מו. כבר ביארנו במשנה שלענין האיסור אין חלוק בין שהודר האחד מצד חבירו בין שנדר הוא עצמו ואסר הנאת חבירו על עצמו ואם כן אף ברישא דמתניתין בשנאסרו שניהם זה על זה לא סוף דבר כשנדרו מעצמם שנתרצו שניהם והסכימו בכך אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו שניהם אנוסים הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו זה את זה אלא אף בנדרו הדין בהם להתיר במה שהתרנו ואין חלוק ביניהם אלא בשהאחד אסור והאחד מותר ולענין כפיית המכר ומתוך שיש חולקים בקצת דברים אלו אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו וכן שיצא לנו ממנו דין אחר לענין פסק אם כופין את המדיר למכור חלקו אם לאו:
מו. והוא שאמרו אבעיא להו בנדרו הוא דפליגי רבנן וכדקאמר במתניתין שנדרו הנאה וכו' אבל בהדירו מודו ליה ואע"ג דאין ברירה מכל מקום הואיל ואנוס הוא מקילין בו או דילמא אף בהדירו פליגי שמאחר שמכל מקום אין ברירה אף במקום אונס מעמידין אותו על הדין תא שמע היה אחד מהם מודר וכו' ופליגי רבנן ופירש תני נדור כלומר שנדר מעצמו אבל במודר לא פליגי והכי נמי מסתברא דתני עלה כופין את הנדור וכו' ומודר ודאי לא כייפינן ליה ושמא תאמר ולתני מודר כדאיתא וכופין את הנודר דקאמר אמדיר קא מהדר שנכופהו למכור חלקו למודר כדי להתירו בשלו יראה שפשוט הוא להם שאין כופין למכור את שלו לחברו מחמת שהוא אוסרו עליו אבל זה שנדר לעצמו כופין מחמת השש פשיעתו אחר שהוא בעצמו גרם איסורו וזהו ששנה הלשון ואמר הנודר או הנדור שאין ענינו נופל אלא בנאסר ולא במדיר כלל:
מו. ונמצא לדעת זה שאין כופין את המדיר לעולם למכור חלקו ומכל מקום בתלמוד המערב פרשוה כן ולכוף את המדיר והוא שאמרו כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל הנאתך עלי לא בדא אלא שנראה שהוא כנגד תלמוד שלנו שפירשו בהדיא כופין את הנדור וכו' כלומר ולא המדיר ומכל מקום אם היה המדיר נדרן ורגיל להדיר הנאתו על אחרים כופין אותו והוא שאמרו בתלמוד המערב תני ר' חייא אם היה נדרן כופין אותו למכור ויראה משם שמשנדר שתי פעמים נקרא נדרן והוא שאמרו שם אמר ליה אתית קדמאה ועבדת לי הכן תנינא ועבדת לי הכן מכאן ואילך או שרי נדרך אי זבין חלקך ואלמא אף לתלמוד המערב בראשונה מיהא אין כופין את המדיר אבל כופין את הנדור אף בפעם ראשונה:
מו. ולפי דרכך אתה למד שכל שהדין נותן לכופו למכור אם רצה להתיר נדרו על ידי חכם או על ידי שלשה הדיוטות אין כופין אותו למכור ולקצת חכמים ראיתי שפקפקו בה מצד שהאחר יכול לומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה ושמא היום או מחר יאסרהו עלי בחצי הלילה בזמן הקור והשלג ולא יראה כן ואף זה שהן חוששין בו סכנה היא ואין מטריחין אותו עד שיוכל לצאת בלא סכנה:
מו. ונמצא למסקנא זו שאף חכמים לא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו מודו ויש מקילין מכאן שאף לר' אליעזר בן יעקב כל שהדירו מותר בכל תשמיש ואף במה שהיה ביד האחד קודם הנדר למחות על חבירו וכן יש מפריזין על מדותיהן לומר שבהדירו אף כשיש בו דין חלוקה מותרין ומכל מקום עיקר הדברים שאף בהדירו פליגי ומה שהיו מחזרים לתרצה תני נדור לא סמכינן אשנויא לדחות ממנה לשון פשוט שבמשנה ולא תפש לשון נדור אלא לענין כפיית המכר אבל לענין האיסור נדור ומודר חד דינא אית לה והראיה שכל שאתה אומר שבהדירו מודו אתה צריך לומר שאף לדעתם יש ברירה ומן הדין אף בנדרו כן אלא שקונסין אותן מצד שנדרו וגרמו איסור לעצמם שאם סוברים אין ברירה מפני מה הם מודים בהדירו ואע"פ שפירשנו לדבריהם בהדירו מודו שאע"פ שאין ברירה במקום אונס הקילו לביאור הסוגיא אנו צריכים לפרש כן אבל לענין פסק דברים דחוקים הם להקל במה שאין בו ברירה מצד האונס ועוד שהרי שנינו הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדבר המשותף להם מצד העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת אלמא אף בהדירו פליגי ואף כשתמצא לומר שבהדירו מודו מכל מקום אין לנו לומר אלא שבהדירו מודים חכמים בה לר' אליעזר לא שיהא ר' אליעזר מיקל בהדירו יותר מבנדרו אלא אף בהדירו דוקא בשאין בו דין חלוקה ולענין דריסת הרגל ושאר הדברים שאין בהן ויתור וזהו עיקר הדברים ואל תחוש לזולתו ולענין כפייה על המכר אם היה נדרן וכן לענין שכל דבר המשותף לשניהם בכלל זה אע"פ שאחרים שותפים בה כתבו בתוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים את חלקו הנייה כופין את הרגיל למכור חלקו ולמדת שבשאינו רגיל לא וגדולי המחברים כתבו בה שכופין את המדיר ולא יראה כן:
מו. גדולי הדור כתבו שכל ששניהם אסורים זה בזה כגון חצר שיש בה דין חלוקה אין כופין אותן למכור זה לזה ואדרבה אין רשאין לקנות זה מזה ואף לחלוק אסור שהחלוקה מקח הוא וכמו שאמרו האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן תקנה אלא בשאלה על הנדר או שימכור אחד מהם לאחר או תצא מרשותו באי זה צד שהרי אמרו לוקח בפחות ומוכר ביתר ויש כאן הנאה לאחד ויש לדון שלא נאמר כן אלא בקניית פירות במעות שזה צריך לפירות וזה צריך למעות אבל מכר זה שאינו אלא כעין חלוקה וזה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו אפי' נהנה ברוחות אין זה כלום ומותרין למכור זה לזה כך נראה לי ברור אלא שמאחר שהם כתבוה לאיסור ראוי לחוש במקום שאפשר לתקנה מצד אחר:
מו. בית הכנסת אין בה דין חלוקה וכמו שאמרו בסוגיא זו הרי בית הכנסת כמי שאין בה דין חלוקה דמי ור"ל שאע"פ שהיא רבת השיעור אין כופין זה את זה לחלוק ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה ומגדולי צרפת העדו על עצמם שקבעוה הוראה למעשה וכן הדין בקריאת ספר תורה ומשנתנו שאמרה ואסורין בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ בית הכנסת תיבה וספרים לדעת חכמים היא שנויה ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם כמו שהתבאר במגילה פרק בני העיר ומכל מקום יראה שאם יש בה מקומות ידועים כל אחד רשאי לאסור את מקומו ולא התירו אלא בדברים השוים לכלם ואע"פ שגדולי צרפת שהזכרנו כתבוה אף בשמקומותיה ידועים לא יראה כן אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה ספר תורה שם שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרה או שהוא נאסר מאליו לכל המודר ממנו אלא אם כן הוא מנהג העיר לקרותה מוקדשת בהנחתה סתם בבית הכנסת ואף בזה מקום ארון אינו מן המדה אלא שוה הוא לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וברחובותיה ובכל ענין כללי שבה וכן שנים שהיו שותפין במקום אחד בבית הכנסת אין זה אוסר חלקו על זה שהרי אינו ראוי ליחלק הא אם שניהם שותפין בשני מקומות יראה שיכולין הם לאסור זה על זה שהרי ראויין הם ליחלק אלא שאף בשותפין במקום אחד אני חוכך להחמיר מצד שנמצא בישיבתו משתמש בכלו ביחד ואין בו היתר מחמת ברירה:
מו. וגדולי המחברים סתמו לנו את הדברים ולא עוד אלא שהם פסקו שכל שאין בה דין חלוקה אין יכולין לאסור זה על זה ועם כל זה פסקי שבית הכנסת נאסרת ויראה טעם לדבריהם מפני שאין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל אלא שמכל מקום סוגית הגמרא אינה מוכחת כן ולדבריהם מיהא תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו שיזכה לו על ידי אחר אע"פ שהוא לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שנבאר למטה וכבר הקדמנו לברר עניני משנה זו וסוגיא שלה בשלישי של בתרא אלא שלא פטרנו את העיקר מפני הטפל:
מו. קצת מפרשים כתבו שאין הבעל יכול לאסור על חבירו נכסי אשתו שאע"פ שפירותיהן שלו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל יכול הוא לאסרם בשליחותה וכן כל אדם יכול לעשות שליח לאסור נכסיו על חבירו בשליחותו ששלוחו של אדם כמותו:
מו. המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר המודר הנייה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפישת יד אסור ואם אין לו בהן תפישת יד מותר מבוארת לר"ם:
מו. אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר יש לו תפיסת יד אסור אין לו תפיסת יד מותר ר"ל שראובן שהדיר שמעון מנכסיו ונמצא שמעון מודר ואסור בנכסי ראובן והיו לו לראובן המדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר ביד אחר והוא הדין לבית ושדה או כרם אם יש לו למדיר בהם תפיסת יד ר"ל שהשאיר לעצמו שום זכות לכל זמן השכירות באותו קרקע אסור ואם לאו מותר אע"פ שהגוף של מדיר שמאחר שלא השאיר לעצמו שום זכות לכל זמן שכירותו הרי הוא לענין זה כשל שוכר ואינו יכול לאסרה והוא הדין שאינו יכול לאסרה על השוכר וכן הלכה שהשכירות קנין הוא ולא השעבוד שהשעבוד הוא יכול לסלקו בזוזי מה שאין כן בשכירות ושאר הקנינים וכן שיכול להשאיל ולהשכיר אלא מהקדש ולדעת קצת יכול להקדיש זכותו כמו שביארנו בחמישי של כתובות וכל שכן אם הקדים לו את השכר:
מו. ויש שואלים והלא אמרו בערכין פרק האומר משקלי המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש והקשו בה והיכי דייר בה במעילה קאי וכיון דמעל נפק איגרא לחולין ופרשוה באומר לכשיבוא שכרו יקדש ולדעת ר' מאיר שאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע"פ שמשמועה זו שלא כהלכה שהרי אין מעילה בקרקעות ר"ל שאם הקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש והוא הדין לאסרה בנדר ותירצו בתוספות שזו של ערכין במקדיש בית זה בפרט וכן בכאן אם השכיר בית ואסרו בפרט נאסר אבל כשאסר הנייתו עליו דרך כלל אין דעתו על מה שהושכר ולפי דרכך למדת לשיטה זו שזו שאמרו בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד שמותר דוקא כשהיה מושכר קודם הנדר אבל אם השכירו לאחר הנדר אסור שאין השכירות דומה למכר שאמרו עליו קונם ביתי עליך ומכרו מותר שהמוכר אין לו בגוף הקרקע כלום ואין שמו עליו אבל זה הואיל וכבר חל עליו איסור בשעת הנדר כל שהשכירו אחר כך אין איסורו מסתלק על ידי השכירות שהרי עדין שמו עליו הא בשהשכירו כבר נמצא שבשעת הנדר לא חל עליו איסור אלא אם כן הדירו ממנו בפרט לדעת התוספות וכל המדיר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהושכר כבר:
מו. ויש מפרשים שאין הקונם חמור כהקדש שכל לגבי קונם אלמוה רבנן לשעבודיה דשוכר ואין יכול לאסור עליו הואיל והיו חולין לכל העולם וכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכן בפרק המדיר אמרו כיון דמשעבד לה היכי מצי מדר לה אבל כשמקדישו לגמרי הקדש תופש בו וכן הורו למעשה מגדולי הרבנים בצרפת לשיטתם כל שאין תפיסת יד בה למשכיר אינו יכול לאסרה אבל יכול הוא להקדישה בכלל ואם יש לו תפיסת יד יכול אף לאסרה וכן כתבו שהשוכר למשכיר מיהא אינו יכול לאסור כלל ואיני יודע אם אמרוה אף בשאין למשכיר בה תפיסת יד אם דוקא בשהשאיר בו לעצמו תפיסת יד ושמא תאמר אחר שיכול להקדישה אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד למה אמרו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש קדשה הואיל ועכשו בידו לפדותה והרי אף קודם פדיון יכול לקדשה אינו כן שבודאי כל שמשכנה כבר באו לידו המעות ואינו יכול להקדיש מה שכנגד חובו אבל מה שהוא יתר מכנגד חובו יכול הוא להקדישו מעכשיו וכמו שביארנו במציעא פרק נשך במרי בר רחל דמשכין ליה גוי ההוא ביתא והדר זבנא וכו' אבל השכירות סתמו לא נפרע בשעת הקדשו ויכול להקדיש והוא שפרשו בתלמוד המערב שאם קדם שוכר ונתן שכרו למשכיר מותר כלומר שאין ההקדש אוסר בכנגד מה שפרע:
מו. ולענין תפיסת היד שהזכרנו שאלו בגמרא היכי דמי תפיסת יד ופרשו בה למחצה לשליש ולרביע כלומר במרחץ ובית הבד שאינו משכירם לגמרי אלא שישתדל השוכר בטרחו ועמלו והוצאותיו ויתן לו מן הבא לידו מחצה או שליש או רביע אבל בבציר מיהא ר"ל פחות מרביע לא הוי תפיסת יד ומותר ואביי אמר דאפילו בבציר מהכי אסור אלא אם כן השכירו לו במס ידוע והוא הקרוי כאן טסקא שזהו שכירות מוחלטת והלכה כאביי שכל שאינו שכירות מוחלט אפילו לא השאיר בו אלא דבר מועט תפיסת יד הוא ויש גורסין אבל בבצים מותר ומפרשין שכל שהשאיר לעצמו חלק מרובה בגוף הקרקע הוא תפיסת יד אבל אם לא השאיר לעצמו אלא מקום מועט ראוי להעמדת בצים לבד והם דפוס כלי חרס כשמתחיל היוצר לעשותם על הדרך שהתבאר במציעא פרק נשך מותר שאין זה כלום ולאביי אפילו בבצים אסור הואיל והשאיר כלום בגוף הקרקע ואין קרוי שכירות אלא במקבל בטסקא ולאיזו שטה שתרצה הלכה כאביי:
מו. זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים