בבלי כתובות — טו.

טו.בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִיפּוֹרִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְכִדְרַבִּי אַמֵּי. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: וְהוּא שֶׁהָיְתָה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין עוֹבֶרֶת לְשָׁם, וְכִדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: נִבְעֶלֶת בִּקְרוֹנוֹת כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה.● 21
טו.בִּקְרוֹנוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נִבְעֶלֶת בִּשְׁעַת קְרוֹנוֹת, כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. אֲבָל פֵּירַשׁ אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי וּבָעַל — הַוָּלָד שְׁתוּקִי.● 20
טו.כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר זְעֵירִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר, וְאֵין הוֹלְכִין אַחַר רוֹב סִיעָה.● 17
טו.כְּלַפֵּי לְיָיא?! הָנֵי נָיְידִי, וְהָנֵי קְבִיעִי וְקָיְימִי!● 15
טו.אֶלָּא: הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר, וְהוּא דְּאִיכָּא רוֹב סִיעָה בַּהֲדַהּ, וְאֵין הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר גְּרֵידְתָּא, וְלֹא אַחַר רוֹב סִיעָה גְּרֵידְתָּא. מַאי טַעְמָא? גְּזֵרָה רוֹב סִיעָה אַטּוּ רוֹב הָעִיר.● 14
טו.וְרוֹב הָעִיר נָמֵי, אִי דְּקָא אָזְלִי אִינְהוּ לְגַבַּהּ: כֹּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ! לָא צְרִיכָא, דְּקָא אָזְלָא אִיהִי לְגַבַּיְיהוּ, דְּהָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ, וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.● 13
טו.וּמִי בָּעֵינַן תְּרֵי רוּבֵּי? וְהָתַנְיָא: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר. וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.● 13
טו.וְכִי תֵּימָא בְּשֶׁאֵין דַּלְתוֹת מְדִינָה נְעוּלוֹת, דְּקָא אָתֵי לַהּ רוּבָּא מֵעָלְמָא — וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף עַל פִּי שֶׁדַּלְתוֹת מְדִינָה נְעוּלוֹת! מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוּחֲסִין.● 9
טו.גּוּפָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל קָבוּעַ — כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.● 5
טו.מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא הָא? אִילֵּימָא מִתֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר, וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב; הָתָם לְחוּמְרָא!● 4
טו.אֶלָּא מִתִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים וְשֶׁרֶץ אֶחָד בֵּינֵיהֶם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע — סְפֵיקוֹ טָמֵא. הָתָם נָמֵי לְחוּמְרָא!● 4
טו.אֶלָּא מִתִּשְׁעָה שְׁרָצִים וּצְפַרְדֵּעַ אֶחָד בֵּינֵיהֶם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר.● 4
טו.וּמִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָא לַן? אָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לוֹ. וְרַבָּנַן? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לְזוֹרֵק אֶבֶן לְגָו.● 6
טו.הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם — תִּיפּוֹק לִיה דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ. אִי נָמֵי, פַּלְגָא וּפַלְגָא — סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.● 6
טו.לָא צְרִיכָא: דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי אֶחָד בֵּינֵיהֶם, דְּהָוֵה לֵיהּ גּוֹי קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ — כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.● 4
טו.אִיתְּמַר, רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְרַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.● 4
טו.מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: וּלְיוּחֲסִין לָא בָּעֵינַן תְּרֵי רוּבֵּי? וְהָתְנַן:● 5
טו:מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל.● 19
טו:וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוּחֲסִין — לֹא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.● 20
טו:אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִפּוֹרִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.● 15
טו:וּלְרַב חָנָן בַּר רָבָא, דְּאָמַר: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, קַשְׁיָא הָא? מַאן דְּמַתְנֵי הָא, לָא מַתְנֵי הָא.● 17
טו:גּוּפַהּ: מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוּחֲסִין — לֹא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.● 11
טו:וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הוֹלְכִין בְּפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב! אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל — אַרֵישָׁא אִתְּמַר: אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, אָמַר שְׁמוּאֵל: וּלְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל אֵינוֹ כֵּן.● 13
טו:אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לְהַאֲכִילוֹ נְבֵילוֹת.● 10
טו:אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לְהַחְזִיר לוֹ אֲבֵידָה.● 9
טו:מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לִנְזָקִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דִידֵיהּ — לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּיִשְׂרָאֵל אַתְּ וּשְׁקוֹל!● 10
טו:לָא צְרִיכָא: דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידֵיהּ לְתוֹרָא דִידַן, פַּלְגָא מְשַׁלֵּם. וְאִידַּךְ פַּלְגָא — אָמַר לְהוּ: אַיְיתֵי רְאָיָה דְּלָאו יִשְׂרָאֵל אֲנָא, וְאֶתֵּן לְכוֹן.● 8
טו:הֲדַרַן עֲלָךְ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת● 6
טו:הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ — כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף חִילּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.● 12
טו:וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן,● 6
בבלי כתובות ט״ו.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
טו. בקרונות של ציפורי - ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם:
טו. וכדרבי אמי - דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר:
טו. נבעלת בקרונות - משמע על הקרון:
טו. בשעת קרונות - שהשיירות באות לעיר:
טו. כשרה לכהונה - כדקאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דאיכא למימר שמהם היה:
טו. אבל פירש אחד מציפורי - דידעינן ודאי דמן העיר היה אע"פ שציפורי עיר שרובה משיאין לכהונה:
טו. הולד שתוקי - דבחד רובא לא מכשר:
טו. וכי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא ואמרי לה - שלא הוזכר רב דימי כאן אלא זעירי אמר רבי חנינא דבעינן תרי רובי וכדמפרש טעמא:
טו. הולכין אחר רוב העיר - להכשיר:
טו. ואין הולכין אחר רוב סיעה - כגון במקום רחוק מן העיר דבודאי מאנשי הסיעה הוה אין מכשירין אותה ואפילו רובן כשרין:
טו. וקשיא לן כלפי לייא - כנגד איפוא הדבר הזה סובב:
טו. הני ניידי - רוב סיעה ניידי ויש להלך בהן אחר הרוב:
טו. והני - של עיר:
טו. קביעי - ואמרינן לקמן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו אין שם אלא אחד פסולה:
טו. ולא אחר רוב סיעה גרידתא - והכי קאמר אין הולכין אחר רוב סיעה לבדה וכל שכן אחר רוב העיר לבדה:
טו. מ"ט - אחר רוב סיעה לא:
טו. גזרה אטו רוב העיר - דקביעי:
טו. ופרכינן רוב העיר נמי אי עקר הבועל מביתו ואזל לגבה הוה נייד וקי"ל כל דפריש מרובא פריש:
טו. ומשני איכא דקאזלא לגבייהו כו' ולא גרסינן מאי איכא יש שהולכת היא אצלו והוה ליה קבוע הלכך אפילו ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול כרבי יהושע ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי:
טו. ולקח בשר מאחת מהן - במקום קביעות:
טו. ספיקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:
טו. ובנמצא - בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזה פירש:
טו. הלך אחר הרוב - הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעות לקחה וכבר פירשה על ידי אחר וכל דפריש מרובא פריש:
טו. דקאתי לה רובא מעלמא - וכגון שרוב סיעת טבחי ישראל כשרים באו לכאן דאיכא תרי רובי או שרוב טבחי כל המדינה ישראל דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב המדינה דניידי:
טו. אלא מתשעה צפרדעים כו' - תוספתא היא במס' טהרות תשעה צפרדעים מתים ברשות היחיד ושרץ אחד כגון צב שהוא דומה לצפרדע ביניהם ונגע באחד מהן ספיקו טמא:
טו. אלא מתשעה שרצים כו' - אף היא תוספתא במס' טהרות וקתני ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אלמא כמחצה דמי ולקולא דאי לאו כמחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים:
טו. אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו - פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה הכי דריש ליה ר"ש בסנהדרין ואמרינן התם ורבנן היכי דרשי ליה:
טו. אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו - לתוך חבורת בני אדם כנענים וישראלים אבל שני ישראלים עומדין ונתכוין להרוג זה (והרג זה) והתרו בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא:
טו. תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דניקטליה:
טו. ספק נפשות - דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב (במדבר ל״ה:כ״ה):
טו. דהוה ליה כנעני קבוע ביניהם - ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:
טו. הוראת שעה היתה - הך דריב"נ צורך שעה היתה או ראו שם שאר צידי היכר דברים להתיר אבל לדורות תרי רובי בעינן:
טו. מתיב רבי ירמיה כו' - קס"ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב הלכה כרבי יוסי:
רי"ף
טו. (דף מא:) נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של יורשין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה (דף מב.) מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין:
טו. גמ'(דף מג.) בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הנזונת מן האחים מעשה ידיה למי במקום האב קיימי מה אב מעשה ידיה לאב הכא נמי מעשה ידיה לאחים או דילמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא ופשיט רב יוסף מעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתניתין דקתני מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה מציאתה ממאן גביא אלא לאו ה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה איתמר נמי אר"י אמר רב בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מאי טעמיה דרב דכתיב (ויקרא כ״ה:מ״ו) והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכן הלכתא:
טו. (דף מג:) מתני' המארס בתו וגרשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה רבי יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משנשאת אין לאב רשות בה:
טו. גמ'טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי וסתם לן כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה וכן הלכתא דגרסינן פרק הבא על יבמתו (דף סד:) נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרבן
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
טו. דלמא אזלא איהי לגבייהו - פי' לתוך ביתם דאפילו בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פירש בקונטרס שפירש בועל מביתו וא"ת דבנזיר פ"ב (דף יב. ושם) פריך אהא דאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם מקן סתומה ומסיק אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא ה"נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא משמע לגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד:
טו. פרט לזורק אבן לגו - תימה דלר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר דמסקינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) דר"ש סבר כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע דלית ליה דרבי דהא באין מתכוין פטור מממון:
טו. וספק נפשות להקל – תימה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג הא מיחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כשאמרו לו אל תותיר אע"ג דספק הוא וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה:
טו. וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו' - הוה מצי לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזק' דכשרו':
תוספות רי"ד
טו. ומקשי' ומי בעי תרי רובי והתניא ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. ומהדר מעלה עשו ביוחסין:
טו. איתמר אר"ח אמר רב הלכה כר' יוסי פי' דבעי' תרי רובי:
טו. א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא לחומרא כגון ט' חנויות דאמרן. א"נ ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ברה"י ונגע באח' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא. לקולא כגון ט' שרצים וצפרדע א' ביניהן ברה"ר ונגע באח' מהן וא"י באיזה מהן נגע ספיקו טהור אלא כמחצה על מחצה דמי ולקולא. דאי לאו כמחצה על מחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
טו. א"ל הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה. פירש רש"י ז"ל: לעולם רבי יהושע ובתרי רובא מיכשר, והכא איכא תרי רובא כדרב יהודה, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, נראה אי מתניתין רבי יהושע היכי אקשינן בשלהי שמעתין ומי בעינן תרי רובי והא תני וכו', והא חזינן ליה בברייתא בהדיא דלא אזיל רבי יהושע בתר רובה, דאפילו בדרוב כשרין פסול, והתם הוה ליה לאקשויי נמי ולא אזלי בתר רובה והא תניא, אלא טעמא דר' יהושע ביוחסין משום מעלה, וכדאמרינן נמי הכא במסקנא, ורבא נמי הכי אקשיה, רבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. ועוד דאיכא למתמה דהוה לן למימר בגמרא לעולם רבי יהושע.
ופירש הוא גם כן דמעיקרא קא סלקא דעתא דמתניתין בחד רובא היא, כדמשמע מפשטיה, הילכך לא איפשר לאוקמה אלא בטענה איהי והוה קשה לן מני, ופרקינן בקרונה של צפורי הוה מעשה של פלוני, לא שייכא בדרבן גמליאל ורבי יהושע דבתרי רובא הוא דמכשר ליה, ובדלא טענה כפשטה דמתניתין, ולא משום טענתא הוא דמכשרה לה, ולהכי אקשי נמי בעיא תרי רובי אפילו היכא דלא טענה, והא תניא תשע חנויות, וכיון דבתר תרי רובי אזלת זיל נמי בתר חד.
ולדידי קדשיא לי דאכתי לא אנח לן שפיר הא דאקשינן ומי בעיא תרי רובי, דודאי קושיא אליבא דפירוקא דפרקינן הוא דאקשינן לה, ואנן אליבא דכולי עלמא מוקמינן ליה להאי מעשה, וכי אקשינן ומי בעיא תרי רובי, כאלו אמרו ומי בעי בין לרבן גמליאל בין לרבי יהושע, ובודאי לרבי יהושע בחד רובא לא מכשרינן, ואי אליבא דרבן גמליאל ולאשמועינן דמשום מעלת יוחסין עבדינן, ומשום דאכתי לא שמעינן דלרבן גמליאל עבדינן מעלה ביוחסין, הוה ליה לפרושי בהדיא הניחא לרבי יהושע אלא לרבן גמליאל מי בעינן תרי רובי.
ועוד כי אקשינן ומי בעינן תרי רובי לרבי יוחנן בן נורי דהוא מאריה דעובדא מקשינן ומאי קושיא, כיון דרבי יהושע בתר רובא פסיל לה, ר' יוחנן בן נורי דעבד אליבא דכולהו הוא דבעי למעבד, ודילמא ספוקי מספקא ליה אי כרבי יהושע הילכך לא עבד עובדא עד דאיכא תרי רובי. ועוד דלרבן גמליאל ודאי בחד רובא ובדלא טענה לא מכשר, דהא אלמנת עיסה, דרובה דעיסה כשר הוא, דמשום ספק חלל שנטמע במשפחה פסלינן לה לכולה משפחה, אף על גב דרוב כשרין נינהו, ואפילו הכי פסיל רבן גמליאל, ורובא דהתם עדיף דאיכא תרי ספיקי. ורבן גמליאל ודאי בין דאזלה איהי לגביה בין דאזיל איהו לגבה פסיל.
ועוד דתנן (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, דילמא בשותקת הולד שתוקי ופסול אף לקהל משום ספק ממזר ונתין. ואף על גב דאיכא רוב כשרין אצלה ומשום מעלת יוחסין וכדאמרינן התם בגמרא אי זהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין, אלמא אפילו ברוב כשרין כל שלא נבדקה האם הולד שתוקי ופסול לכולי עלמא, ודאבא שאול כרבן גמליאל ועדיפא מינה כדאיתא התם, והוא הדין לאם עצמה כל ששותקת אפילו ברוב כשרין פסולה, דאי משום חזקה דגופא הא לא מפליג רבן גמליאל בין בה ובין בתה, כדאמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, והוא הדין ישד לומר נמי בשמא לית להו בין בה ובין בתה כלום, דהא אלמנת עיסה דאית לה חזקה דגופה ולא מפליג בה רבן גמליאל בין בה ובין בתה, אלא כשם שאי אתה נושא בתו דלית לה חזקה דגופה. ורבי יוסי נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, ורבי יוסי בשיטתיה דרבי יוחנן בן נורי, ושמעינן מינה דלרבי יוחנן בן נורי בשותקת אפילו ברוב כשרין פסיל, ואם כן היכי אקשינן ומי בעינן תרי רובי, דהא לכולהו ודאי בחד רובא ושמא מיפסל פסיל. ולא עוד אלא דאפילו בתרי רובי ודאי משמע דפסיל לרבן גמליאל בדלא טענה, דאיהו קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסיל, וכל שכן בתרי רובא, דהא בדאורייתא ליכא מידי בין חד רובא לתרי רובא, דהכא והכא לקולא דחד רובא כמאה, ומאה רובא כחד, ואילו בספיקי איכא טובא בין חד ספק לתרי ספיקי דהכא לקולא והכא לחומרא. וכיון שכן מאן דלא מכשר בתרי ספיקי כל שכן דלא מכשר בתרי רובי.
והא דתינוק מושלך בדרך דכתב הרב בעל המאור ז"ל דאמר רב להחיותו אבל ליוחסו לא, לאו למימרא דלרבי יהושע ולרבי יוחנן בן נורי דוקא קאמר, אבל לרבן גמליאל אפילו איכא תרי רובי לא מיכשר. ושמואל דאמר לפקח עליו את הגל לא פליג בהא אדרב, ולומר להחיות והוא הדין ליחסו, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולמסקנא נמי הא אוקימנא הא דשמואל ארישא, והכי קאמר, אם רוב גויים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. אבל לענין יוחסין לא אשכחן ליה לשמואל דפליג עליה. ורב חנן בר רבא נמי דאמר הוראת שעה היתה, לאו למימרא דבעלמא לא בעינן תרי רובי, דהא לא אשכחן תנא דמכשר בחד רובא ובדלא טענה, אלא אדרבה הכי קאמר הוראת שעה היתה שהתירה בחד רובא משום היכר צדדי היתר שמצא בה, אבל בעלמא תרי רובי בעינן.
טו. והא דאקשינן ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא. האי לאו קושיא הא דתינוק מושלך קאמר, אלא קשיא הא דקרונות קאמר, כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוה והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של ציפורי הוה מעשה, ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן, וכן פירש רש"י ז"ל, ומסתבר לי דהכי פריך אמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מיכשר, דעל כרחין (אי אפשר לה כר"ג) בדטענה לכשר נבעלתי הוא, דאי בדלא טענה, רוב כשרין מאי מהני, דהא לר"ג לעולם קיל ליה שמא ולא מיכשר ביה כלל, ואי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסיל והשתא הוה ס"ד נמי דלרבי יהושע כי היכי דלא מכשר בחד רובא, לא מכשר נמי בתרי רובי, דחד רובא ותרי רובי כהדדי נינהו. ואהדר ליה בקרונה של ציפורי היה מעשה ובתרי רובי, לעולם כר' יהושע, דרב כרבי יהושע סבירא ליה, וחדית לן רב דכי היכי דאלימי ליה תרי ספיקי דאפילו בשמא מכשר, הכי נמי בתרי רובי ובשמא מכשר דאלימי ליה תרי רובי, ומשום הכי מקשינן ומי בעי תרי רובי, כלומר דעד השתא הוה ס"ד דלר' יהושע לעולם לא מיכשר על ידי רוב אלא בתרי ספיקי, משום דאיכא טובא בין חד ספיקא ובין תרי ספיקי, אבל השתא דאמרת דרבי יהושע בתרי רובא מיכשר, ליכשר אפילו בחד רובא, דהא לא שני לן בחד רובא לתרי רובא ואפילו בדאורייתא, דתניא תשע חנויות וכו'. ומהדר ליה דמכל מקום משום היכר מעלת יוחסין אמרו, דמדינא אפילו בחד רובא כשר, אלא משום מעלת יוחסין פסיל עד דאיכא תרי רובי, והיכר מעלה הוא ביוחסין.
והא דמקשה מרנא נ"ר אם כן לימא בההיא לעולם רבי יהושע, לא קשיא דכיון דמיניה סליק לית ליה לפרושי. ועוד דמסתמא שמעינן לה, דכיון דאקשי אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מיכשר השתא דמוקמת לה בתרי רובי ולא מפרשת בשותקת, על כרחין שמעינן דלא כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע, דלא מכשר בחד רובא ולא מפליג בין טוענת לשותקת.
ואפילו לפי פירושו של רבינו נ"ר, ליקשי הוא גופיה לנפשיה, כיון דעד השתא הוה משמע לן בטוענת, השתא דמוקי לה בשותקת הוה ליה לפרושי בהדיא, אלא מכלל הדברים אתה שומע כן, אף אנו נאמר כן לפירושו של רש"י ז"ל.
ומכלל פירושינו עלה לנו תירוץ למה שהקשינו (יד, ב, ד"ה ויש) לוקמה כרבן גמליאל ובשמא, ואין אנו צריכין לתירוצו של הרב בעל המאור ז"ל, כן נראה לי.
והשתא דאתית להכי קיימא לן בטוענת שמא כרבי יוחנן בן נורי דבעיא תרי רובי, וכדפסק רב בהדיא כותיה, ולא קימא לן בהא כרבן גמליאל דפסיל אפילו בתרי רובי, דלא אפסיקא הלכתא כר"ג אלא בדטענה בין ברוב כשרין בין ברוב פסולין, ולכתחילה דוקא ברוב כשרין כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, ובזה עמדו דברי רש"י ז"ל ופסק רבינו אלפסי ז"ל על בוריו.
טו. הולכין אחרי רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעא בהדיא. פירוש: והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה, אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת, וכן מן הדין ברוב סיעה. אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר, למה יעשה רוב העיר עיקר ורוב סיעה סניפין, ולא היה ליה למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה. ואיפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה, ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידא, להכי נקט רוב העיר, כלומר אין הולכין אחר הרוב סיעה משום רוב העיר, ומיהו כרוב חשיב לן, אף על גב דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדא כשרה.
ריטב"א
טו. א"ל הכי אמר ר' יהודא בקרונה של צפורי היה מעשה וכו' כלומר משום דתרי רבוא אכשרוהו. ונראה שהיא ז"ל סובר דדוקא לר' יהושע מתכשרה בתרי משום הא דמכשיר בעלמא בתרי ספיקא אבל ר"ג כי היכי דלא חשיב ליה תרי ספיקא טפי מחד ספק ה"נ לא עדיף תרי רובא מחד רובא. והקשו בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש לעולם ר"י היא ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל כר"ג וקי"ל כר"י בן נורי כדאיתא לקמן וכי תימא דבטעמא דפליגיני' נינהו א"כ אמאי לא מתוקמי' אפי' כרבן גמליאל ובמה דמודה רבן גמליאל בזה דאיכא תרי רובא לכן פירש דהשתא לכולי עלמא מוקמינן ואפילו לר"ג כל היכי דאיכא תרי רובא לכשרו' כ"ע מודים דמתכשרה אפי' כשאינה טוענת וסוגיין דלא כרבא דפירש לעיל טעמא דר' יהושע משום דאשה בודקת ונשאת דהא הכא באנוסה ל"ש בדיקה אלא הא דרב אתיא כטעמי דרבה דתלי טעמא דר' יהושע בתרי ספיקא וקשיא לי מ"מ הא דרב אתיא פליגו אההיא דרבא תלמידיה ותו לרבא מתניתין כמאן לכך י"ל דרבא נמי מודה לטעמיה דרבה אבל לסניפין נקט טעמא דבדיקה והיינו דמפרש רבה ואמר כי אמר ר"ג לא קשיא היכי דאפשר דטעי רבא בה ואביי היכי דשתיק להו לפום טעמא תקשה ר"ג אלא אמר רבא וכו' דאי אפילו לרבה היינו טעמא דר"נ ור"י וטעמא דאמר רבא סניפין בעלמא הוא ודכוותי' בתלמודא:
טו. פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוק פי' אע"פ שפירש ודאי איהו לגבה דתרי רובא בעינן וכולה סוגיא רהטיא להדיא דאפי' שידעו ודאי דהאיך נבעלה הוה חדא רובא דכשרות לא מכשיר לי' כלל והלא נאמן דמפרש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובא אלא היכא דלא ידעינן אי אזלו אינהו לגבייהו וליכא כלל להאי פרושו. מ"ט גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר ופרכי' ורוב העיר נמי אי דאזלו אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ולא דאזלי רובה אלא דאזלי הבועלים ואפי' חד בלחוד דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום קביעות בתר רובא אזלי' שהרי אין כאן קביעות במקום מציאת הספק וכדאית' בתשעה חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב. ופרקינן ל"צ דאזלי אינהו לגבייהו ובהא הוצרכו לומר דאפי' בהא אין הולכין אחר הרוב העיר משום גזירה מ"מ כי גזרינן ברוב סיעה דאזלינן לגבה לעולם ה"ל גזירה לגזירה וי"ל דכולה חדא גזירה היא דאי שרית להם אם ברוב העיר לבדה ולא מפליג איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה מעתה הוא דאמרינן לעיל דר"י פוסל אפי' ברב כשירים אינו אלא משום גזירה ומשום מעלה עשו ביוחסין כדמפרש בסמוך ומיהו בעי הכא רובא כלומר כל היכי דאיכ' דאכשרוהו מחמת רוב מי בעינן תרי רובא אפי' משום גזירה דקס"ד דמדינא בעינן דהא תשעה חנויות וכו' כלומר והא הכי דלא גזרינן נמצא אטו הלך ואע"ג דהוו דלתות המדינה נעולות דליכ' אלא חד רובא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין וזה הדין דתשעת חנויות כבר פרשנו במסכת חולין וכן בפ"ק דפסחים בס"ד:
טו. גופא אר"ז כל קבוע כמחצה על מחצה דמי פירש"י ז"ל כשהקבוע ניכר לעצמו כההיא דתשעה חנויות וכההוא דתשעה נכרים וישראל אחד ביניהם אבל בדבר המעורב ביניהם כשאינו ניכר ליכא למימר הכי שא"כ אין לך איסור בטל בהיתר וכן קי"ל דמדאוריית' חד בתרי בטל א"ו כדאמרן. והא דאמרינן בפרק התערובות גבי שור הנסקל שנתערב בין השורים באלף כולם ימיתו ופרכינן וניכבשינהו דניידו ואימא כל דפריש מרובא פריש ופרקינן שמא יקח מן הקבוע לאו למימרא שהשור' מעורב נעשה קבוע שהרי אינו אוסר שם מדין קבוע אלא משום דבר שבמנין משום דרובא לא בטיל אלא ה"ק דגזירה פורש אטו שאינו פורש ואע"ג דלעיל לא גזרו נמצא אטו לקח התם לפי שפירש מאיליו אבל הכא דאנן כבשינן להו דכי ניידן בודאי איכ' למיגזר וכן פי' ר' אחא ז"ל.
טו. ואלא מט' שרצים וכו' ספיקו טהור פי' ואלו אזלינן בתר רובא הא ודאי טמא הוא אפילו ברשות הרבים טמא אבל כאן דקבוע הוה כמחצה על מחצה ה"ל ספק טומאה בר"ה שהוא טהור:
טו. ומדאוריית' מנ"ל דאמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו ורבנן כו' פי' משום דרבנן נקטינן לה מהתם מייתינן לראיה אלא דנקטינן כולה כדאיתא בסנהדרין דאיפלגו ר"ש ורבנן במתכוין להרוג את זה והרג את זה שר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן התם דטעמא דר"ש מדכתיב וארב לו עד שיתכוין לו ממש ורבנן דמחייבי דרשינן לזה פרט לזורק אבן לגו ואפי' ט' נכרים ואחד ישראל דה"ל ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל וא"ת לר"ש דין קבוע מנ"ל וי"ל דנפקא ליה מדכתיב וארב לו וקם עליו חד פרט שנתכוין לזה והרג את זה וחד לאשמועינן דין קבוע והיינו דחשבינן ליה מיעוט אחר מיעוט לרבות ולרבנן חד למעוטי נתכוין לנפלים והרג בן קיימא ואחד לזורק אבן לגו:
טו. אתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר"י כלומר הלכה לדורות ורב חנן בר רבא אמר דבהוראת שעה היתה פי' אבל אין הלכה לדורות ופי' רש"י הוראת שעה היתה שהקלו בדבר זה לפי מה שראוי שם הוכחת זה דבריו ז"ל בודאי דהכין היא במסקנה אבל ה"נ משמע לישנא דלדורות דהוראות שעה היתה שהעמידו באותו שעה לפי מה שראוי ולפי מה שפרכינן לקמן לר"ח מההיא דמצא בה תינוקת דאמר רב דליחסו ולא סגי בחד רובא הכי משמע לן הוראות שעה היתה להחמיר:
טו. מתיב ר' ירמיה כו' אשתמיטתיה הא דאמר ר"י אמר רב בקרונות של ציפורי היתה מעשה פי' דהוה בה תרי רובא ומה הוי הלכה כן לדורות אבל בחד רובא פסולה כההיא דתינוק ולר"ח ב"א קשיא דההיא דמצא בה תינוק וקס"ד דהוראות שעה היתה להחמיר בתרי רובא ופרקינן דמתניתן הא דר"ח הוראות שעה היתה לא מתני' ההוא דבקרוני של ציפורי היתה מעשה אלא דס"ל דבלח' בלחוד היה מעשה וה"ק הוראות שעה היתה שהקילו להכשיר בחד רובא אבל לדורות תרי רובא בעינן ואשתכח דר"ח ור"ח וההיא דתינוק כולי מודה דמדינא תרי רובא בעינן ובהא לא פליגו כלל ואיכא דק"ל היכא אפשר דפליגו ר"ח ור"ח במעשה שהיה היאך היה. לכך פירש כר"ח ז"ל מאן דמתני הא דר"ח לא מתני הא דתינוק דאמר רב ליוחסי' לא אלא ק"ל דלרבא פ' ליוחסי' בחד רובא סגי ובתנוקת הוראות שעה היתה להחמיר דאיצטריכו תרי רובא ואין זה הפירוש נכון חדא דמוקי פלוגתא בקי אמוראי בעיקר דינא ועוד האי דתינוק דרב גופיה ולאו דאמרה שום אמורא משמיה וא"כ היאך פליג עליה אלא פירש"י ז"ל הוא עיקר ומעשה דקרונה של ציפורי היה לא היה ידוע לכל כדמוכח שמעתא כולה ואיכא למידק טובא בשמעתין מאי דפרכינן מההיא דתינוק שאני התם דלית ליה חזקה דכשרות משא"כ בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ"ל דקושיא למ"ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברת דר"י א"כ דרב אמר ליוחסין אפי' לפסול אשה שנפסלה בדיעבד ואית לה חזקה דכשרות. אמר ר"י אמר רב לא שנו אלא להחיותו פירש רש"י ז"ל ל"ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו ממש לפרנסו כאחד מעניים כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאי להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל בשבת אסור ואתא שמואל ושרי אפי' לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא למ"ד דברוב אין מפקחין ואפי' מחצה על מחצה וכדאית' במס' יומא על הא ובסמוך דאמר שמואל הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה"ד אי דאיכ' תשעה כותים וישראל אמאי לא הלכו אפי' מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוה לכ"ע דאפי' מחצה על מחצה נמי מפקחין א"ו דהא דאמר להחיות בעינן רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מתוך קופה של צדקה כא' מעניי ישראל כדפירש רש"י ז"ל:
טו. ומי אמר שמואל הכי דליפקח עליו את הגל בעינן רוב ישראל ואפי' מחצה על מחצה והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואוקי' דאפי' תשעה כותים וא' ישראל מפקחין עליו:
טו. אלא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ובפ' בתרא דיומא אוקי לה דשמואל אפי' בחצר אחרת מפקחין ואותבי' אר' יוחנן דאמר באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ופרקינן הא דפריש כולהו והא דפריש מקצתייהו ופירש רש"י ז"ל כולה ולחצר אחרת ונפל שם הגג עליהם מפקחין כיון דכולו פרישו קביעות בחצר ראשונה בדוכתי' קיימא שלא הוחזק ישראל בחצר זו כל דינם בקבוע והקשו בתוס' דהא בהא דשמעתין דמצא בסרטיא תינוק מושלך דקתני דאפי' ברוב כותים מפקחינן משום דהוה ישראל קבוע פריש מקצתייהו חשיבי שהרי אין בסרטיא של תינוק שבעי' ואלה שמקצתם מן העיר לכאן וכיון שהעיר עצמה איכא מיעוט ישראל מפקחינן. ויש שהיו מתרצים דההוא דמס' יומא דחוי' בעלמא היא לא שאני ליה בין פירש כולהו לפירש מקצתייהו ופליגו אדר"י ולית הלכתא כשמואל במקום רבי יוחנן וכן דעת הר"ב ז"ל ואחרים עמו אבל הגאונים ז"ל פסקו כשמואל דסוגי'. דהתם לכן הדין דאיכ' בסוגי' דהתם דאי משום אומדנא דידן דלא אדכרו בתלמוד כלל ואחרים פרשו דהתם הכי פרושו דפי' כולהו ונפל הגל על אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין שכבר נתבטל הקביעו' כשפרשו מן החצר הא' וכשנפל הגג (מהם) דאי הוה ניידי וכל דפריש מרובא פריש אבל פריש מקצתייהו על דעת לחזור נשאר המקצת אחרת בחצר א' עדיין קביעת קיים וכל הפורשים משני ידם דאלו פירש ממקום שהיה מחצה על מחצה ולפיכך מפקחינן והיינו הא דתינוק מושלך משום דפריש מקצתה מפקחין לשמואל בעיר שרובה כותים לכן פי' בתוס' נכון הוא והרמב"ם ז"ל תירץ לפירש"י ז"ל דהכא שכיון שהתינוק זה הנמצא בפלטי' לא ראינו שפירש מן העיר הזה נידון בחצר ראשונה דכיון דאיכא מיעוט ישראל ולא סגי' שלא הוחזק בפלטיא זה היום תינוק מישראל דחשיב ליה קבוע גמור ולפיכך מפקחינן וגם זה נכון:
ר"ןה'פ'–ה'קל"ו (1320–1376)ראשונים
טו. נערה שנתפתתה. והצער. לאביה נמי באנוסה:
טו. בתפושה. לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה אע"ג דבפרק החובל (דף פז:) אמרינן דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא שאני האי צער שבידו לצערה כה"ג דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלה לו בע"כ ומצטערת:
טו. לא הספיקה לעמוד בדין כו'. כיון שלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן [דף מג.] אין אדם מוריש לבניו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:
טו. מת האב. משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:
טו. הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:
טו. ר"ש אומר. אע"פ שעמדה בדין לא הוה ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה וטעמא מפרש בגמרא [דף מב:] דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה כו' לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה:
טו. הרי הן של עצמה דקתני איכא מ"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה עבדא לית לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא זכה עדיין אפ"ה כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי ומש"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעי למיהוי שכבר זכה בהן אב וכי קתני הרי הן אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואי לית לה ה"ק דקנסי דידהו נתרוקנו לעצמה ואנוסה אית לה אבל מפותה לית לה דהא מחלה:
טו. מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה:
טו. אע"פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה:
טו. מת האב הרי הן של אחין. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהא אי מודה מפטר:
טו. ומציאתה. בגמרא פריך ממאן גביא:
טו. גמ'בת הנזונת מן האחין. שכך הוא תנאי כתובה [דף נב:] בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין:
טו. לאו מדידהו קמיתזנא. אלא מתנאי כתובת אמן:
טו. אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו'. דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בה אב אא"כ סמוכה על שולחנו כדאמרינן בשנים אוחזין (דף יב.) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן [דף מט.] האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזוני ולקמן בפרקין [דף מז.] נמי אמרינן זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מיתזנה מנכסי האב:
טו. והתנחלתם אותם. עבדים כנענים:
טו. זכות בתו. זכות שזכתה לו תורה בבתו:
טו. מתני'כתובתה של אב. כתובה שהיא גובה משני אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה אי נמי בשכתב לה ובימי נערות וקטנות קאמר:
טו. כתובתה שלה. דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן ולא אזלינן בתר כתיבה לימא הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תהוי דאב:
טו. הראשונה של אב. מפרשים טעמא בגמרא לפי שברשותיה נכתבה:
טו. גמ'תו לא חזיא לאינסובי. דהוחזקה להיות בעליה מתים ומש"ה לא תנא תרוייהו באלמנות דלא בעיא למנקט דרך פורענות. דאי לא. מן הדין בחדא גוונא ה"ל למיתנינהו. ולא תננהי בגירושין אע"ג דלא מתסרא לשלישי לינשא משום דלא מצינן למידק דסתם לן כרבי אלא מדלא נקיט תרוייהו באלמנות. ואיכא דדייק מדאמרינן לא חזיא לאינסובי ולא אמר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דקטלנית אפילו משלישי אית לה כתובה דמשמיא הוא דקא אנסו לה ולאו משום לתא דידה דאם איתא דמשלישי לית לה משני נמי לית לה דכיון דסתים לן תנא כרבי נמצא מקחו מקח טעות וליתא דודאי משלישי כל שלא הכיר בה אין לה כתובה שהרי הטעתו וכ"ת משני נמי אית לן למימר דלית לה שהרי נמצא מקחו מקח טעות והוי ליה למימר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה ליתא שאע"פ שהוחזקה קטלנית אין הדבר ברור שמחמתה מתו שהרי אפשר שהגיע זמנם למות וכיון שכן משני אית לן למימר דאית לה דדילמא הרי היא ככל הנשים אבל משני ואילך כיון שנולד בה ספק ואתרעאי עד שמחמתו אסרוה חכמים כל שלא הכיר בה היא הטעתו ולית לה כתובה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפ' הבא על יבמתו [דף סה.] גבי מי שנשאת לראשון ולא היה לו בנים לשני ולא היה לו בנים לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה כל שלא הכיר בה ואפילו הכי כתב רב אחא גאון ז"ל דמשני אית לה כתובה ואם תאמר דהא אמרינן לקמן[דף נג.] דכל היכא דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי לית לה כתובה והא נמי הא אסורה לינשא יש לומר דלא ממעטינן מהאי לישנא אלא כל היכא דאגידא ביה ומעכבא משום לתא דידיה אי נמי מתה שא"א לה לינשא כלל אבל כל היכא דלא מעכבא מחמתיה כיון דתפסי בה קדושין ונשואין לכשתנשאי לאחר קרינא ביה וא"ת אי הכי דמשלישי לית לה היכי אמרינן בפרק אע"פ (דף סה.) דרבא פסק לה מזוני לחומה דביתהו דאביי ומדפסק לה מזוני ש"מ דכתובה אית לה והא אביי שלישי הוה אלמא דאפילו משלישי אית לה י"ל דאביי מכיר בה הוה (יבמות דף סד:) אלא דסמך אדרבי יצחק דפסק התם כרשב"ג דאמר דעד תלתא זימני [לא] מחזקא בקטלנית וכיון שלא הטעתו אית לה כתובה ואיכא מאן דאמר דמשני נמי לית לה כתובה ומפרש הכי תו לא חזיא לאינסובי וכיון דלא חזיא לאינסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי [וליכא] ואין זה נכון וכמו שכתבתי למעלה:
מאירי
טו. כל שאנו מצריכים בזו תרי רובי פירושו רוב העיר כשרים ורוב סיעה של בני אדם כשירים הבאה משאר מקומות הא אם רוב הסיעה היא מן העיר עצמה אין זה קרוי אלא חד רובא שהכל בכלל רוב העיר הוא וכל שיש שם תרי רובי לא סוף דבר כשלא נודע לנו מאי זה רוב פירש אלא אף כשנודע לנו שמרוב העיר פירש אע"פ שאין לתלותו אלא בחד רובא מכשירין אותה שמכל מקום בתרי רובי לא גזור וזהו שאמרו הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואף בתרי רבי כל שהיא הולכת אצלם הוה ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי ונמצא שאין מכשירין אלא כתרי רבי ושיפרוש מאחת מהן וגזירה זו מצד שבני העיר קבועין ומזדמן לפעמים שהיא הולכת אצלם וגזרו אף על הפורש אלא אם כן בתרי רבי ולשיטה זו הזהר שלא לגרוס כאן לא צריכא דאזלא איהי לגביהו אלא איכא דאזלא איהי לגביהו הא כל שלא בשעת קרונות או בשעת קרונות אלא שדלתות מדינה נעולות אין כאן אלא חד רובא ואין מכשירין אותה לכתחלה ויש פוסלין בה אף בדיעבד ואין הדברים נראין ולענין עוברה כל שאתה מכשיר בה אתה מכשיר בבתה וכל שאתה פוסל בה אתה פוסל בבתה:
טו. ודין זה שאמרו בקבוע שהוא כמחצה על מחצה וכל הפורש שמן הרוב פורש כך הוא הענין שכל שקבוע ולא פירש הפורש מאליו אע"פ שעקרו אדם משם והנידו ממקום קביעותו אין זה נקרא פורש אלא קבוע הואיל ועל ידינו נעקר ממקום קביעותו וזהו ענין רוב העיר שאע"פ שהאשה אף כשהיא באה אצלו עוקרתו ממקומו אין זה קרוי פורש ומכל מקום כל שהוא ניד כגון סיעה עוברת אף כשהולכת אצלו ועוקרתו ממקומו נקרא פורש הואיל ואף הוא היה נד מעיקרו וזהו היתרון שיש לרוב סיעה על רוב העיר שרוב סיעה אין שם פנים שלא לילך בה אחר הרוב אף בהולכת אצלו:
טו. זה שהוצרכנו לתרי רבי דוקא ליוחסין מתורת מעלה עשו ביוחסין אבל לענין איסורין הולכין אחר הרוב אף ברוב אחד מעתה תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זו ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב ואפילו בדלתות מדינה נעולות שאין להקל מצד רוב סיעה של טבחים כשירים הבאים ממקום אחר וכבר ביארנוה במסכת חולין:
טו. ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואפילו במקום רוב אחד שהוא קבוע שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מעתה תשעה צפרדעים מתים ושרץ אחד מת ביניהם ברשות היחיד טמא אע"פ שרבן צפרדעים שאינו בכלל שמנה שרצים לטומאה וברשות הרבים טהור תשעה שרצים מתים וצפרדע אחד מת ביניהם ברשות הרבים טהור אע"פ שרבן שרצים שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב טומאה הא כל שפירש ונגע בו אף ברשות הרבים טמא שודאי טומאה הוא וברשות היחיד טמא אף בלא פירש:
טו. המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מעתה הזורק אבן לבית שיש בו ישראלים והרג אחד מהן פטור שהרי לא נתכוין לו מעתה אינך צריך להעמידה בשיש גוי אחד ביניהם ומצד שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי שהרי אף בכלם ישראלים כן וסוגיא זו אינה אלא לדעת האומר שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב:
פסקי תוספות
 דברים שבצנעה אסור אפילו בשבת בימי אבלו. ד"ה אבל דברים:
שלטי הגיבורים
טו. ואם נישאת לשלישי כתב הרא"ש שכופין אותו להוציא דחמירא סכנה מאיסורא וכמו שב"ד חייבין להפריש האדם מאיסור כך חייבים למונעו שלא יפשע בעצמו ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אבל משני יש לה כתובה אע"פ שלא הכיר בה ואיש שמתו לו שתי נשים א"צ למנוע מלישא שלישית עיין בתשובות ספר תרומת הדשן:
