בבלי כתובות — ב.

ב.בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי וְאַלְמָנָה לַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין.● 29
ב.גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.● 25
ב.יָכוֹל הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת יְהֵא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת? לְכָךְ שָׁנִינוּ: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי.● 17
ב.אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא?! הֵי תַּנְיָא וְהֵי לָא תַּנְיָא? הָא תַּנְיָא וְהָא תַּנְיָא! אֶלָּא: תָּלֵי תַּנְיָא דִּמְפָרֵשׁ טַעְמָא בִּדְתַנְיָא דְּלָא מְפָרֵשׁ טַעְמָא.● 19
ב.אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים — הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וְתִינָּשֵׂא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין? שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ.● 18
ב.וְעַכְשָׁו שֶׁשָּׁנִינוּ ״שָׁקְדוּ״, אוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ ״הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה״, הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנוֹס — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.● 14
ב.לְפִיכָךְ: חָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלְתָה הִיא אוֹ שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.● 13
ב.וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ מִיבַּעְיָא: חָלָה הוּא, מַהוּ? הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דַּאֲנִיס, וְהָכָא נָמֵי הָא אֲנִיס. אוֹ דִּלְמָא: הָתָם אֲנִיס בְּתַקַּנְתָּא דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן, הָכָא לָא.● 10
ב.וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָלָה הוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת: חָלְתָה הִיא, מַהוּ? מָצֵי אָמַר לַהּ: אֲנָא הָא קָאֵימְנָא, אוֹ דִלְמָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ: ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״.● 12
ב.וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״ — פֵּירְסָה נִדָּה, מַהוּ?● 8
ב.בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ● 8
ב:דְּלָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּלָא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ הָוְיָא, מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא נְשֵׁי דְּקָא מְשַׁנְּיָיא וִוסְתַּיְיהוּ — כִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ דָּמֵי.● 22
ב:פָּשֵׁיט רַב אַחַאי: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. ״לֹא נָשְׂאוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״לֹא נִישְּׂאוּ״.● 22
ב:הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּקָא מְעַכְּבָן אִינְהִי — אַמַּאי אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה? אֶלָּא לָאו, דְּאִיתְּנִיס כִּי הַאי גַוְונָא, וְקָתָנֵי: אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.● 17
ב:אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל אוּנְסָא, לָא אָכְלָה, וּדְקָא מְעַכְּבִי אִינְהוּ. וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״לֹא נָשְׂאוּ״, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא בְּדִידְהִי, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא בְּדִידְהִי.● 18
ב:אָמַר רָבָא: וּלְעִנְיַן גִּיטִּין אֵינוֹ כֵּן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין.● 15
ב:מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ גֵּט. מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט, הָא חָלָה — הֲרֵי זֶה גֵּט.● 16
ב:וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט, וְהִיא גּוּפָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.● 13
ב:אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה — הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם מַתִּי״, ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵחוֹלִי זֶה״, ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם.● 12
ב:דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִשְׁחָא. סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו.● 12
ב:וְאֶלָּא מִסֵּיפָא: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵת, וְהוּא הַדִּין לְחָלָה.● 8
ב:דִּלְמָא מֵת דַּוְקָא, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם!● 8
ב:אֶלָּא מֵהָא: דְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״אִי לָא אָתֵינָא מִיכָּן וְעַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא״, אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: לָאו שְׁמֵיהּ מַתְיָא.● 9
ב:וְדִלְמָא אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ שָׁאנֵי. דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי — אִיהוּ דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.● 6
ב:אֶלָּא רָבָא סְבָרָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר: מִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת. מִשּׁוּם צְנוּעוֹת — דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶהֱוֵי גֵּט,● 5
בבלי כתובות ב׳.
רש"יד'ת״"ת–ד'תתס״"ה (1040–1105)ראשונים
ב. מתני'בתולה נשאת ליום הרביעי - תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא:
ב. שפעמים בשבת - אבתולה קאי:
ב. בשני ובחמישי - אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (בבא קמא דף פב.) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה דף כח.) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמר' פריך ותינשא באחד בשבת:
ב. גמ'לפי ששנינו כו' - לקמן מקשי עלה:
ב. הגיע זמן ולא נישאו - לקמן בפרק אע"פ תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין. לפרנס קנדיר"ר בלע"ז. ולאלמנה שלשים יום:
ב. הגיע זמן - זה ולא נישאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל:
ב. אוכלות משלו - שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב"ד כדלקמן בפרק נערה (כתובות דף מו:):
ב. ואוכלות בתרומה - אם כהן הוא והיא בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו תרומה כדיליף (לקמן כתובות דף נז:) מוכהן כי יקנה נפש:
ב. לכך שנינו בתולה נשאת כו' - להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו:
ב. מריה דאברהם כו' - תמה על דברי רבו ואמר מריה דאברהם מה זה היה לשמואל לומר כן ועוד שחלה רב יוסף ושכח תלמודו ותוהה על דבריו הראשונים:
ב. תלי תניא בדלא תניא - תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה:
ב. ומקשינן לרב יוסף הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא - זו שנויה וזו שנויה:
ב. אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא - משנתינו טעמא מפורש בתוכה כדי שישכים לבית דין והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות:
ב. ותינשא באחד בשבת - כולה רב יוסף קאמר לה:
ב. ועכשיו ששנינו שקדו - ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת מעתה אותה ששנינו כו':
ב. לפיכך - רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו':
ב. הא קאימנא - הנני מזומן:
ב. נסתחפה שדהו - לשון מטר סוחף (משלי כח ג) נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון:
רי"ף
ב. לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדתנא בברייתא:
ב. (דף ה.) תני בר קפרא בתולה נשאת ליום רביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ותניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת:
ב. (דף ה:) איבעיא להו מהו שיבעול לכתחלה בשבת ומסקנא (דף ז.) והלכתא מותר לבעול לכתחלה בשבת רבי אמי שרא למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובה אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובה אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה כל ז' ודוקא אלמנה שנשאת לבחור אבל אלמנה שנשאת לאלמון אינה טעונה ברכה אלא יום אחד בלבד אלא הא דתניא שקדו על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי אי בבחור הא אמרת כל ז' ואי באלמון הא אמרת יום אחד אי בעית אימא בבחור ואי בעית אימא באלמון אי בעית אימא בבחור שבעה לברכה וג' לשמחה ואי בעית אימא באלמון יום אחד לברכה וג' לשמחה (דף ז:) דליכא בתולה דבצירה משבעה וליכא אלמנה דבצירה מיום אחד
ב. אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנא' (רות ד׳:ב׳) ויקח בועז עשרה אנשים ר' אבא אמר מהכא (תהילים ס״ח:כ״ז) במקהלות ברכו אלהים וגו' ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית אירוסין מאי מברכין ברוך אשר קדשנו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל תנו רבנן מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר רב
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
ב. מתני'בתולה - הא דלא קתני הבתולה כדתני האשה נקנית היבמה ניקנית (קדושין דף ב.) משום דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה (דברים כ״ב:י״ג) האשה הכתובה וכן היבמה אבל הכא לא קאי אקרא והא דלא תנן בפ"ק דקידושין (דף יד:) העבד עברי אף על פי דכתיב בקרא (שמות כ״א:ב׳) כי תקנה עבד עברי משום דא"כ ה"ל למתני העבד העברי שאינו דבוק ואין דרך הש"ס לדבר כן ומיהו גבי איש ואשה רגילים בכל מקום לשנות בה' אע"ג דלא קאי אקרא כמו האשה שהלכה (ביבמות דף קיד:) האשה שנתארמלה (לקמן כתובות דף טו:) האיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר ד' כח:):
ב. נשאת - הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש (קדושין דף מא.) לפי שעתה מקצר יותר ועוד דאי תנא הכי ה"א אפי' בעל כרחה כדמשני (שם דף ב:) גבי הא דפריך וליתני האיש קונה ועוד דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה:
ב. ליום הרביעי - ולא בליל חמישי כדאמר בפרק בתרא דנדה (דף סה:) דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא כ"ש אם יעשה נשואין בליל ה' דאיכא למיחש שיטרד בנשואין וכתובה ולא יבעול:
ב. שאם היה לו טענת וכו' - ואם תאמר הא תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמרינן בגמרא (לקמן כתובות ט.) אבל בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא אמאי תנשא ליום ד' ואומר ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מג' תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד' ובקונטרס פי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון וקשה לפירושו דאמרינן בגמרא (שם:) אמר אביי אף אנן נמי תנינא דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בתולה נשאת כו' מאי לאו דקטעין פתח פתוח והשתא היכי מייתי ראיה לפ"ה הא אע"ג דאינו נאמן מכל מקום ישכים לבית דין שמתוך כך יצא הקול ויבואו עדים ויתברר הדבר וי"ל דלא מייתי אביי ראיה לרבי אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר אם הוא פתח פתוח דאם אינו בקי לא יצא הקול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שהוא טעה וסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא יחושו לדבריו ועי"ל דגם לפ"ה לא היו מתקנים שתהא ניסת ליום ד' משום שמא יתברר על ידי עדים אבל כיון דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש דנאמן לאוסרה עליו תקנו שתהא ניסת ברביעי גם בשאר נשים תקנו משום שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר על ידי עדים והשתא מייתי אביי שפיר ממתניתין דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש נאמן לאוסרה עליו. ותימה דהכא משמע דמשום חששא דזנות תקנו שתהא ניסת ברביעי ובפ"ב דגטין (דף יז. ושם) איכא מ"ד דתקנו זמן בגטין משום פירי אבל משום שמא יחפה על בת אחותו לא חיישינן משום דזנות לא שכיח וי"ל דהתם קאמר זנות דאתי לידי מיתה דהיינו בהתראה ובעדים לא שכיח אי נמי הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אע"ג דלא שכיח:
ב. מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו כו' - אין שואל הטעם למה נשאת ברביעי דאם כן לא הוה משני מידי אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר מאי נפקא מינה שתיקנו שנשאת ברביעי ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מריה דאברהם דהא נפקותא מפרשה בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא:
ב. אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר יהודה אמר שמואל - ולא גרסינן רב יוסף דהא רב יוסף גופיה קאמר אלא אי איתמר:
ב. מפני מה אמרו כו' - בניחותא גרסינן לה ולא בא להקשות אלא ותנשא באחד בשבת:
ב. ותנשא באחד בשבת - לא בעי לשנויי דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה שנאמרה בו לדגים כדאמרינן לקמן (כתובות דף ה.) ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר"י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא:
ב. לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות - קשה לר"י דאמר בהחולץ (שם דף מא: ושם) עמד בדין וברח נזונת משל יבם ומפרש בירושלמי ברח ה"ה חלה והכא אמרי' דחלה אין מעלה לה מזונות ואור"י דהתם חלה או ברח לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לה במזונות אבל הכא בחלה קודם הגעת זמן ובקונט' פי' שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ולפירושו אין להקשות מאיכא דבעו לה מיבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי:
תוספות רי"ד
ב. בתולה נשאת ביום ד' ואלמנה ביום ה' שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות ביום ב' וביום ה' ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. פי' חכמים תקנו שתנשא הבתולה בד' כדי שיבעול בליל ה' ואם לא ימצא לה בתולים ילך בבוקר לב"ד טרם שיתקרר דעתו שיפייס עמה ויחקרו ב"ד מתי זינתה שמא תחתיו זינתה והיא אסורה לו. שפעמים בשבת וכו'. פי' אבתולה יהיב טעמא וטעמא דאלמנה מפרש לקמן. ותקנות עזרא הוא שישבו ב"ד בעיירות בב' ובה'. כדאמרינן בפ' מרובה מי' תקנות שתיקן עזרא. ואע"פ שבכל עיר ועיר היתה סנהדרין קבוע. בכל ימות השבוע היו עוסקים בתורה ובב' ובה' עוסקים בדינים. ולקמן פריך ותנשא באחד בשבת:
ב. אמר ר"י מפני מה אמרו בתולה נשאת בד' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. ותנשא בא' בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח ג' ימים בסעודה א' בשבת שני ושלישי וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו. אותה ששנינו לקמן בפ' אע"פ נותנים לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס א"ע. כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס א"ע ולאלמנה ל' יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו. פי' וכגון שהבעל מעכב הגיע זמן בא' בשבת מתוך שאינו יכול לכונסה אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות. א"ר שמואל בר רב יצחק ל"ש אלא מתקנות עזרא ואילך שאין ב"ד יושבין אלא בב' ובה'. אבל אי איכא ב"ד קבועים בכל יום כקודם תקנות עזרא אשה נשאת בכל יום והא בעינן שקדו דטריח לה. והכי אסיק רב אחא דכל אונסא לא אכלה בין חלתה היא ובין חלה הוא. והכי הילכתא:
רשב"אד'תתקצ״"ה–ה'ע"׳ (1235–1310)ראשונים
ב. מתני': בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי וכו', שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין. פירש רש"י ז"ל: מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקקו לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא (לקמן כתובות ט, א) דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא.
ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא (ט, ב) דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד.
הא [דלא] מפרש טעמא דאמרינן (ה, א) לאלמנה משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש דלא חאיש, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, וכדמשמע בגמרא. והיינו טעמא נמי דלא מפריש במתניתין טעמא דיום ראשון נשאת בו, משום דטריח ליה דליכא משום דשקדו נושא באחד בשבת כדאיתה בגמרא.
ב. גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד' וכו'. שמועה זו רבים פירושיה, ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני' הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא' בשבת אעפ"י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א' בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז"ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א' בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו.
ב. ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמה מפורש, אפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא בא' בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו'.
ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר.
ב. ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, הכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא' בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני' משום הכי הוא קתני לה שנינו.
וא"ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני' הילכך על כרחך למאי דתנן במתני' נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני' לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני' ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו', מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע"ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו (ג, א) שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו.
ב. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה.
ב. או דילמא התם אניס בתקנתה כדרבנן. פירוש שהתקינו להתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.
ב. או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות.
ריטב"א
ב. פרק ראשון 
בתולה נשאת ליום ד' כך הגרסא ברוב הספרים. והא דלא קתני ביום ד' רמז שאע"פ שהגיע זמנה בא' בשבת ממתיני' ליום ד' שלאחריו וכדמפ' טעמא בגמרא. והא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה כדקתני התם האשה ניקנית פירשו בתוס' דבשלמא התם דקאי אקרא דכתיב כי יקח איש אשה קתני האשה כלו' אותה אשה שאמר הכתוב אבל הכא דתקנתא דרבנן היא והשתא פתחו בדינא קתני בתולה.
ב. שפעמיים בשבת. פי' לבתולה קאמר טעמא והא דלא פירש טעמא לאלמנה שקדו או משום ברכה כדאיתא בגמרא משום דלא קביעי דאי אדם בטל הוא ולא איכפת לי' בברכה נשאת בכל יום והא דלא קתני אבתולה טעמא דשקדו דאי טרח לי' נשאת בא' בשבת הלכך נקיט טעמא משום דאיקרורי דעתא דקביעי ושייך בכל אדם:
ב. שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. פירש"י בעוד שכעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנ' באיסורו מתוך שישכים לב"ד יצא הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. ולפי פי' זה יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותם שהוא צריך לעדים לאוסרה עליו אבל היכא דלית בהו אלא חד ספקא כגון אשת כהן דאפילו באונס אסורה אי נמי באשת ישראל שקדשה פחות משלש שנים ויום אחד לא תקנו כלום חכמים שהרי הוא אוסרה על עצמו וא"צ ב"ד. והקשה בתוס' מדאמרינן בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת דאלמא משנתינו באותם שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותם שצריך עדים ואי איתא דעבדו רבנן תקנתא לשאר נשים מנא ליה דס"ל במתניתין שהוא נאמן. ויש מתרצים לפי' רש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דווקא ומיהו הא דאמר ר"א באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הוה קמ"ל דקים ליה בפתח פתוח מצאתי כדאיתא התם והיינו טעמא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא דקים ליה דאי לא קים ליה בפתח פתוח לא היו חוששים חכמים לעשות תקנה משום שיבואו עדים שזינתה. ור"ת ז"ל פי' משנתינו באותה שהם בנית חד ספיקא כגון אשת כהן וקטנה בת ישראל כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו דאלו לאותן שצריכין עדים מילתא דלא שכח הוא שיבואו עדים כדאמרינן בגיטין זנות מלתא דלא שכיח בעדים ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא זו שפעמים יבוא ממנה ביטול פרי' ורביה והיינו דמסייע ממתניתין לר"א דלא סגי דתהוי מתניתין אלא באותן שהוא נאמן בלא עדים והביאו ראיה מירושלמי שאמר (שזו) [שלא] יכנוס בב' ונהגו העולם לכנוס בשלישי ובעי מה בין שני לשלישי ופריק אינו שוה משתקא יום אחד למשתקא שני ימים ובעי כשמשתקא שני ימים מה בכך ומשני שמא יערב עליו המקח ופריך ויערב עליו ומשני משום דרבי אלעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואין פירוש זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם הא כל בתולה במשמע ותו היכא עבדו רבנן תקנת' משום אשת כהן וקטנה בת ישראל והוה מעוטא דמעוטא אלא וודאי הנכון דתקנה הוא לכולהו ומשום כולהו נצרכה דאלו משום אשת כהן וקטנה בת ישראל לחוד מעוטא דמעוטא נינהו ואלו משום בתולה לחוד לא שכיח שיבואו עדים שזנו והיינו דסייעי' אביי לר"א ממתניתין דאי לאו דאיכא נמי אותן שהוא נאמן עליו שישכים לב"ד לא הוו עבדי רבנן תקנתא משום אידך לחוד ואפילו רש"י ז"ל כך רצה לומר דלא סוף דבר תימא כבר תקנו חכמים כן מפני אותן שהוא נאמן לחוד אלא אפילו לאותן שהוא אינו נאמן מהני תקנתא שיצא הקול ויבואו עדים והירושלמי נמי אחד מתרי טעמי נקט:
ב. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי. פירוש לאיזה נפקות' אמר יום ד' לבדו שהרי יכולה להנשא בא' בשבת שיכול להשכים לב"ד. וליכא למימר דתנא חדא מנייהו נקט. חדא דא"כ הוה ליה לתפוס אחד בשבת שהוא קודם ועוד דבתחלת המסכתא לא היה לו לסתום דבריו כן ועוד שום תנא לישתמיט וליתני באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה פי' דהא דנקט ד' דווקא אינו משום זמן נישואין דוודאי אפילו א' בשבת ראוי לנשואין אלא משום דין מזונות נקיט ליה באם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות וע"ז תמה רב יוסף ואמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתני' דלא מפרש טעמא כלו' היכא אמרי' דקתני תנא דמתני' דמפרש טעמא משום דהשכמה לב"ד יהא טעמו משום מזונות דאידך מתניתין דהגיע זמן דלא מפ' ביה טעמא שאותו זמן יהיה יום ד' דבשלמא אי פריש התם דהגיע זמן היינו יום ד' הוה אפשר לומר דהכא אגב אורחא בעי תנא לאשמועינן ההוא דינא ואע"ג דלאו דוכתא הכא אבל השתא דהתם לא מפרש טעמא היכא תליא ביה מתניתין דהכא דמפרש טעמא דשייך באחד בשבת. וא"ת בלא"ה ה"ל להתמהא כיון דאחד בשבת ראוי לנשואין למה אינו מעלה לה מזונות. וי"ל דאה"נ אבל הא עדיפא ובכלנה דהא איתא נמי להאי.
ב. אלא אי אתמר הכי אתמר פי' דע"כ איפכא אתמר דמתניתין דהכא לא מתפרש' ממתני' דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתני' דהכא כדמפ' ואזיל ומשום דר"י חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב טעמא במימרא אתקני מסברא דע"כ איפכא אמר שמואל והא דאמר אמר רב יוסף וכולי דמשמע דלאו רב יוסף גופא מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב אשי היא ויש שאין גורסין אמר רב יוסף וכן אומר מורי הרשב"א ז"ל דלא גרסי' וכ' וא"צ למחוק כל הספרים דגרסי' ליה.
ב. שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה. פירוש ויש בזה תקנות בנות ישראל שלא יעליל עלי' בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי:
ב. ועכשיו ששנינו שקדו פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו אי נמי כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין הו"ל כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דלשון ברייתא לא הו"ל למימר הכי כיון דלא אדכרא כלל במתניתין וא"ת ולמה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא נתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דלתהווי וי"ל דאי תהוי טעמא דיום ד' משום ברכה כבר קפרא דלקמן לא מפטר ממזונות דהתם משום תקנ' דידי' הוא דמתחייב אפו"ר אבל השתא דטעמא משום שקדו הוי תקנה דידה דלפטר ממזונות וא"ת ומנ"ל דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה כבר קפרא דלקמן וי"ל דכיון דמתני' בתקנות בנות ישראל מיירי מסתמא כלו חד טעמא דמילתא ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזה קצת מדקתני שאם היה לו טענות בתולים דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי בשטרח בסעודה שלשה ימים:
ב. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא כו' פירש רב יוסף לקמן קאמר דהא ליתא בלישנא קמא דשמואל לכן פירש"י ז"ל דדוקא בשחלה כשהגיע זמן אבל הגיע זמן ואח"כ חלה כיון דנתחייב במזונותי' אינו נפטר וכן נמי לענין יבם ליבמה ועמד בדין וברח נזונו משל יבם אמר בירושלמי חלה כמו שברח או שפרסה נדה פי' בתוס' דלאו למימרא דנדה לאו בת חופה משום דלא חזייא ליחוד דהא קיימ"ל במס' יבמות שיש חופה לפסולים וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה דראוי' לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלת' היא ועכשיו שאנו נוהגין אפילו לכתחילה לעשות חופה לנדה זהו לפי שאנו קהל מועט ושמא יבוא עיכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל שהנדה אין חופתה חופה דכיון דלא חזיא ליחוד ומה שכתבו תוספות עיקר וכן פי' הר"מ ז"ל וכן נהגו:
ב. או דלמא אמרה ליה נסתפחה שדהו. איכא דמקשה דהא גבי קטלנית אמרי' דמזלה גרם ולאו מלתא היא דהא בקטלי דבעלת תלינן בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתו הוא דאיהו הוא דמיפקד אפריה ורביה:
רא"ש
 האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים . רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף חילוק קליות ראיה:
 גמ'טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה. ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקע היא. ואפילו לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. הלכך האי מנה דמודה ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו ואאידך מנה הוה ליה כופר הכל ופטור משבועה. והכי איתא בירושלמי דפרקין דגרסינן סלעים דינרים ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש. בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. פי' שההודאה בקרקעות היא. נהי נמי דשטרא לית בה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי כאילו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין. ובעי עלה הא אם ההודאה ממין הטענה יהא חייב והכא כמי שההודאה ממין הטענה כלומר שהרי אין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא אומר מנה. ופריק כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה פירוש שאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך כאילו יש לה שטר על אותו מנה ושעבוד קרקעות הוי והיא תובעת ממנו מאתים והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומתני' אתיא כרבן גמליאל משום דהוי ברי וברי. ואלמנה נמי חשבינן טענת היורשין ברי כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען:
ר"ןה'פ"׳–ה'קל״"ו (1320–1376)ראשונים
ב. הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים וגו':
ב. הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ:
ב. למחר משכים לאומנתו והולך. שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין [דף ז.]:
ב. חמישי בשבת. יום חופה וששי בשבת חיבת ביאה ואמרי' בגמ' דאדם בטל נושא בכל הימים לטעמא דשקדו וביו"ט שחל להיות בע"ש מותר לבעול בה' שהרי לא ישכים לאומנתו ומוכח נמי בגמ' דלטעמא דברכה מאן דלא קפיד בה נושא בכל הימים:
ב. ודאמרי' למחר משכים לאומנתו לא שיהא מותר במלאכה אלא שחכמים יחדו לו ימים הללו שהם ימי בטלה והכי איתא בתוס' התקינו שיהא בטל ג' ימים חמישי וע"ש ושבת ג' ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה נמי לז' של בתולה שחתן אסור בהם במלאכה והכי איתא בפרקי ר"א בפרק ט"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה:
ב. איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. מי מתסר מפני שעושה חבורה או מפני שפותח פתח והרי הוא כבנין ואסור:
ב. הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. דליכא למיחש לא לפתח ולא לחבורה משום טעמי דאתמר בגמרא. ומהא שמעינן דלא קי"ל מאי דאיתמר בגמ' עלה דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במוצ"ש ויהבי טעמא שמא ישחוט בן עוף כלומר שמתוך טרדתו ישכח שהוא שבת וישחטנו וכיון דמסקינן דשרי למבעל אלמא לבן עוף לא חיישינן וזהו דעת הרי"ף ז"ל שלא הזכיר כלל בהלכות חששא דבן עוף ולפיכך נהגו לעשות סעודות בלילי שבת ובמוצאי שבת ואפשר לדחות ולומר דכי שרי למבעל בתחלה בשבת היינו בשכבר כנסה קודם לכן דבשעת כניסה לחופה הוא דחיישינן לבן עוף לפי שאז עושין סעודה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות אישות אבל אין נושאין נשים לא בע"ש ולא באחד בשבת גזרה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה ע"כ וזהו הפך מנהגנו שאנו נוהגים לכנוס בששי והרמב"ן ז"ל כתב דמה שנהגו לכנוס בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ע"כ:
ב. אתפסוה מטלטלי. תנו מטלטלין תחת ידיה במשכון לשעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות. ואם תאמר והא הויא להקונה קנין בשבת ואסור כדאמרינן פרק שני דיו"ט [דף יז.] דלמיקנא ביתא בשבתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן בפרק (המגרש) [הזורק דף עז.] ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ואע"פ שאמרו בירושלמי [ריש פירקין] אלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבתא אלמא אפילו במקום מצוה לא התירו שאני נשואין דהוי מילתא דפרהסיא טובא [ומשום הכי] לא שרי אפילו במקום מצוה אי נמי אפשר דמבעוד יום מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה:
ב. אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה. ברכת חתנים כל שבעה:
ב. איבעית אימא בבחור איבעית אימא באלמון. איכא מאן דאמר דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי הילכך ליכא אלמנה דיתירה לשמחה מג' ואע"פ שנשאת לבחור וסתמא דברייתא הכי משמע דקתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ולא מפליג בין נשאת לאלמון לנשאת לבחור אלמא ליכא אלמנה דיתירה מג' [לשמחה] וכ"ת מ"ש דבבחור שנשא אלמנה נפישי ימי ברכה מימי שמחה ובאלמון שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה י"ל שהכל לפי ענינו משום דברכה באה על שמחת לבו של חתן הלכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין לעולם ז' אפילו נשא אלמנה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה דהוא משום תקנתא דידה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פתוי כ"כ ובג' ימי שמחה סגי לה אבל אלמון שנשא אלמנה כיון שכבר נשא ועכשיו אינו נושא בתולה אלא אלמנה אינו שמח כל כך הלכך ביום א' סגי ואפ"ה בעינן ג' לשמחה דימי שמחה לתקנתה דידה נתקנו כדאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ואי אפי' כשנשאת לבחור אמרו דאית לה ג' ימי שמחה כ"ש לאלמון שנשא שצריך לשמחה שלשה והיינו טעמא דמברכין לבתולה שנשאת לאלמון ז' כדאמרינן בסמוך דליכא בתולה דבצירא מז' לברכה משום דאלמון נמי כשנושא את הבתולה שמח טפי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דהני לישני לא פליגי ובבתולה שנשאת לאלמון לא אשכחן ימי שמחה כמה אבל הר"ן מיגש ז"ל כתב דנראין הדברים דז' לשמחה אית לה דאי בבחור אמרו שיש לה ז' לשמחה כדתניא לעיל ברייתא דנוהג ז' ימי המשתה כ"ש באלמון שצריך לשמח אותה יותר [וכ"כ הרא"ש] ומיהו איכא מ"ד דהני תרי לישני פליגי ונקטינן כלישנא בתרא דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה ויום אחד לברכה אבל בחור שנשא אלמנה ז' לברכה וז' לשמחה ולא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים אלא ודאי ז' נמי אית ליה לשמחה וכן נהגו:
ב. מניין לברכת חתנים בעשרה. כתב רב אחא ז"ל דברכת ארוסין נמי בעשרה והנגיד רב שמואל ז"ל חלק עליו ואמר שאינה צריכה י' אלא בברכת חתנים:
ב. במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. על ברכת מקור צריך קהל והיינו י' כמו הקהל את העדה ואין הקהלה פחותה מעדה ועדה (מגילה דף כג:) היינו י':
ב. מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. כשנכנסה לחופה לנישואין:
ב. אף בבית הארוסין. כשמקדשה מברכין [כל] ברכת חתנים כדמפרש אמר אביי וביהודה שנו הא דרבי יהודה ביהודה שנו שמתייחד עמה בארוסין כדי שיהא לבו גם בה כדלקמן לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחלה כדתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:
ב. ואסר לנו את הארוסות. מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדלקמן ואדרבנן נמי מברכינן וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה:
ב. והתיר לנו. את נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין ואם תאמר היכן מצינו ברכה כגון זו שמברכין על האסור והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה [ענין להזכיר בברכה זו עריות ועוד למה] אין מברכין במטבע קצר אשר קדשנו על הקדושין כשם שמברכין על כל המצות במטבע קצר על המילה ועל השחיטה י"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש שא"א לברך כפי מה שראוי בברכת המצות שאין לברך בשעת קדושין אשר קדשנו וצונו על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לו לברך על קדושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל וכיון דברכת מצוה ממש [לא הוי אעפ"כ] לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל והיינו שהקב"ה בחר בהם וקדשן בענין זווג באסור להם ובמותר להם והיינו שצונו על העריות וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין אלו בלבד הותרו המותרות הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות בלאו דלא תסור ולהזכיר היתירן דהיינו ע"י חופה וקדושין וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה מזה שאין חותמין בה מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין אע"פ שכתוב במקצת נסחאות לפי שאינו ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה שקדשם בכל עסקי נשואין לפיכך אין לחתום אלא מקדש ישראל בלבד וכתב רבינו האי ז"ל גמרא היא בהדיא מקדש ישראל וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים ועד עכשיו ותוספת זה שאתם מוסיפים גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל עכ"ל רבינו האי ז"ל ובהלכות רבינו ז"ל מצאתי בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ובכתב ידו ז"ל נמחק על ידי חופה וקדושין ועיקר עכ"ל הרמב"ן ז"ל ופירש והתיר לנו את הנשואות להתיר לנו אותן שהן נשואות לנו ע"י חופה וקדושין ורבינו תם ז"ל הגיה והתיר לנו את הנשואות לנו ורבינו האי ז"ל כתב והתיר לנו על ידי חופה וקדושין ואין מנהג בישיבה לומר את הנשואות ופירוש על ידי חופה וקדושין אף על פי שהקדושין קודמין לחופה היינו על ידי חופה וקדושין שקדמו להן וכתוב בספר העטור שעיקר הנסחא הוא על ידי חופה בקדושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנין קראוה לבי"ת ההיא רפה מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבו בוא"ו:
מאירי
ב. והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אמר הר"ם אשר חייב שתנשא הבתולה ליום ד' ולא תנשא באחד בשבת כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל ואלמנה ביום חמשי כדי שישמח עמה ג' ימים חמשי וששי ושבת וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמשי אולם כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה ינשאו באי זה יום שתרצה לבד יום האחד ויום השבת שלא יבא לידי חלול שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג' ימים קודם לזה ואין ראוי לעשות מלאכה בג' ימים אם נשא בעולה ואם נשא בתולה ז' ימים שהם ימי משתה ואין הפרש בנשואין בין בחור ואלמון לענין שמחה ואולם לענין ברכה יש חלוק שאם היה החתן בחור ואע"פ שהיא בעולה או היתה הכלה בתולה ואע"פ שהוא אלמון יתחייב להם הברכה ז' ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו ר"ל ברכת חתנים ובאור טענת בתולים חשד הבתולות והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה:
ב. אמר המאירי פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נשאת בכל יום חוץ מחלו של מועד ומטעם עירוב שמחה בשמחה וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים מחשש שמא יחלל שבת בתקון סעודה כמו שיתבאר אבל שאר הימים אשה נשאת בכל יום ומכל מקום אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמשי כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא תקנו חכמים בבתולה שתנשא ברביעי ולא בשאר הימים מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור ואלו קבעת לו זמן ביום אחר היתה דעתו מתקררת ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי ר"ל שעבר רביעי שאין תקנה לכנוס בלילה ועוד דליכא כתבה דלא רמו עלה תיגרא ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת שאני כתבה דמאחרי בה טפי ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחלה בשבת ר"ל למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו ר"ל שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות שני וחמשי על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב ושאלו בתוספות ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה תתקרר דעתו ואנו אין לנו שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים אנו אומרין לו אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך שאין כאן אלא ספק ספקא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותירצו בה שמאחר שבאשת כהן או בבת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש אין שם אלא חדא ספיקא ונמצא שבית דין יאסרוה לו וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה שאם לא כן כבר אמרו פיתוי של קטנה אונס הוא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף באשת ישראל שמא זינתה תחתיו ברצון וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר ומתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה אמ"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים שאין בה אלא חדא ספקא ואמרו על זו אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי הא בחמשי לא מאי טעמא איקרורי דעתא למאי וכו' אלא לאסרה עליו ואם כדבריהם מה סיוע יש מזו והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה שר' אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך אלא ודאי קים ליה וכמו שאמרו בסוגיא על דבריו מאי קמ"ל דשויה אנפשיה חתכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו' ותירץ מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא קמ"ל ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו שאלו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה מה לנו לתקן לו להשכים לב"ד אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה ויש טענת בתולים אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:
ב. ויש מפרשין שלא נאמר דין תרי ספיקי אלא בשותקת לא מודה ולא מכחשת אבל כל שמכחישתו ואומרת בתולה נבעלתי שוב אין כאן תרי ספיקי שהרי אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן עוד אלא ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה ומשנתנו אף באשת ישראל שנתקדשה יתירה מבת שלש ובמכחישתו ואוסרין אותה עליו מספק סוטה וכן יש מפרשים שיש טענת בתולים אף באשת ישראל לענין הפסד כתבה שהרי לגבי כתבה אין כאן תרי ספיקי שאף אלו אמרה קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות וכל שטרח בסעודה וטען טענת פתח פתוח נאמן להפסידה כתבתה אע"פ שאינו נאמן לאסרה הואיל ויש בה תרתי ספיקי אלא שכותב לה כתבה אחרת מטעם אסור לשהות את אשתו וכו' ויש נאמן לאסרה ולהפסידה והוא שטרח בסעודה והיא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחות מבת שלש ויש נאמן לאסרה ולא להפסידה במקום שאין בו אלא ספק אחד ולא טרח בסעודה לדעת קצת או שנתיחד ולא טען ולאחר זמן טען ויש שאינו נאמן לא לאסרה ולא להפסידה כמתניתין דהנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת שאין כאן הכחשה מזה לזה והוא טוען שמא והיא טוענת בריא ואע"פ שדברים אלו אמתיים וכמו שנרחיב בהם את הדבור למטה לענין פירוש מיהא אין נראה לי לפרש משנתנו לענין כתבה אלא לענין איסור ובאשת כהן או באשת ישראל על אחד מן הדרכים שפירשנו או בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים או במכחישתו או שמא יתברר בעדים ולקצת רבני צרפת ראיתי שדוחקים לומר שנוהגים היו בבית דין לאסור אף באשת ישראל ובמקום תרתי ספיקי ובלא עדים מחשש פרוצות שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשו בגמרא על שמועתו של ר' אלעזר אמאי ספק ספיקא הוא היה לו לתרץ משום פרוצות ואם מפני שנוח לו להעמידה בדין גמור יתרצה באשת כהן אי נמי באשת ישראל ומשום פרוצות אלא שעקר הדברים כמו שפירשנו:
ב. ונשוב לביאור משנתנו והוא שטעם קביעות יום נשואין לבתולה ברביעי מטעם שיהא משכים לבית דין ובגמרא שאלו תנשא באחד בשבת וישכים בשני בשבת ותירצו שקדו חכמים על תקנתם של בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת אם מדרך כבודן אם מצד שיהא טורח בסעודה כדי שלא יהא נקל בעיניו להרוס הבנין ולהוציא עליה שם רע כדי שלא יפסיד מה שטרח בסעודה ומתוך כך אמרו בגמרא שכל שאין טעם השכמה לבית דין כגון מקום שבית דין קבועים שם בכל יום או בכל יום שיזדמן או שאין בית דין כלל אף בשני וחמשי שאשה נשאת בכל יום ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום וכבר הזכרנו למעלה טעם אחר באחד בשבת מגזירת חלול שבת אלא שאין הכל מודים בו כמו שיתבאר וכתבו גאוני הראשונים שמאחר שתקנת שקדו נתקנה אם לא רצה לטרוח בסעודה אלא שרוצה לכנוס בלא סעודה יכולה היא לכופו בכך ולעשות הוצאת חפה לפי כבוד שניהם וגדולי הדור כתבו שאם אמרה היא אי אפשי בתקנת חכמים להוציא ממוני לאחרים ואני רוצה שתכנוס אעפ"י שהוא אחד בשבת הואיל והגיע זמן ואף טעם איקרורי במקומו ואי משום תקנת שקדו לא ניחא לי בהאי תקנתא ומעתה אם אי אתה רוצה לכנוס העלה לי למזונות אף הוא יכול לכופה שהרי מכל מקום חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החפה ועוד שהרי משיאתו שם רע בשכנותו וקביעות יום חמשי לאלמנה לא הוזכר טעמו במשנתנו שמאחר שאין הטעם מחשש איסור לא חשש להזכירה ובגמרא פירשו שמתוך שאין באלמנה ברכת חתנים אלא יום אחד למחר יהא משכים למלאכתו והולך ומתוך כך שקדו חכמים על תקנתן שתהא נשאת בחמישי ומתוך שמתיחד עמה בליל ששי ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו ושמח עמה שלשה ימים חמשי בשבת וששי בשבת ושבת משום כבודן של בנות ישראל ויראה מכאן שאין אסור בעשיית מלאכה שלא תקנו הענין אלא שלא יהא נותן לב למלאכתו ויש אומרים שמאחר שחכמים תקנו כן אסור ואין נראה לי כן אלא ביום ראשון שיש בו ברכה ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר' אליעזר ומכל מקום באלמנה כל שאין שם טעם שקדו אין בו עכוב והילכך אם הוא אדם בטל נשאת בכל יום כמו שיתבאר:
ב. זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן מכיון שביארנו שהוקבע זמן לנשואין ומטעם שהזכרנו מה ששנינו בפרק אע"פ שנותנין לבתולה משתבעה הארוס והזהירה על עסקי נשואין שנים עשר חדש לפרנס עצמה במלבושים ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום ושאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוקא כשכלה הזמן ברביעי שאין העכבה עוד מחמת תקנת חכמים אלא בפשיעתו אבל אם כלה הזמן אף באחד בשבת שיש במחרתו בית דין אין אוכלות משלו עד יום הרביעי שהרי תקנת חכמים היא שעכבה מאחד בשבת מטעם שקדו ולא הוא וכן הדין בכל עכבה שהיא מחמת אי זה אונס ולא בפשיעה שלו כגון חלה הוא או חלתה היא או פרסה נדה ואף כשנתעכב בפשיעה שלו שאוכלות משלו דוקא בחולין אבל בתרומה לא עד שתכנס לחפה ומה שאמרו שם ואוכלות בתרומה משנה ראשונה היא אבל במשנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה כמו שביארנו במסכת קדושין:
ב. לענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו וכו' ומה שתמה רב יוסף תלי תניא בדלא תניא וכו' נתבלבלו המפרשים בענינו שלא לצורך ועיקר הדברים בפירושה הוא שרב יוסף נשתכח לו תלמודו מחמת אנסו כמו שהתבאר בנדרים והיה זכור בקבלתו שרב יהודה היה מגלגל זו של הגיע זמן על משנתנו וכן היה זכור שטעם טענת בתולים היו מקשים עליה לומר שיש יום אחר גם כך שראוי בה כרביעי והיה סבור מתחלה שיהא טעם טענת בתולים נדחה מתוך הקושיא ושתהא אותה של הגיע זמן מתגלגלת על עקר משנתנו כלומר להיותה טעם לגוף משנתנו והוא שאמר תחלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי לפי ששנינו וכו' כאלו היה ענין זה של הגיע זמן וכו' טעם לגוף משנתנו ואחר שאמרה תמה בעצמו היאך היה תולה משנתנו שטעם רביעי הקבוע נזכר בה מדין טענת בתולים במשנת הגיע זמן שאין בה סרך לרביעי כלל שהרי כל הימים שוים להגיע הזמן עד שהתבונן בעצמו ונזכר הענין שדין טענת בתולים הוא עקר טעם משנתנו ולא נדחה מתוך הקושיא אדרבה הקושיא נדחית מתורת שקדו ליתן שלשה ימים רצופים לטורח סעודה ואותה של הגיע זמן מתגלגלת בה במקרה לומר שמאחר שהוקבע זמן מתקנת חכמים אם כשהגיע זמן הנשואין לא הגיעו לרביעי אינו מעלה לה מזונות על הדרך שביארנו:
ב. ממה שאמרו בסוגיא זו שאם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אתה למד שהנדה אינה ראויה לכנסה עד שתטהר וגאוני ספרד מפרשין בה שאם נכנסה לחפה בנדותה לא גמרו הנשואין והרי היא עדין כארוסה וכן כתבו גדולי המחברים מכח קבלתם ורבותי למדים מדבריהם שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אינו יורשה אלא שאם לא מתה אלא לאחר כמה ודאי טבלה ובחזקת טהרה היא וכמה יחודין היו בה וכבר אמרו פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון לשם לשם נשואין אפילו כתבתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אלא שיש לפקפק אם כנסה נדה וכתבתה בבית אביה ולאחר כמה מתה ואין בעלה יכול להביא ראיה שטבלה אם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שאם כנסה בדיעבד נשואה היא ובעלה יורשה ולא אמרו כאן אלא שמאחר שאינו ראויה לכתחלה לכנסה אונס הוא ואינו מעלה לה מזונות שאין אומרים לאדם לעשות מה שאינו ראוי אע"פ שאם עשה עשוי ומכל מקום אף לשיטה זו יש אומרים שמאחר שלכתחלה מיהא אינו ראוי לעשות כן אינו מברך עליה ברכת חתנים ואף גדולי המחברים כתבו כן אלא שכתבו שאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ואני מוסיף תמה בדבריהם אחר שעדין לשיטתם אינה אלא כארוסה למה אינו חוזר ומברך וברכה זו הרי היא כמי שאינה ואף חכמי האחרונים שבספרד כותבים כן ר"ל שלא לברך ברכת חתנים ואף בספק נדה וממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא וניפייסה ר"ל שנאותה לו בכך צריכה שבעה נקיים משעת שנתרצית בין בגדולה בין בקטנה שמא כשנתרצית אירע לה דם חמוד ומכל מקום כל אלו אינן ראיה אלא שלא לעשות כן לכתחלה אבל כל שכונס מותר לברך וכן כתבו גדולי הדורות אלא שהם כתבו בה שאם כנסה אינו מעלה לה מזונות והדברים נראין לדעתי שאם רצה לכנוס כונס ומברך ואם כנסה יורשה ומעלה לה מזונות ואין חפה יתירה על קדושין שתופסין בה ולא הוצרכו ללמדה מן המקרא ר"ל ותהי נדתה עליו אלא מתוך שהיה כדאי לטעות לדמותה לשאר חייבי כריתות והוא הדין שמקדשה לכתחלה ואף לענין כניסה כן וכן שביבמות אמרו בהדיא יש חפה לפסולות וזו שבכאן ענינה שמאחר שאינה ראויה לביאה אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו שהכל יודעין כלה למה נכנסת לפה ומאחר שאין הדין לכופו לכנוס אינו מעלה לה מזונות הואיל ולא כנסה ודומיא דחלה שאם רצה לכנוס מכל מקום כונס:
ב. ומה ששאלו בפרק אע"פ בנכנסה לחפה ופרסה נדה אם גובה תוספת אם לאו ונשאר בספק ולא שאלוה בכנסה נדה אלמא שכנסה נדה ארוסה גמורה היא שאינה גובה תוספת ואין כאן שאלה אינו כן אלא אף בכנסה נדה כן אלא שאין דרך לכנוס אלא בראויה לביאה ואותה שבמסכת נדה לא בכניסה נאמרה אלא שלא ליבעל ואף כשתפרשה שלא לכנוס מכל מקום מאחר שמחשש דם חמוד הוא החמירו בה שמא מתוך שאינה מרגשת בראייתה יהא קל בעיניו לבא עליה ומתוך כך צריכה לישב שבעה נקיים אחר יום התביעה והרצוי ונמצא יום התביעה חמור מיום הוסת שיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום תביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה ויש נוהגים להזקיקה בספירת שבעה נקיים מיום שנחתמה הכתבה ואילך ומה שאמרו באחרון של נדה על שמועת תבעוה לינשא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתבה איעכב שבעה בתר ההוא יומא וכו' והם מפרשים איעסק ליה לבריה לכנסה והזקיקה לספירת שבעה מיום שנכתבה הכתבה ואין הדברים כלום שבמנהג ראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה בבת אחת היא ואיעסק ליה לבריה פירושו אירוסין וכמו שאמר למטה על רבינא בעצמו רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמר ליום פלוני נכתוב כתבה פירושו שיכנוס ויכתוב כתבה והוא יום התביעה וזהו שנתעכב שבעה ימים אחר יום התביעה אבל משכנסה אינו צריך המתנה ומשנתנו ראיה ברורה שכונס ברביעי ובועל בלילה ומכל מקום איפשר שדוקא בשנתקדשה מעיקרא אבל נותן שאינן מתקדשות אלא ביום כניסתן לחפה יראה שצריכות שבעה חוץ מיום הקדושין שהוא יום הנשואין שאין דם חמוד אלא משנתקדשה ולנדון שלפנינו מיהא אין מכאן ראיה לאסור כניסת הנדה שלא אסרוה אלא במי שהיא סבורה להיות טהורה ולא תזהר בביאתה וזהו שכתבו בה גדולי המחברים שאם נתארסה לתלמיד חכם שמותרת לינשא שיודע הוא בכך ונזהר ואם כן נדה גמורה מיהא הכל זהירים בה ולמה שכתבו מיהא להפריש בזו בין תלמיד חכם לאחר יצא להם ממה שאמרו ביבמות רב כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו מתבעוה לינשא שצריכה שבעה נקיים ותירץ דמודע להן מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זימה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי ייחודי בעלמא הוא דמיחדי להו והם מפרשים כונסים ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה יחודי מיחדי להו לכנוס לכשירצו ומאחר שכן היה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ואינם כונסים וכבר ביארנו דינין אלו במקומן באחרון של נדה:
ב. זה שכתבנו שכל שנתעכב מחמת אונס אינו מעלה לה מזונות כתבו חכמי האחרונים שבספרד דוקא שכבר נולד האונס כשהגיע הזמן אבל אם הגיע הזמן ונתעכב שלא מחמת אונס ולאחר זמן אירעו אונס אין אותו אונס מועיל אף משעת האונס ואילך שמאחר שאם כנסה כשהגיע הזמן היתה אוכלת משלו ולא היה האונס מפסיק אף עכשו אוכלת משלו מחמת עכוב שמתחלה שהיה שלא מחמת אונס והרי הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות בלא הפסק אע"פ שבאים אחריו ימים שאין ראוין לנשואין:
פסקי תוספות
 גט שכתוב בו שבוע שנה חדש שבת כשר. ד"ה דילמא לאפוקי:
שלטי הגיבורים
ב. וכתב מיי' וכן אם העיד עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאתים או ק' ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה:
ב. לשון ריא"ז
 אבל הכונס את הבתולה חייב לשמוח עמה ז' ימים ומשה תיקן להם לישראל לעשות כל אדם לאשתו ז' ימי משתה בין שהיה בחור בין שהיה אלמן כמו שמבואר בתלמוד א"י:
ב. כתב רב אחאי דברכת אירוסין בי' והר' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שא"צ י' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו י' אלא בה ועוד הרי קדושין בפני ב' ואתה מצריך י' וכתב הרא"ש ול"נ דברי רב אחאי דלמאי דילפי' מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי [מקור בא] דא"א לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקדושין ובברכות צריך י' ויש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם קדושין דכל הברכות כולן מברכין עובר לעשייתן ויש שכתבו שצריך לעשות אחר האירוסין דלמא הדרה בה האשה והויא לה ברכה לבטלה ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עליהן קודם לעשייתן אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו לקדש אשה וכיון שאין מזכירין עשיית המצות א"צ לברך עובר לעשייתן:
ואין מברכין אותה אלא במקום חופה וכתב הרא"ש [בפ"ב דסוכה] וז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נשואין דהיינו תחלת הנשואין ולהכי קרי ליה חופה א"א לומר כך שלפעמים מברכין אותו ברחוב העיר כשהעם מרובין אלא מקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל ז' ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה ושם מברכין ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לחופתו אין לברך שם ז' ברכות אבל הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכים משם החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים וי"א שאם אוכלים בשנים או בג' בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה שאין שמחה אלא בחופה ול"נ שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן ז' ברכות והר"ר יחיאל אומר בשם מהר"י שאפי' אין שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם של החופה כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה וכן עמא דבר ע"כ:
ב. והאידנא אין נוהגין לארס אלא בשעת חופה הלכך מברך ברכת אירוסין וברכת נשואין יחד זה אחר זה וצריך כוס לכל א' וא' וכתבו התוס' לפי שאין עושין מצות חבילות אין מברכין בהמ"ז וברכת חתנים על כוס א':
כתב מיי' המארס ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה נשואין אלא כניסה לחופה אירס ונכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה וחוזר ומברך אחר כמה ימים ע"כ:
ב. מיי' כתב דכל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקדושין או הוא או שלוחו כדרך שמברכין על כל המצות ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר קדושין שזו היא ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה וסמ"ג כתב דדוקא בארץ המערב שרגילין שהמקדש אשה הוא המברך ברכת אירוסין קודם שיקדש אבל במלכיות אלו אין המקדש עצמו מברך אלא אחר ולכך נהגו שאין מברכין עד אחר קדושין והרא"ש כתב יש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם הקדושין כדאמרי' כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ויש שכתבו שצריך לברך אחר הקדושין דלמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה ועוד שכל המצות שמברכין עובר לעשייתן היינו לפי שמזכירין עשיית המצוה מברך עליהן עובר לעשייתן אבל כאן אין מברכין אקב"ו לקדש האשה וכיון שאין המברך מזכיר עשיות המצוה א"צ לברך עובר לעשייתן: 
לשון ריא"ז
 כשם שמברכין ברכת חתנים בשעת הנשואין כך מברכין ברכת אירוסין בשעת אירוסין ואין מברכין אלא אחר שקידשה שמא יחזרו בהם ותהא ברכה לבטלה כמבואר בקונטרס הראיות:
ב. כתב הרא"ש ז"ל ונהגו האידנא לומר מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין כתב מיי' נהגו העם להסדיר אותו על כוס של יין או של שכר ומברכין תחלה על הכוס ואח"כ מברכין אותה ואם אין שם יין או שכר מברך בפני עצמו כתב רב שרירא גאון המארס בלא ברכה חסר את ארוסיו ברכה שהיא מצוה והמברך ברכת אירוסין בבית חתנים ברכה שאינה צריכה היא ועובר משום לא תשא ור"ן הורה שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעת אירוסין יברך אותה עם ברכות של נשואין וכ"כ הרא"ש כתב רב שמואל הנגיד שאין ברכת אירוסין צריכה י' ורבינו האי כתב שצריכה י' ולזה הסכים הרא"ש: 
לשון ריא"ז
 כיצד מברך אומר בא"י אקב"ו על העריות וכו' בא"י מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין ומברך ברכה זו על הכוס ואסרו חכמים להתייחד הארוס עם ארוסתו עד שברכו עליהן הברכות הנזכרות בנשואין וכך אמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואפי' אם כנסה לחופה אסורה היא לו בלא ברכה בירך עליה הברכות הנזכרות הותר לו לבא עליה כנשואתו אבל דין ארוסה יש לה לכל דבר עד שיפרוש טלית עליה לשם חופה:
חכמת שלמה
ב. תוס' בד"ה נשאת כו'. דפריך וליתני האיש קונה כו'. נ"ב בריש האשה נקנית ומש"ה ליכא למיטעי גבי האיש מקדש דהא כבר תנא ברישא שאין אשה נקנית אלא לדעתה אבל הכא שכבר נתקדשה ה"א שפיר נשאת אף בע"כ קמ"ל. (עיין במהרש"א):
שיטה מקובצת
ב. בתולה נשאת. לא קתני הבתולה כדקתני האשה נקנית י"ל דגבי אשה דרך לשנות בה"א בכל מקום האשה שנתאלמנה האשה שהלך בעלה למדינת הים. אי נמי היכא דקאי אקרא קתני ה"א דמשמע דבר המבורר אבל נשואין לא כתיב בקרא. עד כאן. כ"כ הרא"ש ז"ל:
והתוספות ז"ל בריש קדושין תירצו בלשון אחר וז"ל ושמא בהני עבד ואמה אין נופל בהן לשון ה"א שאין מבוררין כל כך לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני או בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה:
והתוספות הקשו וז"ל הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש ע"כ. וצ"ע אמאי לא תלו קושייתם במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין כמו שהקשה הרא"ש ז"ל דהכי אלימא טפי דאי משום דתנן האיש מקדש הכי נמי תני סיפא האשה מתקדשת וי"ל דלהכי לא תלו קושייתם ז"ל במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין משום דבקל יש לתרץ דהתם פריך משום שנוי הלשון וכדתירץ הרא"ש ז"ל ועיקר קושייתם ז"ל דכיון דטעמא דמתניתין משום שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אלמא דמשום דידיה שלא יהיה באיסור עמה כל הימים עבדי רבנן תקנתא הילכך ה"ל למתני נושאין את הבתולה לתלות את הענין בדידיה דהכי נמי קתני האיש מקדש משום דאיירי בדידיה וכדמסיים ואזיל בו ובשלוחו וכי קתני בה ובשלוחה קתני האשה מתקדשת. ותירצו בתוספות דלכך לא קתני נושאין את הבתולה לפי שעתה מקצר יותר וכדי לקצר נקיט בדידה אף על גב דטעמא דמתניתין מיירי בדידיה וכדכתיבנא ומכל מקום אקשינן לעיל ליתני הבתולה דהיינו אריכות משום דהכי איתא בכמה דוכתי אבל דהכא לא קתני אלא בחד דוכתא האיש מקדש ומכל מקום אכתי קשיא דאם כדי לקצר יש לעקם הלשון אם כן במתניתין דהאיש מקדש בו ובשלוחו לאשמועינן דגבי איש איסורא איכא אם יכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח כדרב יהודה אמר רב אסור לקדש את האשה עד שיראנה וכו' וכדאיתא התם בריש האיש מקדש ומכל מקום אכתי מייתורא דבו ובשלוחו הוה ידעינן לה שפיר דוק ותשכח שם בריש האיש מקדש. עוד תירצו התוספות דאי תנא נושאין את הבתולה הוה אמינא אפילו בע"כ כדמשני גבי הא דפריך ולתני האיש קונה. ע"כ:
ב. ודע דבפ"ק דקדושין גבי הא דמשני אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ כו'. כתבו התוספות ז"ל ואף על גב דתני האיש מקדש דמשמע בע"כ היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא ומעתה קשה קצת דהכא נמי ליכא למיטעי דכבר אשמועינן האשה נקנית ויש לומר דהכא לא בעי למימר דה"א דבע"כ תתקדש כדמשני התם דזה כבר שמעינן לה ממתניתין דקתני האשה נקנית אלא ה"ק דה"א דאם נתקדשה ברצונה דתנשא בע"כ כיון דכבר נתקדשה ברצונה ואיכא למיטעי בהכי כיון דהאריך וקתני נושאין את הבתולה תדע דגבי הא דפריך ולתני האיש קונה משני הכי אף על גב דלא הוה מאריך כלל. (חסר) והכא לא קתני נושאין את הבתולה משום דעיקר התקנה לתועלתה וכדמפרש בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו' וכתב ה"ר יהונתן דהיינו כדי שתהא יותר חביבה עליו ושלא יוציא עליה שם רע כדי שלא יהא טורח בסעודה ומפסידה וכן כתב הריב"ש ז"ל וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא ודע דבפירושי רש"י כתיבת יד ישן כתב כדמפרש טעמא בגמרא ודייק שפיר למאי דכתבינן:
ב. ליום הרביעי. כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בתולה נשאת ליום הרביעי כך היא הגירסא ברוב ספרים והא דלא קתני ביום הרביעי רמז לן תנא דאפילו שהיה זמנה באחד בשבת ממתינין ליום ד' שלאחריו כדמפרש בגמרא טעמא ע"כ. ואפשר דרמז לן תנא נמי טעמא דשקדו בגמרא שהוא טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת וב' בשבת וג' בשבת וד' כונסה וה"ק בתולה נשאת ליום הרביעי כדי שיהא טורח בסעודה כו' וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא וכו' וקל להבין:
ב. ליום הרביעי. ואם תאמר ותנשא ליל חמישי י"ל שמא לא יהיה פנאי לבעול בלילה משום שמחת החופה ומשום כתיבת הכתובה דמגבי בה טפי כדמשמע בפרק תנוקת שהיו שוהין בכתיבת הכתובה חצי לילה והכא עם סעודת הנישואין ישהו כל הלילה ולמחר אין ב"ד יושבין אלא עד חצות ועי"ל דאין רגילות לעשות נשואין בלילה. תוס'. עד כאן הריב"ש בחדושיו:
וז"ל הרא"ש בחדושיו ליום הרביעי אבל ה' לא משום דליכא כתובה דלא רמי בה תגרא כדאמר במסכת שבת [קל א'] ואתי למיטרד ולא בעיל דאפילו עכשיו שנשאת ברביעי רגילין לשהות עד חצי הלילה כדאי' בנדה בריש תנוקת שאני כתובה דמגבי טפי עד דכתבי לה. עד כאן. והיה נראה לתרץ דאה"נ דתנשא בליל חמישי ועדיפא נמי מיום ד' דליכא למיחש לאקרורי דעתא כלל אבל ביום ד' איכא למיחש לאקרורי דעתא אלא דחכמים לא חששו לזמן פורתא כהאי לאקרורי דעתא כדאי' בגמרא לקמן וסגי להו למתקן דתנשא ברביעי ובליל ה' ולא בשאר הימים ותנא תחילת התקנה דהיינו יום ד' קא נקיט לרבותא וכ"ש ליל ה': (חסר לשון) ואף על גב דאמרינן בגמרא בתולה נשאת ליום ד' ונבעלת בה' אין עיקר תקנתם אלא שתנשא ברביעי ולא בעילה בה' דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ולאקרורי דעתא לא חיישינן אף על גב דנבעלת בד' כדאיתא בגמרא לקמן ולא תקנו חכמים בענין הבתולה מידי אף על גב דעיקר טעמא משום טענת בתולים וה"ל למיחש דלמא ישא ברביעי ויבעול בששי ואחר כך תתקרר דעתו דמסתמא תקיף יצריה ולכשישא יבעול ולא ימתין ומיהו משום ברכה דליל ה' לא חשו רבנן ואף על גב דיבעול בד' עצמו לית לן בה וכדכתבינן דברכה לאו מעיקר תקנה הוא הילכך הא דתנן נמי ואלמנה ליום ה' לאו תקנת חכמים מיקרי דאי משום ברכה לא מיקרי עבריינא וכדכתבינן ואי משום שקדו חכמים שיהא שמח עמה נמי לא מיקרי תקנת חכמים דכיון דלא קביע דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לכך לא הוי מכלל תקנת חכמים דהוו תקנות קבועות וכתב הריטב"א ז"ל ביבמות כל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק גזרותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימא ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה ע"כ. הילכך תקנת אלמנה לא הויא מכלל תקנת חכמים אבל שתנשא הבתולה בד' ולא בא' הויא לה תקנה קבועה ואם תאמר והא דאמרינן לקמן אי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ופריך תלמודא והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה אלמא דתקנתא דנשאת בד' נמי לאו תקנתא קבועה הוי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת וכן כתבו רוב המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד ויש לומר דה"מ היכא דליכא תקנת עזרא דבתי דינין קבועין בכל יום ולכך היכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת או בשני בשבת ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לקמן דטריח ליה. אם טרח לפני השבת וכו' כונסה בא' בשבת או שני בשבת. ע"כ. פי' להכי סיים הרב ז"ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת משום איקרורי דעתא לא ישא בא' בשבת אף על גב דטריח ליה דמאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת ורביעי בשבת ושאר הימים לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין א' בשבת לד' בשבת ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ואתו לפנואי (חסר לשון). שאם היה טענת בתולים כו' והא ודאי ליתא דהא מה שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות מעשרה תקנות שתקן עזרא ולא היתה תקנת עזרא משום הכי דבמרובה מפרש טעם תקנותיו ולא משום הכי הוה כדאיתא וזהו שכתב רש"י בב' ובה'. אחד מעשרה תקנות כו' ולכך תקנו שנשאת בד' שאם היה לו טענת בתולים כו' וכיון דאיכא למיטעי בהאי לישנא דנקיט מתניתין עד שהוצרך רש"י ז"ל לתקן וכדכתבי' אמאי לא תני איפכא שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום שפעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' דהיינו לבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' הילכך מאי דתניא נמי שפעמים בשבת קאי למיהב טעמא אדינא דבתולה אמאי תנשא בד' ולא ביום א' אפילו היכא דטריח ליה וכדכתבינן וכיון שכן להכי קדים נמי שפעמים בשבת כו' דאילו הוה תני שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת כו' הוה משמע דלא בעי למיהב טעמא אלא אמאי ביום ד' ולא ביום ב' או ג' או ה' או ו' ומאי דתני פעמים כו' היינו לתרוצי דאטו מי ליכא בית דין בכל יום אמאי קבעינן יומא לבתולה אבל אמאי דתני בתולה ליום ד' או לשלול יום א' או יום אחר אין במתני' רמז טעם כלל אבל השתא דתני הכי שפעמים בשבת וכו' שאם היה לו וכו' אתא לרמוזי טעמא דבתולה אמאי ביום ד' ולא ביום ה' וכדכתיבנא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי ודו"ק:
ב. והר"ן כתב בפירושיו על ההלכות וז"ל ומקשו הכא כי היכי דתני תנא טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי א' בשבת כו'. וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה' כו' תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים משום הכי לא קתני להו. ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר דמי משום דלא קביעי לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אף על גב דלא קביעי אמאי לא תני בהו טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתו לזלזולי בתקנתא (חסר). ומיהו דוחק לומר שהוצרכו חכמים ליחד יום לאלמנה וכו'. ועיקר יחוד יום ד' לבתולה משום שהוצרכו ליחד ימים לבתולה משום טענת בתולים דהוא מילתא דאיסורא דסגי לן דנייחד יום ד' לבתולה משום שאר ימים דהויא מלתא דאיסורא והבו דלא נוסיף עלה דנייחד יום לאלמנה נמי מחמת כן והנכון מאי דכתבינן לעיל וזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי. פירוש ולא אאלמנה לאפוקי מלישנא בתרא דכתב הר"ן ז"ל וכדכתבי' כנ"ל הילכך נקטינן לפי שיטה זו של רש"י דכי ליכא תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ואין כאן שום תקנתא קבועה דכי טרח אשה נשאת אפילו בא' בשבת ומשום ברכה לא מיקרי עבריינא ואינה אלא עצה טובה וכי איכא תקנת עזרא הויא ליה תקנה קבועה דאפילו טרח אינה נשאת באחד בשבת ותקנת שקדו הויא ליה תקנה גמורה וכדכתבינן. ומיהו לעולם טעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ותקנת האלמנה לא קביעא ולא הויא תקנה גמורה אפילו לבתר תקנת עזרא וכדכתבינן. ומיהו הרמב"ן כתב בחידושיו וז"ל והא דלא קא מפרש במתניתין טעמא לאלמנה אמאי בה' משום דהתם לאו תקנתא דרבנן היא דנימא דוקא תנשא ליום ה' אלא משום שקדו הוא ואי אדם בטל הוא אף בשאר ימות השבוע תנשא כדאיתא בגמרא לקמן ולמאן דאמר משום ברכה היכא דאמר לא איכפת לי שמעינן ליה והכי מוכח בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל הילכך לאו עכובא הוא אבל בתולה ודאי עכובא הוא משום איסורא דחיישינן לאקרורי דעתא ותקנתא הוא דתקון רבנן ואפילו משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה והיינו טעמא נמי דלא קתני במתניתין מפורש שקדו לבתולה דאי טרח ליה נשאת נמי באחד בשבת אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחלפא ע"כ. וכן כתבו הרשב"א והרא"ה ז"ל והא דכתיבנא לעיל דהר"ן ז"ל דחה דבריהם ז"ל מה שנ"ל כתבתי:
ועוד כתבתי באלו שתי הלשונות של רש"י ז"ל לקמן בגמרא גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר כו' וגבי הא דאמרינן ותנשא בא' בשבת:
ב. שפעמים בשבת כו'. ואם תאמר אמאי מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין תנשא אשה בכל יום וליתקנו דישבו בתי דינין בכל יום דהא אמרינן לקמן אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל אחד מעשר תקנות שתקן עזרא וכו' פי' כיון דזו היא אחד מעשר תקנות אי מתקנינן לעקור חדא מינייהו הרי עקרת כולהו תקנותיו ובב"ק פרק מרובה מפרש טעם תקנותיו:
ב. שאם היה לו טענת בתולים כו'. פי' ונאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו או לטעון טענת דמים ולא בשאר יומי דחיישינן לאקרורי דעתא כלומר יערב עליו המקח כדאיתא בגמ'. ורש"י ז"ל כתב שמתוך כך יבואו עדים ויתברר הדבר והצריכו לומר כן מפני שאין האשה נאסרת אפילו שאמר פתח פתוח מצאתי אלא באשת כהן או באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ואם כן כל הנשים ינשאו בשאר הימים. ואיכא למידק עליה הא דאמרינן בגמ' אף אנן נמי תנינא דנאמן לאוסרה עליו כו' מאי לאו דקא טעין פ"פ אלמא לאו משום עדים קאמרינן אלא משום המנותא דידיה קאמרינן ולאו משום שמא יבאו עדים אלא מפני אשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' שנים תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי. הרמב"ן ז"ל וכ"כ התוס' בשם ר"ת ז"ל:
ב. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל שאם היה לו טענת בתולים כו'. פרש"י ז"ל ומשכים לבית דין בעוד כעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנה באיסור ומתוך שישכים לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ע"כ. ולפי פירוש זו יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותה שהיא צריכה עדים לאוסרה עליו כגון דאיכא תרי ספיקי אבל באותה שהוא נאמן לאוסרה עליו דלית בה אלא חד ספיקא כגון אשת כהן א"נ ישראל שקידשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא תקנו חכמים כלל שהרי הוא אוסרה על עצמו ואינו צריך ב"ד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בגמרא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא בחד ספיקא ואמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' דאלמא משנתינו באותן שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותן שהוא צריך עדים ואם איתא דעבוד רבנן תקנתא לשאר נשים מנלן דמתניתין ס"ל שהוא נאמן. והם מתרצים לפרש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דוקא ומיהו הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הא קמ"ל דקים ליה דאי לא דקים ליה בפתח פתוח לא היו חוששין חכמים לעשות תקנתא משום שמא יבאו עדים שזנתה. ור"ת ז"ל פירש משנתנו באותן שהן בני חד ספיקא ובאשת כהן א"נ באשת ישראל פחותה מבת שלש כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו אבל באותן שהם בני תרי ספיקי לא תקון רבנן דאי משום שמא יבאו עדים מילתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בגיטין. ע"כ:
ב. וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל מתוך שיבא הדבר לב"ד יתברר הדבר בעדים והקשה ר"ת מהא דקאמר בגמרא על הא דר' אלעזר אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו'. ליום ג' לא מ"ט משום אקרורי דעתא ולמאי כו' אלא לאו לאוסרה עליו ומאי סייעתא היא הא מתניתין מיירי על פי עדים ואם לא יתברר הדבר לא תהא אסורה על פי דיבורו ופר"ת דמתניתין נמי מיירי כו' ולא פלוג רבנן בבתולות מיהו יש ליישב פירוש רש"י ז"ל דקאמר לקמן אף אנן נמי תנינא לאו לאתויי סייעתא לר' אלעזר דנאמן לאוסרה אלא דאמרינן לקמן אמילתא דר' אלעזר מאי קמ"ל תנינא כו' מקים הוא דודאי קים ליה אבל הכא מקים הוא דלא קים ליה קמ"ל וקא מייתי ראיה ממתניתין דודאי קים ליה וה"פ אלא לאו לאוסרה עליו אם יתברר הדבר בעדים אלמא ודאי קיימא לן דאי לא קים ליה משתקין אותו מיד ואומרים לו שהוא טועה ולא יצא הקול ולא יתברר הדבר בעדים. ואם תאמר היכי עבדינן תקנתא משום חשש זנות הא אמרינן בגיטין פרק המביא תניין [גיטין יז א'] מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו וריש לקיש אמר משום פירות ור"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח כלומר אי משום הא לא עבדינן תקנתא אם כן לדידיה אמאי עבדינן הכא תקנתא משום זנות יש לומר דודאי זנות דבת אחותו לחוד לא שכיח אבל זנות דכל הנשים שכיח ועבדינן שפיר תקנתא ואף על פי שאינו אלא באשת כהן ובאשת ישראל פחותה מג' מ"מ שכיחא טפי מבת אחותו ועי"ל דהא דר"ל ביושבת תחת בעלה דההיא זנות לא שכיח דבעלה משמרה אבל זנות דארוסה שכיח ועבדינן תקנתא. עכ"ל הרא"ש ז"ל:
והוה מצינן לפרושי דאה"נ דמשום טעמא דזנות לא הוה מתקנינן מידי דזנות לא שכיח אלא כיון דבעו רבנן לתקוני יומי לבתולה ולאלמנה משום ברכה ומשום שקדו חשו נמי לטעמא דזנות ועיקר התקנה משום ברכה ושקדו הויא והא דלא קא מפרש תנא דמתניתין להני טעמי דאלמנה ושקדו יש לומר כדתריץ הר"ן ז"ל לעיל דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא ואדרבא פריש טעמא דשאם היה לו טענת בתולים דהיינו טעמא דאיסורא שיהא נראה חמור בעיני העולם ולא יזלזלו בתקנתא. כך היה נראה לפרש איפכא מכל המפרשים ז"ל כדכתיבנא לעיל והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש שנים דוק ותשכח ותימא דאם כן מאי פריך בגמרא ותנשא באחד בשבת לימא דמשום הכי נשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה אלא ודאי דעיקר התקנה היתה משום שאם היה לו טענת בתולים וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ולכך תקנו שתנשא בד' שאם היה לו טענת וכו' ובגמ' פריך ותנשא באחד בשבת. ע"כ כנ"ל:
שאם היה לו טענת בתולים. כתב הריטב"א ז"ל דמדקתני שאם היה לו רמיז לן תנא קצת דמשום שקדו תקנו לו יום ד' ולא משום ברכה דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים ע"כ:
היה משכים לב"ד. לכך נקט תנא כי האי לישנא ולא קתני ישכים לבית דין לרמוז לנו מאי דאמרינן דאי איכא בתי דיני דקביעי השתא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום לכך קתני היה משכים כלומר בזמן תקנת עזרא היה משכים ואילו האידנא דקבעו ב"ד בכל יום אשה נשאת בכל יום כנ"ל:
ב. גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו'. אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא וכו'. צריך לבאר איך היה מבין רב יוסף הלשון הראשון שהקשה זאת הקושיא ואין לתרץ שהיה שואל מפני מה ביום ד' ולא בשאר ימים דהא קתני טעמא בהדיא במתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכן לא היתה שאלת הלשון הראשון ותנשא באחד בשבת שאם כן היה לו להזכיר כן בפירוש ותנשא באחד בשבת בלשון הראשון כדמפרש בלשון השני או שלא יזכירנו בשניהם כיון שאין שינוי בזה בין שתי הלשונות ועוד כי מה שהשיב לפי ששנינו לא היה טעם כלל לשאלתו ולא היה לרב יוסף להקשות תלי תניא דמפרש טעמא אלא ה"ל למימר מאי קאמר שהרי אין הלשון נקשר קצתו בקצתו וכן אין לפרש מפני מה אמרו מאי נפקא מינה לענין דינא דממונא והיתה התשובה דנ"מ בדין המזונות דא"כ שפיר קאמר ומאי מקשה רב יוסף והא דלא מפרש ליה הכי רב יוסף ולא תני ליה משום דלישנא דמפני מה אמרו לא משמע מאי נפקא מינה אלא שאלת טעם הדבר אבל נראה לפרש שלפי הלשון הראשון השאלה היא שהוא הבין מטעם המשנה שאומר שפעמים בשבת כו' שגם באחד בשבת יכולה להנשא והקשה מפני מה אמרו ליום ד' והשיב אף על פי שגם באחד בשבת יכולה להנשא כמו בד' הנה יש יתרון לד' על אחד בשבת שבד' אם הגיע זמן ולא נשאו מעלה לה מזונות ובאחד בשבת אינו מעלה לה אע"פ שהגיע זמן נשואין ואם רצה כונס ולכן כתב ליום רביעי כלומר דהיום שאם לא נשאו אז מעלה מזונות אבל באחד בשבת אינו זמן נשואין בחיוב אבל אם רצה כונס דליכא למיחש לאקרורי דעתא ועתה אם היה לנו טעם מצד אחר מפני מה אם לא נשאה באחד בשבת אין מעלין לה מזונות אע"פ שהוא זמן נשואין והיה יכול לכונסה הנה היה זה הלשון דבור על אופניו ומשנתנו מפורשת כתקנה אבל כיון שאין לנו טעם בפטור המזונות תמה רב יוסף איך הודיע רב יהודה הנעלם בנעלם ממנו שזה דבר תמיה שיהיה אחד בשבת זמן נשואין ולא לענין חיוב המזונות אם לא נשאה והנה המזונות תלוין בנשואין ועל זה הקשה תלי תניא דמפרש וכו' כלומר איך תולה משנתנו הנותנת טעם לדבריה ומפרש בה טעם לשאר הימים אם כן נראה שכל דברי המשנה בדבר הנשואין בטעם והוא תולה אותם בדין המזונות דתניא דלא מפרש טעמא כי עדיין יש לשאול מפני מה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא זמן נשואין ואע"ג דהא דאינו מעלה לה מזונות לא תניא מיהו דין הגיע זמן תניא ומשום הכי קרי לה תניא.ועוד נראה לי לפרש תלי תניא דמפרש טעמא וכו' איך תולה מענין טעמא שמפורש בברייתא דשקדו אמאי נקט בד' [ב]דין המזונות שאין לו טעמא ולא מפרש טעמא בשום מקום והיינו דלא קאמר דמפרש [בה] טעמא ולא מפרש [בה] טעמא אלא דמפרש טעמא ומשום ברייתא דשקדו קאמר והשתא הא ידע לה רב יוסף. אלא אי אתמר כו' מפני מה אמרו וכו' ותנשא באחד בשבת עתה בלשון הזה הוא משנה השאלה שבלשון הראשון ס"ל דאף באחד בשבת תנשא כדקתני טעמא שפעמים בשבת וכו' אלא דבעי כיון דאף באחד בשבת תנשא אמאי נקט ליום ד' אבל בלשון זה ס"ל דמדקתני יום ד' לא תנשא באחד בשבת ומשום הכי מקשה ותנשא באחד בשבת דהא ליכא משום אקרורי דעתא והשיב דמשום שקדו לא תקנו ועכשיו ששנינו שקדו כלומר כיון דאית לן שקדו ואחד בשבת לאו זמן נשואין אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דאי לאו שקדו הוה מצי למימר דבאחד בשבת תנשא (כי ס"ל) [כדס"ל] (כ)[ב]לישנא קמא ולא הוה מצי למימר דאינו מעלה לה מזונות דהוה ק"ל מ"ט כדהקשה רב יוסף. והגיע זמן באחד בשבת לרבותא נקטה ואין לפרש עכשיו ששנינו שקדו כלומר ומשום תקנתה ותועלתה אינו יכול לכונסה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל הגיע זמן בשאר הימים מעלה לה שלא רצו להפסידה מזונותיה כיון דתקנת איסור נישואין בשאר הימים אינו בשבילה אבל היא בעדה ולנזקה דלא משמע הכי בלשון מתוך שאינו יכול לכונסה (לפי') [וכן] מבעיא דחלה הוא. כנ"ל פירוש שמועה זו ומיסודו של הרמב"ן ז"ל [למדתיה] ולא כדבריו. הריב"ש ז"ל בחידושיו וכן כתב בתשובותיו סי' שע"ב:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בחידושיו הא דבעי רב יוסף מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' הכי קא קשיא לי' תנינא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים לבית דין וה"ק היאך אמרת שתנשא בד' דוקא והדר אמר טעמא משום משכים לב"ד דחששו לאקרורי דעת ולההיא טעמא תנשא נמי באחד בשבת וניחא ליה יום רביעי ראוי לנשואין יותר מאחד בשבת שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי מעלה לה ולפיכך תנן ליום רביעי אבל אם רצה כונס אף באחד בשבת כדקתני סיפא טעמא וקשיא ליה מ"ט אינו מעלה לה תנשא באחד בשבת ויעלה לה מזונות שלפי משנתנו לא תקנו כלל אלא משום שישכים לב"ד וזה הטעם אפילו לאחד בשבת הוא ולמה אמרו ברביעי והא דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא לאו למימרא דבמתניתין מפרש טעמא לשלא תנשא באחד בשבת אלא ה"ק היכי תליא מתניתין דקתני בה טעמא מפני מה נשאת ברביעי בדבר שאין בו טעם דהיא גופא מנא לך טעם לשלא תנשא באחד בשבת ולא תעלה לה מזונות ואף על פי שטעם משנתנו אינו מספיק לאחד בשבת מכל מקום טעמא קתני כיון שהוא טעם לשאר הימים וכלל נמי אחד בשבת בהדייהו היאך אתה תולה אותה במשנה שאין בה טעם מתניא דלא מפרש טעמא לאו דוקא דלא קתני שלא תנשא ולא הטעם אלא במשנתנו קתני שאינה נשאת וי"א מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן אם לא נשאת מעלה לה מזונות אלא יש זמן אחר ולמעוטי אחד בשבת דאי לשאר הימים למה לי למבעי כלל ואינו מחוור ובלישנא בתרא ארווח בה טפי משום דלישנא דברייתא נקט ואזיל עד דאמר ועכשיו ששנינו שקדו וזה הפירוש הוא על דרך דברי רש"י ז"ל תדע דלישנא קמא דומיא דלישנא בתרא הוא מדקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אלמא הגיע זמן בשאר הימים לא צריכא ליה. ויש דברים אחרים הרבה בשמועה זו מרבים הבל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ב. וז"ל הרשב"א ז"ל שמועה זו רבים פירושיה ומסתברא דה"פ מפני מה אמרו ברביעי ולא באחד בשבת דטעמא איתא באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול אם הגיע זמן באחד בשבת אף על פי שאין כאן אקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו ביום ד' ולא באחד בשבת לפי שהוא מעכב בתקנת חכמים ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זו טעם ליום אחד בשבת ודין שמענו טעם לא שמענו ואמר תלי תניא דמפרש טעמא כלומר משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתם אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אפילו ביום אחד בשבת שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא שאין טעמה מפורש דאפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא באחד בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינו מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת לא ידענו עדיין טעם תקנה זו שאין זה טעם אלא גזרת דין ואינו מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם אלא הכי אמרוה ניהליה מפני מה אמרו כו'. עד כאן:
ולכאורה משמע דרש"י ז"ל מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן קא דייק דמתניתין אף על פי דמפורש בה ולא באחד בשבת כי"א שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל שכתב רש"י ז"ל אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתנו טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן וכו' ע"כ. אלמא דמדקתני הגיע זמן קא ממעט אחד בשבת ולא קא מתמה רב יוסף דלא קא מפרש טעמא ותלי בה מתניתין דקא מפרש בה טעמא ונ"ל דמדקתני ולא נשאו קא דייק דהא ברישא תנן בפרק אף על פי נותנין לבתולה י"ב חדש כו' ולאלמנה שלשים יום הילכך לא הוה ליה לסיומי אלא לאחר זמן זה אוכלות משלו וכו' אם כן הגיע זמן זה אוכלות משלו וכו' דבין נשאו בין לא נשאו הבעל חייב במזונות אשתו הילכך מדקתני ולא נשאו דייקינן דוקא משום דהבעל מעכב הוא דאוכלות משלו ואין לך לומר דאתא למעוטי היכא דהיא מעכבת מלכנוס דאינו מעלה לה מזונות הילכך אכתי מיותר לשון ולא נשאו דכדי למעוטי היכא דאיהי מעכבא לא איצטריך אלא ודאי לא אתא למעוטי אלא היכא שתקנת חכמים מעכב והיינו הגיע זמן באחד בשבת וכדבעינן למכתב בס"ד וכ"ת היכי מצינן למימר דמדקתני ולא נשאו קא דייק והא ולא נשאו לכאורה משמע דקאי אדידיה דקא מעכבן איהו ויש לומר דכי קתני ולא נשאו פי' שלא נכנסו לחופה וכך יש לו לומר שהבעל עכב מהכנסת החופה (במין) כמו האשה ובגמרא מפרש בדרך פי' בעלמא ולא בדרך קושיא שהבעל עכב הילכך שפיר מצינן לדיוקי מדקתני ולא נשאו דדוקא היכא שעכב הבעל ולא היכא שתקנת חכמים מעכב כגון שהגיע זמן באחד בשבת וכדכתיבנא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י הגיע זמן. זה ולא נשאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל. אוכלת משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו כו' דו"ק:
ב. והרא"ש ז"ל פי' עיקר שמעתין בענין אחר וז"ל אמר רב יוסף וכי תימא מאי דקאמר מפני מה אמרו והלא הטעם מפורש במשנה ואין לתלות תמיהת הלשון משום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו דאם כן כשנתיישב התלמוד לא ה"ל לאקשויי אלא הא דבמתניתין דמפרש בה טעמא מאי הא דקאמר מפני מה אמרו כו'. ולמה סייע את קושייתו מהא דבההיא דמתניתין לא מפרש טעמא. לכ"נ שכך הבין רב יוסף את דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' כיון דטעמא דמתני' משום טענת בתולים אמאי קאמר נשאת ובהא איכא לאסתפוקי מתי תהיה זמן הבעילה אי בד' או בליל ה' כדבעי בגמרא לימא נבעלת כיון דמשום טענת בתולים הוא ויברר התנא דבריו ביום ד' או בליל ה' ואמאי הזכיר נשואין כלל וקאמר דלהכי תנא נשאת להשמיענו שקבעו זמן נשואין שלא יאמר אדם אשא באחד מן הימים רק שאמתין עד ליל ה' כי חשו חכמים דילמא תקיף ליה יצריה. ואחר שדקדקנו בלשון משנתינו שקבעו חכמים זמן לנשואין לפיכך אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים וקא מתמה תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' ממשנתינו שמפורש בה טעם למה נשאת ביום ד' ומשינוי הלשון דקתני נשאת ולא קאמר נבעלת רוצה לדקדק דין חדש וטעם שאינו מפורש באותה משנה ולפוטרו ממזונות ודאי אם לא פי' מתני' טעמא משום טענת בתולים הוה מפרשינן טעמא דמתניתין משום שקדו כי הוא טעם המספיק למעט אחד בשבת וכיון דהוי טעמא משום שקדו ממילא ידענא דקביעות הזמן הוא לנישואין ואם הגיע באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות [וגם אילו פי' באותה המשנה הדין דאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות הוה מייתינן סעד וטעם ממתני' מדקתני נשאת ולא נבעלת למימר דקבעו חכמים זמן לנישואין כי היכא דלא תתמה אטעמא דההיא מילתא אמאי אינו מעלה לה מזונות] תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה ותמתין מלבעול עד יום ד' כי לא קבעו חכמים אותו זמן כי אם לביאה אבל השתא דמפרש מתניתין טעמא משום טענת בתולים וגם באותה משנה אין מפרש בה הדין דאין מעלה לה מזונות מדקדוק המשנה דקתני נשאת ולא קתני נבעלת אין לנו לבדות דין חדש מלבנו לפוטרו ממזונות דאיכא למימר תנא לישנא מעליא נקט דאורחא דמילתא הוא דשלא להקדים הנישואין לזמן הבעילה משום תוחלת ממושכה ולא בשביל לקבוע זמן לנישואין ולעולם אימא לך אם הגיע זמן באחד מן הימים תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה כדמתרץ רב יוסף דבריו מפני מה אמרו בתולה נשאת ברביעי ולא באחד בשבת משום טעמא דשקדו וכיון דטעמא משום שקדו הוי קביעות הזמן לנישואין וממילא ידענא שאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כנ"ל. עכ"ל הרא"ש:
ב. וע"פ שיטה זו יש לי לפרש שמעתין בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירוש מאחר דבעינן שתבעל בליל ה' כדאיתא בגמרא לקמן תינשא נמי בליל ה' ולמה אמרו בתולה ליום הרביעי וכמו שהקשו התוס' לעיל במתני' ולא אסיק אדעתיה תירוץ התוס' דלעיל ומשני לפי ששנינו וכו'. פי' אי הוה תני בתולה נשאת בליל ה' הוה משמע דהיינו משום ברכה כמו ולאלמנה ליום ה' דתני גביה וכיון דמשום הכי הוא לא סגי לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דעיקר טעמא דקא פריש במתני' דהיינו טענת בתולים ליתא ומשום ברכה לא מקרי עבריינא אבל השתא דתני בתולה נשאת ליום הד' אלמא דמלבד טעמא דברכה דהיינו שתבעל בה' איכא תקנתא אחריתא שתנשא בד' דהויא תקנתא אלימתא ומספקת לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' היכי אמרינן דמתני' דהכא מתפרשא ממתני' דהתם דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו' והא במתני' דהתם אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כדי שנאמר דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' ובמתני' דהכא טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד ומשום האי טעמא כך לי יום ראשון כמו יום חמישי ואילו הוה תני טעמא במתני' דהתם הוה ניחא דהוה אמרינן מה שחסר כאן תני התם וכן נמי אילו לא הוה תני הכא טעמא כלל הוה אמינא דטעמא רבא איכא דמש"ה בתולה נשאת ליום הד' ותנא מסתים לה סתומי כי היכי דלא ליתי לזלזולי והכין אורחייהו דרבנן לסתום טעם תקנתייהו כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש הר"ן ז"ל כדכתיבנא לעיל במתניתין אבל השתא דבמתניתין מפרש טעמא דמהאי טעמא שוין יום אחד ויום ד' ובמתניתין דהתם לא מפרש טעמא כלל איכא לאתמוהי טובא היכי אמרינן דמתניתין דהכא מתפרשא ממתניתין דהתם ובלא זה ליכא לאתמוהי בקיצור אמאי אינו מעלה לה מזונות כשהגיע הזמן באחד בשבת דאיכא למימר דטעמא דברכה מספיק לפוטרו ממזונות אבל השתא אינו מספיק לכך פריך תלי תניא דמפרש טעמא כו' וכדכתיבנא. אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' פירוש ולא ביום א' דאילו תנשא בליל ה' ליכא לאקשויי כמו שתירצו התוס' כדכתיבנא במתניתין אלא מפני מה אמרו ליום הד' ולא ביום ראשון שאם היה לו טענת בתולים וכו' ותנשא באחד בשבת וכו' ועכשיו ששנינו כו' ולהאי לישנא הוי איפכא דמתני' דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתני' דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל. ואפילו תימא דמעיקרא אסיק אדעתיה שפיר טעמא דשקדו מצינן לפרושי שפיר מאי קא מתמה רב יוסף ומאי קא משני אלא אי אתמר וכו' כדבעינן למכתב לקמן באורך בס"ד:
ב. ויש לי לפרש שמעתין עוד בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל דהא מקשו המפרשים ז"ל לעיל אמאי לא קתני טעמא דשקדו במתניתין ותירצו דמשום דלא קביע דהיכא דטריחי ליה נשאת באחד בשבת וא"נ אי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו שומעין לה לכך לא קתני טעמא דשקדו והקשה הר"ן ז"ל עליהם דבשלמא אי לא תני דינא שפיר וכו'. וכדכתיבנא לעיל במתניתין ובזה יש לפרש דהיינו דבעי מפני מה אמרו עיקר תקנה זו דבתולה נשאת ליום הד' כיון דלא קביע דאי משום ברכה אי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו ואי משום שקדו אי אמרה איהי אי אפשי או היכא דטריח ליה נשאת באחד בשבת א"כ מה זו תקנה ולמה ליה למימר כלל בתולה נשאת ליום הד' ואין לך לומר דתנא עצה טובה קאמר חדא דא"כ הו"ל למתני נושאין את הבתולה ועוד דכיון דקא יהיב טעמא שפעמים בשבת כו' אלמא דעיקר תקנה שנו כאן ולא עצה טובה וכיון שכן מה זו תקנה ומפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' הרי לא קביע ובידה להנשא ביום ראשון כגון שתאמר אי אפשי בתקנה זו דחכמים ואי משום היכא דלא טריח נושא הוא את הבתולה בע"כ ביום ד' א"כ ליתני נושאין את הבתולה ואי לא אסיק אדעתיה השתא טעמא דשקדו כלל אלא טעמא דברכה ניחא טפי ולא נצטרך לדיוקא דנושאין את הבתולה ומ"מ הכי בעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' כיון דלאו עיקר תקנה היא ובידם שלא להנשא בד' אלא בא' ומשני לפי ששנינו וכו' פי' אע"ג דאי אמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה ואי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו מ"מ הגיע זמן באחד בשבת והיא אמרה א"א בתקנה ואיהו מתלי תלי נפשיה בתקנה זו מעוכב מתקנת חכמים מקרי ואין עכבה זו שלו אע"ג דאי בעי הוה נסיב ביום א' מ"מ להכי אהני תקנה זו למקרייה מעוכב מתקנת חכמים לפוטרו ממזונות דלא קא מחייב במזונות אלא היכא שכל העכבה מבעל וכדדייק לעיל מדקתני ולא נשאו ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לכך שנינו בתולה נשאת וכו'. להודיעך שתקנת חכמים מעכבו מלכנוס ואין עכבה זו שלו ע"כ. ולפום שיטתם זו דקאי שאלה זו אבתולה ואלמנה ומשני לתרווייהו ואפשר לדיוקי הכי מלשון רש"י ז"ל דוק ותשכח ודוק שכתב רש"י לכך שנינו בתולה נשאת וכו' ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' פירוש דבמשנתינו טעמא מפורש בתוכה ומהאי טעמא לא שני לן בין יום ראשון ליום רביעי והיכי נימא בו דמשום הכי תני בתולה נשאת ליום רביעי משום אידך מתניתין דמחלק בין יום א' ליום רביעי ולא מפרש בה טעמא כנ"ל ולשון ראשון נראה לי עיקר:
ב. והתוספות ז"ל כתבו וז"ל מפני מה אמרו בתולה כו'. לפי ששנינו וכו' אין שואל הטעם למה נשאת בד' דא"כ לא הוה משני מידי אלא ה"ק מפני מה אמרו וכו' כלומר למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת בד' ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מארי' דאברהם דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא מפורשת כו' ע"כ. ודבריהם צריכין ביאור דלכאורה קשיא טובא מאי קא בעי למאי נפקא מינה מה נפשך אי ידע טעמא אמאי תנשא בד' א"כ מאי בעי נפקותא שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואי לא ידע טעמא הוה ליה למבעי מעיקרא טעמא מאי לידע עיקר טעמא דמתניתין ומאי (לא) הוה מתרצא למאי נפקא מינה דהיינו לדיניה גופיה שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואין לפרש דהכי קאמר למאי נפקא מינה לענין ממונא וכמו שכתב הריב"ש ז"ל כדכתיבנא לעיל חדא דמה זו שאלה כיון דנפקא מינה לדינא גופיה דקא עסיק ביה מה לנו לידע אי נפקא מינה לענין ממונא או לא ואם היה שאלה מאי קא מתמה רב יוסף דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים וכו' דהיינו לענין לאוסרה עליו כדאיתא בגמרא בשמעתא דפתח פתוח והא אנן נפקותא לענין ממון בעינן ונפקותא לענין ממון ליתא במתניתין כלל ונראה לי פירוש לפירושם ז"ל אין שואל הטעם למה נשאת ביום ד' דא"כ לא הוה משני מידי וכיון שכן לא הוה ליה לאתמוהי רב יוסף אלא מאי קאמר וכמו שהקשה הריב"ש וכדכתיבנא לעיל אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר למאי נפקא מינה וכו' פי' השתא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אלא דס"ל דכיון דלא פי' במתניתין טעמא דברכה אלא משום דלא קביע דאי בעי אמר אי אפשי בברכה וכדכתיבנא לעיל במתניתין בשם המפרשים ז"ל וכיון שכן למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת ביום ד' והא כיון דלא פריש במתניתין האי טעמא בידם לעקור אותה ולומר אי אפשי בברכה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה פי' אף על גב דאי בעי נסיב ביום ראשון ולא יחפוץ בברכה מ"מ הגיע זמן באחד בשבת ואומר שחפץ הוא בברכה אינה אוכלת משלו ולא בתרומה ולכך הועילו חכמים בתקנתם. וקשה קצת לשיטת התוספות ז"ל דבקיצור ה"ל לשנויי דנפקא מינה שאם הגיע זמן באחד בשבת אינה אוכלת משלו ולא אוכלת בתרומה ולמה ליה לאורוכי ולמימר לפי ששנינו הגיע זמן כו' יכול הגיע זמן כו' לכך כו'. והתוספות תירצו זה לומר דהיינו הך שהאריך כל זה לתרץ דנפקא מינה לענין מזונות ותרומה ולכך הוצרך להקדים ולומר לפי ששנינו כו' ודוחק דאכתי האריך יותר מדאי. וא"ת לפי שיטה זו מה קא מתמה רב יוסף הא שפיר בעי ומשני ויש לומר דרב יוסף ס"ל דאדרבא איכא למימר דלהכי סתים תנא טעמא דברכה ונקט טעמא שאם היה לו טענת בתולים כו' לאורויי דתקנה קבועה שנו כאן ולא מצי למימר אי אפשי בברכה ומנסיב ביום אחד בשבת דמאן דחזי סבר דאחד בשבת לענין נישואין כי הדדי נינהו ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ולהכי סתים תנא טעמא דברכה כי היכי דלא ליתי לזלזולי וכמו שכתב הר"ן לעיל וכדכתיבנא במתניתין הילכך קא מתמה שפיר דהאי נפקותא מפרש בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ומשום האי טעמא תקנתא דברכה נמי קביע כדי שלא תיעקר תקנתא לגמרי וכדכתיבנא הילכך כיון דבע"כ נשאת ביום ד' ולא ביום ה' אמאי מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא דלא מפרשא שאם אתה אומר אי בעי נסיב ביום א' מנא לך למימר שאחר הגיע זמן באחד בשבת שאינו מעלה לה מזונות ורב יוסף לא בריר ליה כולי האי אמר טעמא דברכה קביע דאי הוה בריר ליה הוה ליה לאקשויי להדיא מאי בעי למאי נפקא מינה והא היינו נפקותיה שתנשא בד' ולא ביום א' ולמה ליה למימר תלי תניא דמפרש וכו' אלא ה"ק כיון דאיכא למימר דהיינו נפקותיה שתנשא ביום ד' כיון דמפרש בה טעמא שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא למימר דטעמא דברכה לא קבע והיינו נפקותא לענין מזונות ותרומה דמאי טעמא אינו מעלה לה מזונות כיון דאי בעי נסיב כנ"ל פי' לפירושם ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא לשיטתם ז"ל לישנא דרב יוסף דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא דלכאורה אי אפשר להולמו לשטת התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא דו"ק. ובקונטרסין מצאתי וז"ל תלי תניא דמפרש טעמא כו' תימא והלא במתניתין דידן אינו מפורש בה אלא נפקותא דאיסורא שיכול לאוסרה והוא לא שאל אלא שרוצה נפקותא דממונא דהיינו אם הגיע זמן באחד בשבת ויש לומר דגם במתניתין איכא נפקותא דממונא דאם זינתה הפסידה כתובתה ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא התוספות:
ב. וז"ל הרא"ה פירושא דשמעתא הכי מסתבר דבעיא דרב יוסף לאו אשאר ימים הוא כלומר למה אמרו ברביעי יותר משאר הימים דהא כדקתני טעמא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא בעיא דרב יוסף למה הזכירו יום רביעי יותר מאחד בשבת דאי לנישואין הא לא אפשר דהא טעמא דקתני לאחד בשבת נמי איתיה שאם היה לו טענת בתולים יכול להשכים לב"ד וכיון דכן לאיזה ענין הזכירו יום ד' יותר מאחד בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול הגיע זמן באחד בשבת כו' לכן שנינו כו' כלומר לאו לענין נישואין איתמרא דלענין נשואין ודאי אחד בשבת ראוי כד' בשבת אלא לענין מזונות דרביעי בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנו באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכונסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי. אמר רב יוסף מארי' דאברהם וכו' אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' כלומר היאך הוא יכול לתלות משנתינו שדבריו מפורשין בתוכה דיום ד' ראוי לנישואין ולא ליום ראשון ויאמר שלא יהא יום ד' שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין הנישואין ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בו יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנישואין ובכלל קושיא זו נמי היא גופיה מאי טעמא כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנישואין אם הגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום רביעי לענין נישואין ולעכב תניא ומהדרינן שקדו חכמים על תקנת בנות כו' כלומר משום הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו'. ע"כ:
ב. עוד כתב הריב"ש ז"ל בחידושיו ובתשובותיו דיש לפרש שמעתין בדרך אחרת שמתחילה היה שואל מפני מה ברביעי ולא בשאר הימים דאף על גב דבמתני' קתני טעמא שאם היה לו כו'. לא משמע ליה דהא הוי עיקר טעמא דהא לא סגי לאחד בשבת ולא ס"ד שיהא טעם מיוחד לאחד בשבת ומש"ה משמע ליה שיש טעם אחר למשנתינו מבחוץ מפני מה בד' ולא באחד בשבת ושאר הימים ומה שאמר במשנתינו שאם היה לו טענת בתולים הוא קצת יפוי כח שיש לד' על שאר הימים ומיהו עיקר טעמא דמילתא לאחד בשבת ושאר הימים ליתא במתניתין והשיב לפי ששנינו הגיע זמן כו' כלומר מש"ה נשאת ברביעי ולא בשאר הימים משום דבשאר הימים אינו מעלה לה מזונות וברביעי חייב מיד במזונות כדקתני הגיע זמן ולא נשאו והיה להם בקבלה דהגיע זמן אוכלת משלו דמשמע מיד היינו ברביעי וכן הוא לפי המסקנא אבל בשאר הימים לא לפי שאינו זמן לנישואין אמנם לא עלה בדעתו שטעם המזונות מפני הנישואין אבל היה סבור שהנישואין מפני המזונות ולכך שנינו ליום רביעי ולא בכל שאר הימים כי טעם המזונות מספיק לכל שאר הימים ומ"ש יכול הגיע זמן באחד בשבת אף על פי ששאלתו לכל הימים לרבותא נקטיה אף על גב דלית ביה משום אקרורי דעתא. ועתה קשה על זה הלשון שני דברים האחד שבמשנתינו מפרש הטעם לשאר הימים והוא אומר שאין זה עיקר הטעם אפילו לשאר הימים. והב' שהוא אומר שטעם משנתינו מפני דין המזונות ודין המזונות הוא תניא דלא מפרש טעמא שלפי דבריו שטעם הנישואין מפני המזונות אין לדין המזונות טעם והא דקרי ליה תניא הודה לדבריו שיהיה פי' הגיע זמן דוקא ברביעי כמו שהוא האמת וזהו מה שהקשה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו וכו' כלומר אין השאלה על שאר הימים שזה מפורש במשנה אבל מפני מה ברביעי ולא באחד בשבת והשיב כי יש לאחד בשבת טעם מיוחד שאינו בשאר הימים וזה שקדו שזה הטעם אינו מספיק לשאר הימים כי למה יתקנו שיהא טורח שלשה ימים ולא אחד ולא שנים או למה אינה נשאת ביום ה' או בו' ויהיה לו יותר פנאי גדול לטרוח אבל לפי שמפני טענת בתולים לא היה זמן ראוי לנישואין כי אם ד' או אחד בשבת ובחרו ברביעי שיש לו ג' ימים לטרוח ולא באחד בשבת שאין לו שהות כלל כי השבת וערבו מפסיקין ולפ"ז ק"ק לשון יכול הגיע זמן כו' אבל הפי' הראשון הוא מדוקדק וישר ע"כ. ורש"י ז"ל נשמר מזה הפי' והיינו שכתב לפי ששנינו כו' לקמן מקשי עלה ע"כ. פי' אמאי דקאמר לפי ששנינו קא מקשי עלה דאילו במאי דקאמר מפני מה אמרו ליכא קושיא כלל ואילו להאי פירושא בתרא דהריב"ש ז"ל אמאי דקאמר מפני מה אמרו כו' קשיא טובא ודברי רש"י ז"ל הסתומין מתפרשין כפי' הרמב"ן וכמ"ש ז"ל או באחד מהפירושים דפרישנא לעיל לעניית דעתינו ואין לך לומר דרש"י ז"ל אפשר דס"ל דכיון דרב יוסף שכח תלמודו לא היה לו שום פי' בדבריו הראשונים ולא היה יודע מאי קאמר דהא כיון דלא בעי לקמן הכין מאי קאמר אלא דמקשה תלי תניא כו' אלמא דהיה לו איזה פי' בדבריו הראשונים אלא דהוה מקשה עליו ולהכי כתב רש"י ז"ל לפי ששנינו כו' לקמן מקשה עלה. כן נראה לי:
ב. אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו'. כתב רש"י ז"ל מתמה על דברי רבו ואמר מריה כו'. ועוד שחלה רב יוסף כו' פי' לפי' הוקשה לו דאיהו גופיה קאמר האי מימרא ומעיקרא מאי סבר ותירץ דמשמיה דרבו קאמר לה מעיקרא ושוב קא מתמה עלה דשמואל דמה זה היה לו לומר כן. ואכתי קשיא דא"כ הול"ל הכי אמר רב יוסף רב יהודה אמר שמואל אמר הכי ומריה דאברהם וכו' דהו"ל לאתויי מימרא דרביה מעיקרא כדי לאקשויי עלה ולא לומר דברי רבו כמו שאין לו בהם שום קושיא ושוב קאמר מריה דאברהם כו' תמיה גדולה שאין בדברי רבו שום טעם דקאמר אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' ושוב קאמר אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו' ותירץ ז"ל דרב יוסף חלה ושכח תלמודו והיינו מימריה דמעיקרא ושוב כשנתיישב תהא על דבריו הראשונים והשתא ניחא דהיכי טעה כולי האי רב יוסף בדברי רבו כן נראה לי ועוד יש לפרש לשונו ז"ל בדרך אחר וזה יותר מדוקדק וישר:
ב. תלי תניא בדלא תניא. ראיתי מי שפירש דה"ק תולה שנויה במשנה שעדיין אינה שנויה כלומר שהיא אחרונה שדרך לתלות האחרונה בראשונה ולא הראשונה באחרונה וליתא דא"כ מאי מקשה הי תניא כו' לכך פרש"י ז"ל תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ומקשה לרב יוסף וכו'. כך מצאתי בקונטרסין וזה הפי' אין לו רגלים כלל ואינו כדאי שישמור ממנו רש"י ז"ל ונ"ל דקשיא ליה לרש"י ז"ל דאיכא לפרושי דברי רב יוסף דה"ק רב יוסף תלי משנתינו בדין שאינו שנוי בשום משנה דמאי דקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אינו מהמשנה כי אם דברי שמואל והיינו דקאמר בדלא תניא ואם כן מאי מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא כו' ותירץ ז"ל דפי' תניא היינו שנויה וכיון שכן אי כוונת רב יוסף היתה כדכתיבנא לא הול"ל אלא תלי בדלא תניא פי' תולה משנתינו דקא אתינן עלה בדין חדש שאינו שנוי במשנה אבל השתא דקאמר תלי תניא בדלא וכו' משמע דהיינו עדיפותא דמשנתינו שהיא שנויה וכיון שכן ע"כ גריעותא דאידך מתני' שאינה שנויה וה"ק תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ולכך מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא וכו' פי' מדקאמר דחדא תניא פי' שנויה ממילא משמע דאידך אינה שנויה והא ליתא דהא תניא והא תניא והשתא ניחא שהאריך וקאמר הי תניא והי לא תניא וכו' ובלא דברי רב יוסף ליכא לאקשויי מידי דהא ודאי קושיא אלימתא איכא עלה דשמואל כי היכי תלי משנתינו בדין חדש שלא הוזכר במשנה אבל עלה דרב יוסף דקאמר תלי תניא וכו' הוא דמקשינן. וראיתי בקונטריסין שלכך כתב רש"י ז"ל ומקשינן לרב יוסף לפי שדרך התלמוד כשאמורא אומר מימרא ובא אחד להקשות עליו ובא אחר ומקשה למקשה מסייע לראשון לכך כתב רש"י ז"ל שכוונתינו אינו לסייע לשמואל כי אם להקשות לרב יוסף, ע"כ. וגם זה הבל ומה שכתבתי הוא הנכון. ואם תקשה סוף סוף היכי קאמר בדתניא דלא מפרש טעמא והא אפילו הדין עצמו אינו מפורש. תשובתך הא פרישנא לעיל דשפיר מתנייא הך דינא מדקתני הגיע זמן וכמו שכתב בחידושי הרמב"ן א"נ מדקתני ולא נשאו כדפרישית לעיל. ודע דכי קאמר אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' היינו פי' למאי דקאמר מעיקרא תלי תניא בדלא תניא דכל משנה שיש בה טעם שגורה בפי הכל מקרי שנויה שאינה נשכחת כדאיתא:
ב. אלא אי אתמר וכו'. ל"ג אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה דרמי אנפשיה הוא ומדכר, הרשב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וכן כתב הריב"ש ז"ל דאה"נ אלא כי אתמר הכי אתמר אמר שמואל כלומר כך אמרה רב יהודה כשאמרה אמר שמואל כו'. ע"כ:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל ה"ג אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו ב"נ אלא הכי אמרו ניהלאי ול"ג א"ר יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל דרב יוסף הוא דאמר ליה דרמיא אנפשיה ומדכר. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא אי אתמר הכי אתמר. פירוש דע"כ איפכא דמתניתין דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמרינן מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל ומשום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה דע"כ אפכא אתמר והא דאמרינן אמר רב יוסף כו' דמשמע דלאו רב יוסף גופיה מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב יוסף הוא. ע"כ:
ב. אמר רב יהודה כו'. מפני מה אמרו. כתב ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל שאמר מפני מה אמרו לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת כלומר הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הד' שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לב"ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו'. ע"כ:
וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל היה צריך עכשיו לחזור ולפרש הטעם שזה כבר שנוהו במשנה בפירוש אלא מפני הקושיא שהיה רוצה לעשות חזר אותו, ע"כ. וכן כתב בתוס' וז"ל מפני מה אמרו בניחותא גרסינן לה ולא בא אלא להקשות ותנשא באחד בשבת, ע"כ. ומ"מ צריך ליישב דלמה לי לאקדומי הקדמה זו כדי לאקשויי ותנשא באחד בשבת. ע"כ:
ב. ולשיטת התוספות ז"ל דמפרשינן דכי קאמר מעיקרא מפני מה אמרו היינו פירושא למאי נפקא מינה והשתא הדר ביה ופריש דהיינו שאלה טעם מפני מה אמרו בתולה וכו'. ובמאי דקאמר שאם היה לו טענת בתולים וכו' הוא דידעינן כוונתו זאת דמעיקרא היה שואל למאי נפקא מינה והשתא שואל הטעם למה. כך היה נראה לפרש ודוחק ועוד בשלמא למאי דפריש הריטב"א ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ניחא אבל למאי דפריש הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר מימרא דרביה היכי אמרה וכי אמרה שמואל מעיקרא היכי אמרה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה למה ליה למימר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו'. והרא"ה ז"ל פירשה בתמיה וז"ל אלא אי אתמר וכו' מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום ד' לענין נישואין ולעכב תניא ע"כ. ומ"מ לכולהו פירושים קשיא דאריכות לשון זה למה. והיה נראה לפרש דבריו לשלול טעמא דברכה והאריך וקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת בתולים כו' כלומר אין לך לומר טעמא דברכה דהא לא הוזכר כי אם טעמא דשאם היה לו טענת בתולים ומהאי טעמא תנשא באחד בשבת וליתא דא"כ מאי משני דהא הכי נמי לא הוזכר טעמא דשקדו במתני'. ונ"ל דבמאי דכתיבנא במתני' ניחא דטעמא דשקדו מתלא תלי בטעמא דטענת בתולים דאי לאו מטעמא דשקדו זימנין דנפיק חורבה ותקלה מתקנתייהו דתקנו שתנשא ביום הסמוך לב"ד בעודו כעסו עליו ולא תתקרר דעתו דזימנין יעליל עליה מחמת שנאה וישכים לב"ד ותאסר עליו בהא באשת כהן א"נ באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים נאמן לאוסרה עליו הילכך הויא ליה קלקלה ולא תקנתא דעדיפא טפי שיהיה שהות זמן רב עד יום הד' כדי שישוב אל לבו ויתפייס אבל השתא דתקינו רבנן שקדו תקנתא דטענת בתולים הוי לה תקנה יפה דליכא למיחש שמא יעליל עלילה עליה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. והיינו דנקט לשון שקדו פי' כשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להם תקלה מחמת תקנתייהו וכדכתיבנא. נמצא כי תקנו מעיקרא ימים לבתולה משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד' כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה וחדא תקנתא הואי שתנשא בד' ולא בשאר הימים ולא ביום ראשון ושני הטעמים מתלא תלו בהדדי ואי לא משום שקדו לא הוו מתקני מידי משום טענת בתולים כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה ואי לא משום טענת בתולים לא הוו מתקני מידי משום שקדו דהא היכא דטריח ליה תנשא ביום א' והא כתבינא לעיל דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' מהאי טעמא דטענת בתולים וכ"ש במאי דכתיבנא השתא דחדא תקנתא הואי הילכך שפיר איכא למימר שמשום הכי תנשא בד' דוקא משום דהיה לו טענת בתולים כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת המסכתא תקנת חכמים היא שתנשא בד' בשבת כדמפרש טעמא פי' כדמפרש טעמא במתני' דשאם היה לו טענת בתולים וכו' ופרושי קא מפרש מילתיה בדרך משא ומתן ופריך ותנשא באחד כו' ומשני שקדו וכו' וכל זה רמיז לה שמואל מעיקרא במאי דקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו' ולהכי רמיז לן מעיקרא בקיצור ושוב פירושי קא מפרש ללמדנו דחדא תקנתא הואי ומתלא תליין אהדדי ולבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' ואי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו אין שומעין לה אף על גב דהואי לתועלתה כיון דחדא תקנתא הוה וכן כתב הרשב"א ז"ל וכדבעי למכתב קמן בס"ד ולשיטה זו ניחא נמי מאי דקאמר בסמוך ועכשיו ששנינו שקדו כו' דקשיא להו לכולהו רבוותא היכן שנינו והא שמואל קאמר לה ואין טעם שקדו במשנה כלל ובמאי דכתיבנא ניחא דטעמא דטענת בתולים תליא בטעמא דשקדו וה"ל כאלו שנוי במשנה דשקדו והיינו דקאמר שמואל מעיקרא מפני מה אמרו וכו' שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא ובניחותא גרסינן לה כמו שכתבו התוס' ז"ל כנ"ל:
ב. ותנשא באחד בשבת. כתב הריב"ש ז"ל עיקר חידושיה דשמואל משום דינא דהגיע זמן אבל טעמא דשקדו ברייתא היא לקמן. ע"כ:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל הא דאמר רב יהודה במילתיה שקדו לאו מסברא קאמר דהא ברייתא היא כדלקמן ושמואל לישנא דברייתא נקט וממנה הוא שלימד שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. ע"כ:
ב. וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו' לאו סברא דשמואל דהא מתני' היא בהדיא אלא דמפרש לה במתניתין ממתניתא והכי מוכחא דאמרינן לקמן והא בעינן שקדו דטריח ליה ואמרינן מאי שקדו דתניא אלמא לאו לשמואל היא. ע"כ. משמע דבעי פרושי דכי קאמרו מפני מה אמרו כו' ותנשא באחד בשבת וכו' היינו מדברי עצמו ומשני לה מדתניא שקדו וקשיא דאי ידע הברייתא הרי כל זה הלשון כלשון הברייתא עצמו כדתניא לקמן מפני מה אמרו כו' ותנשא וכו' והיינו כלשון זאת המימרא עצמו ואם כן היכי מצינן למימר דידע חציה ושכח חציה ולא מצינן למימר שכל זה מדברי הברייתא ולא חדש שמואל כלא דינא דהגיע זמן וכמו שכתב הריב"ש ז"ל דאם כן הכי הוה ליה למימר אלא אי אתמר הכי אתמר אמר שמואל תניא מפני מה אמרו כו' ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלא ודאי הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה. ע"כ:
ב. וכן כתב רש"י לקמן גבי הא דאמרינן מאי שקדו דתניא מפני מה וכו'. וז"ל מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מינה כו'. ע"כ:
ולמאי דכתב הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר איכא למימר דאדכר עיקר המימרא ולא אדכר דהיינו ברייתא ואפשר דכי אמר שמואל משמיה דברייתא אמרה ומאי דקאמר רש"י ז"ל לקמן אי משום דאמרה שמואל היינו רב יוסף אליבא דשמואל תדע דבמסכת ב"ק (דף ל"ג) כתב רש"י מאדם חשוב כרב או רבא פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דב"ב דמקשינן משמואל משום דקשיש וסמוך לתנאים כמאן דמקשו מן חד מתנאי וכן כתב הרמב"ן בחדושיו ריש בתרא דאקשינן משמואל משום דרב גובריה וכיון שכן היכי כתב רש"י ז"ל אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותוביה מיניה לאמורא אחרינא אלא ודאי רב יוסף אליבא דשמואל קאמר דרמי אנפשיה ואדכר הלשון דקאמר שמואל רבו ולא אדכר אי אמרה משמיה דברייתא וכדכתיב' וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה ולשיטת הריטב"א ז"ל ניחא טפי האי לישנא שכתב ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ע"כ. הילכך אתי כפשטו מאי דכתב רש"י ז"ל כולה רב יוסף קאמר לה כנ"ל:
ב. ותנשא באחד בשבת כו'. כתבו התוס' ז"ל ולא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמר בו לדגים כדאמרינן לקמן ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר"י דטעם ברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא. ע"כ:
ובתוס' ז"ל כתיבת יד מסיים בה וטעמא דברכה איצטריך להיכא דליכא שקדו כגון היכא דטריח ליה אי נמי איצטריך דמשום ברכה תבעל בה' ולא בד' ע"כ. ולכאורה משמע דמש"ה קאמרי התוס' ז"ל מעיקרא דלא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום דבעי לאשכוחי נפקותא ותקנה לנשואי יום ד' גופיה דהיינו מטעם שקדו דאילו משום ברכה אין טעם לנישואין גופייהו דליהוו בד' אלא משום בעילה דליל ה' ואכתי קשיא דתנשא בליל ה' והיה צריך לדחוק ולתרץ הך קושיא כדתריצו לה התוס' ז"ל לעיל להכי עדיף ליה לשנויי שנויא דשקדו אי נמי להכי לא בעי לשנויי הכין כמו שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל טעם דברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום הד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום ראשון עד יום הרביעי ע"כ. ומ"מ אכתי צריך פי' לפי' ז"ל דאיכא לדיוקי שתופסים התוס' בקושיא ואומרים לא בעי לשנויי וכו' שמרגישים אדשני מטעם שקדו לישני משום ברכה ומתרצים דלא בעי לשנויי הכין וכדכתיב' וכיון שכן הוו להו לתפוס בתירוץ דתריץ שקדו וכו' ועוד מאי קא מקשו תו למה לי טעם דשקדו תיפוק לי משום ברכה והא היינו מאי דקשיא להו מעיקרא ותירצו לה דלא בעי לשנויי הך שנויא דברכה מטעמי דכתיבנא ועוד איכא לדיוקי דלא פירשו התוס' טעם למה לא בעי לשנויי הכין וכן דרכנו לדייק בכל כיוצא בזה בתוס' ועוד דלשון ועוד לא שייך אלא היכא דקשי ליה מעיקרא חדא קושיא אבל הכא דקאמר מעיקרא לא בעי לשנויי כו' דהיינו תירוצא וכדכתיב' היכי שייך בו לשון ועוד ונ"ל דהכי קשיא להו לתוס' ז"ל מעיקרא כי יהיב דעתיה רב יוסף במימריה ואתקניה מסבריה וכמ"ש הריטב"א כדכתיב' אמאי לא משני בקוצר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמרה לדגים ולמה ליה לאורוכי ולמימר ותנשא באחד בשבת כו' ואין לומר דדילמא כי יהיב דעתיה לבתר ששכח תלמודו אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אבל טעמא דשקדו אסיק אדעתיה ואתקין בה למימריה משום דטעמא דברכה פשוט טפי דהא מפני מה נשאת האלמנה ליום ה' ע"כ משום ברכה וכיון שכן אטו הבתולה אינה ראויה לברכה כמו האלמנה ואם כן הא דלא משני טעמא דברכה היינו משום דלא בעי לשנויי הכין ואמאי הא עדיפא טפי לשנויי הכין ולא היה צריך להאריך ולהקשות ותנשא באחד בשבת כו' דמשום טעמא דשקדו לא פשיט כולי האי ולא רמיזא במתני' כלל והוצרך לאורוכי כולי האי אבל טעמא דברכה הוה מצי לשנויי בקוצר דהא מדינא דאלמנה ידעינן לה וכדכתיבנא ועוד קשיא כי יהיב דעתיה רב יוסף ואתקין למימריה וקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' למה ליה למתלי בטעם שקדו תיפוק ליה משום ברכה דכיון דלא מצי לאנסובי ביום א' משום ברכה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם כן הוה ליה למימר ועכשיו ששנינו בתולה נשאת ליום הד' אותה ששנינו וכו' ולמה לי טעם דשקדו ואילו הוה מצינן למימר דתליא דינא דהגיע זמן בטעמא דשקדו ולא בטעמא דברכה קושיא ראשונה נמי מתרצא שפיר דלהכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה כדי להמשיך דינא דהגיע זמן ולמימר ועכשיו ששנינו שקדו וכו' והיינו עיקר חידושיה דשמואל אבל השתא דקשיא לן דכך לי טעמא דשקדו כמו טעמא דברכה לענין דינא דהגיע זמן מעתה גם הקושיא הראשונה במקומה עומדת. ואומר ר"י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא הילכך מש"ה קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' דאילו מטעם ברכה אינו נפטר ממזונות דהא אי בעי נסיב דלא מקרי עבריינא אבל עכשיו ששנינו שקדו דמקרי עבריינא הילכך לא מצי נסיב ואם כן כיון שהוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת בשביל תקנת חכמים הגיע זמן באחד בשבת כו' וממילא מתרצא נמי קושיא קמייתא דמ"ה לא בעי לשנויי משום טעמא דברכה כדי למימר ועכשיו ששנינו שקדו דהיינו עיקר חידושיה דשמואל ואם לא תאמר כן אכתי הקושיא ראשונה במקומה עומדת דאמאי לא משני דלהכי אמרו בתולה נשאת ליום הד' משום ברכה ותנא עצה טובה קמ"ל. א"נ יש לומר והוא הנכון דתירוצא דר"י סליק שפיר אפילו לקושיא קמייתא וה"ק מה שאמרו חכמים ונבעלת בה' משום ברכה אינה אלא עצה טובה ואי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום הילכך משום הכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה דעיקר התקנה משום שקדו ותנא במתני' תקנה גמורה בעי לאשמועינן ולא עצה טובה תדע דהא יהיב טעמא לבתולה שפעמים בשבת כו' אלמא תקנה גמורה שנו כאן גבי בתולה אף על גב דמאי דקתני ואלמנה ליום הה' מטעמא דברכה דלקמן אינה אלא עצה טובה מ"מ מאי דתני בתולה נשאת ליום הד' תקנה גמורה היא ואפשר דמש"ה נמי כתב רש"י במתני' בתולה נשאת ליום הד' תקנת חכמים היא כו' שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' אף על גב דכל מאי דאיכא בבתולה שתנשא בד' ולא בה' אי משום שקדו אי משום ברכה הכי נמי איכא באלמנה שקדו וברכה כדלקמן בגמרא מ"מ מאי דקתני במתני' גבי בתולה שתנשא ברביעי ולא בראשון מאיזה טעם שיהיה הויא לה תקנה משום שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' כיון דע"כ לגבי שאר הימים הויא לה תקנה גמורה מטעמא דמתני' הילכך כולה חדא תקנה הואי ותקנה גמורה שנו כאן דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכדכתיבנא לעיל ודוק. וזה נ"ל נכון בתירוצו של ר"י תדע דלקמן גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ברכה לשקדו כתבו התוס' ז"ל וז"ל ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת עכ"ל. ואם לא תפרש כן היכן פירשו התוס' ז"ל זה:
ב. עוד כתבו התוס' ז"ל וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה וכו'. פי' קא מייתי ראיה דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאמאי דמקרי עבריינא משום שקדו לא אצטריך ראיה דפשיטא דכל העובר אתקנתא דרבנן דעבריינא מיקרי ומעתה אין להקשות דמאי מייתי דלמא לגבי איקרורי דעתא הוא דגריע טעמא דברכה אבל ברכה ושקדו שניהם שוים כנ"ל פי' לפירושם ז"ל וראיתי מי שהקשה למה לא הביאו ראיה התוס' ז"ל מדאמרינן לקמן גבי אשה נשאת בכל יום והא בעי שקדו ולא פריך והא בעינן ברכה אלמא דלא קבעו יום משום ברכה ותירץ דמהתם ליכא ראיה דדוקא היכא דלא קביע יום דאשה נשאת בכל יום הוא דלא קבעי יום משום ברכה אבל במתני' דאיכא יום קבוע אימא דקבעי יום משום ברכה לכך מייתי מדקאמר טעמא משום ברכה אך קשה אכתי דילמא משום שקדו נמי לא מקרי עבריינא. ויש לומר שר"י מדקדק מדלא קתני במתניתין ונבעלת בה' משום ברכה אלמא משום דלא מקרי עבריינא. עכ"מ בקונטרסין ומה שכתבתי הוא הנכון. ויש לפרש עוד מאי דקאמרי ועוד למה לי טעם דשקדו וכו' דקא מקשה אברייתא גופא בלא רב יוסף אמאי קתני בברייתא טעמא דשקדו דלמה להו לתקוני משום שקדו תיפוק להו משום ברכה ויש קצת סיוע לזה דקא מסיימי בתוספות כתיבת יד וטעמא דברכה אצטריך להיכא דליכא כו' וכדכתיבנא לעיל וכ"מ בקונטרסין וז"ל נראה שכן דעת התוספות למה לא רצה להביא ברייתא של ברכה וכ"ת דלא ידע הברייתא של ברכה אכתי קשיא ועוד כו' פי' אפילו תאמר שלא ידע אותה מכל מקום עכשיו לפי האמת צריך שני טעמים ע"כ. ומאי דפרישנא לעיל הוא הנכון דוק ותשכח. והרא"ש השמיט דבור זה מתוספותיו מיהו כתב וז"ל עכשיו ששנינו שקדו דהוו ליה כאלו הוא שנוי במשנה כיון דאין לפרש המשנה בלא טעמא דשקדו כי טעם ברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום ד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום א' עד יום הד' ומכל מקום קאמר לקמן מאי שקדו משום שאינו שנוי בהדיא במשנה ע"כ. ויש בזה סיוע קצת למאי דפרישנא בלשון התוספות והאמת יורה דרכו ולא בעי סיוע. עוד יש לתרץ דמשום הכי קאמר ועכשיו ששנינו שקדו דאי משום ברכה דדגים לא מפטרי ממזונות דההיא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה הוא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות וכן כתב הריטב"א וכדבעי למכתב בס"ד והשתא ניחא נמי קושיא קמייתא דמשום הכי לא בעי לשנויי מעיקרא טעמא דברכה כדי לסיומי ועכשיו ששנינו שקדו כו' דהיינו עיקר חידושא דשמואל וכדכתיבנא ובהאי חלוקא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמרינן לקמן חלתה היא מהו מצי כו' או דילמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו וקשיא דאדרבה נימא הוא מזלה גרם דהא היא חלתה ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום דאיהו מפקד אפריה ורביה ומיענש עיכוב הנישואין הוא ממזלו ולא ממזלה דאיהי לא מפקדא ולא מענשא. ולתירוץ ר"י לא שני לן בין ברכה לשקדו אלא משום דטעם דברכה לאו היינו אלא עצה טובה אבל אלו היה תקנתא אלימתא אף על גב דהויא סימן ברכה דידיה דאיהו מחויב בפריה ורביה הוה סגי למפטריה ממזונות ולא מציא למימר ליה אנא הא קאימנא ולא מעכבו רבנן מלינשא ביום א' משום לתא דידי דאנא לא מפקדנא אפריה ורביה משום דאמר לה הבעל סוף סוף ניחא לך בחוטרא בידך ומרא כו' כדאיתא ביבמות הילכך הכי נמי לקמן גבי חלתה לימא לה דאדרבא מזלה גרם כנ"ל ודו"ק שהתוספות הפכו סדר הגמרא וסמוך לדיבור זה נקטו מציא אמרה ליה כו' ושוב נקטו לפיכך חלה כו':
ב. שיהא טורח ג' ימים כו'. פי' שאם היינו אומרים שתנשא באחד בשבת או בשני בשבת ויתקן קודם השבת היה המאכל שטרח ותקן לצורך שבעה ימי המשתה נפסד אבל עכשיו שתקנו ברביעי יכול לטרוח אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת ותהיה שמחתו שלימה וי"א כי לכך תקנו שיטרח בסעודה שלשה ימים מפני שאחר שטרח כל כך לא ניחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ב. והריטב"א ז"ל פי' כלשון אחרון וז"ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. ויש בזה תקנת בנות שלא יעליל עליה בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי ע"כ. ולקמן אכתוב מה שכתב הרמב"ן בס"ד:
ב. ועכשיו ששנינו שקדו כו'. לאו רב יוסף קאמר לה דיליף לה מדברי שמואל אלא שמואל הוא דקאמר הכי ומדברי שמואל היא והראיה דבלישנא קמא קא מדכר ליה רב להא מתניתין דהגיע זמן משמיה דשמואל. דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל:
ב. וז"ל הרשב"א ועכשיו ששנינו שקדו כו'. מדברי שמואל הוא דקאמר הכי והראיה דבלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין דהגיע זמן והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תלי תניא בדלא תניא וה"ק ועכשיו ששנינו במשנתנו נשאת ביום ד' לבד ולא באחד בשבת וע"כ משום שקדו הוא הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא כיון דע"כ טעמא דמתניתין משום הכין הוא קרי ליה שנינו. ואם תאמר דלא שנינו דאיכא למימר דמשום ברכה הוא הא ליתא דברביעי ליכא ברכה ונשאת בד' ונבעלת ביום ה' לא תנן במתניתין הילכך ע"כ למאי דתנן במתניתין נשאת ברביעי משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת ושנינו קרי לה. אי נמי יש לומר ועכשיו ששנינו בברייתא שקדו ומתניתין לא פליגי עליה ואיכא למימר דמש"ה תניא במתניתין ביום ד' ולא באחד בשבת אותה ששנינו הגיע זמן כו' מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה מזונות ומסתברא דאפילו מחלה היא שעל תקנתה נתקנה וכדמשמע מדאמרינן שקדו על תקנת בנות ישראל מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהא שמח עמה ועוד דמשיאתו שם רע בין שכיניו. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ולשיטתנו דכתיבנא לעיל ניחא הכל ופשוט האי דינא וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן ועכשיו ששנינו שקדו ה"ק דאי לאו הך ברייתא הוה אמינא טעמא דשאינה נשאת באחד בשבת משום ברכה היא ואם כן מעלה לה מזונות דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ולא איכפת לה בברכה אבל השתא דמשום שקדו הוא איכא נמי הנאה לדידה בסעודת שבעת הימים ואפשר לפרש דה"ק ועכשיו שפירש שמואל דשקדו שנו במשנתנו ולפיכך תנא ברביעי הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל אי לא אמר שמואל הכי הוה אמינא דמתניתין לית לה שקדו ופליגא אברייתא דקתני ליה לקמן כדקתני כדי שישכים לב"ד ואף על גב דקתני ברביעי הוה אמינא למעוטי שאר ימים אבל לא אחד בשבת קמ"ל וזה הטעם יותר נכון מדקאמר ששנינו דאילו לפי הפירוש הראשון שמואל אמר כן ובמשנתנו לא שנינו. ומיהו תמיה לי מלתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל תקנת ישראל נמי היא וא"ל כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה שבעת הימים כנ"ל. ע"כ:
ב. וז"ל הרא"ה ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קא אמרינן דכי ליתיה במתניתין מאי הוי אי הא מתניתא היא בהדיא אלא כלומר והשתא דאיתניא לה מתניתין דשקדו אף על גב דמתניתין נמי קתני לנישואין יום ד' אי לאו שקדו הוה אמינא דד' דתנן לאו דוקא דהא טעמא דקתני באחד בשבת נמי איתיה ולא תנן רביעי אלא לאפוקי שאר ימים כדקתני טעמא אבל השתא דאיתניא מתני' דשקדו ואתברר לן מינה טעמא דמתניתין ידעינן ודאי דרביעי דוקא וכיון דכן אותה ששנינו וכו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ועכשיו ששנינו שקדו פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו א"נ כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין חשיב ליה כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דמשום ברייתא לא ה"ל למימר הכי כיון דלא מדכרא כלל. ואם תאמר למה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא מתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דליהוי. יש לומר דאי לא הוי טעמא דקתני יום הרביעי אלא משום ברכה דבר קפרא משום הא לא מפטר ממזונות דההוא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה היא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות. ואם תאמר ומנא ליה דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה דבר קפרא דלקמן. יש לומר דכיון דמתניתין בתקנת בנות ישראל איירי מסתמא כולי טעמא מיירי בתקנתם. ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזא קצת מדקתני שאם היה לו טענת בתולים דמשמע אם היתה טענתו אמיתית דקים ליה ולא נימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים. ע"כ:
ב. לפיכך חלה הוא או שחלתה וכו'. פי' רב יוסף קאמר לה דהא ליתא בכלל לישנא קמא דשמואל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ולמאי דפריש הריטב"א ז"ל ניחא נמי קושיא אחריתא דמעיקרא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלמא דוקא משום שקדו דהא תקנתא דידה הוא דמפטר ממזונות אבל היכא דהוי תקנתא דידיה לא מיפטר וכיון שכן חלה נמי לא מיפטר דהיינו משום לתא דידיה והשתא קאמר לפיכך חלה כו' לכך פירש רש"י ז"ל דרב יוסף קאמר לה ולא קאי רב יוסף אמאי דקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אם כן היכא קא יליף מינה חלה הוא כו' וכדכתיבנא אלא דנקטינן מסקנא דשמואל דמסיק שמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה ומינה יליף חלה הוא כו' ולהכי נקט ברישא חלה דהוה ליה למנקט איפכא דלא זו אף זו עדיף למנקט כנ"ל ואפשר שזהו שכתב רש"י לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו' ע"כ דוק ותשכח וכפל רש"י ז"ל וכתב משמיה דנפשיה ומסבריה דאלו לשמואל הא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו ואפשר דפליג אחלה וכדכתיבנא ורב יוסף מסבריה קאמר לה ודו"ק. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפיכך חלה כו' ברישא הוה ליה למיתני חלתה היא דהשתא הוי זו ואין צריך לומר זו דמחלה אינו מעלה לה מזונות ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא:
ב. חלה הוא אינו מעלה כו'. והקשו בתוספות מאי שנא מההיא דתניא פרק החולץ גבי יבמה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונת משל יבם ואמרינן עלה בירוש' חלה כמי שברח ומעלה לה מזונות ומ"ש מהא דהכא אף ע"פ שרש"י ז"ל מפרש שם דוקא ברח אבל חלה לא אינו כן חדא מפני הירושל' ועוד דאי ברח מפני שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ שפושע הוא הוה מצינן למימר אבל חלה לא אבל בפרק שני דייני גזירות משמע דברח דהתם אפילו בבורח מחמת האונס דאמרינן אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש משום דחיישינן לצררי ומותבי' ליה מהא דעמד בדין וברח ניזונת משל יבם ומשני צררי ליבמה לא מתפיס ואי ברח מחמת שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ פשיטא מאי מותבינן דקא מתפיס לה צררי והלא הוא שונאה ומאי משני צררי ליבמה לא מתפיס כי נמי הוי רגילות למתפיס צררי ליבמה להך לא מתפיס כיון שבורח מחמת ששונאה אלא ודאי בורח מחמת אונס ואם כן הוא הדין לחלה. ויש לומר דהכא בחלה קודם הגעת זמן ולכך אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות אבל אם כשהגיע זמן היה בריא ונתחייב במזונות כי נמי חלה אחרי כן מעלה לה מזונות והתם מיירי דעמד בדין ואמרו לו או כנוס או פטור ומיד נתחייב במזונות ואפילו ברח או חלה אח"כ דאנוס ניזונית משל יבם. הריב"ש ז"ל:
וכן כתבו בתוספות פרק החולץ [יבמות מא ב'] דכי אמרינן עמד בדין וברח לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ומייתי ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות. ואפשר דהירושלמי סובר כמאן דבעי לה מבעיא הכא בגמרא דקאמר ואם תמצא לומר חלה הוא מעלה לה מזונות וכפשטותיה דרב אחאי דלקמן ורש"י ס"ל כלישנא קמא דרב יוסף ולהכי קאמר התם דוקא ברח אבל חלה לא והכי פסקו כל הפוסקים כלישנא קמא דר"י וכדאסיק רב אשי לקמן וליתא דבירושלמי אמרינן חלה כמי שברח דמי והלך לו למדינת הים כמי שברח דמי אלמא דלא בעי לחלוקי באונסין כלל דכל האונסין אחת הן ואפילו הכי ס"ל דמעלה לה מזונות וזאת הסברא כלישנא קמא דרב יוסף שייכא דאיהו נמי הכין ס"ל דכל עכוב מחמת אונס אחת הוא הא אין לך לתרוצי אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דיש חילוק בין היכא דחלה קודם הגעת זמן להיכא דחלה אחר כך וכדכתיב' ודו"ק לשון התוספות שכתבו וז"ל ובקונטרס פירש שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ע"כ. וצריך ליישב דבירושלמי אמרינן הכין בבריא כדכתיב' מעיקרא ומאי לישניה דמשמע דקאמרי השתא ובמאי דכתיבנא ניחא:
עוד כתבו התוספות ולפיכך אין להקשות מאיכא דבעו לה מבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי. ע"כ:
ב. וכתוב בקונטרס תימא והלא גם לפי' התוספות קשה וצריך לתרץ תירוץ זה דמשמע דוקא עמד בדין וברח נזונת משל יבם אם לא עמד בדין אינה נזונת והוא הדין חלה דאינה נזונת ואם כן לאיכא דבעי לה מבעיא אמאי לא פשיט מהתם דהיכא דלא עמד בדין וחלה שאינה נזונת דהכא נמי איירי שלא עמד בדין ואם כן צריך לתרץ דארוסתו אגידא ביה כו'. משום הכי ס"ד דנזונת. ויש לומר דלפי' התוס' היה פשוט לו דארוסתו אגידא ביה טפי כיון דתרווייהו איירי שלא עמד בדין ולא היה להם קושיא כלל אבל לפי' רש"י ז"ל דאיירי התם גבי יבם שעמד בדין אם כן היה סבור דגבי יבמתו דעמד בדין הוי אגידא ביה כמו ארוסתו היכא דלא עמד בדין ואם כן לפשוט מהתם כיון דאיירי הכא דלא עמד בדין דשוים הם ולכך תירצו בתוספות דאף על גב דארוסתו לא עמד בדין יותר אגידא ארוסתו מיבמתו. ע"כ:
ב. או שפירסה נדה. פי' בתוס' דל"ל דנדה לאו בת חופה היא משום דלא חזיא ליחוד דהא קיימא לן במסכת יבמות [נז ב'] שיש חופה לפסולות וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה הראויה לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלתה היא ועכשיו שאנו נוהגים אפילו לכתחלה לעשות חופה לנדה זה לפי שאנו קהל מועט ושמא יבא עכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ם והרמב"ם ז"ל שכתבו שהנדה אין חופתה חופה כיון דלא חזי ליחוד. ומה שאמר בתוספות הוא עיקר וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכפרש"י ז"ל וכן נהגו. הריטב"א ז"ל:
ב. וז"ל תלמידי רבינו יונה מדאמרינן דאי פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות שמעינן שאסור לישא בעודה נדה מפני שאסור להתייחד עמה ואף על פי שנדה אחרת מותרת להתייחד עם בעלה נדה כלה אסורה שמתוך שהיא חביבה עליו הרבה יש לחוש בדבר ולא מבעיא כשהיא נדה שהיא אסורה אלא אפילו כל אשה נמי אסורה עד שתשב שבעה ימים נקיים תחלה דיש לחוש כי מפני החמוד שמא ראתה דם כו'. כדאמרינן בפרק תינוקת רבינא איעסק ליה לבריה כו' עד קטנה נמי חמודי מחמדא הנה שאפילו בספק נדה אסרו וכ"ש בנדה ודאי מיהו הנשואין תופסין דהא קיימא לן דיש חופה לפסולות וכיון דלפסולות שאין להם היתר לעולם חופה קונה כ"ש בזאת שיש לה היתר לאחר זמן. וקשיא ליה לרבנא יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל מדאמרי' בעלמא בעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה. ויש לומר דלא אמרו דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לענין התוספת שאם כנס את האשה ומת קודם שבא עליה אינה זוכה בתוספת שלא נתכוון לתת לה התוספת אלא לדעת שיהיה בא עליה אבל החופה קונה. מפי מורי הרב רבינו יונה מאור הגולה נר"ו:
ב. או דילמא התם אניס בתקנתא וכו'. פי' שהתקינו לתקנתא ומשום לתא דידה נתעכב. הרשב"א ז"ל:
ב. וכן מצאתי בקונטרס אחד ז"ל איכא למידק בהאי שמעתא מאי קאמר רב יוסף לפי' וכו'. פשיטא דאם חלה הוא או חלתה היא כמו הגיע זמן באחד בשבת דהוי אונס ומאי אשמועינן רב יוסף ועוד בעל הבעיא קאמר או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן כו' מה טעם יש לחלק אדרבא יותר גדול הוא אונס בידי שמים מאונס דתקנתא ויש לומר דהכי קאמר התם אניס בתקנתא דהתקינו רבנן לתועלתה כדפירשתי דעיקר התקנה לתועלתה נתקנה ולאפוקי מזאת הסברא אשמועינן רב יוסף עכ"מ בקונטרס של החכם החסיד כמה"ר יוסף קורוקוש ז"ל. ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל. ובספרים שלנו גרסינן או דילמא התם אניס בתקנתא דהתקינו ליה רבנן הכא לה וזאת הגרסא עולה יפה במאי דכתיבנא מיהו מצאתי בספרים ישנים מקלף ישן נושן דהכי גרסינן או דילמא התם אניס בתקנה דהתקינו (ליה) [לה] רבנן כו' והיינו כפירוש הרשב"א ז"ל והקונטרס:
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. אף על גב דמתני' פשיטא לן דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי התם היינו טעמא משום דאונס דלא שכיח הוא הילכך ודאי מזלו גרם אבל חלתה דשכיח לא שייך כל כך לתלות במזלו אי נמי יש לחלק בין כתובה למזונות דכתובה נתחייב לה כבר משעת ארוסין ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו אבל מזונות שהיא רוצה שהבעל יתחייב תולין המקרה במזלה:
ב. נסתחפה שדהו. האי דתלי במזליה ולא במזלה משום דהיא לא מפקדא אפריה ורביה כדאמר בפרק הבא על יבמתו [יבמות סד ב'] גבי אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה היא דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשה מיהו קשה מהא דאמר בפרק המדיר [כתובות עה א'] היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה משנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו משמע הא אם מזלה גרים אבדה כתובתה ואמאי תלי במזלו יותר במזלה והתם לא שייך לשנויי טעמא דפריה ורביה דאפשר לישאנה עם המומין כו' ועוד תימא דכי היכי דאשה שנולדו בה מומים אמרינן נסתחפה שדהו הכי נמי האיש שנולדו בו מומים נימא נסתחפה שדיה ואמאי כופין אותו להוציא ויש לומר משום דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא דמקשי דהא גבי קטלנית דמזלה גרים ולאו מילתא היא דהתם בקטלא דבעל תליא בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתיה אתי דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל קשיא להו לתלמידי חלה נמי לימא לה מזליך גרם כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות [סד ב'] דאיכא מ"ד מזל גורם וזו שאלתו של נערים היא ואפילו כשחלתה היא שיש לתלות במזלה יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם כ"ש בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם ופי' נסתחפה שדהו כך הוא אף על פי שנאנסתי אני כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב ליתן לה מזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה שיהיה בשדה שלך שנסתחפה וזהו שפרש"י ז"ל מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון. ואחרים פירשו שמזלו ממש גורם ולא מזלה ונתנו טעם לדבר דבאמת אפשר דמזלה גרם אבל חלה לא שאינו אלא ביטול פריה ורביה ואיהי כיון דלא מפקדא לא מיענשא ואיהו דמפקיד מיענש כדאיתמר ביבמות. ולאו מילתא היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולקמיה נאריך עוד בשיטת רש"י ז"ל ליישב לשון הגמרא דלקמן בס"ד:
והכין כתב הרא"ה תלמידו ז"ל וז"ל הא דאמרינן או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדך פרש"י ז"ל כלומר מזלך גרם ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם ולא יעלה לה מזונות וכדאמרינן גבי קטלנית מ"ד מזל גורם. ותירצו דהכי הוא דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה הוא דמיעגנא ויתבא ארמלו אבל גבי חולי דידה דליכא אלא בטול פריה ורביה כיון דאיהי לא מפקדא ואיהו מפקיד מזליה הוא. וקושיא מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה אלא דלא חזיא ליה פסידא דידיה הוי ודינא הוא דיהיב לה מזונות והכין דייק לישנא דרש"י ואף על פי ששנינו במשנתנו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמי שנולד בה מום וכיון שתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות בנישואין תליא מילתא אפשר דכיון דלא חזיא ליה לא יהיב לה מזוני. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו דכיון דהגיע זמן חל עליך חיוב מזונות ואם אי אפשר לכנוס עכוב זה אינו מדעתי נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות ע"כ. והיינו כשיטת רש"י כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב דון קרשקש וידל וז"ל הנכון דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה מזונות אף על פי שאינו יכול לכנוס כיון שאין העכוב מרצונה המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו זהו מה שכתב רש"י מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון. ע"כ:
מהר"ם
ב. בתוס' ד"ה ותנשא בא' בשבת לא בעי לשנויי וכו' עד ועור למה לי טעמא דשקדו וכו' וקשה והא זו הקושיא הראשונה שאמר לא בעי לשנויי וכו' ובתחלת המחשבה אמרתי להניח ועוד ל"ל טעמא דמשכים לב"ד אבל זה א"א דע"כ בעינן טעם דמשכים לב"ד דאי משום ברכה לחוד א"כ תנשא בחמישי ותבעל בששי דנאמרה בו ברכה לאדם כדלקמן (כתובות דף ה') ונ"ל לפרש כוונת התוס' דה"ק דלקמן (כתובות דף ה') אמרינן דדוקא תנשא ברביעי ותבעל בה' משום ברכה דנאמרה בו לדגים אבל לינשא בר' וליבעל בד' לא והשתא מקשו התוס' דע"כ אתה צ"ל בלאו הכי טעמא דברכה דאל"כ תנשא ותבעל בד' וא"כ ל"ל טעמא דשקדו לתרץ למה לא תנשא בא' בשבת תיפוק ליה נמי משום טעמא דברכה וק"ל והלשון מוכיח כן דאמר תיפוק ליה דזה נאמר על ענין שנצטרך לומר בלא"ה וק"ל נ"ל:
הגהות הב"ח
ב. תי' בועז נמחק:
ב. נ"ב וגו':
ב. נ"ב ברכת אירוסין:
ב. נ"ב במצותיו וצונו:
ב. נ"ב בעשרה:
ב. נ"ב כלומר דלא תימא דליכא בינייהו מידי אלא אדם בטל ויו"ט שחל להיות בע"ש אלא הא נמי א"ב דמשום שקדו מיקרי עבריי' ומשום ברכה לא מיקרי עבריי' כדמוכח בגמ' אע"פ שאינו מבואר כן בפי' עי' בתוס' דף ב' וג':
ב. נ"ב כלומר ומעתה מותר לעשות מלאכה במקצת בביתו זה אינו דודאי אסור אלא שחשו שהבעל מלאכה יעבור על תקנת חכמים ולכך יחדו לו ימים הללו וכו':
ב. דכיון כצ"ל:
ב. בד"ס הגי' דמן הדין לא שרי אלא במקום מצוה וכתב הב"ח בכי"ק ע"ז וז"ל כוונת הר"ן ז"ל דמן הדין לא שרי לכנוס בשבת אלא במקום מצות פו"ר בדלית ליה אשה ובנים וכדתנן בפ' משילין (ביצה דף לו:) ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין אלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין כו' ופריך בגמ' אמאי קרי להו רשות והא מצוה קא עביד ופי' ר"ת וא"כ חפצי שמים הן לדין ולישא אשה וליבם את היבמה ופריק דאה"נ אלא מתני' דקתני דאסירי בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול לייבם הא לאו הכי שרי ואע"ג דאסרי' הני דאמר במתני' אע"פ שהן משום מצוה הנהו שאני דלית בהו מצוה כולי האי ומ"מ כתב ר"ת בתשובה שאין מקדשין אשה בשבת אלא מדוחק גדול ואפי' קידש מבע"י אסור ליכנס לחופה בשבת ותדע לך דהכי תנן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ובירושלמי אמרי הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבע"י כ"כ הר"ן להדיא בפ' משילין והשתא מבואר דברי הר"ן שלפנינו דהכי קאמר שאני נשואין דמחמירין ביה טפי שאע"פ שחפצי שמים הוא אפ"ה לא שרי אלא במקום מצוה כגון דלית ליה אשה ובנים והיינו מטעמא משום דהוי מלתא דפרהסיא טובא הלכך לא שרינן ליה לכתחלה אלא מדוחק אע"פ שהוא חפצי שמים אבל אתפיס מטלטלין דלא הוי מלתא דפרהסיא טובא שרינן ליה מפני מצות בעילת שהוא חפצי שמים אע"ג דלא הוי מצוה כולי האי כמו שנושא אשה ולית ליה אשה ובנים וכל זה לפי' ר"ת אבל לפירש"י שם והביאו ג"כ הר"ן אין חילוק בין מצוה למצוה ולעולם אסור ולכך צריך לומר דאתפסת מטלטלין מבע"י הוי וזהו שכתב אי נמי אפשר כו' ויראה מדברי הר"ן שתופס עיקר כפי' ר"ת גם בפ' משילין יראה כן שהביא דברי ר"ת באחרונה והארכתי בזה מפני שראיתי מי שטעה והגיה בדברי הר"ן:
ב. אחאי כצ"ל:
ב. ואין הקהל בפחות כצ"ל:
חידושי הלכות
ב. תוס' בד"ה בתולה הא דלא קתני כו' משום דא"כ ה"ל למיתני העבד העברי שאינו דבוק כו' עכ"ל ר"ל דבוק עבד של עברי אלא אינו דבוק דהיינו עבד שהוא עברי ואילו הוה כתיב העבד עברי הוה משמעו דבוק והיה הוצרך להוסיף עוד ה' העברי דלשתמע אינו דבוק ואין דרך כו' וק"ל:
ב. בד"ה נשאת הא כו' דאי תני הכי ה"א אפי' בע"כ כדמשני גבי הא דפריך וליתני האיש קונה כו' עכ"ל והא דקתני האיש מקדש ע"ש בתוס' וכמ"ש מהרש"ל:
ב. בד"ה שאם היה לו כו' וי"ל דלא מייתי אביי ראיה לר"א אלא שהוא בקי כו' עכ"ל ר"ל הא דנאמן לאוסרה ולא נימא שהוא משקר במזיד לא נחית ליה אביי לאתויי ראיה אלא משום שמא הוא טועה וסבר שמצא פתח פתוח ואינו כן ואהא מייתי ראיה שפיר שהוא בקי ואינו טועה דאל"כ לא יצא הקול כו' וק"ל:
ב. בד"ה מפני מה כו' אין שואל הטעם כו' דא"כ לא הוה משני מידי אלא כו' והוא מניח נפקותא זו כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י ששואל על הטעם ורב יוסף הוא דקשיא ליה הכי דתלי תניא דמפרש טעמא כו' דלא הל"ל האי לישנא דתלי תניא כו' בדתניא דלא מפרש טעמא אלא דה"ל להקשות בפשיטות דעל הטעם לא משני מידי אבל על הנפקותא שפיר קאמר דתלי כו' דשבק נפקותא המפורשת כו' ומיהו ק"ק לפי' התוס' דאינו שואל כלל על הטעם אלא על הנפקותא מאי קא קשיא לרב יוסף ואימא דלכך שבק הנפקותא המפורשת במתני' משום יום א' בשבת דלא שייכא נפקותא דמתני' ודו"ק:
ב. בד"ה ותנשא בא' כו' לא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל כו' ועוד ל"ל טעמא דשקדו ת"ל משום ברכה כו' עכ"ל ר"ל לקמן בברייתות שנינו הני ב' טעמי משום שקדו ומשום ברכה דדגים ואהא קאמרי הא דלא בעי לשנויי נמי הכא האי טעמא משום ברכה דתני נמי לקמן ועוד ל"ל לקמן לפי האמת הך טעמא דשקדו דהאי טעמא דטענת בתולים ודאי איצטריך משום יום ה' דאי משום ברכה לחוד ברכה דאדם עדיפא ותנשא בה' ותבעל בו' והאי טעמא דברכה ודאי איצטריך נמי משום שתבעל בה' אבל טעמא דשקדו לא איצטריך כלל דבהני ב' טעמי דהיינו טענת בתולים וברכה דדגים סגי ותירצו דמשום ברכה לא הוה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא ואם היה מגיע זמנה ביום א' היה מעלה לה מזונות אי לאו משום שקדו דמקרי עבריינא והשתא עבריינא הוי ביום א' משום טעמא דשקדו וביום ה' וביום ו' הוי עבריינא משום טענת בתולים ומיהו לא הוי איצטריך למימר דשקדו שיהא טורח בסעודה אלא יום אחד ולכך א"א שתנשא ביום א' אבל ביום ב' וביום ג' הוי סגי נמי בטעמא דטענת בתולים ואפשר לומר (א) דקושטא קאמר דבעי ג' ימים טורח סעודה ונ"מ אם הגיע זמנה ביום ב' וביום ג' אינו מעלה לה מזונות כיון דעיכובא הוי נמי משום שמחת סעודה של חתונה דידה אבל משום טענת בתולים ה"ל כאילו הוא המעכב דלאו תיקון דידה הוא אבל א"כ הוא אם הגיע זמנה ביום ה' וביום ו' יעלה לה מזונות כיון דלית ביה טעמא דשקדו אלא טענת בתולים דאינו תיקון שלה ודו"ק:
ב. תוס' בד"ה לפיכך חלה כו' די"ל דארוסתו אגידה ביה טפי מיבמתו כו' עכ"ל ואין לדקדק דהא לדבריהם נמי אית לן למימר הך סברא דארוסתו אגידה ביה טפי דאל"כ מאי קמיבעיא ליה הכא בארוסתו תפשוט ליה מההוא דיבם דדוקא עמד בדין אבל לא עמד לא די"ל דלפום דקמבעיא ליה הכא ה"נ דהכי קמבעיא ליה אי איכא לפלוגי בין עמד בדין ובין לא עמד בדין ודוקא נקט התם עמד בדין ואי ליכא לפלוגי ולאו דוקא נקט התם עמד בדין ואין לדקדק נמי לדברי התוס' רב אשי אמאי לא מוקי לה באונס דחלה הוא ולאחר שהגיע זמן דהא כיון דע"כ לא נישאו איידי קתני ניחא ליה לאוקמא בפשיטות בלא חלה כלל דחלה נמי דחייב ליתן לה משום דלא חולה היה בהגעת זמן הוא וק"ל:
חידושי אנשי שם
ב. מהר"ם
 ר"ל שאפי' כשנתארסה לא יצאת מכלל גזירת ייחיד אפי' לארוס שלה עד שתכנס לחופה ובברכה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:
מהר"ם שיף
ב. בגמ' שיהיה טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת כו'. ג' ימים אינו מוכרח מהא דדלמא שקדו יום א' לחודא ובשאר ימים לא תנשא משום טענת בתולים רק ממילא הוא כן במה ששקדו שלא תנשא ליום א' משום שיהא טורח א"כ לא תנשא עד יום ד' משום טענת בתולים ממילא יש לו ג' ימים לטרוח. אבל יש נפקותא לדינא אי אמרי' שקדו ג' ימים כדאיתא לקמן בשני לא יכנוס [ופירש"י] שלא התירו לעקור תקנת חכמים אלא יום א' ויהי טורח מיהת שני ימים כו'. עוד נ"מ א' ג"כ בסמוך:
ב. שם ועכשיו ששנינו שקדו כו'. בקישור ועכשיו אמתני' הול"ל עכשיו ששנינו ליום הרביעי כו' הגיע זמן ביום ב' ג' ה' ו' ז' מתוך שאינו יכול לכנוס משום טענת בתולים כו'. ואף ביום א' יהיה הטעם מה שיהיה ואפ"ל דבמתני' שא"י לכנוס הוא לרעתה מציא היא למימר ידענא אנא דבתולה אני וכיון דהיא עומדת וצווחה לא קנסו לה להפסיד מזונות שלה משא"כ שקדו הוא משום תקנת בנות ישראל וכיון דלטובתה היא ההמתנה אינו מעלה לה מזונות. [אך] לפי"ז יש לחלק בין חלה הוא כו' לשקדו גם יש נ"מ בהא דשקדו ג' ימים. ואפשר דלרבותא קתני דעכשיו כו' אף ביום א' דליכא בו משום טענת בתולים אפ"ה אינו מעלה וכו' רק דמ"מ מתני' נמי קתני ליום הרביעי ולא ליום א' וזה אין לומר דדלמא אה"נ ביום א' כדקתני שפעמים וכו' וישנו טעם אחר למה קתני ליום רביעי משום עצה טובה דברכה ושה"ה [ביום א' אם ירצה דפשטא דמתני' משמע דכל הימים משום תקנה. ומש"ה לא משני כן אקושית ותנשא באחד בשבת] ואפשר לפרש לרבותא דפשיטא דהיכא דאנוס בתקנתא דרבנן משום טענת בתולים מה בידו לעשות אבל שקדו דהיכא דטרח לי' יכול לכנוס ביום א' כדלקמן וא"כ ה"א כיון שידע שזמנו של י"ב חדש כלה ביום א' הו"ל לטרוח מקודם ולכנוס ביום א' וכיון שהיה בידו לכונסה אע"פ דהשתא דלא טרח אינו יכול לכונסה מ"מ יהיה מעלה לה מזונות. ולז"א לפיכך כו' דנאמר צד כ"ש ממעוכב בתקנת שקדו שהיה בידו לטרוח.. ויש לישב עם זה לישנא קמא דר"י מפני מה ליום ד' ולא ליום א' היכי דטריח ליה הל"ל במתני' בתולה נשאת ליום ד' ולא ליום א' היכא דלא טרח. לז"א לפי ששנינו כו'. וא"כ ה"א כי היכי דיום ד' מיקרי זמן לענין שיהא מעלה לה מזונות [מיום ד'] ה"נ יום א' דהו"ל לטרוח כיון שהיה בידו לכך שנינו וכו' אין לה זמן אחר רק ביום ד' [אבל יום א' לא הוי בכלל הגיע זמן בדלא טרח] וק"ל:
ובהא דפירסה נדה אין מעלה לה מזונות. טעמא מבואר בר"ן די"א דחופה היינו יחוד וכיון שפירסה נדה ולא בעיל אסור להתייחד כדלקמן הוא ישן בין האנשים וכו' וכן כשפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכיון דלאו בת חופה היא מן הדין אין מעלה לה מזונות. ובעה"ע ורמב"ם הוסיפו שאין מכניסין לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסור לבעול. ולא נהירא מדלקמן רב אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובה כו' ובודאי ביום ד' כנסה כתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנוס בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו איסור להתייחד בלא כתובה וכו' ולכך אף באת"ל דחופה היינו יחוד כיון דלא מיתסרי ביחוד בלא כתובה שרי לכנוס לחופה אבל פירסה נדה אי חופה היינו יחוד כיון שאסורה להתייחד לאו בת חופה היא ומיהו דיעבד לא גרע מהא דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול כו' [ולי ראיה דחופה יחוד ולא מה שמביאה מבית אביה ממה דאיתא לקמן האי דאתי לקמיה דרבי אמר בעלתי ולא מצאתי דם הכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה [נראה שהיה כתוב כן בגי' ובגמ' שלפנינו ליתא כן] בעל ומצא וכו' וכן לקמן היו מעמידין להם שושבינים למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ומיהו גם שם איתא בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה משמע דיחוד לאו חופה. [ע"כ הוספת המחבר בתוך דברי הר"ן] וי"א דחופה לאו היינו ייחוד [אין זה ראיה ואדרבה משמע קצת להיפך ע"ש (א) מדלקמן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כו'. וטעמא דפירסה נדה אין מעלה כו'. כיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבו חכמים לכונסה. ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לא ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שהמנהג לא (ב) היה לכתוב כתובה קודם החופה כיון שלא שאל רב אמי אי הוי כתיבא כתובה. עכ"ל הר"ן ודו"ק:
ב. ברש"י בד"ה בשני ובחמישי וכו' ושמא היא זינתה תחתיו וכו'. דבזינתה בלא תחתיו מה נפקא לן מיניה דליכא איסורא לקיימה אי למיתב לה כתובה ליתב לה ויתקרר דעתיה וכ"ת ס"ס אף שלא ימצא לה בתולים מותר לקיימה משום ס"ס דהא ע"כ הוא לא ידע שזינתה כלל מדנשאה וכמו שהקשו התוס' לז"א מתוך כך יתברר הדבר כשיצא הקול וכו' וליכא לאקשויי אכתי יש ס"ס שמא [אף עתה] יתפייס ויתקרר. ושמא [לא] יצא הקול ושמא לא זינתה ואת"ל שזינתה שמא לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא יתקרר וכו'. דז"א דכל מה דמצינו לתקן מתקנינן אף בהרבה ספיקות רק הקושיא הי' מה הועילו בתקנתן סוף סוף מותרת לו מכח ס"ס וק"ל:
ב. בתד"ה בתולה וכו' שאינו דבוק. שיהיה פירושו עבד של עברי דאז הוי מצי שפיר למיתני העבד עברי אבל אינו דבוק ופי' עבד שהוא עברי וא"כ היה צריך למיתני העבד העברי וכמו בא אלי העבד העברי לצחק בי וגו' וזה אין דרך כו':
ב. בא"ד ומיהו גבי איש ואשה כו'. כיון דקאי פעם אחד אקרא קתני האשה:
ב. בתד"ה נשאת כו' כמו האיש מקדש. דה"נ פריך התם אהא דאשה נקנית ע"ש בגמרא ריש קדושין:
ב. בא"ד ה"א אפילו בע"כ. אבל בפ"ב בהאיש מקדש ליכא למימר בע"כ כיון דקתני מקודם האשה נקנית מדעתה אין משא"כ הכא לענין נשואין ה"א אפילו בע"כ כיון שמקודשת לו מקודם כ"ה שם בתוס':
ב. בתד"ה ליום הרביעי כו' אפשר לומר [דמשמע להו] דהתנא ע"כ העיקר בא להשמיענו ליום ד' לאפוקי להלאה דעל קודם יום ד' הול"ל טעמא דשקדו וא"כ משמע דמיום ד' והלאה לא ואף בליל ה' לא. ואדרבה כ"ש דעדיף ליל ה' דליכא למיחש כ"כ לאיקרורי דעתא לז"א דאדרבה כ"ש דאיכא למיחש לאיקרורי:
ב. בתד"ה שאם היה לו טענת כו' אלא שהוא בקי ומכיר כו'. בהא דנאמן לאוסרה עליו פריך לקמן פשיטא דשויא אנפשיה חד"א תנינא כו' ומשני מהו דתימא הכא מיקם הוא דלא קים ליה וכו' ולזה מביא ראיה דודאי בקי ומכיר וכו'. אבל במה שלא נאמר דלמא משקר במזיד ע"ז אינו מביא ראיה גם ר"א לא מדבר בזה לכאורה. ועכ"פ ר"א איירי באשת כהן או בפחותה מבת ג' כדלקמן בהדיא ועיין בר"ן שתירוצו מיושב קצת יותר:
ב. בא"ד משום דזנות ל"ש כו' זנות דאתי לידי מיתה כו'. ולא משני זנות כה"ג של בת אחותו דא"כ טפי הו"ל בת אחותו לא שכיח:
ב. בתד"ה ותנשא כו' לא בעי לשנויי וכו'. אמתני' ל"ק להו דצריך טעמא דטענת בתולים דאי משום ברכה תהיה נשאת בה' ונבעלת בו' דברכה דאדם עדיפא וק"ל:
ב. בא"ד ועוד ל"ל כו'. דשתי ברייתות הם בחדא טעמא דשקדו דבתולה ובחדא טעמא דברכה והקשו על המתרץ. ועל הברייתא מכח קושיא אחרת. להך קושיא של ותנשא באחד בשבת אף דאת"ל שצריך לשקדו היה סגי בתי' דברכה. ועוד לפי האמת [ק' על הברייתא] מה מכריחנו לטעמא דשקדו. והנה טעמא דברכה אצטריך ולא סגי בשקדו וטענת בתולים כדי שתהא נבעלת בה' ולא בד' דאיכא שקדו וליכא איקרורי דעתא בהאי פורתא. ושקדו וברכה לא סגי דא"כ תנשא בה' ותבעל בו' שנאמר בו ברכה דאדם דעדיף. [ולתי' התוס' אף] טענת בתולים וברכה לא סגי דא"כ לא הוי עבריינא ביום א':
פני יהושע
ב. בתולה נשאת פרק ראשון
ב. בעזרת שוכן ערבות ובוחן לבות . אתחיל לפרש מסכת כתובות:
ב. במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי כו' קפסיק ותני בתולה נשאת משמע דכל בתולה במשמע לא שנא נערה ל"ש בוגרת ל"ש קטנה. דבוגרת נהי דלית לה טענת בתולים בטענת פתח פתוח. מ"מ אית לה טענת דמים כדאיתא פרק אלו נערות דף ל"ו לשיטת רש"י ותוס'. ולרבינו חננאל איפכא. ובקטנה נמי אע"ג דפתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל. ולא מיתסרא על בעלה. מ"מ אשכחן טענת בתולים בקטנה באשת כהן ומשו"ה לא פלוג רבנן. ולכאורה היה נ"ל ליישב בזה הא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה דהבתולה משמע הבתולה הידועה שהיא בתולה שלימה ואין הבוגרת בכלל שאינה אלא מקצת בתולה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכ"ש למ"ד התם אין בתולה אלא נערה ואף על גב דמשמע התם דמדכתיב ולאחותו הבתולה מרבינן בוגרת היינו מיתורא דקרא כמו שאבאר במקומו ועוד דסתם בתולה הידועה לענין נשואין היינו גדולה דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה כ"ש נשואין משום הכי קתני בתולה סתם דכל בתולה במשמע אפילו בוגרת אפי' קטנה. אלא דבלא"ה פי' התוספות מרווח יותר בהא דלא קתני הבתולה וק"ל:
ב. קונטרס אחרון
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. ומסקינן בגמרא א"ר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכתבו התוספות דהא דלא חיישינן לטעמא דברכה דמשום ברכה לא היו קובעין יום מיוחד כדפרישית לעיל עכ"ל. וע"כ דכוונתם בזה דטעמא דברכה לא הוי אלא עצה טובה ולא הוי עבריינא וכמ"ש בהדיא בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פי' מהרש"א ז"ל. ויתכן יותר דעיקר דינא דמתניתין ודשמעתין לענין קביעות הזמן לענין מזונות מיתניי'. אבל לעולם דלענין עצה טובה לכ"ע חיישינן לטעמא דברכה כברייתא דבר קפרא דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכ"ש למאי דפרישית דמש"ה לא קתני במתניתין טעמא דאלמנה משום דמימות עולם היו נוהגין כן משום ברכה דאדם דעדיפא וכמו שכתבתי כן נראה להדיא בלשון המרדכי להמדקדק היטב בדבריו וכן מבואר ג"כ להדיא בהגהת אשרי בשם מהרי"ח דמשום האי טעמא דברכה דאדם עדיפא גם בתולה לא תבעל האידנא אלא בששי משום עצה טובה. ולפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות בסי' ס"ד דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה. כדמשמע מל' התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נ"ל דסמכו בזה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד מדפריך ותנשא בא' בשבת וכו' ומסיק נמי דבאלמנה אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום משמע מלשונו דלא נחית לחלק בסברת התוספות שחלקו בטעמא דעצה טובה מדלא זכר כלל בכל דבריו לישנא דעצה טובה וע"כ דלסברתו אפי' עצה טובה נמי ליכא לענין עיקר הנשואין אלא כדמסיק הרא"ש ז"ל להדיא דטעמא דברכה אינו אלא סעד שלא תבעל ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. וממילא דתו לא צריכינן כלל לטעמא דעצה טובה. והיינו דמסיק נמי דבאלמנה לא צריכינן כלל לטעמא דברכה וכוונתו דהא בלא"ה אם בעל מלאכה הוא צריך לישא בה' ולבעול בששי משום שקדו. כדמשמע בברייתא להדיא דקתני שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים וכו'. וכמבואר מלשון הר"ן ע"ש. ואם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום דטעמא דברכה אין לו שייכות כלל לקביעות זמן הנשואין אלא לענין זמן הבעילה לחוד. והא דאיצטריך בר קפרא לטעמא דברכה גבי אלמנה היינו כמ"ש התוספות בד"ה אי נמי משום שקדו דאי לא הוי שייך בששי נמי ברכה דאדם לא היה להניח משום טעמא דשקדו עכ"ל ולסברא זו דהרא"ש יש להוסיף בה ביאור דנהי דלא חיישינן לטעמא דברכה אפילו משום עצה טובה מ"מ אין לנו לתקן להיפך שתנשא דוקא בששי ולעקור ברכה דחמישי בידים מש"ה מסיק בר קפרא דבששי נמי איכא ברכה דאדם. כל זה נ"ל ברור בכוונת לשון הרא"ש ז"ל ולפ"ז אפשר שע"ז סמכו הטור והש"ע שלא זכרו כלל טעמא דברכה אפי' לעצה טובה. אלא שלע"ד כל זה אינו מספיק מאחר שרש"י והתוספות והר"ן והמרדכי ז"ל כתבו בפשיטות דלכתחלה שייך טעמא דברכה משום עצה טובה ולא איצטריך אינך טעמא אלא למאן דלא קפיד ודלא ליהוי עבריין. אכתי לא הו"ל להטור והש"ע למשבק הך פשיטותא דפשיטא להנך פוסקים בשביל משמעות דלשון הרא"ש ז"ל דלדידיה נמי לא ברירא כל כך ואפשר לפרש דבריו כפירוש התוספות ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד שהרי הרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא ברייתא דבר קפרא סתמא אלמא דהלכתא היא ולענין עצה טובה כדפרישית ולענין אדם בטל. וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא בסימן הנ"ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים. אלא דמ"מ נ"ל שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין:
ב. בפרש"י בד"ה בתולה נשאת ליום הרביעי תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. ובד"ה שפעמים בשבת אבתולה קאי עכ"ל. ולא ידענא מה בא ללמדינו. ולענ"ד דהא גופא קשיא לרש"י בלשון המשנה דקפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא. דשפעמים בשבת ע"כ לא קאי אלא אבתולה. ולאלמנה ביום החמישי לא יהיב טעמא. לכך כתב רש"י דתקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. פירוש דלענין בתולה נתחדשה תקנת חכמים שתנשא בד'. דקודם התקנה מסתמא היו בתולה ואלמנה שוין להנשא בה' משום ברכה דאדם דעדיפא כדמסקינן בגמרא ומסתמא כך היו נוהגין מימות עולם. ומתקנת חכמים ואילך נשתנה דין הבתולה מה' לד' ונשואי אלמנה נשאר במקומה בה' ומשום הכי לא הוצרך לשום טעם. דטעמא דברכה לא הוצרך לאשמעינן כיון דפשיטא לן דמעולם היו נוהגין כן. ואע"ג דלקמן מסקינן דאי איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלמא דלא קבעו כלל שום יום מיוחד משום ברכה וכמ"ש שם התוס' להדיא בד"ה אשה נשאת בכל יום אם כן משמע דה"ה לאלמנה מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לענין דלא מקרי עבריינא כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פירש המהרש"א להדיא דברי התוספת לקמן ע"ש וממילא דנ"מ נמי לענין דאם הגיע זמן בא' משאר הימים מעלה לה מזונות אבל לענין מנהגא לכתחלה ודאי מסתבר דלעולם אף קודם תקנת עזרא נהגו לישא בה' משום ברכה. וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש לקמן דף ה' דלהאי שינוייא דברכה דאדם עדיפא יש לקבוע ג"כ יום מיוחד משום ברכה דאדם אף אם לא קבעו משום ברכה דדגים כמו שדקדקתי בעז"ה שם מלשון הגמרא:
ב. ומה שיש לדקדק בזה מלשון הרא"ש וטור וש"ע ז"ל כתבתי בקונטרס אחרון. ובזה נתיישב לי הא דקתני במתניתין טעמא דטענת בתולים ושביק טעמא דשקדו דמפרש בברייתא וכן הקשה הר"ן ז"ל ונדחק ליישב עיין שם ולמאי דפרישית א"ש דלענין שקדו לא נתחדש' תקנת חכמים כיון שמקודם היו נוהגין להנשא בה' ואיכא נמי שקדו טפי ועיקר תקנה דמתני' לעקור יום ה' בבתולה והיינו מטעמא דטענת בתולים כו' וק"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי א"ה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:
ב. בד"ה בשני ובחמישי וכו' שמא יתפייס ותתקרר דעתו עכ"ל. ואע"ג דמסקינן בגמרא דף ה' דלאיקרורי דעתא לא חיישינן היינו דלא חיישינן שיתקרר דעתו בזמן מועט אם תיבעל בד' משא"כ לאיקרורי דעתא דזמן מרובה חיישינן כדאמר אביי בסוגיא דפתח פתוח דף ט' ע"ב דטעמא דמתניתין משום איקרורי דעתא אבל היא גופא אדאביי קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה והא בפשיטות מצינן לפרושי טעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה והיינו לפי מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף סוגיא דפתח פתוח והוא מוסכם מכל הפוסקים דטענת בתולים לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ואדרבא חיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה ומוציא לעז עליה ואיבד טענתו אם לא בא לב"ד מיד ביום הקבוע לב"ד וא"כ איכא למימר דמשו"ה גופא תקנו שתנשא בד' כדי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם ניסת בה' או בשני אם נאמר שיהא נאמן עד יום הקבוע לב"ד איכא למיחש שיוציא לעז עליה שלא כדין מחמת שנאה. ולפ"ז אזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דלא שייך לאקשויי ניתיב לה דאדרבה רוצה להפסידה. ועוד דבהאי טעמא הוי ניחא טפי אפילו למ"ד דזנות לא שכיח ולא נצטרך לחלק בין עדים והתראה או בעדים בלא התראה דלהאי טעמא דפרישית אנן אמרינן דבאמת לא זינתה דזנות לא שכיח אלא דחיישינן שיוציא לעז שלא כדין ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא לתלמודא לפרש הכי משום דפלוגתא דתנאי היא ביבמות דף קי"ג ולר' מאיר ס"ל דנאמן בטענת בתולים עד שלשים יום ולא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כר' מאיר. אלא דלענ"ד בלא"ה לשיטת רש"י לא מיתוקמ' מתני' כר"מ לאוקימתא דעולא בפ"ק דסנהדרין דף ח' דלר"מ לא חיישי' ללעז ופרש"י התם דלא חיישינן שמתוך הקול יבואו עדים וזה להיפך ממ"ש כאן אם לא שנא' דהתם נמי הא דלא חיישינן ללעז היינו דלא חיישי' לעדים והתרא' וזה דוחק. ועוד דאכתי קשה לתירוץ השני שכתבו התוס' בשמעתין בסוף ד"ה שאם היה לו דלא משמע להו לחלק בין עדים והתראה לעדים סתם ועוד דלקמן בתו' בד"ה אי למיתב לה כתובה ד' ט' ע"ב מוכח דבעי אביי לאוקמי מתני' כחד תנא כמו שאפרש שם והדרא קושיא לדוכת' מיהו יש ליישב דלפי שיטת רש"י דאיירי מתני' דהכא בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א ע"פ עדים א"כ תו לא מצינן לאוקמי משום חששא שיוציא לעז עליה להפסידה כתובתה דהא היכא דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שאינה נאסרת עליו כמ"ש התוס' לקמן ד' י' בד"ה חזקה ע"ש ובחדושינו שם ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפי' בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא לא שייך חששא שיוציא לעז עליה כיון שטענתו מבוררת ומש"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא ודוק היטב:
ב. בתוספות בד"ה שאם היה לו וכו' וא"ת התינח אשת כהן או פחותה מבת ג' וכו' ואומ' ר"ת דלא פלוג רבנן וכו' ובקונטרס פי' וכו' עכ"ל. וקשיא לי דבאשת כהן ובפחותה מבת ג' נמי מה הועילו חכמים בתקנתן שתנשא בד' כדי שישכים לב"ד ותאסר עליו שהרי כתב הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דלא מהימן לאוסרה עליו אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל בטענת משארסתני נאנסתי לא מיתסרא עליו והרא"ש הסכים בסוף לדבריו וכמעט שהוא הסכמת כל הפוסקים. ועוד נראה בעיני דאף למה שרצה הרא"ש ז"ל מעיקרא לחלוק על דברי רבינו יונה היינו דוקא בטוענת משארסתני נאנסתי משום דאונס לא שכיח משא"כ מוכת עץ הייתי נראה דלכ"ע מהימנא ולא מיתסרא כמו שאפרש לקמן בעז"ה בסוגיא דפתח פתוח דלמסקנא מוכת עץ שכיח. וא"כ אטו בשופטני עסקינן שתכחישו להעז פניה ולסתור החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שהיא משקרת וע"י כך נאסרת עליו ותפסיד כתובתה ומה לה לצרה הזאת הלא טוב לה להודות ותטעון מוכת עץ אני תחתיך דלא מיתסרא עליה ותטול כתובתה משלם. אע"כ צריך לפרש כפי' רש"י דעיקר תקנה דמתני' שישכים לב"ד היינו כדי שיצא הקול ויבואו עדים ונהי דאף לפי שיטה זו נמי יש לדקדק דלקמן ד' י"ב גבי וניחוש שמא תחתיו זינתה משמע דכל היכא שאינה מפסדת כלל מכתובתה ונאמנת בטענתה אינו משכים לב"ד ואין הקול יוצא ומש"ה אוקמינן התם כשקידש ובעל לאלתר אלא דמ"מ כיון שהדבר תלוי בטענתה לעולם יבא לב"ד כדי שיתברר ויבואו עדים כיון דמוכת עץ לא שכיח כ"כ לא סמיך עלה וכן אונס נמי לא שכיח כמבואר לקמן אבל לשיטת התוס' כאן אי לא משמע להו עיקר תקנתא כדי שיבואו עדים א"כ קשה טובא וצריך לדחוק ולומר דמ"מ אהני תקנת חכמים אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי או שתשתוק ועיין מה שאפרש עוד בסוגיא דפתח פתוח ודו"ק:
ב. בא"ד וי"ל דלא מייתי אביי ראייה אלא שהוא בקי כו' דאם אינו בקי עכ"ל. בלא"ה נמי עיקר מילתא דאביי היינו דמייתי ראיה שהוא בקי כדמשמע לקמן מפי' רש"י ותוס' אלא שחידשו בתירוץ זה דאם אינו בקי פשיטא ליה לאביי שאין הקול יוצא. מיהו בעיקר קושית התוס' אפרש לקמן באריכות אי"ה גבי מימרא דאביי עיין שם:
ב. בא"ד תימא דהכא משמע כו' ובפ"ב דגיטין איכא מ"ד כו' דזנות לא שכיח עכ"ל. ונראה דמעיקר' לא קשיא להו אפשטא דמתני' דאיכא למימר נהי דלא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקת כשרות הם מ"מ לזנות דאונס חיישינן לענין איסור כהונה. ובלא"ה אשכחן שעשו כמה מעלות ביוחסין דאיסור כהונה ולא סמכינן ארובא כמו שיבואר בפירקין ובכמה דוכתי משא"כ עכשיו שהוכיחו התוס' דמשום אשת כהן לחוד לא הוי עבדי תקנתא לכל הנשים שינשאו בד' אלא דאהני נמי תקנתא לכל הנשים א"כ מקשו שפיר דזנות דרצון לא שכיח וע"ז מתרצין דנהי דזנות דרצון בעדים נמי שכיח לפי שיטת רש"י אפ"ה בעדים והתראה לא שכיח. ונראה בכוונתן דאע"ג דמסתמא כיון דאיכא עדים יתרו בהן כדי לאפרושי מאיסורא אפ"ה לא שכיח שתקבל התראה ולענין קטלא דאיירי בגיטין לעולם אינה נהרגת עד שתקבל ההתראה ותאמר אעפ"כ כדאיתא במסכת סנהדרין כנ"ל וק"ל:
ב. בד"ה מפני מה אמרו וכו' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דמעיקרא הוי סבר רב יוסף דקשיא ליה לשמואל לישנא דמתני' דכיון דעיקר תקנת חכמים היה משום טענת בתולים א"כ הוי להו למימר שנבעלת בה' ומפני מה אמרו נשאת ליום ד' ונהי דהוי סבר דממילא כיון שנבעלת בה' נישאת בד' דאורחא דחופה ביממא כמ"ש המרדכי אכתי לא הו"ל להניח העיקר ולשנות הטפל ועל זה משני דבנישאת ליום הד' נמי אשמעינן דינא לענין מזונות דמרביעי ואילך צריך להעלות לה מזונות שהוא יום הראוי לנשואין. אלא דאכתי מתמה רב יוסף ואמר מרי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא דבלא"ה א"ש דקתני נישאת בד' משום טענת בתולים כמ"ש התוספת בד"ה ליום הד' משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא דהאי טעמא ניחא טפי דהוי תניא דמפרש טעמא כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:
ב. בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים. וכתב המהרש"א דנקט ג' ימים משום דנפקא מיניה לענין מזונות דמטעמא דטענת בתולים היה צריך להעלות מזונות כיון שאין העיכוב לתועלתה משא"כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה וכו' ע"ש. ואיכא למידק לפ"ז א"כ האיך יליף מהכא לחלה הוא הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה אלא דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה משא"כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת כגון במקום שאין ב"ד יושבין אלא בב' וה' ודלא כמהרש"א וכן נראה מל' רש"י שכתב בד"ה לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ואי כשיטת מהרש"א דטעמא דמזונות מוכח מברייתא דקתני שקדו ג' ימים א"כ שפיר מצינן לפרש דלפיכך שמואל גופא דייק לה מברייתא מדנקיט שקדו ג' ימים ולא נקיט ב' ימים ע"כ מוכח דמפסדת מזונות אע"כ דמברייתא לא מוכח כלל שאין מעלה לה מזונות אלא שמואל גופא מסברא דנפשיה קאמר וא"כ לא שייך ל' לפיכך אלא כפירוש רש"י דר' יוסף מסיק לה ודייק מדשמואל. ובעיקר דקדוקו של מהרש"א דנקיט ג' ימים היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ואשמעינן אורחא דמילתא שיטרח ג' ימים ונפקא מיניה נמי למקום שב"ד יושבין בכל יום כנ"ל ודו"ק:
הגהות יעב"ץ
ב. גמ'מברא. נ"ב חסרה העי"ן. וכעין זה נמצא בלשון הכתוב קצור אות הגאון מאכולת. מכולת לביתו [מ"א ה]:
קרבן נתנאל
 משום צנועות ומשום פרוצות. טעמא דעיקר תקנתא אמרינן אבל לא פלוג רבנן וה"ה אפילו היכא דליכא למיחש משום צנועות ופרוצות [וכן נראה] מכל הלין ראיות דמייתי ר"ח ורי"ף בסמוך דהתם לא שייך תקנת צנועות ופרוצות א"ו דלא שנא:
הגהות יעב"ץ
ב. רש"י ד"ה דלמא מת דוקא דכל עצמו שכתב כו'. נ"ב כלומר לא אמרינן הכי דלא ניחא ליה בהכי. אלא כי חזינן דעביד משו"ה. דהיינו שלא תזקק ליבם. כגון שהוא קטן או חולה ומוכה שחין או רשע ששנוי הוא לו. שיש לו טעם לפטרה מן היבם. אבל בלא"ה ליכא סברא דניחא ליה באינש אחרינא מביבם. הא מסתמא בעלמא ניחא ליה באח שיקום על שמו ולא ימחה שמו מישראל. אלא משום דהתם בע"כ מיירי בגוונא דניחא ליה דלא תפול קמיה שאינו הגון לה:
ב. תוס' ד"ה לא. מקובלין כו'. נ"ב שאין נקוד במשנה. והיו"ד שנמצאת בתיבת נשאו. שבוש. כי אינה סובלת חירק מושך יו"ד. שהשי"ן דגושה. כי המלה מבנין נפעל בחסרי פ"א. דכוותה בנדרים (ל"ה א') אר"א דיקא נמי דקתני שנתנה כו':
פתח עינים
ב. בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' דרך דרש אפשר ליתן טעם על נשואי הבתולה ביום הד' עם מ"ש הרמ"ע ז"ל דשמש וירח היו שוים ובהיותם שוים אי אפשר להוליד וז"ש אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד מלשון תשמיש וכן אברהם ושרה שהיו כשמש וירח והיו שוים במעלה לא היה אפשר שיולידו וה' פקד את שרה מיעטה ועי"ז ילדה יצחק כמשפט הלבנה שמיעטה והרבה צבאותיה זהת"ד ולהזכיר זה תקנו הנשואין יום ד' שנתלו מאורות ולא יכלו להשתמש ב' בכתר א' עד שהקב"ה מיעט הלבנה והרבה צבאותיה כן דרך אשה אם תהיה בדעתה שהיא בשוה כמו בעלה לא תצלח ולא תוליד עד אשר תקטן בעיניה ותהיה בעיניה שפלה ממנו אז יתכן שיהיו לה בנים, ומאחר דאין אשה אלא לבנים א"כ מקדימין ליום הכניס"ה לעורר לב האשה תתבונן אור לארבעה ירח יקר נתמעט ועי"ז הרבה צבאותיה אף היא תמעט עצמה לגבי בעלה להתברך פרי בטנה ומשום הכי תלי מילתא באשה וקתני בתולה נשאת ליום הרביעי ולא קתני האיש נושא בתולה ליום הרביעי לאשמועינן דיום הרביעי אצטריכא לה לגרמה לקחת מוסר השכל. ואל זה ירמוז מאמרם ז"ל כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא ציוה ויעמוד אלו הבנים הכונה כי הוא אמר בת פ' לפ' ויהי זו אשה. הוא ציוה ויעמוד רמז לבעל שיעמוד ותקומה תהיה לו על האשה ומכח זה באים הבנים. [ובזה אפשר לרמוז משז"ל במערבא אמרי מצא או מוצא כלומר אם זיווגו נאה כמש"ה מצא אשה מצא טוב או ח"ו מוצא מר ממות ויש לרמוז דמצא הנקודה פתח תחת המם רמז שהאשה תהיה למטה ובעל גדול הימנה אז מצא טוב, אבל אם היא רעה המ"ם בחולם שהוא למעלה שחושבת שהיא למעלה, ועל דרך זה שמעתי אם היא מחזקת עצמה אשה שהוא גי' ש"ו והן נגרע ממספר איש גי' שי"א אז מצא טוב אך אם היא מחזקת עצמה האשה שהוא גימט' כמו איש אז כתיב ומוצא וכו' ובמ"א כתבתי איזה גרגירי ציצים ופרחים בזה]. וז"ש הוא ציוה ויעמוד אלו הבנים הכונה הוא ציוה ויעמוד הבעל על עומדו והוא ימשול בד והטעם אלו הבנים דמזה נמשך להוליד אם האשה תחשוב עצמה קטנה מהאיש:
ודרך דרש היכא דאיכא למדרש אפשר לרמוז הא דאמר רב יוסף בריש שמעתין מריה דאברהם תלי תניא וכו' ויש לדעת מה הלשון אומרת מאריה דאברהם ואפשר דרב יוסף אמרה על מימרת רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו הגיע הזמן וכו' ועל זה קאמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא הכונה שהוקשה לו מאי קאמרו מפני מה אמרו בתולה כו' הלא מאברהם אע"ה הטעם פשוט דאברהם כל עוד (כל) שלא נתמעטה שרה לא הוליד ממנה מעין דוגמא של מעלה שמש וירח ביום הרביעי דאם לא נתמעטה הירח לא היו הככבים ואי אפשר שישתמש"ו ומ"ה נשאת ביום הד' לזכרון יומא דקא גרים להשפיל גאותה נגד הבעל. ותו תלי תניא בדלא תניא. ומ"ה נקט מאריה דאברהם לרמוז הטעם האמור:
ונהירנא שראיתי בס' זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ג ע"ג שכתב דמקשים היכי תקון לישא ברביעי שעפ"י המזל אין להתחיל מלאכה ברביעי ולק"מ דאמרו במדרש דהקב"ה הוסיף ה' לאברהם לרמוז דבניו יקבלו ה' חומשי תורה ואין מזל לישראל וגם הוא יצא מאצטגנינות שלו וכו' ולכך נשאת בד' דאין מזל לישראל והיינו דאמר רב יוסף דלא אפשר דהאי דבעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' כונתו דיום ד' קשה כפי המזל דהרי אין מזל לישראל ולכך נקרא אברהם וזה רמז באומרו מאריה דאברהם דה' אדון אברהם קראו אברהם להורות דאין מזל לישראל והוסיף לו ה' כנגד ה' חומשי תורה וא"כ ל"ק איך נשאת בד' שהמזל קשה זהו תורף דבריו: ועוד האריך שם בהקדמות נפלאות עש"ב:
ב. שפעמים בשבת וכו' פירש"י אבתולה קאי. וצריך ביאור מאי אתא לאשמועינן. ודרך חידוד אפשר לומר במה שפירש הגאון מהר"ר אברהם ברודא בנותן טעם למאי דפסיק תנא בין הדבקים ואלמנה ליום ה' ופירש במ"ש לקמן דף ה' דאלמנה נשאת בה' ונבעלת באור הששי משום ברכה דאדם ופריך דאלמנה נמי תנשא לרביעי ותבעל בה' משום ברכה דדגים ומשני ברכה דאדם עדיפא ליה וא"כ מוכרח דטעם בתולה דנשאת בד' ונבעלת לה' לאו משום ברכה דדגים דהרי ברכה דאדם עדיף אלא טעמא משום שישכים לב"ד אם יש לו טענת בתולים והיינו דתנן בתולה נשאת ליום ד' ולא תימא דטעמא משום ברכה דדגים דהא אלמנה נשאת בה' ונבעלת באור הששי דברכה דאדם עדיפא אלא טעמא שפעמים בשבת וכו' זהו תורף דבריו ז"ל. ולפי אידך טעמא דמפרש הש"ס התם משום שקדו ותניא נמי הכי וכתב הרא"ש דהכי קיימא לן. א"כ מוכרח דהתנא שנה זמניהם ואח"כ מהדר לתת טעם לבתולה ולא דמאי דתני ואלמנה ליום ה' אצטריכ' ליה לאסבורי לנשואי בתולה דלא אפשר לומר דהטעם משום ברכה לדגים אלא דתני תנא זמניהם ושוב חוזר לבתולה והיינו שכתב רש"י ז"ל אבתולה קאי כלומר לא תכניס עצמך במשעול לומר דמריש ועד כען בבתולה איירי וגם מאי דתני אלמנה בה' הוא לצורך הבנת טעם בתולה כאמור מפי כבוד הרב הנז'. לא היא אלא כפשטו דעתה אומרו שפעמים אבתולה קאי ורצה התנא לשנות סדר זמנים ועתה חוזר לבתולה ודוק היטב. והנה ר"ת בתולה נשאת ליום הרביעי הוא נבלה וס"ת מיתה שם רמז דנשאת ביום הד' משום שהיתה גזרה להבעל להגמון תחילה ופריך אונס הוא ומשני דאיכא צנועות דמסרן נפשיהו למיתה וזה הרמז נבלה משום שלא יעשה נבלה בישראל לשכב בת יעקב וכי תימא אונס הוא לזה רמז מיתה כתירוץ הש"ס משום צנועות:
הפלאה
ב. יסודי מסכת כתובות. אשאלה ממנו מענה לשון. שפת פרח שושן. בפרק ראשון
ב. מתניתין בתולה נשאת וכו' ואלמנה וכו'. הנה הרמב"ם וטוש"ע באה"ע בסימן ס"ד סעיף ג' שינו לשון המתניתין וכתבו והבעולה ליום ה' נראה דכוונתם דאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בכלל בתולה דאע"ג דאמרינן לקמן במתניתין דף י"א דכתובתה מנה ואין לה טענת בתולים ולכל מילי דינה כבעולה. מ"מ כיון דאמרינן לקמן דף י"ב וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו' הרי דיש לה טענת בתולים לענין איסור לבעלה. א"כ שייך בה טעמא דמתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו' דהוא מחשש איסור לבעלה. וכה"ג דייק הב"ח וב"ש שם סעיף ב' מלשון הרמב"ם שכתב הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשה ימים דלהכי נקט לשון הבעולה ולא נקט לשון אלמנה כדאיתא בברייתא דקמ"ל דכשהיא אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה צריך לשמוח עמה שבעה ימים. (ומדברי הח"מ שם לא משמע כן). מיהו היה אפשר לומר דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ניסת ביום ה' כמשמעות לשון המשנה דלא נקט לשון והבעולה. והטעם דלא חששו כל כך משום טענת בתולים באלמנה כיון דכתבו התוס' דתקנו בכל הנשים משום אשת כהן וקידשה פחות מג' שנים יש לומר דמשום אשת כהן לחוד לא היו מתקנין בכל הנשים אלא משום דלא חילקו בין מתקדשת פחות מג' שנים או אחר ג' שנים א"כ באלמנה מן הנשואין דלא שייך בה קידשה פחות מג' שנים דאין חופה פחות מג' שנים לדעת רוב הפוסקים ועיין במשנה למלך פ"ג מהלכות אישות. ותו דאחר הנשואין שוב אין לאביה רשות בה לקדשה מדאורייתא דהוי ליה כיתומה בחיי האב וגם אין מתקדשת למיאון כדאיתא בגיטין דף ס"ה עד שתגיע למדת צרור וזרקו וכו' יש לומר דלא תקנו בה משום אשת כהן לחודא. עוד אפשר לומר דלפי מה שכתבנו לקמן דף ה' דהא דאמרינן דאלמנה נשאת בחמישי היינו יחוד גמור הראוי לביאה דזה הוא חופה דידה כמ"ש הרא"ש בשמעתין והתוס' ביומא דף י"ג והוא מן הירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו'. ולא דמי לחופת בתולה דאינה אלא חופת הינומא ולא יחוד גמור. וכן דעת רוב הפוסקים ונראה מסתימת הפוסקים דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דלכל מילי דינה כבעולה דחופה ונשואין דידה הוא יחוד גמור הראוי לביאה. ולפ"ז יש לומר לפי הטעם שכתבו התוס' ד"ה וליום הרביעי וכו' ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שיטרוד בנשואין ולא יבעול דזהו בבתולה דנשואין דידה היינו על ידי חופת הינומא. אבל באלמנה דנשואין דידה היינו יחוד גמור א"כ מסתמא תבעל מיד. תדע דהא קיש לומר בסוף סימן ס"ח דכיון שנתייחדה עמו שעה אחת שוב אינו יכול לטעון אחר כך טענת בתולים וכן כתבו התוס' לקמן דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו וכו'. כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה. א"כ עדיפא טפי שתנשא בליל ה' או ביום ה' לפי מה שיבואר לקמן דיכול לבא לפני הב"ד כל היום משתנשא ביום ד' דכל שיש לקרב הזמן שלא יתקרר דעתו עדיף טפי. ובהא הוי אתי שפיר טפי הא דתני מתניתין שפעמיים בשבת וכו' בתר ואלמנה ליום ה' משום דגם באלמנה ליום ה' איכא האי טעמא היכא דנכנסת לחופה ולא נבעלה. ומה שאמר ליום ה' כולל גם כן ליל ה' כמו שכתב הב"י בא"ח סימן ע' דיום רביעי ויום חמישי כולל גם הלילות ובין בליל ה' ובין ביום ה' יכול לבא לפני ב"ד. שוב ראיתי בירושלמי ריש כתובות וז"ל בתולה מן הנשואין אימתי נשאת וכו' נשמיעניה מן הדא. אם יש עדים שיצאה בהינומא וכו' ולא אדכר רביעי. הדא אמרה דלית רביעי כלום נראה פירושו דמדלא אמר אם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים משום דאין ראיה ממה שנשאת ברביעי דשמא היתה אלמנה מן הנשואין שלא נבעלה. ונראה דמזה נפקא ליה להרמב"ם והטור וש"ע. ואפשר דזה הוא כוונת רש"י שכתב שפעמיים בשבת אבתולה קאי. דלכאורה הוא מלתא דפשיטא ולפמ"ש אתי שפיר משום דהמ"ל דקאי גם על אלמנה כנ"ל. ודוק:
ב. תוס' ד"ה בתולה וכו' ומיהו גבי איש וכו'. ובריש קידושין כתבו ז"ל דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין עכ"ל. אע"ג דמצינו בקרא בתולה מעמיו יקח אשה. ומצינו נמי גבי נשואי רבקה והנערה בתולה וגו'. וצ"ל דכוונתם דמ"מ גבי עיקר דין נשואין לא מצינו ולולי דבריהם היה נראה דיש לומר דאדרבא בהכי מיושב דלא נקט הבתולה כמו גבי איש ואשה משום דאתא למטעי דאקרא קאי לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה שאם היה וכו' דעיקר התקנה משום אשת כהן או קידשה פחות מג' שנים. והוא אמינה דומיא דהנך קראי דמיירי בכהן. ורבקה היתה פחותה משלשה שנים כשקידשה אליעזר כפירש"י דנשאת ליצחק כשהיתה בת שלש שנים. להכי נקט בתולה דלאו אקרא קאי. וק"ל:
ב. בתוס' ד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' וקשה לפירושו וכו'. נלענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל. דהנה פירש"י לקמן דף ט' בהא דאמר ר' אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן. וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי. או שנאבידה המפה. וצריך להבין דלא מפרש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שמצא דם. ואפ"ה כיון שמצא פירי פירות ע"כ שכבר זינתה. ואפ"ה יש לה דם כמו דאמרינן נותנין לה ד' לילות דתלינן בדם בתולים. עיין חלקת מחוקק וט"ז שתמהו על זה. ונראה דלא קשה מידי. דהא אמרינן בר"פ התינוקת מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חודש הרי דלאחר י"ב חודש ליכא למיתלי תו בדם בתולים א"כ קשה למה ליה לשנויי שקידשה פחות מג' שנים דהוא זמן רב עד הנשואין דהא בשעת הנשואין ע"כ נערה היא דפיתוי קטנה אונס היא כמ"ש התוס' שם ואמאי הא בקידשה י"ב חדש קודם הנשואין סגי. דע"כ תחתיו נבעלה דמדמצא דם דאם לא היתה תחתיו משתהה הדם יותר מי"ב חודש כנ"ל ובהכי הוה אתי שפיר טפי דקאמר ר' אליעזר סתמא משום דסתם נשואין הוא לאחר י"ב חודש משקידשה. דהא נותנין לבתולה שנים עשר חודש. אלא ודאי דלא מיירי בהכי ולפ"ז נלענ"ד דמתורץ מה שהקשו התוס' דף ט' ע"ב דמאי ס"ד דאביי לאוקמי דוקא בטענת פתח פתוח ולפמ"ש יש לומר דבאמת אביי הוי קשיא ליה קושיות התוס' וכי משום אשת כהן וקידשה פחות מג' שנים תקנו בכל הנשים ולא הוי ניחא ליה לדחוקי משום שיצא הקול ויבואו עדים להכי הוי ס"ד לאוקמי בפתח פתוח ומצא דם כמ"ש לעיל דבזה סגי כשהיא ארוסה י"ב חודש. וכיון דזהו זמן שנותנין לבתולה שפיר תקנו בכל הנשים. ומשני לא בטענת דמים וצריך לומר משום שיצא הקול. ועמ"ש בסמוך בסוגיא. וממילא מתורץ קושיות התוס' הכא דמה שפירש"י הכא היינו לפי מאי דמשני שם. ועמ"ש בקונטרס אחרון:
ב. עוד נלענ"ד דהא דמקשי הש"ס לקמן והא ספק ספיקא הוא. ומשני באשת כהן או קידשה פחות מג' שנים היינו משום דהתם קאי לר' אליעזר דס"ל לקמן דף ע"ה ע"ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו כו' )( אבל לרבא דמשני שם כאן נמצא כאן היה והכי קי"ל בסימן קי"ז וכן כתב בית שמואל בסימן ס"ח. וכן הוא בש"ע א"ח סימן תס"ז לענין איסור אפילו לקולא וכמו שיבואר באורך בקונטרס אחרון בס"ד נמצא ביש שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה ובכל הנשים אסורה. נמצא אין להקשות על אביי דלאביי לאו משום קול הוא אלא משום זנות שאחר החופה. כדמשמע לקמן דף ע"ה דאביי הקשה לרבא ומשמע שם דקיבל דברי רבא תדע דבסנהדרין דף ח' סבירא ליה לרבא דכ"ע ללעז לא חיישינן. ופירש"י אין חוששין כשיבואו לב"ד יצא הקול וישמעו עדים ויבואו ויעידו וכו'. א"כ קשה הא לפירש"י כל עיקר תקנת משנה זו הוא משום יציאת הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. אלא ודאי דלרבא אין צריך כלל לומר משום קול אלא משום זנות שאחר החופה. והנה בגיטין דף י"ז הקשו התוס' קושיא שהקשו בסמוך דקאמר שם זנות לא שכיחא ותירצו דטפי יש לחוש לשמא תזנה מלשמא זינתה ופירשו שם המפרשים דהכא תקנו הנשואין ביום ד' משום שמא תזנה אחר החופה. ולפמ"ש הוא מוכרח לרבא. ומה שפירש"י כאן משום שיצא הקול הוא אליבא דר' אלעזר דלית ליה כאן נמצא כאן היה. ואין לדחוק דהא דס"ל לרבא שם ללעז לא חיישינן. היינו משום דהתם בעינן שיבואו עדים ויאמרו שהתרו בה. ולפמ"ש התוס' בסמוך צריך לומר לפירש"י דהא קאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו על ידי התראה. והתם נמי קאמר לא חיישינן שיהי' עדים והתראה. זה אינו חדא דלשון לא חיישינן ללעז לא משמע הכי אלא דלא חיישינן כלל ליציאת הקול. ותו דהא דאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו לריש לקיש. אבל לר' יוחנן חיישינן משום שמא יחפה על בת אחותו ורבא ס"ל בריש פרק החולץ דהלכה בכל מקום כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בר מתלת. אלא ודאי כמ"ש. ועיין בסמוך ודוק: מיהו יש לומר דהתוס' ס"ל דלא שכיח שתזנה אחר הנשואין קודם שנבעלה כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה בגיטין דף י"ח דאין שהות שתזנה בין יום ללילה. והכי נמי הא כל טענת בתולים אינו אלא ביחוד הראשון כדאיתא ביבמות דף קי"ב. ולא שכיח שתזנה בזמן מועט. אך לפמ"ש הרא"ש לקמן דף ע"ה ע"ש והובא בחלקת מחוקק וב"ש סימן קי"ז להלכתא דבגרה הוי לה כבר כנשואה ואמרינן כאן נמצא וכאן היה תחת הבעל. אין קושיא דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין כמו שיבואר בסוגיא ומה טוב ומה נעים לתרץ בזה קושיות התוס' דמאי ס"ד דאביי לאוקמי מתניתין דוקא בפתח פתוח. דאתא שפיר לפי' ר"ח דס"ל דבבוגרת ליכא טענת דמים אלא טענת פתח פתוח. א"כ יש לומר דהוי קשיא ליה לאביי דתקנו בכל הנשים משום זנות שאחר הנשואין דלא שכיח כל כך והוי מפרש משום דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין. א"כ הא בבוגרת ליכא אלא טענת פירי פירות אך לפירש"י דבבוגרת ליכא טענת פתח פתוח. ע"כ צריך לומר משום זנות אחר הנשואין ועמ"ש לקמן בסוגיא ועיין קונטרס אחרון ודוק:
ב. בא"ד תימא דהכא משמע וכו'. נראה בסמיכות דבריהם דהא פשיטא דיש לומר דזנות בעדים לא שכיחא משום דסוטה אורחא בסתירה. אבל לפי' רש"י דחיישינן שיצא הקול ויבואו עדים. ע"כ הוצרכו לומר דבהתראה לא שכיחא. אלא דלפ"ז יש לדקדק לפמ"ש התוס' בגיטין דף י"ח דהא דתקנו בזמן הזה זמן בגיטין אף דאין דנין דיני נפשות מ"מ שמא יחפה על בנים ממזרים. או שיחזירנה ע"ש. וא"כ הוי ליה למימר לריש לקיש משום הני חששות דלא בעינן התראה. וצריך לומר דהא דחששו להני חששות בזמן הזה היינו משום שכבר תקנו בזמן המקדש משום שמא יחפה על בת אחותו להצילה ממיתה. אבל לכתחילה לא תקנו משום הני חששות וכן לריש לקיש כיון דהתראה לא שכיח לא תקנו משום הני חששות אך לפמ"ש לעיל בסמוך דלרבא הוא משום חשש זנות אחר החופה דאמרינן כאן נמצא כאן היה. יש לומר דלר"ל נמי הכי ס"ל. וממילא דיש לומר כפשטיה דזנות בעדים לא שכיחא דאורחא בסתירה כנ"ל. וא"צ לחלק בין שמא זנתה לשמא תזנה כנ"ל וק"ל:
ב. בגמרא אמר רב יוסף וכו' מפני מה אמרו וכו' וכתבו התוס' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם נלע"ד לפרש דשואל הטעם. והוא לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה שאם היה וכו' דהא דמהדר אביי לקמן לאוקמי מתניתין בפתח פתוח. היינו דבזה אין צריך לומר שמא יצא הקול. אלא שמא ימצא דם ויטעון פתח פתוח דאז בודאי היא תחתיו בסתם נשים דיש בין אירוסין לנשואין י"ב חודש. ולפ"ז יש לומר דהיינו דקאמר מפני מה וכו' ר"ל מה טעם דתקנו דהא הוי ליה ספק ספיקא בכל הנשים ועל זה קאמר לפי ששנינו וכו' לכך שנינו בתולה וכו'. רצה לומר דמתניתין דהכא קאי אמתניתין דהתם. א"כ מיירי מתניתין שהיתה ארוסה שנים עשר חודש ושפיר איכא למיחש שימצא פתח פתוח ויהיה דם דע"כ תחתיו זינתה כמ"ש לעיל דאין לתלות בדם בתולים יותר מי"ג חודש. וע"ז השיב רב יוסף דלא שייך למתלי מתניתין זו דמפרש טעמא במתניתין דהתם ודוק היטב:
ב. ובזה נלע"ד לתרץ מה דמקשים לפמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך דמשום טענת בתולים הוי ליה תקנתא דבעל וחייב במזונות. א"כ למה בתחלה ס"ד דמשום טענת בתולים פטור ממזונות. ולפמ"ש יש לומר דבאמת לפמ"ש הרא"ש לקמן דאם לא בא לב"ד מיד ביום חמישי שוב אינו נאמן. א"כ הוא תקנתא דידה גם כן לענין כתובה. דאם לא היתה ניסת ביום ד' ויתרחק הזמן יש לחוש שמא יתחדש לו איזה שנאה עד יום חמישי. כמ"ש הרא"ש. מה שאין כן כשיש ב"ד מיד דלא שכיחא שנאה בזמן מועט. ואחר כך לא יהיה נאמן להפסיד כתובתה כיון שלא בא לב"ד מיד. אך לפי המסקנא דמוקי לקמן דף ט' דמתניתין בטענת דמים. יש לומר דטענת פתח פתוח לא שכיחא בין למה שפירש"י לקמן במשפחת דורקטי. או שאבידה המפה. או לפי' הרמב"ם שמצא דם ואפ"ה יטעון פירי פירות. ועיקר התקנה משום טענת דמים שהוא טענה ברורה וליכא תקנתא דידה. אבל לפי הס"ד דכל עיקר התקנה הוא רק משום פתח פתוח א"כ הוי ליה נמי תקנתא דידה ושפיר פטור ממזונות ודוק:
ב. עוד נלע"ד דיש לומר עפ"י מ"ש דלרבא דס"ל כאן נמצא כאן היה היתה עיקר התקנה משום זנות שאחר הנשואין ושמואל ס"ל כרבא כדאיתא לקמן דף ע"ו ע"ב למסקנא ואף דלא שכיחא היינו משום דבבגרה קודם הנשואין שייך כאן נמצא כאן היה והוא מילתא דשכיחא. דהא קי"ל דאסור לקדש את בתו כשהיא קטנה וכיון דנותנין י"ב חודש ממילא בגרה דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים והיינו דקאמר מפני מה משום דקאי אמתניתין דנותנין וכנ"ל ודוק היטב:
ב. בגמרא שקדו חכמים וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דהא דקאמר שקדו שלשה ימים. ולא סגי בשקדו יום א' ואח"כ איכא משום טענת בתולים דנפקא מיניה אם הגיע זמן ביום ב' או ביום ג' דאי משום טענת בתולים הוי תקנתא דידיה. ולכאורה יש לדקדק דהוי ליה למימר אפילו אם הגיע זמן ביום א' נהי דביום א' פטור דהוא תקנתא דידה. מ"מ יתחייב ביום ב' כיון דכבר ליכא תקנתא דידה אי הוי סגי ביום א'. וצריך לומר דסבירא ליה למהרש"א ז"ל כיון דהוא היה יכול לישא ביום א' דליכא תקנתא דידיה דיוכל לבא לב"ד ביום ב' ונתעכב משום שקדו דהוא תקנתא דידה כבר פטור ממזונות אפילו אח"כ ביום ב' או ג' אע"ג דאח"כ העכוב מחמתו עכ"פ גרמא דידה הוא. דמצדו היה נושא ביום א' ועיין בסמוך:
ב. שם פירסה נדה מאי. הקשה הר"ן ז"ל לדעת הפוסקים דחופת נדה קונה ולא בעינן יחוד הראויה לביאה מאי עיכובא איכא במה שפירסה נדה. ותירץ בדוחק. ולענ"ד נראה ליישב דהא מסתמא מיירי הכא בבתולה דהתחיל לומר מפני מה אמרו בתולה וכו'. ותו דבאלמנה בעינן ודאי חופה ראוי לביאה כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו'. א"כ יש לומר דמיירי בענין שיגיע זמן טבילתה שלא ביום ד'. נמצא נהי דמצד שהיא נדה יכולה להנשא. מ"מ יש חשש כשיבא עליה לאחר טהרתה שלא יוכל לבא לב"ד. ואיכא משום חשש טענת בתולים. דהא ודאי אין לתקן שתצטרך שימור שלא יתייחדו עד יום ד'. דאם לא כן למה תקנו שתנשא ביום ד'. תנשא באיזה מהימים ויהיה להם שימור עד יום ד'. אלא דאין לחז"ל לתקן כן. ואף דתקנת טענת בתולים הוא תקנתא דידיה כמ"ש מהרש"א ז"ל. מ"מ כבר הוכחנו מדבריו דכל שהוא מחמת גרמא דידה פטור. נמצא אי נימא דפירסה נדה הוא גרמא דידה הוא פטור ממזונות. ובזה נלע"ד ליישב לפמ"ש הרמב"ם לפסוק בכל מקום היכא דקאמר הש"ס אם תמצא לומר להלכה כן. משמע דהא דפשיט מאי לאו דאתניס כהאי גווני קאי אבעיא אחרונה היכא דפירסה נדה. דבחלה הוא או היא סבירא ליה דלא שייך לישנא דלא נישאו דמשמע גרמא דידה קצת. ומסיים וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. ומלבד דהאי ואוכלת בתרומה כאן הוא יתור לשון הוא סתירא גם כן דאיך שייך בפירסה נדה אוכלת בתרומה כיון שהיא נדה. ולפמ"ש דמיירי במעוכבת לאחר הטבילה עד יום ד' משום טענת בתולים אתי שפיר דלאחר הטבילה אוכלת בתרומה. ולפ"ז יש לומר דהיינו דמסיק ואוכלת בתרומה משום דהוי מצי למימר דמיירי שאין חשש משום טענת בתולים כגון בזבה שהיא צריכה לספור ז' נקיים וידוע עתה שחל טבילתה בליל ה' וליכא עיכובא בנשואין כלל מחמתה דיכול לישא כשהיא נדה. שהרי יכול לבא עליה בליל טבילה רק דהוא אינו רוצה לישא ולהרחיק ביאה מן הנשואין וקמ"ל דאע"ג דעיכוב הביאה הוא ממנה. מ"מ כיון דאין עיכוב ממנה בנשואין חייב במזונות כקושיות הר"ן. אבל בכה"ג דמיבעי ליה דאינו יכול לישא עתה משום שיגיע הטבילה שלא בליל ה'. כיון דגורמת היא עיכוב הנשואין יש לומר דפטור לכך קאמר וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא שייך זה אלא כשהטבילה קודם ודוק:
חידושי רבי עקיבא איגר
ב. מתני'בתולה נשאת כו' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
קשה לי איך קתני סתמא והא בקטנה אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא, והא רש"י לא ניחא ליה לומר לא פלוג, ויש לומר דלא פלוג משום מיעוט נשים דהיינו אשת כהן או אשת ישראל שנתגרשה פחותה מבת ג' זהו ל"א אבל בזה גם רש"י ס"ל דלא פלוג בין קטנה לגדולה. [אב"ה יל"ד קצת בזה, דודאי כל שהדברים משתוים ומתחלפים זה בזה יותר מהראוי לומר בהולא פלוג, והרי גדול בגדול מחלפי אהדדי גם נכרי בישראל כדאיתא במסכת שבת פ' תולין (דף קלט ע"א) ומשמע שם דקטן בגדול לא מחליף אף בששניהם ישראלים, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים (דף לה ע"א) איתא כן להדיא, וא"כ כהנת וישראלית אף דב' מינים הן מחלפי כיון דשניהם גדולות, וקטנות וגדולות לא מחלפי אף דשניהן ישראלית]. (אאב"ה מכבוד אחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י שמעתי בטעם רש"י ז"ל שמיאן לומר משום לא פלוג משום דלמאי דס"ד דהמקשן לקמן (דף ט ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי לא תהא אסורה עליו משום דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והיינו דס"ד דאפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא נאסרה עליו וכמ"ש בתוס' שם ולפי סברא זו דבעי עדים רואים הזנות יקשה איך יפורש המתני' דאף אם מוקי לה בטענת דמים ומברר בעדים שלא מצא דם, מ"מ הא לא תהא אסורה עליו, דנהי דידעינן בבירור שזינתה מ"מ הא גם באומר פ"פ מצאתי לגבי דידיה מחזיקים בבירור שזינתה דהא נאמן לגבי עצמו לשויה חד"א ומ"מ זנות כזה אינו אוסר כיון דזינתה בלא עדים וע"כ צ"ל דמתוך שיבא לב"ד יבאו עדים שהיו בשעת מעשה וראו מעשה הזנות.
הן בתוס' שם (לקמן דף ט ד"ה ומי) סיימו בזה"ל אבל אהא דאר"א דנאמן בלא עדים לומר דמצא פ"פ פריך שפיר, משמעות דבריהם דאלו היה (אפשרות שיהא) מביא עדים שהיה פ"פ היה ניחא, וזהו קשה דהא ע"ע לא היו עדים שראו הזנות, ויראה דמזה ראיה קצת למ"ש הב"ש (סימן מב) בלא ראו עדים נתינת הטבעת לידה ואח"כ מיד ראו אותו בידה מקרי מקדש בעדים ולמד זה מהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ולכאורה אינו דומה דהתם בשעת ביאה כבר ידעו ע"פ אומדנא שעתה הוא בא עליה ומתקיים העדות בידיעה שלא בראיה, דהא הידיעה הי' בשעת מעשה, משא"כ בראו הטבעת אח"כ בידה, דבשעת הנתינה גם ידיעה לא היתה להם, ומנ"ל דידיעה למפרע מקרי מקדש בעדים, אבל מדברי התוס' אלו מסתייע סברא זו, דמש"ה אתי שפיר מה דדייקינן מדבריהם שאם היו עדים שפ"פ לא היה קשה, משום דכיון דעתה יודעים העדים שזינתה, מקרי למפרע זנות בעדים בידיעה שלא בראיה, וי"ל דהתוס' הוציאו סברא זו כי היכי דלא תקשי לס"ד דהמקשה איך יפורש המתני' דהכא כיון דהם לא ניחא להו בפירש"י דיבאו עדים שזינתה, אבל בדעת רש"י י"ל דלא ס"ל דידיעה למפרע מקרי בעדים, וע"כ מוכרח שזה המקשן מפרש שיבאו עדים שזינתה, וכיון דלא מצא הכרח גם במסקנא לנטות מזה הפירוש לא ראה רש"י לחדש משום לא פלוג עכ"ד אחי שי').
ובמה דנקטו תוספות בפשיטות דמשום א"י ל"צ לתקן דתהיה מותרת מס"ס קשה לי הא י"ל דע"י שיבא לב"ד תהיה אסורה כשתתאלמן להנשא לכהן דהוי רק ספק דאינה תחתיו וי"ל דאמת אינו נאמן לאסרה על אחר דרק לעצמו נאמן מדין שוויה אנפשיה חד"א.
ועדיין קשה במ"ש תוס' לקמן בסוגיא דפ"פ (ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ) משום דבטענת דמים לא יקרר דעתו והיינו בדרך ממ"נ דבא"כ או א"י ונתקדשה פחותה מג' דאסורה לו לא יתקרר דעתו ובא"י דעלמא דהוי ס"ס יתקרר ויתקרר דהא באמת מותרת לו (וכ"כ בתוס' ישנים שם) ובזה קשה הא התקנה משום א"י דעלמא דמותרת לו מטעם ס"ס ויתקרר דעתו, ואם יבא לב"ד ויברר טענותו שלא נמצא לה דמים, לכשתתאלמן תהיה אסורה לכהן:
חידושי חתם סופר
ב. בעזהי"ת מה שחנני הי"ת חי' בלימוד ישיבה מס' כתובות פה ק"ק פ"ב תחלת זמן הקיץ קע"ג לפ"ק. יהי ה' אלקינו עמנו. אל יעזבנו ואל יטשנו:
חידושי רבי עקיבא איגר
ב. גמרא לפיכך חלה הוא כו' אינו מעלה לה מזונות.
וא"ת האיך שייך ללמוד מדברי עצמו דהרי שמואל עצמו הניח ויסד הדין דהגיע זמנו בא' בשבת א"מ לה מזונות והוא עצמו למד מההנחה זו דבחלה הוא או היא א"מ מזונות וי"ל דהא מה שאמר שקדו חכמים כו' אינו דברי עצמו דזהו ברייתא לקמן (דף ה ע"א) וממילא דין הראשון דהגיע זמנו באב"ש לאו דידיה הוא אלא דמוכרח מדתיקנו ג' ימים והלא גם אלו תיקנו רק יום א' כיון דכבר לא היה אפשר שתנשא ביום א' ממילא לא היתה יכולה להנשא עד יום ד' מחמת טענת בתולים וא"כ מאי נ"מ מג' ימים, וע"כ נ"מ מענין מזונות דאם יגיע זמנה בב' או בג' בשבת כיון דמסיבתה ותקנתה דידה הוא מעוכב א"צ להעלות מזונות (וכן ראיתי להרב מוהר"ש איידלס על תוס' ד"ה ותנשא), וכיון שדין זה לא הניח הוא ויסוד מונח הוא מהברייתא עצמה שפיר למד ממנו לחלה.
ורש"י ז"ל פירש דהאי לפיכך ר"י מסיים ליה משמיה דנפשיה, ויראה דמפרש דנ"מ מתקנתא דג' ימים היכא דבתי דינין יושבים בכל יום, וא"כ דין דהגיע זמנו באחד בשבת אינו מוכרח מהברייתא ושמואל מדנפשיה אמרה וא"א שיאמר על דברי עצמו לפיכך אע"כ רב יוסף הוא דמסיים ליה:
חידושי חתם סופר
ב. בתולה נשאת. הא דלא נאמר הבתולה ונימא דקאי אבתולה דקרא כי יבעול בחור בתולה ולאשמועי' דאפי' בחור דלא קים לי' בפ"פ מ"מ נשאת ליום הרביעי. דה"א דוקא בתולה ידועה ומבוררת לכל דהיינו שיוצאה בהינומא וראשה פרוע אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה ומת בעלה ונשאת לאחר דאין לה טענת בתולים למנה ומאתים ה"א דאינה נשאת ברביעי קמ"ל וכדלקמן י"ב ע"א וניחוש שמא תחתיו זינתה ע"ש:
ב. מה"ט נמי לא נקיט והאלמנה בה' ידיעה דה"א דקאי אאלמנה דקרא בתמר שבי אלמנה בית אביך ואיהי הוה נכנסה לחופה עם ער ואונן ועדיין היתה בתולה דשלא כדרכן שמשו וה"א דנשאת ליום החמישי קמ"ל. וקצת קשה לשון ליום הרביעי וליום החמישי בה' הידיעה דהו"ל למימר ליום רביעי וחמישי בלא ה' והא דאמר ליום בלמ"ד ולא ביום הרביעי י"ל דרומז שנשאת לצורך אותו היום בעצמו שמותר לבעול ביומו כדלקמן ה' ע"א וק"ל:
ב. נשאת ליום הרביעי כ' תוס' דלא תנן נושאין דה"א בע"כ. אע"ג דהאמת כן כיון שנתרצית באירוסין כופין אותה להנשא לו היינו בשוטים או כמורדת וכדומה עד שתאמר רוצה אני ותכנס לחופה מרצונה. אבל אין מכניסין אותה לחופה בע"כ ואין הקנין מועיל:
ב. ליום הרביעי יש לעיין במס' מ"ק ח' ע"ב אין נושאין נשים במועד לא בתולות וכו' ומפ' טעמא משום בטול פ"ו אבל בעי"ט שרי משום דלחד יומא לא משהה אינש נפשי' ע"ש וקשה הא בתולה אינה נשאת אלא בד' וא"כ לעולם לא ישהה עד י"ט לישא ביום ד' שבתוך המועד שהרי משום חד יומא לא משהה נפשי'. וי"ל דהך דאין נושאין נשים במועד גזירה קדמוני' היתה קודם עזרא. וכשבא עזרא ותיקן קביעת ב"ד אע"ג שבטל הטעם דביטול פ"ו דהרי לחד יומא לא משהה נפשי' מ"מ התקנה לא בטלה שאין נושאין נשים במועד אפי' בתולות והא דתני' התם ערב הרגל מותר לישא היינו אלמנה אבל בתולה א"א דהא אין ב"ד קבועים בי"ט. ועמ"ש תוס' לקמן ג' סוף ע"א:
ב. הרביעי פירש"י תקנת חכמים היא. יראה שרצה בזה לאפוקי שיטת בר קפרא בירושלמי דטעמא דמתני' משום ברכה וה"פ דהמנהג לישא בתולה ביום ד' משום ברכה והא דלא נהגו לישא ביום ה' היינו טעמא משום דרוצה להשכים לב"ד בעוד כעסו עליו. והכל ממנהג ולא מתקנת חכמים. ולדבריו צ"ל דאע"ג דמנהגא בעלמא הוא מ"מ אם הגיע זמן ביום א' אינו מעלה לה מזונות משום דכל הנשאת ע"ד המנהג נשאת וסברת וקבילת להנשא בד' כן נראה סברת בר קפרא בירושלמי ופני משה נדחק בזה. וקמ"ל רש"י דש"ס דילן לית לי' הא דבר קפרא אלא תקנת חכמים הוא דס"ל כר"א דנאמן לאוסרה וא"כ נשאת ליום ד' משום איסורא:
ב. שפעמים בשבת ב"ד יושבים בעיירות פשוט דהיינו ב"ד של ג' וקשה למ"ד בסנהדרין ח' ע"א דמוציא שם רע בעשרים ושלשה וע"ש בפירש"י נ"ל התם כשהוא נגש למשפט בעי כ"ג והכא אינו בא אלא לסדר טענותיו בפני ג' ושוב לא יתקרר דעתו. אבל אינו עת משפט. ובזה ניחא נמי מה שהקשו פני יהושע ומ"ו בהפלאה למ"ד לא חיישינן ללעז ולא יתברר ע"י עדים א"כ מ"ט דנשאת ליום ד' ולע"ד לק"מ דהכא מיום שמסדר טענותיו עד עת שנגש למשפט יבורר ויבאו עדים. אבל התם מיירי שיבאו עדים מעת שהתחיל לטעון עד גמר דין בעוד שישבו הדיינים לזה לא חיישינן:
ב. שאם הי' לו טענת בתולים יל"ד דה"ל למימר שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד י"ל דרמז אגב אורחא מ"ש הרא"ש שאם מאחר ביאתו לב"ד יום או יומים שוב לא מהימן דנימא לי' אלו הי' לו ט"ב באמת כאשר הוא טוען הי' משכים לב"ד מיד ביום אחר הנישואי' ולא הי' ממתין כל כך זמן טובא וק"ל:
ב. הי' משכים לב"ד פירש"י שיתברר ע"י עדים והקשו בתוס' הא זנות לא שכיחא לריש לקיש. ואולי נ"ל בישוב קו' התוס' דודאי זנות בע"א שכיח וכיון דקיי"ל הבועל מצטרף עם אחר א"כ ה"ל ב' עדים מיהו התם בגיטין שמא יחפה לא שכיח שיבוא הבועל להעיד להרוג הנבעלת לו והוא אוהב אותה. אבל שכיח הוא שיבוא ויעיד לאוסרה על בעלה כדי שתהי' מצוי' לו עיין סוף נדרים:
ב. ובתוס' הרא"ש הובא בשיטה מקובצת תי' דהתם זנות דנשואה לא שכיח דיושבת תחת בעלה לא שכיח ובשמעתי' דזנות דארוסה שכיח ורבים תמוהי' הא מפורש בגיטין כ"ו ע"ב דפריך ארוסה מי אית לה פירי דגם בארוסה ליכא משום שמא יחפה על ב"א וי"ל דהכא דכ' תוס' הרא"ש שזנות ארוסה שכיח משום דבעלה אינו משמרה היינו אי לאו דתיקנו בתולה נשאת ליום הרביעי שיהי' משכים לב"ד ויאמין פ"פ מצאתי אז הוה זנות דארוסה שכיח דלטענת דמים לא תחוש אפי' אם תזנה מ"מ עדיין ימצא דם דהרי נותנין לה ד' לילות. ועוד כמה תחבולות תוכל לעשות שימצא דם. ולפ"פ לא תחוש שתתקרר דעתו אבל השתא דתיקנו נשאת ליום ד' שיהי' משכים לב"ד ולא יתקרר דעתו במצא פ"פ ויהי' נאמן על כך אז ארוסה תחוש טפי שלא ימצא הארוס פ"פ ואז זנות דארוסה לא שכיח ושפיר קאמר ארוסה מי אית לה פרי ודו"ק:
ב. ונ"ל לפמ"ש תוס' בגיטין דבזה"ז דליכא ד"נ מ"מ יחפה על בניו ממזרים והקשה הרא"ש א"כ ה"ל למימר משום יחפה על בניו ממזרי' והעלה דעיקר חששא משום בת אחותו ובניו ממזרי' הוא רק ספק. ועתה אע"פ דבטל טעם דבת אחותו כיון דלא בטל אידך טעמא לא נעקרה תקנה ממקומה ע"ש. וצריך לומר לדבריו בארוסה דלא שייך בנים ממזרים מ"מ כיון שמתחלה תקנו משום בת אחותו בין בארוסה בין בנשואה ועתה נמי שבטיל טעם דבת אחותו מ"מ כיון שעכ"פ נשאר בנשואה טעם משום ממזירים נשארה גם בארוסה. אמנם הא תינח למ"ד משום ב"א לא פלוג רבנן ותקנו תקנה א' כוללת בארוסה ובנשואה אבל אי בנשואה משום פרי ובזה לא שייך בארוסה אין לתקן תקנה חדשה משום גט ארוסה דלא שכיח לגרש ארוסתו ומש"ה פריך ארוסה מי אית לה פירי. ועיין יבמות ל"א ע"ב לא שייך קצת תי' זה אלא התם לא קשה כל כך וק"ל:
ב. א"נ י"ל הא דכ' תוס' הרא"ש דזנות דארוסה שכיח משום דבעלה אינו משמרתה היינו אי לאו דתיקנו בתולה נשאת ליום הרביעי שיהי' משכים לב"ד ויאמין פ"פ מצאתי אז הוה זנות ארוסה שכיח דלטענת דמים לא תחוש דאפי' אם תזנה מ"מ עדיין ימצא דם דהרי נותני' לה ד' לילות ועוד כמה תחבולות תוכל לעשות שימצא דם ולפ"פ לא תחוש שיתקרר דעתו אבל השתא דתיקנו נשאת ליום הרביעי שיהי' משכים לב"ד ולא יתקרר דעתו במצאו פ"פ ויהי' נאמן ג"כ אז ארוסה תחוש טפי שלא ימצא הארוס פ"פ ומן אז זנות ארוסה לא שכיח ושפיר קאמר ארוסה מי אית לה פירי וק"ל ולולי דמסתפינא הא דרש"י נמי ס"ל כהתוס' ומ"ש שיתברר ע"י עדים משום דאיכא למ"ד ט' ע"ב דאינו נאמן להפסידה כתובה וקשה מה הועילו בתקנתן שנשאת ליום ד' הא לא יבוא לב"ד כלל דלאוסרה ולגרשה אין צריך לב"ד ושוב איכא למיחש לאיקרורי דעתא לזה כ' רש"י דעכ"פ ילך לב"ד דיסבור שעי"כ יתברר ע"י עדים ויפסידה כתובה וליכא למיחש תו לאיקרורי דעתא:
ב. מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי הס"ד י"ל הלשון לדברי בר קפרא דירושלמי הנ"ל דלית לי' נאמן לאוסרה למתני' מנהגא בעלמא ומשום ברכה וא"כ קשה מפני מה אמרו וכו' להשמיענו מנהגא שאין בו שום נפקותא לדינא ומשני איכא נ"מ לדינא דמזונות דכל הנשאת ע"ד המנהג נשאת ואמנם ר' יוסף לטעמא דס"ל לקמן בסוגי' דפ"פ אליבא דשמואל דנאמן לאוסרה וא"כ אתי' מתני' כפשוטו מדינא דישכים לב"ד משום איסורא ולא ממנהגא בעלמא והיינו דתמה מרי' דאברהם וכו' תלי תניא דמפרש טעמא וק"ל:
ב. לפיכך חלה הוא וכו' הך לישנא א"ש דאונס רחמנא פטריה כמבואר פ"ד דנדרים כ"ז ע"א וע"ש אך אידך לישנא צ"ע ליישב מה בכך דנסתחפה שדהו מ"מ אונס רחמנא פטרי' ויש לדחוק בזה אבל ביותר נראה דלהך לישנא ס"ל כדתיקנו רבנן אין אונס בגיטין משום צנועות ופרוצות על הכלל כולו יצא לבטל כל טענת אונס בכל דוכתי דומי' דגיטין ומתני' דמדיר את חבירו שיאכל אצלו וחלה וכו' דנדרים כ"ז הנ"ל י"ל בנקל דלא החמירו בנדרים לאסרו בשל חברו היכי שחברו גופו לא אסיק אדעתא להדירו מנכסיו אלא אם יזיד ולא יאכל אצלו אבל בכל שארי דוכתי' בטל טענת אונס והא"ש דלא משני התם בנדרים שאני גיטין דאיכא תקנת צנועות והר"ן נדחק שם ולהנ"ל א"ש דאין חילוק בין גיטין לשארי דינא ולולי זה לא יכולתי להלום דברי תוס' דנדרים כ"ז שם שדבריהם מאוד תמוהים ודברי ש"ך יו"ד סי' רל"ב סק"כ יותר תמוהים ולא הרגיש בהם אדם שהקשו אי איירי בשכיח ולא שכיח הא הו"ל לאתנוי' דהרי מדמה לי' לגט וצע"ג הא ממ"נ אי אין אונס בגיטין מטעם צנועות ופרוצות א"כ זה לא שייך באתפיס זכותי' וע"כ דלא אסיק הש"ס התם הך סברא כמ"ש הר"ן שם וא"כ גם בגט לא איבעי' לי' לאתנוי' עיי' וצ"ע:
חידושי הרי"מ
ב. רש"י ד"ה בתולה נשאת כו' תקנת חכמים הוא ע"ש. והקשו למה לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכא דתקנת חכמים היא ועיין בשיטה מקובצת. ונראה דהנה לכאורה קשה למ"ש תוס' דהא דלא תני נושאין את הבתולה משום דה"א דיכול לישא בע"כ. והנה התוס' הקשו תינח באשת כהן כו' ותירצו דעשו לא פלוג משום כהן או פחותה מג'. ולשיטת רש"י ז"ל תיקנו משום שמא יתברר ומשום כהן ופחותה מג' ע"ש. ובס' הפלאה תירץ דביש שהות אחר החופה תקנו דלא שייך הספק אין תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ע"ש. והנה התוס' פ' נערה שנתפתתה (ד' מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב לה הקשו למאי דקי"ל דאזלינין בתר אומדנא בכמה דוכתי וכן בתוספות כתובה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והקשו דא"כ אם קנה מקח ונתקלקל אח"כ נימא דאדעתא דהכי לא קנה ויתבטל המקח. וכן קשה בנערה המאורסה שזינתה נימא אדעתא דהכי לא קדשה. ותירצו דכיון דהקנין תלוי גם בדעת המוכר ולא בדעתו לחוד א"כ איך נימא דהוא לא קנה רק על דעת כן הלא המוכר לא נתרצה למכור רק על דעת שלא יתבטל כשיתקלקל ע"ש. והנה לפ"ז הכא אי נימא דנושאין הוא בע"כ ואינו צריך דעתה א"כ ממילא כשזינתה נתבטל החופה דהכא שייך שפיר האומדנא שאדעתא דהכי לא כנסה כיון שלא הי' צריך דעתה בהחופה שהיא בע"כ רק דעתו לחוד ומהני שפיר האומדנא א"כ אף שזינתה אחר החופה ממילא לא הוי חופה מחמת האומדנא. והנה הטעם של סברא זו דכאן נמצא וכאן הי' הוא משום דכיון שכבר נכנסה לחופה והיא ברשות בעל ונולד הספק ברשותו ממילא אמרינן דזינתה ג"כ אחר החופה והיא ברשותו כדאיתא שם בש"ס ע"ש וא"כ לפ"ז קשה הכא עדיין ליתני נושאין ואי"ל כתירוץ התוס' דה"א בע"כ ז"א דא"כ קשה תינח באשת כהן כו'. ואי"ל כתירוץ ס' הפלאה דאמרינן כאן נמצא כאן הי' וזינתה אחר החופה דז"א כיון דנושאין הוא בע"כ וא"כ אם זינתה אחר החופה ג"כ לא הוי חופה מחמת האומדנא כמ"ש וא"כ לא נולד הספק ברשות הבעל כלל כיון דלא הוי חופה וממילא זינתה קודם אירוסין דלא שייך כאן נמצא כו'. וגם לשיטת תוס' דתיקנו משום כהן או פחותה מג' וכן לשטת רש"י דתיקנו משום שמא יתברר וגם משום כהן כמ"ש תוס' ומשום חדא לחוד לא היו מתקנים רק משום שניהם כהן וגם משום פחותה מג' כמ"ש בס' הפלאה א"כ באשת כהן אף דליכא אלא חדא ספיקא שמא אין תחתיו מ"מ תהי' מותרת דנימא בהיפך כאן נמצא כאן הי' כיון שאף אם זינתה אחר החופה ג"כ לא הוי חופה מחמת האומדנא כמ"ש וא"כ עדיין לא נכנסה לרשות הבעל ונולד הספק כשהיא ארוסה וממילא הי' ודאי קודם אירוסין דאיכא כאן נמצא כאן הי' כמו התם בעודה בבית אבי' וא"כ אף באשת כהן דליכא רק חד ספיקא מ"מ תהי' מותרת אי נימא דנושאין בע"כ ולא שייך התקנה כלל וא"כ ליכא למטעי דהוא בע"כ וקשה קושית התוס' ליתני נושאין. [ולכאורה יש לעיין האיך אמרינן ריש קדושין דאי הוי תני האיש מקדש ה"א בע"כ הלא אם יכול לקדשה בע"כ קשה האיך משכחת לה נערה מאורסה שזינתה בסקילה הלא איכא אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה כיון שמקדשה בע"כ וא"כ לא הוי קדושין וממילא אינה חייבת מיתה. אך באמת היינו צריכין לומר היכא שאמר בפירוש שמקדשה אף אם תזנה ולכך מקודשת אף שזינתה ועוד משכחת לה]:
ב. אמנם באמת י"ל למ"ש התוס' דמדרבנן וודאי צריכה גט אף שם ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' אף היכא דאיכא אומדנא ע"ש בש"מ וא"כ מדרבנן מהני החופה והיא נשואה ממילא לא שייך כאן נמצא להיפך כמ"ש. אך זה אינו רק מדרבנן וא"כ קשה מדאורייתא לא מהני ולכך פירש"י ז"ל אבתולה נשאת כו' ולא תנא נושאין כמ"ש ולכך פירש תקנת חכמים כו' ומדרבנן לא שייך כאן נמצא כו' כמ"ש וא"ש:
ב. תוס' ד"ה בתולה נשאת כו' הא דלא נקט נושאין את הבתולה כו' ותירצו דה"א דנושאין אף בע"כ כמו דמשני פ' האשה ניקנית. וכתב בס' שיטה מקובצת דלהס"ד דה"א דנושאין בע"כ לא הוי אמרינן טעמא דשקדו דאין יכולין לומר דנשאת ברביעי בע"כ כיון דשקדו הוא תקנה לטובתה ובאמת היינו צריכין לתרץ קושית הש"ס דתנשא באחד בשבת בתירוץ אחר דחדא מינייהו נקט רביעי ע"ש. ויש להקשות דהנה הש"מ כתב לקמן על קושית התוס' שהקשו תינח באשת כהן בשאר נשים דאיכא ס"ס אמאי תנשא ברביעי ותירצו דלא פלוג חכמים בתקנתא ע"ש וכתב הוא דזה לא שייך לומר טעמא דלא פלוג לחוד דאיך יעשו לא פלוג רוב משום מיעוטא דאשת כהן ופחותה מג' רק משום דאיכא באמת טעמא דשקדו ג"כ הוצרכו לתקן לכך שייך לא פלוג. אבל לא פלוג לחוד לא שייך כלל הרוב משום מיעוט ע"ש. וא"כ קשה עדיין קושית התוס' דליתני נושאין את הבתולה דליכא למטעי דנושאין בע"כ ולא הוי אמרינן שקדו דא"כ קשה קושית התוס' תינח באשת כהן כיון דליכא שקדו ולא פלוג לחוד לא שייך וע"כ הוי אמרינן שקדו וממילא הוי ידעינן דאין נושאין בע"כ כמ"ש הש"מ וליתני נושאין דהיכא דליכא למיטעי תני נושאין כמ"ש תוס' גבי האיש מקדש ע"ש:
ב. ונראה לישב דהנה הפוסקים הקשו אמאי מיאנו התוס' באמת בסברת רש"י ז"ל דתיקנו משום שמא יתברר ע"י עדים ואי משום הראי' שהביאו מהוכחת אביי דאף אנ"ת קשה באמת מנ"ל להוכיח דלמא הטעם משום שמא יתברר ע"ש. ונראה דהנה בס' פ"י כתב דהך סברא דשמא יתברר הוא שיתברר הדבר שזינתה תחתיו וברצון אבל אם גם אחר הבירור ישאר חד ספק לא שייך לעשות תקנה בשביל זה כיון שאח"כ ג"כ לא תאסר רק מספק ע"ש. ויש להקשות דלכאורה נראה דזה הספק שמא אין תחתיו זינתה לא יוכל להתברר כלל דאף אם יבאו עדים שזינתה תחתיו מ"מ ישאר עדיין הספק שמא זינתה אין תחתיו כיון דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לא הוי קדושין כלל דהוי מקח טעות א"כ אף שזינתה תחתיו מ"מ יש כאן הספק שמא זינתה אין תחתיו והוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולא הוי קדושין כלל א"כ אף הזנות שזינתה תחתיו עדיין הוא אין תחתיו כיון דלא הוי קדושין והיא מותרת אף שזינתה תחתיו כיון שזינתה גם אין תחתיו. ואי"ל דמוקמינן לה בחזקת הגוף דז"א דאיכא נגדה חזקת היתר כמ"ש התוס' לקמן דף ט' דאי לאו הכי לא שייך כלל הספק דאין תחתיו ע"ש. [ואי"ל בין היכא דאיתרע החזקת הגוף ללא איתרע דלענין פעם אחד איתרע דודאי זינתה אבל לענין עוד פעם לא איתרע. דז"א כיון דאיכא נגדה חזקת היתר וכשרות מהני אף במקום חזקה דלא איתרע ובפרט כה"ג ע"ש בש"מ. וגם אין להקשות מנערה מאורסה דנסקלה ג"כ דלמא זינתה גם קודם ולאהוי קדושין דז"א דשם אין דנין עלהבעל ולא שייך החזקת היתר ושפיר איכא חזקת הגוף כמ"ש הפוסקים ועוד דשם באמת היכא דקדשה בפירוש אף אם היא בעולה וכן כל המומין ובל"ז צ"ל כן משום סמפון שבסתר בארוסה כמו לענין תרומה ע"ש]. וא"כ אף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו וברצון ישאר חד ספק שמא אין תחתיו כמ"ש וא"כ לא שייך לתקן משום שמא יתברר ע"י עדים כיון שלא יתברר לגמרי כמ"ש הפ"י דבכה"ג לא שייך שמא יתברר אם ישאר חד ספק כמ"ש וקשה כנ"ל:
ב. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דבביאת פנוי' בלא קדושין עובר אלא תהי' קדשה והקשו עליו מכמה מקומות. וגם כאן דפריך לקמן דף ט' אמאי נאמן לאוסרה הא הוי ס"ס דלמא אין תחתיו הלא גם אם אין תחתיו אסורה כיון דלא הוי קדושין ואסורה משום לא תהי' קדשה ואף דבקדושין מחדש סגי מ"מ שייך שפיר אסורה עכשיו ואף אם נאמר דלא שייך לישנא דאסורה ופריך שפיר כיון שיכול לקדשה מ"מ הכא לא קשה לכאורה קושית התוס' תינח באשת כהן אבל בשאר נשים מאי מהני התקנה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שפיר מהני התקנה שלא יעבור אלאו דלא תהי' קדשה אף אי באמת אין תחתיו אם לא יבא לב"ד משא"כ עכשיו. אמנם באמת הדרישה ופרישה בה' קידושין כתב דהרמב"ם ז"ל לא קאמר רק אם זינתה ב' פעמים אז נקראת קדשה דהיא מוחזקת משא"כ בפעם אחת ע"ש ויישב בזה הקושיות ע"ש. [ואף שרצה לומר דגם בפ"א ע"ש. מ"מ האחרונים כ"כ ע"ש]. וא"כ א"ש הכא דבפעם א' אינה אסורה כמ"ש. ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש דאף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו מ"מ ישאר הספק שמא זינתה גם אין תחתיו והיא עדיין אין תחתיו. דז"א דאף דהיא עדיין אין תחתיו מ"מ שפיר אסורה מחמת לא תהי' קדשה דכיון שהעדים מעידים שזינתה תחתיו וא"כ אף אם זינתה קודם ג"כ אעפ"כ זינתה כבר ב' פעמים אין תחתיו ועכשיו דלא הוי קדושין אסורה שפיר בלאו דקדשה כנ"ל אף דהיא עכשיו ג"כ אין תחתיו. וא"כ ממילא אתי שפיר דברי רש"י ז"ל שיתברר הדבר ולא יהי' ספק כלל ושפיר עשו תקנה שלא ידור עמה באיסור כנ"ל:
ב. אמנם למאי דקי"ל דקדשה על תנאי ובעל דאמרינן חזקה אין אדם בועל בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף אם לא יתקיים התנאי וכן בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אם בעל מקודם ג"כ מקודשת מחמת הביאה. וא"כ עדיין ליכא למימר כשיטת רש"י ז"ל משום שמא יתברר דקשה כנ"ל דאי"ל כמ"ש דתהי' אסורה משום קדשה כיון דלא הוי קדושין אם זינתה אין תחתיו דז"א דמ"מ היא מקודשת מחמת הביאה כנ"ל ואינו עובר אלאו דקדשה. ומשום זנות אינה אסורה כיון שזינתה קודם הביאה והקדושין הראשונים לא הי' קדושין כיון דזינתה גם אין תחתיו כנ"ל. וא"כ ישאר גם אחר הבירור חד ספיקא ולא שייך התקנה כמ"ש הפ"י ולכך מיאנו בסברת רש"י דלא שייך שמא יתברר כנ"ל. ולכך הוצרכו לתרץ משום לא פלוג כמ"ש:
ב. ולפ"ז מיושב הקושיא ראשונה מ"ש דקשה קושית התוס' דליתני נושאין את הבתולה ואי"ל דה"א דנושאין בע"כ דא"כ קשה קושית התוס' תינח כו' דאי"ל לא פלוג כיון דלא אמרינן שקדו כו'. ולפמ"ש א"ש דהנה בס' שיטה מקובצת הקשה איך נוכל לטעות דנושאין הוא בע"כ הא כבר אשמעינן במאי דתני האשה ניקנית ולא תני האיש קונה דאין האשה מתקדשת בע"כ ותירץ דה"א דאף דאינו יכול לקדשה בע"כ מ"מ אם קדשה מדעתה יכולין להיות הנשואין בע"כ לכך לא תני נושאין ע"ש. וא"כ א"ש ומיושב קושיא הנ"ל. דאי הוי אמרינן דנושאין הוא בע"כ ממילא לא הוי קשה כלל קושית התוס' תינח באשת כהן כו' דשפיר י"ל כדברי רש"י ז"ל משום שמא יתברר דאי"ל כמ"ש דישאר חד ספק אחר הבירור כנ"ל. דז"א כמ"ש דתהי' אסורה מחמת לאו דקדשה כנ"ל ואי"ל כמ"ש כיון דבעלה איכא חזקה דאין עושה בעילתו בעילת זנות דז"א כיון דנושאין הוא בע"כ וקדושין ודאי אינן בע"כ כמ"ש הש"מ רק הנשואין וא"כ ממילא איך נאמר חזקה שלא בעל לשם זנות רק לשם קדושין וקידשה בביאה זו דז"א כיון דהוא בע"כ ואף אם קדשה בביאה זו לא הוי קדושין דלקדש אינו יכול בע"כ וממילא שייך לאו דקדשה כנ"ל ויוכל להתברר לגמרי כנ"ל. וממילא אין אנו צריכין לומר עכשיו להס"ד דנושאין בע"כ לתירוץ התוס' דלא פלוג רק מחמת יתברר וכנ"ל וא"ש [ואף דקאי גם על מדעתה מ"מ שייך שפיר לא פלוג דאין כאן מיעוט]. ולפ"ז מיושב מאי שיש להקשות לכאורה אף לתירוץ התוס' דתיקנו משום אשת כהן ופחותה מג' ונימא דלא כדברי הש"מ משום שקדו מ"מ קשה לפי מה שכתב בס' הפלאה לקמן דף ט' שהקשו תוס' אף באשת כהן נוקמ' אחזקת היתר דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאדרבה דאוקמוה אחזקת הגוף ע"ש והקשה דהא איכא גם חזקת פנוי' דלאו תחתיו וה"ל חדא במקום תרתי ותירץ משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות וא"כ עכשיו היא ודאי מקודשת ולכך לא שייך חזקת פנוי' ע"ש ואף שרוצה לדחות שם מ"מ לקמן כתב כך ע"ש. וא"כ עדיין קשה דליתני נושאין דליכא למימר בע"כ דא"כ לא שייך חזקה דבעל לשם קדושין כמ"ש דקדושין בע"כ לא מהני וא"כ אף באשת כהן היא מותרת דהוא חדא במקום תרתי כנ"ל דאיכא גם חזקת פנוי' [וא"ל דתיקנו באמת משום אשת כהן שנושאה מדעתה דז"א כיון דתני במתניתין נושאין ליום הרביעי משום דהתקנה הית' ע"ז כמ"ש בש"מ ע"ש]. וא"כ קשה ליתני נושאין. ולפמ"ש מיושב דעל אותן שנושאה בע"כ דלא שייך האי חזקה ממילא שייך שמא יתברר כמ"ש וא"ש:
ב. עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה בס' הפלאה תירץ קושית התוס' תינח באשת כהן כו' וכתב הוא דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה דא"כ תאסר אף באשת ישראל דליכא אלא חדא ספיקא שמא באונס אבל ליכא לספוקי באין תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' וודאי זינתה אחר החופה כיון שנולד הספק עכשיו כדאמרינן לקמן במומין ע"ש. ונראה דלכך לא תירצו תוס' כנ"ל דהנה לכאורה יש להקשות איך שייך כאן נמצא כאן הי' הלא כל הטעם של סברא זו הוא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות שכיון שנולד הספק ברשות הבעל אחר החופה וסתמא זינתה ג"כ ברשות זה אחר החופה. וקשה לכאורה כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ולא הוי קדושין כלל וא"כ כיון דאנו מסופקים אם זינתה קודם אירוסין או אח"כ איך נימא דוודאי זינתה אח"כ כיון שנולד הספק ברשות זה הלא הספק הוא אם נולד כלל הספק ברשות זה דאם זינתה קודם אירוסין הוי כנסה בתולה ונמצאת בעולה ולא הוי קדושין כלל והחופה לא הוי חופה ואינה כלל ברשות הבעל ולא נולד הספק ברשותו ואיך נאמר החזקה דכאנוכ"ה משום שנולד הספק ברשותו וודאי לא זינתה קודם אירוסין הלא אם הי' מקודם לא נולד ברשותו וליכא חזקה וא"כ יכול להיות שזינתה קודם. וכן שם במומין ג"כ קשה דאמר רבא סיפא כאן נמצא וכאן הי' בנכנסה לרשות הבעל וודאי נעשו המומין ג"כ ברשותו הלא אם נעשו מקודם אין כאן חזקה דלא נולד הספקברשותו כלל ועל זה עצמו הוא הספק אם יש כאן חזקה או לאו וליכא חזקה. אך באמת שם לא קשה לפמ"ש שם בס' ש"מ דכיון דהם מומין שסתם בני אדם אינם מקפידין רק מחמת שהתנה בפירוש יכול למחול התנאי אם רוצה ונקראת ברשותו כיון שאם רוצה יכול למחול ע"ש וא"כ א"ש דהוי נולד הספק ברשותו אף אם הי' המומין מקודם וממילא אמרינן שנעשו אח"כ דאמרינן כאן נמצא וכאן הי' כיון שאף אם הי' מקודם הוי ברשותו וא"ש וא"כ ממילא א"ש הכא דלא תירצו התוס' כדברי הס' הפלאה דהכא בכנסה בחזקת בתולה אף בסתם בלא תנאי הוי מקח טעות וממילא אינו יכול למחול וא"כ ממילא לא שייך כאן נמצא כאן הי' דהספק הוא אם נולד כלל הספק ברשותו כמ"ש דאם זינתה קודם לא הוי ברשותו כיון שאינו יכול למחול וא"ש דלא תירצו תוס' כנ"ל:
ב. ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דהנה המפ' כתבו שם דלר"ה דחופה קונה ממילא היא נשואה כשבעל אח"כ דנוכל לומר דקדשה בחופה והביאה גומר רק מחמת דבאמת חופה אינו קונה ע"ש וא"כ לר"ה שפיר נוכל לומר כתירוץ ס' הפלאה הנ"ל דאמרינן כאן נמצא כאן הי' דוודאי נולד הספק ברשותו אף אי זינתה מקודם מ"מ רק משום דבאמת לא קי"ל כר"ה. והנה בקדושין יליף ר"ה דחופה קונה מק"ו מהצד השוה שבהן כו' ודחי לה בש"ס משום מה להצד השוה שכן ישנן בעל כרחה משא"כ חופה דאינה בע"כ ולכך לא קי"ל כר"ה. וכן כתב הרא"ש ז"ל שם ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דליתני נושאין דליכא למטעי דהוא בע"כ דא"כ קשה קושית תוס' תינח כו' ולמ"ש א"ש דאי נימא דנושאין הוא בע"כ א"כ שפיר לא קשה קושי' תוס' די"ל כתירוץ הס' הפלאה ביש שהות אחר החופה דאמרינן כנוכ"ה ואי"ל כמ"ש דהספק הוא אם נולד ברשותו ז"א דחופה קונה דכל הטעם דחופה אינה קונה הוא משום דמה להצד שהוא בע"כ משא"כ חופה ולפי הס"ד עכשיו דגם חופה הוא בע"כ בנשואין א"כ ממילא חופה קונה ושייך שפיר כאן נמצא כו' ולא קשה קושית תוס' כלל לפי הס"ד עכשיו וא"ש. ואף דכיון דהנשואין הם בע"כ לא שייך לומר דקדשה בחופה דלענין קדושין לא מהני בע"כ כמ"ש אך ז"א דשפיר תיקנו משום אותן שמקדשה מדעתה כיון דחופה קונה דישנה בע"כ וא"ש. ועיין מ"ש לקמן דליתא למ"ש כאן ע"ש:
ב. עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה בתוס' חולין דף נ"א ע"א כתבו בהיפך ממ"ש לעיל דלא שייך כאן נמצא כאן הי' רק היכא שנאמר שנתבטל הקנין אמרינן כאן נמצא כ"ה ומוקמינן הרשות אחזקתו ואמרינן שלא נתבטל הרשות אבל היכא שאף בל"ז לא נתבטל לא אמרינן כנוכ"ה ע"ש. וא"כ ליתא למ"ש לעיל בסמוך דהוא בהיפך ע"ש. אך לפ"ז יש לישב ג"כ קושיא הנ"ל דהנה לכאורה קשה איך אמר רבא התם סיפא כאן נמצא כו' הלא כיון דאמרינן בבעל אף בקדשה על תנאי צריכה גט דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין. וא"כ לא שייך כאן נמצא כו' כיון דאף אם הי' המומין מקודם לא נתבטל הרשות כיון שבעל אח"כ ובעל לשם קדושין כנ"ל. וממילא נימא שהי' מקודם ולא נתבטל ג"כ ולא שייך כנוכ"ה כנ"ל. אך ז"א דשייך כאן נמצא כו' שלא נתבטל החופה דהוא הרשות דאם הי' מקודם אף שבעל לשם קדושין מ"מ אינה אלא ארוסה דביאה אירוסין עושה ונתבטל הרשות ולכך אמרינן שפיר כאן נמצא כאן הי' ולא נתבטל:
ב. אמנם לפי מאי שהקשו בתוס' שם בקדשה על תנאי וכנסה אמאי מהני התנאי הא קי"ל דאין תנאי בנשואין. ותירץ בס' הפלאה דנהי דאין תנאי בחופה מ"מ בהקדושין מהני שפיר התנאי ונתבטלו הקדושין מחמת התנאי וממילא לא מהני בחופה ומאי בכך דאין תנאי בחופה ע"ש. וכן תירצו שאר האחרונים ע"ש. והנה המשנה למלך פ"י מה' אישות נסתפק אם חופה קודם הקדושין מהני שתהי' נשואה וגומרת או לא שדוקא אחר הקדושין גומרת ולא קודם. והביא בשם הרמב"ן ז"ל דחופה גומר אף קודם הקדושין ע"ש. והנה לפ"ז הכא כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין רק דמחמת זה לא הוי אלא ארוסה וא"כ כיון שקדשה מקודם על תנאי וכנסה לחופה ובחופה לא מהני התנאי רק מחמת דמהני בקדושין ונתבטלו הקדושין ממילא חופה לחוד לא מהני א"כ כיון דהחופה לא נתבטלה וכיון שבעל אח"כ לשם קדושין א"כ הוי חופה קודם קדושין והוי שפיר נשואה לדעת הרמב"ן ז"ל. וא"כ ממילא אף שהי' המומין מקודם ג"כ היא נשואה עכשיו וממילא לא שייך כאן נמצא כאן הי' כיון שאף אם הי' המומין מקודם לא נתבטל הרשות כיון שבעל עכשיו והיא נשואה וא"כ אמרינן שנעשו אח"כ כסברת התוס' חולין כמ"ש. אך באמת התם איירי מתניתין בלא בעל רק נכנסה לרשות הבעל לחוד בחופה ולכך אמר רבא שפיר סיפא כאן נמצא כו' דשפיר נתבטל הרשות כיון שלא בעל. ולפ"ז א"ש דלא כתבו התוס' הכא כתירוץ הס' הפלאה דנימא כאן נמצא כו' דז"א דהכא כיון דאיירי בבעל ממילא לא יהי' שייך כאן נמצא כאן הי' שלא יתבטל הרשות כמ"ש [ואף דהתוס' עצמם כתבו שם תירוץ אחר מ"מ רצו להעמיס ג"כ בדברי התוס' כן ע"ש]. ולפ"ז מיושב מ"ש דאי נימא נושאין בע"כ יקשה קושית תוס' תינח כו' ולמ"ש א"ש לפמ"ש השיטה מקובצת דאף דכבר אשמעינן דאשה אינה מתקדשת בע"כ מ"מ ס"ד דכיון דכבר נתקדשה לו מדעתה כבר היא ניקנית לו לענין זה שיכול לכנסה לחופה ע"כ ע"ש. ולפ"ז א"ש דלס"ד עכשיו ממילא לא קשה קושית התוס' די"ל שפיר כדברי הס' הפלאה דאמרינן כאן נמצא כו' ואי"ל כמ"ש דלא יתבטל הרשות כיון שבעל והוי חופה קודם הקדושין. דז"א דכל הטעם דהחופה יכולה להיות בע"כ הוא משום דכבר נתקדשה וניקנית לו לענין זה כמ"ש א"כ כיון דהחופה היא קודם הקדושין שעדיין לא היתה ניקנית לו ממילא לא מהני בע"כ כמו קדושין וא"כ שפיר יתבטל הרשות אי נימא שנבעלה מקודם דלא הוי חופה כיון שהוא קודם הקדושין בע"כ א"כ ממילא אמרינן כאן נמצא שהיא אח"כ והוי חופה וממילא נאסרת עליו שהי' תחתיו ולא קשה כלל קושית התוס' תינח כו' וא"ש:
ב. תוס' ד"ה שאם הי' לו טענת בתולים כו' והקשו תינח באשת כהן או פחותה מג' דליכא אלא חד ספיקא שאר נשים אמאי ינשאו ברביעי כו':
ב. ונראה לישב דהנה לקמן דף ט' הקשו בתוס' ד"ה ואיבע"א הלא גם באשת כהן ופחותה מג' איכא ספק ספיקא ספק מוכת עץ דפתחה פתוח לשטת רש"י ז"ל ואת"ל דרוסת איש שמא אין תחתיו או באונס ותרצו דספק מוכת עץ לא הוי ספק מדלא טענה שאם היא מוכת עץ הי' לה לטעון אבל גבי ספק אונס לא שייך מדלא טענה דגנאי לה לטעון ע"ש. והקשה בס' שיטה מקובצת לפי מאי שכתב שם דכל הגנאי לטעון טענת אונס הוא משום דפסלה נפשה מכהונה והקשה דא"כ איך אמרינן ספק אין תחתיו הלא שייך מדלא טענה שהי' לה לטעון אין תחתיו דלא פסלה נפשה מכהונה בטענת אין תחתיו א"כ אין להסתפק בכך ואיך הוי ס"ס ע"ש:
ב. ונראה לישב קושייתו דהנה בס' הפלאה הקשה על תירוץ התוס' שתירצו מדלא טענה כו' והקשה הא קי"ל דאשה האומרת לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת לבעלה דאמרינן שעיני' נתנה באחר ולכך אומרת טמאה אני כדי להפקיע עצמה מבעלה א"כ גם הכא דלמא לכך אינה טוענת מוכת עץ משום דעיני' נתנה באחר דלא עדיף מאם אמרה בפירוש שאינה מוכת עץ ע"ש. ותירוצו שם אינו עולה כלל שתירץ דלמאי דקי"ל אם הוא רגלים לדבר שזינתה מאמינים לה באומרת טמאה אני וגם הכא איכא רגלים לדבר כיון שהוא פתח פתוח ע"ש. וז"א דשם אנו מסופקים אם זינתה אם לא וכיון דאיכא ראי' שזינתה מהמנינן לה אבל הכא הספק הוא אף שהוא פתח פתוח אם הוא פתוח מחמת מוכת עץ או מחמת שזינתה. א"כ מאי רגלים לדבר הוא מה שהפתח פתוח הלא על זה אנו מסופקים והי' אפשר לכווין דבריו אי מוכת עץ לא שכיח. אך בתוס' דחוק מאוד למ"ש עכשיו דהוא שכיח דאל"ה לא הוי ספק ספיקא ע"ש:
ב. ונראה דהנה סוף מס' נדרים איתא במשנה ראשונה דהאומרת טמאה אני לך נאמנת חזרו ואמרו דאינה נאמנת כדי שלא תהא עיני' נותנת באחר. והקשה הר"ן ז"ל הלא כיון דמדאורייתא נאמנת איך יש כח ביד חכמים שלא להאמין לה כיון שאומרת אמת וזינתה ואסורה עליו. ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וזה יש כח בידם להפקיע הקדושין וממילא זינתה כשהי' פנוי' ומותרת לו אף אי באמת זינתה שנאמנת מדאורייתא ע"ש. (ולכאורה לפ"ד הר"ן הנ"ל לא שייך ס' דמוכת עץ כיון דבאמת נאמנת כמשנה ראשונה כו'. אך י"ל שפיר ס"ס דהנה בש"מ דף ע"א ע"א שורה מ"ט ע"ש וצריכין לומר לפ"ד הפ"י דאע"ג דאנו דנין על האשה שלא באתה עדיין מ"מ כיון דיוכל להיות שבאמת זינתה ותבוא לב"ד ולא תטעון לפעמים ויהי' תיקון בכה"ג ע"י שישכים כו' כנ"ל ולפי"ז א"ש). והנה בש"מ כתב דמאי שכתבו תוס' דרוב רצון אינו רוב גמור רק מדרבנן וכן מוכת עץ אף שכתבו תוס' דהוא שכיח מ"מ רוב אינה מוכת עץ רק דלא הוי רוב גמור ופירש כוונתם דזה הוא ג"כ ספק אם הוא רוב או לא וא"כ עדיין הוא ספק ספיקא שמא אינו רוב והיא מוכת עץ או באונס דאף דהוא ספק בחסרון ידיעה אעפ"כ הוי ספק ספיקא ע"ש וא"כ עכשיו דאינה אומרת מוכת עץ אני ואמרינן מדלא טענה ודאי אינה מוכת עץ רק דאמרינן דהוי כאומרת טמאה אני לך ונימא ג"כ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ולכך מותרת כמ"ש הר"ן ז"ל שם וא"כ גם עכשיו הוי ספק ספיקא דהחכמים לא הפקיעו הקדושין רק היכא דבלא אמירתה טמאה אני לך היתה מותרת רק שנאסור אותה מחמת אמירתה טמאה אני לך בכה"ג הפקיעו הקדושין משום שיש נשים שאומרות בשביל שנתנה עיני' באחר אבל היכא שגם בלא אמירתה היתה אסורה מן הדין ודאי דלא גרע אמירתה טמאה אני לך ולא הפקיעו הקדושין. וא"כ הכא כיון שהוא ספק אם הוא רוב דאינה מוכת עץ או לא א"כ גם עכשיו שאומרת טמאה אני הוי ספק אי רוב אינם מוכת עץ וא"כ אף בלא אמירתה אסורה מן הדין דליכא ס"ס א"כ גם עכשיו אסורה דלא הפקיעו כמ"ש אבל אם אינו רוב א"כ בלא אמירתה היתה מותרת דאיכא ס"ס שמא מוכת עץ כיון דאין כאן רוב א"כ אף עכשיו שאומרת טמאה אני ואינה מוכת עץ מ"מ מותרת מחמת אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' א"כ גם עכשיו הוי ספק ספיקא אחר אמירתה כמו בלא אמירתה כיון דהספק הוא בחסרון ידיעה שאין אנו יודעין אם הוא רוב או לא א"כ אם הוא באמת רוב דאינה מוכת עץ אסורה עכשיו ואם אינו רוב ויכולין לומר שהיא מוכת עץ מותרת עכשיו אף שודאי אינה מוכת עץ מדלא טענה מ"מ מותרת מחמת אפקעינהו כמ"ש והוי ס"ס עכשיו ג"כ. ולפ"ז מיושב קושית ס' הפלאה הנ"ל דהנה הפוסקים הקשו מאי מקשה תוס' מס"ס דמוכת עץ הא הוי ספק ספיקא שאינה מתהפכת ותירצו דכיון דהספק הוא בגוף הדבר שהספק הראשון הוא שמא היא מוכת עץ ולא זינתה כלל והיכא שהספק הוא בגוף הדבר לא בעינן מתהפך ע"ש בש"ך ק"י. ולפ"ז מיושב דתירצו תוס' שפיר דספק מוכת עץ לא הוי ספק מדלא טענה ואי"ל כנ"ל דהוי טמאה אני לך ואינה נאמנת מחמת אפקעינהו לקדושין ועדיין הוי ס"ס והיא מותרת כנ"ל דז"א דעכשיו ממילא לא הוי ספק ספיקא דאינה מתהפכת כנ"ל ואי"ל דהוי ספק בגוף הדבר שמא היא מוכת עץ ולא זינתה כלל דז"א דמדלא טענה ודאי אינה מוכת עץ רק הספק הוא שמא אין רוב שאינה מוכת עץ והיינו אומרים בלא אמירתה דהיא מוכת עץ וממילא עכשיו שאינה מוכת עץ הפקיעו הקדושין והוי אין תחתיו א"כ כל הספק הוא שמא היינו אומרים שהיא מוכת עץ וממילא זינתה אין תחתיו א"כ לא הוי ספק בגוף הדבר דגם ספק מוכת עץ הוא שזינתה אין תחתיו אבל ודאי זינתה וממילא לא הוי ס"ס משום דאינה מתהפכת כנ"ל ואסורה מחמת טענתו פתח פתוח. [ואף דלכאורה יש לדחות דהכא שפיר הוי ס"ס המתהפך דכל הטעם דלא מתהפך הוא משום שאיך נאמר ספק באונס או ברצון ואת"ל שזינתה ברצון אין אנו יכולין לומר שהיא מוכת עץ והכא שפיר אנו יכולין לומר ספק באונס ואת"ל שזינתה ברצון מ"מ שמא אין כאן רוב שאינה מוכת עץ והיינו יכולין לומר בלא אמירתה שהיא מוכת עץ וממילא עכשיו אף שזינתה ברצון מ"מ הוי אין תחתיו מחמת אפקעינהו. אך ז"א דלא הפקיעו הקידושין רק היכא שאין אנו יודעין בבירור שאסורה מחמת שזינתה. אבל היכא שיודעין בבירור לא הפקיעו ע"ש. וא"כ אי נימא את"ל שזינתה ברצון והיא ודאי אסורה ממילא לא הפקיעו דגם בלא אמירתה לא היתה מותרת רק מחמת שאין אנו יודעין ועוד דבל"ז לא הוי מתהפך מחמת החזקה עיין בש"מ כי קצרתי] ותרצו התוס' שפיר מדלא טענה כו'. אך לפ"ז קשה לכאורה מאי מקשה דגם בספק אונס נימא מדלא טענה ומאי פריך הש"ס דהוי ספק ספיקא נימא מדלא טענה ע"ש. ולמ"ש קשה הא ספק אונס הוא שפיר ס"ס המתהפך וא"כ לא שייך מדלא טענה כקושית ס' הפלאה דהוי כאומרת טמאה אני לך כיון דהוי שפיר מתהפך. אך לא קשה מידי דכבר כתבו תוס' בא"ד הא דלא הוי ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא פיתויי קטנה אונס הוא ותירצו דשם אונס חד הוא ולא הוי ס"ס ע"ש. וא"כ ממילא מקשה תוס' שפיר דנימא מדלא טענה ואי"ל כנ"ל דהוי כטמאה אני לך ז"א דא"כ הספק הוא שמא הפקיעו הקדושין והוי אין תחתיו וגם הספק השני הוא שמא אין תחתיו וא"כ לא הוי ס"ס כנ"ל דספק אחד הוא וא"ש ולכך הוצרכו לומר דגנאי בביאת אונס דפסלה נפשה מכהונה ולא שייך מדלא טענה:
ב. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ דמאי פריך הש"ס מספק אין תחתיו נימא מדלא טענה אין תחתיו כנ"ל דלא פסלה מכהונה כמ"ש. ולמ"ש א"ש דהכא כיון שהספק השני הוא שמא באונס א"כ ממילא לא שייך מדלא טענה דהוי כאומרת טמאה אני לך כמ"ש והכא הוא שפיר ס"ס המתהפך והוא ב' ספיקות דהספק אחד הוא שמא אין תחתיו ואף דמדלא טענה ודאי היא תחתיו מ"מ עדיין הוא אין תחתיו מחמת אפקעינהו כמ"ש והספק השני הואשמא באונס והוי שפיר ס"ס וא"ש:
ב. ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל תינח באשת כהן אבל שאר נשים דאיכא ס"ס אמאי ינשאו ברביעי ולמ"ש א"ש. דהנה הפ"י הקשה הא גם באשת כהן תוכל לטעון מוכת עץ ותירץ דעכ"פ תיקנו אם לא תטעון ע"ש. דבאמת לא הוי ספק ספיקא מדלא טענה כקושיית הש"מ רק כמ"ש דאעפ"כ מותרת מחמת דהוי טמאה אני לך והפקיעו הפקיעו הקדושין א"כ אם יבא לב"ד ולא תטעון תהי' באמת מותרת דאף שזינתה באמת תחתיו ואסורה עליו מ"מ מותרת באמת מחמת אפקעינהו לקדושין כנ"ל א"כ שפיר עשו תקנה אף בשאר נשים שתנשא ברביעי כדי שיבא לב"ד ואף שהב"ד יתירו אותה מחמת ס"ס מ"מ תהי' מותרת באמת אף שזינתה כמ"ש משא"כ אם לא יבא לב"ד תהי' אסורה באמת אם זינתה כנ"ל וא"ש:
ב. ועוד יש ליישב קושית תוס' הנ"ל דהנה התוס' לקמן דף ט' ד"ה ואבע"א הקשו מאי פריך הש"ס ס"ס הוא הא ספק אונס לא חשוב ספק דאיכא רוב רצון דאונס יש להם קול ותירצו דאינו אלא רוב דרבנן ובמקום חזקה מהני אבל נגד הס"ס לא מהני ומאי שכתבו דלא חשבו רבנן רוב נגד הס"ס כתב הש"מ דכוונתם דלא מהני הרוב דרבנן נגד הס"ס ע"ש:
ב. ויש להקשות לשיטת הסוברים דס"ס אינו מטעם רוב דאינו רוב רק מטעם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא והספק השני (הוא) הוא ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש בפוסקים וא"כ הכא בשלמא אם נאמר הספק הראשון שמא באונס א"ש דהוי ספק שמא באונס וממילא מותר מדאורייתא דספק דאורייתא לקולא מדאורייתא ואף דהוי רוב רצון מדרבנן מ"מ מותר מדאורייתא דרק מדרבנן הוא רוב ולא הוי רק איסור דרבנן וממילא כיון דאיכא עוד ספק שמא אין תחתיו ואף מדרבנן אינה אסורה ממילא הוי ספק דרבנן ולקולא אבל אם נאמר מקודם הספק שמא אין תחתיו וא"כ הוי ספיקא דאורייתא והוא מדרבנן לחומרא ואיך נימא דהספק השני הוא ספיקא דרבנן שמא באונס הלא מדרבנן אינו ספק כלל דאיכא רוב רצון מדרבנן והוא ודאי איסור דרבנן ותקנתא לתקנתא לא הוי כמ"ש הפוסקים כיון דכבר תיקנו והוא רק על דבר אחד ע"ש וא"כ ממילא הוי ודאי איסור דרבנן דאין כאן ספק דרבנן וא"כ אף אי מתחילין מספק אונס הוי שפיר ספק ספיקא מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך דאם נתחיל מספק תחתיו לא יהי' ס"ס וממילא גם עכשיו לא הוי ספק ספיקא:
ב. ונראה דהנה היכא דהוא ספק בגוף הריעותא לא בעינן מתהפך ע"ש. והנה באמת הכא דהוא טוען פתח פתוח מצאתי אף דבאמת אינו נאמן דאית לה חזקה שלא הי' פתח פתוח מ"מ נאמן משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. והנה הטעם הוא דלחובתו נאמן לאסור אף בדבר המותר שהתורה האמינה בדבר שהיא לחובתו והנה קי"ל דמפטור לפטור יכולין לחזור כגון שאמר מקודם לא לויתי ואח"כ חוזר ואומר פרעתי נאמן אף אם באו עדים אח"כ שלוה. ואף דאינו נאמן מטעם מיגו כיון שבאו עדים אח"כ א"כ היו לנו לומר דהודאת בע"ד כמאה עדים כיון שאמר לא לויתי דהוא כאומר לא פרעתי ואעפ"כ נאמן וכתבו הפ' הטעם דאף דהודאת בע"ד כק' עדים היינו דוקא היכא שמתחייב בהודאתו ע"ז האמינתו התורה כיון שהודאתו הוא לחובתו אבל היכא שגם בהודאתו אינו מתחייב ואין ההודאה רק דיבור ע"ז לא האמינו התורה כלל כק' עדים ע"ש. והנה הטעם דהיכא שהספק בגוף הריעותא לא בעינן מתהפך הוא משום שראוי לנו להתחיל מזה הספק ולומר שלא הי' ריעותא כלל ע"ש בפ' סי' ק"י. ולהטעם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא הוא ג"כ דאמרינן דראוי להתחיל מזה הספק אם הי' בו ריעותא כלל דכיון דמדאורייתא לקולא א"כ לא הי' בו ריעותא כלל ולכך לא בעינן מתהפך ע"ש. ולפ"ז נראה הכא שהוא אומר פתח פתוח מצאתי אף דבאמת אין אנו מאמינים לו שהי' פתח פתוח רק דנאמן משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והוא משום שהתורה האמינה לחובתו דהודאתו כק' עדים וא"כ נראה כיון דאיכא ספק שמא באונס ואף שהי' פתח פתוח מ"מ מותרת וא"כ הספק שמא באונס הוא ספק בגוף הריעותא דכיון דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ היא מותרת מדאורייתא אף שהיא פתח פתוח א"כ אין ההודאה כלל לחובתו. וא"כ אמרינן דלא הי' כלל פתח פתוח דאינו נאמן בהודאתו כיון שגם בהודאתו אינו חוב שאף אם היא פתח פתוח היא מותרת משום ס' אונס א"כ אמרינן דמדאורייתא לא הי' כלל פתח פתוח ולא הי' ריעותא כלל מדאורייתא א"כ הס' שמא באונס הוא ספק בגוף הריעותא וממילא לא בעינן מתהפך כמ"ש ותירצו התוס' שפיר؛
ב. אמנם לכאורה ז"א דא"כ גם הספק השני הוא ספק בגוף הריעותא דגם ס' אין תחתיו הוא ג"כ מדאורייתא לקולא וא"כ לא הי' כלל פתח פתוח כנ"ל וא"כ כיון ששני הספיקות הם בגוף הריעותא ממילא עדיין בעינן מתהפך דכמו כן ראוי להתחיל מזה הספק כמו מזה וא"כ עדיין לא הוי ס"ס כלל וקשה כנ"ל. אך ז"א לפמ"ש הרשב"א ז"ל ושאר פוסקים מאי פריך הש"ס הא ס"ס שמא אין תחתיו הא ס' אין תחתיו אינו ספק כלל דאוקמא אחזקת הגוף שזינתה תחתיו ואף דאיכא כנגדה חזקת היתר מ"מ הא חזקת הגוף עדיף טפי מחזקת היתר ותירצו דמ"מ מהני שפיר הס"ס אף דאיכא חזקה לדעת רוב הפוסקים ע"ש. ולפ"ז א"ש דהיכא דאיתחזק איסורא כ"ע מודים דאסור מדאורייתא א"כ אם נתחיל מזה הספק שמא אין תחתיו הי' א"כ זה הספק הוא מדאורייתא לחומרא כיון דאיכא חזקה א"כ אין הספק בגוף הדבר א"כ איכא שפיר עכשיו ס"ס דהספק שמא באונס הוא שפיר בגוף הדבר דהוא מדאורייתא לקולא א"כ לא בעינן מתהפך ותירצו תוס' שפיר דרוב רצון הוא רק מדרבנן וכשמתחילין מס' אונס הוי שפיר ס"ס דהספק השני הוא ס' דרבנן כנ"ל:
ב. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל תינח באשת כהן כו'. דהנה זה הוא רק בטענת פתח פתוח דאינו נאמן רק מחמת שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא א"כ שפיר הוי ס"ס דהוא ס' בגוף הריעותא כנ"ל. אבל הכא במתניתין דאיירי בטענת דמים א"כ ממילא ליכא ספק ספיקא כלל כקושית תוס' דספק אונס אינו ספק כלל כיון דרוב רצון ואף דאינו רק רוב דרבנן מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך כו' דהכא אין הספק בגוף הריעותא כיון דהוא בטענת דמים והריעותא הוא בלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כנ"ל ולכך אף בשאר נשים ינשאו ברביעי וא"ש. ואף דבאמת אנן קי"ל דאף בטענת דמים מהני הס"ס הנ"ל. י"ל משום דלא קי"ל כשטת הרמב"ם ז"ל רק כהרשב"א והר"ן ז"ל הטעם משום רוב ואין להאריך:
ב. תוס' בא"ד ובקונט' פירש משום שמא יתברר הדבר ע"י עדים וקשה מאי אמר אביי לקמן אף אנן נ"ת דהאומר פ"פ נאמן ממתניתין מאי לאו דאיירי בפ"פ ולשטת רש"י לא מוכח מידי כו' ע"ש. ונראה לישב דברי רש"י ז"ל. דהנה התוס' בא"ד הקשו איך עשו תקנה הכא משום זנות הא אמרינן דזנות לא שכיח כו' ע"ש וכתב בס' הפלאה דקושית התוס' אינו רק לשטת רש"י ז"ל משוםשמא יתברר דלר"ת ז"ל לא קשה דאיכא למימר בפשיטות דודאי זנות בלא עדים שכיח ובעדים לא שכיח רק לשטת רש"י משום שמא יתברר א"כ גם הכא הוא זנות בעדים מקשה התוס' שפיר ע"ש. ובס' שיטה מקובצת תירץ קושית התוס' דזנות דנשואה שפיר לא שכיח ולכך התם לא חששו אבל הכא דהוא זנות דארוסה שפיר שכיח ע"ש:
ב. והנה לקמן דף ט' דפריך הש"ס הא ס"ס הוא ומשני באשת כהן והקשו בתוס' הא איכא חזקת היתר ונימא דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאדרבה איכא חזקת הגוף דתחתיו זינתה ע"ש. והקשה בס' הפלאה הא איכא גם חזקת פנוי' דלאו תחתיו זינתה והוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה והיא מקח טעות והיא פנוי' וא"כ הוי תרתי במקום חדא דאיכא ב' חזקות להיתר חזקת היתר וחזקת פנוי'. ותירץ דכיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין א"כ אף אם אין תחתיו זינתה אינה פנוי' שבעל עכשיו לשם קדושין ולכך לא הוי חזקה ואף לשמואל דלא אמרינן חזקה דבעל לשם קדושין מ"מ מודה הכא דהתם דוקא שאינו יודע כלל אם לא נתקיים התנאי ובקטנה כיון שהוא מדרבנן אבל הכא כיון שרואה שהוא פתח פתוח ויודע שזינתה ודאי מתכווין לשם קדושין ולכך לא שייך חזקת פנוי' ע"ש ומה שדחה שם דמ"מ הוי חזקה דמעיקרא שלא נתקדשה מקודם רק עכשיו. זה אינו דחיי' דמ"מ הרי מקודשת לפנינו כמ"ש תוס' גיטין דף י"ז גבי זמן ובקדושין גבי קדשה אבי' בדרך ע"ש וא"ש דלא הוי חזקה ולכך אסורה באשת כהן:
ב. ויש להקשות דהנה לקמן דף ע"ג דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין הקשה שם בשיטה מקובצת הא קי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אף אם מודים. א"כ אמאי הוי קדושין אף אם בעל לשם קדושין הלא אין עדים יודעין אם בעל לשם קדושין ותירץ שם דכיון דהוא חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובועל לשם קדושין א"כ כיון שיש עדים על הביאה ויודעים מהביאה ממילא הוי עדים על הקדושין מחמת החזקה ע"ש. וקיימתי' מסברא דנפשאי קודם שראיתי. והנה לפ"ז לשמואל כיון דבאמת לא אמרינן חזקה דבועל לשם קדושין רק הכא משום דהוא מודה שהי' פתח פתוח נימא דגם לשמואל ודאי מתכווין לשם קדושין כיון שהוא יודע שהיא פתח פתוח כמ"ש בס' הפלאה וא"כ כיון שאין אנו יודעין שהוא פתח פתוח רק מחמת הודאתו וא"כ איך נימא כיון שיודע שהוא פ"פ בעל לשם קדושין הלא אף אי בעל לשם קדושין מ"מ הוי מקדש בלא עדים דלא מהני אף אי שניהם מודים כיון שגם החזקה אין העדים יודעין רק מחמת הודאתו ואף העדים שיודעין מהביאה מ"מ כיון שאינם יודעין שהיא פתח פתוח לא הוי חזקה ולא בעל לשם קדושין וא"כ אף אי בעל לשם קדושין לא הוי קדושין דהוא מקדש בלא עדים וא"כ ממילא איכא שפיר חזקת פנוי' שזינתה אין תחתיו וקשה כנ"ל דהוי חדא במקום תרתי. אך י"ל כתירוץ הב' שתירץ בס' הפלאה שם ע"ב די"ל דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה וממילא יש עוד חזקה לאיסור שזינתה תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ע"ש:
ב. והנה התוס' כתבו שמא יתברר הדבר ויבאו עדים שזינתה ברצון ולא ישאר רק חד ספק שמא אין תחתיו ותהי' אסורה והא דלא כתבו שיבאו עדים שזינתה תחתיו צ"ל או כמ"ש בש"מ דזה לא שכיח שידעו מתי זינתה או כמ"ש לעיל דספק אין תחתיו לא יוכל להתברר כלל ע"י עדים דעדיין הוא ספק שמא זינתה גם אין תחתיו ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז קשה קושית התוס' עדיין על רש"י ז"ל משום שמא יתברר הא זנות לא שכיח דאי"ל כתירוץ הש"מ דזנות דארוסה שכיח דז"א דבאמת קשה קושית ס' הפלאה דגם דליכא רק ס' אין תחתיו מ"מ מותרת דהיא חדא במקום תרתי דאיכא חזקת פנוי' דאי"ל כתירוץ הראשון משום אין אדם בועל דז"א דהוא מקדש בלא עדים כמ"ש. [ואף דלכאורה ז"א דכיון דיש עדים שזינתה הוי שפיר מקדש בעדים כנ"ל אבל ז"א דאף שזינתה יוכל להיות שאינו פ"פ כמ"ש התוס' לקמן ע"ש]. וע"כ צ"ל כתירוץ השני לרבא דס"ל כ"נ כ"ה דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה ואמרינן כאן נמצא כאן הי' שזינתה אחר החופה וגם זה אינו דא"כ הוי זנות דנשואה וזנות דנשואה לא שכיח כמ"ש הש"מ דכיון דכל החשש הוא על זנות אחר החופה והוא לא שכיח וקשה קושית התוס' כנ"ל על שיטת רש"י שמא יתברר. אמנם באמת זה לא קשה למסקנא דאיירי הכא מתניתין בטענת דמים א"כ ממילא הוי מקדש בעדים. וי"ל כתירוצו דזנות דארוסה שכיח וגם הכא הוא זנות דארוסה וכנ"ל:
ב. ולפ"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל על רש"י ז"ל דמאי הוכיח ממתניתין דאמר מאי לאו בפתח פתוח הלא אף אי מיירי בפתח פתוח דלמא הטעם משום שיתברר הדבר. ולמ"ש מיושב דלמאי דאמר עכשיו דאיירי בפתח פתוח ממילא ליכא למימר כדברי רש"י ז"ל משום שמא יתברר דקשה כנ"ל קושית התוס' הא זנות לא שכיח. דאי"ל כתירוץ הש"מ דזנות דארוסה שכיח דז"א דגם הכא הוא רק משום זנות שאחר החופה משום כאן נמצא כאן הי' דאל"ה הוי חדא במקום תרתי דאיכא חזקת פנוי' דאי"ל כתירוץ הראשון משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין דז"א דכיון דאיירי בפתח פתוח א"כ הוי מקדש בלא עדים וכנ"ל. וא"כ ליכא למימר כשיטת רש"י ז"ל רק כדברי ר"ת משום לא פלוג וממילא א"ש דזנות בלא עדים ודאי שכיח כנ"ל. ולכך הוכיח אביי שפיר אבל לדידן דאיירי בטענת דמים פירש רש"י שפיר משום שמא יתברר וכנ"ל וא"ש:
ב. ועוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה כבר כתבנו מ"ש בס' הפלאה הא הוי תרתי במקום חדא דאיכא גם חזקת פנוי' ותירץ כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין א"כ לא הוי חזקת פנוי' כיון דודאי מקודשת ולכך אסורה ע"ש. והנה לכאורה יש להקשות למאי דאמרינן בקדושין דף נ"ב דסבר רבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוי קדושין כגון בקידש אחת משתי אחיות דאינן מסורין לביאה שמא קידש אחותה ולכך לא הוי קדושין כלל אף מספק כיון שאינו רשאי לבעול מספק. והקשו בתוס' שם הלא כל חייבי לאוין הם קדושין שאינן מסורין לביאה ואמאי תפסו קדושין ותירצו דדוקא היכא שאיסור הביאה בא ע"י הקדושין אבל בחייבי לאוין גם קודם הקדושין הי' אסור לבעול ע"ש. וכתבו הפ' שם שגם בקדושי ביאה צריך להיות קדושין המסורין לביאה ואף שקידשה בביאה מ"מ אם ע"י הקדושין נאסר הביאה ואסור לבעול אותה שנית אחר הקדושין הוי קדושין שאמ"ל ולא הוי קדושין כיון שהקדושין מגרעין כח הביאה ע"ש. והנה לפ"ז קשה הכא לכאורה על מ"ש ס' הפלאה דלכך אסורה דליכא חזקת פנוי' כיון דאדם אין עושה בעילתו זנות ובועל לשם קדושין כמ"ש. הלא כיון שמצא פתח פתוח ואסורה א"כ אף שבעל לשם קדושין מ"מ הא הוי קדושין שאינן מסורין לביאה דאסור לבעול אותה אח"כ שמא זינתה תחתיו כיון דהיא אשת כהן וליכא רק חדא ספיקא דנאמן לאוסרה עליו וא"כ לא הוי קדושין כלל אף שבעל לשם קדושין דהכאשפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דבלא הקדושין הי' מותר לבעול אותה כיון דבאמת הוי תרתי במקום חדא כקושית ס' הפלאה הנ"ל דאיכא חזקת היתר וחזקת פנוי' וממילא מותרת רק משום דבעל לשם קדושין ליכא חזקת פנוי' כנ"ל ולכך אסורה. א"כ בא איסור הביאה ע"י הקדושין שבלא הקדושין היתה שפיר מותרת מחמת חזקת פנוי' וא"כ הוי קדושין שאינן מסורין לביאה ולא הוי קדושין דגם בקדושי ביאה צריך להיות מסורין לביאה אח"כ כנ"ל וא"כ כיון דלא הוי קדושין אף אי בעל לשם קדושין א"כ שפיר איכא חזקת פנוי' כיון שאינה מקודשת עכשיו והוי חדא במקום תרתי וממילא מותרת אף באשת כהן וכקושית ס' הפלאה הנ"ל. וקשה אמאי אסורה באשת כהן הא איכא גם חזקת פנוי' שזינתה אין תחתיו וגם עכשיו אינה מקודשת אף שבעל לשם קדושין כיון שאסור לבעול אותה אח"כ מספק שמא זינתה תחתיו וא"כ ממילא מותרת עכשיו:
ב. אמנם יש לישב לפמ"ש תוס' הא גם באשת כהן איכא ס"ס ספק מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש שמא אין תחתיו ותירצו דעכשיו בפני ב"ד מדלא טענה מוכת עץ אין להסתפק בכך ולא הוי ס"ס ע"ש. ולפ"ז מיושב דבשעת הקדושין הי' שפיר מסורין לביאה מחמת הס"ס דמוכת עץ והי' מותר לבעול אותה קודם ביאתו לב"ד וממילא הוי קדושין ולכך אסורה עכשיו דליכא חזקת פנוי' כיון שודאי מקודשת וגם ס"ס ליכא מדלא טענה כמ"ש התוס' ולכך אסורה באשת כהן:
ב. אך כל זה הוא רק בטענ' פתח פתוח דאיכא ס"ס דמוכת עץ לשטת רש"י ז"ל דמוכת עץ פתחה פתוח ולכך אסורה דליכא חזקת פנוי' וכנ"ל אבל בטענת דמים דליכא ס"ס דמוכת עץ יש לה טענת דמים וא"כ כיון דליכא ס"ס ודאי מותרת מחמת חזקת פנוי' וכנ"ל. וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה על תירוץ התוס' שתירצו דעשו תקנה משום לא פלוג דאשת כהן. ועיין בס' הפלאה ובש"מ שכתבו דמשום חדא לחוד לא היו עושים תקנה שהם ודאי מיעוט רק מחמת שיש שניהם כהנת וגם פעמים שמתקדשת פחותה מג' לכך תיקנו ע"ש. וא"כ קשה דהכא במתניתין כיון דאיירי בטענת דמים כדמסיק וא"כ אף באשת כהן מותרת דהוי חדא במקום תרתי מחמת חזקת פנוי' וכנ"ל כיון דליכא ס"ס. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש משום שמא יתברר. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל שהקשו מאי הוכיח אביי הא ע"כ ידע דהטעם הוא משום שמא יתברר. ולמ"ש מיושב דלמאי דבעי אביי לאוקמי מתניתין בטענת פתח פתוח שפיר היינו יכולין לומר טעמא דלא פלוג דבטענת פ"פ שפיר איכא ס"ס דמוכת עץ וממילא אסורה ושייך לא פלוג ולא היינו צריכין לומר משום שמא יתברר אבל לפי המסקנא פירש"י ז"ל שפיר משום שמא יתברר. וגם י"ל דלאביי בל"ז א"ש דסבר קדושין שאינן מסורין לביאה הוי קדושין וממילא דאף בטענת דמים דליכא ס"ס מ"מ אסורה דליכא חזקת פנוי' מחמת דבועל לשם קדושין וכנ"ל. דשפיר לדידי' הוי קדושין אבל רש"י ז"ל פירש שפיר אליבא דרבא וא"ש:
ב. תוס' בא"ד תימה הא זנות לא שכיח ותרצו תירוץ ב' דכדי שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חששו אף על זנות דלא שכיח כו' ע"ש. ולכאורה קשה דאמר אביי לקמן אף אנן נ"ת ממתניתין ואמר אי למיתב לה כתובה שהתקנה היתה שלא יתן לה כתובה בחנם ע"ש. וא"כ קשה הא לענין חשש זה שפיר זנות לא שכיח ולא עשו תקנה. אך יש לישב לפמ"ש בשיטה מקובצת שתירץ קושית תוס' זו דדוקא זנות דבת אחותו לא שכיח שיחפה עלי' אבל זנות דעלמא שכיח והתוס' מיאנו בתירוץ זה משום דגם הכא הוא רק משום אשת כהן או פחותה מג' דג"כ לא שכיח כמו התם ע"ש בש"מ ולפ"ז א"ש דלמאי דאמר דהחשש הוא בשביל למיתב לה כתובה וזה הוא אף בשאר נשים ממילא י"ל כתירוץ הש"מ דזנות דעלמא שכיח וכנ"ל וא"ש. ולמ"ש לעיל בל"ז א"ש ע"ש:
ב. הפ"י הקשה במתניתין מנ"ל לאביי לקמן דלמא התקנה היתה לטובתה שלא יוציא הבעל עלי' שם רע ע"ש ולמ"ש המהרש"א ז"ל לא קשה מידי שהקשה למה תני בברייתא שקדו ג' ימים הלא ביום אחד סגי ותירץ דהאמת כך היא והנפקא מינה הוא דשקדו הוא לטובתה ואינה מגיע לה מזונות משא"כ משום איקרורא כו' ע"ש וא"כ אם נימא דגם איקרורא דעתא הוא לטובתה קשה קושית מהרש"א ז"ל וא"ש:
ב. מ"ש בסוגי' זו רשמתי לזכרון כי לא עיינתי עדיין די הצורך
ב. תוס' ד"ה נשאת כו' ה"א אפילו בעל כרחה כו'. משמע דפשיטא להו אף ארוסה לא מהני נשואין בע"כ כו' ולא כ' מנ"ל דלכאורה כמ"ש הרי"ף ותוס' ריש קדושין בשם גאון דגומר העראה כו' ובר"ן שם דילפינן לה מק"ו מיבמה דל"ש מה כו' שזקוקה שגם זו זקוקה דמקודשת כבר ע"ש. ומינה דגם בע"כ כיבמה. אך הא חופה ליכא למילף וממילא לא מהני בע"כ. א"כ שוב ליכא ק"ו גם אביאה דאמרינן דיו אסוף דינא דל"ל מה יבמה שאין חופה גומר ביאה גומרת כו' או כמ"ש הר"ן מה יבמה שאין כסף קונה כו' דאתרווייהו שייך דיו כו' כחופה וכקנין כסף דאינו בע"כ. אך א"כ שוב הק"ו נסתר דמה ליבמה שכן ביאה גומר אף בע"כ משא"כ ארוסה שאף אחר שנלמוד לא יגמור בע"כ ושוב א"י ללמוד כלל שגומר אף מדעתה כמ"ש תוס' יבמות נ"ז דכה"ג נסתר הק"ו מש"ס מנחות ו' וב"ק ע"ש. וא"כ לר"ט שוב כיון דמפרך ק"ו ל"א דיו ויגמור גם בע"כ. וממ"נ או שלא יגמור גם מדעת לרבנן ולר"ט גם בע"כ כנ"ל. ולטעם א' שכ' הר"ן שם אי חופה יחוד הראוי' לביאה כ"ש ביאה ע"ש מיושב הנ"ל דדוקא מדעתה כחופה. ומ"מ גם חופה מנ"ל. ורש"י יבמות י"ט ע"ב כ' קדושין דמדעתה והלכה והיתה לאיש כו' משמע מדעתה ע"ש. וא"כ למאי דאמר בש"ס נדרים ס"ז ע"ב דהוי' קדושין משמע לא נשואין ע"ש א"כ א"א ללמוד מוהיתה כו'. ואף שכ' הר"ן שם די"ל גם נשואין ע"ש. מ"מ מדאמר לקמן ע"ד אתקוש הוייות כו' מוהיתה דמצי מתני בק' ביאה אף שא"א ע"י שליח ע"ש. ובנשואין משמע מהפ' דלא מהני תנאי א"כ ע"כ שאינו בכלל הך והיתה כנ"ל:
ב. אמנם נראה דהא דהוצרך רש"י ז"ל ללמוד מוהיתה ולא פשוט דכל הקנינים בעי דעת מקנה כמ"ש רש"י קדושין מ"ד ע"ש. י"ל דהיינו דאיתקש הוי' ליציאה בכל מקום והוי לן למילף מגט דבע"כ כדכ' ושלחה בע"כ כו' ולכך כ' רש"י ז"ל דוהיתה משמע מדעתה ואימעט בהך קרא גופי' כנ"ל., וא"כ חופה מנ"ל אי בכלל והיתה ע"כ מדעתה וא"ל בכלל והיתה שוב לא אתקוש וממילא בעי דעת מקנה ככל קנינים. אך לר"ט כו' עדיין קשה בביאה מק"ו דיבמה שיגמר בע"כ כנ"ל. ונראה דילפינן מאת בתי נתתי לאיש דאמר לקמן מ"ז דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה כדפירש"י ז"ל דכל נתינות במשמע ע"ש א"כ תלי' הכ' בדידה ומוכח דמדעת מקנה דוקא וה"ה ביאה לשוי' נשואה דבכלל הנתינות כנ"ל. וא"כ צ"ל כתי' א' של הר"ן דהא הק"ו מיפרך כו'. אך י"ל דענין חופה לא שייך כלל בע"כ כמ"ש תוס' יבמות נ"ז בפסולות דאינו קרוי' חופה שהוא קירוב כו' ע"ש ולכך בכל דוכתא תלי בדידה מסרה כו' נכנסה עמו כו' ואף דעדיין קשה דמיפרך הק"ו כמ"ש תוס' כדפריך מה לכסף שפודין כו' אף דלא שייך ע"ש. מ"מ לע"ד ק' תוס' תמוה דמהדחשיב פירכא מידי דלא שייך הוא משום דמ"מ אפשר שמעלה זו דפודין בו גורמת הדין דעכ"פ אין בהשאר הנלמד דבר זה. אבל פירכא דאין עכשיו רק אחר שנלמוד דהביאו תוס' שם בזה נראה הטעם דהא מוכח שיש ע"כ איזה פירכא על הק"ו דאל"כ הי' ראוי להיות לגמרי כמו המלמד. אבל במה דלא שייך בהלמד עכ"פ לא שייך פירכא זו דאחר שנלמוד מ"מ לא יהי' בפסולות הא זה משום דלא שייך ועכ"פ אין שום הוכחה דהק"ו נסתר ממה שאינו בפסולות ג"כ כיון דלא שייך וממילא נשאר הק"ו כיון דקודם שנלמוד אין פירכא כלל ותוס' שהרכיבו שניהם אחר שנלמוד ומה דלא שייך לע"ד תמוה. וממילא גם לענין בע"כ י"ל שפיר כנ"ל ואעפ"כ נשאר הק"ו דביאה גומר מדעתה כנ"ל. ומ"מ נראה דדוקא בע"כ לגמרי אבל כפאה עד דאמרה רוצה אני מהני לשוי' נשואה דגם בקדושין תלוה וקדיש מדינא הוי כתלוה וזבין רק אפקעינהו דשלא כהוגן ע"ש ב"ב פ' ח"ה משא"כ בנשואין דלא מצינו. והוא כדין דכ' איגרת מרד כו' לקמן ס"ד:
ב. לכאורה מ"מ אינו מיושב כ"כ בתי' תוס' כיון דלא מיירי הכא מעיקר דין הנשואין רק הזמן מה ענין להשמיענו דמדעת וי"ל דקמ"ל כשאין האב המשיאה רק נשאת מדעתה דהיינו בוגרת ואף דאין לה טענת פ"פ לתוס' רק דמים קמ"ל דמ"מ שייך אקרורי דעתא דס"ד דלא שייך כמ"ש תוס' ט' ע"ב ד"ה מ"ל דטעין כו'. ולהר"ח י"ל להיפוך דהא לר"א דנאמן פ"פ אמרינן באמת סברת תוס' דלא שייך א"ד בדמים שמבורר רק בפ"פ כסייעתא דש"ס. וא"כ קשה ממ"נ הא לא יהי' דם ולא יתפייס וע"כ משום בוגרת הי' התקנה דאין רק טענת פ"פ ושייך א"ד ותיקנו בכולן משום בוגרות כנ"ל ושפיר תני בתולה נשאת דעיקר התקנה בשביל הנשאת מעצמה. ומיושב ג"כ דלא תני הבתולה דהוי קאי אקרא דאת בתי נתתי כו' דקאי גם אחופה בנערה וכן קרא דכי כו' נערה בתולה מאורסה דיליף מינה נכנסה לחופה לקמן מ"ח ע"ש. שוב ראיתי בפ"י פ' על קושית הבתולה כענין הנ"ל:
ב. עוד י"ל דתני נשאת דקמ"ל דהתקנה גם עלי' ואף שהיא רוצה לעבור גם היא עבדה איסורא דס"ד דהיא שיודעת דלא זינתה לא שייך עלי' התקנה קמ"ל דהתקנה בכלל משום אותן דיהי' שייך א"ד ולא פלוג. וכן משמע מהג"א וריב"ש שהקשו אהא דבתולה נ' בד' תהרג דבשעת כו' ע"ש. מוכח דגם עלה רמיא כנ"ל. ומדויק לשון רש"י תקנה כו' שתנשא כו':
ב. תוס' דלא תני הבתולה ע"ש ובקדושין כ' ג"כ דה' משמע המבוררת בקרא ע"ש. ולקמן מ"ח יליף עיקר חופה מקרא נערה בתולה מאורסה למעוטי נכנסה לחופה כו' והי' שייך בתולה דקרא ארוסה שנשאת כו' וצ"ל דמ"מ לא כ' אנשואין רק למעוטי ועיין תוי"ט. ולע"ד נראה דלא שייך למתני כאן הבתולה המבוררת מאחר דכל הטעם דנשאת ברביעי מחשש א"ד שאינה בתולה באמת. ורק בחזקת בתולה וא"ש:
ב. רש"י בתולה תקנ"ח כו' כדמפרש טעמא כו' לכאורה מיותר. נראה פי' דלא נימא שהי' תקנה סתם ודבר שבמנין כו' ואין ב"ד יכול לבטל אף שבטל הטעם ולמה אמר לקמן דכשב"ד בכל יום עכשיו נשאת כל יום כו' ולכך פי' שמיד הי' התקנה כדמפרש טעמא היינו רק במקום וזמן שפעמים יושבין כו'. כמבואר פ' ה' דמעשר שני משנה ב' דכה"ג בטל התקנה ע"ש:
ב. תוס' ד"ה שאם הי' כו' תינח באשת כהן כו'. ולע"ד נראה די"ל בפשיטות דהא קי"ל ריש פ' האשה (יבמות פ"ז) נשאת ברשות ב"ד פטורה מקרבן כו' יפה כח ב"ד כו' ורפ"ק דהוריות במבעט שאין עושה בשביל הוראת ב"ד וכן באיסורים שאין קרבן ג"כ בקדושין פ"א ונזיר כ"ג האשה שנדרה כו' והפר כו' ולא ידעה דאיסורא עבדה כיון דמכוין לאיסור שא"י שמותר. ועיין בת' צ"צ ס' ס"ט על ק' ס' טריפה דהוי חשוב דשיל"מ שיאכל כשיתברר ההיתר משא"כ עכשיו שא"י ע"ש. וכ"ש בדבר שבאמת אסור כשב"ד מתירין משום רוב וכה"ג אף דבאמת מהמיעוט לא עביד איסורא כמבואר פ"ק דשבועות בלאו דסמיך לוסתה דאנוס הוא כו'. משא"כ במכוין לאסור ובאמת אסור. ובאכל מבהמה שהי' סבור שהיא טריפה ואח"כ נודע שהיא כשאר סתם בהמה שהי' מותרת משום הרוב ומ"מ היא טריפה באמת ודאי שעליו עונש איסור טריפה דלאו משום היתר הרוב של התורה אכלה דאין חלוק בין הוראת התורה להוראת ב"ד דבמבעט לא מיקרי תולה בב"ד כו'. וא"כ כאן דהחשש שמא יערב עליו המקח כדאמר בירושלמי ורוצה לדור עמה באסור אף אם תחתיו זינתה וא"כ בשלמא אם לא הי' שום תועלת בביאתו לב"ד לא הי' ראי' ממה שאינו בא שרוצה באסור. אבל כיון דיכול להיות שיתברר בעדים כשיבא לב"ד כמ"ש רש"י ז"ל. א"כ שוב כשלא יבא משום אקרורי דעתא ורוצה באסור ידור באסור כל ימיו בין אף שבאמת מותרת כהך דנזיר דמכוין לאסור ומכ"ש אם באמת תחתיו וברצון והוא מכוין לאסור שיהי' באסור גמור כל ימיו משא"כ כשיבא לב"ד ואם יתברר בעדים תיאסר ואל יתירו לו משום ס"ס דלא יעשה שום איסור כיון שעושה ע"פ הוראת ב"ד והתורה שהתירה ס"ס כנ"ל ושפיר תיקנו בכל הנשים אף שלא יתברר כנ"ל:
ב. עוד י"ל דלמ"ש הה"מ עכ"פ עשה איכא בלי קדושין דכי יקח כו' היכא דבתורת אישות ע"ש. ואיכא לענין זה גם באשת ישראל כיון דמותרת רק משום ס' אין תחתיו וכנסה בח' בתולה ונ"ב קי"ל מקח טעות לגמרי ואף שבעל אינו מוחל תנאי זה מספקו כמ"ש הפ' כמו באיילונית דודאי מקפיד ולא שכיח. רק דנימא מה ניחוש שיתפייס א"כ ידור עמה אחר שיודע כבר שבעולה ויהי' לשם קדושין וז"א דקי"ל עודר בנכסי גר וסבר דשלו לא קני ובש"ס יבמות נ"ב מדמי קדושין להנ"ל ע"ש. וכיון דיתפייס אף שזינתה תחתיו לדור עמה וא"צ לבעול לשם קדושין הוי עודר כו' דסבור שכבר מקודשת ותחתיו זינתה. ואף שהוא ספק אצלו מ"מ ברפוי' מרפיא בידי' ג"כ מבואר ב"ב קמ"ב דלא קני שהי' ספק בשעת כונה לקנות מהפקר אם קונה בזה ע"ש. וקדושין לא חשוב דעת א' מקנה כמ"ש הר"ן נדרים דכי יקח כ' שמבטלת עצמה כהפקר ע"ש. וממילא כיון שבחזקת מקודשת אצלו לא חשוב כונה לקדש בביאה כיון דמרוצה גם אי תחתיו כנ"ל. וידור לעולם בלא קדושין. משא"כ כשיבא לב"ד ע"כ יאמרו לו שמותרת רק מטעם ס' אין תחתיו דאי תחתיו אסורה מספק ולענין בלי קדושין איכא ב' ספיק' לאסורא ושצריך לקדשה או שיכוין הביאה לקדושין כנ"ל. ועוד שיהי' כמקדש בלי עדים כנ"ל כיון דבחזקת בתולה א"י שבעל לקדושין. עוד י"ל פשוט כיון דכנסה בבונ"ב מקח טעות דסתמא קפדי ומה"ט שייך חזקה א"א כו' ומפסידה כמ"ש תוס' י' ע"ש. א"כ אנו חוששין שמא אסורה ואף שלא יאסרוהו משום ס"ס עכ"פ כשיודיעוהו דמותרת רק משום אין תחתיו עכ"פ מסתמא יגרשנה דהא קפדי וממ"נ או אסורה או זינתה קודם ויכול לגרשה בלי כתובה דקי"ל נאמן כו'. ואף דיכול להיות שלא יגרש עכ"פ מועיל התקנה שמא יגרשנה וינצל מאסור כנ"ל؛
ב. ובס' הפלאה כ' דביש שהות שתזנה אחר החופה אסורה דאמרינן כ"נ וכאן הי' כמו במומין ולענין כתובה ושייך התקנה ע"ש. ול"נ לע"ד דכל הפ' לא חילקו. דהא כ'תוס' חולין נ"א דלא שייך כ"נ וכ"ה רק כשיבטל הרשות מוקמינן הרשות על חזקתו ע"ש. וזה דוקא כשדנין על בטול הרשות כמו לענין כתובה דהפטור שהיו המומין קודם ומקח טעות ע"ז שייך כ"נ כו' שאין מבטלין משא"כ לענין אסור דאין תחתיו מותרת לא מצד בטול הרשות לא שייך כלל כ"נ אף דממילא בטל כנ"ל. ואף דפ' המ"א לענין אסור בחמץ דג"כ אמ' ממקום למקום מ"מ באדם הרשות לא חשוב שינוי מקום אי לאו משום הבטול דהא התוס' כ' זה על השאילה חלוקה לחברתה דג"כ ממקום למקום ע"ש. ומ"מ בשיטה מקובצת לקמן ט' כ' ג"כ עיקר הטעם דלא מוקמינן אחזקת הגוף משום דאחר חופה ודאי לא זינתה שוב אמרינן דמקודם ע"ש. ומשמע דביש שהות שוב אלים חזקת הגוף ע"ש:
ב. תוס' הנ"ל ורש"י כו' יתברר ויבאו עדים שזינתה ברצון כו'. יש לדקדק למה נקטו תוס' רצון טפי מתחתיו.ולכאורה י"ל דס' תחתיו א"א להתברר דגם אם יהיה עדים מ"מ שמא זינתה גם אין תחתיו וכנסה בח"ב ונ' בעולה מק"ט וגם זנות דתחתיו הוי אין תחתיו. וביש שהות אחר החופה י"ל כנ"ל דשוב לענין זה שייך כאן נמצא כו' כיון שנבא לדון מצד בטול הרשות ההיתר שוב שייך כ"נ כנ"ל. אבל סתמא דאין שהות י"ל כנ"ל. אך באמת חזקת הגוף אלים רק משום הרי בעולה לפניך דאיתרע אבל לענין זנות עוד הפעם דליכא ריעותא שוב מהני חזקת הגוף. דאל"כ נערה מאורסה דמיקטל' היכא משכחת לה דשייך כנ"ל. אך י"ל בקיבל עלי' כמ"ש תוס' ריש יבמות בחשש איילונית ע"ש. אך א"א לומר כן דמבואר לקמן י"א ע"ב אם יש עדים שתחתיו בסקילה מעיקרא ולא כלום ע"ש ומפורש דגם בלא קיבל מ"מ בסקילה ולא חשוב ספק שמא גם אין תחתיו וע"כ כנ"ל דחזקה אלים דלא אתרע. אך בארוסה שעיברה יבמות ס"ט ע"ב אמרינן מדאפקרה לגבי ארוס כו' ולהרבה פ' גם בבא עלי' ודאי מ"מ ספיקא הוי שמא גם אחר בא עלי' אף דלדידי' היתר ולאחרים איסורא ע"ש כ"ש מא"א לפנוי'. וצ"ל דשם הספק על אח"כ וליכא חזקה משא"כ על קודם. וכן משמע קצת מדמוקי בחבושים כו' ויש לדחות. ולתי' ר"א מבורגיל יבמות ב' באיילונית כשמת ולא בא לידי קפידא לא בטלו הקדושין ע"ש וכל התנאי אם יקפיד כמ"ש תוס' לקמן ע"ג ע"ד. א"ש נערה מאורסה כיון דזינתה תחתיו אין לו נ"מ בקפידתו כנ"ל ויש לדחות. גם י"ל כיון דהי' התראה ואז הי' בחזקת בתולה לגמרי ודנין על אז שלא הי' אתרע כלל משא"כ ארוסה שעיברה א"כ גם בהנ"ל י"ל כנ"ל. מ"מ אינו נראה שיחשב ספק:
ב. ותוס' דנקטו רצון היינו דתחתיו ודאי ממילא ע"כ ידעו דתוס' כ' פ"ק דסנהדרין דעדים לאסרה בעי דו"ח וע"כ יאמרו באיזה יום זינתה וכ' דיתברר לגמרי ב' הספיקות דמסתמא ידעו דבעיר בחזקת רצון דלא צעקה. דבבירור ס' א' אפשר דלא הי' מתקנים דכן יכול להיו' דתאסור שלא כדין או דיש ס' מוכת עץ ג"כ כמ"ש הפ' כנ"ל؛
ב. תוס' הנ"ל וא"ת כו' אא"נ תנינא כו' הא לרש"י אף דא"כ לאוסרה מ"מ שמא יתברר. וי"ל למ"ש רש"י ז"ל פ"ק דסנהדרין ח' מוציא ש"ר בכ"ג כשבא לב"ד לא מצאתי בתולים כו' והם האמינוהו כו' דלאקומתא דעולא ח' ללעז שמא כשיבאו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים שזינתה תחתיו ויהי' ד"נ ע"ש. ומשמע דאין נזקקין כלל לשמוע טענתו בלי כ"ג ומומחין סנהדרין ע"ש. וא"כ הא ע"כ תק' עזרא שיהיו קבועין ב' וה' על עיירות שאין ראוין לסנהדרין רק ב"ד של ג'. דודאי סנהדרין היו קבועין כל יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ובש"ס עד זמן ב"ד כו' בר"ה. וא"כ מה שייך התקנה שיבא לב"ד מיד הא אין רשאין כלל לקבל דבריו לרבנן דקי"ל כותי'. ותקנה דנשאת בד' הי' בזמן ד"נ דמן הסכנה ואילך היינו מימי חשמונאי ע"ש. ונראה דרש"י ז"ל פי' שם להפסידה כתובתה ע"ש ולא פי' לאוסרה. והגם דשם מיירי מדיני ממון מ"מ למה דייק לענין כתובה דוקא. והגם די"ל לאוסרה לא חשוב דין כלל רק הוראה ככל או"ה מ"מ ז"א דדשב"ע להוציאה מבעלה הוי דין. ועוד דממילא איכא לענין כתובה ג"כ כשישמעו טענתו ע"ש דמשמע דאין רשאין להזדקק כו'. רק די"ל דדוקא בא' ישראל כו' דאינה אסורה בלי עדים שפיר הי' התקנה דלא יזדקקו לדין כיון שאין בו משום אפרושי מאיסורא דמותרת כל שאין עדים. משא"כ בא"כ או פחותה מג' דאוסרה ע"פ לבד אין רשאין למנוע משום חשש שיבא לד"נ וע"כ מקבלין דבריו לאסרה כנ"ל. וא"כ דייק הש"ס שפיר דע"כ במתני' משום א"כ כו' דנאמן לאוסרה דאי א"נ לאוסרה רק כדי שיצא קול ויבא עדים הא וודאי דאין נזקקין כלל כמבואר שם. וע"כ דהי' תחלת התקנה כנ"ל משום היכא דאסורה בלי עדים כנ"ל. ודייק שפיר כר"א דנאמן כנ"ל. אבל עכשיו אחר שאין ד' נפשות שוב שפיר פירש"י דשייך התקנה אף באשת ישראל כדי שיצא הקול ויתברר בעדים. דהא מבואר טעם זה בש"ס שם שלא לשמוע דבריו מה"ט מכ"ש דכשאין ד"נ דמהני טעם זה לשמוע דבריו שיבא ויהי' קול ויבאו עדים כנ"ל:
ב. תוס' הנ"ל תרצו דמייתי כו' שבקי כו' דאם אינו בקי לא יצא כו' כי יאמרו שטעה כו' ע"ש. ק"ק דעדיפא הוי להו למימר דכיון דמסיק בבחור דמסבינן לי' כופרא ומלקינן משום דאינו בקי ומש"ר ע"ש א"כ איך שייך דנעשה תקנה כדי שישכים לב"ד במה דהדין כשבא לב"ד מלקין אותו למה בא. וע"כ דבקי ורשאי לבא:
ב. במתני' שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד י"ל דהול"ל יהי' משכים. ונראה די"ל למ"ש הרא"ש בס' דפ"פ דאחר יום א' אינו נאמן פ"פ די"ל שנהפוך לשנאה כיון שלא בא מיד אחר לילה א' ע"ש. ויש להסתפק אי דוקא בניסת בד' שייך טעמו מדלא השכים לב"ד מוכח דשקר ונהפך כו'. אבל אם נשאת ביום אחר והמתין עד יום קביעת ב"ד אין הוכחה ונאמן. או להיפוך דוקא מיד יש ראי' אאט"ב כו' אבל בהמשך ימים י"ל דנהפך אף שאין הוכחה מדלא בא מיד וא"כ לטעם א' שייך בתקנה דנשאת בד' לטובתה ג"כ כדי שאם לא יטעון מיד ובאמת יהפך אח"כ לשנאה שוב לא יהי' נאמן. משא"כ אם הי' ניסת ביום אחר שלא הי' הוכחה כנ"ל הי' נאמן אף שנהפך כנ"ל. ומיושב דנהי דבשביל זה לחוד לא היו מתקנים מ"מ כיון דבאשת כהן ופ' מג' חשש אסור שוב תקנו בכל הנשים משום שלא יפסיד כתובתה בחנם כשנהפך כנ"ל. כמ"ש תוס' לרש"י משום ברור ע"ש ומדויק במשנה שאם הי' לו ט"ב הי' משכים ומדלא השכים לא מהימן ומה"ט תקנו בכל הנשים כנ"ל שתהי' ניסת בד' שפעמים כו' כנ"ל:
ב. גמ'אמר ר"י כו' מפני מה כו' לשון הש"ס תמוה מאוד ותוס' כ' אינו שואל הטעם כו' אלא מה נ"מ כו' ותמוה ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא לר"א דא"נ רק לאסרה לא להפסידה כתובתה כמ"ש רש"י ט' צ"ל משום אקרורי דעתא ושתקנו משום א"כ כנ"ל דאא"ל שהי' התקנה לטובתה כנ"ל. אבל ר"י לטעמי' לקמן דנאמן לכתובה משום חזקה י"ל באמת הטעם רק כנ"ל שמא יהי' נהפך לבו ויפסידה חנם. אך יותר נראה צד הב' הנ"ל שלא יהי' נאמן כלל אם נשאת בשאר ימים ולא בא מיד כיון דיש חשש שנהפך ואין כאן חזקה דאא"ט כו'. וא"כ לא הוצרכה התקנה בשבילה דאדרבה לא יהא נאמן כלל. אך שוב י"ל בשבילו נתקן כדי שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד ויהי' נאמן להפסידהמשום חזקה משא"כ אם תנשא בשאר ימים קודם קביעת ב"ד ויבא אח"כ לא יהי' נאמן שמא נהפך כנ"ל. וא"כ הא ודאי דאם רוצה רשאי לישא יום אחר כיון דהטעם לטובתו בממון. וע"כ דהתקנה רק דאף שהגיע הזמן קודם יום ד' א"צ לישאנה עד יום ד' ופטור ממזונות. וא"ש דשואל מפני מה אמרו ב"נ ליום ד' הא לענין איסור אין נ"מ רק לכתובה לטובתו וממ"נ אם אינו רוצה מי יכופו ותי' לפי ששנינו כו' הגיע זמן כו' לכך שנינו ב"נ ליום ד' וא"צ לישאנה מקודם וממילא אינו מעלה מזונות כו'. ותמה ר"י דתלי' ת' דמפרש טעמא כו' היינו שתולה בהא דהגיע זמן על יום א' שאמר לפיכך הגיע בא' בשבת הא על א' לא מפרש טעמא כלל דלא שייך טעמא דמתני'. לכך מגי' ותנשא בא' שקדו ועכשיו כו' גם א' בשבת אינו מעלה. וקמ"ל דאף שהיא רוצה ג"כ יכול הוא לעכב או משום דתקנה קבוע' ולא יועיל רצוי שלה. או דשייך ג"כ לנאמנות שלו ע"י שטורח בסעודה נאמן להפסידה כו'. ואף דרצונה בלי סעודה י"ל שאינו רוצה מטעם הנ"ל כמבואר בש"מ דבלי סעודה אינו נאמן. ושפיר תני ליום ד' שכל הימים בשוה לענין דין מזונות כנ"ל:
ב. עוד י"ל דהקושי' ממ"א ב"נ ליום ד' על הנשואין ולא עשו התקנה על הביאה שתהי' ליל ה' דזה עיקר הטעם והנשואין יהי' מותר באיזה יום שרוצה להפ' דחופה שא"ר לביאה מהני. ע"ז אמר כמ"ש הר"ן גבי פרסה נדה להפ' דחופה שאר"ל מהני דמ"מ לא הצריכוהו לכנסה בשעה שא"ר ע"ש. כן תי' על הנ"ל לפי ששנינו כו' יכול כו' לפיכך שנינו נשאת ליום ד' שאינו מחויב לכנסה קודם או ליתן לה מזונות דא"צ לכנסה כיון שאר"ל עד ליל ה'. ופריך דעל א' בשבת לא מפרש טעמא כנ"ל. ומשני שקדו ושוב הוצרכו לתקן על הנשואין דוקא ממילא תיקנו ד' לנשואין דמסתמא תבעל ליל ה' ולא תיקנו כלל על הביאה כמ"ש תוס' כנ"ל:
ב. עוד י"ל למ"ש תוס' גטין י"ז על הקושיא דזנות לא שכיח ומסתברא דטפי א"ל שמא תזנה משמא זינתה ע"ש ונתחבטו הרבה בפי' שתמוה דתרווייהו שמא זינתה הוא בשעת מעשה ובשעת התקנה תרויי' שמא תזנה. ונראה די"ל דכאן התקנה הי' על הא דנותנין לבתולה י"ב חודש ומשעה שכלו יב"ח חייב במזונות והי' התקנה שכשכלו הזמן קודם ד' מ"מ א"צ לישאנה עד יום ד' דיום ד' יהי' כלות הזמן והי' הקביעות זמן מתחלה עד יום ד' שאחר יב"ח כנ"ל ושפיר לענין הקביעות זמן הוי שמא תזנה ויהי' אקרורי דעתא לכך הרחיבו הזמן כנ"ל. ומיושב היטב החילוק בין חלה דאמר הש"ס התם אניס בתקנתא כו' ע"ש. דהיינו דמיד הי' קביעת הזמן כנ"ל והוי לא הגיע הזמן עד ד' משא"כ חלה כנ"ל. וא"כ מיושב דשואל מפני מה כו' הא זנות לא שכיח ומיישב לפי ששנינו כו' הגיע זמן כו' לפיכך כו' דהי' התקנה כנ"ל והוי שמא תזנה כו'. ופריך על א' בשבת ומשני שקדו כו' ועכשיו כו' דג"כ הוקבע מתחלה כנ"ל. ומיושב דאינו מובן איך קרי לי' אונס משום שקדו על א' בשבת הא יכול לטרוח יום א' קודם שבת או ב' ימים דהא בטריח לי' מותר. ולמ"ש א"ש דלא חייבוהו חכמים להכין צרכי סעודה רק ג' ימים לא יותר כמו שמצינו בכ"מ ג' ימים קודם כו' וממילא כשהזמן יב"ח כלה א' או ב' א"צ לישאנה ושיטרח יותר מג' ימים קודם ולמעט ג"כ א"צ והוא כמו הזמן שנתנו לפרנס א"ע דלא חשוב כלל כלה הזמן עד ד' כנ"ל:
ב. ובפשיטות נראה דהא תמוה במשנה דמפרש טעם דפעמים ואין מספיק על שתנשא בד' ולא בא' ולכך הפשיט דשקדו הי' תקנה קדומה ומה"ט אמר לקמן על קודם תק' עזרא והא בעינן שקדו ונקיט בלישנא דקודם ע"ש להורות כי תק' שקדו הי' קודם וא"כ לא הי' נשאת רק ד' או ה'. ורק מתק' עזרא ואילך דשייך אקרורי דעתא הי' התקנה ד' ולא ה'. ומיושב ומדויק לשון המשנה בתולה ד' ואלמנה ה' ומפרש הטעם שבתולה חלוקה מאלמנה דהא גם ה' מקוים שקדו ומפרש שפעמים בשבת כו' וקאי רק על החילוק שזה הי' התקנה משום א"ד וע"ז אמר ר"י מפני מה כו' נשאת ליום הד' דמשמע שכל הימים שוים לאיסור זולת יום ד'. והא אינם שוים דבשאר הימים אף דטריח לי' או מרוצות אסור משום אקרורי דעתא ויום א' היכא דטריח לי' מותר כמו קודם תק' עזרא. ואיך תני סתם וכוללם והוי לי' למפלוגינהו במשנה דיום א' לא משום שקדו ושאר הימים לא משום א"ד כנ"ל. ומשני לפי ששנינו הגיע זמן כו' וכשהגיע זמן בשאר ימים פשיטא לי' דאינו מעלה מזונות דאנוס הוא בתקנתא דא"א לו לישא רק יכול הגיע זמן א' בשבת יהי' מעלה כו' דהא בטריח לי' מותר וכיון שידע שהזמן א' בשבת הי' לו לטרוח קודם והי' יכול לישא בזמנו. וקמ"ל מתני' דלא חייבוהו חכמים לטרוח קודם רק ג' ימים כנ"ל וכשיטרח כנ"ל אין לו לישא א' בשבת וממילא ג"כ אינו מעלה וחשוב כאונס כנ"ל. ומיושב שפיר לפי ששנינו כו' יכול כו' לפיכך אמר בתולה נשאת ליום ד' וקמ"ל דכולן שוין לענין הגיע זמן דפטור רק בד' כנ"ל. ופריך ר"י תלי תניא כו' ב"ת דלא מפרש טעמא היינו דהא לא מפורש כלל טעמא דהגיע זמן כו' שיהי' פשוט ללמוד דבאונס בשאר ימים דאינו מעלה מזונות שתסמוך משנתינו ע"ז לכוללם דשוה גם הגיע בא' בשבת לשאר ימים כיון דאינו מפורש כלל באיזה מקום דבשאר ימים פטור. ולכך אמר דה"ק עכשיו ששנינו שקדו כו' קמ"ל דהגיע זמן גם בא' פטור ושמואל הוא דקמ"ל דין הנ"ל:
ב. ע"כ גמ'
רש״ש
ב. גמרא (בסה"ע) בשעת וסתה לא תיבעי לך כו'. נראה דבאין לה וסת נמי ביום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לא מיבעי לי' ג"כ דל"מ אמרה נסתחפה שדהו. ואפשר דאפילו בתוך העונה נמי לא מיבעי ליה דל"מ אמרה. דדוקא בתוך וסתה דלא שכיח כולי האי שתשנה וסתה מבע"ל:
ב. רש"י ד"ה ואוכלות בתרומה. ואם כו'. כצ"ל:
ב. תד"ה בתולה. שאינו דבוק. מ"ש המהרש"א דאילו כתיב העבד עברי הוה משמע דבוק. הוא נגד כללי הדקדוק דלא תבא ה"א הידיעה על הנסמך (עי' תל"ע רפ"ז) רק ע"ד הזרות. וכזה מצינו ג"כ התואר בלי ה' אף שהמתואר בה' כמו נוהגים העגלה חדשה (שמואל ב' ו ג) ועי' צה"ת בו' למליצה ביאור דבריהם בדרך אחר:
ב. תד"ה מפני (הא'). הק"ק שבמהרש"א תמוה. דאי תימא דלטעמא דמתני' מותר לישא ביום א'. ודאי דחייב במזונות אם הגיע הזמן לאותו יום:
ביאור שטיינזלץ
ב. א משנה תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבוע ואלמנה ליום החמישי. ומפני מה תיקנו שבתולה תנשא ביום רביעי? מפני שפעמים בשבת (בשבוע) בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי, וכיון שכך, אם היה לו לבעל, שנשא אותה ביום הרביעי, טענת בתולים, שמצא בביאתו שלא היתה בתולה, היה משכים מיד למחרת לבית־דין, ומעלה תביעתו בפניו.
ב. ב גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי? לפי ששנינו במשנה אחרת: הגיע הזמן שקבע הבעל לחתונה ובשל עיכוב הבעל לא נישאו, ונדחו הנישואין לתאריך מאוחר יותר — אותן הנשים שנקבע להן זמן — אוכלות משלו, מרכוש הארוס, ואף שהן ממשפחת ישראלים, מכל מקום אוכלות בתרומה אם הארוס כהן.
ב. יכול הייתי לומר שאם הגיע זמן זה באחד בשבת ולא נישאה יהא הארוס מעלה לה מזונות מיד? לכך שנינו: בתולה נשאת ליום הרביעי. שעד יום רביעי בשבוע אין אנחנו חושבים שהגיע הזמן, גם אם התאריך שקבע היה קצת קודם לכן.
ב. דברים אלה אמר רב יוסף כפי ששמעם מרבו. ועל כך תמה: מריה [רבונו] של אברהם! תלי תניא בדלא תניא [תולה שמואל כאן את מה ששנוי בשאינו שנוי], כלומר, הוא מסביר דבר שנוי ומפורש על פי דבר שלא שנינו כלל?! על דברי רב יוסף תוהים: הי תניא והי לא תניא [איזו שנויה ואיזו אינה שנויה]? הלא הא תניא והא תניא [זו שנויה וזו שנויה], שהרי גם משנתנו וגם המשנה האחרת שנויות הן! אלא יש לפרש את תמיהתו כך: תלי תניא דמפרש טעמא [תולה שמואל הלכה שנויה שמפורש טעמה במשנתנו] בדתניא דלא מפרש טעמא [במה ששנויה ושאין מפורש טעמה], שהרי לא הוסיף ביאור למשנתנו מן המשנה האחרת שהביא.
ב. אלא, יש לחזור מנוסח זה של רב יוסף, ואי איתמר, הכי איתמר [ואם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה אמר שמואל: נאמר במשנה הטעם מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי — שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין מיד למחרת ביום החמישי, שבו בית הדין יושב. ויש לשאול על טעם זה: ותנשא הבתולה באחד בשבת, שגם אז אם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני בשבוע, שאף הוא יום מושב בית־דין. ומסבירים: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ולכן קבעו ברביעי דווקא, כדי שיהא הבעל טורח בסעודה של נישואין שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה (נושאה).
ב. ועכשיו ששנינו (כלומר, שלמדנו מן המשנה) כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ומשום כך תיקנו שתינשאנה ביום רביעי, על כן, אותה הלכה ששנינו שאם הגיע זמן הנישואין ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הרי אם הגיע זמן זה באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס מיד בשל היותו "טורח בסעודה", שבשל כך תיקנו חכמים שיכנוס רק ברביעי — אינו מעלה לה מזונות. שאין זה נקרא שהגיע כבר הזמן.
ב. ומסיק מכאן רב יוסף: לפיכך, על פי אותה סברה, אם חלה הוא (הבעל) או שחלתה היא (הארוסה) או שפירסה נדה כשהגיע הזמן שקבעו ואינו יכול לכנוס אותה אז, ומן הצורך לדחות את החופה לזמן אחר — אינו מעלה לה מזונות. שהרי למדנו שכאשר דחיית הנישואין אינה נעשית ברצונו — אין הוא מחוייב להעלות לה מזונות למרות שעבר הזמן שקבע לנישואין.
ב. סוגיה זו נמסרה גם בצורה שונה: ואיכא דבעי לה מיבעיא [ויש ששאל אותה בצורת שאלה]: חלה הוא, הבעל, מהו דינו לענין חיוב במזונות ארוסתו? וצדדי השאלה: התם טעמא מאי [שם, כשהגיע הזמן ביום ראשון בשבת, מה הטעם] שפטור ממזונות — משום דאניס [שהוא אנוס] ואינו יכול לכונסה בזמן שקבע, והכא נמי הא אניס [וכאן גם כן הרי הוא אנוס], ויהא פטור, או דלמא [שמא] יש לחלק: התם, אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן [שם, אנוס הוא בשל התקנה שתיקנו לו חכמים] שישא ברביעי דווקא, והם גם שקבעו שלא יהא עליו חיוב מזונות עד אז, ואולם הכא [כאן], לא, שאף שאנוס הוא — מכל מקום לא נפטר מלמלא את התחייבותו.
ב. על סמך כך ממשיכים ושואלים: ואם תמצי [תמצא] לומר ותסכים שאם חלה הוא — מעלה לה מזונות, שאין אונסו פוטרו מחיוב מזונות, אם חלתה היא מהו הדין? האם מצי אמר [יכול לומר] לה: אנא הא קאימנא [אני הרי עומד] ומוכן לנישואין, ואם את אינך מוכנה — אין זו אשמתי, או דלמא מציא אמרה ליה [שמא יכולה היא לומר לו]: "נסתחפה שדהו", כלומר, שמחלתה היא אונס, ולכן מצבו של הבעל כמצבו של אדם שהמים סחפו את שדהו, ויש לו הפסד, שאינו יכול לתלות אשמה בשום איש, ויהא חייב במזונותיה, שכן מזלו הוא שגרם לו להפסד זה.
ב. ועוד, אם תמצי [תמצא] לומר שאמרה ליה [שיכולה היא לומר לו] על מחלתה "נסתחפה שדהו" ואנו מקבלים את טענתה זו, אם פירסה נדה ונדחו הנישואין בשל כך, מהו הדין? האם יש לראות בכך אונס כמחלה, או לומר שדבר זה צפוי מראש?
ב. ומחלקים: אם פירסה נידה בשעת ווסתה, כלומר, בזמן הרגיל לנידתה — לא תיבעי [תישאל] לך, שאין ספק בדבר
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
חדושי הרא"ה
ב. בתולה נשאת ליום הרביעי. ואלמנה ליום חמישי שפעמים בשבת דינים יושבים בעירות בשני ובחמישי שאם היה לו טענו' בתולים היי משכים לב"ד כלומר לאלתר דחיישינן לאקרורי דעת' כדאיתא התם בגמרא. ופרש"י ז"ל ומתוך שיבא לב"ד שמא יבואו עדים ויתברר הדבר שזינת' תחתיו משמע דטעמ' משו' שמא יבואו. עדים הא לאו הכי לא מהימן אפילו לאסרה עליו ודינא הוא דהא תרי ספיקא הוא. כדאיתא בגמרא שלנו אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. מיהו קשה הא דאמרינן בגמרא גבי ההיא דרבי אליעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו דאתי למיפשטה ממתני' ולא אדחי לה. אלא משום דאמרינן דמתני' בטוען טענת דמים. מ"מ היכי דתהוי או טענת דמי. או טענת פתח פתוח. משמע ע"פ עצמו שמעינן לה. ונראה לומר דוודאי הכי הוא דעיקר תקנה משום הנך הוי שהוא נאמן עליהם ע"פ עצמו דהיינו אשת כהן או שנתקדשה פחות משלש שנים. מיהו אלו ליכא למיחש אלא להנך ולא לאחריני כלל משום הני וודאי לא מתקני רבנן. אלא כיון דמהימן בהני אפי' ע"פ עצמו. וכולהו איכא סרכא דחששא דלמא אתי סהדי תקנו בכולהו. והיינו פשיטותא דאתי למיפשט ממתני' דמתני' לא סגי דלא מהימן ע"פ עצמו. או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים. הלכך תקנה דיום הרביעי אכולהו היא. ובמתני' לא תנן אלא טעמא דבתולה דקביע. ולאו טעמא דאלמנה. דאמרי' עלה בגמרא דהוי משום ברכה או משום שקדו דלא קביעי טעמא. דאי אדם בטל ליכא משום שקדו. ואי אמר לא איכפת ליה. ליכא נמי משום ברכה כדמוכח בגמרא. והיינו נמי דלא תני טעמא דברכה בבתולה. ולא טעמא דשקדו משום דלא פסיקא ליה דאי טריח ליה ליכא משום שקדו כדאיתא בגמרא.
ב. אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירושא דהאי שמעת' הכי מסתברא דבעי' דרב יוסף לאו אשאר ימים הוי כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים. אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא על כרחך בעי' דר"י הכי הוא למה הוזכר יום רביעי יותר מבאחד בשבת דהך טעמא שייך נמי בא' בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה מזונות לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי כלומר לאו לענין נשואין. דלענין נשואין וודאי באח' בשבת כמו בד' בשבת אלא לענין מזונו' דד' בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי בשבת:
ב. אמר רב יוסף מרי' דאברה' תלי תני' בדלא תני' הי תני' והי לא תני כו' אלא תליא תני דמפר' טעמ' כו' כלומ' האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום רביעי ראוי לנשואין ולא יום אחר. ויאמר שלא יהא יום רביעי שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין נשואין. ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל. דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בה יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע ביום ראוי לנשואין ובכלל קושי' נמי היא גופה מ"ט כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנשואין. אם הגיע הזמן בא' בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות. ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אר"י מר שמואל מ"מ אמרו בתולה נשאות ליו' ד' דוקא. דאי משו' השכמה לב"ד. תנשא בא' דאית' נמי להאי טעמא. דודאי ליו' רביעי לענין נשואין ולעכב תני' ומהדרי שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל. שיהא טורח בסעודה כלומר משום הא דתני שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימי' א' בשבת ב' בשבת ג' בשבת. ובד' כונסה. ולאו סברא דשמואל היא. דהא מתני' היא בהדי'. אלא דמפרש לה במתני' ממתניתא. והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן. והא בעינן שקדו. דטרח לי וכו', ואמרינן מאי שקדו דתני', אלמא לאו דשמואל היא. והאי דקרי לי' תקנת בנות ישראל כדי שיהא פנוי בשבעה ימי המשתה לשמח עמה:
ב. א"נ לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואמטו להכי א' בשבת לא קא חזיא. שאין אדם טורח בסעדה אלא אותה שבת. והיינו דאמרינן לקמן מן הסכנה אילך נהגו העם לכנוס בג'. ולא נהגו בא' בשבת משום דבעינן שקדו מאי דאפשר. ובג' איכא שני ימים מיהת. והיינו דאמרינן ובשני לא יכנוס. דג' עדיף דאיכא שקדו טפי. ובירושלמי אתמר עלה אינו דומה משתהא יו' א' למשתהא ב' ימי'. ומ"מ טעמא דנהגו העם לכנוס בג' ולא בא' בשבת משום שקדו הוא כדפרישית. וכיון דא' בשבת לא חזיא. ליכא נמי דחזי בשאר יומי אלא ברביעי כדקתני טעמא. שאם הי' לו טענות בתולי' הי' משכי' לב"ד. ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קאמרי דכי לית' במתני' מאי הוי. הא מתניתא היא בהדיא. אלא כלומר והשתא דאיתנה לן במתני' טעמי דשקדו אע"ג דמתני נמי קתני לנישואין יו' רביעי. אי לאו שקדו ה"א דרביעי דתנן לאו דוקא דהא. טעמא דקתני. בא' בשבת נמי מישך שייך. ולא תני רביעי אלא לאפוקי שאר ימים דלא שייך בהו האי טעמא דקתני. אבל השתא דאתניי מתניתא דשקדו. ואיתברר לן מינה טעמא דמתני' דהכא דרביעי דווקא. וכיון שכן אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. הגיע זמן באחד בשבת. מתוך שאין יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות. לפיכך חלה הוא. או חלתה היא. או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות:
ב. הא דאמרינן א"ר אמרה ליה נסתפחה שדהו. פירש"י ז"ל כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשי' ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם. ולא יעלה לה מזונות. וכדאמרינן גבי קטלנית. דאיכא מ"ד מזלה גרם. ותירצו דשאני התם דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה גרם. דמיעגנא ויתבי ארמלו. אבל גבי חולי אפי' חולה דידה דליכא אלא ביטול פריה ורביה. כיון דאיהי לא מיפקד'. ואיהו מיפקד מזלו הוא וקושי' מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה. אלא דלא חזיה ליה פסידא דידי' הוי. ודינא הוא דיהיב ליה מזונא. והכי דאיק לישנא דרש"י ז"ל. ואע"ג ששנינו במשנתינו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמו מום. וכיון דתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות מזונות בנישואין תליא מילתא. וכיון דלא חזיא ליה אפשר דלא יהיב לה מזוני:
ים של שלמה
 האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר או היורשים לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומא, וראשה פרועה פי' צעיף על ראש הכלות ומשורבב על עיניה שפעמים מתנמנות בו וראשה פרוע כלומר השערות היו יוצאים מתוך אותה הינומה על כתיפה וכך היו רגילים להוציא הבתולות מבית אבי' להחתונה וה"ה כל עיר ועיר לפי מנהגו הקבועות מה שעושים לכל הבתולות הרי כתובתה מאתים ואמרינן בגמרא טעמא דאיכא עדים הא אין לה עדים הבעל מהימן משמע אפילו בלא שבועה ואין זה כמודה מקצת משום דהוה כהילך מאחר שאין לו טענת לפטור הימנה וכן דעת הרא"ש והביא ראייה מהירושלמי דלא חשבינן כה"ג כמודה במקצת ולא כרמב"ם שפסק שהבעל נשבע שבועה דאורייתא אלא היסת בעלמא וכן דעת הראב"ד וכן במגיד משנה כתב כדברי הרא"ש רק שכתב האידנא דנגבי מטלטלים ובאתרא דנהיגי לכתוב כתובתה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון פרעתי כשהוא מודה שלא פרע ואומר אלמנה נשאתיך נשבע שבועת התורה וזה אינו מחוור דלפי דבריו שיכול לומר פרעתי א"כ נאמן במגו ואפי' היסת לא צריך כמו שפי' התוס' וכן פי' הר"ן ועוד אומר אני שאף לטעם הילך לא צריכ' אלא משום האי טעמא לא חשבינן כהודה במקצת לחייבו שבועה דאורייתא דהא שבועה דהודה במקצת לאו מכח כפירה היא באה שהרי כופר הכל פטור אלא מכח הודאה והאי הודאה כמאן דליתא דמי ושוב לא יכול לכפור בה ולא למצא שום טענה בעולם לפטור מת עצמו מאותה מנה בלא שובר או עדים וא"כ חשבינן כאלו אינה טוענת אותה מנה אלא המנה אחרים והוא כופר הכל ונשבע הוסת וכן מורין הדברים בירושלמי ומסיק אפילו ר"ג מודה הכא דהיא אינה נאמנת בלא עדים הינומא דבברי וברי לא אמר ונראה לפי מה דק"ל הלכה כרב נחמן דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דלא אמרינן ברי ושמא אלא היכא דאיכא מיגו כדפיר' בסי' מ"א א"כ אפילו בלא האי טעמא דברי וברי היא לא מהימנת אלא בעדים ואיירי הכא בדליכא כתובה בקנין כגון במקום שאין כותבין או שכותבין ונאבדה והיא כותבת שובר לאותן דסברי שלא יכול לטעון פרעתי אפילו בנאבדה כמו שנפרש בפ' הכותב בעז"ה:
בבלי כתובות, ב.