר דממה דקאמר עבדי נמי הכי, אדרבה מוכח דאלו עלה רק חדא לא הוה אסור לי׳ ומתרצים בדוחק גדול, דהרי ראה שלא היה שם עורב ולמיחש שמא קודם לכן שדא עורב ראש במים אין כאן חשש, דא״כ הוה לי׳ לעלות שניהם דמהיכי תיתי שלו נאבד במים ואידך עלה, כך מתפרש תירוצם ומי לא יודה שזה דוחק גדול, דאם חיישינן להחלפה במקום דליכא שום ריעותא למה לא ניחוש גם כאן שהי׳ במים ראש אחר ואדרבה דדרך המים להולך מה שנזרק בתוכו להלאה, ולכן עד שהביא הסל, שט ראש שנפל ממנו להלאה וראש אחר שבא ממקום רחוק אירע עתה לכאן ועלה בסל שלו, אבל אם יהיבנא להו לומר דלא נשמע להיפך, אבל עדיין קשה מנ״ל דאלו הוה מיתרמי בראש אחד ולא ראה אם לאו עורב הי׳ כאן דהוה אוסר, דדילמא דוקא משום דעלו תרין, ואיכא כאן בטח ראש חדש שלא ידע מאין בא, אי מכאן ואי מעלמא, ואין כאן אפי׳ מכללא דרב חייש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא והוא קושי׳ עצומה שאין למעלה הימנה. ולא עוד אלא דקשה לי דע״כ כאן בהאי עובדא איך חש לבשנמה״ע כלל דהרי בחרוזים קאמר רב בעצמו דהוה סימן לגבי חומר׳ דבשנמה״ע, וא״כ ה״ה חתיכה מסויימת כמו ראש ורגל דהוה סימן, דעיין שם בב״מ דף כ״ג ע״ב דכמו דפריך אחרוזים דלהוי סימן להחזיר אבדה, כמו כן פריך אחתיכות דלהוי סימן או דדפקא או דאטמא, הרי דשווין הן חרוזים או חתיכות מסויימת דשניהם לגבי אבדה דבעינן סימן גמור לאו סימנים נינהו אבל לגבי חומרת בשנמה״ע גם שניהם סימנא הוה דמ״ש הא מהא דבעי ר״ה מרב בחרוזים ולא בעי בחתיכות משום דשם במתני׳ חרוזים קתני ברישא, נקט הוא נמי חרוזים אבל אה״נ דבעי נמי בחתיכות ותדע דע״כ חרוזים וחתיכות שוות הן דאם תאמר דחרוזים הוה עדיף מחתיכות למה סידר התנא שם דקתני הרי אלו שלו חרוזים תחלה ואח״כ חתיכות דהוה זו ואצ״ל זו והוו״ל להקדים חתיכות ואח״כ חרוזים אלא ודאי דשווין הן ורב לא גזר רק אחתיכות בשר בעלמא דלא ידע מאיזה חלק הבהמה הוא אבל בידע דראש או רגל או מאטמא הוה סימן וכאשר פריך רב איך אכל בשרא ומשני בסימנא כי הא דרבה בר״ה דמחתך לי׳ אתלת קרנא לכתחלה ודאי עשה סימן גמור אבל לאסור בדיעבד ודאי דסגי בסימנא דחתיכה מסויימת כמו דסגי בחרוזים ויותר נראה לומר דהש״ס טרם שמסיק דרב פשט לי׳ לר״ה דחרוזים הוה סימן לרווחא דמלת׳ קאמר דעבד סימנ׳ מעלי׳ אתלת קרנא אבל לעולם בהיכר חתיכה מאיזה חלק הבהמה הוא ג״כ שפיר דמי ועיין באות שאח״ז ודו״ק.
צה. ו׳) ממעשה דרב דקאזיל לבי׳ רב חנן חתני׳ וכו׳, ולא עלים רב עיני׳ מיניה דהאי חיותא דתלי׳ הקשו בתוס׳ דמכאן מוכח דרב אסר בשנמה״ע, ותירצו דדלמא רוב טבחי עכו״ם היו שם, ושפיר קמתמה הראש יוסף ז״ל דמה בכך דרוב טבחי עכו״ם, וכי חיישינן להחלפה דעכו״ם דהא יהי׳ נתפס כגנב, ורב רק לעורבים חושש אבל הביא בשם הת״ח דהי׳ מתירא דבהדי דאתיא כ״ע לאפי׳ שלא יחליפוהו הנכרים, או דמתירא שיצאו כולם ויהי׳ טרודים ולא יהא העכו״ם נתפס כגנב עכ״ל, סוף הדברים לא מצאתי בת״ח שלפני, אבל לפע״ד לא הועיל בזה כלום, דחשש החלפה בנכרי לא שייך אלא בנמסר לו דבר בלא סימן ולא יכול להחזיקו לעצמו, אז קאתינן עלה בחשש החלפה טוב ברע, אבל במקום דלא מסרנו לו מידי, אם אינו נתפס כגנב ונכנס לבית למה יניח אחרת תחתיה ואם יש לו מצי מחזיק בשניהם, ואולי ילי״ש זאת בשנאמר דמחליף כדי שלא יתעוררו בעליו לחזור אחרי הגנבה ויהי׳ נתפס אח״כ בגנבה שבידו, אבל סכ״ס גם בלא נתפס כגנב לחוש להחלפה בלי שום ריעותא, ודאי דאינו מדינו אלא משום חומרא דרב דחש בבשר שנמה״ע להחלפת עורבים, וה״ה ברוב טבחי עכו״ם להחלפת עכו״ם במקום דאינו נתפס כגנב, אבל בלא חומרא דרב, ודאי אין מקום לחוש שעכו״ם הי׳ לו בהמה בידו גרועה מזו והחליפה, דחשש זה ממש רחוק כ״כ כמו חשש דהחלפת עורבים, ולכן עדיין קושי׳ התוס׳ במ״ע, למה לא מדקדק מהאי מעשה דרב אוסר בבשנמה״ע מחשש החלפה, וזאת בפירוש נשמע ולא מכללא, ולתרץ כל זאת נראה לפע״ד לפרש הסוגי׳ לולי פרש״י ותוס׳ ז״ל באופן אחר והוא.
צה. דבעל מסדר הש״ס ידע שפיר מיד דרב דאוסר בשנמה״ע מצד חומרא שהחמיר הוא אוסר כן, וכמבואר בפירוש בירושלמי דשקלים דרב ראה דמקילין בענין לקיחת בשר מן הנכרים, והחמיר עליהון, אלא דירושלמי וגמר׳ דילן פליגו בטעמא דרב, דבירושלמי מוקי להא דאר״י שם דבשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטי׳, והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל, ומשום דמקשה לי׳ התם ממעשה שהי׳, דחד ארמאי מקטע מן סוסי׳ ומפיק לברא. ויש להעיר וכי משום דאירע שנכרי מכר נבלה שבביתו תו לא נסמך ארוב בשר כשר שבעיר, ומה חידוש מצא בהאי מעשה כדי לאסור בשר הנמצא ביד עכו״ם, ושנית קשה דאם חושש למיעוט נבלות שבבית נכרי, למה בנמצא בפלטי׳ מותר, ולא עוד אלא דהא דקאמר ר״י דנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטי׳ מותר נפרש כמו שאמר שם ר׳ יוסי תלמודי׳ דראו אותו יוצא ממקולין של ישראל, ע״כ הפירוש דלא ידעינן אם מרוב כשרים או ממיעוט טרפות, ובדאיכא אחת מוכרות נו״ט דאל״כ מאי קמ״ל, וכמש״כ למעלה בתוס׳ ד״ה ה״נ בנמצא, ואם כן הוא מ״ש ראה ומ״ש לא ראה, דהכא והכא איכא מיעוט נבלות ופלא בעיני שכל הפוסקים הביאו דברי הירושלמי וכדי ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל, ולא נתעוררו לפרשם, אבל לפע״ד נראה עפ״י מה שכתבנו לעיל דף ס״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה ודלמא דעוף טמא נינהו, דמש״ה לא סמכנו ארוב עופות טהורים משום דאיכא עשה דוהבדלתם ובעינן דוקא הבדלה ע״י סימנים ולא מהני כל דפריש מרובא פריש, וא״כ ס״ל לירושלמי דבמקום דאיכא חשש בשר טמא לא אזלינן בת״ר משום עשה דוהבדלתם ולא הביא האי מעשה דנכרי אחד מכר בשר סוסי׳ אלא משום שלא תאמר דגם העכו״ם נזהרים מבשר סוס וחמור דמאיס להם וגם למיעוט לא יחשב, לכן לרווחא דמלתא הביא מעשה שהי׳, ולכן מסיק דר״י לא התיר בשר הנמצא ביד גוי אלא בראו שלקחו מן המקולין באופן דליכא רק חשש שמא מנו״ט לקח ועל זה מהני הרוב וכמש״כ למעלה דלא שייך בנכרי לקח מן הקבוע והא דמתיר בנמצא בפלטי׳ אע״פ דבזה שוב איכא חשש בשר טמא שנפל מן הנכרי שיש לו נבלות הטמאים בביתו וכמעשה שהי׳ י״ל כיון דבעיר שרובא ישראל דרים בה הוה נמצא בפלטי׳ תרי רובא דמסתמא מישראל נפל שהמה רבים בעיר, ואת״ל שממיעוט הנכרים נפל הלא גם המה רוב בשר שבידם מן המקולין הוא, ובתרי רובא המיעוט כמאן דליתא, וכמבואר בכתובות דף ט״ו ע״א דמעלה עשו ביוחסין שלא לסמך ארוב כשרים אצלה, אבל ברוב העיר ורוב סיעת רחוקים מעלין ליוחסין, וע״ז קאמר בירושלמי דרב כי אתא לבבל וראה שמקילין בבשר שביד עכו״ם שאסור מדינא משום מיעוט בשר טמא, החמיר עליהם לאסור גם מה שנתעלם מן העין ולחוש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא, וממילא אין צריך לומר דעל עורבים שהביאו מעלמא חש, אלא החלפה שבכאן ע״י נכרי שיש בידו בשר טמא, ואולי משום לא פלוג גזר נמי בניכר שאין זה מן הטמאים, כל שאין לו סימן ואפשר דהוחלף אסרו, וממילא אוסר גם בשר הנמצא בשוק, אע״פ שיש תרי רובא ומשום לא פלוג אבל מן הברייתא דט׳ חניות וממשנה דשקלים דקתני חתיכות מותרות לא קשה דהרי חומרא דרב הוא שלא הי׳ בזמן הקדום.
צה. אולם הגמ׳ דילן דעת אחרת עמה, דגם היא ידעה דמה דאסור רב בשנמה״ע הוא חומרת עצמו שהחמיר, ובס״ד שהקשה עליו מהא דרבי דמקולין וטבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו״ם מותר, אולי באמת סבר דטעמי׳ דרב כירושלמי דהחמיר משום דראה מקילין בבשר שביד עכו״ם, וע״כ דבשר ביד עכו״ם אסור מדינא, אבל המתרץ דקאמר נמצא ביד עכו״ם שאני מגלה לך טעמי׳ דרב דלעולם בשר שביד עכו״ם המשתמר מותר דלמיעוט טמא לא חיישינן כמו למיעוט טרפות, אבל בבשר הנמצא איכא איסור מדינא והוא להיפך מסברת הירושלמי, ומטעם דחושש לרוב בשר דעלמא שהוא נו״ט וע״י עורבים המביאים, ואע״ג דאין זה מצוי, עיין בפ״י כתובות הנ״ל ד״ה שם ומדאורייתא, שכתב דאע״ג דלא אזלינן בתר רובא דעלמא נגד רוב שבעיר, אבל עכ״פ מיעוט עושה, ואם הוה פלגא בעיר מצטרף האי מיעוטא לפלגא, וא״כ ה״ה אם איכא רובא בעיר דעושה האי מיעוט בצירוף מיעוט שבעיר פלגא, וכן כתב הר״ן ז״ל לעיל בסוגי׳ דביצים, דף ס״ג ע״ב, דמיעוט טמאות ומיעוט טרפות מצטרפין להחליש הרוב, וכן הי׳ סברת רב דבשר הנמצא בשוק אע״פ שרוב בשר שבעיר כשר, אבל חשש הבאת העורבים מרובא דעלמא שהוא טרפות ונבלות מגרע הרוב, ועושה ספק ואסור, וכדי לחזק האי דינא דבשר הנמצא אסור מדינא ומשום חשש עורבים המביאים מרובא דעלמא, אוסר רב כל בשר שאינו ביד המשומר. וראה זה בפי׳ רש״י ז״ל דעל דינא דרב בד״ה אסור מפרש סתם שמא נתחלף בנבלה ולא הזכיר עורבים ואח״כ על המתרץ נמצא ביד עכו״ם שאני כתב אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו, ולא כמש״כ התוס׳ מיד על רב דטעמי׳ שמא עורבים חלפוהו, דהמקשן ודאי לא ידע מה״ט דעורבים מדפריך מבשר הנמצא ביד עכו״ם דאין כאן חשש עורבים, כיון דהוא ביד המשתמר, וחזקה אלימתא הוא דכמו שהוא עתה ביד המשתמר כן בא לידו מיד המשתמר. אלא דלפי דרכנו לא היה לי׳ לרש״י ז״ל לכתוב ״אבל בשר המונח וכו׳״ אלא ״אבל בשר הנמצא וכו׳״ כי עתה מאחר שגזר רב לאסור אפילו בשר המונח על שלחנו משום שהעלים עיניו ממנו, פשיטא דגם בשר ביד עכו״ם כמוהו, דמסתמא איכא העלמת עין במקולין וגם ברשות הגוי, דהרי תראה דהש״ס לא מצא מציאות על רב דהיכי אבל בשרא אלא בשעתי׳ ופרש״י מיד כשנשחט, או בצריר וחתום או בסימנא וא״כ בנמצא בשר ביד עכו״ם, ליכא חד מכל הני הרי דהוא בכלל איסור בשנמה״ע, ועיין בלב ארי׳ שנתעורר ע״ז, אלא דלפי דרכנו ניחא דכמו לדעת הירושלמי חומרא דרב הי׳ משום שמקילין בבשר שביד נכרי, אבל כיון דרב גזר על בשנמה״ע ממילא גזר גם על בשר הנמצא, אע״ג דזאת מדינא הי׳ שרי, כן נמי לתלמודא דידן דרב גזר על נתעלם מן העין משום בשר הנמצא בשוק, אבל גזירתו כולל ודאי גם בשר הנמצא ביד עכו״ם ולכן הוו״ל לרש״י ז״ל לפרש, אבל בשר הנמצא אסור מדינא מחשש עורבים הנוסף על מיעוט טרפות שבעיר, דמה״ט גזר רב גם על בשר המונח, אלא דאחר שגזר גם בשר הנמצא ביד עכו״ם אסור דגרע מבשר המונח על שולחנו כמובן, וכמש״כ בפוסקים ובזה יצא כנוגה צדקו של הרמב״ם ז״ל דפסק בין בשר הנמצא בשוק ובין הנמצא ביד גוי ואפילו נתעלם מן העין אסרו חכמים, דבין לירושלמי ובין לש״ס דידן אחר גזירת רב הכל אסור אלא דשני התלמודים פליגו בטעמא דרב אי משום דס״ל דבשר הנמצא בשוק אסור מדינא ולכן גזר אי משום דס״ל בשר הנמצא ביד עכו״ם אסור מדינא, ולכן גזר אבל לדעת שניהם אחר גזירתו אסור הכל כנ״ל, וזה תורת הרמב״ם ז״ל תורת אמת ומוסכם עם השכל. ועתה נשוב לפירוש הסוגי׳, ואחר שזכה דטעמא דרב משום דחשש לרובא דעלמא שמגרע הרוב שבעיר, והוא מדינא א״כ בשר הנמצא בשוק שאינו ביד המשתמר מדינא אסור, פריך לי׳ מט׳ חניות דקתני דבנמצא הלך אחר הרוב ומשני לי׳ דבנמצא ביד גוי קמיירי, דהאי מדינא קודם גזירת רב שרי, ואח״כ פריך לי׳ ממשנה דמכשירין מבשר מבושל ומתרץ לי׳ בעומד ורואהו, ואח״כ פריך לי׳ ממשנה דשקלים דשם תנן בהדי׳ דחתיכות הנמצאות מותרות, וא״כ מדינא בשר הנמצא מותר, ומה ראה רב לאסור גם בשר המונח על שולחנו מצד גזרה, ע״ז קמשני מידי הוא טעמא אלא לרב רב באמת מפרש האי מותרות דרק משום נבלה מותרות אבל באכילה אסורות מדינא, ומשום חשש רובא דעלמא שעשאו פלגא ובטומאה על פלגא לא החמירו לצרף תרי מיעוטא לגרע הרוב, אבל באיסור אכילה חששו מדינא וא״כ שפיר אתא רב לשיטתי׳ וגזר גם על נתעלם מן העין כנ״ל, וע״ז קאמר והא דרב ר״ל הא דאתמר דרב מפרש המשנה דחתיכות מותרות משום נבלה ולא באכילה, לאו בפירוש אתמר ולא כמו שפי׳ רש״י ז״ל דהא דרב אנתעלם מן העין קאי, והרי תראה דרש״י ז״ל הרגיש דהא דרב משמע דקאי אמאי דסליק מיני׳ ולא אדרב דלעיל, אבל לפי דרכנו שהוא דעת הרמב״ם ז״ל, האמת כן הוא דקאי על האי דרב דמפרש המשנה דחתיכות מותרות וקאמר דלאו בפירוש אתמר, אלא מכללא משום דבהאי עובדא אסר להני תרי רישי אבל אי הי׳ עולה חדא לא הי׳ אוסר, וע״כ או דהי׳ קודם גזירתו שגזר על בשנמה״ע, או דלפי שיטת התוס׳ בד״ה בחרוזים דסימן כל דהו מהני, ה״ה חתיכה מסוימת לגבי בשנמה״ע דמנחו במקום שהניחו מהני, אבל אסור משום דעלה עוד אחד עמו והוא מדינא משום דחושש ארובא דעלמא, הרי דמפרש ע״כ האי חתיכות מותרות, רק לענין טומאה ולא לאכילה אמרו. אבל מימרא דבשר כיון שנמה״ע אסור ודאי בפירוש אמרו, ולכן לא קשה מעובדא דקאזיל לבי רב חנן חתני׳ ולא ממה דקבעי לי׳ ר״ה בחרוזים מאי, דע״ז לא עלה על דעת הש״ס דלאו בפירוש אתמר דרב גזר על בשנמה״ע, ותמה תמה אקרא על רבותינו גדולי האחרונים ז״ל שסברו לתרץ הסוגי׳ באמרם דלמסקנא דהאי דרב דבשנמה״ע מכללא אתמר, הדר בי׳ מכל הני קושיות דלעיל, דהרי רב גזר על בשנמה״ע מכח האי עובדא דלקמן, אם הגירסא הלזו נכונה בתוס׳. דמי שמע גזרה חדשה וקשה כגזירת בשנמה״ע נלמד מכללא מעובדא דהאי גברא, ואשר הש״ס מסיק דמסתבר דפרוותא דעכו״ם הי׳ מדהשיב רב דאיסורא שכיחו טפי, והרי גזירת שחיטת כותים אמרינן לעיל דף ה׳ ע״ב דר״ג ובית דינו נמנו עליהם ולא קבלו הגזרה עד שבאו ר״א ור״א ועשאום כגוים גמורים, וכן שאר גזירות הי׳ נמנים עליהם חכמי הדור, ונשאו ונתנו בדבר עד שיצא איסור חדש לעלמא, והיתכן דגזירת בשנמה״ע שהוא גזרה כבדה עד דפריך הש״ס ורב היכי אכל בשרא, רק כלאחר יד נתהווה מעובדא שהיה ומכללא דלא ברירא לן כלל דגזר רב, והוא מן הנמנע, ואדרבה לפי פי׳ רש״י ותוס׳ ז״ל דדינא דבשנמה״ע שאסר רב נשמע מכללא דהאי עובדא ודאי דרב דינא קאמר ולא חומרא וגזירה שגזר הוא, דאם נאמר דרב גזירה ולא דינא קאמר אז פשיטא דרק בפירוש מצי אומר כן ולא מכללא, ולכן לרש״י ותוס׳ ע״כ רב דינא קאמר. ולכן תמהני מאוד על הב״י ויתר הפוסקים שתמהו על הרמב״ם ז״ל דאיך הניח סוגי׳ הש״ס דילן ופסק כירושלמי, דאפילו לפי שיטתם דהסוגי׳ דילן ס״ל דרב דינא קאמר, ולכן פריך לי׳ מכל הני משניות וברייתות, כיון דבירושלמי מבואר דרב גזירה קאמר, שהחמיר מעצמו, הלא הירושלמי נסדר בדורו או קרוב לדורו של רב, כמה מאות שנים לפני הבבלי וא״כ פשיטא דהוה יותר דסמכא לידע מה דקאמר רב, אי דינא או גזרה קאמר ואין זה דומה לשאר פלוגתות בסברא או בקבלה בפירוש המשניות דאנן אחרי תלמוד בבלי גרירן נגד הירושלמי, אבל במה שהעיד הירושלמי דרב אתא לבבל וראה מקילין והחמיר עליהן, אע״פ שהגמ׳ דילן לא ידע מזה וסבר דדינא קאמר רב, לא נדחה עדות ברורה של הירושלמי שנסדר אז בזמנו של רב, מפני השערת תלמודא דידן דדינא קאמר רב, וזה ברור ואמת, אלא דלפי פירושינו גם הבבלי לא עלה על דעתו דרב מדינא קאמר לחוש להחלפת בשר המונח על שולחנו לפי שהעלים עיניו ממנו, דזה דבר שאין הדעת סבלתו, דבעלי התלמוד טעו בהכא, אלא הפירוש האמיתי הוא כמו שביארנו, ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו תלי״ת וד״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים