בבלי כתובות — יט.

יט.חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה בְּגָדוֹל. אֶלָּא אֲנוּסִין, מַאי טַעְמָא?● 21
יט.אָמַר רַב חִסְדָּא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם ״חִתְמוּ שֶׁקֶר וְאַל תֵּהָרְגוּ״ — יֵהָרְגוּ וְאַל יַחְתְּמוּ שֶׁקֶר.● 19
יט.אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַשְׁתָּא אִילּוּ אָתוּ לְקַמַּן לְאִמְּלוֹכֵי, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ חֲתוּמוּ וְלָא תִּתְקַטְּלוּן, דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּלְבָד. הַשְׁתָּא דַּחֲתַמוּ, אָמְרִינַן לְהוּ: אַמַּאי חָתְמִיתוּ?● 18
יט.אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ.● 18
יט.גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: גַּנּוֹבָא גַּנּוֹבֵי לְמָה לָךְ. אִי סְבִירָא לָךְ כְּרַבִּי מֵאִיר, אֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.● 15
יט.אֲמַר לֵיהּ: וּמָר הֵיכִי סְבִירָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא, אָמְרִינַן לְהוּ: ״זִילוּ קַיִּימוּ שְׁטָרַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא״.● 13
יט.אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא זֶה״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן.● 9
יט.דְּקָאָמַר מַאן? אִילֵימָא דְּקָאָמַר לֹוֶה — פְּשִׁיטָא, כָּל כְּמִינֵּיהּ?! וְאֶלָּא דְּקָאָמַר מַלְוֶה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אֶלָּא דְּקָאָמְרִי עֵדִים. אִי דִּכְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימְנִי. וְאִי דְּאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי?● 7
יט.(סִימָן בָּאֵ״שׁ) אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּקָאָמַר לֹוֶה, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ.● 9
יט.אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם דְּאָמַר מַלְוֶה, וּכְגוֹן שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, וְכִדְרַבִּי נָתָן.● 8
יט.דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ — מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״.● 8
יט.רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם דְּקָאָמְרִי עֵדִים. וּדְאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. וּדְקָאָמְרַתְּ אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי — כִּדְרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטַר אֲמָנָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״.● 5
יט:וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב כָּהֲנָא, עֵדִים שֶׁאָמְרוּ ״אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ״ — אֵין נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּעַוְלָה הוּא — אַעַוְלָה לָא חָתְמִי.● 23
יט:אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״. בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: ״אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ״ — זֶה שְׁטַר אֲמָנָה וּשְׁטַר פַּסִּים. ״וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״ — זֶה שְׁטָר פָּרוּעַ.● 19
יט:מַאן דְּאָמַר שְׁטָר פָּרוּעַ, כׇּל שֶׁכֵּן שְׁטַר אֲמָנָה. וּמַאן דְּאָמַר שְׁטַר אֲמָנָה — אֲבָל שְׁטָר פָּרוּעַ לָא, דְּזִמְנִין דִּמְשַׁהֵי לֵיהּ אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא.● 17
יט:אִתְּמַר: סֵפֶר שֶׁאֵינוֹ מוּגָּהּ, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְשַׁהוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״.● 16
יט:אָמַר רַב נַחְמָן: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין. מוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין, מוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ — נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא? הַאי — נִיתַּן לִיכָּתֵב. וְהַאי — לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב.● 18
יט:בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: תְּנַאי הָיוּ דְּבָרֵינוּ, מַהוּ? מוֹדָעָא וַאֲמָנָה, הַיְינוּ טַעְמָא — דְּקָא עָקְרִי לֵיהּ לִשְׁטָרָא, וְהַאי נָמֵי קָא עָקַר לִשְׁטָרָא. אוֹ דִלְמָא: תְּנַאי מִילְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ קַיִּימוּ תְּנָאַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא.● 21
יט:עֵד אוֹמֵר ״תְּנַאי״, וְעֵד אוֹמֵר ״אֵינוֹ תְּנַאי״. אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁטָרָא מְעַלְּיָא קָא מַסְהֲדִי, וְהַאי דְּקָאָמַר: ״תְּנַאי״ — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.● 14
יט:מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ תַּרְוַיְיהוּ נָמֵי? אֶלָּא אָמְרִינַן: הָנֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתַיְיהוּ קָאָתוּ, הַאי נָמֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתֵיהּ קָאָתֵי: וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.● 14
יט:תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵתוּ, וּבָאוּ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק וְאָמְרוּ: יָדַעְנוּ שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא, אֲבָל אֲנוּסִים הָיוּ, קְטַנִּים הָיוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיוּ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא זֶה, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּחְזַק בְּבֵית דִּין — אֵין אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.● 10
יט:וּמַגְבֵּינַן בֵּיהּ כְּבִשְׁטָרָא מְעַלְּיָא? וְאַמַּאי? תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ!● 8
יט:אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַכְחָשָׁה — תְּחִלַּת הֲזָמָה הִיא,● 7
בבלי כתובות י״ט.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
יט. אא"כ נעשה בגדול - כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים:
יט. אלא אנוסים מ"ט לא - נימא הפה שאסר הוא שהתיר:
יט. יהרגו ואל יחתמו שקר - הלכך כי אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים:
יט. מודה בשטר שכתבו - לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים:
יט. אין המלוה צריך לקיימו - בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא:
יט. גנבא - מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה:
יט. אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ - ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה:
יט. ומר היכי סבירא ליה - במודה בשטר שכתבו:
יט. כי אתו לקמן - מלוין מביאין שטרות:
יט. קיימו שטרייכו - כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו דאי לאו הכי אע"ג דמודה לוה שכתבו מצי למימר פרעתיו:
יט. שטר אמנה - לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו:
יט. כל כמיניה - והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו:
יט. כדרב הונא - ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה:
יט. שחב לאחרים - בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והיו רוצים לגבות חוב זה:
יט. ונתן לאשר אשם לו - ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קי.) למי שהקרן שלו:
רי"ף
יט. למדינתיך (דף נב.) ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו רבא אמר כל שאיסור שביה גרם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גרם לה אינו חייב לפדותה והלכה כרבא:
יט. מתני'(דף נא.) נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי:
יט. גמ'(דף נב.) תנו רבנן נשבית אחר מיתת הבעל אין היבמין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפי' נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה אין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו הלכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתקינו והני כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי תדע דהא תנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה אלמא דכיון דחייבין במזונותיה מעשה ידיה שלהן וכיון דאין יורשין כתובתה אין חייבין בקבורתה הכא נמי כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי
יט. ת"ר נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר (דף נב:) אין פודים השבוים יתר על דמיהם מפני תיקון העולם וכן הלכה ת"ר נשבית והיו מבקשין עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי רבי רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה והלכה כרבי:
יט. לקתה חייב לרפאותה תנו רבנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ואם היתה צריכה לרפואה הרי הן כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכה כרשכ"ג א"ר יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה צריכה לרפואה כל יומא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו קוצו לה מידי לרופא דהויא לה רפואה שיש לה קצבה אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:
יט. מתני'לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד דתנסבן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין:
יט. גמ'אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ואימא דאב לירות דבעל לא
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
יט. חזקה אין כו' - הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ"ע דבעיא היא בפרק קמא דב"ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני:
יט. דאמר מר אין לך דבר כו' - פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור:
יט. טעמא דר"מ כדרב הונא כו' - פירש בקונטרס דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו טעמא דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי צריך לקיימו וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת (ב"ב דף קנד: ושם) משמע דלא פליגי בלוה דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דברי הכל היא ופריך והא מפלג פליגי אין נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא קמיפלגי ונראה לר"ת ולר"י דה"פ טעמא דר"מ כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו:
יט. מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו - וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא:
יט. אי סבירא לך כר"מ כו' - וא"ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא בפ' מי שמת (ב"ב קנד: ושם) דמפיך דר"מ לרבנן ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז.) דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:
יט. אימא הלכה כרבי מאיר - תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג:
יט. לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו' - ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא:
יט. וכדרב הונא אמר רב - וא"ת תרתי מילי דרב למה לי וי"ל דחדא מכלל חבירתה אתמר:
יט. וכגון שחב לאחרים - וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן כתובות דף פה:) ויש לומר דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן אע"ג דבספ"ק דב"מ (דף כ: ושם) אמרינן מגו כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דקאמר ש"מ איתא לדשמואל שמא התם סמכינן אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוה אתי שפיר דמצינן למימר דווקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) דקאמר ומודה שמואל דאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול ומסיק מתנת ש"מ דאורייתא ואינו יכול למחול דאי ס"ד מדרבנן אמאי אינו יכול למחול משמע דבמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דהתם ודאי אי מתנת שכיב מרע דאורייתא אין היורש יכול למחול דמאי אולמיה האי יורש מהאי יורש ועוד יש להביא ראיה דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול דאמרי' בסוף האשה שנפלו (לקמן כתובות פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו ולוקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות ומוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כמו נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו דכל אשר לבעלה משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול ויש לדחות דשאני התם דאין יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיע זכותה [וי"מ דדוקא במוכר שט"ח יכול למחול שקדם חובו של מוכר אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו אינו יכול למחול ושומרת יבם נמי קדם שטר חובה לחוב בעלה] וא"ת אכתי נהימניה במגו דאי בעי קלתיה כדאמרינן בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא:) ויש לומר דהכא אתחזק בבי דינא דאמרינן התם כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן אי נמי הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש:
יט. מנין לנושה בחבירו כו' - משמע דהלכה כר' נתן ובגיטין (דף לז.) פירשנוה:
תוספות רי"ד
יט. אמר ר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. פי' לוה שהודה שכתבו ועל פיו נחתמו העדים אין המלוה צריך לקיימו בעדים החתומים בו שכבר קיימו הלוה שהודה לו כי הוא כתבו והחתימו ואם טוען הלוה פרעתיך אינו נאמן שכבר השטר מקוים דכל שטר מקוים אין הלוה יכול לומר פרעתי דא"ל מלוה שטרך בידי מאי בעי ול"א בזה הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
יט. א"ל ר"נ גנובא גנובא למה לך פי' המורה מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו היחיד והרבים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה אי ס"ל כרבי מאיר אימא הלכה כר"מ פי' דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דר"מ אומר אצ"ל ורבנן אמרו צריך לקיימו ולא תנקוט לה למילתא באנפי נפשי' א"ל ומר היכי ס"ל פי' במודה בשטר שכתבו א"ל כי אתו לקמן פי' מלוים [המביאין] שטרות אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא פי' כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהן לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו שאם לא תקיימוהו קיומו של לוה שמודה שכתבו אינו מועיל לך שהרי חוזר ואומר פרעתיך ויש להאמינו ע"י מיגו ומש"ה טרח לקיים שטרך ושוב לא יהא נאמן לומר פרעתי והל' כר"נ בדיני שאינו נאמן עיין בפסקי בפ' מי שמת עיין לקמן:
יט. אמר ר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. פי' המורה שטר אמנה שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוהו והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו ואינו נ"ל דמשמע מפירושו שהעדים נתנוהו ללוה והוא נתנו למלוה וא"כ אמאי קרי לי' לקמן עולה ולא מהימני עדים בזה והתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכ"ת הא אוקימנא לההוא בשטרא אקנייתא פי' שמקנהו לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום הרי אביי מעמידה בשטרי דלאו אקנייתא דאמר אביי הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטרא דלאו אקנייתא נמי וא"נ אתי למיטרף לקוחות מההיא זמנא והוא לא לוה עד תשרי לאו שלא כדין טריף דעדיו בחתומין זכין לו פי' מיום שחתמוהו יחול השעבוד ואפילו לא לוה המעות עד תשרי וכל ההיא חששא אינה שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אבל לשמא לא הלוהו כלל לא חיישינן דאיהו דאפסיד אנפשי' דהימני' ומאי עולה איכא גביה סהדי אי איהו מהימן ליה וגם שטר אמנה מנין שלא יהיה אפילו בשטרא אקנייתא ואם העדים נתנוהו למלוה ברצון הלוה שצוה להם ליתנו לו אע"פ שלא ראו ההלואה בעיני' כשר וכשר הוא שאם הלוה רוצה להאמין למלוה שילוהו מה יש לעדים לומר לא ניתן לו השטר עד שנראה ההלואה בעינינו (דשמא לא ילוך הוא בושת עלי ומאמין בו ואומר להם תנו לו השטר והעדים יעברו ע"י שלא ליתן) ובמתני' הכי תנן ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו ולא קתני עד שיראו מתן מעות אלא עד שיהא הלוה עמו דכיון לוה עמו אם רוצה שיתנוהו למלוה יתנו ואם לאו לא יתנו והאיך קרי לה עולה דלמא יהיב ליה בינו לבינו ואי לא יהיב ליה לעולם איהו הוא דאפסיד אנפשיה ושטר כשר הוא וגובה בו ממשעבדי אלא ודאי שטר אמנה הוא שלא נעשה מתחלה ללוות בו אלא הלוה עשאו כדי להראות עצמו לעולם שאינו עשיר שהרי לוה מאחרים ומוסרו למלוה ומאמין בו שלא יתבענו כלום אלא שיראה לעולם כי הוא חייב לו ומחפה עליו שלא יראה עשיר מפני שהוא אוהבו ודומה הוא לשטר פסים שלא נעשה בתחלה בעבור הלואה אלא המלוה פייס את הלוה עשה לי שטר שאתה חייב לי כך וכך כדי שאראה עשיר ויתנו לי אשה והאמן באהבתי שלעולם לא אתבעך בו ולשניהם פתרון א' אלא זה שעושה המלוה כדי שיראה עשיר קורא שטר פסים שצריך לפייס את הלוה שיעשה עליו שט"ח כי הוא חייב לו ויאמין בו שלא יתבענו ומה שהלוה כותב על עצמו כדי שיראה עני קורא אמנה שא"צ לפייס את המלוה בזה ושטר אמנה כזה ודאי הוא עולה שלא נעשה בשביל הלואה ואין העדים רשאים לחתום בו אבל שטר הלואה שנעשה כדי ללוות אין בו שום עולה כדפרי':
יט. ואמרינן דקאמר מאן אי לימא דקאמר לוה פשיטא פי' והלא עדים חתומים בו ופשיטא דיתקיים בחותמיו כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה ואלא דקאמרו עדים אי כת"י יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי אין כת"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימני פי' והאיכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיגו דאי בעי אמרי לא חתמנו והשתא דאמרו חתמנו וכך היה ליהמנו א"ר לעולם דקאמר לוה וכדר"ה א"ר פי' כלומר ור"י נמי אשמעינן הכי דלוה שאומר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא א"צ המלוה לחזור ולהביא עדים להעיד על החתימה שאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה דאר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו אצ"ל פי' וליתא לדרבא דאיהו מתרץ מילתא דרב אליבא דידיה דר"ה משמיה דרב קאמר ליה וכבר ר"נ פליג עלויה ואוקי מילתא כר"מ ולא כרבנן למימר דלית הל' כוותיה:
יט. אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו לחבירו מנין שמוציאים מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וק"ל כיון דאמרי' המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול יהיה נאמן לומר שטר אמנה ע"י מיגו דמה לו לשקר איבעי למיפטרי הלוה מיד הנושים בו הוה מחיל ליה השתא דאמר שטר אמנה הוא יהיה נאמן דהכי אמרי' בשנים אוחזין ת"ר מצא שובר פי' שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה תחתיו בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ודייקינן עלה בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעלה ואמאי ניחוש דלמא כתבה ליה בניסן ולא נתנה עד תשרי והוא לא פרע עד תשרי ואזלא היא בעודה תחתיו בין ניסן לתשרי וזבנה לכתובתה לאחר בטובת הנאה מניסן ועד תשרי פי' בזול לפי שנותן מעותיו בספק שאם תמות היא ירשנה בעלה ומפסיד לוקח שלקחה ואם ימות הבעל או יגרשנה יהיה הלוקח במקומה לגבות כתובתה ושוב אין לבעלה לפרוע כתובתה אלא ללוקח ושובר שנכתב בשמה אינה כלום ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין פי' שהשובר קודם לשטרו של לוקח ויחזיק הבעל בקרקע המיוחד לכתובתה ומהדרי' א"ר ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול פי' ש"מ מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל השובר שנכתב בשמה הלכך אם מכרה היא כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרתה ומחלתה לבעלה בתשרי שפיר טרף בעלה וכיון שיכולה למחול אותה לבעלה אי לקנוניא בע"י להפסיד הלקוחות כלל למחול לבעלה ומדלא מחלה ש"מ קושטא קאמרה וה"נ הכא נהימניה על ידי ההיא מיגו ונ"ל לתרץ דדוקא גבי מוכר לחבירו יכול למחול מפני שאינו יכול להקנות לחבירו גוף המנה שאינו בעין אבל מלוה שלא יכול לומר הלוה ללוקח לאו בע"ד דידי את דלא יהא אלא שהרשהו לגבות ממנו ומפני כך יכול המלוה למחול אבל כשחב לאחרים שהוא ד"ת אינו יכול למחול שמשעה שחב לאחרים נשתעבד המנה הזה לאותו ושוב אינו המלוה יכול למוחלו ומ"ה אוקימנא כשחב לאחרים ולא כשמכרו לאחרים דהתם ודאי דמצי מחיל הנה נאמן ע"י מיגו אבל הכא לא מצי מחיל ומ"ה לא מהימן:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
יט. קטנים נמי כדר"ל דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם נעשה גדול. כלומר, והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אלא אם כן נעשו גדולים, ורבנן דפליגי עלייהו סברי, דדווקא בעדים הוא דאמרינן דדייקינן, כי הכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו ממשה, אבל מלוה לא דאיק כולי האי, ואי נמי, משום דאיכא מגו, וכדאמרינן בהדיא, בשלמא רבנן כטעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה ומיהו, הא דר"ל הלכתא היא, וכן פסק ר"ח זצ"ל וכן פסק הרב רבי יצחק אלפסי ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר (ח, ב, מדפי הרי"ף) אלא דכל היכא דאיכא מגו כנגד אותה חזקה לא אזלינן בתר אותה חזקה.
ואם תאמר, ולרבי מאיר נמי היכי מפקינן ממונא משום חזקה משום דאיכא מגו והא איבעיא לן בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) וכן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א), כי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטה, והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום.
יש לומר, דלא כל החזקות שוות, ולא כל מגות שוים, וכמו שכתבתי בקידושין פרק האומר (סד, א, ד"ה אלא אמר) גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. וחזקה דהתם לא אלימא, דעבידי אנשי דפרעי בגו זמנייהו, משום דזמנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתי זמניה לא לטרדן. אי נמי, משום דעבד ליה נייח נפשיה, דהלוהו, איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זמניה, והילכך איכא למימר התם, דילמא לא אלימא חזקה, דלא עביד אניש דפרע גו זמניה, לבטולי מגו, אבל הכא חזקה אלימתא היא, דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינן ראוים להעיד.
יט. קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. פירוש: לאו מדינא קא אמרינן אלא מדת חסידות שנו כאן, וכיון דמשימים עצמם כדלא חסידים לא מהמני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו אזלו חתימו וכו'. ויש מפרשים (א"ד ברמב"ן) דמדינא רב חסדא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר, מדתניא בתוספתא (שבת פ"ו) שלשה דברים אין עומדין בפני פיקוח נפש ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דרבי מאיר קאמר, הא לא, אמרינן ליה זילו חתומו, אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיימא לן שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד, ודילמא אתו לאמלוכי בי דינא דסביראלהו כרבנן ואורו להם למחתם ולא יהרגו.
ואינו מחוור, דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי, ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בית דין דאורו ליה בהתירא, והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין (עי' רשב"א ע"ז כז, ב).
יט. אלא טעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וטעמיה דרב הונא דלא מהימן ליה משום הפה שאסר הפה שהתיר, דכיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא קיום לא בעי, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצריך, הכא נמי, כיון שהודו שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר פרעתיו אינו נאמן.
ופירש רש"י ז"ל: ורבי מאיר דאמר אין נאמנין לפסלו בלוה מודה שכתבו קאמר, וקסבר לא צרכין תו לעדים דלאו אפומייהו מיקים שטרא. ומשמע מהכא דהיכא דלאו לוה מודה והעדים מעידין כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, אפילו לרבי מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מיקיימי שטרא אלא אפומייהו, אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו.
ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת (ב"ב קנד, א) גבי עובדא דבני ברק, מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לרבי מאיר, לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקינן וטעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב.
אלא הכי פירושה: כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לרבי מאיר עדים שהודו בשטר אין צריכין לקיימו, כלומר, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא, ושוב אין נאמנין לפוסלו, וכן פירש ר"ח ז"ל.
יט. אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר. דשמעתיך כרבי מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתיה דרב הונא איפשר לאוקמי אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב), אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא, אמר ליה והא מיפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו לאו כל כמיניה.
ויש לומר, דרבי יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו, כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיקו ומפליג בין עדים ללוה, ואיפשר נמי, דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל לרב נחמן, דאית ליה צריך לקיימו, לא חזי ליה לדחוקיה ולאפלוגי בין עדים ללוה, דאי איתא, דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אף עדים כן, והוא הטעם.
יט. אלא דקאמרי עדים היכי דמיא אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני וכו'. תמיהא לי, כי היכי דדייק הכא גבי עדים אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר.
ועוד תמיהא לי לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב, ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואם תאמר, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא, והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא אמר רב, דאכתי קשיא הא דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי הא ליתא מדדייק הכי גבי עדים ולא דייק גבי לוה וכדאמרן, ועוד, דאם איתא, הכין הוה ליה למימר, לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב.
ונראה לי, דהכי קאמר, אילימא דקאמר לוה, פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, דאפילו לרב, דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא, וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב) ופריק רבא, לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר, ודקא קשיא לן פשיטא, היא גופא קמ"ל כדרב הונא אמר רב. כן נראה לי.
ולפי זה, אפשר, דהא דאוקמא רבא כדקאמר לוה, דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב איפשר דכרבנן סבירא להו דאית להו דלכולי עלמא עדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא, אי נמי איכא למימר, דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה, והוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו, ורב הונא אמר רב כרבי מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפסלו, וכדאמרינן לעיל (בד"ה אלא).
יט. אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדרב נתן. כלומר, ובשאין ללוה זה לאישתלומי מיניה אלא שטר חוב זה בלבד, דהא ר' נתן בדלית ליה לאישתלומי מיניה הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים (ב"ק מ, ב). (עי' רשב"א קידושין עד, ב, ד"ה כתבינן).
ואם תאמר, ניהמניה משום מגו, דאי בעי מחיל ליה, כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן כתובות פה, ב), אי נמי, משום דאי בעי קלייה.
יש מתרצים (רמב"ן ובעה"ת נא, ב, בשם הראב"ד), דכיון דמשוי להו לעדים ברשיעי, דעולה הוא, ואעולה לא חתימי, ואי נמי, דמשוי נפשיה רשע, דאסור לאדם לשהות שטר אמנה בתוך כיסו, ריע טענתיה ולא מהימניה במגו. ומיהו, אין זה מיושב בעיני כל הצורך, דהא משמע, דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולה, ורב אשי הוא דחדית ליה.
ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא, מוקי ליה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כותיה, אלא לאביי, מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לדרב לבר מהלכתא. ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה, ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין לא, ב), הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה רבינו אלפסי ז"ל (ו, א, מדפי הרי"ף) והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי. ויש מי שפירש (עי' נמו"י) דהא דכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל (בהשגה, פ"ו מהל' מכירה הי"ב). ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתין דמעמד דשלשתן מאוקימניה דאמימר דאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וכבר דחיתיה שם (עי' רשב"א גיטין יג, ב, ד"ה אמר אמימר) בסיעתא דשמיא.
והרמב"ן ז"ל נ"ר תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר אינו שלו כשחב לאחרים ואפילו במקום מגו, דאם איתא דאמנא הות, אמאי לא החזיר לו שטרא עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו, מדרבי נתן. וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא, אבל במוצא שובר, בזמן שהאשה מודה מהניא ליה מגו, ולא חיישינן דילמא זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה, דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשיקרא כלל אומרים מגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יט, ב), ואפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ולפי דברי רבינו, ההיא דמוצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו, אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא, ודלא משמע הכי התם.
ורבינו הרב נ"ר תירץ, דמגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר וליגביה מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלא אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה, ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ליה ולא מידי. ואפילו בדיני שמים., והלכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי, מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יט, ב), המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשינן, וליחוש דילמא זבינתא לכתובתה בטובת הנאה, שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואם איתא, כי איתא לשמואל מאי הוי, דהא ניחא ליה, דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובו מחייבי ופרע לו, ואי מחילנא ליה לא יהיב ליה מידי, אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברא היא מחילתא, וכן כתבתי שם בבבא מציעא (רשב"א לדף כ, א בד"ה ש"מ).
ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי (הו"ד ברמב"ן ד"ה ויש) דמוכר בלחוד הוא דמציא לאחולי, משום דמכירת שטרות מדרבנן, דאי מדאורייתא לא מקיימא בהו מכירה כלל דאין גופן ממון, דאלו הות בהו מכירה דבר תורה לא מצי מחיל ליה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קמז, ב), דאמרינן התם, אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, ואמרינן עלה, אלמא קא סבר מתנת שכיב מרע דאורייתא, אלמא כל דמיקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום חב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה.
ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן), מהא דגרסינן בפרק החובל (ב"ק פט, א), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גביה בעל לית ליה פסידא, ופרקינן, סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, ואם איתא, הא אינה יכולה למחול, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן, דהתם בדלית ליה נכסי אחריני עסקינן כדאמרינן התם. ואנא, גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר, עד שתתאלמן או עד שתתגרש דליהוו לה נכסי, כדאיתא התם, משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פירעון לניזק מינה, ביושבת תחת בעלה, ואמרינן ותזבון כתובתה להאי דחבלה ביה וניתן ליה דמי טובת הנאת כתובתה לדידיה מהשתא, ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו, וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו, וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה נגבו מהשתא בתורת גובינא בטובת הנאה,הא לא איפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גובינא,אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקין מהאי ונותנין ויהבין להאי, והילכך טעמא תריצא הוא. כן נראה לי.
עוד כתב הראב"ד ז"ל, דאי אזיל מרי שטרא ופרעיה לאותן אחרים, ובתר הכי אזיל וקא מפיק שטרא על לווה מסתברא לן דגביה לה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימנוה לגבי אחרים לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי שביק מעיקרא ולא קא פרע להו לאחרים מדידיה הוה מפקינן מיניה, דלוה, ויהבינן להו, השתא דפרע להו מדידיה גבו מיניה דלוה דלא גרע מאחרים, ע"כ.
ריטב"א
יט. טעמא דר' מאיר כרב הונא פרש"י ז"ל ומתניתין בשחייב מודה בשטר שכתבו שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית לי' הא דר"ה ורבנן לית להו והקשו בתוס' דא"כ הוי ליה למתלי ולתני' בהדיא ומה ענין עדים לכאן ותו דהל"ל בדרב הונא קמפלגי דכי אמרינן טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש אלא דשייך טעמא כטעמא דרב הונא לכך פירש בטעמא דרב הונ' פליגי דר"מ סבר כי היכא דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן לפוסלה ה"ה לעדים ורבנן סברי ולעדים מיהת נאמנים לפוסלה ודכוותיה אמרינן בפרק מי שמת אר"י שאני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ופרכינן והא מפליג פליגי דתני' אין נאמנים לפוסלו וכו' ומשני אי עדים אלימו ומרעי לשטרא איהו כל כמיני'. וא"כ א"כ מאי דאמר ליה ר"ל לר"ה גברא רבה גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר. וי"ל דהכי אמרינן דמודו רבנן לר"ה היינו לר"ה או לר"י דסבירא ליה כותיה אבל לאו הכרח הוא דדלמא אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ור"נ לית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי סבירא ליה דרבנן בכולהו פליגי והא דקאמר לקמן לעולם כדאמר רב הונא בדין הוא דהוה מצי לאוקמי בעדים וכדרב הונא אלא דלישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמי בבעל דבר מלאוקמי בעדים:
יט. אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו. פירוש דסבירא להו מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו והלכת' כר"נ בדיני. פשיט' כל כמיניה הא ודאי אפילו לחייבו שבועה אינו נאמן דאע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטר לפרעון קאי משא"כ בטענת אמנה או דכוותה כגון בטענות רבי' וכיוצא בה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם ז"ל ;
יט. אמר אביי לעולם דקסבר דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים פי' שחב לאחרים הבא לגבות מן הלווים שלו מדרב נתן והקשו הראשונים נוחי נפש למה אינו נאמן במגו דאי בעי מחיל דהא קי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו פטור ובכולהו תלמודא אמרי' מגו שחב לבעל ויש מתרצים דאמנה עולה ומשים עצמו רשע וכיון דכן אין להאמינו בזה משום מגו ואחרים אמרו כיון דבטענות זאת אין מרוויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוספ' כתבו דהא לא מגו הוא כי הוא סבר שאע"פ שאומר אמנה לא יפסיד חובו היא בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו מפסיד לאלתר והראב"ד ז"ל תירץ דליתא להאי מגו כלל דלא מצי מחיל ליה כיון דמשעבד ליה מדרב נתן וכאלו הוא בעל חובו ממש וכדאמרינן בפרק כל שעה כי היכא דמשתעבדי לו כן משתעבדנ' לב"ח דאבוכן מדר' נתן משא"כ במוכר שט"ח לחבירו דלא משתעבדו ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושי' מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטינן הכי כדר"נ ולמה ליה ר"נ דהא אפילו רבנן דלית להו דר"נ הכי הוה דינא כשבא לגבות שלא כדין מן הלווים בני חורין או ממשועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלאו משתעבד ליה להאי מלוה כי מחיל ליה מלוה דידיה מחול ונאמן במגו משא"כ אליבא דר"נ ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול היינו משום מכירת שטרות דרבנן א"כ בזה שבא לגבות מדאוריית' אין מחילתו של מלוה כלום הלכך כשם שהוא אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אין נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומינה שמעינן אליבא דידיה לא מצי מחיל דאי לא שעבדו זה היא מחילתו למה אינו נאמן במגו וההיא דב"ק באשה שחבלה ואתי ניזק למגבי כתובתה ואמרינן כל לגבה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן שאני התם דלא נתנה כתובה מחיים לגבות וא"א לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד ליה מדר"נ כיון שאינו חיובו ברור ואם איתא אין דינו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא במכר הנאה ולפי' אם מחלה אח"כ לבעלה מחול וכן דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי רב אהרן ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חוב כדברי הראשונים ז"ל:
יט. ורב אשי אמר לעולם דאמרו עדים וכו' מסתברא דרב אשי לרווחא דמלתא עבד האי אוקימתא ולא שמעינן עיקר דינא דהא מודה כדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי וכדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיב' לעיל ומשום דתלמודא פריך מעקרא דלא אתי' לא בלוה ולא בעדים אתי רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתי שפיר והדין אורחא דתלמודא:
ר"ןה'פ'–ה'קל"ו (1320–1376)ראשונים
יט. ממזרת ונתינה לישראל. אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ולמיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אישתעבד לה:
יט. שאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו. שזהו תנאי כתובה לישראלית:
יט. רבא אמר כו'. בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו ובאלמנה לכהן גדול פליג עליה ואמר דמעיקרא נמי לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתיך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה לישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה. ובגמרא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע במדיר את אשתו ואח"כ נשבית דר"א סבר דפודה ונותן לה כתובתה ורבי יהושע סבר דנותן לה כתובתה ואינו פודה ומפרש רבא לפלוגתייהו במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא ביה ואהדרינך למדינתיך מחמת שביה ולבסוף איכא איסור דבר אחר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא ביה ואותביניך לאינתו ולבסוף לא קרינא ביה הכי דר"א אזיל בתר מעיקרא ומשום הכי פודה ור' יהושע אזיל בתר בסוף שאין התנאי יכול להתקיים ולפיכך אינו פודה ולפיכך אמרינן בגמרא דדוקא בשהדירה ולבסוף נשבית דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי כדי להפטר מן הפדיון ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהושע בפרק י"ד מהלכות אישות אבל י"א שכיון שהרי"ף ז"ל לא הביא מזה כלום משמע דלא סבירא ליה הכי משום דלקמן [דף עא.] בפ' המדיר פסק [בסי' שט.] בנדרה היא וקיים לה איהו כמאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגיין דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבעו בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפי' נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב ה"ה נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קיימא לן כר"א דמיחייב ולא מטעמיה:
יט. מתני'חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:
יט. תרפא את עצמה רשאי. שאין אדם חייב לזון גרושתו וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ:
יט. גמ'רצה אינו פודה. דלא תקינו לה רבנן אלא חד פדיון:
יט. מפני תיקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן:
יט. כנגד כתובתה. אבל יתירה מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובה יתר על הכתובה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש ב"ג בקמייתא וטעמיה מדתנן בפרק השולח (דף מה.) אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם אבל באידך פסק כרבי דפודה יותר מכתובתה ומשמע דטעמי' משום דת"ק דברייתא דלעיל קאי כוותיה [ואע"ג דלא קי"ל כוותיה] ליותר מכדי דמיה היינו משום דסתם מתני' דהשולח דלא כוותיה אבל ביותר מכתובתה נקטינן כוותיה וכדרבי [וי"א] דהכא איפשיטא מאי דבעיא לן בפ' השולח [שם] בהא דאמרינן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם אי הוי טעמא משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליתו לאיגרויי בהו והכא איפשיטא דמשום הכי הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דלא. ולי [נראה] אפשר דכל היכא דלא מיפדו מדידהו אלא מחיובא כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא מפשיט בעיין:
יט. ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות. דתרוייהו חיותא נינהו:
יט. רפואה שיש לה קצבה. שאינה חולה תדיר [אינה] בכלל מזונות דמזונות אין להן קצבה והלכתא כרשב"ג דר' יוחנן קאי כוותיה:
יט. כעורכי הדיינים. אוהב אחד מבעלי הדינין ומטעים זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך הדין לפניו להפוך לטובתו של זה:
יט. מעיקרא. כשהשיאו עצה:
יט. ולבסוף. כשנתחרט ומשמע דדוקא באלמנה אבל באשת איש אפילו רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ופשטא דמתניתין הכי מוכח דקתני סתמא לקתה חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שכתב שאף באשת איש הדין כן והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרק מי שמת [הלכה ד] קריבתיה דרבי שמעון בר אבא חששא עינא אתת קמיה דרבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך מן פורניך ואי לא בעליך יהיב ליך אלמא אפי' בחיי בעלה רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובה ואפשר דאלמנה הות וכי קאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שחלק באלמנה פי"ח ולא חלק באשת איש פרק י"ד:
יט. מתני'יתר על חולקהון דעם אחוהון. בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה אחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להם שיטלו כתובת אמן והמרובין כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות:
יט. גמ'מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין. מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:
יט. ויתן לבתו נדוניא. יפה דאפילו מתה ירשוה בניה:
יט. ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כיון דטעמא משום כדי שיקפוץ ליתן לבתו היא נתקין דנדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתו:
מאירי
יט. כשם שביארנו שאין אדם משים עצמו רשע באונס ממון כך באונס נפשות כל שהיה לו ליהרג ולא לעבור כגון ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אין אדם משים בו עצמו רשע:
יט. כל שתבע המלוה שטרו ואין לו עידי קיום והלוה מודה בשטר שכתבו אלא שסומך רפואה למכתו לומר פרעתיו או אמנה היה או כתבתי ללות ולא לויתי או כל טענה הפוגמת את השטר צריך המלוה לקיים את שטרו אע"פ שכבר הודה לו הלוה שהודאתו של לוה אינה כלום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומאחר שכן כל שהלוה מודה הואיל וטוען בה מצד אחר אינו כלום עד שיקיימנה המלוה מצד אחר:
יט. חכמי האחרונים שבספרד כתבו שלא אמרו בעדים החתומים שכנחקרה עדותם הוא אלא לענין זה שפירשנו שהגיד שראה בדבר זה ואינו חוזר ומגיד אבל כל שעדות שבאותו שטר אינו מבורר כל צרכו והם צריכים להעיד בו בפרט כגון שכתוב בשטר שפלוני חייב מנה לפלוני שלא העידו בראית הלואה ומנין מעות אלא שהוא חייב ואנו צריכים לברר על פיהם כיצד הוא חייב שמא העידו מאומד או עד מפי עד שהעידו שחייב על שספרו טענתם בפניהם והכירו שהוא חייב והם אין נאמנין בכך שלא האמינה תורה את העדים אלא ממה שראו או שמעו מהודאתו של בעל דין אבל להעיד שהדין כך לא מעתה בכל אלו אין אומרין כמי שנחקרה עדותם הוא אלא כל שאומרים שהם כתבו עדות זו על סמך דבר זה ואנו רואים שלא היה להם לכתוב מבטלין את העדות וכל שכן כשהעידו עדות שאינו שלם כגון שדר בחצר זה שלש שנים ולא העידו אם רצופין אם שאינן רצופין אם בימים ולילות אם בימים לבד וכן אם העידו שבדקו את האיש ולא מצאו שתי שערות כדי לבטל מכירות ומתנות שלו ושמא גלח או נתן סם להשירן עד שיעידו שלא ראו שם גומות בכל אלו כל שחקרנום ומצאנו שבדבריהם דברים המבטלים עדות שבשטר מבטלין אותו ואין סומכין עליהם במה שלא העידו וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:
יט. כל שטר העשוי דרך אמנה על דעת אי זו קנוניא שיהא בה חובת אחרים בשום צד כגון שרצה ללות משמעון והלך לו אצל ראובן שהיה אוהבו או קרובו ואמר לו שהוא רוצה לכתוב שטר למסור לו על דעת שלא יגבה ממנו כלום אלא שכשילוה משמעון יהא קדום בשטר זה כדי להפקיע הלואתו של שמעון והרי הוא מאמין שלא ישקר לו לגבותו ממנו או שרצה למכור נכסיו וכתב שטר לאחד מקרוביו כדי שיטרוף בו אחר כן ויחזיר לו וכן כל שטר העשוי באי זו קנוניא על דעת לחוב לאחרים כל שהעדים יודעים בכך אסור להם לחתום עליה וכן אפילו כתב ומסר ללוה שלא על דעת שירצה ללות ממנו עכשו אלא על דעת שילונו לכשיצטרך לו הואיל ואין בדעתו ללות עכשו שהרי יש כאן חובת אחרים לטרוף בקדימתו והילכך כל שיצא שטר זה ואמרו העדים הן חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין נאמנין ולא סוף דבר בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי כל שהם אומרים על דעת אמנה חתמנו הרי משימין עצמם רשעים וכן בכל צד שיבואו לפסול את השטר בדבר שהיה אסור להם לעשותו באותה שעה:
יט. אמר הלוה כתבתי ומסרתי אבל שטר אמנה היה כל שאין המלוה יכול לקיימו מצד אחר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו כמו שביארנו הא כל שהמלוה מקיימו מצד אחר אינו נאמן:
יט. אמר מלוה שטר אמנה הוא אם אינו חב לאחרים בהודאה זו כגון שלא היה חייב באותה שעה לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה אבל אם היה חב לאחרים בהודאה זו כגון שהיה חייב לראובן מנה ואין לו שאר נכסים וראובן מחזר ליפרע מזה שחייב לו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא בהודאתו מפקיע שיעבודו של זה אינו נאמן ומכל מקום אינו נאמן להפסיד לאותן שהוא חייב לו אבל נאמן הוא להפסיד את עצמו ר"ל שאם נתפשר עם זה שהיה הוא חייב לו ופרעו ואחר כך בא לתבוע חוב זה שאמר עליו שאמנה הוא מן האחר אף הלה יכול לומר לו נאמן אתה להפסיד את חובך שכבר הודית שאמנה הוא ואע"פ שלא היית נאמן בכך לא היה אלא מפני שהיית חב לאחרים הא במה שאתה חב לעצמך נאמן אתה וגדולה מזו כתבו קצת רבותי לשיטה זו שאם גבו החוב מזה ונתנוהו לזה הוא חוזר וגובה אותם מזה שאומר לו הרי הודית ששטר אמנה היה ולא הייתי חייב לך כלום ונמצא שפרעתי מנה זה בשבילך ואיני מודה בזו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בהפך לומר שמאחר שאינו נאמן להפסיד לאחרים כך אינו נאמן להפסיד לעצמו ואין הדברים נראין שמא תאמר אף כשהוא חב לאחרים ניהימניה מגו דאי בעי מחל ליה ואין לומר שכל שחב לאחרים אינו יכול למחול מפני שהוא כמי שהוא חייב לאותו אחר שהרי בראשון של מציעא בסוגיית מצא שובר התבאר בהדיא שיכול הוא למחול והוא שאמרו שם בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והקשה אמאי נאמנת דילמא זבינה כתבתה לאחרים ואמרה הכי משום פסידא דלקוחות ותירץ דמכל מקום נאמנת מגו דאי בעיא מציא מחלה וכן שאפילו מוכר יכול לחזור ולמחול וכן שמכל מקום ניהמניה מגו דאי בעי קלי לה:
יט. ומכל מקום יש מכריעים שכל שלוה מאחרים תחלה ואחר כך הלוה לאחר אינו יכול למחול שמכיון שהיה משועבד כבר לזה ומעותיו בידו הרי הוא כאלו הלוהו בשליחותו וזו של ר' נתן הוא בדרך זה וזהו שאמר לנושה בחברו וחברו בחבירו שכסדרן נמנו אבל מוכר שטר חוב שחזר ומחלו החוב היה קודם השיעבוד ומכל מקום עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזירו לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חברו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא יודע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה ולפירוש זה הוא הדין אם אמר פרוע הוא שאינו נאמן הואיל וחב לאחרים ומכל מקום יש מתרצין שזה שלא האמינוהו במיגו דאי בעי מחיל ליה מפני שכל אמנה עולה הוא ואינו נאמן בכך ואע"פ שלדעת אביי לגבי סהדי אינו עולה שאם כן היה לו לתרץ כרב אשי אינה לדעתו עולה כל כך שיהיו עדים נקראים בה משימים עצמם רשעים בכך אבל מלוה גופיה מיהא אינו נאמן ולדעת זה אף אם אמר פרוע הוא לגמרי אינו נאמן שאף זה עולה הוא שאסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו הא מכל מקום לדעת זה אם אמר נפרעתי כלה חוץ מפרוטה או שאני מעכבה אפשיטי דספרא נאמן מיגו דאי בעי מחיל או מיגו דאי בעי קלייה ועקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום כל שמעידין כשחתמנו יפה חתמנו אבל אחר כך נתגלה לנו שכך וכך היה נאמנין שזו עדות אחרת ואינו סותר עיקר העדות:
פסקי תוספות
 גולל מטמא כשפירש ולא כשטמון בקרקע. גולל הוא המצבה. בא"ד:
שלטי הגיבורים
יט. כתב מיי' המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן לה כתובתה נשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה מתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה: 
לשון ריא"ז
 המדיר את אשתו מליהנות לו ונאסרה עליו מפני נדר זה אינו חייב לפדותה בין שהיה כהן בין שהיה ישראל והוא שנאסרה עליו קודם שנשבית אבל אם נאסרה עליו אחר שנשבית חייב לפדותה שלא כל הימנו לאוסרה עליו וליפטר מפדיונה ואם היא אסרה עצמה עליו אפי' אם אסרה עצמה לאחר שנשבית אינו חייב לפדותה כמבואר בקונט' הראיות:
יט. והא דיבם לא אכיל פירי היינו בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אכל יבם פירי לרבא דאמר לקמן בריש פרק הכותב דידו עדיפא מידה. ומיהו לא מחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו:
יט. הרא"ש וטור כתבו אפי' אם פדיונה עולה יותר מכתובתה ואפי' יותר מכדי שוויה צריך לפדותה ודעת רבינו שאינו חייב לפדותה אלא בכדי שוויה וכ"כ מיי' וי"א שאינו חייב לפדותה בפעם שנית ביותר מכדי כתובתה אבל עד כדי כתובתה חייב גם בפעם השנית ולא נראה להרא"ש אלא אינו חייב בפדיינה כלל ומיי' כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה ה"ז מגרש ויתן כתובתה והיא תפדה את עצמה: 
לשון ריא"ז
 ואינו חייב לפדותה ביותר ממה שכתוב בשטר כתובת' שהיא עיקר הכתובה והנדוניא והתוספת ואע"פ שכדי דמיה היה יותר מכל אלה אינו חייב אלא עד כנגד הכתוב בשטר הכתובה ובלבד שלא יהיה יותר מכדי דמיה ואינו חייב לפדותה יותר מכדי דמיה כפי מה שראויה למכור בשוק שפחה כיוצא בה שאין פודין השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ביקש בעלה לגרשה אחר שנשבית ולתת לה כתובתה שתפדה מכתובתה אינו רשאי אלא פודה אותה משלו ואם רצה לגרשה יתן לה אח"כ כתובתה משלם פדאה ואח"כ נשבית אינו חייב לפדותה פעם שנית אלא רצה פודה רצה נותן לה גיטה וכתובתה ותפדה היא עצמה:
יט. הא דאמר אין פודין את השבוים משמע כל שבוים ואפי' אשתו וה"ר מאיר הלוי ז"ל פסק כת"ק דהלכה כרבים ומתני' דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל הרא"ש:
כ' מיי' אמר הרי כתובתיך או רפאי עצמך בכתובתיך או הריני מגרשך ואתן לך כתובה שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ:
יט. כתב בעל העיטור שגם הבעל אינו חייב ברפואה שאין לה קצבה ולא נהירא להרא"ש: 
לשון ריא"ז
 האשה שלקתה חייב בעלה לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה ואם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה אינו חייב ברפואתה כשם שאינו חייב במזונותיה לאחר שמגרשה שהרפואה כמזונות לפיכך אף לאחר מיתת בעלה חייבים יורשיו לרפאותה כשם שחייבין במזונותיה (כדאמרי') [בד"א] ברפואה שאין לה קצבה כגון שהיתה חולנית וצריכה רפואות תמיד אבל רפואה שיש לה קצבה אין היורשים חייבים כשם שאין חייבים בפדיונה ונראה בעיני שאם אין הבעל רוצה לרפאות את אשתו וגם אינו רוצה לגרשה מפני שבדעתו ליורשה כופין אותו שיתן משלו כל הצריך לרפואתה או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם ואם לותה מאחרים לצורך רפואתה עד שלא גירשה בעלה חייב ליתן הכל משלו כמבואר בקונטרס הראיות:
יט. לשון ריא"ז
 ובני האשה שכתובתה מרובה היה אחד מהם בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתובתה מרובה אלא רואים כאילו חולקין כל בני אביו כל הנכסים שהניח להם אביהם בשוה ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחים כמבואר בקונטרס הראיות וכן נמצא בתלמוד א"י:
יט. ורבים מהגאונים כתבו שאין כתובת בנין דיכרין נוהג כלל שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגין לתת להם יותר ויותר וכן כתב ב"ה ורבינו האי כתב שהיא נוהגת שאין לנו כח לבטל תקנת חכמים כ"כ מיי'. וריב"א ורבינו שמשון כתבו שנוהגת אפי' במטלטלי כיון דתקון רבנן בתראי דכתובה נוהגת במטלטלין ה"ה כתובת בנין דכרין. והרמ"ה וה"ר יונה כתבו ודאי כתובת בנין דכרין נהגו האידנא שאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבים ליתן לבנות נעמידנה בחזקת דמעיקרא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי ולענין זה לא עשו כתובת בנין זכרין ככתובתה ולזה הסכים הרא"ש:
חכמת שלמה
יט. תוס' בד"ה וכגון שחב לאחרים כו' דוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן כו'. נ"ב ותימה לפי זה הא דפ' קמא דב"מ איך מיתרצת דהא מכירת כתובתה הוא מכירה ממש שיש לה שעבוד על הבעל בתנאי ב"ד אפילו בלא שטר או מכרה אותה שדה המיוחד לה בכתובתה כמו שפרש"י שם או נימא שמא היתה לוה מאחרים כפי כתובתה וק"ל. וצ"ל דשאני כתובה שהרי לא נתנה לגבות מחיים ולא שייך לומר כה"ג הא דרבי נתן כו' דהא לא חל שעבודה על הכתובה מחיים כלל ומשום הכי יכולה שפיר למחול וכן פי' הר"ן. (עיין במהרש"א):
יט. בא"ד משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקה כו' כצ"ל:
שיטה מקובצת
יט. וז"ל הרא"ה ז"ל א"כ נעשה גדול פי' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים ורבנן נמי אפשר דמודו לדר"ל ואפ"ה פליגי בהאי דליכא למימר חזקה אלא בהעדים כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים הם לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהם קטנים דלאו בני דעת א"נ אפשר דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרינן לה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים ומיהו לא אמרינן לה במקום מגו דכיון דאיכא מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין וקי"ל כרשב"ל אליבא דרבנן והרי"ף ז"ל כתבה בפרק זה בורר והכי אמרינן בפרק מי שמת יפה ערער ובני משפחה וכו'. ע"כ:
יט. וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אם כן נעשה גדול כלומר והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אא"כ נעשו גדולים ורבנן דפליגי עליה סברי דדוקא בעדים הוא דאמרינן דדייקי כי היכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו מששא אבל מלוה לא דייק כולי האי וא"נ משום דאיכא מגו וכדאמרינן בהדיא בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר וכו'. וא"ת ולר"מ נמי היכי מפקי' ממונא משום חזקה משום דאיכא מיגו מבעיא לן בריש פ"ק דבתרא [ה ב'] וביבמות פרק האשה שלום [יבמות קטו א'] אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטא והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום וי"ל לא כל החזקות שוות ולא כל מגות שוות וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר [סד א'] גבי המקדש את בתו סתם וחזקה דהתם לא אלימא דעבידי אינשי דפרעי בגו זמנייהו משום דזימנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתו זמניה לא לטרדן. א"נ משום דעבד ליה נייח לנפשיה דהלוהו איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זימניה והילכך איכא למימר התם דילמא לא אלימא חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לבטולי מגו אבל הכא חזקה אלימתא היא דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינם יכולין להעיד ע"כ. ובשיטה ישנה תירצו דאין כל החזקות שוות דההיא חזקה דהתם פירושה שאין דרך בני אדם לפרוע בתוך זמן אבל הרשות בידם והא דטעין פרעתיך תוך זמני יש להאמינו משום מגו אבל חזקה דהכא פירושה שכל אדם חייב לדקדק בפסולין ובקרובים וחזקה דלעולם מלוה דייק בהו דלא שדי אינש זוזי בכדי. וא"ד אפי' תימא מגו במקום חזקה אמרינן אבל הפה שאסר וכו' לא אמרינן דכיון שהעידו שזה כתב ידן וחזקה שאם הוא כתב ידן וההלואה אמת לא היו קטנים ולא פסולי עדות דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כי הדרי ואמרי פסולי עדות היינו לא מהימני שהרי הם כסותרים עדותם ודבורם הראשון וכחוזרים ומגידים דהא דבורא קמא הוה משמע בכח חזקה שלא היו קטנים. עכ"ל שיטה ישנה:
יט. אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו'. פירוש ה"ק דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע ושפיכות דמים מ"מ דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות הוא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו ברשיעי וקסבר רבי מאיר אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואי אתו לקמן מורינן להו דלחתום כי חתמי מנפשייהו היכי משויתו להו רשעים כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו. הרמב"ן ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וק"ל והיכי קס"ד הא דרב חסדא והא הלכה רווחת היא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וי"א דהשתא לאו מדינא קאמרינן אלא מדת חסידות דאע"ג דקי"ל באידך דאין אדם רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי וא"ל השתא אילו אתו לקמן מורינן להו דלעברו והיכי סמכי' תו אמדת חסידות ולפום האי פירושא נפקא לן מינה דאיתא להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור וזה תימא דזה מנין לנו. ע"כ:
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ג וג"ע וש"ד רבי מאיר אומר אף הגזל ורבא אמר אנן ודאי קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד ודילמא אתא קמי בי דינא דס"ל כרבנן ואורו ליה הכי ולאו מילתא היא ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירוש זה וכתב דלא מחוור דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בי דינא דאורו להו להיתרא והא רבי מאיר לא חייש להכי ועוד דלישנא דגמ' לא משמע הכין. ע"כ:
יט. והרא"ה ז"ל פי' דמחוורתא דמילתא כפשטא דה"ק קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר וא"ל רבא השתא אלו אתו קמן לאמלוכי וכו'. כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו ואילו אתו קמן מורינן להו הכי השתא לא סמכינן אהא. ע"כ:
יט. וז"ל הריטב"א ז"ל עדים שאמרו להם וכו'. יהרגו וכו' פירש"י ז"ל הילכך כי אמרו שלא נהרגו משוו נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינא הוא שיהרגו וזה תימה גדול מהיכן שמעינן ליה לר"מ הא דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דהדרי' דאילו אתו לקמן אמרינן להו זילו וחתומו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נתיב לר"מ ויש שפירשו דהכא במדת חסידות קאמרינן שהם נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו ואפילו לפי' זה לאו למימר שיהא מדת חסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור כההיא דחנניא מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפירשתי בדוכתא אחריתי אלא ה"ק שהם היו סוברין שהיתה מדת חסידות כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להו עדות שקר טובא ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח:
טעמא דר"מ כדרב הונא פרש"י ז"ל ומתניתין כשחייב מודה בשטר שכתבו אלא שהוא אומר שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית ליה דרב הונא ורבנן לית להו דרב הונא וקשה חדא א"כ לפלגו בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמייהו תלוי בלוה ועוד דבפרק מי שמת קאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו ודברי הכל הוא ופריך והא מפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר"מ א"ל אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה אלמא בברייתא לא פליג בלוה. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. והקשו בתוספות דא"כ הא הוה ליה למתני בהדיא ומה ענין העדים לכאן ותו דהוה לן למימר בדרב הונא קא מפלגי דכי אמרי' טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש היה אלא דשייך טעמיה כטעמא דרב הונא לכך פירשו דבטעמא דרב הונא פליגי דר"מ סובר דכי היכי דמודה בשטר שכתבו אין נאמן לפוסלו ה"ה עדים ורבנן סברי דבעדים מיהת נאמנין ודכותה דהא אמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] אמר ר' יוחנן שאני אומר וכו' ופרכינן והא מפלג וכו' ומשני אי אלימי סהדי לאורועי שטרא איהו כל כמיניה וא"ת א"כ מאי האי דרב נחמן אמר לרב הונא בסמוך גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר וי"ל דכי אמרינן דמודו רבנן בדרב הונא היינו לרב הונא או לרבי יוחנן דס"ל כוותיה אבל לאו הלכתא הוא דדילמא רבנן אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ורב נחמן דלית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי ס"ל דלרבנן בכולהו פליגי. והא דאמרינן לקמן לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא בדין הוא דמצינן לאוקמא בעדים וכדרב הונא אלא לישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמא בבעל דבר מלאוקמיה בעדים. ע"כ לשון הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל משמע מדבריו ז"ל דהיכא דאין הלוה מודה והעדים מעידים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו אפי' לר"מ אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מקיימא שטרא אלא אפומייהו אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מגו ואינו מחוור דהא בפ' מי שמת גבי עובדא דבני ברק מוכח בהדיא דאפי' עדים לא אלימי לר"מ לאורועי שטרא ועוד שלא הוזכרה הודאת לוה כאן דאילו כן הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקי' וטעמיה דר"מ כדרב הונא אלא ה"פ כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מהאי טעמא דכתבינן הכי נמי לר"מ עדים שהודו בשטר אין צריך לקיימו כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא ושוב אין נאמנין לפוסלו וכן פר"ח ז"ל. ע"כ:
יט. וכתב עוד הרשב"א ז"ל דטעמא דלא מהימן לוה משום הפה שאסר וכו'. משום דכיון דקיום השטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצריכו הכי נמי כיון שהודה שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה וכשאמר פרעתיו אינו נאמן ע"כ. וכן פירשו בתוס':
יט. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אלא טעמא דר"מ כדרב הונא וכו'. פי' הרב בעל העיטור דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר וכו' אין צריך וכו' וכן הדין בעדים כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא ליה הכא הא דאמר רב הונא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וק"ל דקאמר מאן ומפרקינן דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' מודה בשטר וכו' אם כן מאי טעמא לא אוקמא כדקאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא. ותו א"כ מאי האי דקאמר רב נחמן אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כ"ע מודו אלא מחוורתא דמילתא כמו שפירש רש"י ז"ל אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא כלומר דהאי מתניתין נמי הכי מסקינן כשחייב מודה והיינו דקאמר ר"מ אין נאמנין לפוסלו דסבר לה כרב הונא וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ג"כ עכשיו אין נאמנין וחכמים אומרים נאמנין דרבנן לית להו דרב הונא אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולפיכך נאמנין מיהו ע"כ לא קאמר רב הונא אלא בלוה אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן ואתיא שפיר כפשטה הא [דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים ולי' הלכתא כרב הונא] אלא כרב נחמן דאפילו בלוה צריך לקיימו וכדאמרינן כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דקי"ל כרב נחמן בדיני ודרב נחמן פליגי אדרב הונא לגמרי דעיקר מלתיה דרב הונא בלוה ורב נחמן אעיקר מלתיה דרב הונא פליג ועיקר כדפרישנא. עד כאן:
יט. וז"ל שיטה ישנה אלא אמר רבא טעמא דר"מ וכו'. פי' כיון דא"ל לויתי ופרעתי הרי נתקיים השטר וככתב ידן יוצא ממקום אחר דמי ואין העדים נאמנין לפוסלו. וא"ת אמאי לרבנן נאמנין שהרי הוא מודה בו שכתבו הילכך לא נאמנים העדים כשאומרים אנוסין היינו פסולי עדות היינו ליתא דאי מהימנת ליה פטור ואי מהימנת עדים פטור ועוד דאף על פי שהוא מודה בשטר שכתבו אפשר שהעדים היו קטנים ופסולי עדות ושטרא חספא בעלמא הוא ונאמן לוה לומר פרעתי. וטעמא דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו יש לחקור בו אמאי לא מהימן לומר פרעתי והא איכא מגו דהוה מצי לכפור בשטר ולטעון שהיה מזויף. ויש לומר ליכא מגו דארתותי מרתת שמא יבואו עדים וכו'. וא"ד דטענת פרעתי טענה רעועה היא דא"ל שטרך בידי מאי בעי וליתא דהא יש לומר דמשום פשיטי דספרא נקט ליה. ור"ת מתרץ דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא לא בעי קיום ורבנן אצריך כיון דמערער הלוה עליה השתא דלא מערער ומודה בו לא אצריך קיום דהם אמרו והם אמרו. והא דמוקמינן הא דרב הונא כר"מ קשיא לן עלה הא איכא לאוקמה לרב הונא כרבנן נמי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל עדים אלימי לאורועי שטרא והכא לאו במודה בשטר שכתבו עסקינן אלא דר"מ סבר כי היכי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא מגו דארתותי מרתת כך עדים שאמרו זה כתב ידינו הרי הוא מקוים ואין נאמנים לפוסלו ורבנן סברי עדים אלימי לאורועי שטרא וכעין זה מתרצים בפרק מי שמת. ויש שמתרצים דהכא נמי הכי קאמרי בדרב הונא פליגי דר"מ אית ליה דרב הונא ואפילו בעדים דקסבר כי היכי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא עדים נמי לא אלימי ורבנן סברי דעדים אלימי לאורועי שטרא וליתא דהא אמרינן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה וכו' אלמא רב הונא כר"מ ורבנן לית להו דרב הונא. ויש מתרץ דהתם כי אמרינן הך סברא דמפלגי' בין עדים ללוה משנינן ליה לתרוצי אליבא דמאן דאמר אין צריך לקיימו ואמרינן דרבנן מודו דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל אנן דסבירא לן צריך לקיימו אמרינן דטעמא דרבנן דאמרי נאמנין משום דמודה וכו' צריך לקיימו ובחייב מודה עסקינן ועדיין צ"ע כי אמרינן גנבא גנובי למה לך אמאי לא שני רב הונא אנא דאמרי אפילו לרבנן כיון דרב הונא אין צריך ס"ל. ע"כ:
יט. אי סבירא לך כר"מ. הקשו בתוספות דדילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא דמפיך דר"מ לרבנן. ותירצו בתוספות דהוה מצי למימר הלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דבבא מציעא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומשום דסבירא ליה לרב נחמן דר"מ נמי ה"ק נקט אי סבירא לך כר"מ וכו'. ורש"י ז"ל כתב אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ. ולא תנקוט לה במילתא באנפי נפשה. פירוש דהוה ליה למנקטיה בעדים במאי דאיירי בה ר"מ ולא בלוה דמשמע דמילתא באנפי נפשה והשתא ניחא קושיית התוס' ז"ל ודו"ק:
יט. אימא הלכה כר"מ. דשמעתין כר"מ אזלא יש לדקדק דהא שמעתין דרב הונא אפשר לאוקמה אפילו לרבנן ועדים שאני דאלימי לאורועי שטרא וכדאמר בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא והא מפלג פליגי דתניא אין נאמנין וכו' א"ל אי אלימי עדים וכו'. ויש לומר דר' יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיק ומפליג בין עדים ללוה ואפשר נמי דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל רב נחמן דאית ליה צריך לקיימו לא חזי ליה לדחוקי ולמפלג בין עדים ללוה דאי איתא ללוה לא מהימן בהפה שאסר משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אף עדים כן דה"ה והוא הטעם. הרשב"א ז"ל. וכבר האריכו המפרשים ז"ל בזה וכדכתבינן לעיל:
יט. א"ל ומר היכי ס"ל וכו'. פי' דמאי דקאמר אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ משתמע בתרי אנפי דמצינן למימר דהכי קאמר אימא הלכה כר"מ פי' דשפיר מצית למימר להדיא הלכה כר' מאיר דהכי קיימא לן וגנובי גנבא למה לך פי' לומר בלשון דכריך בלשון גנוב ונסתר. אי נמי יש לומר כפשטו אימא הלכה כר"מ והא ודאי ליתא ולהכי בעי מיניה ומר היכי ס"ל ואהדר ליה כי אתו לקמן פי' המלוין אמינא להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא פי' שלא נבא לידי מחלוקת ר"מ ורבנן ולכך מקודם אני מזהיר למלוין. ומיהו אכתי לא ידעינן אילו הוה אתי האי דינא לקמיה מה היה דן ביה כך יש לפרש. ומיהו כל המפרשים ז"ל לא פירשו כן אלא דרב נחמן ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכין קי"ל. וכן כתב רש"י ז"ל ובודאי דמדקאמר אי סבירא ליה כר"מ אימא הלכה כר"מ משמע דאיהו לא ס"ל הכין. ואם תאמר אם כן מאי בעי מיניה ומר היכי ס"ל והא ודאי סברתו פשוטה היא ומאי בעי. ויש לומר דיש לחלק בין עדים ללוה דאף על גב דאין הלכה כר"מ בעדים בלוה אפשר שהלכה היא. וזהו שכתב רש"י ז"ל ומר היכי ס"ל. במודה בשטר שכתבו. ע"כ. כנ"ל:
יט. האומר שטר אמנה. פי' ש"ח שהלוה כותב קודם ההלואה ומאמינו למלוה כדי שיתן לו המלוה המעות היום או מחר לכשיהו המעות מצוין לו אבל מתוך שאין סופר קבוע בעיר ממהר הלוה לכותבו ומוסרו ביד המלוה מעכשיו ושטר מוקדם הוא ופסול. ובספר אחר כתוב כלשון הזה שטר אמנה כגון שהוציא עליו שטר אמנה ומודה ואומר אין כתבתי לך עלי ומיהו באמונה הנחתיו אצלך עד שתתן לי או שאמר לו לא קבלתי כך על עצמי ביני לבינך אלא פחות מכאן או שאמרת לכתוב לי מה שיראו בני אדם והאמינוני ואיני תובעך בשטר זה כזה וכדומה לו שטר אמנה. מלקוטי הגאונים ז"ל:
יט. אי לימא דקאמר לוה. שטר אמנה הוא שהאמנתי לו להלות לי מעות עליו והוא לא הלוה לי כלום והמלוה אומר לא כי אלא הלויתיך עליו כל כמיניה בתמיה וכי נלך אחר דבריו מן הכל אם כן כל הלווין אומרים כו'. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל. פשיטא כל כמיניה הא ודאי אפי' לחייבו אינו נאמן דאף ע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטרא לפרעון קאי מה שאין כן בטענת אמנה או בדכותה כגון טענת רבית וכיוצא בו. וכן כתבו הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל ע"כ:
יט. הקשה הרשב"א ז"ל כי היכי דדייק גבי עדים אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר וכו'. אמאי לא דייק הכי גבי לוה אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר [בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר]. ועוד תמיה ליה לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב ואדרבה אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן ואין לתרץ דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא דאכתי קשיא האי דקשיא לן מעיקרא דדייק הכי גבי עדים ולא דייק הכי גבי לוה. ועוד דאם איתא הכין הוה ליה למימר לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב. ופי' הוא ז"ל דה"ק אילימא דקאמר לוה פשיטא אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא דקאמרי עדים אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני דאפילו לרב דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת ופריק רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב כלומר ודקא קשיא לך פשיטא היא גופה קמ"ל כדרב הונא ולפי זה אפשר דהא דאוקמה רבא כדקאמר לוה דוקא קאמר אבל אמרי עדים מהימני דעדים אלימי לאורועי שטרא דרב הונא אמר רב אפשר דרבנן ס"ל דאית להו לכ"ע בעדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא. אי נמי איכא למימר דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה דה"ה לעדים דחד טעמא אית להו ורב הונא אמר רב כר"מ ס"ל דאפי' עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפוסלו וכדאמרינן לעיל. כן כתב הרשב"א ז"ל:
יט. לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו'. הקשו בתוספות תרתי מילי דרב למה לי. ותירצו חדא מכלל חברתה אתמר. ע"כ. ואזלי לשיטתייהו דפירשו דטעמא במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במגו משום דדבר תורה אין צריך קיום וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל אבל למאי דפרש"י ז"ל הכא דטעמא היינו משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי אין כאן קושיא מעיקרא כלל דטובא אשמועינן רב יהודה הכא דאף על גב דליכא למימר הכא שטרך בידי מאי בעי מכל מקום ס"ל לרב יהודה דלא מהימן לוה משום דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה וזהו שכתב רש"י ז"ל כדרב הונא. ואשמועינן נמי רב יהודה הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה וכו' דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. ע"כ:
יט. כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן. אי קשיא לך וניהמניה מגו דאי בעי מחיל ליה כדשמואל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לו אי נמי דאי בעי קלייה. ותירץ הראב"ד ז"ל משום דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתימי אעולה ואיכא למידק עליה דהא השתא לא ס"ד הך סברא ואיכא למימר דאין הכי נמי דלא ס"ד הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי דעדים לא מהימני מיהו הא דאמר רב כהנא שאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה הילכך לא מהימן משום מגו לשוויי סהדי רשיעי ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן משום מגו. כך כתב הרב ז"ל ולא נהירא בטעמא ועוד דאמנה דמלוה לא משוי עדים רשעים דשמא בינו לבינו היתה האמנה וכשאמרו אטו לא חתימי בעדים האומרים אמנה היו דברינו ויש אומרים דאף על גב דאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דוקא במוכר משום דמדאורייתא לא קני לה כדכתב רבינו הגדול ז"ל מההיא דבפרק יש נוחלין אבל היכא דחב לאחרים ואין לו אלא האי מנה אי סבירא לן כרבי נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה אפילו מחלו אינו מחול דהא מדאורייתא קנייה בעל חובו כדאמרי' בעלמא כי היכי דמשעבידנא לך לדידך הכי נמי משעבידנא ליה לבעל חוב דידך ואמרינן נמי כי היכי דמשעבידנא ליה לאבוכון משעבידנא ליה לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן בפרק כל שעה הילכך ליכא לאקשויי ממחל. כ"מ בשם הראב"ד ז"ל. וכך ראיתי בתוספות ולא מסתברא. ועוד דקשיא עלה הא דגרסינן בפרק החובל [בבא קמא פט א'] ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואמאי יכולה למחול הא משעבד בעל לניזק מדר' נתן דהתם בדלית ליה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם והכי נמי מוכח בפרק שנים אוחזין גבי מצא שובר וכו' כדאיתא התם ועיקר קושיין ליתא בגמרא דאיכא למימר לאוקימתיה דאביי כרב דלית ליה דשמואל ומידחייא דרב לאביי מהלכתא כד מדחייא לאוקמתא דרבא ולא דרב כהלכתא אלא לפירוקיה דרב אשי בתרא ולית ליה נמי מגו דאי בעי קלייה כגון שהוחזק השטר בב"ד אלא קשיא לרבינו הגדול ולגאונים ז"ל שכתבוה. ואי בעית אימא משכחת לה כגון דא"ל משתעבדנא לך ולדידך ולכל מאן דאתי מחמתך דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל כדכתיבנא בפ"ק דגיטין כדעת מקצת החכמים. א"נ כתבה רבינו הגדול ז"ל ללמוד הימנה להכניסה שטר חוב לבעלה שאינה יכולה לומר אמנה הוא. ושוב מצאתיו בשם קצת חכמי הצרפתי' ז"ל שהעמידוהו כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר' נתן והעמידו בדין ונתחייב לו ממון ואחר כך בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה דכיון דעמד בדין שוב אינו יכול למחול דכל מילתא דבי דינא כמאן דגבי דמי כדאמר לענין פרוזבול וגם זה על דרך רחוקה הוא האיך העמידו בדין והאיך נתחייב לו בממון בלא הוצאות השטר ואם הוציאו ולא טען האיך יחזור ויטעון ועוד שאינו כן מן הסוגיא שהזכרנו מפרק החובל ואין לדון כאן אלא כלשוננו. הרמב"ן ז"ל:
יט. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וכדר' נתן כלומר דאי לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן כיון שאין אותן אחרים שהוא חייב להם יכולים לכופן אינו חב להם דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו דקא פרעינהו בדלא ידעי אידך ומחיל להו וקא מפקא מינייהו אבל השתא לרבי נתן כיון דאינהו משתעבדי ליה דאורייתא ודאי מיקרי חב לאחרים דהא שהרי אף הם יכולין לכופן בדין לפורען דבר תורה וק"ל אפי' כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימן מתוך שבידו למחול כדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו'. והכי נמי אמרינן התם בפרק שנים אוחזין [בבא מציעא כ א'] מצא שובר וכו' ואמרינן ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו' אף על גב דמכירת שטרות דאורייתא כדמוכח בב"מ [נו א'] במתני' ואלו דברים שאין להם אונאה דפשטינן לה מדאורייתא וחדא מינייהו שטרות. תו קשיא לי בלאו הכי נמי למה לי מדשמואל תיפוק לי דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב דתו לא גבי מיניה דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי וכ"ת בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקעי וכתב ליה דאקני ושטרא אקרי נכסי הוא ושעבודא דאית ביה כדאיתא בבבא בתרא הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמא דלא מפרשין כלל אלא מסתברא לי לפרושי דאין אדם נאמן במגו בטענה שהוא אומר שאינה על שטה זו שאי אפשר אלא על שטה ראשונה למפרע כזו אינו נאמן בשום מגו כיון שהשטר ברור לפנינו ואתיא דומיא דההיא דאמרינן בב"ב באומר גרשתי את אשתי דאי אמר למפרע לא מהימן להבא שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו כגון אותה שנתברר שהיא אשתו אף על פי שאינה כיוצא בה לגמרי אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החייב לגמרי נאמן אפילו על טענה שאינה חלה אלא למפרע. ודוק ותשכח. תו מסתבר לי דהיינו טעמא דהא קאמר אביי באומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן מתוך שבידו למחול לפי שאין אדם רוצה לסתור הודאתו שהודה בחיובו משום מגו בעולם וכיון דכן מכי אפקיה האי להאי שטרא אודי דשטרא מעליא הוא וזה הוא בא אידך דנושה בו וכי הדר ואמר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לסתור הודאתו והאי דינא מוכח מההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה עד וההיא דשבועות דאמרינן האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוחזק כפרן. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל וכדרבי נתן כלומר וכשאין ללוה זה לאשתלומי מיניה אלא שטר חובו זה בלבד דהא דר' נתן בדלית ליה לאשתלומי מיניה כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה. ואם תאמר נהימניה משום מגו דאי בעי מחיל א"נ דאי בעי קלייה יש מתרצים דכיון דמשוי לעדים ברשיעי וכו' ואי נמי דמשוי נפשיה רשע דאסור לשהות שטר אמנה וכו' ריע טענתיה ולא מהימנינן ליה במגו ואינו מיושב כל הצורך דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולא ורב אשי הוא דחדית ליה. ויש מי שתירץ דאביי מוקי לה לדרב דלא כשמואל ואף על גב דקי"ל כשמואל כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא אף אביי כן ולא מסתבר לי האי פירוקא דבשלמא לרבא מוקי לה לרב בטעמיה אף על גב דלא קי"ל כותיה אלא לאביי מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לרב לבר מהלכתא. ועוד דהא איכא משום דאי בעי קלייה ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה כדאיתא בפרק זה בורר ה"ל לפרושי בהדיא ועוד דקא פסקי לה הריא"ף ז"ל והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי ויש מי שפירש דהא בדכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל כדעת הראב"ד ז"ל ונכון הוא אעפ"י שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתא דמעמד שלשתן וכו', וכבר דחיתיה שם בס"ד. והרמב"ן ז"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא ואינו נאמן לומר אינו שלי כשחב לאחרים ואפי' במקום מגו דאם איתא דאמנה הוא אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו מדרבי נתן וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן דעביד אינש דעביד קנוניא אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה מהני ליה מגו ולא חיישינן דילמא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשקרא כלל אמרינן מגו כדאיתא בפ"ק דמציעא [יט ב'] ואפי' כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולפי דברי רבינו יש אומרים ההיא דמצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא ולא משמע הכי התם. ורבינו הרב נר"ו תירץ דמגו כזה לא אמרינן דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר ולגבי מיניה דב"ח בבא לצאת ידי שמים דהא לוה מידע ידע דלאו אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ולא מידי ואפילו בדיני שמים והילכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי מדאמרינן בפ"ק דמציעא [שם] המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן וליחוש דילמא זבנתיה לכתובתה בטובת הנאה שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו' ואם איתא כי איתא לדשמואל מאי הוי דהא ניחא ליה דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובי מחייב ופרע לי ואי מחילנא ליה לא יהיב לי ולא מידי אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי דשוברה היא מחילתה וכן כתבתי שם בב"מ. ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי דמוכר בלחוד הוא דמצי מחיל משום דמכירות שטרות מדרבנן וכו' כדאיתא בפרק מי שמת [בבא בתרא קמז ב'] דאמרינן התם אע"ג דאמר שמואל המוכר וכו' מודה שמואל שאם נתנה במתנת ש"מ וכו' ואמרינן עלה אלמא קסבר מתנת ש"מ דאורייתא אלמא כל דמקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה והילכך במקום שחב לאחרים אינו יכול למחול דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה ומוציאין מזה ונותנין לזה. ויש מי שהקשה עליו מהא דגרסינן בפרק החובל [בבא קמא פט א'] ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא ופרקינן סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואם איתא הא אינה יכולה למחול בהא דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן דהתם בדלית לה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה כלומר עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלהוו לה נכסי כדאיתא התם מש"ה דייקינן לאשכוחי ליה פרעון לניזק מינה ביושבת תחת בעלה ואמרינן ותזבון כתובתה והאי דחבלה ביה וניתן טובת הנאה של כתובתה לדידיה מהשתא ופרקינן בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל דאפי' כי מכרה לניזק בעצמו משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו וכיון שכן מה לי ניזק מה לי אחר דא ודא מתורת מכר איתיה ליה ואי אמרה ליה גבי מהשתא בתורת גוביינא בטובת הנאה הא לא אפשר דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גוביינא אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקינן מהאי ונותנין ויהבין להאי הילכך טעמא תריצנא הוא כנ"ל. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:
ובשם כה"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח ז"ל תירצו כתירוצו של הראב"ד ז"ל דכיון דשעבודא דאורייתא לא מצי מחיל ליה דכי אמרי' המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו משום דמכירת שטרות דרבנן אצל הלוה מחבירו כל מה שיש לו תחת כל השמים משועבדים לחבירו מן התורה ואפי' חובותיו הילכך חוב שלו כקרקע דמי דכשם שאין יכול למכור קרקעותיו כך אין יכול למחול חובותיו. עכ"מ בגיליון שטה ישנה ובשיטה ישנה תירצו דלא מהימנינן ליה במגו דהשתא מיהא טענתו טענת רמאות דאי שטר אמנה הוא אמאי נקיט ליה בידיה ולהך סברא נמי אי טעין נמי פרוע הוא לא מהימן משום מגו דהא טענתו טענת רמאות:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואחרים תירצו דכיון דבטענתו זו אינו מרויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר בו דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוס' תירצו דהא לאו מגו הוא כי הוא סבור שאעפ"י שאומר אמנה הוא לא יפסיד חובו בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו היה מפסידו לאלתר. והראב"ד ז"ל תירץ דליתיה להאי מגו כלל דאע"ג דמצי מחיל ליה כיון דמשתעב' ליה מדרבי נתן כאילו הוא בעל חובו ממש והכי אמרי' בפרק כל שעה [פסחים לא א'] כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתן מה שאין כן במוכר ש"ח דלא אשתעבד ליה ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושיא מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטי הכא וכדרבי נתן ולמה לי דר' נתן דהא אפי' לרבנן דלית להו דרבי נתן כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל ונאמן במגו מה שאין כן אליבא דרבי נתן. ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול היינו משום דמכירת שטרות מדרבנן אם כן בזה שבא לגבות מדאורייתא אין מחילתו של מלוה כלום הילכך כשם שהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אינו נאמן וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה ומינה שמעינן נמי אליבא דידיה דלא מצי מחיל דאי לא שוברו זו היא מחילתו ועוד למה אינו נאמן במגו וההיא דבפ' החובל [בבא קמא פט א'] דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא וכו' שאני התם דלא נתנה כתובתה לגבות מחיים ואי אפשר ליה לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב דמשעבד ליה מדרבי נתן כיון שאין חיובו ברור ואם איתא אין לנו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובתה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא דמכר הוא ולפיכך אם מחלה אח"כ לבעל מחול וזה דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי הרא"ה ז"ל דאפי' בהא יכול המלוה למחול לבעל חובו כדברי הראשונים ז"ל. ע"כ:
יט. וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל וכגון שחב לאחרים וקשיא לן עלה הא דגרסי' בפרק שנים אוחזים [בבא מציעא כ א'] ת"ר מצא שובר וכו'. דדייקינן עלה ואמאי נחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו' ומהדרינן אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו' דאלמא כיון דיכלה למחול אותו לבעלה אמרינן אי לאקנוייה בעי להפסיד הלקוחות הוה לה למחול לבעלה ומדלא מחלה ש"מ דקושטא קאמר' וכיון דכן קשיא לן נמי הכא אמאי לא אמרינן דנאמן מגו דאי בעי מחיל. ונראה לנו בה כמה פירוקין הפירוק הראשון שנאמר דהתם הוא דאמרינן מגו דיכלה למחול לה לבעלה כי קאמרה האי שובר קושטא הוא נמי מהימנה משום דאכתי יש בידה שתמחול אותה לגבי בעלה אבל הכא לגבי אומרים שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים דאין בידו שימחול אותו עכשיו דהא יוצא השטר בב"ד וזכה בו בעל הדין לאו כל כמיניה לממחליה ניהליה. א"נ י"ל דהתם הוא דאמרינן מגו דמשום האי שובר קא חזינן ליה דשובר מעליא הוא וחששא בעלמא הוא דחיישינן דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומש"ה אמרינן מגו לדחויי האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשטר זה שהוא שטר אמנה ומפקינן לשטרא מחזקיה לא אלים דחיה דהאי מגו להימוניה ולאפוקי שטרא מחזקיה תדע דהא הכא לענין מצא שובר טעמא דאיכא שובר הוא דאמרינן מגו ודחינן לההוא חששא דחיישינן אבל אילו ליכא שובר וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוא לא הוה מהימנינן לה משום דכי אמרינן מגו לסלוקי חששא ולאוקמי מילתא אחזקה אבל לאפוקי לא אמרינן מגו. א"נ י"ל דהאי דאמרינן האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואע"ג דבידו למחלו ה"מ היכא דאמר אמנה הוא זה דהיא עולה אבל אילו אמר פריעא הוא י"ל כיון דלא קא טעין מידי דעולה מהימנינן ליה מגו דאי בעי מחיל ליה תדע דהא לענין עדים אמרינן רב אשי אמר לעולם דקא אמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני משום דרב כהנא וכו' הרי למדת דאע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא למימר מגו כיון דקא טענו טענה שהיא עולה לא מהימנא ה"נ דאע"ג דבידו למחלו ואיכא למימר מגו כיון דקא טעין מידי דעולה הוא לא מהימן ואשתכח להאי פירוקא דאילו אמר פריעא הוא דמהימנין ליה מגו דאי בעי מחיל ליה מיהו הני מילי היכא דאיתיה לאחר זמנו אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם כיון דקי"ל חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה לא מהמנינן ליה. א"נ י"ל דהיינו טעמא דאמרינן התם מגו משום דאכתי לא איתבריר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי ואיהי קאמרה להד"ם הילכך כיון דאיכא למימר מגו מהמנינן לה דלא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה אבל אילו איברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי כיון דאיכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואע"ג דאיכא למימר מגו ובידה למחלו ולמפסדינהו להנהו לקוחות לא מהמנינן לה במאי דקא טענה דבניסן יהבתיה ניהליה לההוא שובר משום דהא קא מפסדה להנהו לקוחות דכי אמרינן מגו היכא דאיכא למימר דילמא ליכא לקוחות כלל כי היכי דנפסוד אבל היכא דאיכא לקוחות ודאי דקא מפסדי לא אמרינן מגו הלכך הכא נמי כיון דחב לאחרים בודאי אע"ג דאיכא למימר מגו ובידו למחלו לא מהמנינן ליה. והני פירוקי כולהו צריכי עיון. ע"כ:
יט. מנין לנושה בחברו וכו'. וא"ת קרא למה לי תיפוק לי מדקי"ל נכסיה דבר איניש אינון ערבין וכיון שנשתעבדו נכסי לוה למלוה והרי הם כנכסי מלוה נשתעבדו לבעל חובו של מלוה י"ל דהא אמר נכסוהי ערבין ביה אבל לא נכסים המשועבדים לו ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ועוד אהני קרא שאם גבו יתומים מבעל חוב דבעל חוב דאבוהון לאו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בפ' כל שעה. וא"ת הא דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה מאי נפקא מינה כיון שנתן מעותיו למוכר הרי הלוה משועבד ללוקח זה מדרבי נתן י"ל זה כיון שלא לוה לו את מעותיו הרי לא שעבד לו את עצמו ואפי' כנגד מעותיו לא יגבה מבעל חובו של מוכר שהרי לא על דעת שעבוד קבל המעות אבל כשאדם לוה מחברו גומר ומשעבד לו עצמו הילכך גבי מלוה מב"ח דלוה. שיטה ישנה. ובגליון שיטה ישנה מצאתי כתוב ולי הת"ק נראה דאפי' נתן לו מעותיו ולא כתב לו שטר שעבוד עליהם אלא שמסר לו שטר חוב שיש לו על אחר בלבד לא קני ליה מדרבי נתן דלאו אשר אשם לו קרינא ביה כיון דלא שעבד לו כל נכסיו בשטר ואפי' תימא דשעבודא דאורייתא אפ"ה הרי אינו טורף לקוחות כיון דלא כתב לו בשטר ולית ליה קלא ואם כן אין משועבדים לו נכסיו כלל ואפי' אותן שישנן בידו בשעת הלואה כ"ש חוב זה שלא היו הנכסים בידו אלא שעבוד בלבד אבל הלוה מחבירו וכו':
יט. רב אשי אמר לעולם וכו'. מסתברא דרב אשי לרווחא דמילתא עביד האי אוקימתא ולאשמועינן עיקר דינא דהא מודה הוא בדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי ובדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיבנא לעיל ומשום דתלמודא פריך מעיקרא דלא אתיא דרב לא בלוה ולא בעדים אתא רב אשי ואמר דאפי' בעדים נמי אתיא שפיר והכין אורחא דתלמודא. הריטב"א ז"ל:
הגהות הב"ח
יט. אין היתומי' כצ"ל ונ"ב לשון הרא"ש ואית דגרסי אין היבמין חייבין לפדותה וכן גורס רב אלפס כו' וכן נראה מדברי הר"ן לקמן בפ' האשה שנפלו בסי' שכ"ג בשם הרשב"א:
יט. נ"ב היתומים:
יט. נ"ב דהא אפי' בעשרה בדמיה קאמר דפודין ואע"פ שהוא ג"כ יתר מכתובתה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה כו':
יט. נ"ב עיין בדברי הר"ן פ' השולח סי' תע"ג שם האריך בזה:
יט. נ"ב לשון הרא"ש:
חידושי הלכות
יט. תוס' בד"ה דאמר מר כו' ובפרהסיא בכולהו יהרג כו' עכ"ל והכא בצנעא איירי דאין דרך שיאנוס את העדים לחתום בפני עשרה כ"כ התוספות בפרק רבי ישמעאל ע"ש וק"ל:
יט. בד"ה טעמא דרבי מאיר כו' דא"כ ליפלוגי בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמייהו תלי בלוה כו' עכ"ל ר"ל לפי סברת רש"י דהא דפליגי הכא בעדים היינו כשמודה לוה ותלי פלוגתייהו בלוה אבל למאי דמפרשי התוס' דבעדים איכא למימר אלימי למפסל שטרא נהי דפליגי נמי בלוה כדלקמן לרב נחמן מ"מ לא תקשי אמאי לא פליגי בלוה גופיה דאיכא למימר דלרבותא דר"מ נקט פלוגתייהו בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא וק"ל:
יט. בד"ה מודה בשטר כו' אבל אין לפרש כו' דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה כו' עכ"ל אע"ג דע"כ לר"נ בשטר אמנה דאינו נאמן טעמא אחרינא אית ביה דהא נאמן לומר פרוע הוא במגו דמזויף לר"נ כמ"ש התוס' לקמן מ"מ משמע להו לרב הונא משמיה דרב דאין נאמן גם בפרוע דחד טעמא אית ליה לפרוע ולאמנה מדמייתינן הא דרב הונא אשטר אמנה בסמוך והוא דחוק קצת לפי מה שכתבו התוס' לקמן דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג דהשתא שפיר מייתינן להא דרב הונא בסמוך אשטר אמנה ומיהו איכא למימר דלאו חד טעמא אית בהו אלא באמנה טעמא הוא כדרב נחמן דלקמן אבל בפרוע ס"ל לרב הונא שפיר האי טעמא דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי ודו"ק:
יט. בד"ה וכגון שחב כו' דמצינן למימר דדוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לפי זה הא דפ"ק דב"מ איך מיתרצא דהא מכירת כתובה הוא מכירה ממש שיש לה שיעבוד כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולא הבנתי דבריו דאטו שיעבוד שט"ח לאו שיעבוד גמור הוא על נכסי הלוה אלא דה"ק כיון דמכירתו לחברו לאו מכירה הוא אלא מדרבנן בקל יוכל לסלק מכירתו לו במחילתו ללוה ה"נ ודאי איכא למימר במכירת כתובתה דשיעבודה תנאי ב"ד הוא ושיעבוד גמור הוא על נכסי בעלה אלא דמכירת כתובתה לאחר לא עדיף ממכירת השט"ח דלא הוי רק מדרבנן ובקל תוכל לסלק הקונה כתובתה במחילתה לבעלה משא"כ בנושה בחבירו כו' דהוה לוה שני חייב למלוה ראשון מדאורייתא מדרב נחמן ולא יוכל לוה ראשון למחול ללוה שני והדברים ברורים ודו"ק:
מהר"ם שיף
יט. גמ'אילימא דקאמר לוה פשיטא כו'. ולא מפליג בין כת"י יוצא ממקום אחר או לא כדבסמוך גבי עדים כתב הר"ן דהוי מצי לפלוגי נמי רק כיון דמתני' נקט החילוק לגבי עדים מפרש לה גבי עדים ודוחק. גם מלשון רש"י בתי' כדרב הונא וכו' ואשמעינן ר"י כו' משמע קצת כאילו היתה קשה פשיטא מאי אשמעינן וקושית פשיטא לא היתה כן [לפי הר"ן] רק באי כת"י יוצא ממקום אחר אבל לפי התי' לעולם דקאמר לוה ר"ל ואין כת"י יוצא ממקום אחר ודקשה אמאי לא מהימן ה"ט כדרב הונא. וראיתי כתוב שהמקשה מקשה פשיטא אף באין כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ מודה בשטר שכתבו לכ"ע א"צ לקיימו ובעדים הוא דפליגי ומיהו כפי מה שהבינו התוס' בד"ה טעמא פירש"י אין מקום לזה ועוד דר"נ פליג באמת ויותר נ"ל לפי דרך זה לומר פשיטא הא קאמר רב מקודם חדא זימנא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ומשני לעולם וכו' וכדרב הונא וכו' רק הוא אמר לענין פרוע ואשמועי' ר"י לענין שטר אמנה אע"ג דלא שייך שטרך בידי מאי בעי שהרי האמינו מ"מ אינו נאמן מטעם דלא עביד לוה דכתב ומסר בלא הלואה ודוחק דעיקר חסר. גם רש"י פי' פשיטא דיתקיים השטר בחותמיו ודו"ק:
יט. גמ'כדרב כהנא. הומ"ל כדרב נחמן בסמוך דאמנה אין נאמנים וניחא ליה למנקט הך טעמא משום דנקיט אמנה לחודא [ולא מודעא נמי] גם שמעי' לרב דאית ליה הך סברא כדאמרי במערבא משמיה דרב אם און וכו' ודו"ק:
יט. בתד"ה חזקה וכו' צ"ע וכו'. אפ"ל דמגו מבעי ליה אבל הכא עדיפא ממגו דאי בעי שתקי שעדים אמרו מעצמם כת"י הוא זה אבל אנוסים וכו' דהא מגו לא אמרי' בעדים ואי בעי שתקי אמרי' וכ"ת לעולם אי בעי שתקי הוי כמו שאר מגו באחריני רק בעדים לא אמרי' משום שאין אחד יודע מה בלב חבירו וכדבסמוך דהא מ"מ עדיפא דלר"י לא אמרינן מגו והפה שאסר אמרינן דהוי אין שור שחוט שאין אדם תובע רק העדים עצמן אומרים כת"י הוא זה ואף לפי' התוס' דאין חילוק בין תובעו או לא מ"מ הא מודה ר"י בכה"ג וכמ"ש לעיל ותדע דאי לא"ה לימא ר"מ ס"ל כר"י וא"כ [לפירש"י] עדיף כאן ממגו דעלמא. מיהו לפי' התוס' הוי מגו דפרעתיך לאחר זמן כמו [אין] שור שחוט ועיין. מיהו י"ל כמ"ש לקמן בצריכותא דאי אשמעי' בעדים ה"א משום דלעלמא אמרי' הפה שאסר כו' ולהכי יותר מהני כאן מגו וק"ל:
יט. בתד"ה דאמר מר וכו'. דהכא הוי בצינעא דאין שייך לאנוס בפרהסיא ע"ש בתוספות דפרק רבי ישמעאל ודו"ק:
יט. בתד"ה טעמא דר"מ וכו'. התוס' הבינו ברש"י במ"ש במודה לוה דבלא מודה הלוה לדברי הכל כיון דאעדים סמכינן ואינהו מקיימי לשטרא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובמודה לוה פליגי דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ א"צ לעדים הואיל ולאו אפומייהו וכו' ואינן נאמנים ורבנן סברי צריכי לעדים וכו' ולהכי הקשו שפיר כיון דלכ"ע אם צריכי לעדים נאמנים ואם אין צורך בהן אינן נאמנים ולא פליגי אלא אם יש בהן צורך או לא וא"כ הו"ל לפלוגי בפשיטות במודה לוה בלא עדים. דמר סבר צריך לקיימו ומר סבר א"צ לקיימו דא"ל אף לרבנן בלא עדים ס"ל דא"צ לקיימו רק אי אתו סהדי אילימי לאורועי שטרא דהא פי' בהדיא ורבנן סברי צריך לקיימו כפי מה שהביאו רש"י ועוד דכיון דא"צ לקיימו אם הלוה מודה מה יתנו ומה יוסיפו אחר כך העדים לאורועי. ועוד דבפרק מי שמת כו'. ופי' דפליגי בעדים בלא מודה הלוה אי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ור"מ ס"ל דמיד שקיימו העדים השטר תו לא מהימני לפוסלו כמו גבי לוה שמודה שכתבו ורבנן סברי אף דבלוה אמרי' כיון שמודה תו לא מהימן לפוסלו אבל בעדים בלא מודה הלוה לא אמרי' כן דאלימי סהדי לאורועי כיון שהקיום על פיהם אבל אם מודה הלוה דברי הכל א"צ לקיימו וא"כ אף אם באו עדים אח"כ לא יתן ולא יוסיף ור"נ ס"ל בסמוך דאין לחלק בין לוה לעדים וכי היכי דפליגי בעדים כשהקיום על פיהם ה"נ פליגי בלא עדים ומודה הלוה וחדא מנייהו נקיט דמה לי בעדים בלא מודה הלוה או במודה הלוה בלא עדים משא"כ לפירש"י דאיירי במודה הלוה א"כ ליפלגי במודה הלוה כפשוטו ועוד דלפי' התוס' י"ל דלרבותא נקיט עדים דאע"ג דאלימי ס"ל לר"מ דאינן נאמנים אע"פ שהקיום על פיהם אבל לפרש"י דמיירי שמודה הלוה וא"כ כיון דס"ל לר"מ א"צ לקיימו לא שייך אלימי סהדי דאף ר"מ מצי סבר אלימי סהדי היכא שאין הלוה מודה והקיום אפומא דעדים ואף רבנן סברי היכא שהקיום בלא עדים לא אלימי לאורועי אבל בפירוש הרשב"ם בפרק מי שמת משמע דפליגי במודה הלוה ובלא מודה לדברי הכל הפה שאסר הוא שהתיר וכדקמקשה מ"ט דר"מ וכן במודה הלוה בלא עדים יכול להיות לדברי הכל א"צ לקיימו אבל באתו סהדי לדברי הלוה ס"ל לרבנן דאלימי עדים להאמין לדברי הלוה אע"פ שהודה בשטר שכתבו ור"מ ס"ל כיון שהודה פעם אחד א"כ תו לא צריך לסהדי ולא אפומייהו מתקיים לכן אינן נאמנים וכן יש להבין מפי' רש"י דהכא ונסתלקה קושיות התוס'. וצ"ל לפי"ז הא דבמתני' ברישא נאמנים ובסיפא אינן נאמנים אע"ג דבתרוייהו השטר מקוים זולת העדים דמודה בשטר שכתב א"צ לקיימו מ"מ ברישא כיון שהקיום ע"פ דברי הלוה והוא גופא קאמר אף שהשטר אינו מזוייף מ"מ אנוסים קטנים פסולים היו או שאר טענות והעדים מסייעים לאורועי נאמנים אבל בסיפא שהשטר מקוים בלא ריעותא אינן נאמנים דהוי חוזר ומגיד אבל ברישא לא הוי חוזר ומגיד וק"ל:
יט. בתד"ה מודה וכו' דהא כי טען נמי אמנה הוא וכו'. אע"ג דלר"נ במודעה ואמנה אינן נאמנים אפילו העדים וכ"ש הלוה מטעם אחרינא דלמיעקר סהדותא קאתי ולא אתי ע"פ ומרע לה לשטרא אבל פרוע נאמנים העדים וכן הלוה כדבסמוך בתוס' בד"ה אר"נ ובגמ' קיימו שטרייכו כו' וא"כ י"ל דבמודעה ואמנה ס"ל כר"נ ואף בפרוע אית ליה דאינו נאמן אע"ג דמלתא אחריתא הוא ולא מיעקר סהדותא מטעמא דשטרא בידך מה בעי ואדרבה טעמא דפי' הקונט' במקום אחר ודאי דלא ס"ל לר"נ מדמחלק בין טענת אמנה ומודעה לטענת פרוע ואי משום דמייתי בסמוך הא דרב הונא אאומר שטר אמנה היינו משום דסתמא קאמר ודו"ק:
הגהות חוות יאיר
יט. גי' הגמ' היורשין:
יט. ר"פ י"א:
יט. עי' לקמן ברי"ף סי' שלז:
פני יהושע
יט. בתוס' בד"ה חזקה וכו' הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דאיבעיא היא בפ"ק דב"ב עכ"ל. ולכאורה אליבא דר"מ לא מוכח מידי דלמסקנא דשמעתין טעמא דר"מ משום דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והשתא לא צריכין לטעמא דמיגו במקום חזקה. אלא דעיקר קושייתם לרבנן דע"כ הא דנאמנין היינו משום מיגו אע"ג דהוי במקום חזקה ולא משמע להו דאיבעיא דפ"ק דב"ב אליבא דר"מ ועוד דמדרבנן נשמע לר"מ דבהאי סברא לא אשכחן דפליגי אי אמרי' מיגו במקום חזקה כנ"ל בכוונת התוס'. אלא דאף לפ"ז לא שייך קושייתם לפי שיטת רש"י דריש פרקין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו דהא ר"י לית ליה מיגו היכא שהלה תובעו דמקרי שור שחוט לפניך ואפ"ה מודה דאמרינן הפה שאסר היכא שאין הלה תובעו. ולפ"ז מצינן למימר דנהי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה קאמרי רבנן שפיר דהעדים נאמנין מטעם דהפה שאסר וכו' דלגבי העדים מיקרי אין שור שחוט לפניך והארכתי בזה בתשובה. אלא דהתוס' לשיטתייהו דריש פירקין משמע להו דאין לחלק אלא הפה שאסר נמי משום מיגו אתינן עלה כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי דבלא"ה הא כתבו תוס' בשמעתין בד"ה הרי אלו דחזקה דהכא אלים טובא דהוי כמו עדים דאנן סהדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמיגו במקום עדים לא אמרינן. אע"כ כמו שתירצו התוספות דשאני הכא כיון דהצריכו חכמים קיום תו לא מיקרי קיום. כיון דאינהו גופייהו סותרים עדותן תוך כדי דיבור הו"ל כאילו לא נתקיים. וא"כ אין מקום לקושייתם כאן דלא מצינן למפשט כלל ממילתא דרבנן דהכא טעמא רבה איכא וצ"ע ודו"ק:
יט. קונטרס אחרון
תוס' בד"ה חזקה הקשו דהכא משמע דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב הוי איבעיא דלא איפשטא וכתבתי ליישב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דפ"ק דב"ב במה שכתבו הפוסקים בפשיטות דנהי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפ"ה אם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי תוך הזמן במיגו ומשמע דהיינו משום שהפה שאסר כו' ואף דבתשובה אחת כתבתי לחלק קצת אפ"ה לענ"ד בלא"ה דברים נכונים וברורים הם ולפ"ז צריך להתיישב בכל דיני כללי ופרטי המיגו אי שייכו נמי בהפה שאסר ועיין בפנים שכתבתי תי' אחר לקושיית התוספות:
יט. בתוספות ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופא וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע וכו' עס"ה. וקשיא לי הא דמייתי מסוגיא דפרק מי שמת והתם משמע איפכא דנהי דמעיקרא קאמר הש"ס אי אלימי עדים לאורועי איהו כל כמיניה מ"מ לבתר הכי מקשה הש"ס אדרבי יוחנן מדר' ינאי רבי' ומסיק התם דהא דקא"ר יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו היינו כדקא"ר יוסף משמיה דשמואל. דר"מ ס"ל דצריך לקיימו וחכמים סברי א"צ לקיימו. וחכמים לגבי דר"מ דברי הכל היא. ומקשינן תו והא איפכא שמעינן להו אין נאמנין לפוסלו וחכ"א נאמנים ומשני הש"ס איפוך ומדמקשה והא איפכא שמעינן להו משמע דאין לחלק כלל בין הודאת עצמו להודאת עדים והדר ביה מהאי סברא דעדי' אלימי טפי. ואף אם נדחוק לפרש דמכח כ"ש מקשה ממילתא דר"מ דאפי' בעדים סבר דלא אלימי אלא דמלבד שזה דוחק דל' איפכא לא משמע הכי. עוד יש לתמוה האיך מסקינן דר"י מפיך ברייתא דהכא וסובר דחכמים סברי אין נאמנין לפוסלו וקרי להו דברי הכל והא במתני' דהכא קאמרי להדיא דנאמנין לפוסלו ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דר"י סבר דהלכה כסתם משנה ולדעתי היא קושיא עצומה לשיטת התוס' ויש ליישב בדוחק דרבי יוחנן סובר דרבי שסתם המשנה ס"ל כרבי מאיר בחדא דעדים אלימי למיפסל שטרא מש"ה סתים לן כוותיה למאי דמפיך ר' יוחנן. משא"כ לענין מודה בשטר סבר ר"י כחכמי' דא"צ לקיימו וקרי להו דברי הכל. אלא שכל זה דוחק. ומכ"ש שקשה טפי לפי פי' התוס' שם פרק גט פשוט שכתבו להדיא דלמסקנא הדר ביה לגמרי ולא אמרה ר"י מעולם. וממילא משמע דאין לחלק בין עדים ללוה גופא וכן לפי מ"ש המהרש"א ז"ל בדבריהם נמי קשה טובא דבריהם כאן ואין להאריך יותר. ומעתה נבוא ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושיא ראשונה של תוספות דודאי לשיטת רש"י עיקר פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או לא היינו כשמודה הלוה גופא כדמוכח מפלוגתא דרב הונא ורב נחמן וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי דפרישית דהכי מוכח סוגיא דפרק מי שמת. וטעמא דמילתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה מודה בשטר בשם רש"י דחכמים לא תקנו קיום שטרות אלא בלוה טוען מזוייף אבל כשמודה העמידו על ד"ת. אלא הא דפליגי ר"מ וחכמים בבריית' דהכא בעדים היינו לרבותא דחכמים דאע"ג שהלוה מודה שכתבו והעדים ג"כ אומרים שהוא כתב ידם ונתקיים השטר על פיהם אפ"ה סברי דאלימי למיפסל אע"ג דאיכא סברא רבתא לומר דכשהלוה מודה והעדים מודים תו לא אלימי כמו שאפרש בסמוך במימרא דרב נחמן קמ"ל דאפ"ה נאמנים ומה שהוצרך רש"י לפרש דאיירי כשהלוה מודה שכתבו היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שאין הלוה מודה אלא טוען שהוא מזוייף בהא מודה ר"מ דהעדים נאמנים לפוסלו דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי ולא שייך הכא לומר העמידו על דין תורה. דהא עיקר תקנת חכמים בקיום שטרות היינו כשהלוה טוען מזוייף וא"כ לא נתקיימה תקנת חכמים דאע"ג שאומרים כתב ידינו הוא זה הרי סותרין דבריהם תוך כדי דיבור ואמרי אנוסין היינו ותו לא מיקרי קיום כמ"ש התוס' לעיל כנ"ל נכון בשיטת רש"י. נמצא לפ"ז א"ש סוגיא דפרק מי שמת דר"י מפיך לבריית' דהכא דרבנן קאמרי אין נאמנין לפוסלו והיינו דוקא בהאי גוונא דאיירי ברייתא כשהלוה מודה אבל סתם מתני' דהכא דקתני נאמנין מוקי לה ר"י כשאין הלוה מודה אלא טוען מזוייף דבכה"ג כ"ע מודו דהעדים נאמנין לפוסלו דלא נתקיימ' תקנת חכמים וכדפרישי' כנ"ל נכון בעזה"י ושיטת התוספות צ"ע ודו"ק היטב:
יט. בד"ה מודה בשטר וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקינן בסמוך וכו' עכ"ל ואף דמל' רש"י משמע להדיא דלא מהימן לומר פרעתי כיון שהשטר ביד המלוה. וכן בסמוך באמנה כתב ג"כ דלא עביד דכתב ומסר בלא הלוואה א"כ משמע לכאורה כפי' שדחו התוס' אלא דנ"ל בכוונת רש"י דעיקר טעמא דרב הונא בין באמנה בין בפרוע משום דלא חשיב מיגו והו"ל כשטר מקוים דאין נאמן לומר פרעתי משום דשטרא בידיה מאי בעי. ולא מהימן לומר אמנה משום דלא עביד אינש דכתב שטר אמנה אבל למ"ד צריך לקיימו לא מהני הנך טעמי דאכתי נאמן במיגו. ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א על דחיית התוס' ודו"ק היטב:
יט. בגמרא א"ל רב נחמן וכו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכו' והיינו משום דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שלא נתקיים נאמן במיגו לומר פרעתי או שטר אמנה. ויש לי מקום עיון בזה בכה"ג שהלוה מודה למ"ד צריך לקיימו אי בעינן קיום גמור כמו בטענת מזוייף או דסגי כשנתקיים חתימת ע"א ולכאורה נראה דסגי בקיום חתימת האחד דתו לא שייך לומר דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן. וה"נ אי הוי טעין מזוייף היה מכחיש את העד ואף לשיטת התוס' פ' שבועת העדות ובפ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דכל היכא דלא שייך שבועה אם מכחיש את העד אמרינן מיגו אפילו במקום ע"א וכמו שהאריך בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב מיהו הכא אם היה מכחיש העד וטעין מזוייף נראה דחייב שבועה. לא מיבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים נראה דהיינו דוקא בשטר שאין חתום אלא ע"א דלא מיקרי שטר. משא"כ היכא ששנים חתומין ומצאו לקיים חתימת אחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דשמעתין דזקוק לשבועה. וא"כ משמע לפ"ז דמודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א אפי' לר"נ דהלכתא כוותיה והתמי' קיימת שהפוסקים לא כתבו מזה. אלא שהש"ך כתב לענין קיום כתב ידו בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ונראה שהדברים ק"ו לנדון דידן. ונהי דהיכא שע"א מעיד על חתימת שני העדים או א' על כל א' מעידי השטר ודאי לא מהני אף במודה בשטר כדמוכח לקמן סוף פרקין מל' התוס' ד"ה קיום שטרות מדרבנן לפי ר"י שם. דבכה"ג נמי בעינן שיהא גדול עמו ע"ש אבל היכא ששני עדים מקיימין חתימת ע"א מעידי השטר מספקא לי מטעמא דפרישית. אלא דלפ"ז קשה לי הא דמשמע בשמעתין דר"נ מוקי לחכמים דסברי נאמנין לפוסלו כוותיה מטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשה קושיית התוס' היכא דאמרי קטנים היינו אמאי נאמנים האיכא חזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וצ"ל דאפ"ה נאמנין במיגו כמ"ש התוספות בד"ה חזקה דאמרינן מיגו במקום חזקה וקשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים דלא אמרי' מיגו בשנים ונהי דמסיימי התוס' לעיל דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים כבר כתבתי הטעם משום שאם ישתוק א' מהם נתבטל השטר מה שאין כן הכא שהלוה מודה שכתבו שכתבתי דסגי בקיום ע"א וא"כ הדרא הסברא לדוכתיה דלא אמרי' מיגו בשנים כמ"ש התוס' לקמן שאין א' יודע מה שבלב חבירו וה"נ כ"א מהעדים ירא שמא יקיימו חבירו וסגי בהכי כדפרישית. מיהו לשיטת התו' שכתבתי בסמוך לקמן דלדידהו איכא לאוקמי מתני' וברייתא דאמרו חכמים העדים נאמנין לפוסלו. איירי כשאין הלוה מודה אלא שטוען מזוייף ואפ"ה קאמר ר"מ דאין נאמנים ומשום דעדים נמי לא אלימי למיפסל שטרא. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש להדיא דברייתא איירי במודה הלוה שכתבו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דסגי בקיום ע"א א"כ אמאי קאמרי רבנן דמהימני העדים הא לית להו מיגו שאין א' מהם יודע מה בלב חבירו ושמא יקיימנו חבירו ואפשר דרש"י לית ליה האי סברא כלל דמיגו בשנים לא אמרי' וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דרש"י ז"ל לשיטתיה דהפה שאסר עדיף ממיגו וא"כ אפי' במקום ע"א אמרי' מיגו דאי בעי שתיק דהו"ל הפה שאסר כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק היטב:
יט. קונטרס אחרון
גמרא א"ל רב נחמן כו' כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. וכתבתי שיש לפקפק בכה"ג דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי במיגו דמזוייף אי סגי בקיום ע"א מהשנים החתומים דהיינו שני עדים מעידין על חתימת א' מהם דא"כ הו"ל מיגו במקום ע"א וכמו שהארכתי בפנים דלענ"ד נראה עיקר דסגי בהכי ולדינא צ"ע:
יט. שם אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה. והקשה הר"ן ז"ל דה"נ הו"ל לאפלוגי בין כתב ידם יוצא ממקום אחר או לא כדדייק בסמוך גבי דקאמרי עדים ונדחק ליישב ונראה דהכא דקאמר לוה בכל ענין מקשה פשיטא דאפי' בשטר שאינו מקוים הא שמעינן לרב דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותרתי ל"ל אבל בהא דקאמרי עדים אתי ליה שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאפי' עדים לא אלימי ואפ"ה משני רבא דקאמר לוה ואפ"ה לא תקשי תרתי ל"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר כמ"ש התוס' כנ"ל:
יט. שם אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני. ול"ל דאתא לאשמעינן דלא מהימני במיגו דאי בעי אמרי שטר פרוע הוא ולאשמעינן היא גופא דלא אמרינן מיגו בשנים דהא נמי ממתני' שמעינן מדלא מהימני לומר אנוסים היינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר מיהו לפמ"ש לעיל דמתני' איכא לאוקמי באומר לא לוויתי דתו לא מהני אף אם יאמרו העדים שהוא פרוע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא הא גופא אתא רב לאשמעי' דאפי' לא טעין הלוה לא לוויתי אלא מזוייף או שהשטר יוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני העדים לומר אמנה במיגו דפרוע ונראה ליישב משום דבלא"ה משמע דהא דבעינן לאוקמי דקאמרי עדים לאו דקאמרי העדים לחוד איירי דל' האומר שטר אמנה לא משמע דקאי אעדים דא"כ הו"ל למימר העדים שאמרו אלא לעולם איירי דקאמר לוה אלא דממילא שמעינן דעיקר מימרא דרב דהלוה אינו נאמן אתי לאשמעינן דבכל ענין אינו נאמן אפילו עדי השטר אומרים כמוהו. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר כיון שהלוה אומר שטר אמנה הוא הרי אומר לא לוויתי ופשיטא דעדים לא מהימני בכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לית להו מיגו דפרוע דהאומר לא לוויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כנ"ל ועי' מה שכתבתי בסמוך במימרא דר"נ:
יט. בתוספות בד"ה לעולם דקאמר לוה וכו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי וכו' וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי וכו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם משא"כ לשיטת רש"י דשמעתין לפי מה שהארכתי בשיטתו דלרב הונא אמר רב בכל ענין א"צ לקיימו במודה בשטר שכתבו ואפי' עדים לא אלימי לאורועי א"כ תקשי קושית התוס' דלמסקנא דמוקי רב אשי דקאמרי עדים אמאי איצטריך לאתויי הא דרב כהנא ות"ל דבלא"ה מיתוקמא שפיר כיון דלקושט' דמלתא סבר רב דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואפי' עדים לא אלימי. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דהא דעדים לא אלימי היינו במודה הלוה שכתבו משא"כ היכא שהלוה טוען מזוייף וצריך קיום אפילו ר"מ מודה שהעדים נאמנין לפסלו באין כתב ידם יוצא ממ"א. ולפ"ז הוצרך רב אשי לאתויי הא דרב כהנא כי היכי דתיתוקם מילתא דרב אפי' באין הלוה מודה שכתבו. אלא דלפמ"ש בסמוך דלעולם משמע מלישנא דרב דאיירי שהלוה אומר שטר אמנה הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ויש ליישב דמה שהכריחו לרב אשי לאתויי הא דר"כ. היינו דאי משום מודה בשטר שכתבו וכר"מ תיקשי נמי בהא מימרא דרב דאמר שטר אמנה גנובי גנבי ל"ל הול"ל הלכתא כר"מ ועוד דתרתי מימרא דרב ל"ל אע"כ דרב אתי לאשמעינן דאפי' לרבנן דסברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אפ"ה בשטר אמנה מודו מטעמא דר"כ כנ"ל:
יט. בד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ולהימני' במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאף ע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע דעבר אלאו דאל תשכן באהליך עולה ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. דלכאור' משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי וכבר ראיתי בספר כנסת הגדולה שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי המיגו בח"מ סימן פ"ב ע"ש ואין להאריך:
יט. קונטרס אחרון
תוספות בד"ה כגון שחב לאחרים שהקשו דאכתי להימניה במיגו. וכתבתי דיש לדקדק מדבריהם דאפילו היכא דמשים עצמו רשע בטענתו אפילו הכי מהימן היכא דאית ליה מיגו ובספר כנסת הגדולה הביא דיעות חלוקים בזה ע"ש:
קרבן נתנאל
 ומיהו למה שפרש"י דדריש הכא מלישנא דכמוהר הבתולות. אבל עיקר הכתוב אתא למילף אונס ממפתה ומפתה מאונס וסמכו לכתובת אשה מדקרי ליה מוהר:
הפלאה
יט. תוס' ד"ה חזקה וכו'. וצ"ע. ונלענ"ד לולי דבריהם ז"ל דלא מיבעיא לר"מ אין לפשוט לפי המסקנא דהא לפי מאי דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ליכא מיגו כלל ואפילו לרבנן לפי מאי שכתב רש"י ז"ל דהיו קטנים גם בשעת חתימה ומילתא דר"ל בל"ז לאו הכא אתמר יש לומר דלמסקנא ס"ל להש"ס דאין זה חזקה כלל ואף לפמ"ש לעיל בסוגיא דמיירי שהיו גדולים כבר בעת החתימה היינו לפי הס"ד משום טעמא דר"מ מ"מ אין כאן קושיא לפי המסקנא. מיהו אכתי קשה לפי שיטת רש"י לקמן ד"ה אין המלוה צריך לקיימו וכו' דטעמא משום שטרך בידי מאי בעי הרי דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ובודאי דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלימא טפי. תדע דבאומר אשתבע לי דלא פרעתיך. או ביתומים בעי שבועה אע"ג דהשטר בידו ובתוך זמנו לא בעי שבועה אפילו במלוה על פה א"כ שפיר יש להוכיח אליבא דר"מ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. מיהו לפמ"ש התוס' לקמן דלאו מטעם זה ס"ל לר"מ במודה בשטר א"צ לקיימו לא קשה מידי. ועיין מ"ש שם בס"ד. ואפילו לפירש"י אין כ"כ קשיא כיון דבאמת קי"ל כרבנן דר"מ. וק"ל:
יט. תוס' ד"ה דאמר מר וכו' דרבא גופיה וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דודאי רב חסדא לא טעה בהא שיהיו מחויבים למסור נפש בשביל עדות שקר יותר מכל לא תעשה שבתורה. ונראה לפי מאי דאיתא בח"מ סימן שפ"ח ס"ג וסימן רצ"ב ס"ח דיש לחלק בין כשהאנס בא תחלה על ממון חבירו. ובין כשהוא בא להציל עצמו בממון חבירו ס"ל לרב חסדא בהא אם ירצה הגזלן להרוג אותו והוא בא לפטור עצמו בחתימת שקר על חבירו דאין יכול להציל עצמו בממון חבירו וס"ל דאסור לגזול או להפסיד ממון חבירו לרפאות את עצמו והיינו דקאמר עדים שאמר להן חתמו שקר ואל תהרוגו מבואר הלשון שבא להרוג אותם רק שאמר להם חתמו שקר ותנצלו מהריגה מדלא קאמר חתמו שקר ואם לאו תהרוגו והיינו דהשיב רבא דאכתי ה"ל פקוח נפש להציל עצמן ורשאי לעשות כן ובאמת קי"ל בנרדף שמותר לשבר כלים בדרך רק שמחויב לשלם עיין שם בסימן שפ"ח ולא משוי נפשייהו רשיעי. ובזה יש לתרץ קושיות התוספות על רבא דמה דס"ל דאפילו בע"ז אינו מחוייב למסור בצינעה היינו כשהכפיה על הע"ז משא"כ כשבא להציל עצמו בע"ז בודאי אסור להתרפאות אפילו בעצי אשירה. ובזה מתורץ נמי קושיות התוס' בפרק ר' ישמעאל שם דאיך פליג רבא ארשב"י דבכל עבירות אם אמר לו לאדם עבור וכו' חוץ מע"ז דהתם שאני שבא על ההריגה ואמר לו עבור ואל תהרוג ובזה מודה רבא כנלע"ד. ודוק:
יט. ולכאורה קשה לי לדעת הרמב"ן ורשב"א ושאר הפוסקים בסימן שפ"ח ס"ב דס"ל באונס ממון היכא שבא על ממון חבירו ובאם לאו יקח את שלו והראה על ממון חבירו פטור. א"כ לכאורה הוי מצי לאוקמי מתניתין באונס ממון בכה"ג דלא משוי נפשייהו רשיעי ואפילו נימא דמיירי שאומרים שבא הגזלן עליהן והצילו עצמן במה שחתמו לו שקר דבזה משוי נפשייהו רשיעי משא"כ מחמת נפשות מותר אף בזה שהצילו את נפשם בחתימתן כנ"ל אכתי קשה לרמב"ם לפי מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מחמת נפשות וכו' להימנו במיגו דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' ויש לומר דאונס מחמת נפשות לא שכיח וכו'. ואי נימא דאם טוענים שבא הגזלן בתחלה על חתימתן לא משוי נפשייהו רשיעי אפילו באונס ממון א"כ אפילו אומרים שבא הגזלן עליהן והצילו עצמן בחתימתן להימנו במיגו שבא הגזלן על חתימתן תחלה דודאי זה שכיח כמו זה. וכן במה שתירצו התוס' בד"ה ואין אדם וכו' ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסין היו מחמת נפשות לא שכיח וכו'. ואי ס"ד דבאונס ממון כהאי גוונא לא משוי נפשייהו רשיעי נימא פלגינן דבורא שאנוסים היו מחמת שבא הגזלן תחלה על חתימתן וצ"ל דס"ל כאינך תירוצי שכתבו התוס'. א"נ יש לומר דהכא כיון שעושין מעשה בחתימתן ה"ל כנשא ונתן ביד דמודים הפוסקים הנ"ל שמחויבים לשלם. גם יש לומר דנהי דהראה על ממון חבירו פטור בכה"ג הכא גרע טפי דעוברים בחתימתן על לאו דלא תענה דאסור לעבור על לאו שבתורה משום אונס ממון:
יט. תו קשה לכאורה דמשמע דרמי בר חמא אמר לדינא דבאנוסים מחמת נפשות הרי אלו נאמנים הא איתא שם סימן שפ"ח ס"ד בטוש"ע לדעת הרי"ף והרמב"ם דבאונס מחמת נפשות אף דמותר להציל עצמו מ"מ חייב לשלם כמו בנרדף ששבר כלים א"כ לפי מאי דאמר בקידושין דף מ"ג ע"ב דלבתר דתיקון רבנן שבועת היסת נוגעין בעדותן הן משום שיצטרכו לישבע שבועת היסת א"כ ה"נ אם לא יעידו שהיו אנוסים מחמת נפשות ויצטרך הלוה לשלם יתחייבו שבועת היסת נגד הלוה שטוען שחתמו בשקר אפילו אם הוא אומר שהיו אנוסים מחמת נפשות אפילו הכי צריכין לשלם ואם כן נוגעין בעדותן הן. ונראה לפי עניות דעתי דלא דמי להא דקידושין דהתם שפיר קאמר דנוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ללוה יצטרכו לישבע נגדו בשקר מה שאין כן הכא לא שייך לומר דלא היו אנוסים והם נוגעין בעדותן דאם יאמרו שלא היו אנוסים יצטרכו לישבע דמה בכך הא שבועת אמת הוא ובאמת לא הבנתי דעת הטור וש"ע סימן קכ"א ס"ו שכתבו ואם התובע מודה שהוא כתב ידו אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין ללוה שנתן לשליח הרי זה מחרים על הלוה שנתן וכו' והסמ"ע שם נתן טעם על שאין צריך שבועה ע"ש. וקשה לע"ד דלמה יצטרך חרם כלל ולמה לא יהיה השליח נאמן שנתן לו במיגו דלא נתן לו אף שיצטרך השליח שבועה הא אם לא נתן לו שבועת אמת הוא ולמה מחרים על הלוה. ומן הש"ס אין ראיה אלא היכא שיצטרכו לישבע לשקר וצ"ע. ולדעת הטור וש"ע דאפילו בשבועת אמת לא אמרינן מיגו צ"ל דהכא אף שעושה מעשה בחתימתן לא הוי כנשא ונתן ביד ובזה לכ"ע פטורים באנוסים מחמת נפשות. ודוק:
יט. בגמרא אלא טעמא דר"מ כדרב הונא וכו'. הקשה בספר פני יהושע לפירש"י דמיירי שטוען הלוה פרוע ונאמן במיגו דמזויף. א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דבשנים לא אמרינן מיגו אלא דאמרינן לגבי כל אחד מיגו דאי בעי שתק ולא יהיה על הקיום רק עד אחד ואמאי הא כיון שאינו נאמן אלא במיגו דמזויף סגי בקיום עד אחד דתו לא הוי מיגו משום שיצטרך לישבע נגד העד וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ולע"ד נראה כמ"ש הר"ן הטעם דלא אמרינן בשני עדים מיגו אלא דאי בעי שתק משום דיש לומר שכבר הוסכם ביניהם בשקר זה ואם יאמר בשעת הגדה שקר אחר שמא לא יסכים עמו חבירו בשקר זה א"כ שפיר יש לכל אחד מיגו דאי בעי שתק ואז יאומן השני שהיו אנוסים במיגו דאי בעי שתק גם הוא ולא יהיה שום קיום וא"כ יפסול השטר. מיהו לכאורה יש לדקדק אכתי במתניתין אי מיירי בטוען פרוע במיגו דמזויף כדמשמע דברייתא אמתניתין קאי למה ליה למימר ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר דמשמע כתב ידי שני העדים אפילו כתב יד אחד מהני דתו אין השני נאמן במיגו דאי בעי שתק דהא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולפמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל הכא וכו' דמתניתין מיירי בלא לויתי לק"מ. מיהו לע"ד לא קשה מידי בלא"ה דלא מבעיא אם נאמר דעד המסייע פוטר במחויב שבועה ואינו יכול לישבע יש לו מיגו דאי בעי אמר העד פרוע כמו שטוען הלוה ויהיה לו עד המסייע. ואפילו לפי מאי דפסק הש"ך דאין עד אחד פוטר במחויב שבועה ואינו יכול לישבע מ"מ הכא שאני דאם יאמר פרוע כדברי הלוה יהיה נאמן כמ"ש הש"ך סוף סימן פ"ב ס"ק ל"ו בהדיא בשם הרמ"ה דעד אחד האומר פרוע נאמן במקום שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ונראה לע"ד הטעם נכון בזה דהא קי"ל דעד אחד מעיד שהוא פרוע נשבע ונוטל וכתב הטור בשם הרמ"ה והביאו הסמ"ע בסימן ע"ה ס"ק ל"ח וז"ל והוא הדין גבי שבועה דעד אחד היכא דאין השנים מחייבין אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע אי איכא חד סהדי לא מחייב שבועה עכ"ל. א"כ כיון דאם יטעון הלוה שפרע ושהשטר מזויף לא היה צריך שבועה נגד העד המקיים דהא שנים לא היו יכולים לחייבו ממון אלא על ידי שבועת התובע שלא נפרע נגדו עד אחד שאמר פרוע ממילא דלא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ושפיר נאמן הלוה לומר פרוע במיגו דהיה אומר דהלואה אמת והשטר מזויף דלא היה צריך שבועה א"כ מזה ראיה לדברי הרמ"הודוק:
יט. ועוד נראה דע"כ מיירי הכא בשטר שיש בו אחריות נכסים דהא שמעינן ליה לר"מ בריש בבא מציעא דף י"ב שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין ויכול לטעון פרעתי א"כ ממילא לא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נגד עד אחד שהוא מקיים דזה אינו אלא בשבועה דאורייתא וכיון דהכא ע"כ מיירי בשטר שיש בו שיעבוד קרקעות אין בו שבועה דאורייתא ודוק:
יט. פירש"י ד"ה אין המלוה וכו' הרי ביד המלוה וכו'. לכאורה משמע דמפרש דאין נאמן במיגו דמזויף במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי כסברת אין לפרש וכו' שכתבו התוס' בד"ה מודה בשטר וכו'. וצריך להבין דקשה עליו קושיות התוס' דהא כי טען נמי אמנה וכו' והתם לא שייך האי טעמא. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דטענת אמנה אף דלא שייך ביה שטרך בידי מאי בעי אפ"ה גרוע טפי מטענת פרוע משום דאין דרך ליתן שטר אמנה תדע דהא קי"ל בח"מ סימן פ"ב דבטענת אמנה אין יכול הלוה להשביע את המלוה כמו בטענת פרעון דיכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך אף שהשטר ביד המלוה. וכיון דאין אומרים מיגו במקום שטרך בידי מאי בעי כ"ש בטענת אמנה. וצ"ל דהתוס' שהקשו מטענת אמנה ס"ל דגם בטענת אמנה יכול להשביע וס"ל דעדיף מטענת פרעון. מ"מ לפי מאי דקי"ל להלכתא אין מקום קושיא על רש"י ז"ל:
יט. עוד נלענ"ד דיש לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל סברת התוס' דאינו מיגו משום שירא לומר מזויף פן יכחישהו אלא דס"ל לרש"י דבטענת פרוע אכתי יש לו מיגו דנהי דמתירא לומר דמזויף ולא לויתי כלל דאם יכחישהו על ידי קיום השטר יהיה מוחזק כפרן ולא יוכל לטעון פרעתי דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל יש לו מיגו דהיה טוען דהלואה אמת ופרעתי והשטר מזויף דאף אם יקוים השטר ויוכחש על טענת מזויף אפילו הכי יעמוד בטענת פרעתי שטען בתחלה דע"כ לא פליגי הפוסקים בסוף סימן פ"ב בטוען מזויף אם הוחזק כפרן אלא בטוען סתם מזויף דס"ל דהוי כאומר לא לויתי כמבואר שם אבל אם טוען בפירוש בתחלה לויתי ופרעתי והשטר מזויף לא הוחזק כפרן לכ"ע א"כ שפיר יש לו מיגו דמזויף. לכך הוצרך לפרש הטעם דלא הוי מיגו במקום שטרך בידי מאי בעי אבל בטענת אמנה בל"ז אינו מיגו משום שירא לומר מזויף שמא יכחישהו ולא יוכל אח"כ לטעון אמנה דהרי הוחזק כפרן במה שאמר בתחלה שהשטר מזויף לגמרי וזה ודאי אינו שייך שיטעון בתחלה מזויף ואמנה דסתרי אהדדי ואם נאמר שיהיה נאמן לומר אמנה במיגו שהיה טוען פרוע ומזויף דא"כ הדר ה"ל טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לומר פרוע דא"כ שטרך בידי מאי בעי אם יקיימוהו. ודוק:
יט. עוד נלענ"ד דיש לומר באופן זה בענין אחר דס"ל לרש"י ז"ל דמיגו דמזויף בלא זה לאו מיגו מעליא הוא לפמ"ש תוס' לקמן דף צ"ב ע"ב דלא טענינן ליתמי מזויף משום דהוי מילתא דלא שכיחא ע"ש. וכדאיתא בח"מ סימן ק"ח א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דלא אמרינן מיגו דאנוסים מחמת נפשות משום דלא שכיחא א"כ ממילא יש לומר דלא אמרינן מיגו דמזויף משום דהוי טענה גרוע דלא שכיחא. ונראה דהתוס' מיאנו בזה הטעם דהא דלא אמרינן מיגו דמזויף דלא שכיחא היינו במקום שלא יוכל לטעון הטענה שטוען עתה שהיא טענה מעליא טפי ושכיח אבל הכא דיכול לטעון שניהם דהיינו שהלואה אמת ופרע והשטר מזויף א"כ כיון שיכול לטעון טענה מעליא ג"כ שפיר ה"ל מיגו אבל באמנה דכבר כתבנו דלא שייך לומר אמנה ומזויף דסתרי אהדדי וע"כ צ"ל מיגו דמזויף לבד וזה לא שכיח. כ"ז כתבנו לפי סברת התוס' בדברי רש"י ז"ל ועיין בסמוך. ודוק:
יט. תוס' ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י וכו' ועוד דהל"ל בדרב הונא וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה מודה וכו' משום דקיום שטרות דרבנן והתוס' כתבו לקמן בסוף פרקין דף כ"ח ד"ה קיום שטרות תימא וכו' והכא אור"י דאיכא למימר כגון שהלוה מודה וכו' א"נ כגון שנתקיים וכו' והנה בדרב הונא ע"כ צ"ל דמיירי שנתקיים משדה אחת דאי לאו הכי למה קיום שטרות דרבנן אבל הכא במתניתין דקאמר שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משמע דליכא שום קיום קשה. ונראה דמשום הכי לא פירש רש"י הכא כדפירש במקום אחר. מ"מ נלענ"ד בהצטרף הודאתו דהא מודה שכתבו אף שטוען פרעתי מ"מ תו לא בעי אלא קיום דרבנן כמ"ש התוס' בסוף פרקין א"כ לגבי עדים תו לא אמרינן מיגו ושפיר אמרינן בהו דאין צריך לקיימו ולא מהימני במיגו כיון דכבר הקיום שלהם דרבנן משום קיום דידיה והיינו דלא קאמר בדרב הונא קמפליגי דר"ה מיירי דאיכא קיום גרוע שלא ע"פ עדים עצמם כנ"ל והכא לא מיירי בזה כדקאמר שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אלא כיון דנתקיים כבר על פיו ולא באו עדים אלא לבטל מיגו דידיה שפיר ס"ל לר"מ דלא מהימני העדים תו. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דדברי רש"י ז"ל כאן יש לכווין ג"כ עם מה שכתב התוס' בשמו דכתב במקום אחר משום דקיום שטרות דרבנן. והיינו בדרב הונא ע"כ מיירי דאיכא איזה קיום גרוע. ומדוקדק בדברי רש"י ז"ל אין צריך לקיים בעדים החתומים בו. רצה לומר דסגי בקיום גרוע. ומה שפירש"י שהרי ביד המלוה הוא לאו טעמא קיהיב דהוי ליה כמיגו במקום עדים דכבר כתבנו לעיל דבל"ז קשה דהא שטרך בידי מאי בעי גרוע מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דלא בעי המלוה שבועה כלל. ואפ"ה הוא בעיא דלא איפשטא אי אמרינן מיגו. אלא כוונתו כפשטיה דמש"ה לא מהימן על שטר לומר פרוע משום שהשטר בידו. ומה שפירש"י הכא בעדים לאו אפומייהו מתקיים יש לומר כנ"ל דהכא השטר מתקיים ע"פ עצמו ולא בעי עדים אלא כדי לבטל מיגו דידיה דהוא מדרבנן כנלענ"ד להשוות דברי רש"י ז"ל. ומה שהקשו התוס' מסוגיא דב"ב יש לפרש גם כן ע"ד הנ"ל דאע"ג דבדידיה כ"ע מודים דמהני קיום גרוע ולא מהימן במיגו מ"מ בעדים אע"ג דהוי קיום גרוע על ידי הודאתו אפ"ה פליגי רבנן ודוק ועיין בסמוך:
יט. תוס' ד"ה מודה וכו' ופי' בקונטרס וכו' וכן נראה לר"י וכו'. כבר כתבתי בסמוך דלכאורה דברי ר"י סותרים מ"ש בסוף פרקין דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא למ"ד דצריך לקיימו ע"ש א"נ בקיום גרוע דלא שייך במתניתין כלל. ונלענ"ד דאף דתמהו התוס' בסוף פרקין בהא דלא בעי קיום דאורייתא היינו בטוען לא לויתי ומזויף דלא שבקית חיי אבל במודה בהלואה אלא שהשטר מזויף אין תימא דאדרבא מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ואסור להלוות בלא שטר ולא שייך לא שבקית חיים דהא לא נ"מ אלא להאמינו בפרעון ויכול לפרעו בפני עדים דהא בל"ז איכא למ"ד דכל המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים א"כ לפמ"ש התוס' בתחלה דהכא בלאו הכי לא שייך לומר מיגו דמזויף דירא פן יכחישהו ויהיה מוחזק כפרן אלא דכתבנו לעיל דיש לו מיגו דלויתי בעל פה ופרעתי והשטר מזויף דאף אם יקוים לא אבד טענת פרעון ועל זה כתבו שפיר דבזה א"צ קיום מדאורייתא ותרווייהו טעמי צריכי. והא דלא תירצו התוס' בס"פ הסוגיא דהתם מיירי בהכי בטוען לויתי ומזויף יבואר בס"ד בסוף פרקין בדברינו בטוב טעם. ודוק:
יט. בגמרא אימא הלכה כר"מ וכו'. לכאורה קשה לפי פי' התוס' דפליגי ר"מ ורבנן בעדים שאמרו אנוסים היינו נהי דלית ליה לר' נחמן לחלק בין עדים דאלימי כמ"ש בד"ה אימא וכו' מ"מ קשה דילמא רבנן מודים בטענת פרעון משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי כפירש"י ולא פליגי רבנן אלא בטענת אנוסים היינו. ותו קשה לע"ד לפמ"ש לעיל דמיגו מזויף אינו מיגו משום דמזויף הוא טענה דלא שכיחא וה"ל מיגו דלא שכיחא משא"כ בטענת אנוסים מחמת נפשות דגם כן לא שכיח כמ"ש התוס' לעיל דכיון דהוא טוען גם עתה טענה דלא שכיחא שפיר ה"ל מיגו דמזויף מיגו מעליא א"כ מנ"ל דס"ל כר"מ ותו דאפילו לפירש"י יש לומר דמיירי גם כן שטוען הלוה אנוסים היו. ונראה דמזה ראיה למ"ש תוס' בד"ה אימא וכו' דרב הונא כולל כל הטענות ע"ש א"כ כולל נמי טענת אנוסים וע"כ ס"ל כר"מ ושפיר קאמר אימא הלכה כר"מ. ובזה נלענ"ד לתרץ מה שיש לדקדק טובא דלמה האריך רב נחמן בלשונו כי אתו לקמן לדינא וכו' דלא ה"ל למימר אלא הלכה כרבנן דאיהו גופיה דאקשי לרב הונא דלימא הלכה כר"מ. ונראה משום דצריך להבין איך נרמז בדברי ר"נ דצריך קיום משום טענת פרעון דילמא משום מזויף עצמו אלא פשטא דמילתא הוא דכי אתו לקמן לדינא משמע המלוים לבדם באו להזמין לדין כפירש"י. וא"כ מהיכא תיתי ניחוש שטוען מזויף להטריחם לקיים. אלא הטעם משום דכיון דבאים לדין ע"כ שיטעון הלוה איזה טענה שיהיה וכיון דס"ל דכל מה שיטעון יהיה נאמן במיגו דמזויף לכך אמר להם מיד שיקיימו. לפ"ז שפיר הוצרך להאריך. דאי הוי אמר הלכה כרבנן ה"א דוקא באנוסים כנ"ל. אבל בפרוע דשייך שטרך בידי מאי בעי מודה. מיהו לפ"ז משמע דר"נ ס"ל גם באמנה דצריך לקיימו דהא סתמא קאמר כי אתו לקמן לדינא כנ"ל. ואף דלקמן ס"ל בעדים שאמרו אמנה דאינם נאמנים במיגו היינו דוקא בעדים דלא אתא על פה ומרעא לשטרא והכי קי"ל לדינא בח"מ ריש סימן פ"ב דעדיף בזה טענת הלוה מעדים עצמן ע"ש בדברי הש"ך בביאור בס"ק א' וב'. ועיין מ"ש בסמוך בתוס' ד"ה אימא. ודוק:
יט. ועוד נראה ליישב מה שדקדקנו בלשון דרב נחמן דיש לומר דמלשון כי אתו לקמן וכו' משמע דלא חש לטענת מזויף כי אם לטענות אחרות במיגו דמזויף דמשמע דאמר להם לקיים שטרותיהם קודם שמזמינים הלווים וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בד"ה קיימו שטרייכו וכו'. והוי ליה קיום שלא בפניו ובאמת בטעמא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין כתב הרא"ש משום דקיום שטרות דרבנן א"כ לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דף כ"ח ד"ה קיום שטרות וכו' דדוקא בטענת פרוע במיגו דמזויף ה"ל קיום שטרות דרבנן ולא בטענת מזויף עצמו א"כ היינו דע"כ לא חש ר"נ לטענת מזויף עצמו. ובזה מדוקדקים דברי רש"י ז"ל. דאלו הוי חש לטענת מזויף עצמו לא היה מועיל קיום שלא בפני הלווים. ודוק:
יט. ועוד נלענ"ד דאפילו לטעם הרשב"א דס"ל דמקיימים שלא בפני בעל דין משום דעל כתב ידן הן מעידין מ"מ כיון דסתם קיום הוא ע"פ עדים עצמן כדמשמע מלשון רש"י ז"ל דקאמר ואין עדיהם עמהם וכו' לכו ובקשו עדיכם וכו' משמע דהקיום ע"פ עדים עצמן דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידים. ונהי דנימא דעכ"פ מועיל שלא בפני בעל דין על כתב ידן. מ"מ צריך שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו ואולי אין יודעין זה את זה דהא א"צ העדים לחתום זה בפני זה ומוטב היה שיקיימו בפני הלווים וא"צ שיעיד כל אחד רק על כתב ידו מטעם דנימא דעל מנה שבשטר הן מעידין כיון דהוי קיום גמור בפני הלוה. מיהו לפמ"ש דלא חש לטענת מזויף כי אם לטענות אחרות במיגו דמזויף א"כ באמת סגי שיעיד כל אחד רק על כתב ידו. דמ"מ כיון דקי"ל בדיני ממונות מצטרפין עדים בהלואה אחר הלואה אף שאין מעידין על דבר אחד א"כ בהצטרף שיעיד כל אחד על כתב ידו הוי ליה עד אחד וכבר כתבנו דבטענת פרוע במיגו דמזויף אין צריך רק קיום עד אחד דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כמ"ש הש"ך בספר מ"ה וא"כ א"צ קיום בפני הלוה אם כן עכ"פ לכולה טעמי משמע דהקיום היה משום טענות אחרות ועיין בסמוך. ודוק:
יט. תוס' ד"ה אימא וכו' דאפילו ר"נ מודה לקמן וכו'. משמע להדיא מדבריהם דאף הלוה אינו נאמן באמנה. וכן משמע מדבריהם להדיא ע"ב ד"ה אמר ר"נ וכו' דכתבו סוף דבריהם וההיא ברייתא דמי שמת וכו' ר"נ מוקי לה כדברי הכל עכ"ל. ולפ"ז הא דקאמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא לאו דוקא דר' נחמן נמי מודה. ובאמת הוא דלא כפסק הש"ע ריש סימן פ"ב דאע"ג דקי"ל כדר"נ דעדים שאמרו אמנה אינו נאמנים משום דלא אתא על פה ומרעא לשטרא אבל הלוה נאמן ולפי פסק הש"ע אין מקום לקושיתם. וע"ש בש"ך שהשיג על הגדולי תרומה שכתב שאין דעת התוס' כן ובאמת דברי הגדולי תרומה מפורשים כמ"ש ואפשר דס"ל להש"ך דלמסקנא דס"ל למר בר רב אשי דמודעא היו דברינו נאמנים אלא באמנה אינן נאמנים משום דלא ניתן ליכתוב ומשווי נפשייהו רשיעי ואין אדם נאמן לעשות עצמו רשע מודים התוס' דאיהו נאמן לעשות את העדים רשעים כמ"ש שם הש"ך בס"ק ב'. מיהו בעיקר הך דינא דכתב הש"ך דנאמן שעשו העדים שלא כדין במיגו. לכאורה הוא מילתא דתמיה דא"כ יהיה נאמן נמי במיגו ששקר העידו וקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום עדים. וצ"ל דכי היכא דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות ואפ"ה בעיקר הנאמנות אם יש לו מיגו אמרינן עיין בח"מ ריש סימן ע"א וה"נ אמרינן במיגו במקום עדים כיון דכתבו התוס' לעיל גבי עדים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מטעם מיגו נאמנים אלא משום דכיון דהשתא הוא קיום דידהו לא חשיב קיום ה"נ גבי הלוה עצמו כיון שאינו מתקיים אלא על פיו והוא אמר שלא כדין עשה נאמן א"כ מזה ראיה למיגו במקום נאמנות הנ"ל. ולא כמו שמחלק הסמ"ע בנאמנות כבי תרי דהוי ליה כמיגו במקום עדים דהרי הוכחנו דאפילו בעדים גופיה אם יש לו מיגו בעיקר העדים מהני ולפ"ז היה נ"מ בתובע לחבירו במנה וטוען העמדתיך בדין ע"פ עדים ונתחייבת לי והוא מודה שנתחייב בדין ע"פ עדים אלא שאומר ששקר העידו עליו לכאורה היה נראה דנאמן כיון דאין ידוע לנו העדים אלא על פי הודאות פיו. ומיהו בריש פרק נערה לא משמע הכי דבעי מניה אביי מרבה וכו' והוא אומר לא העמדתני וכו' משמע דהוצרך להכחיש ההעמדה בדין ויש לחלק וצ"ע ועמ"ש שם. ועיין ב"י בח"מ בסימן ל"ח בשם רבינו ירוחם נתיב ב' ח"ז וז"ל והא דאמרינן אין משלם ע"פ עצמו דוקא כשאמרו העדנו בב"ד והוזמנו ולא נגמר הדין לחייבו ממון והאמת העדנו אבל אמרו העדנו שקר משלמין וכו'. הרי דכשאמרו אמת העדנו ובשקר הזימו אותן ואפ"ה כשאמרו שנגמר הדין ונתחייבנו ממון צריכין לשלם ואמאי הא הוי ליה מיגו בעיקר העדות כיון שאינו ידוע ע"פ עצמן שהוזמו ואפ"ה צריכין לשלם. מיהו דברי רבינו ירוחם תמוהים דאפילו אי נימא דס"ל דלא אמרינן מיגו בעיקר העדים מ"מ קשה דהדרא קושיא לדוכתיה שחייב מדינא דגרמי כיון שלפי דברי העדים גרם להזיקו. ואפשר דכוונתו שאומרים העדים שהדבר היה אמת וגם הזוממין שהזימו אותן ואמרו עמנו הייתם באותו יום שהעידו עליו גם הם אמרו אמת מפני שבאמת לא היה המעשה באותו יום וא"כ אינם חייבין בדינא דגרמי אלא מחמת ההזמה כיון שמודים שהוזמו עכ"פ כדין באותו היום צריכין לשלם דהוי ממון כבר. אך באמת זה אינו דהא אמרינן בפרק קמא דמכות דף ה' וכן לענין קנס וכו' וכתבו התוס' שם דדוקא בקנס צריכין לשלם בכה"ג משום דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא אבל בממון כיון דנאמן שאמת העיד לא מחייב גם מחמת הזמה. וצ"ל בדוחק דרבינו ירוחם מיירי בהעידו על דבר שהוא קנס. א"כ דהזמה שאני דחידוש הוא אבל לא ידעתי למה נדחק רבינו ירוחם לפרש דוקא באמרו אמת העדנו דהא אפילו מודים ששקר העידו מ"מ אתא שפיר דאין משלמין ע"פ עצמן מדינא דגרמי ומיירי בעיקר הזמה הכתובה בתורה דהיינו שעדיין לא עשו הב"ד מעשה להוציא ממון על פיהם וא"כ אינם חייבין מדינא דגרמי כיון שלא הפסידו ממון אלא מדין הזמה דהוי קנס. ובזה אתי שפיר דיש לומר דרבא דקאמר בתחלה שם באומר עדות שקר העדתי לאו טעותא הוא דדעתו ג"כ כדמסיק הש"ס באמרו העדנו והוזמנו ומפרש ששני העדים אומרים כן אלא שאחד אומר עדות שקר העדתי ואחד אומר אמת העדתי ונאמן במיגו כנ"ל. אחר כותבי מצאתי כדברי אלה בחידושי הריטב"א על מסכת מכות דף ג' ושמחתי מאוד שכוונתי לדעת גדול. ונשמע מדבריו דאמרינן מיגו בעיקר עדים ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' לעיל במתניתין בד"ה הרי אלו נאמנים וכו' דה"ל מיגו במקום עדים. דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ה"ל מיגו בעיקר עדים דמהני כנ"ל. מיהו התוס' לשיטתייהו דס"ל הכא דלא אמרינן מיגו אפילו בעיקר עדים. אבל לשיטת רוב הפוסקים כנ"ל א"ש. ודברי רבינו ירוחם ז"ל צע"ג והב"י והאחרונים לא עמדו בזה:
יט. בא"ד ויש לומר דרב הונא סתם קאמר. קצת קשה דהא בתנאי משמע לקמן דכיון דמילתא אחריתא מהני גבי עדים לא שייך טעמא דרש"י ז"ל משום שטרך בידי מאי בעי. ולא שייך נמי פן יכחישהו דהא מצי למימר נמי שהשטר מזויף ותנאי היה בהלואה ואפילו אם יכחישהו לא יפסיד טענתו. ולא שייך הני טעמי שכתבנו בישוב דברי רש"י ז"ל. ומיהו לטעמא קיום שטרות דרבנן יש לומר דבכה"ג דמודה בהלואה רק שאומר שהשטר מזויף קיום דרבנן הוא. א"כ אין נאמן במיגו שיאמר שני הטענות שהשטר מזויף וההלואה היה על תנאי. ואפשר גם לטעמא דרש"י שכתבנו משום שאין דרך להאמין ה"נ יש לומר דאין דרך להאמין בתנאי גם כן. ואע"ג דקי"ל בסימן פ"ב סי"ב דיכול הלוה להשביעו בטענת תנאי היה יש לומר דדמי לטענת פרעון. וצ"ע:
יט. תוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים וכו' וא"ת להימנא במיגו וכו' ויש לומר וכו'. נראה לולי דבריהם ז"ל דכיון דאמנה לא עדיף מטענת אנוסים דהוי ליה מיגו במקום עדים כמ"ש תוס' במתניתין בד"ה אין נאמנים וכו' וכדקאמר נמי הכא אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא וכו'. א"כ ע"כ הא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים הוא משום דהוי ליה כאלו לא נתקיים וכמ"ש תוס' לעיל משא"כ במיגו אחרת דאי בעי מחיל כבר הוי ליה מיגו במקום עדים. אחר זה מצאתי בשלטי גבורים שכתב וז"ל שאין מאמינים אותו לבטל עדות שבשטר אפילו ע"י מתוך ונראה דכוונתו למ"ש. ועיין בר"ן שתירץ עוד דאין זה מיגו דמכסיף מן המלוה שמפסידו בחנם. והוא דחוק דהא יכול לומר אמנה הוא ואם כדבריהם שלא תאמינו הרי הוא מחול וא"כ לא יבוש כיון שהוא אמר שהוא אמנה והרשב"א תירץ דהוי ליה מיגו במקום חזקה שכל מה שתחת יד האדם הוא שלו. ולפמ"ש התוס' בסוף דבריהם דמיירי שהוא ביד שליש לא שייך חזקה זו עיין בח"מ סימן צ"ט. מיהו לכל התירוצים קשה לי לפמ"ש הש"ך בסימן ס"ו וסימן פ"ו דטענת פרעון וכיוצא בו אפילו הוא שקר מ"מ כיון שאיו רוצה להשתלם ממנו הוא גופיה מחילה הוא ואין צריך כלל למיגו א"כ תקשי הכא לכל התירוצים דנהי דאינו מיגו מ"מ נימא כיון שהוא אומר אמנה ממילא דהחוב מחול. ונלענ"ד ליישב לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דחוב שיש עליו שטר אינו נמחל בדברים בעלמא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ועיין בש"ך ח"מ סימן י"ב. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר שמואל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול היינו דמחל על ידי שובר וכיוצא בו ועיין קונטרס אחרון סימן ק"ה משא"כ הכא אף שאינו רוצה להשתלם ממנו אין המחילה נגמר בדברים אלא במיגו דאי בעי מחיל בשטר או בקנין וכיוצא בו ועל זה יפה תירצו דאין זה מיגו. ודוק:
יט. בא"ד ואם נאמר וכו'. עיין בר"ן שהקשה על זה מהא דקאמר בפרק החובל גבי הא דתנן דאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה משום דלית לה לשלומי ומקשינן התם ותזבין כתובה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה גביה בעל לית ליה פסידא ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי ביה דינא בכדי לא מטרחינן והא התם דלית לה נכסי אחרינא ואפ"ה אמרינן דיכולה לימחול. ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדרבי נתן אתינא עלה והיינו טעמא משום דהא דר"נ לא סגי אלא לשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודיה גביה וכו' ע"כ לשון הר"ן ז"ל. והש"ך בסימן פ"ו האריך להקשות עליו דהשעבוד חל מיד. וכתב עוד דקושיתו מעיקרא לא קשה מידי דתשתמכור לו בטל החוב כבר ושפיר מצי מחלה. ולענ"ד דברי הר"ן נכונים דמ"ש דכשתמכור בטל החוב יש לומר דס"ל להר"ן ז"ל דהחלוק הוא בין מכר השט"ח ובין משועבד מדר"נ הוא משום דבמכירה אינו יכול למכור מדאורייתא שעבוד הגוף של הלוה כמ"ש התוס' סברא זו בב"ב. משא"כ מדר"נ השעבוד הגוף של הלוה למלוה הראשון. א"כ כשמוכר למלוה שלו דהיינו הנחבל למה יגרע מכח הראשון כיון דשעבוד הגוף כבר אצל הנחבל ולמה לא תוכל להוסיף ולמכור לו את השטר מדאורייתא. מיהו הנלפענ"ד דכיון דכל עיקר כוונת המכירה היינו שיגבה כל הכתובה אח"כ בדמי החבלה שהוא מועט כפי ששוה הכתובה היום לפי טובת הנאה א"כ נהי ששעיבוד דר"נ הוא מיד אף קודם זמן פרעון מ"מ נראה לי דלא משתעבד מדר"נ אלא שיעור החבלה. אבל אין לומר שנשתעבד כל הכתובה לפי מה שהוא שוה פחות בשביל הקדמת הזמן בטובת הנאה אם רוצה מעות מיד דהא ודאי לא משתעבד כיון שעדיין לא הגיע זמן פרעון הכתובה ואינו משתעבד אלא לפרוע בזמנו ואז הכתובה שוה תשלומי מעליא לגמרי. וא"כ יכולה למחול המותר מדמי החבלה ומה ירויח במכירה. ואתי שפיר תירוץ הר"ן ז"ל דלא חל השעבוד מדר"נ לפרוע מיד אלא בזמן פרעון שלו וממילא לא נשתעבד אלא שיעור החבלה ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשו התוס' בהחובל דלמה ליה למימר כל לגביה בעלה ודאי מחלה ואטרוחי ביה דינא וכו' תיפוק ליה דאם תמחול יאבד לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דכפי שיעור החבלה דמשתעבד מדר"נ השתא אינה יכולה לימחול אף לאחר המכירה רק היתר והוא טרחא בכדי דשיעור דמי חבלה בל"ז יוכל לגבות ממנה אח"כ וזה ברור לע"ד. ודוק:
יט. בא"ד דאין יורש אלא מכחה. עיין לקמן דף פ"א מה שהארכנו בפי' דבריהם בטוב טעם:
גליון הש"ס
יט. גמ'אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. עיין סוטה דף י ע"ב תוס' ד"ה נוח לו:
יט. תוס' ד"ה וכדרב הונא אמר רב וכו' וי"ל דחדא מכלל חבירתה. עיין ברמב"ן במלחמות פ"ב דשבת ד"ה ועוד כתב הרי"ף הא דאר"ג א"ר:
יט. בא"ד דחדא מכלל חבירתה. כה"ג מגילה דף כט ע"ב בכורות דף לז ע"א:
חידושי הרי"מ
יט. אנוסים מ"ט. ותמי' הא ודאי דעדים נאמנים נגד החזקה דאין חותמין אלא בגדול אלא כאןמשום אנן סהדי וכעדים שלא היו אלא פ"ע וקטנים. ואותו אנן סהדי הוא גם על אנוסים דהא חשיב תרי ותרי. ואי אמרינן כסברת תוספ' לעיל דלא חשיב קיום כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים א"כ גם קטנים ופ"ע הוי חזרה מהקיום ומה מהני החזקה דדייק ומחתים הא מ"מ הם חוזרים מהקיום ולא חשיב קיום. וכן מ"ש תוספ' לדמות זה אי אמרינן מיגו במקום חזקה ובעיא דפ"ק דב"ב כו' מהו דנין לזה הא ע"כ הך חזקה בתורת עדות הוא כיון דנימא דעדים לא יהיו נאמנים ואין לזה שייכות עם מיגו במקום חזקה דעלמא דהא עדים אחרים שאומרי' קטנים היו חשוב תרי ותרי:
יט. ונראה ע"כ דבאנוסים מה דחשבינן לאנן סהדי הוא רק מחמת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו'. ושוב בזה שאומרים תכ"ד מהקיום הוי חזרה לבטל הקיום לענין זה שהי' נכלל בחתימתן שאינם אנוסים כנ"ל. משא"כ קטנים ופ"ע דאף בלא עדותן שבשעת חתימה רק מצד עצמו אין להאמין להם שהמעשה אמת והיו פסולין משום דדייק כנ"ל לא שייך בזה דבטל הקיום כיון דמה שאנן סהדי שאין כדבריהם אינו מחמת קיום עדות הראשון רק מצד עצמו כנ"ל. אך מ"מ הא ודאי דעדים היו נאמנים נגד חזקה זו. אך הטעם דהא ודאי שעל אמירתן קטנים או פ"ע אין עליהם שם עדים בעדות זה כמ"ש לעיל דהא לדבריהם פסולין גם על עדות זה. וא"כ נהי דהוי תוך כ"ד מהקיום מ"מ אף דלא מקרי חוזר ומגיד מ"מ מאחר שאינם עדים על זה שוב אין כאן רק מיגו לחוד ולא מהני נגד החזקה דדייק ומחתים. ושפיר הקשו תוס' מהא דמיגו במקום חזקה כנ"ל. דבשלמא לענין אנוסים מחמת נפשות דיש עליהן שם עדים אז שפיר כיון דתוך כ"ד מהקיום ולאו חוזרין ומגידין מהני עדותן בתורת עדות דלענין זה שהיה נכלל בהקיום שאינם אנוסים וזה היה רק מצד קיום עדות הראשון כמ"ש לעיל והא מזה חוזרים בהן תוך כ"ד והוי כאלו לא העידו שאינם אנוסים ושוב נאמנים בתורת עדות שהיו אנוסים אף שנשאר הקיום דזה כו'. ושפיר נאמנין לגמרי. אבל קטנים ופ"ע נהי דבכל דוכתי חשבינן זה לעדות גמור שלא היו קטנים דהא בעדים אחרים שאומרים קטנים היו חשוב תרי ותרי כו'. אך כאן באין כ"י יממ"א אמרינן ג"כ שמה דחשיב לעדות שלא היו קטנים מצד קיום עדות הראשון של חתימתן דכמו שנחקרה כו' ע"ז שפיר מהני החזרה תוך כ"ד מהקיום ולא נשאר עדות שלא הי' קטנים אך מה בכך הא מ"מ אין כאן עדים שהיו קטנים ג"כ דבשלמא עדים אחרים דאומרים תוך כ"ד מהקיום קטנים שפיר נאמנים לגמרי דמאחר שמצד עדות הראשון שלא היו קטנים מצד הקיום מהני חזרתן ושוב נשאר עדותן שהיו קטנים בלי הכחשה ונאמנים לגמרי משא"כ הן עצמם נהי דבטל עדות הראשון לענין זה שלא היו קטנים. מ"מ הא גם ע"י שהיו קטנים אינם עדים דפסולין כנ"ל. ושוב אין כאן רק המיגו לחוד ושוב לא מהני במקום חזקה דמידק דייק ומחתים ומיושב שפיר וגם דברי תוס' דהוי ככל מיגו במקום חזקה כנ"ל. אך מ"מ י"ל דלא קשה קושיות תוס' דרבנן סברי דהא דבכל שטר לא מספקינן בקטנים ופ"ע ויכולין להוציא ממון הוא ג"כ רק משום דעדים החתומים כו' כנחקרה כו'. ואין מבטלין עדות ברור בספיקות כאלו. וא"כ כיון דלענין זה דכנחקרה מהני החזרה תוך כ"ד שאומרים קטנים כו'. ושוב אף דאין שם עדות שהיו קטנים ממילא אין יכולין להוציא בשטר זה מספק שמא קטנים ופ"ע היו מאחר דבטל הך דכמו שנחקרה. ור"מ סבר דמשום החזקה כו' מוציאין. ולכך אף דהוי חזרה כיון שאינם עדים ע"ז שוב מהני החזקה להוציא כנ"ל:
יט. ובפשיטות י"ל קושית תוס' דרבנן סברי כמ"ש א לעיל דהא אי אנו מחזיקים שהיו קטנים או פ"ע ואנוסים גם שיהיה מלוה ע"פ שוב אין כאן חזקה כלל דמידק דייק דהא לא לוה כלל והפסולין חתמו לו שקר. ולא סברי כמ"ש לעיל דממ"נ לא להימני או דמשוי רשיעי או אמת והוי נגד חזקה דמידק דייק. דז"א דכיון דאין עושים עצמם רשעים בעדותם לא שייך אאמע"ר והם אומרים שאמת ופסולין רק נגד החזקה מעידין אבל עכ"פ הוי עדות. ושוב כשאנו דנין אף כנגד החזקה לא הוי דכיון דפסולין היה אין ראי' שאמת ור"מ סבר הך ממ"נ כנ"ל:
יט. עוד י"ל מאחר דחשבינן עדים הח' על השטר כמו שהעידו שלא היו קטנים ופ"ע משום החזקה דדייק כו' דהא לכך אם אחרים אומרים קטנים ופ"ע הוי תרי ותרי. וא"כ שוב אם היו פסולי עדות משוי נפשייהו רשעים דנהי שהמלוה אמת מ"מ מה שחתמו סתם והעידו שאינם פסולי עדות זה הוא עדות שקר מאחר שבאמת פסולין ואינו שטר כלל ושפיר אין נאמנים אף במיגו כמו אנוסים מ' ממון כו'. דבשלמא אנוסים מחמת נפשות אף דחשבינן ג"כ כאלו העידו בחתימתן שאין אנוסין וחתמו שקר מאי בכך ששקר מ"מ הא היו אנוסים ע"ז ג"כ לחתום שאינם אנוסים וכיון דמחמת נפשות שפיר לא שייך אאמע"ר משא"כ בפ"ע שלא היו אנוסים רק משום דאמת מ"מ זה עדות שקר. וכן ממש"כ הר"ן ז"ל לקמן גבי תנאי כו' ע"ש רק דאם לאו החזקה דדייק לא הי' נכלל כלל בעדותם שאינם פ"ע. אבל כיון דחזקה כו' וכשמקוים גובין בו מלקוחות וסומכין על החזקה שאינם פ"ע ושוב נכלל זה בעדותם ומשוו נפשייהו רשעים כנ"ל. דא"ל כיון שהיו פ"ע אין עוברים אלא תענה אף שהעידו שקר ז"א דודאי רשעים הן שהעידו שאינם פסולין. דהא הוצרך רש"י ז"ל לומר בשביל שהוא המעשה אמת אינם רשעים. אבל אם היה שקר היה שייך גם בפסולין אאמע"ר כנ"ל. וכן בקטנים אף דלכאורה קטן לאו בר מצוות ואף שהעיד שקר לאו רשע הוא. מ"מ נראה דשייך ביה אאמע"ר כיון דרק משום דלאו בר דעת הוי כשוגג ואומר מותר דמ"מ אמרינן ביה אאמע"ר כמ"ש לעיל כיון שגוף הדבר שקר כנ"ל. ומיושב מה דהזכיר בש"ס פ"ע קודם דמלוה מידק דייק ואמר קטנים נמי כו' הא אדרבה קטנים פשוט טפי דבדר"ל הוזכר קטנים. וגם במשנה תנן קטנים קודם פ"ע ולמה מהפך הש"ס הא בשניהם הטעם שוה. ולמ"ש מיושב שפיר דבפ"ע ודאי שייך יותר כיון דאיכא חזקה דדייק כו' שוב הם רשעים לגמרי דבני דיעה נינהו והעידו שקר. רק קטנים נמי אף דלא שייך כ"כ אאמע"ר כמו בפ"ע דהא קטנים הוי וקאמר דנמי שייך ביה אאמע"ר כיון דגוף הדבר עולה אף שאינם בני דיעה כו' וטעמא דרבנן דמהימני. נראה דסברי דאין מעידים כלל בחתימתם שאינם פסולין רק על גוף המעשה. ואף שאנן מחזיקין אותם בסתם לכשרים משום דאמרה תורה שלא לחוש לפסול או משום חזקה אבל אין זה נקרא שהעידו הם כלל. ובאנוסים כ' תוס' שפיר דחשיב חוזר ומגיד בקושייתם דמאחר שאמרה תורה שלא לחוש לאנוסים שוב נשאר עדותן שהמעשה אמת והם חוזרין ששקר ומה בכך שלא העידו שאינם אנוסים. וכן בכ"י יממ"א בקטנים ופ"ע ג"כ כנ"ל מאחר דעדים החעה"ש כמש"נ בב"ד ואמרה תורה שלא לחוש לפ"ע הוי חוזר ומגיד לענין ביטול השטר דהא עדות החתימה עדות כשר על המעשה דהתורה אמרה שלא לחוש לפ"ע. וכן בעדים אחרים חשיב תרי ותרי על קטנים ופ"ע מצד ביטול השטר דעדות הראשון הוי עדות כשר ככל עדיות דהשטר כשר.מאחר שהתורה אמרה שלא לחוש בעדות לפסול. אבל לא בשביל דחשיב שהעידו שאינם פסולים כנ"ל. ולכך ממילא באין כ"י יממ"א דלענין ביטול השטר לא הוי חוזר ומגיד דהוא תוך כ"ד מקיום שוב לא שייך כלל אאמע"ר כיון שלא העידו מעולם שאינם פ"ע וקטנים כנ"ל רק מצד גזה"כ היו דנין ומחייבין או מחזקה כנ"ל. ומאחר שהיו פ"ע לא היה החזקה דהא לא דייק כנ"ל:
יט. גם י"ל דלענין קטנים ופ"ע שייך שפיר מ"ש לעיל דנהי דעל עצמו אין אדם מע"ר מ"מ מה שמעיד כ"א על עד הב' ג"כ נאמן במיגו דלא שייך אאמע"ר רק באנוסים מ"מ כמ"ש לעיל דצריך לשלם והוי נוגע גמור על הב' אבל בקטנים ופ"ע שהמעשה אמת וא"צ לשלם אינו נוגע ונאמן על הב' כנ"ל:
יט. בגמרא אמר ר"ח קסבר ר"מ עדים כו' יהרגו ואל יחתמו שקר כו'. ותמוה מאוד שלא מצאנו מי שחולק אהא דוחי בהם דפ"נ דוחה שאר עבירות שבת וי"ה. ולמה יהיה עדות שקר חמור. עוד תמוה מאי דדחי רבא אלו אתי לקמן לאמלוכי כו' חתמיתו ולא תתקטלון השתא נימא להו אמאי חתמיתו מהו זה הלשון הא ר"ח קאמר דאלו אתי לאמלוכי אמרינן להו שיהרגו. ואי דחי דאין כן היה לו לומר שאין סברא שיהרגו כו'. ורמב"ן וראשונים ז"ל נדחקו מאוד ובשיטה מקובצת ולא ראיתי פירוש מספיק. ולענ"ד נראה לפרש בעזה"י כפשוטו דהנה לשון הטור ח"מ שנ"ט ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא ע"ד לשלם וודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם כו'. והוא לשון הרא"ש פ' הכונס אש"ס דאמר גדישין דשעורין דישראל הוי ובעי מהו למיקלינהו כו' דהא לא מיבעי ליה אי שרי למיקלינהו להציל כו' דפשיטא דשרי רק בעי אי שרי למקלינהו אדעתא שיפטר ופשיט אסור להציל עצמו בממון חבירו דליפטר אלא יציל וישלם כו' ע"ש. והנה אין לשון הטור מובן מ"ש בתחלה דאף במקום סכנה אסור כו' דע"כ הטעם דאסור דלענין זה אין פקוח נפש שיקח ע"ד שלא לשלם כיון שאפשר ליקח ע"ד לשלם ולא מיקרי כלל במקום סכנה לענין זה. ולמה הוצרך לומר דאסור אף במקום סכנה. הוי ליה למימר רק לענין התשלומין דאף דמותר לו מ"מ חייב לשלם כדאמר בש"ס מציל עצמו בממון חבירו חייב. דאין לומר דאם עבר ולקח ע"ד לפטור באמת פטור רק דאסור לעשות כן. דאין משמע כן כלל בש"ס רק דחייב בכל מקום מציל עצמו בממון חבירו וגם בטור וש"ע לא חילק כלל בענין החיוב תשלומין כנ"ל. וגם לשון הש"ס קשה דבעי מהו למיקליי' כו' ולפי' הרא"ש הא אין הבעי' כלל אי מותר או אסור דודאי מותר רק לענין החיוב. וגם מה דפשיט ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו הא באמת מותר רק ע"ד לשלם וזה לא הוזכר כלל בגמרא והעיקר חסר כיון שעכ"פ רשאי להציל רק בין ע"ד לשלם או ע"ד לפטור ולמה נקט הבעי' ובפשיטות סתם או מותר כנ"ל. ונראה פשוט דאם לא היה אסור והי' הדין דרשאי ליקח ממון חבירו להציל נפשות לא היה חיוב כלל עליו לשלם דכיון שאינו עובר אלא תגזול ומותר לכתחלה אין כאן עשה דוהשיב כמ"ש רש"י בסנהדרין נ"ז להיפך דתלי רחמנא הלאו בעשה כשאין העשה דוהשיב אין הלאו ע"ש וכמ"ש להיפך דכשאין הלאו דאין החיוב השבה דהא עשה אינו רק תיקון הלאו. ואף דעכ"פ הוא ממון חבירו ובמה קנאו זה רק כשהוא בעין אבל כשנתנו לאחר שרק מטעם חיוב אחריות ואין חיוב עליו כשאינו גזלן. ועוד דאפי' כשהוא בעין ג"כ אינו חייב רק משום חיוב העשה דוהשיב כמבואר בגזל נכרי בש"ס דאי מותר הוא שנו ולא אמרינן במה קנאו דגזלן יש לו מקצת קנין ומה"ט שינוי קונה כמ"ש תוס' פרק הכונס ע"ש:
יט. אך משום דהא לא נדחה רק משום פיקוח נפש וכמו שאם היה יכול להציל במעות של עצמו היה חייב כן מאחר שיש בידו ליקח ע"ד לשלם שוב אסור לו ליקח ע"ד לפטור וממילא אם לקח ע"ד לפטור שוב יש כאן איסור גזל ושוב ממילא חייב לשלם ככל גזל כיון שיש איסור לא תגזול וממ"נ חייב בין שלוקח ע"מ לשלם ובין לקח ע"ד לפטור ושפיר הוצרך הטור לומר דאסור אף במקום סכנה משום דיכול ליקח ע"ד לשלם וכיון שאסור ליקח ע"ד לפטור שוב חייב כנ"ל. וכן בש"ס אמר שפיר דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו כיון שאפשר לו ליקח עד לשלם שוב אסור להציל בממון חבירו שלא ישלם וממילא חייב. ועיקר הבעיא הי' אי מותר למקליא כו' דלכאור' אין עליו חיוב שיקח ע"ד לשלם כיון שצריך ליקח משום פ"נ. והא במשנה פיאה פ"ה מ"ד בע"ה עובר ממקום למקום ונצרך ליטול דסבר ת"ק דנוטל ולכשיבא לביתו ישלם וחכמים סברי עני היה באותה שעה כו' ופטור ואף דהא לענין זה לא היה עני דהיה אפשר לו ליקח ע"ד לשלם ואינו נצרך ליקח ע"ד לפטור מ"מ אמרינן כיון שרשאי אז ליקח שוב למה נטיל עליו חיוב ליקח ע"ד לשלם וכן בהנ"ל מאחר דמשום פ"נ רשאי ליקח לא יהיה עליו חיוב כלל ליקח ע"ד לשלם. אך החילוק פשוט דשם הוא היתר דכיון שהיה עני מותר ליקח לקט שו"פ ואין עליו חיוב ליקח ע"ד לשלם. אבל כאן דבאמת יש איסור גזל רק שנדחה מפני פקוח נפש ועל מה שאינו פ"נ לא נדחה כלל וכיון דלענין ליקח ע"ד לפטור אין כאן פ"נ שוב נשאר זה באיסורו ליקח ע"ד ליפטור. וזה נראה פי' הפלוגתא שם בפיאה דת"ק סבר דמותר רק משום שנצרך באותה שעה אבל לענין ליקח ע"ד לפטור אינו ושפיר חייב כשיגיע לביתו וחכמים סברי עני היה כו' והיה מותר לגמרי וממילא אין חיוב עליו כנ"ל. וגם כאן היה זה הבעיא כיון שמותר ליקח שוב מותר ליקח סתם ואין חייב ליקח ע"ד לשלם ופטור ממילא כשלקח כיון שאין איסור גזל ובעי שפיר מהו להציל כו' ופשיט דאסור כנ"ל כיון שבידו כו' וממילא כשעבר ולקח חייב שעשה שפיר איסור גזל כנ"ל:
יט. אך לכאורה מ"מ כיון שאינו רוצה ליקח ע"ד לשלם מ"מ יש כאן פקוח נפש ומותר ליקח ע"ד לפטור דאם לא יקח יהרג מאחר שאינו רוצה ליקח ע"ד לשלם. דז"א כמו בעשה דוח' ל"ת כשאפשר לקיים שניהם לא דחי כלל וגם כאן מה שפ"נ דוחה האיסור היינו כשא"א בענין אחר אבל כשבידו שלא לעבור האיסור ולהציל עצמו באופן היתר אף שאינו רוצה שוב לא דחי זה הפ"נ האיסור כלל ויהרג ואל יעבור ומתחייב בנפשו וכמו דקי"ל בעשה סוכה ואינו עושה דמכין אותו עד שתצא נפשו כו' ואין הפ"נ דוחה העשה משום דבידו לקיים ולא להרוג אותו שפיר כשאינו רוצה לקיים יהרג ומכ"ש בלאו דגזל מאחר שבידו לקיים האיסור וליקח ע"ד לשלם שוב כשאינו רוצה אף שיהרג מה בכך באמת הדין כה"ג דיהרג ואל יעבור דהא בידו שלא יהרג ולא יעבור האיסור וממילא אינו דוחה כלל. ושפיר חייב לשלם כנ"ל. וא"כ מיושב כאן דמיירי שחתמו שקר שלא ע"ד לשלם ללוה שעשו לו היזק וזהו אסור להציל עצמו בממון חבירו ע"ד לפטור אף שהוא מחמת נפשות כנ"ל וא"כ שפיר שייך גם באומרים אנוסי' מחמת נפשות אאמע"ר כיון שאומרים שחתמו שקר שלא ע"מ לשלם. אך לכאורה אינו ענין להחתימה שקר דזה היה מותר רק מה שעשו שלא ע"מ לשלם. אולם למ"ששפיר האיסור הוא גוף הגזנה והחתימה. דכיון שאפשר לו להציל במה שלא יגזול או לעשות ע"ד לשלם שוב כשאינו רוצה אינו דוחה כלל הפ"נ האיסור כיון שבידו לקיים ושוב שייך אאמע"ר על גוף החתימה שקר דכיון שלא רצו לחתום ע"מ לשלם שוב לא נדחה כלל איסור גזל וח' שקר ולא הי' רשאין לחתום שקר אף שיהרגו אם לא יחתמו אין משגיחין והדין באמת יהרגו ואל יחתמו כיון שבידם להציל בהיתר ואינם רוצים כנ"ל:
יט. ומיושב שפיר לשון הש"ס כפשטי' דסבר ר"מ עדים שאמרו כו' חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר היינו כשאפשר להם ע"מ לשלם שוב כשאין רוצים הדין כנ"ל. ושוב כשאומרים שח' שקר ע"ד לפטור משוי רשעים על גוף הח' לא על מה שעשו ע"ד לפטור וסבר ר"מ דא"נ משום אאמע"ר. ודחי רבא השתא אלו אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתימו כו' היינו דהא גם לדידך היינו מצוין אותן לחתום שקר דהוא פ"נ רק שהיינו מצוין אותם לחתום שקר ע"ד לשלם כנ"ל אכן מגוף הח' שקר לא היינו מונעין אותם כלל. ואיך השתא דחתמו נימא אמאי חתמיתו כו' ונאמר על החתימה שקר אאמע"ר הא זה מה שנאמין על שה"ח שקר זה אינו רשעות כלל. ונהי דסבר כנ"ל. וכשלא היו רוצין ע"ד לשלם הדין דיהרג אבל עכ"פ מ"מ עיקר האיסור שהיינו מצוין אותן שיחתמו וע"ד לשלם ואיך לא נאמין על הח' ששקר משום אאמע"ר כנ"ל. ומיושב שפיר. ועוד דסבר רבא דע"ז שפיר פלגינן דבוריה שח' שקר והיה ע"ד לשלם דע"ז לא שייך תירוצי תוס' דלעיל. והחילוק ג"כ כנ"ל דלרב חסדא בעיקר העדות משים עצמו רשע כיון שלא רצה ע"ד לשלם ושוב לא פלגינן כתירוץ ג' של התו' ודחי רבא הא היו רשאין ואין זה עיקר האיסור מה שחתמו שקר ושוב שייך פלגינן כנ"ל:
יט. גם יש לפרש למאי דמבואר ב"ק פ' הג' בתרא וטור וש"ע סי' שפ"ח באנסוהו להראות פטור לשלם ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו כיון שהאונס הוא על ממון חבירו ובנטל ונתן ביד חייב אף שהאונס היה ליטול וליתן ביד ויש חולקין שם ע"ש. ולדעת הפוטרים ע"כ אף דהא הי' יכול ליקח ע"ד לשלם כמ"ש הרא"ש וטור בגזל וא"כ לא הוי פ"נ כלל דגם בזה דוקא אונס נפשות כמ"ש הב"י ע"ש וע"כ כמ"ש לעיל דאינו מחויב כלל ליטול ע"ד לשלם דדוקא כשבאים להרגו ורוצה להציל עצמו אינו רשאי בממון חברו כשאפשר בשלו או ע"ד לשלם אבל כשהאונס להרגו אם לא יקח של חבירו הדין דמותר ליקח של חבירו ממילא אין צריך ליקח ע"ד לשלם כלל וממילא ג"כ אם יכול להציל בממון של עצמו ג"כ אינו מחויב כמ"ש לעיל דמאי חזית כו' דכיון שיש אונס גמור על ליטול של חבירו מותר ואינו מחייב לל ליתן שלו להציל של חבירו. ואף דא"כ גם באונס ממון נימא כן מה חזית כמ"ש לטול זה דמשום אונס ממון אינו רשאי כלל ליטול של חבירו ושוב כיון דעדיין האיסור עליו חייב לתת ממונו דהא אסור לגזיל בשביל אונם ממון ואין זה נקרא כלל שנותן ממון שלו להציל ממון של חבירו רק דאסור כנ"ל וממילא נותן שלו אבל באונס נפשות דמותר ליטול של חבירו שוב אף דכשיתן ממון לו לא יהיה סכנה ויציל ממון חבירו. זה נקרא שוב להיפך שיתן ממון שלו כדי להציל ממון חבירו כיון דבלא ממון שלו היה רשאי ליקח של חבירו שהוא אונס נפשות. וממילא אין צריך כלל ליתן ממון שלו להציל דמה חזית וממונו קודם כמו אבידה כו'. וטעם הפוסקים המחייבים אנסוהו ליטול וליתן. הוא משום דג"כ אינו רשאי כלל ליקח שלא ע"ד לשלם ואף שאונסים אותו מחמ' נפשות מ"מ הא אין כאן פ"נ דיכול ליקח ע"ד לשלם או ליתן ממונו ושוב כיון שאין פ"נ אסור וממילא חייב לשלם כמ"ש לעיל והוי כמו אונס ממון. וצ"ל דלהראות אף דקי"ל דינא דגרמי ולמה נפטור אונס וצ"ל דמ"מ אף דמרבי' אונס גבי מזיק מ"מ אונס גמור כ' תוס' בשם ירושלמי דאינו חייב. וממילא באונס נפשות לא איתרבי כלל לחיוב ושוב א"צ ליתן ממונו להציל ממון חבירו משא"כ ליקח ביד כנ"ל. ולהרי"ף ז"ל החילוק בין מעשה לדיבור ע"ש. וא"כ י"ל כאן דמיירי באנסו את העדים לחתום שקר דהוי אנסוהו להראות ולהזיק חברו ולכך אף שהיה בידם ליתן להאנס ממונם כשיוי דמי השטר או לעשות ע"מ לשלם מ"מ להנ"ל אינם חייבין ליתן ממונם ורשאים לחתום כיון דבא אדעתא דממון חבירו כנ"ל. ובזה פליגי דר"מ דדן גרמי כמעשה וכאן בחתימה דעבדו מעשה בהיזק הוי כנטל ונתן ביד וסבר שפיר יהרגו ואל יחתמו שקר היינו כשבידם להציל ע"י ממונם דמסתמא האנס רוצה רק הממון של השטר שוב אין רשאין לחתום שקר ויהרגו כשאין רוצים ליתן ממונם או ע"ד לשלם כנ"ל, ורבנן סברי דגם זה רק גרמי והוי כאנסוהו להראות כנ"ל וא"צ נותן ממונם כלל ולא שייך אאמע"ר. ודחי רבא דמ"מ כיון דאלו אתי לאמלוכי כו' מצוין לחתום רק לשלם כנ"ל אין האיסור בגוף החתימה כנ"ל:
יט. בגמרא טעמא דר"מ כדר"ה. ותמהו בתוס' על פירש"י ז"ל דאיירי שהלוה מודה כו'. דהא אמר התם דד"ה הוא דעדים אלימי לאורועי שטרא ולא לוה. ועוד דא"כ ליפלגו בלוה גופיה כו'. ונראה ליישב לענ"ד דהנה קשיא לי עוד למאי דפי' דהלוה מודה שנכתב בציויו וטוען פרעתי א"כ מודה דהעדים משקרים במה שאומרים אנוסים כו' ואיך יהיו נאמנים אף דאית להו מיגו מ"מ הודאות הלוה יותר מק' עדים עם המיגו. וע"כ צ"ל דשוב הלוה נאמן פרעתי במיגו כיון שאם היה טוען מזויף הי' העדים נאמנים במיגו. ולא שייך להיפך בהעדים שאומרים לא לוה שיהיה כלא פרע כנ"ל. אך א"כ איך תני וחכמים אומרים נאמנים. הא הן אין נאמנים רק שלוה נאמן פרעתי אבל לא שהן נאמנין אנוסים מאחר שהלוה מודה שבציויו נכתב. ועוד כיון רק משום מיגו של הלוה ולעדים אין מאמינים כלל במיגו שלהם מאי ענין להזכיר העדים כלל כנ"ל כיון שהפלוגתא רק בלוה כנ"ל. ונראה די"ל דמיירי שאין מכחישים הלוה כלל רק דאף שאמת שצוה אותם לחתום מ"מ הם לא רצו לחתום והמלוה אנסם מחמת נפשות דנראה דכה"ג אף שהלוה ציוה ולוה מ"מ השטר בטל גם שהוא אמת כיון דעדות שהעידו באונס אינו עדות. שוב אף שהוא אמת אינו עדות דהא גם אם היה שקר היו רשאין להעיד כיון שאנוסין הן מחמת נפשות א"כ אין בעדות זה שום בירור וראיה שהוא אמת ונראה ודאי דכה"ג שחתמו בשטר ונתברר שהיו אנוסין מ"נ וההלואה אמת וגם אמר חתמו מ"מ אין לו דין שטר כלל מאחר שעדותן היה ע"פ אינם שאף אם היה שקר היו רשאין לחתום כנ"ל. ומיושב שפיר דקתני אנוסים היינו בהדי קטנים ופ"ע שמעידין רק לפסול השטר אף שהמעשה אמת כנ"ל. וע"כ אין כאן הכחשה כלל בין הלוה לעדים דאף דמודה שציוה לחתום וטוען פרעתי מ"מ מאמינים להם שהיו אנוסים מ"נ על החתימה ושוב אין לו דין שטר כנ"ל. וגם כשאומרים סתם אנוסים היינו מ"נ ג"כ מפרשינן כך שלא יהיה הכחשה הלוה ועדים כמבואר בש"ע ה"ע דהיכא דאפשר לתרץ שלא יהיה הכחשה מתרצינן ע"ש:וא"כ מיושב הכא פירש"י ז"ל דמשני דמיירי במידה לוה שכתבו היינו שציוה כו' וטוען פרעתי ובאמת אמרינן כר"י דב"ב דלוה לא אלים לאורועי שטרא לכ"ע. רק בעדים פליגי כו'. רק דהא הנך דפליגי אר"מ יסברו דמודה בשטר שכ' אף דא"צ לקיימו מ"מ ממשועבדים לא גבי דטענינן להו מזיוף כמ"ש תוס' בכמה דוכתי דלמ"ד א"צ לקיימו ע"כ טענינין מזויף ליתומים ולקוחות דאל"כ לא שבקת חיי כו'. וא"כ לכאורה כיון ששטר שאינו גובה ממשועבדים אין לו דין שטר למה נימא דא"צ לקיימו משום לא מרעי לשטרא הא אין לו דין שטר כלל אף דמודה שכתב דנגד משעבדי לא מהני. אך ז"א דאטו לא מהני ממשעבדי רק אין לנו קיום אבל לפי הודאתו שאינו מזויף באמת הוא שטר כשר אף לגבות ממשועבדים ושפיר דין שטר עליו ושוב לא מהימן לאורועי שטרא כנ"ל אמנם כאן כשהעדים אומרים אנוסים כנ"ל שפיר נאמנים העדים לענין לפסול השטר לגמרי נגד משועבדים דנהי נגד הלוה גופיה מאחר שמודה ואומר פרעתי לית להו מיגו דגם אי שתקו יהיה חייב. אבל נגד משעבדי דעכ"פ אז לא יגבו ממשועבדים כשישתקו ולא יהיה קיום שוב נאמנים אנוסים לפסלו לענין שלא יגבה ממשועבדים כנ"ל. וכמ"ש דאין הלוה מכחישה רק דאף שציוה לחתום מ"מ אין לו דין שטר כלל כשהיו אנוסים כנ"ל. ושפיר נאמנים דהא עדים אלימי לאורועי שטרא במיגו כנ"ל. וא"כ שוב גם מלוה גופיה לא גבי דשוב נאמן הלוה עצמו במיגו אם היה טוען מזויף היה נאמן דאז היו העדים נאמנים לגמרי גם נגד הלוה דאלימי לאורועי כו'. וא"כ שוב נאמן גם עתה פרעתי דלא שייך לא אלים לאורועי שטרא דהא אינו שטר כלל דלענין לפסול השטר נאמנים העדים גם עכשיו במיגו כנ"ל וכיון שמאמינים שהיו אנוסים שאין לו דין שטר שוב נאמן לגמרי במיגו כנ"ל. משא"כ ר"מ סבר לא אלימי עדים כו' ג"כ במיגו ולא מהימני גם לבטל השטר ושוב גם הלוה אינו נאמן כנ"ל:
יט. ואף דלכאורה הא שוב אין להעדים מיגו דהא אי שתקי יהיה פסול רק לענין משועבדים כיון שהלוה אומר פרוע לא יהיה נאמן דלא אלים כו' משא"כ עכשיו שאומרים אנוסים ומיפסל השטר ונאמן הלוה גם לענין ב"ח כנ"ל. אך ז"א כשאמרו עדים מקודם כ"י כו' ואנוסי' כו' ואח"כ אמר הלוה פרעתי כו' דשפיר היה להם מיגו כשאמרו אנוסים וגם עתה יש להלוה מיגו דמזויף רק דלא אלים כו' וכיון שכבר נפסל השטר ע"י העדים שפיר מהני מיגו שלו כו'. ומיושב שפיר הלשון דברייתא דנאמנין לפסלו או א"נ ולא תני נאמנין סתם כמו במתניתין ולהנ"ל א"ש דעיקר הטעם רק שנאמנין לפסול השטר ושוב מהני מיגו של הלוה להיות נאמן לגמרי דלא שייך לא אלים כו':
יט. עוד י"ל כפשוטו דאנוסים דקאמרי ג"כ דומיא דקטנים כו' שההלואה אמת רק על חתימת השטר היו אנוסים שלא צוה הלוה לחתום והוי רק מלוה ע"פ. ואעפ"כ פריך הש"ס שפיר דלא שייך מלוה דייק ומחתים כיון שבאמת הוא רק מע"פ והוא רצה לעשותו שטר שקר כנ"ל. ולא קשה הנ"ל דמכחיש לעדים כשאומר פרעתי דאינו מכחיש כלל רק שאומר פרעתי. אך לשון מודה שכתבו ופירש"י ז"ל הוא שצוה לחתום:
יט. והנה ב"מ פ' א"נ בעי לאוקמי הא דמוקדם פסול מזמן שני כר"מ דקניס התירא אטו איסורא ולר"י גם לרבנן משום גזירה כו' ולש"פ פסול מוקדם גם מב"ח. ולהפ' דכשר מב"ח היינו לרבנן דלא קנסו כו'. ורק משום שמא יגבה כו' ופסול ממשעבדי אבל לר"מ דקניס כו' הקנס גם על ב"ח. א"כ ו"ל דבהא פליגי דר"מ לטעמי' א'כ באנוסים וקטנים כי' לדבריהם אף מב"ח לא גבי כיון שהשטר פסול והיה יכול מבית ממשעבדי שלא כדין לא עדיף ממקודם ופסול אף מב"ח לא גבי דקנסו כי'. א"כ שוב אין נאמנין שלל דלית נהי מיגו דא"ב שתקי דאם שתקי ויאמר הלוה פרעתי יגבה מב"ח כיון דסבר כר"ה דמודה שכתבו אין צריך לקיימו ולמאי שאומרים אנוסים קטנים לא גבי כלל וליכא מיגו וכשר לגמרי אף ממשועבדים ושפיר א"נ לפוסלו דאף לפסול מדין שטר אין נאמנים כנ"ל. משא"כ לרבנן דלא קנסי' א"כ גם עתה שאומרים אנוסים כו' ממ"נ אם יודה ויאמר פרעתי יהי' חייב דא"צ לקיימו ואי יטעון מזוייף גם אי שתקי לא יגבה אף מב"ח ואית להו מיגו שפיר ונאמנים לפסלו מדין שטר לענין לגבות בו ממשועבדים כנ"ל. וי"ל שפיר לר"י דתרווייהו סברי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כנ"ל. ויש לדחות עוד:
יט. גמרא אי סבירא רא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ. ותמהו בתוס' דלמא סבר כר"י דעדים אלימי כו' ולא לוה כו'. גם קשה לשון הש"ס מר היכא ס"ל כו'. הא ראה דתמה עליו כו'. ונראה ליישב למאי דנימא דדוקא עדים אלימי לאורועי כו' א"כ נראה שדוקא ב' עדים אומרים אנוסים כו' אבל א' לא היה נאמן במיגו כמו הלוה דא"נ. וממילא נראה דצריך שיעידו שניהם אנוסים היינו כל אחד על חבירו ג"כ שהיה אנוס דאל'ה אין כאן רק עד א' על כל עד וכמו לענין קיום השטר כרבי דעל כ"י מעידין צריך ב' על כל אחד כמו כן לדידן לענין ביטול העדות שיהיה בתורת עדות צריך ב' על כל א' שעדותו בטל כנ"ל. וא"כ כיון דצריך שיעידו כל אחד גם על חבירו א"כ שוב לא יועיל כלל כיון דבאנוסים מחמת נפשות צריכים ג"כ לשלם היכא דאין נאמנים וגובים בו מהני לגבי עצמו לחייב דמציל עצמו בממון חבירו חייב. א"כ שוב מה שמעיד על חבירו ויהיה נאמן ע"י זה הוי נוגע גמור דאם הוא היה אנוס וחייב אם לא יעיד על חבירו יהיה הדין דאינו נאמן דכשאין ב' עדים לא אלימי לאורועי שטרא ויתחייב לשלם כיון שיגבו בשטר. וע"י שמעיד על הב' יהי' נאמן ויפסל השטרר ויפטר ואף שהיה בידו שלא להעיד גם על עצמו מ"מ הוי נוגע כמו בשותפים כמ"ש לעיל כיון שהוא ב' דברים על עצמו ועל חבירו נ"ל. וממילא כיון שהוא נוגע על הב' עדיין אין כאן ב' עדים רק כל א' על עצמו ולא אלימי לאורועי שטרא כו' וא"כ איך אמר ר"י בב"ב דכ"ע מודה בשטר כו' א"צ לקיימו רק עדים אלימי הא אי בעי דוקא עדים א"כ לא מהני כנ"ל גם בעדים:
יט. אמנם דכמו דאי על מנה שבשטר מעידים סגי בכל א' על עצמו שמעידין דהשטר כשר כו'. כמו כן בכל א' מעיד על עצמו שהיה אנוס ושטר בעד א' אינו שטר א"כ עכ"פ מעיד שאינו שטר בב' עדים ושוב מצטרפין כמו הלואה אחר הלואה דחשבינן ב' עדים ע"י צירוף כן כאן לענין ביטול השטר שפיר יש כאן ב' עדים דאין לו דין שער במה שכל אחד מעיד על עצמו אנוס כו' ומעיד זה שאינו שטר בעדים וכן השני במה שמעיד על עצמו ואף דאינו מחמת דבר א' יצטרפין כמו בהלואה כו'. ואף דעל גוף הלואה לבטל אין כאן ב' עדים מ"מ כיון דלענין ביטול השטר יש כאן ב' עדים ע"י צירוף ושוב כיון דהשטר בטל שוב לענין ההלואה מהימן אף שאין כאן ב' עדים דלא שייך לא אלים לאורועי שטרא דלענין לאורועי שטרא יש ב' דאלימי כו' ושוב נאמן במיגו לגמרי גם על ההלואה כנ"ל ומשני ר"י שפיר:
יט. והנה בש"ס סנהדרין פ' א ד"ל ע"ב סבר רב דלא מצטרפו הלואה אחר הלואה כו' ע"ש. וא"כ ר"ה אמררב לטעמיה א"א לומר דסבר כרבנן רק דעדים אלימי לאורועי שטרא דהא לדידיה שאין מצטרפין כשאין העדות על דבר א' א"כ אין כאן עדים על ביטול השטר ג"כ וע"כ דגם בלא עדים מהני לאורועי שטרא במיגו ושפיר פריך ליה ר"נ אי ס"ל כר"מ אימא הלכה כר"מ דלדידך ע"כ כר"מ סבור לך דאין לחלק כנ"ל. ומיושב ששאלו ומר היכא ס"ל דלדידך דס"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין שפיר מצי סבר כרבנן ואעפ"כ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו רק דעדים אלימי כנ"ל ואין ראי' ממה שדחה דבריו שלא יסבור כן כנ"ל:
יט. עוד אפשר לומר גם להיפך מהנ"ל. דהא לכאורה למאי דסבר ר"י א"צ לקיימו דלא אלים לוה כו' במיגו וא"כ ע"כ לא אמרינן כסברת תוס' דלא חשיב קיום כיון שמבטל תוך כ"ד דגם בלוה נימא כן וכיון דלא אמרינן כן כיון שמודה על הקיום א"כ שוב הוי חוזרין ומגידין ואין עליהם תורת עדים רק מיגו לחוד וג"כ לא אלימי לאורועי שטרא דבשלמא על עדים אחרים שאומרים כ"י אבל אנוסים כו' שייך החילוק דעדים אלימי כו' כיון שבלא המיגו יש כאן עדים כשרים רק שהיו תרי ותרי ושוב אלימי במיגו משא"כ אותן העדים עצמם כנ"ל:
יט. וי"ל דעכ"פ מה שמעיד על חבירו הוי עדות דאין זה חוזר ומגיד דעדי שטר חותמין זה בלא זה ולא העיד מעולם על הב' וכיון דמהני עדות כל א' על חבירו עדיין יש כאן ב' עדים על ביטול השטר דמצטרפין כנ"ל. ושוב נאמנין לגמרי וא"ש ג"כ כנ"ל. אך הלוה אומר פרעתי לא שייך שיהיה חזרה מהקיום דמלתא אחריתי הוא. אך באמנה שייך. אך למ"ש לעיל לא שייך זה רק בעדים ולא בלוה דדוקא עדים אמנה שבשטר מסהדי מקרי חזרה כנ"ל:
יט. גמרא כי אתי לקמן לדינא כו'. זילו קיימו שטרייכו כו'. אינו מובן אריכות הלשון הול"ל דצריך לקיימו כו'. ונראה דהנה רש"י ז"ל פי' הטעם דא"צ לקיימו שהוחזק השטר והרי ביד המלוה הוא כו'. ואינו מובן מה בכך שהוא בידו מ"מ להימן במיגו כקושית תוספת. ונראה דלהפ' דשטר עומד לגבות כגבוי וחשוב מוחזק י"ל דסבר ר"ה דלענין לבטל השטר הוי כמיגו להוציא דלא אמרינן כיון שמודה שהשטר אמת ועומד לגבות רק שטוען פרעתי. ואף אי עומד לגבות לאו כגבוי מ"מ י"ל כיון דהשטר עצמו חשבינן ליה שוה כסף כיון שראוי למכור כמו כל דבר ומה"ט שורף שט"ח חייב אף דקי"ל גורם לממון לאו כממון כמ"ש פ' מרובה בתוס' ד' ע"א ע"ב ד"ה וסבר לה כר"ש וא"כ כמו שאינו נאמן במיגו להוציא מחבירו כמו כן להוציא השטר ולפסלו הוא ג"כ להוציא שוה כסף שיש כבר ת"י וכ' רש"י ז"ל שפיר שהרי ביד המלוה הוא. ואף שאנו דנין רק להאמינו לפטור מ"מ זה הפטור הוא לבטל השטר שכבר יש לו דתליא הא בהא דאם זה נאמן לפטור ממילא השטר בטל. ולכך סבר ר"ה דאינו נאמן במיגו כנ"ל. וזה נראה פי' הש"ס דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא כו' כיון שזה מוחזק ועומד בשטר כנ"ל:
יט. אמנם למ"ש תוס' ריש ב"מ דלכך גבי גחין ולחיש כו' אמרינן מיגו להוציא משום דאי בעי שתק כו' כיון שבלא אמירתו היה השטר מקוים ולא היה חזקת ממון של זה מועיל כלל רק מצד אמירתו שטרא זייפא הוא ושוב נאמן במיגו ע"ש. ואם כן גם כאן להיפך נהי דחשבינן לבעל השטר מוחזק מ"מ כיון שלא היה מקוים ולא היה לו דין שטר בלא הודאתו לא היה מוחזק כלל רק מחמת הודאתו ושוב נאמן במיגו דלא עדיף ממוחזק גמור דמהני מיגו כה"ג:
יט. אמנם למ"ש תוס' ריש גיטין דלא טעני' מזויף שלא בפניו או מיתומים ולקוחות דלא שכיח רק טענין פרוע שהיה נאמן מיגו דמזויף לדידן דצריך לקיימו ע"ש. וא"כ שפיר י"ל טעמא דר"ה דא"צ לקיימו כנ"ל. דכיון דכל שאינו טוען מזויף לא טענינן. ומחזיקין השטר בחזקת כשרות שוב הוי להוציא ולא מהני המיגו דגם בלי הודאתו היה מוחזק כנ"ל רק מיגו שהי' טוען מזויף והוי שוב כשאר מיגו דלא אמרינן להוציא כנ"ל. ואף דאי טענין פרוע במיגו ג"כ לא היה מוחזק בלי הודאתו. אך ז"א כיון דהא בהא תלי' למה נאמר שיהיה נאמן פרעתי אדרבה כיון שאין מחזיקין במזויף שוב לא מהימן במיגו וממילא הוא בחזקתו בלא הודאתו ולא מהני המיגו כנ"ל. ודחי ר"נ כמו דמסקי תוס' שם דגם שלא בפניו טעני' מזויף ואמר שפיר כי אתי לקמן לדינא אמרינן זילו קיימו שטרייכו כו' היינו אף שלא טען והי' בא לגבות שלא בפניו ג"כ היינו טעני' מזויף והי' צריך לקיימו ממילא שוב לא נעשה מוחזק בשטרו רק ע"י הודאתו של לוה ושוב מהני המיגו דלא מקרי להוציא כמו אי בעי שתק הנ"ל. והוצרך שפיר ר"נ לומר לשון הנ"ל דמה"ט צריך לקיימו כנ"ל:
יט. גם י"ל למ"ש הרמב"ן ז"ל דלא מהני מיגו נגד חזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו דחזקה אלימתא היא וי"ל ג"כ כיון דהשטר כשאר שוה כסף אמרינן חזקה דשלו ואינו פרוע. אך אי טעני' מזויף לא היה בידו כלום כל זמן שלא נתקיים ושייך ג"כ כנ"ל:
יט. גם יש לפרש לשון רש"י שביד המלוה כו' דהוי כמו הימני' בשליש היכא שהיה בידו כמ"ש תוס' אף אי נתנו לו בעדים זימנין דמייתי כו' והימני'. כן במלוה כיון שמודה לוה שאינו מזויף והיה אפשר לקיימו ממילא הימני' כיון שהניחו בידו וסבר דלא מהני המיגו כמו נגד נאמנות. ור"נ פליג דלא שייך הימני' גבי בע"ד רק גבי שליש שאינו נוגע ושייך ביה חזקה אין אדם חוטא ולא לו כמ"ש טור סי' נ"ו כנ"ל גם היה אפשר הטעם דא"נ במיגו למ"ש הר"ן פ' ש"ה דלמ"ד מלוה בעדים צלפ"ב לא מהימן במיגו דאנן סהדי מכיון שמלוה לא האמין לו לא היה לו להאמינו ג"כ. ומ"ד א"צ לפרעו בעדים סבר להיפוך כיון דהדין שנאמן לומר פרעתי שוב גם המלוה האמין לו ג"כ דיהיה נאמן פרעתי ולמה נימא דאינו נאמן ויהי' לא הימני' ע"ש. וא"כ בשטר דלא הימני' דהא ודאי אינו נאמן פרעתי כשמקוים א"כ שוב לא היה לו להאמינו ג"כ וא"כ פרעתי גם במיגו כמו למ"ד צריך ל"ב דלא מהני מיגו כנ"ל. אך ז"א דא"כ פרעתי בעדים לא שייך האי טעמא. ועוד דא"כ גם לדידן יקשה למה נאמן פרעתי במיגו. וצ"ל דאדרבה שטר גרע דאין ראי' דלא הימני' רק שטר כדי לגבות ממשעבדי משא"כ מלוה בעדים כנ"ל:
יט. תוספ' א"צ לקיימו כו' במיגו כו'. ואומר ר"י דכיון דק"ש דרבנן לא הצריכוהו קיום רק כי טעין מזויף כו'. ותמוה מאי בכך שלא הצריכוהו קיום מ"מ כיון דבמזויף הצריכו קיום ונאמן ממילא כשטוען פרעתי אית ליה מיגו ונאמן מדינא מה שייך שלא הצריכוהו קיום הא מ"מ יש ראי' שאומר אמת ככל מיגו. וצ"ל כיון דמה"ת חזקה דלא חציף איניש לזייף ולא בעי קיום מה"ת וא"כ אף שתיקון חכמים דבעי קיום היינו דיש קצת ראיה להיפוך כיון שטוען מזויף והוא מלתא דעבידי לגלויי. אבל כשאינו טוען שוב נשאר הראי' דלא חציף איו להאמינו במיגו דהא כל מה שהצריכו קיום רק בשביל דאי אינו מזויף לא היה טוען מזויף ואיך שייך מיגו שהיה טוען
יט. או י"ל דהטעם דהצריכו ח' קיום כמ"ש תוס' לקמן דאל"ה לא שבקת חיי דכל א' יזייף שטר ויוציא ממון כו'. אך לכאורה איך שייך לחוש לזה כיון דחזקה דלא חציף איניש לזייף ומטעם זה שאמרה התורה דא"צ קיום מטעם זה עצמו לא שייך לא שבקת כו'. אך ז"א דהא ודאי כמה רשיעי וחציפי איכא בעולם והתורה אמרה כשדנין על אדם זה המוציא שטר מוקמינן לי' אחזקת כשרות דלא חציף מסתמא לזייף כמו כל אדם פרטי דמוקמינן אחזקה שכשר הוא ושפיר מוציאין ממון. אבל עדיין לא שבקת חיי כו' דאותן שהן חצופין יזייפו שטרות ויוציאו ממון. ולכך הצריכו חכמים קיום ולכך לא הצריכו רק כשטוען מזויף. דאף כשזה מוציא השטר ודנין על אדם מיוחד מוקמינן אחזקה שאינו מזויף מ"מ הא ע"כ שנפסוק שפטור אף שמשקר דאם נפסוק שאינו נאמן שוב לא שבקת חיי דאותן דחציפי יזייפו ויגבו שנעמוד בחזקתו דלא חציף ולכך צריך קיום. אבל כשאינו טוען אין שייך להאמינו במיגו דמזויף דהא ידעינין שמשקר כיון דמוקמינן אחזקה ואף שיהי' נאמן בשביל דאף דמשקר נאמן ע"כ מ"מ מיגו אין כאן דאין רוצה לטעון מה שיודעין שאינו כן. ולענין זה לא שייך לא שבקת חיי דהא יטעון מזויף שוב אחר שתיקנו חכמים אנו יודעין שאינו מזויף כנ"ל:
יט. בא"ד אבל א"ל משום חזקה שבמ"ב דגבי אמנה כו'. אינו מובן לכאורה דכמו כן יש חזקה שאין אדם מאמין דמה"ט אין נאמן ביש קיום. אולם כוונתם ז"ל דהא מיגו במקום חזקה אמרינן ובעי' לא אפשיטא וע"כ דנימא דהך חזקה דשטרא בידי כו' אלימא משאר חזקות. וא"כ איך מדמי אמנה ואי גם באמנה אלימא החזקה אבל מ"מ אין ענין לדמות אהדדי ולכללם בכלל א' מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו דאין הטעמים שוים ומי שסובר דא"נ פרוע יכול להיות דאמנה מודה או להיפך ולכך הוכיחו תוס' דע"כ טעם א' בשניהם כנ"ל:
יט. בתירוץ א' שכ' תוס' דירא לומר מזויף שיכחישוהו. ולכאורה איך תלי לעיל בעדים טעמא דר"מ כדר"ה לפי' תוס' שהוא טוען מזויף רק דגם עדים לא מהימני במיגו כמו הלוה לר"ה. והא בעדים המיגו דאי בעי שתקי ולא שייך טעם הנ"ל דשמא יכחישוהו. ולמה לא יהיו נאמנים הא גם הלוה אם הי' המגו טוב הי' נאמן. וצ"ל דכיון שהן אותן העדים עצמם החתומים בשטר ע"כ צריכין להשיב אם זה חתימתן ואם יאמרו לא ג"כ יוכחשו ואף אם יאמרו שאין יודעין ג"כ גנאי אם יעידו עדים שחתימתן הוא. ודוחק. ועוד דלר' דעל כ"י מעידין וצריך להעיד גם על חבירו א"כ על חבירו עכ"פ יכול לשתוק והוי מיגו טוב. ואפשר באמת לר' כן רק דסברי כרבנן כנ"ל:
יט. בגמ' שטר אמנה כו' אי דכ"י יממ"א פשיטא דלא מהימני ואי אין כ"י כו'. וקשה מאי פשיטא לי' דלא מהימני ע"כ משום דאין חוזר ומגיד וממ"נ הא ע"כ סבר עכשיו דלא הוי רשע באמנה ובאמת לאביי דעבז"ל וכותבין שטר ללוה בלי מלוה הי' רשאין לחתום וליתנו ללוה. וכשנתנו אח"כ למלוה והתנה שמאמין לו שלא יתבענו אלא א"כ ילוהו והעדים ראו זאת אין כאן שום עולה דמה להם לעשות אז רק להגיד בב"ד והא מגידים. וא"כ מה חוזר ומגיד יש בזה. הא אינו נכלל בהגדה ראשונה של החתימה רק שהלוה ציוה אותם לחתום ומה שהלוה עושה עם השטר אין שייכות עוד להעדים ולמה יחשב חוזרים ומגידים וכמו שאר עדים. ולא דמי לאנוסים מ' נפשות דשם עכ"פ החתימה בשקר רק דהיו רשאין לחתום שקר וכן פ"ע אבל עכ"פ הוא עתה נגד העדות של החתימה משא"כ כאן ואף דכשהשטר בא לפנינו אין חוששין לאמנה היינו משום דהח' אמת ונחתם בציוי הלוה ממילא ע"כ הלוה נתנו לו ושוב חזקה שאינו מאמין ונגד זה עדים מהימני כמו פרוע שמה שאנו דנין לחייב לא מצד עדותן רק מטעם חזקה אחרת שוב נאמנים כשאר עדים. ובאמת גם למסקנא נראה דנאמנין גם בכ"י יממ"א כה"ג. וכן נראה מהרא"ש ז"ל שכ' כשלא ידעו שהי' אמנה נאמנים כו'. ואיך לא ידעו הא אומרים אמנה כו' וע"כ כנ"ל. ומ"ש הר"ן ז"ל דגם כה"ג שכ' ללוה ששיעבד עצמו כשילוה יהי' השיעבוד למפרע רשאין ליתנו ללוה כו' רק דכיון דאמר אסור לאדם שישהה הוי מ"מ עולה ולא מהימני כו'. ואינו מובן כלל דנהי דנגד המלוה הוי עולה שפיר כיון שהתנה רק כשילוה. אבל מה ענין זה להעדים שבחתימתם לא הי' שום עולה וגם נתינתם ללוה ויותר אין שייכות להם כנ"ל. והי' אפשר דלאביי שהשיעבוד מעכשיו רק בעי מטי לידי' כתנאי דמעכשיו. ובקיום התנאי אין יכולין להתנות תנאי כמו נתחייב ע"מ שילך למקום פלוני ומקיים והולך אינו יכול להתנות שמקיים התנאי והולך רק ע"מ כן דמ"מ נתקיים וכן בהנ"ל כיון שנותנו למלוה ונתקיים התנאי והשיעבוד למפרע משעת החתימה שוב לא מהני התנאי שמתנה שנותנו לו ע"מ שילוה כו'. ולכך ע"כ צריך הלוה לפרש בשעה שמצוה אותם לחתום שיזכו רק ע"ה שילוה ואף שיתן לו לא יועיל וי"ל שוב דהוי עולה בשעת חתימה:
יט. אך באמת ז"א דוקא קיום תנאי שא"צ דעת והקנאה דמ"מ נתקיים א"י להתנות בו. משא"כ מטי לידי' צריך מדעת הלוה דוקא ושפיר יכול להתנות בו תנאי שנותנו לו רק ע"ת כך וכך ואי לא אינו רוצה ליתנו לו והוי כלא נתנו מדעת ולא נשתעבד למפרע כנ"ל. והא דנקיט לקמן סתם אמנה אין נאמנין כו'. היינו משום דאמר אמנה הי' דברינו כו' והיינו שבשעת חתימה הי' אמנה ובה"ג שנתנו ללוה אין זה שדבריהם הי' אמנה רק אח"כ אך כאן דאמר שטר אמנה הוא זה שפיר י"ל כנ"ל וגם בכ"י יממ"א י"ל דנאמנין וצ"ל דסבר הש"ס דכה"ג באמת נאמנים ויקשה אמאי לא מהמני. ולכך ע"כ דמיירי שהי' אמנה בשעת חתימה מיד והיינו לא שמסרו ללוה דזה מותר לאביי כנ"ל. רק שאמר להם חתמו ותנו למלוה דאז רשאין ליתנו למלוה סתם. רק דהא דרשאין וא"צ לחוש שמא לא הלוהו רק מאמינו ויגבה מלקוחות שלא כדין היינו משום דא"צ לחוש לזה דכמו דכשבא המלוה בשטר לפנינו אנו גובין בו ואין חוששין שמא אמנה דאין דרך להאמין כמו כן אין העדים צריכין לחוש ורשאין ליתנו למלוה והיינו בסתם אבל כשיודעין שלא הלוהו ואמר להם הלוה שיחתמו ויתנו למלוה שמאמינו שלא יתבענו אלא א"כ מלוהו כו' שוב אין רשאין ליתנו למלוה והוי עולה דיודעין שיוכל לגבות שלא כדין מלקוחות אף שלא ילוה. רק לס"ד עכשיו לא חשוב לי' עולה כמו מוקדם דדוקא מוקדם שהוי ודאי שלא כדין אף שילוה אח"כ מ"מ מה שכתוב בשטר מזמן ראשון א"א להיות כדין משא"כ כאן הוי רק כתנאי דהא כשילוה יהי' באמת משועבד למפרע ולכך ס"ד דלא חשוב עולה כיון שמאמינו. ולכך פריך שפיר דמ"מ בכ"י יממ"א פשיטא דלא מהימני דהוי חוזר ומגיד דבשעת חתימה מ"מ הי' בטל דגרע מתנאי כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן כיון שביד הלוה שלא ללות ולא יהי' שיעבוד כלל כנ"ל. אך א"כ עדיין תמוה מה דפריך אי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני למ"ש הר"ן ז"ל גבי תנאי דאין חילוק בין כ"י יממ"א או לא דאי חשבינן לעשות החתימה כהעידו שלא הי' תנאי שוב אין נאמניןגם באין כ"י יממ"א דמשוי נפשיי' רשיעי שהעידו שלא הי' תנאי ובאמת הי' תנאי. ואי לא חשיב כהעידו שאינו תנאי נאמנין גם בכ"י יממ"א דלא הוי חוזר ומגיד ע"ש. וממילא גם באמנה כן אי חשבינן כהעידו שאינו אמנה ומה"ט הוי חוזר ומגיד ממילא גם באין כ"י יממ"א משוי רשיעי שהעידו שאינו אמנה ובאמת אמנה הוא ולא עדיף מתנאי ואיך ס"ד שאינו עולה ומה פריך אי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני. ועוד דבל"ז ודאי גרע ממוקדם כשנותנין למלוה ויכול לגבות לגמרי שלא כדין ומה בכך ששיעבוד הלוה כשילוה למפרע הא יכול לגבות גם שלא ילוה. דלא שייך מ"ש הר"ן דא"צ לחוש רק לשמא ילוה בתשרי כו' דשכיח אבל לא שכיח שלא ילוה כלל כו' דזה כ' הר"ן שפיר לפי פירושו דמוסרין ללוה אבל כשמוסרין למלוה מה שייך בזה דלא שכיח הא ביד המלוה לגבות בו שלא כדין מתי שירצה אף שלא ילוה ומשוו נפשייהו רשיעי וממ"נ מאי פריך אי דכ"י יממ"א כו'. ולהפ' במוקדם דדוקא באין כ"י יממ"א מהימני העדים עצמם שהוא מוקדם וכ' שטר ללוה בלי מלוה דמאן דלא ידע להא דר' אסי לאו רשע הוא כמ"ש תוס' ור"ן פ' איזהו נשך ע"ש י"ל כאן אליבא דר' אסי וכ' שטר ללוה בלי מלוה ואח"כ ראו שמסר והאמינו ולכך פריך דבכ"י יממ"א פשיטא לא מהימני דמ"מ הוי חוזר ומגיד כיון דהדין באמת דאין כותבין ללוה בלי שטר הקנאה שוב נכלל בעדות החתימה שמסרו למלוה והוי חוזרין ומגידין ואי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני הא לא שייך אאמע"ר אף דלא ידעי להא דר"א כנ"ל:
יט. אך עדיין אינו מיושב כלל מאי שייך למפרך פשיטא הא בירושלמי ושאר פ' באמת דנאמנין במוקדם כנ"ל אף שכ"י יממ"א ונהי דלא ס"ל כן עכ"פ מהו הפשיטות. וגם מה קושיא אי סבר דגם באין כ"י יממ"א לא מהימני דהוי באמת רשעים וגם איך מסיק באמת דלא מהימני גם באין כ"י יממ"א הא באמת נאמנים להפ' הנ"ל וא"כ גם לר' אסי קשה מאי פריך אי כ"י כו' ג"כ ממ"נ במה שנולד אח"כ גם חוזר ומגיד לא הוי כנ"ל:
יט. ונראה למ"ש הר"ן ז"ל גטין דעדי חתימה כורתים בשעת מסירה כו'. וכן למ"ש הרי"ף יבמות פ' ד"א דעדים החתומים דנעשה כמי שנחקרה בב"ד הוא כשמוסר הלוה השטר למלוה כו' ע"ש. ונראה שאין עדות של העדי חתימה רק שנחתם בציוי הלוה. רק דבאמת מעידין על המעשה דהא מעידין בשטר שזה לוה מזה רק שבמקום שכותבין ללוה כו' יכולין לכתוב עדות זה וליתנו ללוה וכשמסרו למלוה אז נגמר עדותן על ההלואה והוי אז כמי שנחקרה בב"ד על ההלואה. ואף שזה נעשה שלא מדעתם רק הלוה מעצמו מ"מ כך הוא ענין עדות שטר שהכשירה תורה שמה שחותמים ונותנין ללוה שהוא לחובתו ויכול ליתנו למלוה מיתלי תלי' עדותם ולא נגמר עד שבא ליד המלוה. ולכך מה שדנין ע"פ השטר מחמת החזקה דודאי הלוה נתנו למלוה שוב דנין ע"פ עדותן על המעשה דכמי שנחקרה כו' וכמו למאי דקיימא לן דלמחזי כשקרא לא חיישינן ויכולין לכתוב עדותן שלוה ואח"כ כשלוה יכולין ליתנו למלוה דאז נעשה העדות כשנותנין העדי' למלוה כמו כן יכולין ליתנו ללוה ג"כ כמו שהוא תחת ידם ואז כשיתנו למלוה יהי' נעשה העדות אמת אבל שפיר מחמת העדות כנ"ל. וממילא כשאומרים אמנה שגם אח"כ שמסר לו הלוה ג"כ לא נעשה העדות אמת דלא הלוהו רק האמינו כנ"ל שפיר הוי חוזרין ומגידים דהעידו שלוה ובאמת לא לוה כשנגמר העדות שהעידו ואף דהי' אז ביד הלוה הוי כאלו הי' בידם ומסרו למלוה בלי הלואה אבל מ"מ מבטלין עדותן מעיקרו ממה שהעידו בשעה שנמסר למלוה דאז הוי כנחקרה בב"ד שלוה ועתה אומרים שלא לוה ושפיר הוי חוזרין ומגידין ופשיטא לש"ס דלא מהימני בכ"י יממ"א ובאין כ"י יממ"א שפיר מהימני דלא שייך כלל אין אדם מע"ר כיון שכבר מסרוהו ללוה למה הי' להם לעשות יותר. רק למסקנא מ"מ הוי עולה מה שמסרו ללוה כשלא נשתעבד רק למפרע כשילוה כמ"ש הר"ן אבל רשעים לא הוי. אבל לענין חוזר ומגיד שפיר חשוב כנ"ל:
יט. וזה לע"ד טעם הראשונים ז"ל גם בתנאי דבכ"י יממ"א חשבו להו חוזר ומגיד ואין כ"י יממ"א מהימני ודחה הר"ן ז"ל דממ"נ כנ"ל. ולמ"ש לא קשה דגם בתנאי כשמסרו ללוה והתנה תנאי בשעת מסיר' מה ענין זה לעדי' ואין רשעים כלל ומ"מ חוזר ומגיד מקרי דהעידו בשעה שנמסר למלוה שההלואה סתם בלי תנאי כמו שכתוב בשטר שע"ז הוא כל עדותם ושפיר כשאומרים תנאי מקרי חוזר ומגיד ואעפ"כ לא שייך אאמע"ר ושפיר מחלקים בין כ"י יממ"א כנ"ל:
יט. עוד נראה דהנה כשנותן נאמנות למלוה מהימנת עלי כו' יש מחלוקת הפ' אי מהני מיגו כו'. וא"כ ע"כ בשטר אמנה אין הפי' שהאמינו כשאר נאמנות דא"כ מה פשיטא לי' להקשות באין כ"י יממ"א אמאי לא מהימן. וע"כ שיש חילוק דנאמנות פירושו שיהי' נאמן כשיטעון שלוה או שלא פרע לו. וכאן לא האמינו כלל שיהי' נאמן כשיאמר שהלוה לו רק שמאמינו שנותן לו השטר שודאי לא יאמר שקר ולא יתבענו אם לא ילוהו אבל אם יתבענו לא האמינו כלל שיהי' הדין דנאמן כנ"ל. אך למאי דאמרינן בשליש נאמן דהא הימני' משום כיון שנתן לו שטר וכה"ג שהי' בידו ליתנו למלוה ויגבה בו חשיב זה שהאמינו על מה שיאמר שהוא של המלוה וכה"ג ולא אמרינן ג"כ כנ"ל שלא האמינו כלל בשקר רק סמך על אמונתו שלא יאמר שקר ואמרינן דממילא כן דחשיב זה נאמנות כיון שבידו כנ"ל:
יט. וא"כ למה לא נימא גם במלוה עצמו כן כיון שהאמינו ונתן לו השטר שיכול לתבוע בו ממילא הוי נאמנות כשיאמר שהלוהו. וכן בפרוע כשהניח בידו השטר שיכול לתבוע בו הוי הימני'. אך שבטור וש"ע ח"מ ס' נ"ו פ' בשליש הטעם דאין אדם חוטא ולא לו כו' וכשהשליש נוגע לא מהימן ע"ש. וא"כ א"ש דמלוה גופי' ודאי לא שייך הימני'. אך יש חולקין שם. גם אינו מובן החילוק דבש"ס אינו מבואר כלל חזקה הנ"ל רק מטעם הימני'. וצ"ל דסברי דאף דנאמנות מפורש מהני גם בבע"ד ונוגע מ"מ בסתמא אין סברא להאמין לבע"ד גופי' ולכך לא אמרינן הימני' אף שנתן בידו דבר שיכול לתבעו מ"מ כל שלא פירש לא אמרינן דהימני' במה שיאמר ודוקא כשאינו נוגע דיש חזקה א"א חול"ל אז אמרינן הימני'. ודוחק דאדרבה הסברא איפכא דבשליש אין ראי' כלל דהימני' אם יאמר כן רק שסמך עצמו שמסתמא לא ישקר דאאחול"ל. משא"כ בבע"ד גופי' ע"כ הימני' דעל מה סמך. ובפרוע יש לחלק די"ל דשכח משום פשיטי דספרא וכה"ג אבל לא הניח מדעת אבל שליש שהושלש לכך הימני' אבל אמנה הא הוו ג"כ כמו השליש ע"ד כן:
יט. עוד י"ל בפרוע כמ"ש הרי"ף סנהדרין ושבועות דנאמנות לבע"ד הוי כקיבל עליו קרוב א"פ כבי תרי וצריך דוקא בשעת הלואה או בקנין ע"ש. וכן קי"ל דבקרוב או פסול קיבל בחד לא בעי קנין והטעם דהוי כאסמכתא שסבור שלא יאמר כמו שאומר ולכך בקיבל כחד לא הויגזים ומהני. משא"כ פסול כתרי הוי גוזמא ובעי קנין שלא יהי' אסמכתא ע"ש. וא"כ י"ל ג"כ כהנ"ל הך הימני' דשליש אף דהוי קיבל עליו ובלא קנין והוי אסמכתא דשמא לא יאמר כן מ"מ אינו גזים דהוי כשר כתרי דחדא לריעותא לא בעי קנין כנ"ל. ואף אם השליש קרוב או אשה אינו גזים דיש חזקה אאחול"ל ושוב גוף הנאמנות אינו גוזמא כמו קיבל חד כב' או פסול כחד ושפיר מהני משא"כ בבע"ד גופי' דנימא הימני' הא לא הי' קנין וזה גזים הבע"ד כב' ולא מהני דאסמכתא כנ"ל. אך להפ' דכה"ג לא הוי אסמכתא וגם למ"ד אסמכתא קניא לא שייך הנ"ל:
יט. אך י"ל דהא גם בלא אסמכתא צריך איזה קנין דבדיבור לא מחייב. וצריך או קנין או שטר וא"כ בשטר פרוע דקי"ל אינו חוזר ולוה בו דנמחל שעבודו וא"כ כשמניח שטר פרוע ביד המלוה איך נימא דהימני' ונתחייב בו כשיאמר אינו פרוע. הא זה ההימני' אינו בשעת פירעון רק אחר הפרעון כשמניחו בידו ושוב אז אינו שטר דכבר נמחל שעבודו וא"י להתחייב כלל ע"י שטר זה. אך באמנה הוי שטר גמור כשמתחייב מעכשיו ויכול להתחייב כמו כל חייב אני לך מנה בשטר כו'. וגם בפרוע הא גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' דמהני דהוי התנאי בפרעון וכן במלוה י"ל דבשעת פרעון הוי הימני' במה שאינו לוקח השטר קודם דא"צ לשלם עד שיתן מקודם השטר או ישליש ושפיר הימני' בשעת פירעון. וכן החילוק שנחלק בין שליש לבע"ד. הא הרמב"ן ז"ל כ' כשחתם ולא ידע לקרות דג"כ חייב מטעם הימני' דהא ידע שיכול לכתוב מה שירצה ע"ש וכן פ' בש"ע דשייך הימני' גם בבע"ד:
יט. אמנם נראה דלא קשה כלל דהא גם בשליש כשהשטר אינו מקוים נאמן הלוה פרוע מיגו דמזויף להרבה פ'. ואף דהא יהי' בידו לקיימו כיון דלוה מודה שאינו מזויף מ"מ הלוה נאמן. והטעם דכשאין שלישיתו בידו אינו נאמן ולענין זה לא הי' מעולם בידו שיגבה בו בני קיום דהא גם אם הי' מוסרו למלוה ולא הי' מקוים לא הי' גובה בו והוי לגבי זה אין שלישית בידו. וממילא גם במלוה באמת כן מה בכך שהניחו בידו פרוע והימני' מ"מ לא לענין שיוכל לגבות בלי קיום מאחר דהלוה נאמן במיגו ולא עדיף משליש כנ"ל. אך טעם הדין דלכאורה בשלמא אי אמרינן מיגו במקום נאמנות א"ש דנהי דהימני' מ"מ מיגו עדיף והא עדיין יש לו מיגו דאם הי' אומר מזויף לא הי' שייך הימני' כלל וממילא המיגו עדיף ואף דהימני' נאמן הלוה אבל אי לא אמרינן מיגו במקום נאמנות א"כ מה בכך שטוען פרוע או אמנה ויש לו מיגו הא מ"מ עתה שמודה הלוה שאינו מזויף ואפשר הי' לקיימו מודה שהאמין לשליש או למלוה דכשיקיימו לא יהי' נאמן אף פרוע וכיון שבאמת הימני' לא יועיל מיגו כנ"ל:
יט. אמנם לע"ד עיקר הטעם. דהא ענין נאמנות אינו מתנה או חיוב לגמרי דאף שמשקר וגבה כדין שמתחייב א"ע דהא ודאי דאין המלוה רשאי לשקר וגזלן גמור הוא כשנפרע ואומר לא פרע אף דהימני'. רק דכמו דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה למכור וליתן במתנה על איזה אופן שרוצה כמו כן יכול ליתן נאמנות שיהי' נאמן באופן שרוצה בתורת נאמנות וכשמאמינו כמו ב' עדים יש לו דין ב' עדים וכמו שאם עדים משקרים הוא גזל אף דב"ד פוסקין שחייב כמו כן בעצמו שגובה ע"פ דיבורו בנאמנות כנ"ל. וכשמאמינים כעד א' יש לו כל הדינים כע"א לא יותר. ואף דהא לכאורה איך מחייבין הב"ד ע"פ הנאמנות הא פוסקין שלא כדין דשמא אינו חייב וזה לא מחל גוף המעות אם באמת אינו כן. דז"א דמאחר דיש לו כח זה לעשות מה שירצה והתורה ציותה לסמוך על עדים ואינו גזל כשפוסקין לחייב כן הוא עצמו נתחייב חיוב זה שאמרה תורה ע"פ עדים נפסוק כן ע"פ דיבורי של זה ואף שבאמת לא הי' כן מ"מ יהי' כדין ויהי' חייב לזה רק כמו החיוב שע"פ עדים שאעפ"כ נגד המלוה שיודע האמת יהי' גזל ולא לגבי דידן. וגם דבר זה באופן זה יש לו כח לעשות בממונו. וגם בקיבל עליו קרוב לעד כו' ג"כ ע"כ הטעם כנ"ל. וכשמשקר הוא עד שקר וע"כ כנ"ל. דמ"מ אין אנו חוששין שמשקר דלענין זה חייב עצמו כנ"ל. אבל על יותר ממה שהאמין לא. וא"כ להפ' דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות היינו דוקא בנאמנות מפורש. אבל זה הנאמנות בשליש או מלוה שרק שהניח השטר בידו הוי כנתן נאמנות משום דהי' יכול לגבות בו. ובזה לא נתן יותר נאמנות ממה שנאמן עם השטר דהימני' כמו שהדין שיכול לגבות בשטרו ורק כשמקוים ובאינו מקוים דגם עם השטר אינו נאמן שלא נפרע ע"ז לא נתן נאמנות מעולם. וממילא נאמן הלוה במיגו דמזויף דאין כאן כלל מיגו במקום נאמנות דהנאמנות אינו כלל נגד המיגו דלא האמינו רק במה שהשטר בידו והוא כמו שגובין בשטר כנ"ל. וזה י"ל הטעם דמ"ד מודה בשטר אצ"ל כו' משום דכאן תליא זה בזה דאי נימא הדין א"צ לקיימו דלא מהני מיגו שוב במה שהניחו בידו הימני' גם נגד המיגו ובאמת הדין דנאמן אף דאיכא מיגו ללוה כנ"ל. ולא דמי לשאר דוכתי דאיכא מיגו כנ"ל. ולדידן דצריך לקיימו אמרינן להיפוך כיון דהדין דמהני מיגו שוב ליכא הימני' כנ"ל. ומיושב שלא הוזכר כלל הך סברא דהימני' במלוה גופי' רק בשליש כו' משום דאין תועלת כלל דלעולם לא אמרינן הימני' יותר ממה שהדין דנאמן בלא הימני'. ובזה אין צריכין להימני' דבל"ז נאמן כנ"ל. רק שליש אף שלא מסרו אמרינן הימני' כאלו הי' מוסרו מלוה כו' משא"כ במלוה גופי'. ואף דבגט אמרינן דנתרצה באמת לגרושין ולא אמרינן כנ"ל דהימני' רק כמו שמאמינים לעדים ולא שיהי' באמת כן ז"א דבגט אף שיאמין כך לא יועיל כלום כיון שבאמת אינה מגורשת תנשא באיסור א"א ולכך נכלל בהימני' שיהי' באמת לגירושין וכמ"ש הר"ן ז"ל שם משא"כ בממון הכח בידו לחלק בממונו כמ"ש דעל מה שנפסוק יהי' כדין באמת ולא יהי' גזל כלל. ולא יהי' שום דבר שלא כדין רק כמחל ולגבי המלוה שיודע שמשקר יהי' איסור כנ"ל:
יט. ומיושב ממילא כאן קושית הש"ס וגם המסקנא דקרי לי' רק עולה. דהנה נראה כשהלוה נותן באמת נאמנות למלוה כבי תרי להפ' דמהני גם נגד הלקוחות שקונים אח"כ ודאי אין שום איסור לא ללוה לא לעדים במה שנותן לו השטר דכמו דיכול לחייב עצמו מעכשיו בדבר שאינו חייב ומהני נגד הלקוחות כמו כן הנאמנות דחשיב חיוב ככל החיובים ואם יאמר כן מתחייב באמת ע"פ הדין וגובה כדין ממשועבדים מה איסור יש. ואף למ"ש דלענין המלוה באמת כשמשקר הוא גזלן ולא נתחייב. מ"מ חיוב זה שיהי' דין נאמנות הוא ג"כ חיוב גמור כדין. דהא במהימנת עלי פוסקין הב"ד ודאי דגובה מלקוחות שקנו אח"כ ולא אמרינן נחוש אנחנו שבאמת אינו כמו שאומר ומה מהני הנאמנות וכן קיבל פסול כתרי דגבי מלקוחות דאח"כ ולא אמרינן שמא משקר ולא נתחייב אף שהאמינו. וע"כ דחיוב זה לנאמנות הוי חיוב גמור כדין לגמרי דזה הכח יש לו בממונו ג"כ ואינו שום גזל מה שפוסקין לגבות ממשעבדי ג"כ כנ"ל וממילא אין כאן איסור כלל לגבי לוה ועדיםכמו אלו נתחייב בסתם דלגבי החשש שיאמר ויגבה יהי' כדין לגבי העדים והב"ד. ולא דמי כלל למוקדם שאין בידו ליתן למפרע כנ"ל:
יט. אך זה רק על מה שהדין שנאמן אבל על מה שהדין שאינו נאמן הוא באמת שלא כדין כנ"ל. ומיושב שפיר דבאין כ"י יוצא ממ"א ודאי נאמנים אמנה דלא שייך כלל אין אדם מע"ר. דלא עשו איסור דממ"נ אם יקיימו ויגבה הא כדין יגבה לגבי העדים דעל מה שהדין דנאמן הא הימני' ויהי' כדין. ואם לא ימצא קיום והדין מב"ש צריך לקיימו באמת לא יהי' נאמן. וממילא שוב כשאין כ"י יממ"א דאין המלוה נאמן ולא הימני' ממילא העדים נאמנים ולא שייך כלל אאמע"ר. ובכ"י יממ"א שפיר אין נאמנים דחוזרין ומגידין דהא כיון שכ"י יממ"א ויש קיום באמת נאמן וזה נכלל בחתימתן שכשיהי' קיום יהי' נאמן ושוב לענין חזרה זו שאף שיהי' מקוים לא יגבה לענין זה הוי חוזר ומגיד כנ"ל ופריך שפיר:
יט. ולמסקנא משני רק דנגד המלוה הוי עולה דאסור לשהות שטר אמנה בביתו דהא נגדו אין זה חיוב באמת כשישקר ויאמר שהלוהו יהי' גזל ושוב נגדו הוי עולה שיכול לגבות בו שלא כדין ולא דמי כלל לחיוב גמור כנ"ל. וממילא דייק ר' כהנא מזה דגם העדים אין רשאין לחתום כיון דהוי עולה לגבי המלוה שוב אעולה לא חתימי ואף שנגדם אינו שלא כדין ושייך מ"מ אאמע"ר אף דאין כ"י יממ"א. ומיושב דהוצרך לדייק עדים ממלוה דאינו מובן כלל אדרבה יותר פשוט דהוי עולה נגד העדים ממלוה גופי' שבידו שלא לגבות שלא כדין משא"כ בעדים. ולמ"ש מיושב שפיר דאדרבא לגבי העדים לא הי' איסור כלל רק מצד דהוי איסור נגד המלוה ממילא אין העדים רשאין לחתום כנ"ל. ומיירי הכל כפשוטו שאמר הלוה חתמו ותנו למלוה ושמאמין לו ומשעבד מעכשיו כשילוה כפירש"י ז"ל ואעפ"כ לא הי' איסור ליתנו למלוה רק מצד דעולה הוא כנ"ל וא"ש:
יט. עוד נראה כמ"ש לעיל דאף שלא ידעו שאמנה וכה"ג מ"מ כשמבטלין עדות הראשונה מעיקרו שאינו עדות כלל חשוב חוזר ומגיד אף בדבר דלא חשבינן לי' כאלו מפורש בדבריהם בחתימה שאינו כן. דמ"מ מבטלין הגדה ראשונה שלא הי' כלום והתורה אמרה חדא הגדה ודוקא פרוע וכה"ג שגם לפי עדותן עתה הי' עדות הראשון מועיל לגמרי בשעתו משא"כ כשאומרים שבטל אף בגווני דלא משוו רשיעי. ומ"ש הרא"ש ז"ל דנאמנים שלא ידעו כו' דוקא באין כ"י יממ"א דלא חוזר ומגיד כנ"ל:
יט. או דכ"י כו'. קשה אמאי לא מוקי בע"א אומר אמנה כדמשמע לישנא האומר ולא תני אמרו כו'. נראה מוכח דגם ע"א נאמן באין כ"י יממ"א בהנך דמתני'. והא דתני אנוסים היינו לרבותא דסיפא נקטי' דמ"מ א"נ אף ב'. אך למ"ש תוס' דלא מוקי בעדים ולטעמי' דמודה ב"ש אצ"ל משום דסבר אלימי עדים כו'. עדיין יקשה לוקי בע"א ולא שייך אלימי כו'. ויש לדחות. דסבר לא שייך למימר סתם בע"א אינו נאמן דבכל דוכתי אין ע"א נאמן לממון ועיקר הרבותא שאין כ"י יממ"א והול"ל בהדיא אך גם בלוה כנ"ל ואמר סתם:
יט. וכגון שחב לאחרים וכדר"נ כו'. הקשו רשב"א ור"ן למה לי' דר"ל הא כל דאית לי' משועבד למלוה כו' ע"ש והוכיחו דשטר שאין גופו ממון לאו בני גוביינא נינהו ע"ש. והרא"ש פסק דגובין כו'. וי"ל בפשיטות דהא קי"ל שורף שט"ח חייב כו' וכ' תוס' פ' מרובה דע"א ע"ב דכיון שהוא דבר הראוי למכור לכל העולם הוא כשאר שוה כסף ע"ש. וממילא למה לא יגבה השטרות לבע"ח מה בכך שאין גופו ממון מ"מ הוי ש"כ. דהא חזינן דאיצטרך מעוטו בפדיון להקדש וערכין ושבועה כו'. ולשאר דברים אף לקדושין הוי שטרות כסף דקדשה בשט"ח מקודשת. ולמה לא יחשב ממון נגד בע"ח לגבות. אך נהי דהשטר חשוב ממון וש"כ מ"מ אינו רק מטלטלין דאותו הממון שנכלל בשטר דמה"ט חייב כששורפו כו' דהוי ראוי למכור כו' וזה רק מטלטלין. וכשחזר הלוה ומכר השט"ח שוב אין הבע"ח גובה כמו מטלטלין שמכרו וממילא גם באומר אמנה או שמוחל וכן אמנה גופי' הוי מחילה וקנין אודיתא ללוה שוב מחילת השט"ח לא גרע מאם הי' מקנה השט"ח שלא הי' המלוה גובה כן אינו גובה כשהקנה השט"ח ללוה היינו שמחל או שאומר אמנה דקני הלוה שט"ח והחוב באודיתא שמודה שהוא של הלוה וכן מחילה כנ"ל. ולא הי' גובה כלל רק מצד שיעבודא דר"נ דחשיב כלוה שלו ולא קשה כלל. ונראה די"ל דגם הר"ן מודה דהשט"ח בתורת שיוי שלו למכור שפיר גובין בתורת גוביינא והוי כשאר ש"כ. וע"ז לא קשה כלל למה לי' דר"נ כנ"ל. אך שגם במלו' ע"פ קשה כיון דשיעבודא דאורייתא נגבה השיעבוד קרקע בתורת גוביינא למלוה שלו וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דזה שפיר קרקע לא מצד שיוי דבמלוה ע"פ לא שייך כנ"ל. רק השיעבוד קרקע כנ"ל וחשוב קרקע לא מטלטלין כמו לענין שבועה דאימעוט קרקע ושיעבוד קרקע כקרקע כנ"ל. וע"ז תי' הר"ן שפיר דזה שוב אינו ממון רק גורם לממון ולאו בני גוביינא. דמלוה ע"פ אינו ראוי למכור. דאין בו קנין רק מעמ"ש דצריך דעת וממילא גם בשט"ח מצד השיוי הוא מטלטלין ומצד השיעבוד הוי כשאר דבר הגורם לממון דא"ל דעל מטלטלין כאלו חל שיעבוד מה"ת דא"א להבריחן. ז"א דהשטר יכול להבריח. ורק מצד החוב והוי כנ"ל. וי"ל לדינא דהר"ן ז"ל מודה דבשטר מגבין כשיוי השטר ועיין מ"ש לקמן:
יט. אמנם גם זה יש לישב דגם השיעבוד קרקקע שיש לו על לוה שלו מ"מ כשלוה אחר שכבר לוה הוא וקי"ל דאקני קנה ומכר לא משתעבד מה"ת עכ"פ ע"ש בפ'. וא"כ אותו השיעבוד קרקע שנעשה שלו כשהלוה ללוה לא עדיף מקנה קרקע שמכרו שאינו גובה וכן כשמכרו ללוה גופי' וכאן שמחל או שאומר אמנה קנה הלוה הקרקעות שלו המשועבדים במחילתו או בקנין אודיתא ואין בע"ח שלו יכול לגבות כלל כשאר דאקני כו' וע"כ הוצרך משום שיעבודא דר"נ דנעשה מיד לוה של הראשון ולא חשבינן כלל כאלו נשתעבד לו כנ"ל ושפיר גם שלוה אח"כ לא מהני אמנה ומחילה כנ"ל. ומיושב הלשון לנושה בחבירו וחברו בחבירו מנין כו' כשהוא קודם כנ"ל. אך הר"ן ז"ל דייק דמשמע לי' דלעולם צריך דר"נ דאל"ה לוקמי כשהוא קודם:
יט. והנה הקשו עוד מהא דב' שהוציאו שט"ח למה קי"ל זה גובה וזה גובה ומרויח בעל הזבורית שגובה בינונית הא יגבה חוב של עצמו בתורת גוביינא כי' והוכיח דלאו בני גוביינא כו'. וצ"ל דהא לדידי' מי ניחא יגבה בתורת שיעבודא דר"נ דמשועבד לעצמו כדאמר פ"ב דפסחים דף ל"א. וצ"ל דכיון דאית לי' נכסי לא שייך דר"נ כמו משועבדים דלא גבי כשיש ב"ח אף זבורית. והתם אית לי' לב' זיבורית ושוב לא מצי גבי שלו בתורת שיעבודא דר"נ. דחשבינן בינונית שלו למשועבדים כשיעבוד דעלמא כנ"ל משא"כ אם היו גובין בתורת גוביינא שפיר יגבה דהא דינו דבע"ח בבינונית וקשה דמה קשיא לי' הא כיון דקיימינן התם דבשלו הן שמין וביש לי בינונית וזיבורית הוי הבינונית עידיות וגבירק זבורית. וא"כ אף דנימא דבני גוביינא השיעבוד מ"מ כיון דהוי השיעבוד קרקע כקרקע שלו שוב אין זה יכול לגבות בינונית שלו בתורת גבי' של לוה שלו דהא אין לו רק זבורית ונעשה אלו הבינונית שלו המשועבדים ללוה עידיות ולא יוכל לגבות כנ"ל דאף דחשיבי בני גוביינא מ"מ הוי כאלו הי' כבר אצל הלוה כנ"ל ומאי קושייא. וצ"ל דקשיא לי' לא בתורת השיעבוד רק כמ"ש לעיל דליחשוב השטר כמטלטלין ושאר שוה כסף. וממילא הא קי"ל דינא דבע"ח בזוזי וכשיש לו מטלטלין וקרקע צריך ליתן לו מטלטלין דמיקרב לזוזי טפי מקרקע ע"ש ובש"ע. וא"כ אי שטרות בני גוביינא הי' דינם כמטלטלין וכשיש ללוה שט"ח על א' וקרקע צריך ליתן למלוה שט"ח כנ"ל:
יט. וא"כ הקשה שפיר שיגבה שט"ח של עצמו בתורת גוביינא ולא שייך שזה עידיות כו' דהא מחויב ליתן לו השט"ח בתורת מטלטלין כנ"ל ואין חילוק בין שהוא על עידיות או בינונית. אך לכאורה הא מה דנחשב השט"ח כממון אף דשאר גורם לממון קי"ל דלא כר"ש הוא רק משום ששוה למכור לכל העולם כמ"ש תוס' וא"כ כאן אי דנימא שיוכל לגבות חוב של עצמו שוב אינו ראוי למכור כלל לאחר דלא יגבה שמשועבד לזה. וממילא כשאינו ראוי כלל למכור שוב אינו ממון והוי רק גורם לממון דשוה רק לו וממילא אינו יכול לגבות בתורת גוביינא. ואין ראי' מזה שלא יהי' בני גוביינא בשאר דוכתי כשראוי למכור כנ"ל דחשוב ממון. אך ז"א דכאן ג"כ ראוי למכור לאחר השט"ח שעל זה כיון דמצד שיעבודא דר"נ לא שייך כיון שיש לו נכסי זבורית רק מצד גוביינא בתורת מטלטלין ושוב כשימכור השט"ח לא יוכל זה לגבותו כמו משאר מטלטלין כשנמכר דלא גבי מלקוחות מטלטלין. ושפיר יגבה הלוקח השט"ח מזה הבינונית דבתורת שיעבוד אינו משועבד לו דהוא יכול לגבות זבורית. וא"כ כיון דהלוקח יגבה שוב ממילא כשלא מכר הוי כשאר מטלטלין שראוי למכור ושוב יגבה זה בעצמו שט"ח שלו. והוכיח שפיר דכל שטח לאו בני גוביינא כנ"ל:
יט. אך מ"מ אין ראי' דנהי דקי"ל דצריך ליתן מטלטלין דמקרב לזוזי טפי מקרקע. אבל שט"ח הא שטרות גרוע מקרקע דמאן דדריש ריבוי ומעוט ממעט שטרות ולא קרקע כו'. וא"כ אף שנאמר דלא כהר"ן רק דשטרות בני גוביינא אף דאין גופן ממון מ"מ לא עדיפי מקרקע עכ"פ ואין המלוה יכול לגבותם דוקא נגד קרקע בתורת מטלטלין דלא מקרב לזוזי כלל טפי מקרקע. אבל אינו מוכח מזה כשאין לזה קרקע שלא יגבה שט"ח לגוביינא עכ"פ כדבר הגרוע מקרקע דמ"מ ממון הוא:
יט. ונראה דעיקר ראייתם הוא. דהסברא הי' כיון שהגיע זמנו של זה לגבות אף שיש לו שיעבוד וחוב על אחר הא מחוסר גוביינא ולכך הי' ראוי שנשים החוב בתורת שיוי למכור כן יקחנו המלוה דזה השיוי יש לו מיד והא צריך ליתן לו מיד ולא שימתין עד שיגבה החוב כנ"ל. וע"ז אין חילוק בין שטר ובע"פ. וע"ז הוכיח שפיר מהא דזה גובה דג"כ יגבה מיד חוב של עצמו. ועדיין י"ל כנ"ל דאינו יכול לכופו בתורת שיוי כיון שיש לו קרקע זבורית וזה לא עדיף. וכן להיפוך אינו יכול ליתן לו חוב של עצמו ג"כ כיון שיש לו בינונית כנ"ל. ומיושב לדעת הרא"ש וש"ע:
יט. עוד י"ל בפשיטות דלרוב הפ' דמכירת שטרות דרבנן לא קשה כלל שיגבו השטרות בתורת גוביינא. דהא ודאי דגוף הקרקע של לוה רק שהב"ד מגבין אף בע"כ דהפקר ב"ד כו' וכאלו הקנה מדעתו למלוה ובזה נפטר הלוה מחובו כו' אבל בשטרות דמה"ת אין קנין ומכירה נתפס בו שיהי' הלוה מחויב לשלם ללוקח שלא ליה ממון רק עדיין חייב למלוה שלו אף שמכר השט"ח. א"כ ודאי דלא שייך שיגבה ב"ד שט"ח בתורת גוביינא עדיף גביית והפקר ב"ד משאם הי' מקנה לו מדעתו דלא הי' קנין נתפס בו ועדיין זה בע"ח שלו. וע"כ צריך שיעבודא דר"נ דחשיב כמלוה שלו ושפיר חייב לזה מה"ת משא"כ בלא דר"נ לא הי' אפשר להגבות כלל כנ"ל:
יט. וצ"ל דקושית הר"ן ז"ל או להפ' דמכירת שטרות דאורייתא או דכונתו על הש"ס למה הוצרך לומר מנין לנושה בחברו דמוציאין מזה כו' מדר"נ כו'. הא עכשיו שכבר תקנו מכירת שטרות מדרבנן כו' שוב בלא דר"נ יכולין להגבות החוב בתורת גוביינא ולהקנות החוב למלוה זה מצד הפקר ב"ד כנ"ל. וגם בזה י"ל למאי דק"ל דצריך בשטר כ' ומסירה ובהפקר אינו יכול לזכות בשט"ת דמאן מסר לי' דליקני' כמבואר ח"מ ס' ס"ו כדאמר בש"ס פ"ק דב"מ דמסירה דוקא בדעת אחרת מקנה כו' ע"ש וממילא אף שתיקנו חכמים מסירה כו' מ"מ לא היו יכולין להגבות בע"כ של לוה השט"ח דלא היה נקנה למלוה כלל בע"כ מצד הפקר ב"ד שאין כאן מסירה מדעת וקנין חדש לא תיקנו. ועיין ברשב"א גטין פ' השולח לחד תרוצא דיליף אביי הפקר ב"ד לא עדיף משאר הפקר כו'. אך לתירוץ ב' שם יכולין לזכות ג"כ ע"ש. מ"מ י"ל דוקא במה דשייך קנין בלא דעת:
יט. הנה יש פ' דגם שיעבודא דר"ל יכול למחול ולכאורה אין טעם למה. גם קשיא קושית מיגו דמחיל. ולמ"ש י"ל. דהא כיון דאית לי' נכסי לא שייך שיעבודא דר"נ וליש פ' מה"ת. וא"כ אי נימא דחוב בני גוביינא כדעת הרא"ש ז"ל. א"כ לעולם בשיעבודא דר"נ חשיב אית לי' נכסי דהא אפשר לו לגבות מלוה בעצמו אותו החוב שיש לו בתורת שומא וגוביינא כפי שיוי החוב למכור כשאר שוה כסף. וממילא אין לגבות כלל בתורת שיעבוד שיהי' הלוה משועבד לזה מדר"נ דהא כל שיכול לגבות מלוה אינו משועבד. וא"כ אין ראי' מקרא דונתן לאשר אשם לו כו'. דהא מה"ת דמכירת שטרות אינו מועיל א"כ לא הי' אפשר לגבות כלל החוב בתורת גוביינא כמ"ש ושוב שפיר חשוב לית לי' נכסי ואמרה תורה דמשועבד מדר"נ משא"כ עכשיו דתיקנו חכמים מכירת שטרות ושוב יכולין לגבות בשומא לעולם הוי אית לי'. וגובין רק בתורת גוביינא ושוב מצי מחיל כשאר מכירה בשטרות כנ"ל. אך י"ל אי הטעם דאית לי' נכסי הוא רק כמו אין גובין ממשועבדים כשיש ב"ח. א"כ הא באישתדיף בנ"ח גובין. וממילא אי מחיל הוי אשתדיף דהא בתורת גוביינא מהני המחילה ואין לו ושוב יש בתורת שיעבוד ואין המחילה מועיל. אך יש לדחות דאז כשאשתדיף שוב רק מטעם מחילה ואין מה לגבות גם בתורת שיעבוד. וכל זמן שלא נמחל אין כאן שיעבוד כנ"ל. ויש לדחות. וי"ל קושית תוס' דנגד חזקה שביד האדם שלו לא מהני מיגו רק בידו עדיף ממיגו ולהנ"ל עתה שאומר אמנה אין בידו למחול דסבר לית לי' נכסי דבתורת גוביינא מהני אמירתו אמנה. ויש לדחות:
יט. הר"ן הקשה מנחבל דמאי משני כל כו' ודאי מחלה הא משעבד לנחבל מדר"נ. ותירץ דלא אמרינן רק כי מטי זמני' ליתב למלוה כו'. ותמוה לשונו. והש"ך ז"ל רצה לפרש בין אחר הזמן ואין לזה טעם כלל ע"ש:
יט. ולע"ד פי' הפשוט. דהא קושייתו תמוה מאוד. הא כפי דמי החבלה גם בלא מכירה יהי' לנחבל כשתתאלמן ומה צורך למכירה. וע"כ דמרויח שנמכור לו כתובה אלף בעד מאה דמי החבלה ויש לו תשלומי החבלה שלו מיד דשוה הט"ה כך. וא"כ על המותר הא יהי' מהני המחילה דרק בתורת המכירה דמצד שיעבוד דר"נ אין כאן רק כפי דמי החבלה ומה בכך שעל זה לא יועיל המחילה ויגבה זה כשתתאלמן הא גם בלא מכירה יגבה זה ואין תועלת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה ומשני שפיר אטרוחי ב"ד בכדי כו'. ומה קשיא לי' להר"ן ז"ל. ונראה דקושייתו הי' כיון דאמרינן שיעבודא דר"נ. א"כ כמו אם הי' הדין דשטרות בני גוביינא ודאי דהוי שמין לו כשיוי השטר למכור כן היו נותנין למלוה בחובו. ממילא עתה דאמרה תורה שיעבודא דר"נ ג"כ אמרינן כן מאחר שהגיע זמנו של זה לגבות וזמנו של לוה הב' לא הגיע עדיין שמין כל השיעבוד שיש ללוה על לוה הב' כמה שוה וכל השיוי הוא משועבד לזה מדר"נ דהא חייב לו כך. וממילא שם בכתובה ניתוב לנחבל כל שיוי הכתובה כפי שהוא שוה למכור בט"ה יהי' הכל משועבד לנחבל בעד דמי החבלה דאותו השיעבוד שיש לנחבל על מאה זה' לוקח כל השיעבוד של הכתובה שהוא על אלף כיון דכל האלף אין שוים רק ק' עתה והחיוב לשלם לנחבל הוא עכשיו נשתעבד לו כל שיוי השיעבוד של לוה בתורת שיעבודא דר"נ. וממילא כל הכתובה משועבדת לו בעד החבלה ולא תועיל המחילה כלל ויגבה כשתתאלמן הכל כנ"ל. וע"ז תירץ הר"ן שאינו כן בשיעבודא דר"נ רק כי מטי זמני' דלוה ב' פקדי' רחמנא למיתוב למלוה קמא והיינו כמו שמשועבד למלוה שלו משועבד להא'. אבל לא שנאמר קודם הזמן שנשום השיעבוד בשויו להיות של המלוה א' כפי השיוי. דשיעבוד אינו קנין ולא פירעון לראשון רק שמשועבד לו וכשמגיע הזמן יגבה וממילא שפיר המותר מצי הראשון למחול דאינו משועבד לו כלל רק בחובו. וכן שם בכתובה כ' הר"ן דכ"ש הוא כיון שאין חוב ברור גרע משאר שטר שכ' שאין מגבין בתורת גוביינא בשביל שאין גופו ממון מכ"ש כתובה שהוא ספק לגמרי שא"א להגבות בתורת גוביינא כפי שיוי כו'. ורק בתורת מכירה ויהי' מהני המחילה. דהמותר מהחבלה לא קני מהכתובה בתורת שיעבוד כלל רק כשתתאלמן יגבה חובו דמי החבלה מדר"נ וזה גם בלא המכירה יהי' לו וא"ש. ואין לנו ראי' כלל מדברי הר"ן שלא יהי' שייך שיעבודא דר"נ בכתובה כפי דמי החוב רק כנ"ל:
יט. תוס' אי מתנת ש"מ דאורייתא כו'. מוכח דבדאורייתא א"י למחול כו'. ואינו מובן נהי דבדבר דשייך קנין מש"מ דאורייתא בדיבור כקנין. אבל נתינת שט"ח לא עדיף מקנין ברי דלא מהני מה"ת וא"כ מה בכך דמש"מ דאוריית' לענין שלא יכול למחול השט"ח. וע"כ צריך לפרש דכיון דמש"מ דאורייתא הוי מטעם ירושה כדאמר בש"ס הלואתו כו' הואיל ויורש כו'. וממילא אין ראי' כדחיות התוס' דמאי אלימא האי יורש כו'. אך ראייתם רק דיש סברא לחלק בין מה שהקנין מה"ת לא יוכל למחול ובין שהוא דרבנן כנ"ל:
יט. הרא"ש ז"ל כ' היכא דפרע לבע"ח אחר שאמר אמנה בא לגבות מהלוה כ' הראב"ד ז"ל דגבי מיני' כיון דמעיקרא לא הימני' לגבי אחרים דאמרינן לאישתמוטי מיני' הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסינן לי' בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידי' הוי מפקינן מיני' דלוה ויהבינן לי' השתא דפרע לי' מדידי' גבי מיני' דלוה דלא גרע מאחרים עכ"ל. והר"י מחלק בין הודאתו הי' לאחר תביעת המלוה ובין בלא תביעה כו' ע"ש. ולשון הראב"ד ז"ל אינו מובן דאם כונתו רק דהוי אמתלא טובה דלאישתמוטי מבע"ח והוי כמשטה ושלא להשביע ולא חשוב הודאה א"כ הי' מיותר כל סיום דבריו דאי לא פרע כו' דמאי צורך לזה הא לא הוי הודאה ויכול לחזור כנ"ל:
יט. והי' נראה דזה עוד טעם אף אי הוי הודאה גמורה מ"מ אף דקי"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מ"מ מבואר ב"ק ד' נ"ח ע"א בתוס' וכ"פ בש"ע ח"מ ס' קכ"ח דדוקא כשבאמת הי' חייב אז פטור דלא הצילו מן ההפסד כלל דאין זה נקרא הפסד מה שהי' פורע מה שחייב אבל הכא שבעלילה והי' גובין ממנו מה שאינו חייב והלך אחר ופרע חייב לשלם לו דהצילו מהפסד שהי' מוכרח ליתן שלא כדין ע"ש. וא"כ י"ל כאן ממ"נ גובה כשפרע לבע"ח מדילי' דאי אינו אמנה א"כ חייב לו ואי אמנה א"כ באמת לא הי' חייב ואעפ"כ הי' מלוה ראשון גובה ממנו דהוא אינו נאמן אמנה וא"כ במה שפרע הוא הצילו מהפסד שהי' צריך לפרוע שלא כדין ושפיר חייב לשלם לו מטעם פורע חובו דלא גרע מאחרים היינו אם פרעו עבורו מה שהוא צריך ליתן כשאינו חייב כנ"ל. או דסבר הראב"ד ז"ל דכשכבר פסקו הב"ד לגבות גרע מבע"ח דוחק דלא שייך מפייס הוינא כו' וכה"ג חייב פורע חובו ולכך גם בהנ"ל חייב לשלם לו משום פורע חובו כנ"ל:
יט. אמנם קשיא לי דהא קי"ל אנס המלך גורנו בחובו חייב לעשר דמשתרשי לי' שנפטר מחובו במה דלקחו ממון של זה באונס והכי קי"ל ע"ש סוף חולין ד' קל"א ובש"ע. וא"כ נראה כאן באומר שטר אמנה והדין דאינו נאמן וגבי הב"ד מלוה שלו. נראה דכשיש לו מעות אח"כ מחויב לשלם ללוה זה. דהא לפי הודאתו אמנה ואין זה חייב לו כלום ואעפ"כ גבי ממנו ובממונו של זה נפטר הוא מחובו דהא הוא הי' חייב למלוה שלו. והוי ממש כאנס גורנו כו' דמשתרשי לי' וכיון שבאונס לא שייך פורע חובו וממילא יהי' חייב לשלם ללוה זה הב' וא"כ כשפרע משלו איך יהי' הלוה חייב לשלם לו כיון דגם אם הי' גובה המלוה ממנו הי' הוא חייב לשלם כשהי' לו ועתה שפרע איך יגבה ממנו. ואף אי נאמר דסבר משתרשי לי' אינו חייב רק באית לי' נכסי שהיו גובין ממנו משא"כ כאן שלא הי' לו קרקע ופסקו הב"ד לגבות מזה ולא משתרשי לי' כלל. מ"מ כיון שבאמת הי' לו ושילם שוב זה פטור. ועוד דהראב"ד לא כ' ועוד ונראה מלשונו דחד טעמא הוא:
יט. לכן נראה פי' דבריו. דהא גבי הודאה דמצי אמר משטה כו' מ"מ לפטור לא מצי טעין כשהודה על חוב שפרוע וכה"ג מבואר בש"ע סי' פ"א ע"ש. וא"כ כאן אף דאמרינן דאפשר הודה רק לאישתמוטי והוי כאמתלא דמשטה כו'. מ"מ כיון שהוא לפטור מהני הודאתו כנ"ל. אמנם הטעם י"ל כיון דהודאה פרוע וכה"ג חשוב מחילה כמ"ש בש"ך בכמה דוכתי ובש"ע סי' ע"ה גבי ודאי לי שאינך חייב לי דהוי מחילה. ובדבר שהוא מעשה ונגמר מיד לא אמרינן משטה וכה"ג. ולכך לפטור לא מהני אמתלא בהודאה כיון דהוי מחילה מהני בתורת מחילה ולזה לא מהני אמתלא כאלו מחל בפירו' שלא היה מועיל לטעון שמחל שלא להשביע וכה"ג:
יט. והנה גבי שעבודא דר"נ דלא מצי מחיל מ"מ נראה דלגבי דידיה לא מהני המחילה רק דלא מהני לענין להפקיע שיעבוד מלוה שלו אבל לגבי עצמו מהני ולא יוכל לגבות כשמחל. היכא שנסתלק מלוה הראשון שמחל או נפרע וכה"ג:
יט. אמנם אף שאינו יכול לגבות מצד עצמו כיון שמחל מ"מ כיון שמחל המלוה ראשון השט"ח ללוה שנו ודאי דיכול לגבות מלוה הב' אף שמחל דהא לגבי מלוה ראשון לא הועיל מחילתו כלום באמת מטעם שיעבודא דר"נ ועדיין היה חייב לו וממילא קנה הוא חוב זה עליו וזה לא מחל מעולם זכות שהיה למלוה ראשון שזוכה הוא מצד קנינו וכמו אלו קנה אחר שהיה גובה כמו כן הוא בעצמו כנ"ל. וממילא גם פורע חובו אי הדין דחייב אם היה אחר פורע חובו של זה היה חייב וזוכה ג"כ בזכות שהיה למלוה על הלוה. ומה"ט בערב שפרע צריך הלוה לשלם לערב שזוכה בזכות החוב שהיה למלוה עליו כשפרע. וממילא גם בהנ"ל כשמחל כו' והלך ופרע למלוה ראשון ג"כ חייב זה לשלם לו מטעם פורע חובו דהא באמת חייב למלוה ראשון דלא היה מועיל מחילה של זה כלל לפטרו מחובו נגדו וממילא כשפרע זוכה הוא בזכות המלוה וגובה דלענין זה הזכות לא מחל מעולם שהוא זכות חדש וכקנה החוב כנ"ל:
יט. וממילא מיושבים דברי הראב"ד ז"ל. דודאי אי הוי הודאתו מוטלת בתורת נאמנות ככל הודאה לא היה מועיל סברא הנ"ל לחייבו מטעם פורע חובו כו' דהא הודה שלא היה חייב כלל כנ"ל. רק דלענין הודאה לנאמנות מהני אמתלא שלו דרק לאשתמוטי מבע"ח אמר אמנה כנ"ל. רק דכיון דהוא לפטור מהני בתורת מחילה דנהי דמצי הדר ביה מהודאתו ולומר שאינו אמנה מ"מ מחילה הוי לגבי דידיה כנ"ל דנגד עצמו מהני המחילה ולענין זה אינו מועיל האמתלא ולא יוכל לגבות כנ"ל. אמנם ע"ז כתב הראב"ד ז"ל שפיר דכיון דרק מטעם מחילה שוב כיון שבלא הפרעון היה מלוה ראשון גובה ממנו דנגדו לא מהני מחילה בשיעבודא דר"נ והיה חייב באמת לשלם לו ושוב אם אחר היה פורע היה חייב ממילא גם הוא עצמו לא גרע מאחר דכיון שפרע והוא שלו זכות החוב של מלוה ראשון ושפיר חייב כמו אלו קנה החוב וזה הזכות לא מחל מעולם דנגד מלוה ה"א לא הועיל המחילה וזה זכות חדש כנ"ל. ושפיר חייב כיון דלענין הודאה לנאמנות מהני חזרתו דלאישמוטי כו'. וא"כ אנו אומרים שאינו אמנה כלל ושוב רק מצד מחילה וממילא חייב כיון שפרע עבורו מה דהיה חייב באמת כנ"ל. ושפיר כתב ב' הטעמים לטעם א' דלכך חייב כנ"ל. ויש נפקא מינה לראב"ד ז"ל היכא שלא פרע למלוה ראשון רק שמחל מלוה א' החוב שלו דג"כ לכאורה הי' זה יכול לגבות מאחר דהודאתו הי' לאישתמוטי א"כ עדיין חייב לו והיה יכול לתבוע. ולהנ"ל לא מצי תבע דכיון שאין כאן מצד זכותו של המלוה רק מצד עצמו ע"ז הועיל הודאתו בתורת מחילה לגבי עצמו ושוב לא מצי גבי. רק בפרע דוקא מטעם הנ"ל כנ"ל. ולא קשה שיצטרך לשלם לו מטעם משתרשי ליה דהא באמת חייב לו דנאמן שאינו אמנה רק ממנו היה פטור מחמת המחילה כנ"ל אבל למלוה הא' הי' חייב כנ"ל. אך מ"מ עדיין קשה דלמה נחשוב שפרע רק בשבילו הא גם הוא חייב דבשביל דמשועבד הב' מדר"נ לא נפטר הוא מחובו כל זמן שלא גבה וממילא כשפרע פרע גם בשביל עצמו ונפטר ע"י זה ולמה יתחייב הלה לשלם הכל ולא דמי לאחר שפרע רק בשבילו משא"כ כאן ואטו לא יודה הראב"ד ז"ל בלוקח שלא באחריות כשהלך המוכר ופרע לבע"ח שאין הלוקח צריך לשלם למוכר אף דשייך ג"כ כנ"ל דהא היה יכול לגבות ממנו ולא גרע מאחר דהצילו שלא יגבה ומשמע דכה"ג ודאי פטור דהא פרע חוב של עצמו ואף דאם לא פרע היה גובה מלוקח מ"מ כשפרע חובו פרע וכן בהנ"ל וצ"ל דשם בלוקח הוא רק משום נכסוהי ערבין בי' וכשהלוה משלם אין כאן ערבות ולכך כשפרע לא הי' כלל חיוב על הלקוחות משא"כ שיעבודא דר"נ שנעשה הב' כאלו הי' ליה של הראשון ואף שפרע הוא מ"מ הי' חיוב עליו לגבי מלוה הראשון ודינו כאחר כנ"ל. דסבר הראב"ד דכיון שפסקו הב"ד שא"נ אמנה ויגבה מהלוה הב' נסתלק הוא לגמרי ואין עליו עוד חיוב כלל לשלם למלוה שלו אף כשהשיג אח"כ מעות וממילא פרע רק בשבילו לפטרו כנ"ל:
יט. עוד י"ל דהוי כמו מפטור לפטור דקי"ל דיכול לחזור ועיקר הטעם אינו משום מיגו רק דלא הוי הודאת בע"ד כעדים רק היכא שהוא לחובתו בשעת הודאה משא"כ כשאז הי' לפטור אף שנעשה אח"כ מהודאתו חיוב כמו מלא לוה לפרעתי כי'. וממילא גם בהודאת מלוה אמרינן ג"כ כנ"ל. דדוקא כשהי' הודאתו לחובתו. לכן בשעה שהודה אמנה לא היה שום חוב לו בהודאתו דמ"מ היה המלוה שלו גובה מדר"נ דלא היה נאמן ולגבי עצמו גם בלא הודאה לא הי' הוא גובה רק מלוה שלו. וממילא כתב ראב"ד ז"ל שפיר מאחר שלא היה נאמן לו תפסינן לי' כו' מאחר שלא היה לחוב לא היה כלל הודאתו כעדים ויכול לחזור בו. רק דמ"מ הא' כיון שרואין שפרע א"כ איגלאי מלתא שהי' לו לשלם והיכא דהוי ליה נכסי' הי' ההודאה שפיר לחובתו דהיה הוא חייב לשלם לבע"ח ומזה לא הי' גובה מדר"נ והוא שלא הועילה הודאתו משום שלא היינו יודעין שיש לו אבל כיון שפרע איגלאי כנ"ל. ושוב תועיל ההודאה שלא יגבה אח"כ. ע"ז כתב דאינו כן דכיון דלא היה לו קרקע והיה הדין דגובין מזה מדר"נ לא הי' ההודאה אז מ"מ לחוב כלל ומה שפרע אח"כ דנין כאלו אחרים פרעו החוב של המלוה. אבל אינו למפרע כנ"ל. ושוב שפיר יכול לגבות מצד חובו בעצמו דיכול לחזור ולומר לאישתמוטי וג"כ מדוקדק לשונו ז"ל:
יט. גמרא אסור להשהות כו'. ש'מ עדים שאמרו אמנה כו' אעולה לא חתמי כו'. ותמוה האיך דייק עדים מהמלוה הא ודאי יותר פשוט דהוי עולה לגבבי העדים שצריכין לחוש שיגבה שלא כדין מלקוחות אף שלא ילוה מהעולה של המלוה מה שלא יסמוך על עצמו שלא יגבה כשלא ילוה דהא בידו שלא לגזול. ועל עדים הדבר פשוט גם למה ליה הדיוק כלל הא מסברא גם כן. ועיין מ"ש לעיל לישב؛
יט. עוד נראה לענ"ד דהנה הר"ן ז"ל הקשה מאי חילוק בין תנאי כו' לאמנה דשיעבד נפשיה מעכשיו כשילוה דאל"ה מוקדם הוא. וממילא הוי כתנאי שאינו עולה. ותי' הר"ן בין תנאי שתלוי ביד המלוה לקיים בע"כ וכבר התחיל השיעבוד משא"כ אמנה שביד הלוה שלא ללות כו' ע"ש. ותמוה ג"כ דהוי ליה להש"ס לחלק בתנאי גופיה בין תנאי התלוי ביד המלוה או ביד הלוה. ולמה מחלק בין אמנה ותנאי הא גם זה היה תנאי כשתלוי בידו וצ"נ להר"ן ז"ל דזה נקרא בש"ס אמנה כשהתנאי ביד הלוה מאחר שלא התחיל השיעבוד והוא רק מאמינו על הכל. וזה קרוי תנאי כשביד המלוה ולוקח. ודוחק גדול דגם תנאי נקרא אמנה כנ"ל דהא מאמינו שלא יתבע כשלא יקיים ולמה חילק סתם בין אמנה לתנאי. וגם באמת למה לא הוי תנאי עולה לגבי עדים דהא יכול המלוה לגבות שלא כדין אף שלא יתקיים התנאי ומה בכך שיש מקצת שיעבוד כשיתקיים מ"מ אין העדים רשאין לחתום מה שיכולין לגבות מלקוחות שלא כדין כנ"ל. ולכך נראה כמ"ש לעיל דמה שהלוה מאמין למלוה בשעת הלואה אין זה עולה כלל דכמו דיכול להתחייב מה שאינו חייב ואינו עולה נגד הלקוחות שקנו אח"כ דכדין הוא כמו כן יכול ליתן נאמנות ואינו עולה מה שהדין שיהיהנאמן אף אי לא לוה דהא הדין הוא שנאמן וזה האמינו. וממילא כשהלוה אמר לעדים כתבו ותנו שפיר יכולין ליתן לו אף דיודעין שמאמינו. רק דהעולה הוא כמו דאמרינן גבי מזויף מתוכו כשנמסר בעידי מסירה וחתומים פסולים דהוי מזויף מתוכו דפסול דלמא אתי למסמך עלייהו אף דגוף הדין יהי' נפסק כדין שנסמוך על הע"ח שנמסר בעדים והא באמת נמסר בעדים כשרים. אעפ"כ מה שהב"ד יסמכו על העדים החתומים לדון ע"פ שנמסר בעדי' זה יהי' שלא כדין דכיון שפסולין אין לסמוך עליהם קרוי מזויף מתוכו ע"ש גטין פ"ק (דף י"א ע"א) גבי שמות שאין מובהקים ובכמה דוכתי כו'. והנה שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו וקי"ל דפסול אף מב"ח ע"ש. והטעם דהא אותן העדים החתומים אין מעידים כלל על הלואה שני' וההלוא' ראשונה כבר פרע ואף דמאי חילוק מ"מ כשיש בידו זה השטר שפיר דנין שבודאי חייב לו דאי לא מאין השטר בידו. מ"מ זה שקר מה שאנו סומכין על עדות החתומים דהא אינו עדות כלל על הלואה ב' כנ"ל. וא"כ גבי אמנה דכשמלוה לו אח"כ משועבד למפרע מ"מ הא מה שאנו דנין ומחייבין ע"פ שטר אף דכותבין שטר כו' משום דאיך בא ליד הלוה אם לא הלוהו וע"כ שהלוהו ואין אנו חוששין שמא האמינו כו'. וא"כ כיון שבאמת אמנה הוא אין כאן שום עדות על ההלואה שהלוה לו אח"כ דגם אלו לא הלוהו היה עדות זה בידו. וא"כ מה שאנו דנין ע"פ עדות העדים החתומים שהוא חייב זה שלא כדין אף דבאמת הלוהו אח"כ מ"מ אין השטר שום עדות וראיה על אותו ההלואה דאח"כ וכמו לוה בו ופרעו הנ"ל. ושפיר מה שיפסקו הב"ד ע"פ אותו השטר ונדון שחייב מצד עדות השטר זה שלא כדין. ולכך הוי עולה בין ילוהו אח"כ ובין לא ילוהו. ולא דמי כלל לתנאי שכשמתקיים התנאי אינה עולה כלל דמה שנדון שחייב מצד השטר ולא ידעו הב"ד מתנאי זה החיוב שיפסקו הב"ד יהיה כדין משא"כ באמנה ומיושב שפיר דקרי ליה רק עולה ולא שלא כדין. גם מיושב דעיקר העולה על המלוה שלא ישהה שטר כזה בתוך ביתו דהא משהה אותו עכ"פ לגבות בו כשמלוה לו אח"כ וזה יהיה עולה. אבל בחתימת עדים לא היה עולה כלל דהחיוב כדין. אך מ"מ יליף דגם עדים כשיודעין שאמנה אין רשאים לחתום אעולה כנ"ל ודייק שפיר עדים ממלוה כנ"ל וא"ש:
רש״ש
יט. תד"ה מודה (בסופו). דהא כי טעין נמי אמנה כו' והתם לא שייך ה"ט. דבריהם מתפרשים ע"פ מש"כ לקמן בע"ב ד"ה אר"נ ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא כו' וכמש"כ שם המהרש"א. ואף דהתם פרט חדא חדא באנפי נפשה וכש"כ הכא דכייל להו כהדדי כמש"כ לקמן בד"ה אימא. ומיושב גמגום המהרש"א כאן:
יט. תד"ה אי ס"ל. כרשב"ג דא"ל להדיא בפ"ק דב"מ כו'. כצ"ל. וק"ל דהא בב"ב (קע) לחדא אוקימתא אמרינן גם עלה איפוך ויל"פ דר"ל הא דב"מ דמייתי וכמש"כ הר"ן והרא"ש על איפוך דגיטין (יז ב):
יט. תד"ה וכדר"ה. וא"ת תרתי מילי דרב ל"ל. הנה מדר"י ודאי לא הוה שמעינן הא דר"ה דה"א דוקא אמנה לא מהימן אבל באומר פרעתי נאמן כדר"נ. ואי מדר"ה ה"א איפכא דוקא פרעתי לא מהימן מטעמא דשטרא בידיה מאי בעי כמש"כ התוס' לעיל בסד"ה מודה. אבל התוס' לשיטתייהו לעיל בסד"ה אימא דר"ה סתם קאמר ולא מפליג ולכן לא איצטריך הא דר"י:
יט. תד"ה וכגון. דוקא מוכר שט"ח דהוי מדרבנן כו' אבל בנושה כו' א"י למחול. לכאורה מדאיצטרך הכא למימר וכדר"נ מוכח הכי. דאל"כ אף בדלא ר"נ מ"מ חב לאחרים הוא דהיה מיהא מקום לבע"ח שלו לגבות ממנו גופיה כאשר היה גובה מלוה שלו:
ביאור שטיינזלץ
יט. חזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול, כלומר, ששני הצדדים היו מבוגרים, וכיוצא בזה חזקה היא שאין הצדדים מביאים עדים לחתום אלא אם כן היו העדים מבוגרים. ולכן סבור ר' מאיר שאין לסמוך על דבריהם שאומרים שקטנים היו. אלא אם טוענים שהיו אנוסין לחתום, מאי טעמא [מה טעם] סבור ר' מאיר שאין סומכים עליהם?
יט. אמר רב חסדא, קסבר [סבור] ר' מאיר: עדים שאמרו להם "חתמו שקר ואל תהרגו" — יהרגו ואל יחתמו שקר. ולכן, אפילו כשטוענים "אנוסים היינו מחמת נפשות" — הרי הם מרשיעים את עצמם שחתמו שקר, ואין להאמין להם.
יט. אמר ליה [לו] רבא: אי אפשר לומר כך, השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי [עכשיו, הרי אילו היו באים העדים לפנינו, לפני חכמים להתייעץ] איך לנהוג בכגון זה, הלא ודאי אמרינן להו [היינו אומרים להם]: זילו חתומו ולא תתקטלון [לכו חתמו על השטר ואל תיהרגו], שהרי אמר מר [החכם]: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ודוחה הצלת נפשות אלא שלוש עבירות בלבד: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים בלבד. וחתימת שקר איננה חמורה כל כך, ויעבור ואל יהרג. השתא [עכשיו] שחתמו כבר, אמרינן להו [אומרים אנו להם]: אמאי חתמיתו [מדוע חתמתם], הלא כדין עשו, וכשרים הם ומדוע לא נאמין להם?
יט. אלא יש לומר כך: טעמא [הטעם] של ר' מאיר כפי שאמר רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: אם הלווה מודה בשטר שכתבו — אין המלוה צריך עוד לקיימו בבית דין, שכיון שמודה הלווה בעצמו שכתב את השטר — אינו יכול אחר כך לטעון שהשטר הזה מזוייף או פרוע. ואף לענייננו, כיון שאמרו שחתמו על השטר — הרי השטר הוא לגבינו שטר מהימן, ואין כוח בידיהם לפוסלו (תוס').
יט. א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו. אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו — אין צריך לקיימו. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: גנובא גנובי [לגנוב דברים] למה לך שאתה מסתיר את טעמי דבריך, כגנב זה שבא בסתר. אי סבירא לך [אם סבור אתה] כדעת ר' מאיר — אימא [אמור] במפורש הלכה כר' מאיר, ואל תנסח את הדברים באופן שהקשר עם מחלוקת התנאים בנושא זה אינו ניכר.
יט. אמר ליה [לו] רב הונא: ומר, היכי סבירא ליה [ואדוני, איך הוא סבור], מה עושים במקרה שבו מודה הלווה בשטר שכתבו? אמר ליה [לו]: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו [כאשר באים מלווים כאלה לפנינו לדין, אומרים אנו להם]: "זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא [לכו קיימו את שטריכם ורדו, בואו לדין]", שאם יבואו לסמוך רק על הודאת הלווה, יוכל הלווה לטעון שכבר פרע את השטר, מה שלא יוכל לעשות אם יהא השטר מקוים כדין על ידי החותמים.
יט. ב אמר רב יהודה אמר רב, האומר על שטר: "שטר אמנה הוא זה", שטוען שאמנם נכתב השטר כדין, אבל לא היתה כאן הלוואה, אלא שהוא, החתום כלווה, האמין למלוה ומסר לו את השטר, כדי ללוות ממנו בעתיד, או כבטחון, ולא לפורעו — אינו נאמן.
יט. ושואלים: דקאמר מאן [שאומר מי], מיהו זה האומר שהיה זה שטר אמנה? אילימא דקאמר [אם תאמר שאומר] הלוה שהשטר הוא שטר אמנה — פשיטא, כל כמיניה [פשוט, וכי הכל ביכולתו]? וכי יכול הלווה לבוא ולטעון שהשטר אינו שטר אמיתי?! ואלא תאמר דקאמר [שאומר] זאת המלוה — תבוא עליו ברכה, שהוא מודה שהשטר הזה לא נועד לפרעון. אלא תאמר דקאמרי [שאומרים] העדים שהיה זה שטר אמנה. ונברר: אי [אם] מדובר פה במקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר — פשיטא דלא מהימני [פשוט, מובן מאליו שאינם נאמנים], שהרי השטר הוא כשטר מקויים. ואי [ואם] במקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא העדים עצמם מקיימים את חתימת ידם שעל השטר, אבל אומרים שהוא שטר אמנה — אמאי לא מהימני [מדוע אינם נאמנים]? הרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר!
יט. (סימן לשמות המתרצים שאלה זו באש רבא, אביי, רב אשי) אמר רבא: לעולם דקאמר [שאומר] זאת הלוה, וצריכים לפרש זאת על פי דברי רב הונא. שאמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו — אין צריך לקיימו. וכאן אמנם מודה הלווה שכתב את השטר והחתים עדים, אבל טוען שהיה זה שטר אמנה. והחידוש בדברי רב יהודה הוא שמכיון שהודה בשטר, אף שמנסה אחר כך לבטל את תוקפו — אינו נאמן.
יט. אביי אמר: לעולם נפרש שאמר זאת המלוה, וכגון במקרה שחב לאחרים. כלומר, המלוה חייב כסף לאחרים ואין בידו מספיק כדי לפרוע את חובותיו אלא על ידי גביית שטר זה, ונמצא שעל ידי הודאתו, שמבטלת את תוקפו של השטר, נמצאים הנושים שלו מפסידים בכך. וכדברי ר' נתן,
יט. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין לאדם שהיה נושה (תובע) בחבירו מנה שחייב לו, וחבירו בחבירו האחר — מנין שמוציאין מזה מן הלווה האחרון ונותנין לזה, למלוה הראשון, ואין צורך לעבור את שלב הביניים של האיש שבאמצע — תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), ולא נאמר "ונתן לאשר הלווהו", שמכאן למדים שאין חובה לשלם דווקא למלווה הישיר, אלא משלם למי שחייבים לו, גם אם הוא עצמו לא הלווה לו את הכסף במישרין, ועכשיו שהמלוה האמצעי הודה שהשטר איננו שטר, נמצא מפסיד לנושים שלו את כספם.
יט. רב אשי אמר: לעולם מדובר באופן דקאמרי [שאומרים] כן העדים. ומדובר כאן במקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ודקאמרת אמאי לא מהימני [ומה שאמרת מדוע אינם נאמנים] — הרי זה כדברי רב כהנא. שאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר: "ואל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד), משום שיש בכך שקר, ועלול להביא לידי עוול כשיבואו לגבות בשטר זה.
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
חדושי הרא"ה
יט. אלא אנוסין מאי טעמא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. ק"ל והיכי קס"ד הא והא הלכ' רווחת היא שאין לך דבר שעומ' בפני פיקוח נפש אלא גילוי עריו' וע"ז ושפיכות דמים. וי"א דהשתא לאו מדינא אמרי' אלא מידת חסידו' דאע"ג דק"ל באידך דאין רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי. ואמ' ליה השתא אלו אתו קמן מורינן להו דלעברו והיכי סמכי' תו אמידת חסידות. ולפום האי פי' נפקא לן מינה דאית' להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ולא יעבור. וזה תמה דזה מנין לנו וי"א דרב חסדא אליבא דר"מ דקאמ' דקסבר ר"מ דבגזל נמי יהרג ואל יעבור והכי אית' בתוספת' אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא גילוי עריו' ושפיכות דמים וע"ז ר' מאיר אומר אף הגזל. ומאי דקא מותיב רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי. כלומר דהא קים ליה דרבנן פליגי עליה דבי דינא כרבנן קא מורו וליתה. ומחוורתא דמילת' כפשטה דה"ק קסבר ר"מ העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו אל יחתמו שקר כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר. וא"ל רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי א"ל זילו חתומו שטרייכו כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו אלו אתו קמן אמרינן להו הכי השתא לא סמכי' אהא:
יט. ואמרי' אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו פי' הרב בעל העיטור ז"ל דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. וכן הדין בעדים כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו. ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשי' לן א"כ הא דאמר רב יהודה אמ' רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. וק"ל דאמר מאן ומרקינן דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ מ"ע לא אוקמוה בדאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא ותו א"כ מאי האי דקאמר ר"נ אי סביר לך כר"מ אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כ"ע מודו. אלא מחוורתא דמילת' כמו שפי' רש"י ז"ל, אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא כלומר דהאי מתנית' נמי הכי עסקינן כשחייב מודה והיינו דקאמ' ר"מ אין נאמנין לפסלו דסבר לה כרב הונא וכיון שחייב מוד' הרי הוא כמקויי' וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקו' אחר אינן נאמנין. ג"כ עכשיו אינן נאמנין. וחכמי' אומרים נאמנין. דרבנן לית להו דרב הונא אלא דמוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו לפיכך נאמנין. מיהו ע"כ לא קאמ' רב הונא אלא בלוה אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן ואתיא שפיר כפשטא הא דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים. ולי' הלכת' כרב הונא אלא כר"נ דאפי' בלוה צריך לקיימו וכדאמרי' כי אתו לקמן אמרי' להו קיימי שטרייכו ונחותו לדינ' דק"ל כרב נחמן בדיני ורב נחמן פליגא אדרב הונא לגמרי דעיק' מילתייהו דרב הונא בלו' ור"נ אעיקר מילת' דרב הונא פליג ועיקר כדפרי':
יט. אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן. כלומר דאי לרבנן דפליגי עליה דר' נתן כיון שאין אותן אחרים שהו' חייב להן יכולין לכופן אינו חב להן דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו דקא פרעי בדלא ידעו אידך ומחיל להו וקא מפקע מינייהו אבל השת' לר' נתן כיון דאינהו משתעבדי ליה דאוריית' וודאי מקרי חב לאחרי' בהא שהרי אף הן יכולין לכופן בדין לפרען דבר תורה. וק"ל אפי' כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימנ' מתוך שבידו למחול. כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורשמו חל. וה"נ אמרינן התם בבבא מציעא מצא שבר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ופרכינן וליחוש דילמא זבנתה לכתובת' בטוב' הנאה ואמרי' ש"מ אית' לדשמואל דאמ' המוכ' חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואע"פ דמכירת שטרות דאוריית' כדמוכח בבבא מציע' במתני' ואלו דברים שאין להם אונאה דפשטי' לה מדאוריית' וחדא מינייהו שטרות. תו קשי' לי בלאו ה"נ למה לי מדשמואל תיפוק ליה דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב דתו לא גבי מיניה. דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי. וכ"ת בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקע וכתב ליה דאקני ושטר' אקרי נכסי' ושעבוד' דאית ביה כדאית' בבבא בתר'. הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמ' דלא מפרשין כלל אלא מסתברא לי לפרושי דאין אדם נאמן במגו בטענה שהוא אומ' שאינה על שעה זו אלא על שעה ראשונה למפרע. בזו אינו נאמן בשום מיגו כיון שהשטר ברור לפנינו ואתיא דומיא דההיא דאמרי' בבבא בתרא באמר גרשתי את אשתי דאי אמר למפרע לא מהימן להבא. שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו. כגון אות' גירושין שנתברר שהיא אשתו אע"פ שאינה כיוצא בה לגמרי. אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החיוב לגמרי נאמן אפי' על טענה שאינה חלה אלא למפרע ודוק ותשכח. תו מסתבר לי דהיינו טעמ' דהאי דאמ' אביי באומ' שטר אמנה הוא זה דאינו נאמן אף שבידו למחלו לפי שאין אדם נאמן לסתור הודאתו שהודה לחיובו בשום מגו בעולם וכיון דכן מכי אפקיה האי להאי שטרא אודי דשטרא מעלי' הוא וכי הדר ואמר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לסתור הודאתו והאי דינא מוכח מההוא דהעורר על השדה והוא חתום עלי' בעד. וההיא דשבועות דאמרינן באומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי והוחזק כפרן.