כתב הרא"ש ולא ניחא ליה לתנא לאשתעויי בקלקולא דאשה שאסורה להנשא וי"מ דלהכי לא תנא נתארמלה תרי זימני מפני שאין לה כתובה מן השני דאגלאי מלתא למפרע דקטלנית היא וליתא להאי פירושא דודאי מן השני יש לה כתובה אע"ג דאגלאי מלתא למפרע דקטלנית היא דכי האי גוונא אמרי' בפרק הבא על יבמתו נישאת לראשון ולא היו לו בנים וכו' לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת תצא בלא כתובה ומשמע הא משני היה לה כתובה ועוד מדקאמר התם נישאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי אלמא תרי קמאי נתנו לה כתובה אלמא אע"ג דסבר הך תנא כרבי דבתרי זמני הוי חזקה מדקאמר לשלישי לא תינשא אפ"ה יש לה כתובה מן השני וטעמא כדפרישית התם משום דלענין ממון לא סמכינן אחזקה דתרי זמני עד דאתחזק בתלתא כדאשכחן בשור המועד דלכ"ע לא אתחזק עד תלתא זמני הלכך מן השני יש לה כתובה ומן השלישי אם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ויראה שכופין אותו להוציא דסמירא סכנתא מאיסורא וכמו שמחוייבין ב"ד להפריש אדם מן העבירה כך מחוייבין להפרישו שלא יפשע בנפשו וסתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה וכן הלכתא כדאמר בפ' הבא על יבמתו נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג:
חכמת שלמה
טו. גמ'לא דקאזלא איהי לגבייהו כו' נמחק. ונ"ב גירסת רש"י איכא דקאזלא לגבייהו:
טו. שם אלא מט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזו מהן נגע ברה"י ספיקו טמא כו' כצ"ל:
טו. רש"י בד"ה כשרה לכהונה כו' סיעה של בני אדם כשרים כו' כצ"ל:
טו. בד"ה הולד שתוקי כו' מכשר וכי כו' רבי חנינא הס"ד והד"א:
טו. בד"ה ומשני איכא דקאזלא לגבייהו ול"ג מאי רוב העיר כו' כצ"ל והס"ד ונ"ב נ"ל:
טו. תוס' בד"ה כמאן כו' דדוקא דיעבד פסק שמואל כרבן גמליאל כו'. נ"ב פי' דמהני אפילו רוב פסולין ולכתחלה בעינן רוב כשרים היינו שני רובין ואע"ג דמסוגיא דארוס דלעיל משמע דלא בעינן לכתחלה אלא רוב כשרים לחוד ולאפוקי רוב פסולין רב חייא בר אשי דפסיק כר' יוסי פליג אהך סוגיא וק"ל:
טו. בד"ה דלמא כו' מקן סתומה כו'. נ"ב פי' שפרחה גוזל אחת מהן לאויר העולם יקח זוג לשני הנשאר לאפוקי קן המפורש שקרא להן שמות אחת חטאת ואחת עולה ופרח אחת ולא ידעינן איזו פרח אין לו תקנה כו' ודייק הא שאר קינין דעלמא יש להן תקנה ומותרין וליחוש אכל חד שמא הוא הגוזל שפרח כו':
טו. בד"ה וספק כו' בהכה את זה וחזר כו'. נ"ב פי' ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון והכה את שניהן:
שיטה מקובצת
טו. פירש אחד ובעל הולד שתוקי. פי' אעפ"י שפירש ודאי ואזל איהו לגבה דתרי רובי בעי' לכולא סוגיא ריהטא להדיא דהא אפילו שידעו ודאי היכא דנבעלה הויא חד רובא דכשרות לא מכשרינן לה כלל ודלא כמאן דפירש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובי אלא היכא דלא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו וליתיה להאי פירושא כלל. הריטב"א ז"ל. וכן פירש"י ז"ל וכן עיקר תדע דהא מתניתין ודאי כדפריש איהו לגבה מיירי דהא נאנסה כשירדה למלאות מים מן העין ובאותו מקום בודאי פריש איהו לגבה ואפ"ה בעינן תרי רובי:
טו. כי הא דכי אתא רב דימי כו'. הולכין אחר רוב העיר כו' כלפי לייא כו'. משמע לכאורה דקשיא ליה לתלמודא עליה דמאן דקאמר כי הא דכי אתא רב דימי כו' כלפי לייא כלומר איפכא מסתברא ותימה דמשמע דאילו הוה תני איפכא הולכין אחר רוב סיעה ואין הולכין אחר רוב העיר הוה ניחא וליתא דהא ודאי לעולם קשיא דהא מוקמינן למתני' דוקא בדאיכא תרי רובי ואפי' רוב סיעה גרידתא לא מהניא וכדתנן אם רוב העיר כו' ומוקמינן לה בקרונות של צפורי ואנן בעינן לאסתיועי מהא וכדקאמר כי הא דכי אתא כו' לכך נראה דהנכון כמו שפרש"י ז"ל דמאן דקאמר כי הא דכי אתא רב דימי כו' הוא ניהו דקאמר כלפי לייא כו' כדי להביא ראייתו דבעינן תרי רובי והוה ליה כאילו קאמר והוינן בה כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד וזהו שכתב רש"י ז"ל וקשיא לן כלפי לייא כו'. ודע שרש"י ז"ל בפ"ק דפסחים פי' כלפי לייא שתי מלות כלפי היכן נוטה דבר זה הא איפכא מסתברא כותי שכבשתו כו' לייא היכן וחבירו בברכות בפ' הרואה חצבי לנהרא כגני לייא חרסים שבורים להיכן הם הולכים ע"כ. והכא לא כתב רש"י איפכא מסתברא משום דמשתמע דקשיא ליה דכיון דניידי ע"כ יש לך לומר דניזיל בתר רובא ואם כן תימא מה תירץ במאי דקאמר אלא הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה כו' ודוחק לומר דעיקר תירוצו היינו מאי דקא מסיים ואזיל גזרה רוב סיעה כו' דהא קושיא חדשה הויא מאי דבעי מ"ט לכך נראה דהכי פריך דהא ודאי אין לחלק בינייהו כלל ואם באת לחלק איפה הדבר הזה סובב עד שנחלק הכין דאדרבה החילוק הוא להיפך ובעל הערוך בערך כלפי גריס כלפי אליה ופי' דברים מהופכין הם כמו שהאליה מהופכת מן הראש כי המהלך בסדר ראשו לפנים והמהופך הולך וגבו לפנים. ודע דלשיטת רש"י לא מייתי הך דזעירי וכולה הך שקלא וטריא אלא לפרושי טעמא מ"ש תרי רובי מחד רובא וכמ"ש רש"י לעיל ולקמן מפרש טעמא ואזיל מאי שנא תרי רובי מחד רובא כנ"ל:
טו. הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה. פי' והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת וכן הדין ברוב סיעה אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר [למה יעשה רוב העיר] עיקר ורוב סיעה סניפין דלא ה"ל למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה ואפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידתא להכי נקט רוב העיר כלומר אין הולכין אחר רוב סיעה משום רוב העיר ומיהו כרוב חשיב לן אף ע"ג דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדה כשרה. הרשב"א ז"ל. ורש"י כ' ולא אחר רוב סיעה גרידתא. וה"ק אין הולכין אחר רוב סיעה וכ"ש אחר רוב העיר לבדה. משמע דהכי בעי לפרושי דמסיפא ידעינן פירושא דרישא דה"ק הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואין הולכין אפילו אחר רוב סיעה ולגבי הכשרא נקט רוב העיר לאשמועינן דאפילו רוב העיר חשיב רוב ומקרי תרי רובי בהדיה ולגבי פסולא נקט רוב סיעה דאפילו רוב סיעה לבדה לא חשיב וטעמא דקביעי וניידי קא מרמז לן בהאי לישנא כנ"ל:
טו. מ"ט כו'. אין לפרש דקא בעי נמי עלה דרוב העיר נמי משום דעד השתא אכתי לא ידעינן טעמא דקבוע דא"כ ה"ל לשנויי נמי כדר' זירא כו' אלא הנכון כמו שפירש"י ז"ל דקא בעי מ"ט. אחר רוב סיעה לא. דטעמא דרוב העיר הוה ניחא ליה משום דקביעי וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומשני גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ואם תאמר אם כן מאי פריך ורוב העיר נמי כו' והא איהו מעיקרא לא בעי מ"ט עלה דרוב העיר משום דניחא ליה וכדפרישנא ובשלמא לאידך פירושא ניחא דמעיקרא בעי מ"ט עלה דרוב העיר ורוב סיעה וכי משני ליה רוב סיעה הדר פריך עלה דרוב העיר גופא אבל לפירושנו דלא בעי מ"ט אלא עלה דרוב סיעה משום דרוב העיר ניחא ליה דאין הולכין אחר רובה משום דאיכא דקא אזלה איהי לגבייהו אם כן מאי פריך תו ואין לפרש דהכי פריך ורוב העיר נמי כו' פירוש היכי גזרינן אטו רוב העיר כיון דרוב העיר גופא זימנין דנייד כגון דאזלי אינהו לגבה דא"כ לא משני מידי וי"ל דאה"נ דמעיקרא לא בעי מ"ט אלא עלה דרוב סיעה דרוב העיר ניחא ליה וכדכתיבנא והא דפריך ורוב העיר נמי כו' היינו מקשן אחר ואנן הוא דפרכינן ליה והכי פרכינן דהיכא דידעינן בודאי דעקר הבועל מביתו ואזל לגבה משתרי דכל דפרי' מרובא פריש ואילו אנן מתני' דנאנסה בשירדה למלאת מים מן העין דבודאי אזלי אינהו לגבה מוקמינן לה דוקא בתרי רובי ואפשר דמעיקרא דבעי מ"ט עלה דזעירי גופא הוא דבעי והא דפריך הכא ורוב העיר נמי לאו לזעירי פריך דדילמא זעירי מיירי בדלא ידעינן אי אזלי אינהו לגבה או איהי אזלה לגבייהו אלא למאי דאוקימנא מתניתין הוא דפרכינן וכדכתיבנא ומיהו שינויא לכ"ע בעי לשנויי הכין דמשום דאיכא דאזלה לגבייהו להכי בעי תרי רובי. ובספרים ישנים קלף מצאתי נוסחי אחריני ויש ספרים דגרסי מאי איכא דאזלה איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע ואמר רבי זירא כל קבוע כו' ואפשר לפרש דכי קאמר מאי איכא כו' היינו סיום פירכיה דפריך מעיקרא ורוב העיר נמי כו' וה"פ ורוב העיר נמי כו' דהיכי גזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר והא רוב העיר גופא אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי איכא דאזלה איהי לגבייהו בתמיה אטו מש"ה נגזור אפילו רוב סיעה משום לתא דהיאך ומשני דהוה ליה קבוע פי' דפסול היושב בעיר אע"ג דאינו אלא מיעוט מ"מ קבוע מיקרי ואמר רבי זירא כל קבוע כו'. א"נ יש לפרש דלאו פירכא ושינויא איכא הכא אלא תלמודא בעי לברורי משום מאי בעינן תרי רובי ומעיקרא קאמר דברוב סיעה הוה סגי לולא רוב העיר ורוב נמי הוה סגי היכא דקא אזלי אינהו לגבה לולא משום היכא דאזלא איהי לגבייהו ובקצת ספרים מסיימי בה הכי ואמר רבי זירא וכו' ותפשוט מינה דברוב אחד פסול כרבי יהושע ובתרי רובי אכשרא עד כאן. אלמא דתלמודא בעי לברורי ולמפשט מזעירי דבעי תרי רובי אע"ג דידעינן בודאי דאזלי אינהו לגבה וכדאוקמא מתני' ואין כאן פירכא ושינויא כלל. עוד יש ספרים דגרסי ורוב העיר נמי כו' לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו דהוה ליה כו' ולא נהירא והנכון כגירסת רש"י ז"ל דלא גריס מאי איכא ולא גריס נמי לא צריכא כו' אלא ה"ג ורוב העיר נמי כו' איכא דאזלא לגבייהו כו' עיין בפירושיו ז"ל ופרכינן ורוב העיר נמי אי דאזלי איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש פי' דלאו דאזלי כוליה רובא אלא דאזלי הבועלים ואפילו חד בלחוד דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום הקביעות בתר רובא אזלינן שהרי אין כאן קביעות במקום מציאות הספק וכדאיתא בט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ופרקינן לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו כלומר דלא צריכא למימר גזרה אטו רוב העיר אלא משום היכא דאזלה איהי לגבייהו ובהא הוצרכנו לומר דאפי' בהא אין הולכין אחר רוב העיר משום גזרה וק"ל מ"מ כי גזרינן ברוב סיעה דאזלי אינהו לגבה לעולם ה"ל גזרה לגזרה וי"ל דכולה חדא גזרה היא דאי שרית להא אתית למשרי ברוב העיר לבדו ולא מפלגי בין דאזלה איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה מעתה הא דאמרינן לעיל דר' יהושע פוסל אפילו ברוב כשרין אינו אלא משום גזרה ומשום מעלה שעשו ביוחסין כדמפרש בסמוך ע"כ:
 וכתב הרא"ה ז"ל גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו. איכא מאן דס"ל דגזרה הוא מספיקא דחיישינן דילמא לא הוה הכי דאזלה אינהו לגבה אלא דאזלה איהי לגבייהו אבל היכא דקים לן ודאי דהכי הוא דאזלי אינהו לגבה כשר וקשיא א"כ מאי האי דמקשינן מדאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב דהתם ליכא לספוקי עלה אבל הכא חיישינן דילמא אזלה איהי לגבייהו כדפרישנא ומפרשי דבנמצא נמי איכא למיחש דהא קי"ל דלקח אסור וכיון דכן נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל ולא חיישינן הכא נמי לא ניחוש דילמא אזלא היא לגבייהו. וזו סברא משובשת דודאי ברוב סיעה אפילו ידעו ודאי שנבעלה מהם פסול דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה הכי קאמרינן בדידעינן כדקאמרן אין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא ותו דכיון דבעינן רוב סיעה ודאי במקום סיעה בעינן דנבעלה ובמקום סיעה כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קביע וכיון דכן אפילו לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר דאפי' היה בועל מבני העיר כל דפריש מרובא פריש ואפילו אזלא איהי לגבייהו דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלא איהי לגבייהו ויש אומרים דודאי ברוב סיעה הוא דגזרינן ופסלינן אפילו בידוע שנבעלת מהם אטו רוב העיר ומיהו רוב העיר גופא היכא דאזלי אינהו לגבה כשר וליתא דאם רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר רוב סיעה דכל עיקר לא מתסרא אלא אטו רוב העיר לא כל שכן. ותו דמאי דפרכינן מדאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב מאי דפרישי' דקושיין משום דהתם לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל ליתא דא"כ קשיא היא גופא מאי טעמא לא חישיינן לה דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין וספיקא דאורייתא לחומרא אלא ודאי הא ליתא דאפי' נפל מן הלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובא פריש ואפילו ברואין שנפל מיד לוקח הוא דמתיליד לן ספיקא ועל שעה זו נדון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואם תאמר ואם נפל מיד לוקח ניחוש שמא לא ידע מאיזה מהן לקח י"ל דהא לא שכיח ולא חיישינן לה מסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין אלא הנכון דכי פסלינן ברוב סיעה אפילו בידוע שנבעלה מהן וכן ברוב העיר אפילו היכא דקים לן דאזלי אינהו לגבה פסלינן גזרה משום דאיכא דאזלה איהי לגבייהו והיינו דפרכינן מהא דאסרינן בלוקח ושרינן בנמצא ולא גזרינן נמצא אטו לוקח ואמרינן דמעלה עשו ביוחסין וזה נכון וברור ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והכין דייקנא לה מלשון רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם כו' אבל בחד רובא לא מכשרינן ולאו משום דס"ל כרבי יהושע דפסיל דע"כ לא פליגי ר"ג ור"א עליה דרבי יהושע אלא היכא דאמרה ברי לי דלכשר נבעלתי אבל היכא דאיהי נמי לא ידעה בעינן תרי רובי ולא תימא דוקא היכא דאזלה איהי לגבייהו ופירש אחד מהם ובעל הוא דבעינן תרי רובי משום דה"ל קבוע אלא אפילו אזלי אינהו לגבה כלומר שפירש הבועל מביתו ומקביעותו ובא אצלה ובעל בעינן תרי רובי ואף על גב דבעלמא בשאר איסורי בחד רובא סגיא לדברי הכל דכל דפריש מרובא פריש הכא גבי יוחסין בעינן תרי רובי וקי"ל כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כותיה ע"כ:
טו. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל לא צריכא דאזלה איהי לגבייהו דכל קבוע פי' ומשום רוב העיר דאזלה איהי לגבייהו גזרי רוב העיר דאזלי לגבה וגזרי נמי רוב סיעה ובעינן תרי רובי דאזלי אינהו לגבה וק"ל אמאי לא אמרינן ברוב סיעה גופא דגזרו רוב סיעה דאזלי אינהו גבה אטו רוב סיעה דאזלה איהי לגבייהו ויש לומר דברוב סיעה לא שייך אזלה איהי לגבייהו שהרי בשוק תנן כו'. וכי אמרינן דאזלא איהי לגבייהו הוי קבוע פירוש שהולכת אצלם בביתם וכן פרש"י ז"ל והא לא שייך אלא בעיר אבל אי אזלה איהי לגבייהו בתוך העיר נמי חוץ לביתם אין זה קבוע דהא בתנוק מושלך אזלינן בתר רובא ולא הוי כקבוע וכן בבשר הנמצא. וק"ל הא דגרסינן פ"ב [יא ב'] דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ומקשינן עלה מקן סתומה שפרחה כו' ומשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לן איסורא דניידא וכ"ת הכא נמי אשכח בשוק וקדיש התם הדרא לניחותא והכא אמרינן דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ויש לומר דהכא כשפירשו מביתם ובעלו בשוק אסרוה וכשחוזרין לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאחר כך אין האיסור תלוי בהם אבל אשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה ומשום הכי משני ליה הדרא לניחותא והוי קבוע והא דהוה מקשינן אימור בשוקא אשכח וקדיש אע"פ שהאיסור בקרובותיה הוה לא אמרינן אימר קרובות היו בשוק כשקדש דכיון שהיא אוסרתו בקרובות כשהיא ניידא הוי כאילו הקרובות ניידי כיון שהכל תלוי בה והקשו התוספות הא דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין להוי ההוא רוב מחצה על מחצה שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ולאו קושיא היא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ היה בקי אבל הכא מי איכא למיתי ליה בתורת טעמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא אם כן היה כשר ע"כ:
טו. וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש משמע הכא דאדם הפורש מתוך קביעותו שייך ביה למימר כל דפריש מרובא פריש וקשה מהא דאמרינן בנזיר פ"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעיר ופריך מקן סתומה שפרחה כו'. ומשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכ"ת הכא נמי אימור בשוק אשכח וקדיש הדרא לניחותא אלמא משמע דלא שייך לומר באדם כל דפריש מרובא פריש כיון דהדרא לניחותא וי"ל דלא קשה דפשיטא דכל דבר האוסר הוא ואינו קבוע כי הך דשמעתין דאזלין אינהו לגבה אנן סהדי דבשעה שאוסרה לא חזי לקיבעיה אבל התם בשעה שהוא רוצה לבא על כל אשה ואשה המקודשת אוסרתה שמא היא אחותה או אמה ובאותה שעה שמא קבועה היא ואוסרת כל הנשאר. ע"כ:
טו. ומי בעינן תרי רובי כו'. הא כתיבנא לעיל הא דפריש הרשב"א ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ובקוצר יש לפרש דהכי פריך בשלמא למאי דהוה סברינן עד השתא דאין חילוק בין חד רובא לתרי רובי דר' יהושע פוסל לעולם משום מעלה עשו ביוחסין ומתני' הוה מוקמינן לה כר"ג דמשום דלא טענה בעינן רוב העיר ובהכי סגי אבל השתא דאמרינן דכי פסל רבי יהושע בחד רובא היינו משום גזרה אלמא דמדינא מיירי רבי יהושע משום גזרה ולא משום מעלה מעתה תקשי מתשע חנויות כו' דלא גזרינן נמצא אטו לוקח ומשני דהך גזרה גופא דקאמרינן היינו משום מעלה:
טו. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ומי בעינן תרי רובי כלומר כל היכא דאיכא לאכשורה מחמת רוב מי בעינן תרי רובי כלומר ואפילו משום גזרה דקס"ד דמדינא בעינן הכי והתניא תשע חנויות כו'. כלומר והא הכא דלא גזרינן נמצא אטו לוקח ואף על גב דהוי דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין והא דט' חנויות כבר פירשנו במסכת חולין וגם בפרק קמא דפסחים בס"ד. ע"כ:
טו. ובנמצא הלך אחר הרוב. ואף ע"פ שממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו אפ"ה שרינן דמכל מקום כשנולד למוצא ספק בחתיכה זו כדפריש נולד לו ואם תאמר הכא דליכא למגזר כדלעיל סגי ליה בחד רובא י"ל הכא נמי איכא למגזר נמצא אטו לוקח. שיטה ישנה:
טו. מנא ליה לרבי זירא הא וכו'. ואיכא למידק דלקמן בעי נמי ומדאורייתא מנא לן ומשני לה שפיר בין לקולא בין לחומרא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וכיון שכן למה לן תו למימר דלגמריה ממשנה או מברייתא אף ע"ג דלא שמעה משום משנה או ברייתא כיון דאיתא הכין באורייתא סגי ולא ה"ל למבעי אלא מנלן מדאורייתא דהא מצינו בכמה דינין מחודשין שהשמיענו האמוראים מכח הפסוק ולא מצינו להם רמז בדברי התנאים וי"ל דאה"נ מיהו האמוראים מפרשים בהדיא בדבריהם מהי קרא מייתי להו והכא נמי הוה ליה למימר שנאמר כו' אלא משמע דר' זירא הוציא זה הדין משום משנה ולהכי לא אצטריך לאתויי קרא ולהכי בעי מנא ליה לר' זירא כו' ושוב בעי עלה דמתניתין גופא ומדאורייתא מנלן כו':
טו. אילימא מתשע חנויות כו'. התם לחומרא. פי' מדינא הוה לן למיזל בתר רובא לעולם ואפילו בלוקח אלא דחכמים החמירו משום דהאיסור קבוע וידוע בדוכתיה חנות המוכרת בשר נבלה להכי חשיב ליה כמחצה על מחצה ומעיקרא הוה בעינן למפשט מהך מתני' משום דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב דאי טעמו דספקו אסור משום חומרא וכדכתיבנא למה לי למתני תו ובנמצא הלך אחר הרוב פשיטא ודאי דדוקא בלוקח הוא דאסרינן משום חומרא אבל בנמצא הדרינן לדינא דרובא אלא דמשמע דמדינא קאמר דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומשני התם לחומרא ואשמועינן דבלוקח החמירו ולא בנמצא אף על גב דאיכא למימר דסוף סוף ממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:
טו. אלא מתשעה צפרדעים כו'. כתב רש"י ז"ל משנה היא במס' טהרות תשעה צפרדעים כו' ובמשניות שלנו לא מצינו משנה זו כלל אלא תוספתא היא והביאה הרב רבינו שמשון ז"ל בפ"ה ממסכת טהרות וקשה דבתוספתא מעיקרא תנינן תשעה שרצים כו' ושוב תנינן תשעה צפרדעים כו' והכא מייתי לסיפא מקמי רישא ועוד דלא מייתי תלמודא לישנא דתוספתא דבתוספתא הכי מתניא ט' שרצים וצפרדע אחד בר"ה ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור פירש אחד מהם לרה"י ספקו טמא לרשות הרבים ספקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב. ט' צפרדעים ושרץ א' ברה"י ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא פירש א' מהן לרה"י ספקו טמא לרה"ר ספקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב. ונראה דלכך כתב רש"י משנה היא במסכת טהרות משום דתנן במסכת טהרות פרק ד' ספק החולין זו טהרת פרישות וכתב הרא"ש טהרת פרישות לא נתברר ויש מפרשים כגון תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברשות היחיד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם פירש אחד מהם ונגע בו הולכין אחר הרוב. ואפשר דרש"י ז"ל מפרש משנה זו הכין ולכן כתב ז"ל הכא משנה היא ומיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם לא פירש כן ומה שכתב רש"י ז"ל גבי ההיא דתשעה שרצים גם היא משנה במסכת טהרות וכו' אפשר דקא מפרש ז"ל מאי דתנן נמי התם ספק שרצים כשעת מציאתן דהיינו פירושו כגון תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם דכשעת מציאתן פירוש במקום קביעותם ברשות הרבים ספיקן טהור אבל אם פירש אחד מהם ונגע בו הולכין אחר הרוב. ומה שכתב רש"י ז"ל וקתני ברשות היחיד ספקו טמא בר"ה ספקו טהור לאו היינו דקתני הכי בהדיא בהך מתניתין גופא אלא דהכין תנן בכמה דוכתי ספק טומאה ברה"י טמא בר"ה טהור. ובשעת מציאתן מקרי ספק ולאחר שפירשו לא מקרי ספק אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים וכמו שפירש"י ז"ל. וההיא מתני' קאי לפרושי מאי דתנן בהך פירקא לעיל מיניה אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים וכו' ספק רה"ר ספק דברי סופרים ספק החולין ספק שרצים וכו' וקא פריש איזהו ספק החולין דספקו טהור זו טהרת פרישות דכשפירש הוא טהור ולא במקום קביעתו דהיינו כגון תשעה צפרדעים וכדכתיבנא ואיזהו ספק שרצים דטהור כגון בשעת מציאתן עד שלא פירשו וכגון תשעה שרצים וכדכתיבנא. ואם תאמר אם כן היינו ספק ר"ה דתנן נמי במתני' וי"ל דמעיקרא תני ספק טומאה ברה"ר דקי"ל בכוליה תלמודא דטהור ושוב תני דין קבוע דהויא כמחצה על מחצה דברה"ר טהור כנ"ל ליישב פרש"י ז"ל. ומיהו הר"ש לא פירש כן ההיא דספק שרצים כשעת מציאתן ואיברא דלשון כשעת בכ"ף לא ניחא שפיר ואפשר דרש"י ז"ל גריס בשעת בבי"ת אבל קשה דבתוספתא תניא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זה ספק הנשרפים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ואפשר דספק הנזרקין היינו כגון תשעה שרצים מושלכין וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהם וכדפרישנא. כנ"ל ליישב פי' רש"י ז"ל מאיר עיני ישראל בבקיאותו ובישרותו:
טו. תשעה צפרדעים וכו'. ואי קשיא הא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מנופלין שם אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה אלמא לא חשבינן לשרצים וצפרדעים בקבועין אלא בתר רובא אזלינן. י"ל הכא הוא אצלם ונוגע בהם אבל התם הם באו אל העיסה וטמאוה ואין העיסה מקום קביעותם הלכך כדפריש דמי. שיטה ישנה:
טו. התם נמי לחומרא. ואם תאמר דהתם הוי לקולא דשורפין עליו טהרות י"ל דהכי פירושא התם נמי הוי עיקרו חומרא אבל היכא דעיקרו קולא מנין. ממרנא ורבנא הר"ר דוד ן' אבי זמרה זלה"ה. ואנו לא כתבינן לעיל דכי משני התם לחומרא פירושו דמדינא בתר רובא אזלינן אלא דחכמים החמירו ומעתה קשיא היכי מצינן למימר דהחמירו לשרוף טהרות אלא ודאי ה"ק התם נמי לחומרא ולאו טמא ממש ושורפין אלא תולין מדין חומרא ומעתה נסתלקה קושיית מרנא זלה"ה ולהכי אע"ג דהביא הכא ההיא דחנויות חזר והביא ההיא דצפרדעים משום דטמא משמע טומאה גמורה לשרוף עליה טהרות וכיון דמדינא מטמאין שמעינן בין לקולא בין לחומרא ומשני דאין טומאתן אלא מחומרא בעלמא ותולין ואין שורפין כנ"ל:
טו. אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו וכו'. פי' וארב לו קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו וגו' וארב לו למה לי לומר לך עד שיתכוון לו ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי ר' ינאי וכו' ואיכא למידק למה ליה לאתויי הא דר"ש הכא לא ה"ל לאתויי אלא הא דר' ינאי. וי"ל דבמאי דכתב רש"י ז"ל שם בפ' הנשרפין מתרצא שפיר שכתב רש"י ז"ל וז"ל לא צריכא דאיכא ישראל וכו' ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה וכו' והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה מהאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן ליה כרובא אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא ה"ל ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ע"כ. הלכך מייתי הא דר"ש כדי לאשמועינן דפליג רבנן עליה ומעתה מייתי שפיר מינה קבוע כמחצה וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל ומיהו אכתי קשה דלמה ליה לתלמודא למימר הכא ורבנן לא ה"ל למימר אלא אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו ודבי ר' ינאי תנא פרט לזורק אבן וכו' ותירץ רש"י ז"ל דמשום דבסנהדרין הכי איתא מייתי לה נמי הכא. ואין לפרש דמאי דאמרינן עד שיתכוון לו לרבנן נמי מצינן למדרש ליה הכי דבעינן שיכוון לישראל דהכי כתיב וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' וה"ק וארב לו לרעהו לאפוקי אחר דהא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן ליה הכין לר"ש בפרק הנשרפין והיינו פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה. כנ"ל:
טו. וז"ל הרשב"א ומדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוון לו ורבנן וכו'. פי' משום דרבנן נקטי לה התם ומהתם מייתי לראיה אלא דנקטי לה כולה כדאיתא בסנהדרין דאיפליגו ר"ש ורבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן התם דטעמא דר"ש מדכתיב וארב לו עד שיתכוון לו ממש ורבנן דמחייבי דרשי לה פרט לזורק אבן לגאו ואפי' היכא דה"ל ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל הלכך נקטינן לישנא דהתם. ע"כ:
טו. פרט לזורק אבן לגאו. לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק ואמר על מנת כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה אחד מהם ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה עד שיוודע את מי הרג אם ישראל הוא ואם לאו ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור ואפילו פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג וליקטליה אצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו' וה"ל ספק נפשות וספק נפשות להקל והיכא דאמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהכא נפקא לן ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל דמצי למימר לכותי קא מכוונא לישראל לא קא מכוונא ולאו מילתא היא מכמה אנפי חדא דאפילו ר"ש לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון דהא אתרו ביה אל תהרגו שישראל הוא ותהרג עליו וקביל עליה התראה תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני. ותו דאי משום כוונה מה לי ישראל וכותי אפילו ישראל ובהמה נמי ותו מאי איריא משום דהוי כותי קבוע אפילו כי לא הוי כותי קבוע נמי והא דמתמהינן תיפוק לי דרובא כותים נינהו איכא למימר דלכותי איכוון לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא נהי דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש אבל לענין כוונה כה"ג לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון. הרמ"ה בפירושיו לסנהדרין. ורש"י ז"ל במסכת ב"ק פרק ארבעה וחמשה פירש דאית דמפרשי דמייתי הרמ"ה ז"ל וז"ל פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורת אנשים ויש שם כותים וישראל ואיכא למימר לכותים נתכוון. תיפוק ליה דרובא כותים נינהו. ולא אצטריך קרא למפטריה. וא"נ חמשה כותים וחמשה ישראלים לא אצטריך קרא למפטר דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תשעה ישראל. דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוון אף על גב דדילמא לאו להאי איכוון נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב קמ"ל קרא דהואיל וה"ל כותי קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקי"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן. ע"כ. וכיוצא בזה פי' בפרק הנשרפין ע"ש. ומיהו בשמועתנו סתם דבריו ויש לפרש דה"ק פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורת בני אדם שיש כותים וישראלים ונתכוון להרוג איזה שיזדמן ואפילו ישראל והתרו בו אל תזרוק שישראלים בתוכם ופן תהרוג אחד מהם וקבל עליו התראה להרוג איזה שיהיה ואפילו יהיה ישראל וזרק והכה את אחד מהישראלים ומת והכי משמע להו לרבנן וארב לו ליחודי כוונה לבר ישראל אף על גב דלא יתכוון לו לאותו שנהרג דכיון דמ"מ נתכוון להרוג את ישראל אע"ג דלא נתכוון לזה שנהרג חייב ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ואף על גב דנהרג הישראל לא נתכוון לו מיקרי דאיהו נתכוון להרוג איזה שיזדמן ורחוק היה הדבר שיזדמן הישראל שהרי היה יחידי בין ט' כותים וא"נ פלגא ופלגא כל כך היה קרוב שיזדמן כותי כמו ישראל והילכך ה"ל ספק נפשות וספק נפשות להקל ומהדרינן לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם מהו דתימא ליזיל בתר רובא וה"ל כאלו נתכוון לישראל והרג ישראל דחייב לרבנן קמ"ל קרא דפטור דה"ל כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו' וקרוב הכותי ליהרג אף על פי שהוא יחידי כמו הישראל והוה ליה ספק נפשות וספק נפשות להקל. אי נמי יש לפרש דהתרו ביה אל תזרוק להרוג אותו ישראלי וקבל עליו התראה להרוג אותו הישראלי ומיהו זרק האבן בתוך החבורה באופן שהיו כולן שוין ליהרג ולא היה יחוד מעשה לשום אחד מהם בפרטות הילכך אף על פי שהתרו בו שלא יהרוג אותו הישראלי ואיהו נמי קיבל עליו התראה להרגו לאותו הישראל כיון שלא זרק באופן שיהרוג ביחוד אותו שהתרו בו אלא הזריקה היתה באופן שיהרוג איזה שיזדמן אם רוב כותי הוא או מחצה על מחצה פטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו ליחודי מעשה לבר ישראל שיהיה הזריקה כדי להרוג הישראל ואם רוב ישראל אף על גב דכותי אחד ביניהם אף על גב דלא יחד מעשה לאותו ישראל שנתכוון מכל מקום כיון דרוב ישראל יחד מעשה לישראל מיקרי. ויש ליישב פירש"י דבמסכת ב"ק פרק ארבעה וחמשה ודפרק הנשרפין פרט לזורק אבן לגו והתרו בו שלא יזרוק שיש בחבורה ישראלי ופן תבא ההכאה על ישראל וקבל עליו התראה ולקמן ניישב קושית דהתראת ספק בס"ד וזרק האבן והרג בו ישראל אם רוב כותי א"נ פלגא ופלגא איכא למימר דלכותי איכוון ואפילו אמר דלישראל איכוון כיון דהוו רוב כותים א"נ פלגא ופלגא ואיהו זרק האבן בינייהו ולא יחד הזריקה לבר ישראל פטור כיון דהוה שוה ההכאה על הכותי כמו על הישראל והיינו דפריך ותיפוק ליה דרובא כותים נינהו פי' למה לי מדכתיב וארב לו ומשום דלא נתכוון לבר ישראל פטור אפילו נתכוון לבר ישראל נמי פטור כיון דרובא כותים נינהו והזריקה לא היתה ביחוד לישראל ואי נמי פלגא ופלגא והצילו העדה כתיב פי' אף על גב דאיהו אמר לישראל איכוון כיון דלא זרק בענין שתבא ההכאה על ישראל בדוקא והצילו העדה קרינן ביה וב"ד יצילו אותו ואוקימנא לה דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם ואי לאו משום דכותי קבוע אף על גב דאיהו אמר דלכותי איכוון כיון דזרק בענין שהיו כולן שוין בהכאה ורובא ישראל ובא ההכאה על הישראל חייב דלישראל איכוון מיקרי דמעכשיו הפך כוונתו ומעשה עיקר אבל השתא דאמרינן דכותי קבוע הוא פטור והא דלא נקט אדם ובהמה משום דמזלא דאדם עדיפא וכשזורק על האדם ועל הבהמה יותר קרוב שתהא ההכאה על הבהמה מעל האדם ולהכי נקט ישראל וכותי ששניהם שוין וכיוצא בזה אמרינן במסכת ב"ק בכמה דוכתי ובחולין פרק אלו טרפות. ודע שבקצת ספרים כתוב וא"נ פלגא ופלגא וספק נפשות להקל משמע דאיכא טעמא לפטור בפלגא ופלגא מלבד טעמא דספק נפשות ואפשר שזהו שכתב רש"י תיפוק ליה דרובא כותים נינהו. ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא אצטריך קרא דמהיכי תיתי דנקטליה. ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב. פירוש לפירושו דמאי דקאמר ותיפוק ליה עלה דתרווייהו קאי עלה דרובא כותים ועלה דפלגא ופלגא אלא דברובא כותים פריך להדיא למה לי קרא ועלה דפלגא ופלגא פריך מהיכא תיתי דנקטליה עד דאצטריך קרא למעטינהו ופריך נמי עלה דפלגא ופלגא ועוד דספק נפשות להקל ואם תשאל הא כי פריך מעיקרא מהיכא תיתי דנקטליה היינו משום דהויא ליה ספק נפשות. תשובה דמעיקרא הכי קאמרינן כיון דהוו פלגא ופלגא וההכאה שוה לכותי כמו לישראל מהיכא תיתי דנקטליה ואפילו תימא נמי כיון דאיכוון לישראל אע"ג דזרק בשוה לכלם לעולם המעשה הולכת אחר הכונה ומה שמכוון הוא ניהו מה שיעשה מכל מקום ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב וצריך לחפש לו זכות כל מאי דאפשר. וזהו שכתב רש"י ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב כנ"ל. ובקצת ספרי דוקני גרסינן אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות כו' ולשיטת הרמ"ה לשון ספק נפשות ניחא טפי כפשטו ולשון תיפוק ליה לא אתי שפיר למאי דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל ורש"י ז"ל נדחק לתרוצא דוק ותשכח. הקשו בתוספות למ"ד התראה ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כו' ופי' ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל דהכי מקשו אי אליבא דמ"ד שמה התראה פי' דנחשב כאילו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות לא יועיל. עכ"ל במסכת ב"ק בפרק ארבעה וחמשה ותירצו בתוספות דאפילו מ"ד גבי הכה את זה כו' וגבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מודה הכא דלאו שמה התראה דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה את שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שבודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כ"ע מודו דהתראת ספק לא שמה התראה נחזור לקושיין דמעיקרא למה לי טעמא דספק נפשות להקל בלא האי טעמא פטרינן ליה אפילו ספק נפשות להחמיר. תשובתך אילו אמרת ספק נפשות להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא והוה ליה כהכה את זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלאו שמה התראה כלל. וז"ל הרא"ש ויש לומר דשאני הכא שיודע בבירור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שודאי יכה ישראל הילכך משום ספק נפשות אמרינן דלאו שמה התראה. וה"ר אליעזר מגרמישא פי' בפ' ארבעה וחמשה וז"ל אבל הכא כשזורק אבן לגו היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשיב כאילו יודע שיזרוק לישראל. ע"כ:
וז"ל הרשב"א בחדושיו לב"ק פרק ארבעה וחמשה א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכא פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אף על גב דספק הוא ובנותר שאמרו לו אל תותיר. ויש לומר דשאני התם שיודע בבירור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה. ולי נראה דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן ליה וכדאמרינן אילימא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק ליה מהא דרובא כותים נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין ברוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואף על גב דאיכא נמי מחצה דישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמרינן נמי [בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר] בתשעה כותים וישראל אחד ביניהם דאפי' בלא טעמא דספק נפשות להקל פריך ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל. ע"כ:
טו. וז"ל שיטה ישנה אף פלגא ופלגא כו'. וא"ת תיפוק ליה דהתראת ספק לאו שמה התראה. יש לומר אין זו התראת ספק שהרי אנו יכולין להתרות בו בברי שאם יזרוק לישראל זה יתחייב משא"כ הכא דלא ידעינן אבוה מאן שיתחייב בהתראתו. ואם תאמר למאן דאמר התראת ספק (לאו) שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא ואי משום ספק נפשות התם נמי בהכה את זה וחזר והכה את זה איכא למימר ספק נפשות להקל. יש לומר התם הויא התראה כיון דחזינן דהאי גברא כונתו לעבור שהרי אחר שהכה זה חזר והכה זה בקבלת התראה והשלים העבירה אבל הכא מתחלה כשהוא זורק סבר דילמא על כותי אזרוק ואינו מתכוון לודאי עבירה כך תירץ מורי נר"ו ע"כ:
 ודע דלשיטת הרמ"ה דכתיבנא לעיל אין שום קושיא כלל מההיא דהתראת ספק. ואין צריך שום תירוץ:
 וז"ל תלמיד הרשב"א ספק נפשות להקל. ואם תאמר למאן דס"ל דהתראת ספק שמה התראה אמאי מחייב והא אמרינן ספק נפשות להקל ולמ"ד לאו שמה התראה תיפוק לי משום ספק נפשות להקל ואפשר לומר דלא אמרינן ספק נפשות להקל אלא כשאנו מסופקים אם נתכוון להרוג חברו אם לאו כגון שזרק אבן לגו ולא ידענו אם נתכוון להרוג ישראל או כותי וכל כיוצא בזה שנאמר וארב לו עד שיתכוון לו אבל היכא שאנו רואים אותו מתכוון להרוג חברו מן הדין לא היה צריך התראה אלא שהתורה הקלה עליו ולמ"ד התראת ספק שמה התראה ת"ל דמאורייתא סגי ליה בהתראת ספק כי האי מדחזינן ליה דנתכוון למקטליה ולמ"ד לאו שמיה התראה ס"ל דהתראה ודאי בעינן ופטור ולא מדין ספק נפשות שהרי אנו רואין אותו מתכוון להרוג חבירו אלא כמו שאמרנו. ע"כ:
טו. עוד הקשו בתוס' לר"ש קבוע מנליה ואין לומר כדמסקינן בפרק הנשרפין דר"ש סבר כר' דיליף נתינה נתינה וכו'. דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע וכו' ואין לתרץ מדאצטריך היקשא ידעינן דפטור ממיתה דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עליה. כן כתב ה"ר אליעזר מגרמישה בפרק ד' וה'. וה"ר ישעיה ז"ל כתב בחידושיו למס' קמא וז"ל תימא לר"ש מנליה כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי. ויש לומר דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון והתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשה פשוטה אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מממון ע"כ יליף פיטורא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע מנליה ואומר ר"י דבין ר"ש בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ:
טו. והרשב"א ז"ל בחדושיו לקמן וז"ל ויש לתמוה דר"ש דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה וכו'. מנא ליה ואם תאמר דיליף ליה מוקם עליו א"כ לא הוה שתיק גמ' מלומר ור"ש הוא מנליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ:
 וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין וז"ל איכא למימר דר"ש לית ליה מדאורייתא דינא דקבוע אלא מדרבנן דהתם בכתובות כדשיילינן מדאורייתא מנא לן לא משכח לו אלא מוארב לו וקם עליו אליבא דרבנן ואילו ה"ל לר"ש קרא אחרינא הוה מייתי ליה תלמודא ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב כל היכא דאיכא התראה דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבעלמא אית לן דקבוע מדאורייתא ולר"ש לא משכחת לה קבוע מדאורייתא וכדכתיבנא. והתימה מהרמב"ם שפסק דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כר"ש ולא מחוור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' רוצח. עכ"ל הר"ן בפרק הנשרפין. אבל הריטב"א כתב דר"ש נפקא ליה קבוע מדכתיב תרי קראי וארב לו וקם עליו חד פרט דנתכוון לזה והרג לזה וחד לאשמועינן דין הבועל לעלמא והיינו דלא חשבינן ליה מיעוט לרבות ולרבנן חד למעוטי נתכוון לנפלים והרג בן קיימא וחד לזורק אבן לגאו ע"כ. ודע דלא אמרו כל קבוע כמחצה וכו' אלא כשהקבע ניכר לעצמו כההיא דתשע חנויות אבל בדבר המעורב שאינו ניכר ליכא למימר הכי שאם כן אין לך איסור בטל בהיתר ואנן קי"ל דבדאורייתא חד בתרי בטיל אלא ודאי כדאמרינן. והא דאמרינן בפרק התערובות [עג ב'] גבי שור הנסקל שנתערב בין השוורים אפילו אלף כלם ימותו ופרכינן ונכבשינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ופרקינן שמא יקח מן הקבוע. לאו למימר שהשור המעורב נעשה קבוע שהרי אינו אוסר קבוע אלא משום דבר שבמנין או משום דבעלי חיים לא בטילי אלא ה"ק דגזרינן פירש אטו שאינו פירש ואף על גב דלעיל לא גזרו נמצא אטו לוקח התם לפי שפירש מאליו אבל התם דאנן כבשינן להו דניידין איכא למגזר וכן פירש ר' אחאי ז"ל. כן כתב הריטב"א ז"ל. וכן כתוב בתוס' פרק גיד הנשה. הקשה הרא"ה ז"ל דהיכי פשיט מההיא דט' ישראל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר והא ההיא היינו חומרא דלא קטלינן ליה. ותירץ כיון דמדאורייתא הוא בדאורייתא לא שנא קולא ולא שנא חומרא. ע"כ:
 וז"ל שיטה ישנה לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ואף על גב דהכא לחומרא הוא שאין אנו רוצים להרגם י"ל דבדאורייתא ליכא חלוק בין לקולא בין לחומרא דליכא ספיקא קמי שמיא ע"כ. ובתוס' הר"ף ז"ל בפרק הנשרפין כתוב וז"ל מהכא קים לן ספ"ק דכתובות ובפ"ק דפסחים דכל קבוע כמחצה. והקשה ר"ש היכי מוכח מהכא האי דינא דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה אבל בעלמא לא דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב שהרי מתעסק בהיתר חייב בחלבים ובעריות ומדלא ילפינן בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא לכ"נ למהר"ף ז"ל דכיון דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא ניזיל בתר רובא דליכא למימר דיני נפשות שאני כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפינן לה וכן רש"י ז"ל תירץ בע"א. ע"כ:
טו. אתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי. כלומר הלכה לדורות ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה. פי' אבל לא הלכה לדורות ופירש"י ז"ל הוראת שעה היתה שהקלו בדבר זה לפי מה שראו הוכחות זה דבריו ז"ל ובודאי דהכין הוא המסקנא אבל ה"נ משמע לישנא דהוראת שעה היתה שהעמידו באותה שעה לפי מה שראו וכי פרכינן לקמן לרב חנן מההיא דמצא בה תינוק דאמר רב דליוחסין לא סגי בחד רובא הכי הוה משמע לן הוראת שעה להעמיד. הריטב"א ז"ל:
 ודע דלשון הוראת שעה היתה משתמע לתרי או תלתא אנפי או שנאמר הוראת שעה היתה מה שמיקל ר' יוחנן בחד רובא ופליג עליה דר' חייא בר אשי דאמר הלכה כר' יוסי ופליג עליה דאין הלכה. וכ"ת דהא מעשה רב הך מעשה דר' יוחנן בן נורי הוראת שעה צורך שעה היתה או ראו צדדי היתר וכמו שפירש רש"י ז"ל א"נ יש לפרש הוראת שעה היתה מה שהחמירו להצריך תרי רובי ולדורות בחד רובא סגי א"נ יש לפרש הוראת שעה היתה שמצאו שהיו שם תרי רובי ומעשה שהיה כך היה ולא דבעי לדורות הכי דאה"נ דאילו אשכחו חד רובא הוה נמי סגי בהכי ומעיקרא ס"ד דר' ירמיה באנפא קמא דכתיבנא וכן במסקנא וכי אקשי' ולר"ח כו' ס"ד באינך אנפי וכדבעי' לפרושי בס"ד כנ"ל:
טו. הלכה כר' יוסי. ק"ל נהי נמי דמהימנת לה דלכשר נבעלה הא רב ס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דגרסינן במס' יבמות פרק הבא על יבמתו [יבמות נט ב'] אנוסת ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל וחכמים אומרים כשר אמר רב הונא אמר רב הלכה כר"א בן יעקב איכא דאמרי וכן אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' אליעזר סבר לה כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ומקשינן ומי סבר והא קי"ל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ובהא אמר רב עמרם אין הלכה כר' אלעזר ואילו מהא דפסק כר' יוסי לא מקשה התם עליה. ויש לומר תרי אמוראי אליבא דרב וצ"ע. שיטה ישנה:
טו. מתיב ר' ירמיה וכו'. יש לפרש דממה נפשך קא פריך דאי מיירי מתניתין בחד רובא וכפשטא דמתניתין א"כ תקשי לרב חייא בר אשי דפסיק משמיה דרב דהלכה כר' יוסי דהא רב גופיה אמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין וכו' ואי מיירי מתני' בתרי רובי וכדקאמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה הילכך לרב חייא בר אשי ניחא ומיהו לרב חנן בר רבא קשיא דהא עלה דרב חייא קאי דמוקי לה מתני' בתרי רובי וקא מהדר ליה דאיברא ודאי דבתרי רובי הוה מעשה ומיהו הוראת שעה לאצרוכי תרי רובי אבל לדורות לא בעי' תרי רובי והילכך מותיב רבי ירמיה שפיר אפילו ידעה היא דרב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי וכו' וכדפרישית אבל קשה במאי דמהדר ליה תלמודא אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו' והא לא אישתמיטתיה כלל וכדפרישית לכך הנכון כמו שפרש"י ז"ל דקס"ד דר' ירמיה דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב עלה הלכה כר' יוסי פי' לרב חייא בר רב אשי בלחוד הוא דקא מותיב ומהדר תלמודא אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו' ושוב פריך תלמודא ולרב חנן בר רבא דאמר וכו' וכדבעי' לפרושי קמן בס"ד. ואם תשאל ומנליה לתלמודא דר' ירמיה קא מותיב לרב חייא בר רב אשי בלחודיה וקס"ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה עד דמהדר עליה אישתמיטתיה וכו' ודלמא ר' ירמיה ממה נפשך קא פריך וכדפרישנא. תשובתך חדא דלשון הוראת שעה היתה לא משמע אלא להקל וכדאמר גבי אליהו בהר הכרמל ופנחס ולהכי כתב רש"י הוראת שעה היתה. הך דר"י בן נורי צורך שעה היתה אם ראו שם שאר צדדי היתר כו'. מתיב ר' ירמיה. קס"ד דמשום רוב העיר גרידתא כו' ע"כ. ועוד דאי לרב חנן ליכא לאותובי וליוחסין לא בעינן כו' דהא איהו נמי קאמר דלהוראת שעה אצרכוה נמי תרי רובי אלא ה"ל לאקשויי ולדורות לא בעינן תרי רובי אי נמי לא ה"ל לאקשויי אלא בקוצר ולא בעינן תרי רובי ולמה ליה למנקט וליוחסין כלל דהא עלה דיוחסין קיימינן אלא ודאי להכי נקט האי לישנא משום דקס"ד דמשום רוב העיר גרידתא לא אכשרוה דומיא דתשע חנויות ואמר רב עלה הלכה כר' יוסי ולהכי מותיב וכי לא שני לן בין תשע חנויות ליוחסין. ומיהו אי קשיא לן נמי עלה דרב חנן ליכא למימר הכי דהא שני לן דלהוראת שעה אצרכוה תרי רובי ביוחסין מה שלא אמרו כן בתשע חנויות דמעולם לא אמרו בהם דליבעו תרי רובי ונפקא מינה דאי איכא בי דינא ומחזי להו לאחמורי דלא לסגי בחד רובא הרשות בידם ובתשע חנויות אין להם להחמיר דכבר נפסק הדין דבחד רובא סגי וכיוצא בזה כתב הרא"ה ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן ולרב חנן בר רבא וכו' לפי שיטתו של רש"י ז"ל לקמן נפרש אותו בס"ד כנ"ל. עוד יש לי לפרש דר' ירמיה לא מצי למפרך משום ממה נפשך וכדכתיבנא דהא איכא לפרושי נמי דלא פליגי בדינא כלל אלא דרב חייא סבר דמתני' מיירי בתרי רובי ומשום הכי הלכה כר' יוסי ורב חנן סבר דלעולם מתניתין בחד רובא מיירי והוראת שעה היתה ומיהו לדורות בעינן תרי רובי והא דפריך לקמן ולרב חנן בר רבא דאמר וכו' היינו דמשום דמשני אישתמיטתיה משמע דהא דרב יהודה כו' ומדנקט לשון אישתמיטתיה משמע דהא דרב יהודה גמירי לה הכין וליכא מאן דפליג עלה ולהכי פריך ולרב חנן ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא. ואם תאמר א"כ אמאי נקט לישנא דאשתמיטתיה כיון דמצינן למימר דלאו קושטא דמילתא הכין וכדמשני הכא מאן דמתני הא לא מתני הא. ויש לומר דלר' ירמיה הוא דמשנינן ליה בהאי לישנא דאילו ידע האי דרב יהודה אמר רב לא הוה מצי לאפלוגי אבל רב חנן דאמרה נמי משמיה דרב שפיר מצינן לשנויי מאן תנן דמתני הא כו'. ואם תאמר לר' ירמיה דקס"ד נמי דמאי דקאמר שמואל לפקח עליו היינו פירושו דאף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד אלמא משמע דליוחסין לא דרב ס"ל נמי כשמואל מעתה אמאי לא מותיב נמי משמואל אדשמואל דלעיל קאמר אמר שמואל הלכה כר"ג דמכשר אפילו ברוב פסולין ואף על גב דקאמר ואת לא תעביד עובדא וכו' היינו ברוב פסולין אבל ברוב כשרין לכתחלה נמי מכשר והוא מודה מיהת לרב דליוחסין לא וכדכתיבנא. ודוחק לומר דלא שמיע ליה לר' ירמיה הא דרב יהודה אמר שמואל דלעיל דהלכה פסוקה היא ומימרות דשמואל היו שגורות בפי האמוראים כדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא. ויש לומר דמדשמואל אדשמואל לא קשיא דהא ודאי ר"ג אזיל בתר חזקת הגוף דהא מכשר אפילו ברוב פסולין ותנוק שאני דלית ליה חזקה דכשרות ואף על גב דאיכא לפרושי דמאי ליוחסין דקאמר היינו דאין מחזיקין אותו בחזקת ישראל ואם בא על בת ישראל נפסלה בביאתו אף ע"ג דאית ליה חזקה דכשרות מ"מ שאני התם דבתינוק דבדידיה אתי לידי ריעותא לית ליה חזקה דכשרות ועיקר מאי דאתינן למידן עלה דידיה קא אתינן דבו נופל הספק אבל הכא האשה דאיתיליד בה ריעותא אית לה חזקה דכשרות אבל מרב אדא מותיב שפיר דכיון דבעי רובא להכשיר אלמא כר' יהושע ס"ל דלא אזיל בתר חזקת הגוף דידה וכיון דבעי רובא הא איכא למגזר דילמא אזלה איהי לגבייהו וחזקה לא מהניא ולא מידי דלא ניחוש להך גזרה אבל היכא דאיכא תרי רובי תו לא חיישינן להך גזרה כלל מעתה אין לחלק ביוחסין לר"י בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה אבל בין חד רובא לתרי רובי וכדמפרשינן טעמא לעיל דמאי שנא תרי רובי מחד רובא והשתא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמאי אקשינן בהאי לישנא וליוחסין לא בעינן תרי רובי לא הוה ליה לאקשויי אלא הכי וליוחסין מי סגי בחד רובא דהא מדרב לא שמעינן להדיא דבעינן תרי רובי אלא דליוחסין לא סגי בחד רובא וכדקאמר אבל ליוחסין לא והילכך ה"ל למנקט בתיובתיה בהאי לישנא אלא להכי נקט בהאי לישנא לאשמועינן דליוחסין אין לחלק אלא מחד רובא לתרי רובי אבל החזקה לא מעלה ולא מורדת וכדכתיבנא לעיל כנ"ל ואפשר דלכך כתבו התוספות וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו' הוה מצי לשנויי שאני תינוקת דלית לה חזקה דכשרות. ע"כ ודוק שתפסו בקושיא וכתבו הוה מצי לשנויי. אלא ודאי קשיא להו אמאי לא קשיא ליה מדשמואל אדשמואל. ותירצו דהוה מצי לשנויי כו' א"נ דקשיא להו אידך קושיא דכתיבנא ותירצוה דהוה מצי לשנויי כו' כנ"ל. עוד הקשו בקונטריסין השתא לפי הקס"ד דלא הויא אלא חד רובא יקשה הספר ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן דפריך לעיל. וי"ל דניחא ליה למפרך מרב ארב. ע"כ:
הגהות הב"ח
טו. נ"ב הא דלא תנן במתני' נמי עמדה בדין עד שלא נישאת כו' י"ל דלא תנן אלא מידי דילפי' ליה מקרא כגון מיתת האב דילפינן ליה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ובגרות מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ולא כשהיא בוגרת כמ"ש התוס' והר"ן בפ' ואלו נערות אבל נשואין דנישאת (ובגרה) [דקנסה] לעצמה ילפינן לה בפ' ואלו נערות מבגרות והכי אמר התם הואיל ובגרות מוציאין מרשות האב ונשואין מוציאין מרשות האב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה אף נשואין בא עליה ונישאת לעצמה:
טו. אחין כצ"ל:
טו. נ"ב כתבו התוס' דמדאורייתא פשיטא ליה דהוי לעצמה כדדרשי' לקמן מוהתנחלתם אלא מדרבנן בעי כיון דניזונית משלהן מי תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות או לא ולקמן דבעי מ"ט דרב הוה מצי למיבעי נמי מ"ט דרב ששת דמדאורייתא מודה דהוי לעצמה אלא נקט רב משום דקאמר בהדיא דמעשה ידיה לעצמה אף מדרבנן עכ"ל וצריך לבאר לדעתם דמאי דקאמר במקום אב כו' ה"פ דכיון דניזונת מנכסי אביה שבידה אחין דקיימי במקום האב תקינו להו רבנן נמי מעשה ידיה תחת מזונותיה וכאילו אביה קיים או דלמא לא דמי לאב דהתם מדידה מיתזני דאין האב חייב במזונות בתו ד"ת כל עיקר אלא שחכמים חייבוהו לזונם עד שש ומשש ומעלה אינו חייב אלא מדרך צדקה כדלקמן בפירקין ואע"ג דמעשה ידיה שלו ד"ת מה בכך סוף סוף אינה חייב לזונה אלא מדרך צדקה ואם אין לו כלום קופה של צדקה מחוייבים לזונם ולפרנסם אבל הכא לאו מידידהו מיתזנא אלא מתנאי ב"ד הלכך מעשה ידיה לעצמה:
טו. לאו כצ"ל:
טו. והצער בתפוסה והצער לאביה כצ"ל:
טו. נ"ב זה לשון רש"י ז"ל וכוונתו לבאר שלא נפרש מת האב בשעה שעמדה בדין עד שלא בגרה קאמר דהרי הן של אחין דדוקא כשהאב בחיים ה"ה של אב. דזה פי' בטל שהרי רישא דתנן מת האב הרי הן של אחין דוקא בשעמדה בדין בנערותיה בחיי האב עד שלא בגרה קאמר שאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב ה"ה של עצמה כדתנן להדיא ברישא אלא בע"כ הא דקאמר בסיפא מת האב ה"ה של אחין נמי דוקא משעמדה בדין בנערותיה קאמר ובין בגרה קודם מיתה כו' לעולם ה"ה של אחין דכיון דעמדה בדין בחיי האב זכה בהן האב. ודו"ק:
טו. נ"ב לפי דעת הר"ן יש לדקדק במאי דתנן בסיפא מעשה ידיה ומציאתה כו' ולמה לא תנן נמי בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי שכבר זכה בהן האב אע"פ שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב דליכא למימר דשאני מעשה ידיה דדוקא משעמדה בדין עד שלא גבתה וכדתנן להדיא אע"פ שלא גבתה הא ליתא דהא ודאי לאו דוקא אע"פ שלא גבתה קאמר אלא אע"פ שלא עמד בדין כל עיקר נמי של אחין הוא דמשבא לעולם זכה בהן האב וכמ"ש הר"ן גופיה בסמוך והוא מדברי רש"י ומאי דקתני אע"פ שלא גבתה הימנו משום דסתמא דמלתא גובה שכר מעשה ידיה הקצוב בלא דינא ודיינא משא"כ באונס ומפתה דאי אפשר בלא דינא ודיינא שיעריכו הבושת והפגם והצער כמה הוא. ונראה לתרץ דמתני' עיקר' לאשמועי' דמעשה ידיה כמציאתה כו' אבל לענין דמאי דממונא הוא ושל אחין הוא אע"פ שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הא מילתא דפשיטא הוא דמשבא לעולם זכה בהן האב ומתני' דתנן ה"ה של עצמה דוקא בקנס היא אבל התוס' חולקים על זה ומפרשי' פשטא דמתני' הרי הן של עצמה אף בבושת ופגם ולכך כתבו וז"ל תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקש אהדדי כדפי' לעיל עכ"ל ולדידיהו ניחא סיפא דתנן מעשה ידיה דוקא דלא איתקוש לקנס ואפשר שזה ג"כ כוונת רש"י ז"ל ולכך כתב בסיפא ולא דמי לקנס כו' ודו"ק:
טו. נ"ב זה מועתק מלשון רש"י ז"ל בפירושו ותימה גדולה שהרי התוס' חלקו על פירשו זה לקמן במתני' דהאב זכאי בבתו בקידושיה כו' והסכים עמהם גם הר"ן ז"ל שם דזכאי במציאתה משום איבה היינו פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין דלפי פי' זה אפי' אינה סמוכה על שולחן אביה זכאי במציאתה ומהכא פשיטא לן דמציאתה לאחר מיתת האב לעצמה שהרי אין בידם לקדשה וליכא משום איבה וא"כ לא הוה ליה להביא בכאן פי' רש"י כיון דלא ס"ל כוותיה:
טו. נ"ב ולא דמי לקנס דאונס ומפתה דס"ל לת"ק ברישא דלא אזלינן בתר גוביינא דשאני התם דחיוב הפרעון חל מיד בשעת מעשה אבל הכא חיוב פרעון הכתובה אינו חל אלא בשעה שגירשה דהיינו בשעת גוביינא וכיון דגוביינא בתר שנישאת הוא פקעה רשותה וק"ל:
טו. נ"ב וגוביינא בתר הכי הוא:
טו. נ"ב פי' לית לה כתובה משני דנמצא מקחו מקח טעות ומדלא קאמר הכי אלמא דמשני אית לה כתובה ומינה דמג' נמי אית לה כתובה דאם איתא וכו' וה"ה דמראשון נמי איכא למידק דאם איתא דמג' לית לה מראשון ושני נמי לית לה דנמצא מקחו מקח טעות למפרע אלא אורחא דמילתא דגובה כתובתה מן הראשון קודם שנשאתו לשני דלא מצי היתומים לטעון שמא תהיה קטלנית ונמצא למפרע גם מקח הראשון היה בטעות דכיון שאינה קטלנית לפנינו על הספק אינן יכולים לעכב כתובתה שהרי מתחילה כשנשאה הראשון היה רוצה ליכנס באותו ספק וע"מ כן נשאה וכתב לה כתובה וכעין זה כתבו התוס' בפירקין דף מ"ז בדיבור דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ע"ש אבל משני דכיון דקי"ל כרבי ונמצא מקחו מקח טעות כל שלא הכיר בה דייקינן שפיר דאם איתא דמג' לית לה משני נמי לית לה שהרי היא קטלנית לפנינו:
חידושי הלכות
טו. גמרא ומי בעינן תרי רובי והתניא ט' חנויות כו' עכ"ל ק"ק השתא דלא אסיק אדעתיה למימר מעלה עשו ביוחסין תקשי ליה לר"י גופיה לעיל דפסיל אפילו ברוב כשרים ומ"ש מט' חנויות כו' ויש ליישב דהוה מוקים ליה הא דר"י בדאזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע ואפ"ה ר"ג מכשיר משום דטוענת ברי ודו"ק:
טו. תוס' בד"ה פרט לזורק כו' תימה דלר"ש כו' דר"ש סבר כרבי כו' דאכתי לתנא כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בכל זה ע"ש בתוספות ובחידושינו שם:
טו. בד"ה וליוחסין לא כו' ה"מ לשנויי שאני תינוק דלית ליה חזקה כו' עכ"ל ומיהו ק"ק מאי פריך לרב חנן ודחק לשנויי אשתמיטתיה דאימא לא אשתמיטתיה אלא דהכא לגבי דידיה לא הוי רק הוראת שעה אבל לדורות בחד רובא סגיא וההיא דאבל לא ליוחסין היינו משום דתינוק שאני דלית ליה חזקה דכשרות ויש ליישב דההיא עובדא דקרונות לענין תינוק נמי (א) אמר אבל פירש א' מצפורי ובעל הוולד שתוקי כו' ואכולי מלתא קאמר רב חנן דהוראת שעה היתה ונראה דגם לפי האמת מצינן למימר הכי דלא בעי בההיא דקרונות תרי רובי אלא משום הולד אבל לגבי דידה סגי בחד רובא כדמשמע במתני' דלא הוזכר בה אלא רוב אנשי העיר וקאמר דתנשא לכהונה ודו"ק:
מהר"ם שיף
טו. גמ'אבל פירש אחד מצפורי וכו' הולד שתוקי. טפי הול"ל דאפילו היא פסולה. ואם נאמר שהיא כשירה ברוב א' כיון דהו"ל חזקת כשרות ולהכי במתני' לא הוזכר אלא רוב א' משום דאיירי בדידה הרי זו תנשא לכהונה דהא על המתני' הקשה כמאן ומוקי לה בקרונות וכו' דאף בדידה ס"ל לר"י דפסולה בחד רוב (ס):
טו. גמ'איכא דאזלי איהי לגבייהו כו' או דלמא אזלי כו'. כצ"ל ור"ל אף דקאזלי אינהו לגבה דהשתא ניידי ואיכא למימר כל דפריש כו' אפ"ה חיישינן כיון דאיכא כו' והו"ל קבוע עיין בר"ן מפורש יותר. ולהכי פריך מן ובנמצא הלך אחר הרוב אף דאיכא דלוקח מן הקבוע וסגי בחד רובא ולא גזרי':
טו. גמ'ומי בעי תרי רובא כו'. לפירש"י י"ל דלמא האי אתיא כר"ג דלדידיה סגיא בחד רובא. ואף דמכשיר אף בלא רוב כלל היינו בדאיכא מגו או היכא די"ל בודקות ומזנות שאין שייך התם בט' חניות. ולפי' התוס' ניחא דלכ"ע בעי' תרי רובא היכא דלא טענה ברי. אבל קשה לפירושם מאי מקשה בתחלה כמאן לישני הכא כר"ג וצריך רוב כיון דלא טענה ברי מיהו המקשה סבר דה"נ בטוענת ברי ומשני [באינה טוענת ברי ובקרונות] לכ"ע (ע):
טו. בקישור ומי בעי תרי רובא. לא מקשה אר"י דפוסל בחד רובא כדלעיל ריב"ל למאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים דא"ל דלמא לעיל דאזלי איהי לגבייהו דהוי קבוע וכן תי' מוהר"ש הלא תניא לעיל ראוה שנכנסה עם א' לסתר וכו' דהשתא לא הוי קבוע כמ"ש התוס' דלא הוי קבוע הואיל ולא נמצא בביתו וכו' ונקיט חורבה דמתא ברוב כשרים אצלה ואפ"ה פסול לר"י אבל נראה דמקשה למאי דמייתי ראיה מר"ז דכל קבוע וכו' והתם גופה סגי ברוב א' ומשני אפ"ה מעלה וכו' החמירו בזה לענין יוחסין:
טו. גמ'וכ"ת כשאין דלתות כו'. ואפ"ה בלקח מא' מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור אע"ג דהוי תרי רובא והכא שרינן בתרי רובא שאני הכא כיון דלקח ודאי מן המקולין שבעיר לא מהני לן רוב טבחי ישראל במדינה. והוי כפירש א' מצפורי ובעל הולד שתוקי אף ביש תרי רובא:
טו. גמ'אלא מט' שרצים כו' ברה"ר טהור וכו'. ש"מ דהוי כמחצה על מחצה והוי ספק וא"כ לגבי איסור היכא שיש עוד ס' לגבה הוי ס"ס ושרי [וזהו הנ"מ במאי דאמרי' קבוע לקולא] ולא הקשה נילף מהתם כמו רה"ר שרי ה"נ לגבי איסור דאם אמרו ס' טומאה לטהר יאמרו ס' וכו' רק מביא ראיה דמקרי ס' וזה פשוט:
טו. בתד"ה דלמא אזלה איהי לגבייהו וא"ת כו'. בל"ז י"ל קצת דדלמא דוקא בשוק לא שייך כל דפריש דבקל איכא למימר הדרא לניחותא ולכן אמר התם וכ"ת דלמא בשוק כו' וה"נ דלמא אזלא לגבייהו לתוך העיר דהוי קבוע והא דקאמר אי דקאזלי אינהו לגבה י"ל חוץ לעיר על השדה לחורבה וכ"ז דוחק ודו"ק:
טו. בתד"ה וליוחסין כו'. וכן לרב חנן דמשני מאן דמתני וכו' טפי הו"ל לשנויי שאני תינוק דל"ל חזקה דכשרות. ואפ"ל משום דרב יהודה סיים אבל פירש א' מצפורי ובעל הולד שתוקי דסיום מלתא דרב יהודה הוא דאמר בקרונות של צפורי דבדברי שאר האמוראים לא הוזכר צפורי ואכולה אמר רב חנן הוראת שעה היתה ולדורות בחד רוב סגי ועי' במוהר"ש:
הגהות חוות יאיר
טו. גי' גמ' של אחין:
טו. לכן לא נקט תנא דרך פורענות:
פני יהושע
טו. בגמרא בקרונות של ציפורי היה מעשה דוקא בשעת קרונות דהיינו ביום השוק אזלינן בתר רוב סיעה אבל בלא"ה לא אזלינן בתר רובא דעלמא ואע"ג דבעלמא פשיטא לתלמודא דאזלינן בתר רובא דעלמא היינו בעגלה ערופה שמצא ההרוג בשדה וכן בניפול שדרך הגוזלות לבוא מעלמ' משא"כ הכא לא שבקינן רוב העיר שמצויין שם תמיד ולמיזל בתר רובא דעלמא שאינן מצויין. משא"כ בשעת הקרונות רוב הסיעה נמי מצויין וכיוצא בזה כתב נמי הש"ך בי"ד סי' ס"ג ועיין בסמוך:
טו. קונטרס אחרון
גמרא בקרונות של ציפורי הוי מעשה. וכתבתי דמשמע מהאי לישנא דדוקא בשעת קרונות דהיינו ביום השוק אזלינן בתר רוב סיעה משא"כ בלא"ה לא שבקינן רוב העיר לגבי רובא דעלמא כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ס"ג משום דרוב העיר מצויין ורובא דעלמא אינן מצויין וא"כ אפשר דבכה"ג לא מקרי תרי רובי ומש"ה בקרונות של ציפורי דאז רובא דעלמא נמי מצויין ועיין בפ"ח שם באריכות:
טו. שם ומדאורייתא מנ"ל אמר קרא וארב לו וקם עליו. ולכאורה יש לדקדק אמאי לא יליף מהאי עניינא גופיה דיוחסין דהא בפרק י' יוחסין אמרינן דחמשה קהלי כתיבי וחד לאורויי דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ומסקינן התם דאשכחן ספק ממזר בכה"ג בשתוקי דחיישינן דלמא אזלא איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ול"ל דלדוגמא בעלמא נקט התם ספק ממזר בשתוקי לבתר דקים ליה דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי משא"כ מקרא גופיה לא מוכח מידי דאשכחן ספק ממזר בגוונא אחריני כגון בקידושין ספק קרוב לו או בגירושין. מיהא כד דייקינן כה"ג לא מיקרי ספק ממזר דאורייתא דבספק קידושין מוקמינן לה בחזקת פנויה ובספק גירושין מוקמינן לה אחזקת א"א אע"כ דבשתוקי איירי. ול"ל דבשתוקי נמי מצינן מדאורייתא בעיר שמחצה כשירים לה ומחצה פסולין דהא נמי ליתא דבכה"ג מצרפינן רובא דעלמא דכשירים לה דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ונהי שכתבתי בסמוך דלא אזלינן בתר רובא דעלמא היינו דוקא היכא דאיכא למיזל בתר רוב העיר דרובא דעלמא הו"ל מיעוטא גבי רוב העיר מטעמא דפרישית משא"כ היכא דאיכא מחצה על מחצה מצרפין המיעוט דרובא דעלמא לפלגא ופלגא והו"ל כשירין רובא. אע"כ דאפ"ה אשכחן ספק ממזר משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ איכא למילף מקרא והנלע"ד ליישב דבלא"ה אשכחן ספק ממזר דאורייתא כגון שנתגרשה בודאי וזינתה בודאי אלא שהספק אם נתעברה מפסול לה קודם גירושין דהו"ל ממזר מא"א או אחר גירושין דבכה"ג לא מוקמינן אחזקתה כדפרישית בגיטין דף י"ח משום דא"ל הרי גרושה לפניך ומצרפין חזקת היתר דידה לגבי הרי גרושה לפניך והו"ל פלגא ופלגא לגבי חזקת א"א כמו שהארכתי בזה בגיטין. ועפ"ז הסברא היה נ"ל ליישב תמיהת התו' בד"ה פרט לזורק שהקשו לר"ש מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה וכו' ולמאי דפרישית א"ש דר"ש לטעמיה דלית ליה האי חזקה דהרי גרושה לפניך כדמוכח ר"פ קמא דנדה במקוה שנמדד דר"ש כודאי טמא משוי ליה דלית ליה הרי חסר לפניך כמ"ש התוס' שם וכמו שהארכתי בגיטין וא"כ לר"ש לא משכח' ספק ממזר אלא בשתוקי ומטעמא דכל קבוע כמחצה כו' וא"כ יליף מהכא כנלע"ד לולי שהתוס' תירצו תמיהתם בע"א בסנהדרין דע"ט ע"ש ודו"ק:
טו. קונטרס אחרון
כל קבוע כמחצה על מחצה מדאורייתא מנ"ל. וכתבתי דיש לדקדק אמאי לא יליף מדאיצטריך קרא דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכתבתי דלכאורה לא משכחת ספק ממזר מדאורייתא אלא בכה"ג דקבוע כמחצה על מחצה דמי דאי בקדושין מוקמינן לה אחזקת פנויה ובספק גירושין בחזקת אשת איש ובאמת שאין זה דבר ברור כל כך דבין מספק קידושין ומספק גירושין הולד ממזר ספק אלא שכבר. העירותי על זה בכמה דוכתי ובפ' עשרה יוחסין דאפשר דלהרמב"ם ז"ל נמי לא הוי אלא ספק ממזר מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה. וכתבתי שם ג"כ בשם ס' משנה למלך דבממזרת וכשירה שילדה במחבא אין זה ספק ממזר שהתירה התורה כיון שחד מינייהו ודאי ממזר ואיקבע איסורא א"כ לא משכחת ספק ממזר אלא אי אמרינן כל קבוע כמחצה ע"מ דמי. ול"ל דמשכחת לה ספק ממזר אלא ע"י ספק בן ט' לראשון ושבעה לאחרון וכדאיתא בהחולץ דהשני ממזר מספק הא נמי ליתא דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב נשים לתשעה ילדין והתם נמי לא משכח לה הש"ס אלא בדוחקא ובודאי אי אפשר לאוקמי עיקר יתירא דקרא דספק ממזר יבא אלא בהאי דוחקא. ועוד דהוה ליה למימר דאי להתירא דלא כתב קרא דוק ותשכח:
טו. קונטרס אחרון
ומתוך מה שכתבתי יתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה פרט לזורק וכו' דלר"ש מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולמה שכתבתי לק"מ ע"ש בפנים באריכות:
טו. בתוס' בד"ה וליוחסין לא בעינן תרי רובי הו"מ לשנויי שאני תינוק דלית ליה חזקת כשרות עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ מאי מקשה לקמן לר' חנן ודחיק לשנויי אשתמוטי וכו' ותירץ דפריך אדיוקא דפירש א' מצפורי וקאי נמי אתינוק ומלבד שתירוצו דחוק דאכתי מנ"ל לתלמודא דרבי חנן דאמר הוראת שעה קאי נמי אולד שלא נזכר כלל במשנה אלא דבלא"ה לא הועיל כלום בתירוצו דאף בפירש א' מצפורי או לדורות סגי ליה ברובא היינו משום דאית ליה לתינוק חזקת כשרות דאמו דהא קי"ל כדברי האומר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה והיינו משום דאהני לה חזקת האם כמ"ש התוס' בקדושין דס"ה גבי ינאי המלך משא"כ במצא תינוק מושלך ליכא חזקת האם ולולי דבריהם היה נ"ל בזה דלא מצי לשנויי הכי משום דקס"ד דהא דקאמרינן במתני' דכשר היינו משום רוב העיר גרידא כמו שפירש"י ז"ל כאן להדיא דקס"ד הכי וא"כ בכה"ג ודאי לא הוי רוב גמור דהא איכא למימר דלמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל כמחצה ע"מ ואפשר דמעשה דתינוקת גופא הכי הוי שנבעלה במקום קבוע בבית א' מהם אע"כ דבמחצה ע"מ נמי מכשרינן לה משום דמוקמינן לה אחזקת היתר וכמ"ש רש"י ז"ל בתחילת סוגיא דשמעתין ובזה יש ליישב דבריו ממה שהקשיתי שם וא"כ מקשה שפיר ממצא תינוק מושלך דלא אזלינן בתר רוב ישראל אע"ג דהו"ל רוב גמור דכל קבוע לא שייך התם כמ"ש התוס' להדיא בד"ה דלמא אזלי וע"כ היינו משום דביוחסין לא אזלינן בתר רובא וא"כ כ"ש דלא אזלינן בתר חזקת היתר גרידא היכא דליכא רוב גמור דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כנלע"ד נכון ודוק. ועוד נלע"ד ליישב דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקאמר רב במצא תינוק דליוחסין אינו כן לאו מסברא קאמר לה דמהיכי תיתי הא קי"ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאשכחן דמעלה עשו ביוחסין מ"מ היכא דאיתמר איתמר. אע"כ דרב דקאמר להחיותו היינו משום דס"ל בפשיטות דליוחסין לא מהני חד רובא ודייק לה מדרבי יהושע דס"ל גבי היתה מעוברת וקאמר הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר ואע"ג דמסתמא רוב כשרין אצלה דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכ"ש לר"י דס"ל אין ממזר אלא מח"מ אע"כ משום דליוחסין לא מהני רובא ובהא לא אשכחן מאן דפליג אדר"י דר"ג גופא לא מכשר אלא כשהאם אומרת ברי ואם כן מקשה הש"ס שפיר. אמאי קאמר רב הלכה כרבי יוסי דמכשר בחד רובא והוי דלא כמאן כדמקשה בגמרא לעיל בסוגיא. מיהו בלאו האי דקאמר רב אבל ליוחסין לא. לא הוי מצי להקשות בפשיטות רב דאמר הלכה כרבי יוסי ר"י גופא דאמר כמאן. כדמקשה הש"ס לעיל אמתניתין דאיכא למימר דרב לא ס"ל כריב"ל דאמר לעיל לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין דאפשר דר"י לא איירי אלא ברוב פסולין ותלמודא גופא דמקשה בשמעתין אי כר"י אפילו ברוב כשירין נמי אדריב"ל קמקשה. אבל לרב לא פסיקא ליה להקשות אלא מדרב גופא דאמר אבל ליוחסין לא מקשה שפיר. וע"כ היינו משום דרב אית ליה הא דריב"ל וא"כ קשה דרב אדרב כן נראה לי נכון וברור בעזה"י. ועיין במה שכתבתי לעיל במימרא דריב"ל גופא דהא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין לא פסיקא כ"כ אלא מלישנא דלנתין ולממזר דייק לה ע"ש. ובאמת שאין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהא דחייש ר"י לספק דמיעוט ממזר ונתין היינו משום דילמא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע. משא"כ בעובדא דתינוקת אפשר דאיירי שראוה שנבעלה שלא במקום קבוע כדמשמע מפשטא דמילתא שפירש אחד ובעל ומש"ה פסיק רב דסגי בחד רובא אלא מהאי דמצא תינוק מושלך דלא שייך חששא דקבוע כמ"ש התוספות ואפ"ה מספקינן ליה בגויה ע"כ היינו משום דרב גופא משמע ליה דיוקא דנתין וממזר אפילו בראוה שנבעלה דליכא חששא דאזלא איהי לגבייהו ואפ"ה לא מהני רוב כשרין א"כ מקשה שפיר. נקטינן דמ"מ מקשה הש"ס שפיר. אי עובדא דתינוקת איירי במקום קבוע הוא כתירוץ ראשון שכתבתי. ואי שלא במקום קבוע מתורץ כתירוץ השני ודו"ק:
הפלאה
טו. גמרא לא צריכא דקא אזלה וכו'. גירסת התוס' דילמא אזלא וכן הגיה מהרש"ל ובאמת לכאורה מוכרח הוא דהא פריך מט' חנויות ומשני מעלה עשו ביוחסין ואי הוי מיירי דקא אזלא איהי לגביה לק"מ מט' חנויות. מיהו אפילו לגירסת דילמא נמי לא מישבה דבתשעה חנויות הוי ליה פירש מן הקבוע בודאי. והב"ש סוף סימן ו' כתב דלמאי דמסיק מעלה עשו ביוחסין תו אין צריך לדילמא אזלה לגביה ובאמת קשה דלמה לי תרי טעמא דבטעמא דדילמא אזלא לגבי סגי דהא בקידושין דף ע"ג אמרינן דאי לאו דספק ממזר מותר מן התורה הוי חששא דאורייתא דילמא אזלה לגביה ולמאי צריך לומר מעלה עשו ביוחסין ותו דלדברי הב"ש הוי ליה למימר אלא מעלה עשו ביוחסין. וע"פ פשוטו נראה ליישב דהכא מיירי בודאי דידעינן דהלך אצלה. וכן משמע לשון פירש אחד מן ציפורי דידעינן דהלך אצלה אלא דגזרינן אטו אזלה לגביה וכן משמע לשון מתניתין. וכן משמע לעיל דף י"ג ע"ב דפליג ר' יהושע בחורבא דמתא דהוי ליה רוב כשרים משמע שם שפירש ממקום הקביעות וע"כ הטעם כמ"ש דגזרינן אטו אזלה לגביה ובזה אתא שפיר לשון לא צריכא דקאי על הא דאמר דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ומקשה דברוב העיר עצמו אם הלך אצלה מרובא פריש וע"ז קאמר לא צריכא דקא אזלה לגביה ר"ל דגזרינן אטו אזלה לגביה. ועל זה מקשה מט' חנויות דלא גזרינן בפירש שמא יקח מן הקבוע דהכא נמי אין לגזור דילמא אזלא לגביה וע"ז משני מעלה עשו ביוחסין דגזרינן הכא טפי דילמא אזלא לגביה משום מעלה עשו ביוחסין. ובזה א"ש הכל בס"ד ע"פ פשוטו ודוק:
טו. והנה לשיטת הרמב"ם נראה שיש לו דרך אחרת בסוגיא זו כמ"ש בחדושי אה"ע סימן ו' דהא דקאמר משום גזירה דאזלא לגביה מילתא אחריתא היא דבנבעלה בעיר לא מהני אפילו תרי רובא משום דגזרינן אטו רוב העיר לבד ואזלה לגביה ובעינן דוקא נבעלה בשדה ואפ"ה בעינן תרי רובא משום מעלה דיוחסין כדמסיק וע"ש באורך. אך הנלפענ"ד לפרש יותר בשיטה זו לפי תירוץ שני של התוס' דמוקי למתניתין לכתחלה ולכך בעינן תרי רובא וכבר כתבתי דע"כ הא דקאמר פירש אחד מציפורי הולד שתוקי אף ע"ג דלענין הולד הוי דיעבד כדאמרינן לעיל בעובדא דארוס ע"כ צריך לומר דמיירי בשמא כדקאמר הולד שתוקי רצה לומר שבודקין את אמו. והנה צריך להבין דלמה בהלכה אצלו אמרינן דהוי ליה קבוע אע"ג דעתה כבר פירשה האשה משם וכן הולד הא בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דידענו בודאי שהיה במקום הקביעות אפ"ה עתה שנמצא פריש ונולד הספק לפנינו אמרינן דמרובא פריש ה"נ נימא בולד זה כיון דהספק בא לפנינו כשפירש כבר נימא דמרובא פריש. ולא דמי למ"ש התוס' באשה דהדרא לניחותא דזה שייך כשידוע שאשה אחת אסורה א"כ כשהדרא לניחותא אמרינן שמא זו היא. אבל הכא דאין אנו יודעין ממי זה הולד או ממי אשה זו נבעלה. א"כ כיון דבא לפנינו הספק כשכבר פירש נימא מרובא פריש ונראה הטעם בזה דדמי לנמצא ביד פיקח שלקח במקום הקבוע אף ע"ג דהפיקח שכח עתה אפ"ה אסור דה"ל כנולד הספק במקום הקביעות. א"כ ה"נ כיון דאשה זאת היא פיקחת וראוי שתדע למי נבעלה ומה טיבו של עובר זה והיא שותקת ואומרת שאינה יודעת אנו דנין על שעת הביאה דה"ל קבוע א"כ זה שייך דוקא באומרת שמא כמו שכתבנו לעיל דהכי מיירי פירש אחד מציפורי אבל מתניתין כשהיא אומרת ברי רק שאין אנו מאמינין לה לכתחלה לר"ג או בדיעבד לר' יהושע הוי ליה כנמצא ביד חשוד דקי"ל דאמרינן מרובא פריש דודאי אין ריעותא מה שלקח פיקח ממקום הקבוע כיון שהוא אומר ברי דמכשרה לקח. א"כ בכל סוגיא לעיל לר' יהושע וכן במתניתין לא שייך גזרה זו דאזלה לגביה כיון דמיירי בברי וע"כ משום מעלה והיינו דקאמר מעלה עשו ביוחסין לר"ג לכתחלה ולר' יהושע בדיעבד. משא"כ בהך דפירש אחד מציפורי דמיירי בשמא לר"ג כמ"ש לעיל דה"ל כנמצא ביד פיקח שפיר שייך גזרה זו. וכן בקידושין דף ע"ג דקאמר שם נמי אי אזלה לגביה ה"ל קבוע היינו משום דמיירי שם ג"כ שהיא אומרת שמא כדקאמר שם שבודקין את אמו וכו' ע"ש. אבל הא דפריך מט' חנויות קאי אמתניתין דמיירי בברי ולכתחלה. ודוק:
טו. והנה כבר הארכנו לעיל דף י"ד בביאור שיטות הרשב"א דהוכיח שם מסוגיא דס"ס עדיף מרובא מדלא מהני רוב כשרים לר' יהושע ואפ"ה מהני ס"ס באלמנת עיסה ובספר פני יהושע הקשה עליו משמעתין דקאמר טעמא ברוב כשרים משום דילמא אזלה לגביה ולפמ"ש דבברי לא שייך כלל גזירה דאזלה לגביה והיינו דמקשה מט' חנויות. ומשני מעלה עשו ביוחסין. נמצא דברי הרשב"א שרירין וקיימין דחזינן הכא דמשום מעלה דיוחסין לא מכשיר בחד רובא ואפ"ה מכשיר בס"ס וכן לשיטת הרמב"ם שכתב דגזירה דאזלה לגביה לא קאי אלא על נבעלת בעיר דלא מהני אפילו תרי רובי. אבל הא דבענין תרי רובי בנבעלת בשדה הוא משום מעלה דיוחסין וכ"ש לשיטת הב"ש שכתב לעיל דלמאי דמסיק משום מעלה הדר מדלעיל. ודוק:
טו. וכיון שזכינו לתרץ קושיות פני יהושע על הרשב"א וסייעתו בסוגיא דלעיל דף י"ד ובשמעתין. מעתה נבוא לתרץ יתר קושיותיו על הרשב"א בקונטרס אחרון שלו. הנה כתב שם להוכיח דהא קי"ל בספק טומאה ברה"י דאפילו איכא ס"ס אפ"ה טמא ובתשעה צפרדעים ושרץ ביניהם טהור. אלמא דרוב עדיף מס"ס והקשה על סברת הפר"ח דס"ס ה"ל רובא. ולענ"ד אין מזה ראיה דספק טומאה שאני דילפינן מסוטה כדאיתא בריש מסכת נדה דכיון דחזינן דאסרה התורה בפירוש הספק הרי הוא כודאי. ואין נכנס בגדר ספק דמה לי שאסרה תורה את הודאי או שאסרה את הספק בפירוש הרי הוא כודאי. וכן מפורש בסוטה בר"פ כשם דעשה התורה ספק כודאי. וכן בריש נדה דף ג'. א"כ כל שנולד בה ספק הרי הוא כודאי דהרי התורה אסרה בפירוש הספק. משא"כ היכא דאיכא רובא. ובזה תרצתי בס"ד בחידושי מסכת שבת הא דמקשי שם התוס' בדף קל"ה דל"ל ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק דוחה שבת תיפוק ליה דמספיקא לא מחללינן שבתא. וכתבנו שם דנ"מ היכא דאיכא ס"ס כגון ספק בן שבעה שנולד בין השמשות דהוי שני ספיקות. דאם הוא בן ח' הוי מחתך בשר בעלמא כדאיתא שם דף קל"ו וספק נולד בשבת ואי לאו קרא היה מותר למוהלו בשבת. וכיון שאסרה התורה הספק בפירוש אפילו ס"ס הכל אסור דכודאי משוי ליה.
טו. ומה שהביא בסוף דבריו ממה שכתבו התוס' בר"פ ספק אכל דלמ"ד איקבע איסורא. צ"ל דאפילו בס"ס מביא אשם תלוי ע"ש. כ"כ הלח"מ בפרק ח' מהלכות שגגות דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבס"ס אינו חייב אשם תלוי. ובאמת דברי התוס' אינם מובנים דאין הכרח למ"ד חתיכה אחת משתי חתיכות יותר מאידך מ"ד דס"ל חתיכה א' דמפרשינן אליביה ואפילו אכל ר"ל דהוא מילתא בפני עצמו שספק אם אכל כשיעור כמ"ש הרמב"ם. ה"נ יש לומר למ"ד חתיכה א' משתי חתיכות כגון שהיה חתיכה חלב כשיעור וחתיכה חלב פחות מכשיעור ולא ידע איזה אכל ונאבד השני דשפיר איקבע איסורא וה"ל חתיכה א' משתי חתיכות. ואפשר דס"ל להתוס' דא"כ הוי ליה למתניתין לפרש הך בבא בהדיא כי היכא דמפרש שם לרישא מ"מ אין שום קושיא להרשב"א. ועוד נראה דאפילו לדברי התוס' אין ראיה דהתם לאו ס"ס גמור הוא. דהא אמר שם דבשתי חתיכות אפשר לברר איסורו ופירש"י שם דאפשר שיבא בקי שיכיר אם זה הנשארת שומן. א"כ הוי ליה ספק חסרון ידיעה כדאיתא בי"ד סימן י"ג וסימן נ"ה דכל דאפשר לומר שיבא בקי ויכיר אין לחושבו בכלל ספק אפילו לענין ס"ס. ועוד נראה לי מלישנא דמתניתין שם ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ולא נקט ואפילו אכל ספק אכל כשיעור משמע דמיירי בגוונא דאפשר לברר כמה אכל כגון שהיה שני חתיכות שוות ויכול לשער כמה אכל נגד השניה אלא דאכל שיעור מצומצם ואינו יכול לעמוד עליו אם יש בו שיעור כזית מצומצם ובכה"ג הוי ליה זה הספק גם כן חסרון ידיעה ולכאורה היה נראה דע"כ מיירי בהכי שהיו שני חתיכות שוות דאם אחד גדול ואחד קטן לא מיקרי איקבע איסורא כיון דקי"ל דאיסורא ברובא בטיל. א"כ אם אכל דבר שיש בו תערובות איסור והיתר ואינו ידוע אם האיסור רוב או ההיתר רוב לא איקבע איסורא דאם ההיתר רוב הרי גם האיסור נתבטל וחזר כולו היתר וה"ה בשני חתיכות דמאי שנא א"כ ע"כ צ"ל דמיירי בשני חתיכות שוות. וממילא צ"ל דהספק הוא בצמצום השיעור כנ"ל מיהו מלשון התוס' שם לא משמע הכי שהוכיחו שם דפחות מכשיעור לא מקרי איקבע איסורו מהא דקאמר שם דבכזית ומחצה לא איקבע איסורא. ולפמ"ש אין ראיה דהתם מטעם ביטול איסור כנ"ל. ובאמת הרמב"ם ז"ל פסק שם דאפילו פחות מכזית מקרי איקבע איסורא. ונראה דמפרש דבכזית ומחצה לא איקבע איסורא הוא מטעם ביטול כנ"ל. ואפילו אם נדחוק לפרש דאפילו בחתיכות שוות הספק הוא כמה אכל כגון שנאבד א' מן החתיכות ואי אפשר לשער. מ"מ נראה לפרש יותר מלשון מתניתין שהספק הוא בשיעור מצומצם כנ"ל או שנאבד אחר שנודע לו קודם ששיער נגד החתיכה שניה. נמצא דבשעה שנודע לו היה אפשר לעמוד עליו והוי ליה ספק חסרון ידיעה וכבר נתחייב באשם תלוי. גם מ"ש שם בשם חכם אחד דאף לדברי התוס' הוי ליה ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות. והשיב עליו דלגבי אדם האוכל שאינו יודע כמה אכל הוי ליה ס"ס גמור והדברים עתיקין. אמנם נלענ"ד דזה הוא אם הספק הוא כמה אכל אם מעט אם הרבה דאין אנו דנין על החתיכה כלל. משא"כ לפמ"ש דבשעה שנודע לו ונתחייב בקרבן היה יכול לעמוד עליו כמה אכל אלא שנסתפק אם יש במה שאכל כשיעור נמצא עיקר הספק על החתיכה שאכל אם היה בו כשיעור הרי זה ספק בגוף ואין לצרפו עם ספק התערובות אם כן מכל הלין טעמי אין שום קושיא על הרשב"א וסייעתו. ועוד דמשמעתין נראה דר' מאיר מכשיר באלמנת עיסה מטעם ס"ס אע"ג דשמעינן לר' מאיר דחייש בכל מקום למעוטא וכ"כ התוס' בביצה דף ד' ע"ב בד"ה ואחרות באחרות וכו' דר"מ מכשיר בס"ס. ותו דלא שייך לומר בכל ס"ס שבש"ס דהוא דלא כר"מ א"כ משמע דס"ס עדיף מרוב. ומ"מ לא באתי לדון ולהקל אי סופר ואי שוקל. אלא לתרץ דברי הרשב"א וגדולי האחרונים שעמדו בשיטתו.
טו. תוס' ד"ה דילמא אזלה וכו' ומשמע לגבי אדם וכו'. הא דלא הקשו קושיא זו על המקשן דאמר כל דפריש וכו' ונראה משום דבאמת כבר כתבנו דיש לומר על הולד עצמו כל דפריש מרובא פריש ובכה"ג לא שייך הדרא לניחותא כמ"ש לעיל דדוקא בהאי דנזיר כיון שידוע לנו שאשה אחת אסורה ואין אנו יודעין מקומה א"כ כשהדרא לניחותא אשה זו אמרינן שמא זו היא כיון דכבר קבוע אבל כשאנו מסופקין בולד או באשה ממי הוא הולד שפיר יש לנו לומר בכל מקום שהוא דמרובא פריש ולא שייך הדרא לניחותא כלל. אבל למאי דמשני דילמא אזלה לגביה. א"כ ע"כ צ"ל דהקושיא היה דנימא על הבועל דמרובא פריש. וכמו שביארנו לעיל דאל"כ מה מועיל שאזלה לגביה וע"כ צ"ל דבולד לא שייך מרובא פריש כמ"ש דה"ל כנמצא ביד פיקח שפיר הקשו דלגבי הבועל נימא הדרא לניחותא. ודוק:
טו. בגמרא מנ"ל לר' זירא הא וכו'. ובנמצא הלך אחר הרוב וכו'. יש לדקדק דלמה הוצרך לאסוקי הך סיפא. ותו הא דמשני התם לחומרא. אין הלשון מדוקדק דפשיטא דהוא לחומרא. והוי ליה למימר אשכחן לחומרא לקולא מנ"ל. ונראה משום דבאמת צ"ל הא דלא מפליג בנמצא דהלך אחר הרוב. דהיינו אחר רוב החנויות שמוכרין בשר כשר משמע אף שיכול להיות דבשר טריפה שבחנות אחד הוא יותר מכל הבשר שבכל תשע החנויות ביחד אפ"ה אזלינן בתר רוב החנויות. וכן משמע מכל הפוסקים דלא חלקו בזה. והיינו משום דאין חילוק בחנות בין רב למעט כיון דהחנויות קבועין הוי ליה כאלו כולן שוות ואזלינן בתר רוב המקומות הקבועין. ומזה מוכח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפילו לקולא. אלא דהוי מצי למדחי דמיירי בברייתא שהבשר שבכל חנות שוה לחברתה לפ"ז יש לומר דהוצרך לאסוקי סיפא ובנמצא וכו' דהוי מצי למדחי דטעמא דרישא לאו משום קביעות אלא דמיירי שהחנות שמוכרת בשר טריפה יש בה בשר כנגד כל הכשרות. והא גופא קמ"ל דלא אזלינן בתר רוב המקומות הכשרים אלא בתר הבשר אזלינן. וכיון דהבשר טרפה הוא כמו הכשרות לכך אסור. לכך מסיק דבנמצא הלך אחר הרוב. נמצא דממ"נ מוכח דכל קבוע כמחצה דאם נימא שהבשר טריפה הוא כנגד כולן. אם כן אמאי בנמצא אזלינן בתר רוב חנויות אע"ג דבשר טריפה הוא כמו כל בשר הכשר ע"כ משום דכל חנות כיון שהיא קבוע אין חילוק בין יש בו הרבה בשר או מעט. א"כ מוכח אפילו לקולא לכך משני התם לחומרא. רצה לומר דאיכא למדחי דמיירי שבשר שבכל חנות הוא שוה לחברתה וליכא למילף מסיפא אלא מרישא ולא מוכח רק לחומרא. ודוק:
טו. תוס' ד"ה פרט לזורק וכו'. עיין בסנהדרין דף ע"ט בתוס' ד"ה וכל קבוע וכו' שהקשו כיון דפטר ר' שמעון אפילו בכולם ישראלים עד שאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למידרש קבוע כלל מהאי קרא ותירצו דיש לפרש לר' שמעון בתשעה ישראלים וחד כותי ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכה"ג כולם ישראלים חייב עכ"ל. נראה מדבריהם דזה מיקרי קבוע מדאורייתא. אפילו אין ידוע הקבוע במקומו. וכן הדין בעשרה חנויות ונודע שאחת מהן מוכרת בשר טריפה ואינו ידוע באיזה חנות הוא הטריפה הוי ליה קבוע אע"ג שאין ידוע הקבוע במקומו והוא נגד דבריהם בנזיר דף י"ב ד"ה אסור בכל הנשים וכו' ויש לומר דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו. אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא מקרי קבוע עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל דף י"ד דזה הוא דעת הטור בהבנת דעת הרשב"א בי"ד סימן ק"י. אבל הפוסקים חולקים על זה. וכן הוא דעת רש"י ביבמות בסוף פרק קמא כמ"ש לעיל. ונראה ראיה לדבריהם מדברי התוס' אלו בסנהדרין דאל"כ קשה קושיות התוס' דלא משכחת קבוע לר' שמעון ואנן קי"ל כר' שמעון כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח. מיהו נראה ליישב דברי התוס' דנזיר ולתרץ קושיות התוס' דמשכחת קבוע לר"ש כמו לרבנן. דהנה עיקר קושיתם שם דמשמע להו דבזורק אבן לעשרה ישראלים ונתכוין שיפול האבן לאחד מהן פוטר ר' שמעון היינו מדקאמר שם אמר לחד מינייהו מאי א"נ כסבר ראובן ונמצא שמעון מאי. ת"ש דתניא ר"ש אומר עד שיאמר לפלוני אני מכוין. ומשמע להו דפירש לחד מינייהו הוא שזרק את האבן ולא נתכוין שיזרוק לגוף מיוחד אלא לאיזה גוף שיפול ואפ"ה פוטר ר"ש. אמנם לולי דבריהם יש לפרש הא דקאמר לחד מינייהו היינו שנתכווין לזרוק לזה הגוף והלך לגוף אחר אלא דהאבעיא הוא דדילמא לא פטר ר"ש אלא כגון שידע שזה ראובן ונתכוין להרוג את ראובן והלך האבן לשמעון נמצא שאין זה האדם שנתכוין להרוג אותו ולא זה הגוף שנתכוין לזרוק אליו. אבל אם נתכוין לזרוק אל גוף אחד ולא ידע אם ראובן הוא או שמעון הוא והיה דעתו להרוג זה הגוף יהיה ראובן או שמעון ואח"כ הלך האבן לשני כה"ג יש לומר כיון שאין הטעות אלא בגוף חייב. והדר קא בעי כסבר ראובן ונמצא שמעון יש לפרש נמי בכה"ג שנתכוין לזרוק לזה הגוף והלך האבן לגוף אחר כענין פלוגתייהו דרבנן ור"ש אלא דהבעיא היא אם בשעת זריקתו לאותו הגוף שנתכוין לזרוק אליו היה בטעות דכסבר שהוא ראובן ובאמת היה שמעון והלך האבן לגוף אחר שהיה סבר שהוא שמעון ובאמת היה ראובן נמצא שהרג אותו אדם שרצה להורגו אלא שאין זה אותו הגוף שנתכוין לזרוק אליו. וע"ז פשט דתניא ר' שמעון אומר וכו' דאינו חייב עד שיפול האבן על אותו הגוף שנתכווין לזרוק אליו. נמצא שבזורק אבן לגו דהיינו שהיתה כוונתו בזריקתו לאיזה גוף שיפול עליו האבן בין שיפול ע"ז בין שיפול ע"ז מודה ר"ש דחייב דזה אינו ענין פלוגתייהו כלל. וראיה לפירוש זה דלפי הפי' שפירש"י לחד מינייהו דהיינו זרק אבן לגו ובעיא שניה היינו שנתכווין לזרוק לאותו אדם שיפול עליו אלא שטעה דכסבר שהוא ראובן. נמצא דהפשטות על זה מדאמר רבי שמעון עד שיאמר לפלוני. היינו שיפרוט שם ראובן ויתכוין לזרוק לאותו הגוף ומדייק מלשון לפלוני לפשוט בעיא שניה דבעינן שיפרט שם אדם שהרג אותו א"כ ה"נ איכא למידק מיניה דאם לא פרט השם ונתכוין לאותו הגוף שזרק אליו בין יהי' ראובן או שמעון ג"כ פטור כיון דלא פרט שם אותו אדם שהרגו דהא כי היכא דמדייק הש"ס מדברי ר"ש דבחד מינייהו דהיינו זורק אבן לגו פטור ה"נ איכא למידק בחד מינייהו בכונת אדם הנהרג בין שיהיה ראובן או שמעון דפטור. וזה ודאי אינו דהא בזה כתבו התוס' שם דמפרש ר"ש קבוע דקרא דהיינו באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין ובכה"ג בכולם ישראלים חייב. ובעיקר קושיות התוס' כבר ביארנו באריכות בסנהדרין שם ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק:
חידושי רבי עקיבא איגר
טו. תד"ה וספק נפשות להקל, אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור וכו'.
לכאורה דבריהם אלו סותרים למ"ש תוס' חולין (דף יא ע"ב ד"ה וכ"ת כו') ושמא קסבר דשמה התראה, והא הוא א"י את מי יקטול אם טרפה אם שלם, ובעיקר קושית תוס' שם י"ל דהכי אמרינן דדלמא מכח רוב שם התראה מעליא הוי אבל מ"מ לא מוכח דקטליה מכח הרוב, ועמ"ש בחי' גיטין (אאב"ה ועיין בח"א מפסקים לאבא מרי ני' סוף סימן ק"ז מ"ש שם בשם אחי שי' בד"ה ויראה):
חידושי חתם סופר
טו. הכי אמר ר' יהודה אמר רב בקרונו' של צפורי הי' מעשה. כבר השרשתי בכמה מקומו' דאין נראה לעשות מעלת יוחסין טפי מאשר מצינו בכל התורה. ויען מצינו בממון דאין הולכי' אחר הרוב משום דחזקת ממון אלים. ע"כ אלימי מעלת יוחסין כמו חזקת ממון דלא ניזיל בתר רובא. ולשיטת תוס' סנהדרי' ג' ע"ב היכי דאיכא רוב מעלי' אזלי' גם בדיני ממונות בתר רובא וביאר הב"ח סי' רל"ב דרובא דרדי' לא הוה רובא מעלי' דהרי רובא דאינשי מתנגד לרוב רדי' ע"ש א"כ ה"נ היינו דלא ניזול בתר רוב כשרי' ביוחסין משום דרובא דעלמא מתנגד לרוב העיר. ואולם אי איכא נמי רוב סיעה דהוה רובא דעלמא ה"ל רוב מעלי' אז גם ביוחסין ניזול בתר רובא דלא חמיר מעלת יוחסין מחזקת ממון. ולא הוה צריך למימר משום גזירה דלמא אזלא איהי לגבי'. אלא משום דשמעתין לרב אזלא ורב ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב. ע"כ הוצרך הש"ס לומר משום גזירה דאזלא איהי לגבי'. וגזירה כזו לא שייך בממון. והרווחנו בזה כמה דברים ואין כאן מקומו:
טו. לא צריכא דאזלא איהי לגבי'. לפי הך גירסא עיין בבית יוסף משמע דאי חזינן דהוא אזל לגבה לתוך ביתה בודאי לא בעי' תרי רובא. רק הואיל והיא אזלא ונעקרת מתוך ביתה. ונהי דמצאום במקום פרוש. מ"מ כיון שהיא נעקרה ממקומה חיישי' דלמא פעם אחרת תיזיל לתוך ביתם ממש. משו"ה בעי' תרי רובא. ואז אין חילוק בין נבעלת בעיר לנבעלת במקום קרונות בשדה. וזה שיטת הטור. ולפ"ז לא אתי' שמעתין כר' יהושע כלל. דא"כ משכחת לר' יהושע דסגי בחד רובא היכי דאזיל איהו לגבה ולא משמע כן בסוגי' דראוה מדברת. ואמנם גירסת רש"י איכא דאזלא לגבייהו ר"ל לעולם גזרי' משום איכא דאזלא לגבייהו ולזה גזרו לעולם כל שתיבעל בעיר בכ"מ לא ניזול בתר רובא משום גזירת בעילת בתים וצריך שתיבעל בשדה דוקא ויהי' רוב סיעה. ומשום גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר בעינן תרי רובא עיי' כל זה בבית יוסף ולזה בעי' לר' יהושע לעולם תרי רובא וה"ה לר"ג לכתחלה דכל מה דבעי ר"י בדיעבד בעי ר"ג לכתחלה. ולעיל גבי ארוס וארוסתו דאמרי' את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרי' ר"ל תרי רובא וזה שיטת רמב"ם. ולפמ"ש לעיל בדיבור הקודם יתישב קצת באופן אחר עיי' וק"ל:
טו. דלמא אזלא איהי לגבי'. עמ"ש תוס' מש"ס דנזיר דהדרא לניחותא. וסברא דאוריי' היא והארכתי במס' ב"ב בסוגי' דניפול בזה. ומאי דמסקו בנזיר דהוא רק מדרבנן היינו משום דכל האיסור אינו אלא מפני שיפגע בקרובותי'. והקרובים אינם ניכרי' והם בעצמם אינן מכירות את עצמן. ה"ל איסור שאינו ניכר ואין כאן קבוע דאורייתא. וכן נמי מה שהקשו שם כל אדם יהי' אסור לקדש אשה שמא קבל אבי' קידושי' מהשליח כשהיתה קטנה. גם בזה אין האיסור ניכר כי האשה עצמה אינה מכירה את עצמה ולא יודעת ממעשי אבי' כלום משו"ה ה"ל קביעות דרבנן. אבל זולת זה ה"ל קבוע דאורייתא. ומ"ש תוס' בשמעתין ולאו פירכא היא התם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח עכ"ל דברי' תמוהים הם לכאורה מה בעי מאשה שקידש הא מחמת ספק קרובות אתינן עלה. וראיתי בשיטה מקובצת בשם ראשוני' ז"ל שאמרו כיון שאיסור הקרובות מחמת קידושי השליח אתי. ע"כ הקרובות נידונות כמותה. וצע"ג להסביר הסברא וגם כשהקשה דלמא בשוק אשכח וקדש רצונו לומר שיהי' מותר בזו שבועל עתה מפני שאינה מקרובות המתקדשת להשליח. ואיך נאמר שהנבעלת תלי' בה מפני שנאסרה על ידה אדרבא הא באנו לומר שלא תיאסר על ידה. אבל הנלע"ד דהכי קאמר ניחוש לקולא בשוק אשכח השליח וקדיש האשה. וא"כ כשבועל עתה האשה שנושא היום. נימא אותה שנתקדשה בשוק מהשליח מרובא דעלמא פרשה. ורובא דעלמא אינן אחות אותה שנבעלת היום ועל זה דחי א"נ אשכח בשוק וקדש. מ"מ תינח אי עדיין עומדת כן בשעת בעילה. אבל השתא הדרא המתקדשת לניחותא וה"ל מע"מ ואסורה:
טו. תשע חנויות כל השייך לזה כבר מבואר אצלינו בחידושינו פ' ג"ה ע"ש:
טו. תשע צפרדעים וכו' דעת הר"ן פג"ה ורשב"א אפי' פי' לפנינו נמי לאו דאורייתא וליכא קבוע דאוריי' אלא בלוקח מן הקבוע ממש. ומקשים מתוספתא דטהרות פרק וי"ו תשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע וכו' בר"ה טהור וכו' פירש א' מהם לרשות הרבי' טהור ובנמצא הלך אחר הרוב ע"ש ואי ס"ד פירש לפנינו לאו דאוריי' א"כ אמאי בפירש לר"ה ספיקו טהור הא מן התורה ניזול בתר רובא ורוב שרצים נינהו. ולפע"ד לפרש הך פירש דתוספתא בפירש בידים ולקח ממקום קביעתן. ורישא נגע בא' מהם היינו שנשאר הקבוע במקומו. והוא נגע בהם במקומם. וחזר ואשמועי' גם בפירשם בידיו ונגע א' בהם שם במקום פרישתם ונמצא דקתני בסיפא היינו פירש אפי' לפנינו שלא בידים:
טו. וארב לו וקם עליו ישוב פסק הרמב"ם עיי' מהדורא קמא מה שכתבתי ויבואר אי"ה במקום אחר:
טו. לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכו'. בחי' למס' ב"ב בסוגי' דניפול הקשיתי כיון דרוב עדיף מקרוב. א"כ מנ"ל דקבוע מבטל רובא דלמא אתי לבטל קורבא כגון שזרק אבן לגו והישראל קרוב לו יותר מהמצרי והרגו. וה"א דה"ל כמתכוון לישראל כיון שהוא קרוב קמ"ל כיון ששניהם קבועי' ה"ל ספק נפשות להקל. וכעת נ"ל לישב קצת בדוחק ולומר דממ"נ אי הי' בכח זריקתו שיגיע האבן להרחוק ולא להקרוב כי מכח הזריקה יצא האבן להלאה. אלא דאיתקל לי' ונפל על הקרוב וא"כ פשיטא דפטור ואי לא הי' בכחו להפילו אלא על הקרוב והפילו עליו ומת בזה בודאי חייב אעפ"י שהי' גם מצרי קבוע שם כיון שלא הי' בכח זריקתו להגיע עדיו א"כ הרי הוא כמאן דליתא ולא נכנס בספק כלל לדון עליו. ולא משכחת ענין קבוע בקורבא אלא לענין פריש אי מקורבא פריש או מרחוק פריש אבל לענין קבוע לא שייך. אע"כ קרא לענין רובא קאי ובשכולם שוים לענין קורבא שיכול האבן להגיע לזה כמו לזה וק"ל:
טו. וליוחסין לא בעי' תרי רובא הקשו תוס' דהו"מ לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזקה דכשרות. ומהרש"א כ' דאולד נמי קאי ויוצדקו דבריו להך שיטה דמתני' דתינוקת לא מיירי בטוענת ברי. אבל אי מיירי בטוענת ברי א"כ חזקת האם מועיל להבת כמבואר. ולהך שיטה דמיירי בברי מצי נמי להקשות שאני התם דאיכא ברי. וליישב נ"ל דהא מבואר דכ' תוס' בכמה דוכתי הא דגזרינן בר"פ כל הזבחים גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא גזרי' כן גבי ט' חניות דשרי' בנמצא. משום דהיכי דהאיסור חמור שניכר במקומו לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע. נמצינו למדין כל דחמיר איסורא טפי ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע. והנה הכא במעלות יוחסין מחמרינן וחיישינן אפי' שהפסולין ניכרין במקומם שמא תיזיל איהי לגבי' וא"כ הי' ק' הש"ס הכא וליוחסין לא בעי' תרי רובא רוצה ולא ניחוש שמא תיזיל גבי'. א"כ תיקשי מתינוק דגזר רב שמא יקח תינוק מהבתים ובעי תרי רובא ולא הו"מ לשנויי דתינוקת דמתני' קיל טפי איסורא. משום דאיכא חזקת האם וברי שלה. אדרבא כל דקיל איסורא איכא למיחש טפי:
טו. ובהכי ניחא מה דקשי' לי הא לשמואל נמי תיקשי דס"ל לעיל הלכה כר"ג ולא בעי' תרי רובא והכא בתינוק הנמצא מודה לרב דליוחסין לא אלא שהוסיף גם בפיקוח נפש. ולהנ"ל א"ש לפמ"ש למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר בפשיטות שהחמירו ביוחסין כמו בממון ולא מטעם גזירת קבוע. וא"כ לק"מ די"ל כק' תוס' לחלק בין היכי דאיכא חזקה וברי לתינוק הנמצא דליכא כל הני. אבל הכא לרב פריך דס"ל אפי' בממון הולכין אחר הרוב וליכא טעמא להחמיר ביוחסי' אלא משום גזירת קבוע והתם כל מאי דקיל טפי גזרי' טפי שמא יקח מן הקבוע ופריך הש"ס שפיר:
טו. ודע דצל"ע מאי פריך הא התם במתני' דמס' מכשירין פליג ר' יהודה את"ק וס"ל אפי' רוב ישראל דיינינן לי כנכרי' דאזלי' בתר רוב משליכי' והשתא נימא נהי דת"ק פליג ואזל בתר רובא דאינשי מ"מ בהא כיון דעכ"פ ליכא רוב מעלי' ס"ל ליוחסי' לא משא"כ בתינוק' דהוה רוב מעלי' אזלי' בתר חד רובא. ונ"ל כנ"ל דהא רב ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב גבי רדי' וכ' תוס' בסנהדרי' ג' ע"ב דלא הוה רוב מעלי' ופי' הב"ח סי' רל"ב משום דרובא דאינשי מתנגד אפ"ה אזל רב בתר רובא כי האי וה"ה ביוחסי' דלא חמיר מממון. וע"כ הא דאמר ליוחסין לא היינו משום גזירת שיקח תינוק מן הקבוע וה"נ ה"ל למיחש בההיא דתינוק' וגם בזה מיושב דלא פריך לשמואל וק"ל:
רש״ש
טו. גמרא בקרונות של צפורי היה מעשה. משום דמקומו של ר' יוסי הוה בצפורי (סוכה טז ב. סנהדרין לב ב) להכי קאמר של צפורי:
טו. גמ'שם והוא שהיתה סיעה של ב"א כשרים עוברת לשם. לכאורה הל"ל של רוב בנ"א כשרים:
טו. גמ'שם אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד כו' ספיקו טמא. משמע דוקא בקבוע אבל בפירש א' מהן אף ברה"י טהור. מוכח דרובא עדיף מס"ס. דבפ"ו דטהרות מ"ד שנינו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא. ולעיל (יד) אמר דר' יהושע אדר"י ל"ק כו' הכא תרי ספיקי. ואף דפוסל אף ברוב כשרים אצלה. וי"ל דלפרש"י שם ודאי ל"ק דס"ס דשם אינו אלא שם מושאל עמש"כ שם. ולפי' הב' י"ל דחד מהספיקות הוה רובא להקל דרוב נשים יולדות לט' (והוא כעין תירוץ התוס' בפסחים (ט) בד"ה ואת"ל א"נ אימר אכלתיה עדיף כו' דספק הרגיל הוא. וכ"כ שם (בע"ב) בד"ה ספק ע"ש). ולפי' התוס' שם ג"כ רוב המשפחה כשרים. גם י"ל דלהכי מחמיר ר"י ברוב כשרים משום דביוחסין החמירו לגזור משום דלמא אזלא איהי לגבייהו כדלעיל:
טו. רש"י ד"ה ומשני איכא דקאזלא לגבייהו. כצ"ל:
טו. רש"י ד"ה אמרי דבר"י. מה שהוסיפו בד"ח תיבות והרג זה הוא שבוש:
טו. תוס' (ברה"ע) וריב"נ כתרוייהו. כצ"ל בכ':
טו. תד"ה דלמא (בסופו). הדרא לניחותה האשה שקדש אבל כו'. כ"נ דצ"ל ותיבת השליח למחוק:
ביאור שטיינזלץ
טו. בקרונות של ציפורי היה מעשה, כלומר, מעשה זה אירע ביום השוק, ובאו שיירות וקרונות לעיר ציפורי ליום השוק, וכדברי ר' אמי. שאמר ר' אמי: והוא שבתוך כל אותן שיירות וקרונות היתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם, ומשום שגם רוב אנשי העיר שבה קרה המעשה היו כשרים וגם רוב האורחים שבאו מבחוץ היו כשרים — יש איפוא לתלות בכשר. וכדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: נבעלת בקרונות — כשרה לכהונה.
טו. ותוהים על הלשון: בקרונות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שאשה נבעלת בקרונות שעושים בהם מסחר ברשות הרבים? אלא הכוונה היא לנבעלת בשעת קרונות, כלומר, בשעה שבאות השיירות, וזו היא הכשרה לכהונה. אבל אם פירש אחד מציפורי שהיה אדם אחד שברור לנו שהיה מן העיר ציפורי ואין אנו יודעים אם היה זה כשר או פסול, אף על פי שידוע שרוב אנשי העיר כשרים לכהונה, ובעל אשה — הולד שתוקי ופסול מספק, ואין הולכים אחר רוב אנשי העיר.
טו. כי הא [כמו הלכה זו] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם זעירי, שאמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] את השמועה במישרין, אמר זעירי אמר ר' חנינא: הולכין אחר רוב העיר, ואין הולכין אחר רוב סיעה. שאפילו היו רוב אנשי סיעה הנודדת ממקום למקום כשרים, אין מכשירים את האשה שנבעלה לאחד מהם.
טו. על הלכה זו תוהים: כלפי לייא [לאן אתה פונה]?! כלומר, הדבר הוא היפוכה של הסברה, כי הלוא הני [אלה], אנשי השיירה — ניידי [נודדים], וכלל בידינו שבניידים הולכים אחר הרוב ולא אחר המיעוט, והני [ואלה], אנשי העיר — קביעי וקיימי [קבועים ועומדים], ולפי הכלל דנים אותם כמחצה על מחצה וכספק שקול!
טו. אלא, כך יש לפרש: הולכין אחר רוב העיר, והוא דווקא במקרה דאיכא [שיש] רוב סיעה של הזרים בהדה [עמה, עם אנשי העיר] שגם הם כשרים, שאז יש לתלות בכשרים משני הצדדים, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא [בלבד] ולא אחר רוב סיעה גרידתא [בלבד], וכגון כשהם רחוקים מן העיר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? גזרה רוב סיעה אטו [משום] רוב העיר.
טו. ותוהים: ורוב העיר נמי [גם כן] אי דקא אזלי אינהו לגבה [אם כשהם הולכים אליה], שהיא היתה מחוץ לעיר, ומישהו מאנשי העיר פרש והלך — הלוא יש ללכת לפי הכלל: כל דפריש [שפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], שיש לתלות שהוא מן הרוב ולא מן המיעוט, ומדוע נאמר שרוב אנשי העיר נחשב כספק שקול? לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא אזלא איהי לגבייהו [שהלכה היא אליהם], כגון שהלכה אל תוך העיר, דהוה ליה [שהיה לו, שנעשה] הספק בגדר קבוע במקומו, ואמר ר' זירא: כל ספק בדבר קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ואין הולכים אחר הרוב.
טו. לעצם ההלכה שואלים: ומי בעינן תרי רובי [והאם צריכים אנו שני "רוב"ים, פעמיים רוב] כדי להכריע כנגד המיעוט? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היו בשוק אחד תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה (כשר), ועוד חנות אחת מוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) בשר מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח — ספיקו אסור. ולפי הכלל שאמרנו, שאף על פי שיש רוב כשרים, כיון שהם קבועים הרי הספק נדון כמחצה על מחצה. ובנמצא, אם נמצא בשר בשוק ואין יודעים אם כשר הוא — הלך אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף בשר זה כשר.
טו. וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן במקרה שאין דלתות מדינה (העיר) נעולות, וייתכן גם דקא אתי [שבא] לה רובא [רוב] של בשר כשר מעלמא [מן העולם, מן החוץ], וכגון שרוב החנויות מחוץ לעיר זו מוכרות בשר כשר, ומפני שמצרפים רוב חנויות שבעיר זו עם רוב הבשר שמבחוץ, שמא משום כך הכל כשר, והרי שאין להכשיר אלא כשיש פעמיים רוב — והא [והרי] אמר ר' זירא: אף על פי שדלתות מדינה נעולות, הולכים אחר הרוב בנמצא. משמע שאין צריכים פעמיים רוב, ודי ברוב אחד! ומשיבים: מעלה עשו ביוחסין, שבשאר דברים, כגון בהלכות איסור והיתר ובדיני טריפות, די ברוב אחד, אבל בענייני יוחסין צריכים שיהיה רוב יותר גדול כדי לסמוך על כך שאשה שנבעלה על ידי איש כשר, מן הרוב נבעלה ולא מן המיעוט.
טו. א גופא [לגופה] של הלכה זו, אמר ר' זירא: כל קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר], שגם אם הדבר הוא להקל, כגון שהרוב הוא לאיסור ורק מיעוט הוא להיתר, כיון שהוא קבוע — הרי זה נחשב כספק שקול.
טו. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' זירא הא [דבר זה]? אילימא [אם תאמר] ממה ששנינו: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה (כשר), ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור, משום קבוע, שהחתיכה היתה קבועה במקומה כשהתחיל הספק. ובבשר הנמצא בשוק — הלך אחר הרוב — אולם התם לחומרא [שם הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל!
טו. אלא תאמר שראייתו מברייתא אחרת: אם היו תשעה צפרדעים שהם שקצים שאינם מטמאים לא בחייהם ולא במותם, ושרץ אחד טמא ביניהם, שנבלתו מטמאה, ונגע באחד מהן, באחד מעשרה אלה, ואינו יודע באיזה מהן נגע, הרי במקרה כזה ספיקו טמא. שאף שהשרץ הטמא הוא רק אחד מבין עשרה, מכל מקום דנים אנו אותו כאילו היה כאן ספק שקול. אולם התם נמי לחומרא [שם גם כן הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל!
טו. אלא ראייתו היא ממה ששנינו בהמשך: תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן, ואינו יודע באיזה מהן נגע, אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא. שאנו למדים ממדרש המקראות שברשות היחיד כל ספק טומאה, טמא, וברשות הרבים — ספיקו טהור. ואם כן, אף שרוב השקצים היו טמאים, מכל מקום כיון שהיה זה קבוע — אומרים שקבוע הוא רק כמחצה, ורואים את הדבר כספק ולא כוודאי ומקילים, שכלל בידינו כי ספק טומאה ברשות הרבים טהור. אם כן הוכחנו את דברי ר' זירא שהקבוע כמחצה בין להקל בין להחמיר מהלכה זו.
טו. ולעצם הלכה זו של קבוע שואלים: ומדאורייתא מנא לן [ומן התורה מניין לנו] ראיה שכך הוא הדבר, שקבוע נחשב כמחצה על מחצה? — אמר קרא [הכתוב] בענין רוצח: "וארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא), והכוונה היא: עד שיתכוין לו, כלומר, לא שגרם שייהרג אדם במקרה, אלא שהתכוון להריגתו ("וארב לו"). ורבנן [וחכמים], כיצד הם דורשים? — אמרי דבי [אומרים משם בית מדרשו] של ר' ינאי: שהוא פרט לזורק אבן לגו [לתוך] קהל, בלי שיתכוון לפגוע באדם מסויים.
טו. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] כשזרק אבן זו? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] בקהל זה תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, וכיון שרובם היו גויים, שאינו חייב על רציחתם באופן זה, והרי הוא פטור אפילו אם פגע בישראל והרגו — אולם ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו לא מטעם הספק שיש בקבוע, אלא מן הטעם דרובא [שרובם] של האנשים גויים נינהו [הם] והולכים אחר הרוב. אי נמי [או גם כן], אפילו אם תאמר שהם נחשבים כפלגא ופלגא [מחצה ומחצה] — הלוא ספק נפשות להקל, וכיון שיש פה ספק לגבי חיוב בנפשו של הרוצח — אנחנו מקילים בדינו ואין הורגים אותו מפני הספק.
טו. אלא לא צריכא [נצרך] הכתוב אלא במקרה דאיכא [שיש] תשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם, שבכל זאת, כיון דהוה ליה [שהרי הוא] הגוי קבוע, וכל קבוע דינו כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ואין זורק האבן חייב מיתה, וכיון שהוא ספק שקול, הרי ספק נפשות להקל, ומכאן שאפילו בדין תורה ולענין חיוב חמור כרציחה, קבוע (אפילו הוא מיעוט) נחשב כמחצה. ואין הולכים אחר הרוב.
טו. ב לגופה של ההלכה שעסקנו בה לענין הליכה אחר הרוב ביוחסין, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יוסי במשנתנו, ואותה תינוקת שנאנסה מותרת. ורב חנן בר רבא אמר בשם רב: הוראת שעה היתה. שאף שכך הורו בשעתו — הרי היתה זו הוראת שעה, אבל בדרך כלל אנחנו צריכים שיהיו פעמיים רוב.
טו. מתיב [מקשה] ר' ירמיה על סברה ראשונה שהלכה כר' יוסי, שמשמע מכאן שדי רק ברוב אחד, ברוב אנשי העיר — והאם לענין יוחסין לא בעינן תרי רובי [אין אנו צריכים שני "רוב"ים], גם רוב העיר וגם רוב האנשים שמחוץ העיר? והתנן [והרי שנינו במשנה]:
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
חדושי הרא"ה
טו. לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וא"י אחד ביניהן דהוה לי' א"י קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אע"ג דהכא לחומרא הוא. והיינו לחומרא דלא קטלי' ליה. כיון דמדאורייתא הוא. בדאורייתא לא שנא קולא ולא שנא חומרא:
טו. איתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר"י ורב חנן בר רבא אמר רב הורא' שעה היתה. כלומר לפי מה שראו באותו מעשה מפני הכרח שאר דברים שהיו שם הורו כך לשעה. אבל לדורות אין כאן הלכה: