בבלי סוכה — מב.

מב.לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצָא בּוֹ, אֲבָל יָצָא בּוֹ — חַיָּיב. הָא מִדְּאַגְבְּהֵיהּ נְפַק בֵּיהּ! אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁהֲפָכוֹ.● 18
מב.רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא הֲפָכוֹ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה! הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן — לָא.● 13
מב.אָמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין אֲגַפַּיִים, וּכְסָבוּר חַטַּאת הָעוֹף הִיא וַאֲכָלָהּ — פָּטוּר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה — פָּטוּר? הַיְינוּ הָךְ!● 16
מב.מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר — הַיְינוּ דַּעֲבַד מִצְוָה. אֲבָל הָכָא, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלָא עֲבַד מִצְוָה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.● 11
מב.מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד שֶׁאֵינוֹ מְבוּקָּר כְּהִלְכָתוֹ בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, וְצָרִיךְ תָּמִיד אַחֵר!● 10
מב.אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא. דְּהָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חַתַּאי אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁהֱבִיאוֹ מִלִּשְׁכָּה שֶׁאֵינָן מְבוּקָּרִין.● 7
מב.מַתְנִי׳ מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיָּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזִירָתוֹ לְמַיִם בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחְזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין.● 10
מב.קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב.● 5
מב.גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.● 6
מב.קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב, לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית, לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין, יוֹדֵעַ לְדַבֵּר — אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע.● 6
מב.תּוֹרָה מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. קְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.● 3
מב.הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת. לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת. הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.● 13
מב:הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט — אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.● 13
מב:יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן — מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — דִּכְתִיב: ״וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״.● 13
מב:יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר — וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז — וְנוֹטְלוֹ.● 8
מב:הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל● 4
מב:לוּלָב וַעֲרָבָה — שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — שִׁבְעָה. הֶחָלִיל — חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.● 12
מב:לוּלָב שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — שִׁשָּׁה.● 6
מב:עֲרָבָה שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — שִׁשָּׁה.● 3
מב:מִצְוַת לוּלָב, כֵּיצַד (בַּשַּׁבָּת)? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי אִיצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בְּלִשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִין אוֹתָם לוֹמַר: כׇּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ — הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.● 9
מב:לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה — הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.● 3
מב:גְּמָ׳ אַמַּאי? טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא, וְלִידְחֵי שַׁבָּת! אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד,● 6
בבלי סוכה מ״ב.
רבינו חננאל
מב. פיסקא ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא הלולב ברה"ר פטור מפני שהוציא ברשות א"ר אמי ל"ש שפטור אלא שלא יצא בו מקודם שנמצא מוציאו עכשיו לצאת בו ולפיכך פטור אבל יצא בו חייב חטאת ואוקמה אביי כשהפך הלולב בשמאל ואתרוג בימין. ורבא אוקמה בשהוציאו בכלי דכי האי גוונא לא נפק ביה בהגבהתו כי דרך בזיון הוא.
מב. והא דאמר רבא בשמעתא דמקמי הא דאי נקטיה בסודרא נפיק ביה ידי חובתו דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה הני מילי כגון סודר דהוא דרך כבוד אבל לקיחה בכלי דהוא דרך בזיון לא.
מב. אמר רב הונא אומר היה ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים. פי' שנמצאת מלוקה בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור פשיטא מהו דתימא גבי לולב טעה בדבר מצוה ומ"מ עשה מצוה אבל עולת העוף דלא עשה מצוה כי אכילת העולה אינה מצוה ליחייב קמ"ל דפטור. ואותיבנא על רב הונא ר' יוסי אומר השוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת כו'. הנה ר' יוסי טעה בדבר מצוה מחייב ומשני בר מההיא דהא אוקמה כגון שהביאו מלשכת הטלאין שאין מבוקרין לפיכך חייב:
מב. מתני'מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה לולב ומחזרתו למים בשבת כלומר אפי' אשה שאינה בת נטילת לולב והייתי אומר אסורה לטלטלו קמ"ל אפי' אשה מותרת לטלטלו וכ"ש איש. ומחזירתו למים בשבת ולא גזרינן משום השקת זרעים:
ירושלמי תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת רבנן דקיסרי אמרין ערבה מותר להניף לחולה בשבת. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום [טוב] מוסיפין במועד מחליפין. יש מי שאומר מחזירין ומוסיפין ומחליפין הכל במים ויש מי שאומר דמחליפין ומוסיפים בהדס הוא ומסתברא כמ"ד במים דהא מחזירין ומוסיפין ומחליפין קתני היכא דמחזירין בשבת תמן קתני דמוסיפין בי"ט ותמן קתני דמחליפין במועד ואמאי אין מוסיפין מים בשבת משום דנראה כמשקה זרעים בשבת:
פיסקא כל קטן היודע לנענע בלולב חייב היודע להתעטף בציצית חייב היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין.
מב. היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וגו' ופסוק הראשון מק"ש היודע לשמור ידיו אוכלין ע"ג ידיו טהרות היודע לשמור גופו אוכל ע"ג גופו טהרות.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
מב. לא שנו - דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה:
מב. ה"ג הא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו - הכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא"כ הגביהו ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה וקתני פטור אמר אביי כשהפכו כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן:
מב. דרך כבוד - כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל (סוכה ד' לז.):
מב. ודרך בזיון - כגון בקערה:
מב. אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים - נראה בעיני דהאי בין אגפיים אינו אלא לשון עופות עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת המפרכסין אצל המזבח שפעמים שהן נעשין על קרן אחת כדתנן בשחיטת קדשים (זבחים ד' סג.) חטאת העוף היתה נעשית על קרן מערבית דרומית ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטה וג' מלמעלה מלמטה חטאת העוף והגשות ושירי הדם ומלמעלה ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית וכשהיו כהנים רבים עומדים ומולקים עולת העוף במזרח באים למערב ונעשית שם בקרן חטאת העוף אלא שהעולה למעלה מחוט הסקרא והחטאת למטה:
מב. וכסבור - הכהן חטאת העוף היא:
מב. ואכלה - ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג:
מב. פטור - מקרבן מעילה הואיל דעם החטאת נמצאת ואכילתה מצוה דכתיב (שמות כ״ט:ל״ג) ואכלו אותם אשר כפר בהם הוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור:
מב. היינו הך - למה ליה לרב הונא למימר פשיטא דממתני' שמעי' ליה:
מב. מהו דתימא - במתני' הוא דפטור משום דטעה בדבר מצוה וסוף סוף עשה מצוה שנטל הלולב בהוצאה זו אבל הכא לא עשה מצוה באכילתה אם עולת העוף היא:
מב. קא משמע לן - רב הונא דשמיע ליה מרביה דלא שני לרבי יוסי בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה לטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה:
מב. הכי גרסינן רבי יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומין בשבת חייב חטאת משום שחיטה בשבת שאינה של מצוה ואינה דוחה אלמא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב שהרי טרוד זה במצוה שהיה רוצה לשחוט תמיד של שבת וכסבור שהוא מבוקר:
מב. להכשירן לא גרסינן:
מב. מלשכה שאינן מבוקרין - דאין זה טועה בדבר מצוה שבטלאים שבלשכה זו אינו טרוד שאינן עומדין להקרבה להיות חרד עליהם מתי יקרבו ואף חרדת זמן התמיד לא שייכא הכא שקרוב למזיד הוא ולא דק בלשכות להבחין מאיזו יביא:
מב. מתני'מקבלת אשה מיד בנה ובעלה - את לולביהן ולא אמרינן קמטלטלא מידי דלא חזי:
מב. מחזירין למים - שלא יכמוש:
מב. בשבת מחזירין - שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני דטרח לתקוני מנא:
מב. במועד מחליפין - בחולו של מועד מצוה להחליף:
מב. גמ'אימא לא - דלגבה איכא איסור טלטול:
מב. קא משמע לן - כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל:
מב. חייב בלולב - לחנכו מדבריהם:
מב. לשמור תפילין - שלא יכנוס בהן לבית הכסא:
מב. היודע לשמור גופו - מטומאת מגע ומשא ואהל:
מב. אוכלין על גופו טהרות - אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם אבל לא על ידיו אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אלא אם כן יודע לשומרם אבל היודע לשמור את ידיו משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל ידיו:
מב. אוכלין על ידיו טהרות - שנגעו ידיו בהם:
מב. והיודע לישאל - שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן או לאו או איני יודע:
מב. ברשות הרבים ספיקו טהור - אם שאלוהו ואמר איני יודע:
מב. ברשות היחיד ספיקו טמא - הכי גמירי לה הלכתא מסוטה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כח.) ומכאן אתה דן לשרץ כו':
מב. היודע לפרוס כפיו - כשהוא כהן:
מב. חולקין לו תרומה בבית הגרנות - ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (דף צט:) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות חרש שוטה וקטן כו' וכולן משגרין להם לבתיהם בבית הגרנות אין חולקין להם שבזיון תרומה הוא שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעים שהביא שתי שערות שאין קטן פורס כפיו כדאמרינן במגילה (דף כד.) הלכך חולקין לו:
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
מב. אמר אביי כשהפכו. מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא ליה דמצות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימה דבסוף ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כח:) דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה:
מב. עולת העוף שנמצאת בין אגפיים. למאי דאמרי' בשילהי אלו דברים (פסחים ד' עב:) דלא פטר רבי יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר:
מב. מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה אבל הכא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אימא לא קא משמע לן. פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים (שם) דמחייב התם בנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו ואית ספרים דגרסי מהו דתימא הני מילי מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דאי אפשר על ידי אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר:
מב. שאינו מבוקר כהלכתו. ואפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה דבפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) יליף לה מפסח בגזרה שוה:
מב. היודע לישאל ברשות היחיד ספקו טמא. אבל אינו יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור כדדרשינן בסוטה פרק כשם (ד' כח:):
מב. היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. מקמי הכא אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה והכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (ד' צט: ושם) עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות וקא חשיב חרש שוטה וקטן וקתני סיפא משגרין להן בבתיהן ובבית הגרנות אין חולקין לו שבזיון תרומה היא שאין כל רואיו בקיאין בו שיודע לשומרה בטהרה אבל לביתו משגרין לו הבקיאין בו ומי שיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס את כפיו כדתנן במגילה (דף כד.) כך פי' בקונט' ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה ד' כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות:
ריטב"א
מב. גמ׳‎ אמר אביי ל״ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו כבר בביתו קודם שיוציאנו חייב דלאו טועה בדבר מצוה הוא שכבר השלים מצותו ופרכינן כי לא יצא בו מעיקרא הא נפיק ביה השתא כי אגבהיה מקמי דליפוק ביה דהא מדאגבהיה נפיק ביה ופרקי׳‎ בשהפכו י״מ שנטלו ביד שמואל וליתא שאין זה מעכב בדיעבד אלא פירושו שהפכו מלמעלה למטה ואין יוצאין אלא כדרך גדילתו כדאיתא באידך פרקין ורבה אוקמה בשנטלו בכלי דרך בזיון ולא יצא בו דלא הויא לה לקיחה תמה ומדדחקי׳‎ בהני שנויי כוליה האי ולא אוקים בשלא נתכוון לצאת בו כשהוציאו שמעינן דקי״ל דמצות אין צריכו׳‎ כונה לצאת והיינו דפרכי׳‎ נמי להדיא והא מדאגביה נפק ביה וזו ראיה גמורה מיהו אע״ג דכיון דאגבהיה נפק ביה שפיר מצי מברך עליה בתר הכי כיון שיש עליו לנענע עדיין שהוא שיורי מצוה וא״צ להפכו עד שיברך כמו שסבורים רבים והיינו דתקינו ברכ׳‎ בעל כדמוכח בפסחים משום דהגבהה קודמת לברכה לדין תורה ולפטרו מברכ׳‎ א״א משום כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן שלא נאמר אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא אבל כל זמן דלא גמרו מעשהו לגמרי שיש בו שיירי מצוה מברך עליו ולא מבעיא בעודן בידו אלא אפילו הגביהו ע״מ שיטלנו וינענענו קודם שיתכוין לצאת בו ונתנו לחבירו אין בכך כלום וכשמחזירו לו נוטלו בברכה ומה שאמרו עובר לעשייתן ולא אמרו קודם עשייתן אין הכונה אלא כדי שלא יקדים ברכה למעשה אלא בתוך המעשה כדי שיגמור כל הברכה והרמב״ם ז״ל שגג בזה הרבה:
מב. הב״ע שהוציאו בכלי. פי׳‎ ‎ומשום הוצאת כלי לא מחייב דבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ה״נ הכלי טפל ללולב:
מב. א״ר הונא אומר היה ר״מ עולת העוף שנמצאת בין אגפים וקסבר חטאת העוף היא ואכלה פטור. פי׳‎ בין אגפי׳‎ שתי מקומות היו בכבש באחת מניחין עולת העוף שכולה לגבוה ובאחת מניחין חטאת העוף שיש בה זכיה לכהנים וביני ביני מקרי בין אגפים. ואמרינן מאי קמ״ל דטעה בדבר מצוה פטור. פי׳‎ דהכא נמי זמנה בהול שסבור שהיא חטאת ומתיירא שמא תבא לידי נותר היינו הך גירסת הספרים מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פי׳‎ לגבי לולב שיצא בו אחר כך וקיים מצותו אבל הכא גבי חטאת דלא עבד מצוה אימר לא ורש״י ז״ל גורס התם הוא דמצוה דרמיא עליה אבל חטאת העוף לא רמיא עליה בלחוד דאפשר בכהן אחר וגירסת הספרים עיקר. וכ״ת דליתני ההוא דחטאת העוף וכ״ש הא דרמיא עליה א״נ דעבד מצוה הא לא קשיא דההוא מימרא דרב הונא הוא ולהכי הוא דק״ל מאי קא משמע לן דהא ממתני׳‎ נפקא לן דאלו תנא לא תני לה בסמוך אהא דהכא:
מב. גירסת הספרים היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרו'. פי׳‎ שכיון שיודע לשמור ידיו שלא יגע בטהרות עד שיטלם אע״פ שראינוהו שנגע בטהרות הרי הן טהורות ואין חוששין שמא נגעם בטומאה וכן אם יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ולא ידעי׳‎ מאי איכא בין שמירת ידיו לשמירת גופו שהרי הידים מכלל הגוף הם ואם יודע לשמור ידיו ואינו יודע לשמור גופו מטומאה מה תועלת יש בו הרי הוא טמא על מגע ידיו. ויש לומר דשמירת ידיו עדיף שאפילו לא נגע בטומאה אחר נטילה נפסלין בהסח הדעת משא״כ בשאר גופו ולפיכך כשאינו מוחזק אלא בשמירת גופו וידיו מטומאה אם אינו יודע לשמור ידיו גם מהסח הדעת אין אוכלין על ידיו טהרות אלא על גופו אבל כשיודע לשמור ידיו אף מהסח הדעת אוכלין טהרות אף על ידיו יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ורישא ה״ק שאע״פ שהוא טמא בודאי אם יודע לשמור אוכלין מטומאה לומר שנגעה טומאה בהם ואמר לו שלא נגע בהם הוא ולא שום טומאה נאמן אלינו ואוכלין על עדות שמירתו טהרות ואע״ג דקטן לא מהימן כלל באיסורין כדאיתא התם בפ״ק דפסחים וכדאמרינן לקמן והוא שגדול עומד על גביו ולא סמכינן עליה גופיה דאמר לן דשחיט כראוי י״ל דכי לא מהימן במלתא דהוה קאי בחזקת איסור מעיקרא והוא מעיד שיצא מאיסור להיתר כהאי דשחיטה דבהמה בחיי׳‎ בחזקת איסור עומדת שאין לו היתר עד שיודע כראוי מפי עד גדול שראוי להעיד אבל שמירת הטומאה דלאו סהדותא ממש הוא אלא אחזוקי טהרות בחזקת טהר׳‎ דמעיקרא מהימן מכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו״ם וכיוצא בו מדברים דלית בה חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו״ם מכיון שבא לכלל דעת שמיר׳‎ ואפשר שה״ה בחלב שחלבו עכו״ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי מפי ר׳‎ נרו. והא דאמרינן קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב והוא שגדול עומד על גביו והיודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ק״ל כשהוא קטן איך נושא כפיו דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו וליכא למימר דהכא גדול שהביא שתי שערות כדפירש הראב״ד ז״ל דהא קטן תניא ועוד אם גדול הוא אפי׳‎ אינו יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה אלא כך י״ל דהכא קטן היודע לפרוס קאמר ולא שיהא פורס אלא כיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה וההיא דאמרינן ביבמו׳‎ חש״ו אין חולקין להם תרומ׳‎ בבית הגרנות כשאינו יודע לפרוס. ואפשר לומר עוד שפורס את כפיו ולא בפני עצמו אלא שמבסם קולו בקול אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין גבי שיר של לוים שהיו לוים קטנים מסייעים להם ונקראים צעירי הלוים ואמרי לה סועדי הלוים שהיו סועדין וסומכין קולם וכן אמרו שם אין עולין למנין ואין עומדין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין:
מאירי
מב. כבר ידעת בעולה שדינה להיות כליל וחטאת העוף נאכלת נמצאת עולת העוף בין אגפים ר"ל בין חטאות של עופות וקורא אותם אגפים על שם שהעוף בעל כנפים וכסבור חטאת היא ואכלה הרי זה כנהנה מקדשי מזבח בשוגג שמביא קרבן מעילה שהרי אין אומרין טועה בדבר מצוה פטור אף במקום שמקיים מצוה כמו שביארנו במשנה וכל שכן בזו שאינו מקיים מצוה אע"פ שהוא סבור כן ושמא תאמר האיך נתערבה ערלה עם חטאות והרי עולת העוף נעשית בקרן דרומית מזרחית ואינו מספיק להם היו עושין אותן במערבית דרומית:
מב. כבר ידעת שבעל מום אינו קרב לגבי מזבח וכן ידעת שאין פוחתין בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים ואעפ"כ צריך לבקרו בשעת שחיטה וכל ששחט תמיד שאינו מבוקר אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים אחר שלא בקרו בשעת שחיטה פסול וצריך להביא תמיד אחר ואפי' נמצא תם לאחר שחיטה שהרבה מומין יש שאין להם בדיקה אחר מיתה שסימנין עשויין להשתנות ומעתה אם שחטו בשבת חייב חטאת שהרי שלא לצורך קרבן שחט:
מב. כך היא שיטתנו ומפני שאין אנו פוסקים כר' יוסי לא בלולב ולא בעולה שנמצאת בין אגפים אלא בלולב חייב חטאת ובעולה חייב אשם מעילות ובשבת חייב חטאת אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים הואיל ולא בקרו בשעת שחיטה ומ"מ יש פוסקים כר' יוסי ופטור בכולם ואע"פ שבפסחים משמע שלא אמרה ר' יוסי אלא בלולב שזמנו בהול אף עולה שנמצאת בין האגפים זמן החטאות בהול שמתיירא הוא שיבואו לידי נותר ואף בהקרבת התמיד כן ואף הם פוסקים בתמיד שאין צריך תמיד אחר אע"פ שלא בקרו בשעת שחיטה הואיל ומלשכת המבוקרים הוציאו הא כל שהוציאו מלשכת שאין מבוקרים אין זה טועה בדבר מצוה כלל ואף ר' יוסי מודה בה שחייב חטאת:
מב. המשנה השתים עשרה והיא גם מענין החלק הרביעי והוא שאמר מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב אמר הר"ם בתנאי שיוציא אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העקר אצלנו מדאגבהיה נפק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמ' להוציאו ברשות והלכה כר' יוסי והלכה כר' יהודה:
מב. אמר המאירי מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את הלולב ומחזרת למים בשבת ר"ל בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שיו"ט ראשון בשבת שהיה לולב דוחה שבת במדינה ובכל מקום שנתברר בו יום שנתקדש החדש בהגעת שלוחים לשם ולמדנו מכאן שתים להיתר אחת החזרתו למים בשבת להרטיבו ואין דנין אותה בהשקאת זרעים ואע"פ שמעמידו בלחותו והשנית שמותר אף על ידי אשה ואע"פ שאינה בת חיוב ואין אומרין הואיל ואינה בת חיוב אין ראוי לטלטלו שכל שראוי לאנשים מותר לנשים לטלטלו או שמא הואיל ואף נטילתו רשות של מצוה אצלם ור' יהודה חדש בה דברים שבשבת מחזירין הואיל ומשם נטלוהו ביום וביו"ט מוסיפין אבל לא מחליפין מכל וכל ובמועד מחליפין וכן הלכה ובזמן הזה מיהא שאין לולב ניטל בשבת כלל אם הוציאו אדם מן המים אסור להם להחזירו ואין אומרים לדון עכשיו האנשים כנשים באותו זמן שהרי עכשיו אינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים:
מב. קטן היודע לנענע חייב בלולב ר"ל שאביו חייב לחנכו מדברי סופרים ומתורת חנוך:
מב. זה ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
מב. קטן היודע לנענע אביו חייב לחנכו בנטילת לולב וכן היודע להתעטף חייב על דרך זה בציצית ר"ל שאביו חייב לחנכו וכן בכולם אלא שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו:
מב. יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא יכנס בהם לבית הכסא אביו לוקח לו תפילין:
מב. יודע לדבר אביו מלמדו מקראות תורה צוה לנו ופסוק ראשון של שמע:
מב. יודע לשמור ידיו שלא להסיח דעתו מהם אוכלין על ידו טהרות ר"ל אם נגען בידיו שנאמן לומר שלא נפסלו ידיו אע"פ שהידים קלות ליפגם מצד שהן נפסלות בהיסח הדעת וי"מ לשמור ידיו שלא ליטול דבר בלא נטילה ויש גורסין יודע לשמור אוכלין ונאמן על הטהרות לומר ששמרן ולא נטמאו והוא הדין שסומך עליו באיסור והיתר לשלוח על ידו חתיכת בשר או תבשיל ודוקא בידו אבל לא ביד נכרי בשמירתו שזו עדות היא ואין עדות לקטן לא להקל ולא להחמיר ולקצת גדולי הדור ראיתי שמפרשים שאין הראשונות אלא שאם מסרו לו דבר היתר וחזרו עליו ועדין הוא בידו מחזיקין אותו שזהו מה שמסרנו לו אבל אין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שהוא צריך עדות ויש אומרין שאין סומכין בעדותו לאיסורין מאיסור להיתר אבל להעמיד הדבר בחזקתו נאמן הואיל והגיע לדעת שמירה:
מב. יודע לשמור גופו מליכנס באהל המת ושאר טומאות של תורה שגופו מיטמא בהן אע"פ שאינו יודע לשמור ידיו אוכלין על גופו טהרות ר"ל שאם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם ומ"מ אם נגע בידיו חוששין לסתם ידים שנפסלו בהיסח הדעת מדברי סופרים ואין אוכלין על ידו ר"ל אם נגע בידו אא"כ יודע לשמור את ידיו על הדרך שביארנו:
מב. זו היא שיטתנו ולדעת זה היה ראוי להקדים יודע לשמור גופו אלא שאין מוקדם ומאוחר ומ"מ בקצת גמרות מדוייקות מצאתי כן ר"ל שהקדים יודע לשמור גופו ליודע לשמור ידיו:
מב. יודע לישאל ר"ל שאם שואלים אותו אם נגע במקום פלוני אם לאו או אם נגע בשרץ אם לאו הוא משיב על נכון הן או לאו או איני יודע אם הוא ברשות היחיד ושרץ עמו ונסתפק לו אם נגע אם לאו ספיקו טמא וברשות הרבים ספיקו טהור שמן הדין כל ספק טהור דאוקי גברא אחזקיה ומסוטה למדנו לטמא מספק ולא למדנוה אלא בכיוצא בה ר"ל ברשות היחיד וביש בו דעת לישאל הא אם אין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספקו טהור:
מב. יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות הואיל ויודע בעבודה ואע"פ שמכל מקום אינו נושא את כפיו להוציא ידי ברכת כהנים שהרי קטן אינו נושא את כפיו הואיל ויודע בכך אף הוא נושא עם האחרים כדין הלויים שהקטנים אומרים שירה עם אחיהם הגדולים הא אם אינו יודע אין חולקין לו והוא שאמרו ביבמות פרק ראשון חרש שוטה וקטן אין חולקין לו בבית הגרנות ובקצת ספרים נמצא לגדולי המחברים שאין חולקין תרומה לקטן שיש בו דעת לישא את כפיו אלא ששמענו שטעות סופר הוא וראוי להיות ולקטן שאין יודע וכו' אלא שגדולי הרבנים כתבו שיודע לפרוס ופורס כגון שהוא גדול ואין נראה כן דכולה שמעתא בקטנים היא אמורה:
פסקי תוספות
 אויר פחות מג' מצטרף ואין ישינין תחתיו וי"מ כשיש הכשר סוכה בלא האויר ובלא הפסול ישינין בין בזה בין בזה. ד"ה לא יהא: דף יט
חכמת שלמה
מב. גמ'אמר ר"ה אומר היה ר' יוסי כו'. נ"ב לפי דעתי שאומר זה הוא כמו לדברי ר' יוסי ומכללא איתמר וכן יראה מפרש"י דשמעתין ודו"ק:
מב. שם להתעטף חייב בציצית כו'. נ"ב כן בכל נוסחאות וכן באשר"י אבל באלפס מדוייק מצאתי כתוב אביו לוקח לו ציצית וכן במרדכי וכן בטור וכן עיקר:
מב. שם תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כו'. נ"ב ובירושלמי מסיים מלמדו שמע בני מוסר אביך מרדכי:
מב. רש"י בד"ה ה"ג כו' במצוה שהיה רוצה כו' כצ"ל:
מב. בד"ה להכשירן לא גרס. נ"ב פי' וצריך תמיד לא' להכשירן ומש"ה ל"ג דהוה פי' שהוא מכשיר הראשון ואינו כן אלא ראשון פסול לגמרי וק"ל:
מב. בד"ה מקבלת כו' קא מטלטלא מידי דלא חזי כצ"ל:
מב. בד"ה אוכלין על גופו כו' אא"כ יודע לשומרם אבל היודע כו' כצ"ל והד"א והשאר נמחק:
מב. בד"ה חולקין לו כו' לפרוס כפיו ופורס בצבור כו' כצ"ל:
חידושי הלכות
מב. בד"ה מ"ד התם הוא דטעה כו' פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים כו' ואית ספרים דגרסי מ"ד כו' עכ"ל נראה קצת מלשונם דלאית דגרסי אין אנו צריכין לאוקמי מילתא דרב הונא בפלוגתא ואינו כן דהא איכא מאן דמחייב התם בלא עשה מצוה ורב הונא פוטר הכא ונראה לפרש דמשמע להו דחוק דרב הונא אשמעינן הכא מילתא דתליא בפלוגתא אבל לאית דגרסי אף שהוא פוטר אפילו בלא עשה מצוה מ"מ לא נחית לאשמעינן הך מלתא אלא מלתא אחריתא אשמעינן דפוטר אפילו במצוה דלא רמיא עליה ודו"ק:
מב. בד"ה היודע לפרוס כו' איכא לאוקמא ביחידי שאין עמו אחר כו' עכ"ל להאי תירוצא לא דייק להו הא דמשמע קטן אינו נושא כפיו הא גדול נושא ואע"ג שלא נתמלא זקנו אלא דכל שלא נתמלא זקנו קטן מקרי ואינו נושא כפיו בפני עצמו מיהו להאי תירוץ שני שכתבו א"נ נושא כפיו היינו בקביעות כו' ודייק להו מיורד לפני התיבה דמשמע הא גדול יורד כו' מהך מילתא גופה דנושא את כפיו ה"מ לדיוקי הכי ואפשר במה שכתבו וכצ"ל נמי משום לירד כו' ר"ל דמנושא את כפיו דיורד לפני התיבה נמי וכ"ה בר"ן פרק הקורא עומד ע"ש ודו"ק:
פני יהושע
מב. בתוספות ד"ה אמר אביי כשהפכו כו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלע"ד לא דמי כלל דאפילו למ"ד דמצות צריכות כוונה היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ"נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב היה לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות בר"ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ"ל ועפ"י מה שכתבתי שם בפרק ראוהו ב"ד יש ליישב עוד בדרך אחר:
מב. לולב וערבה פרק רביעי
מב. במשנה לולב וערבה כו' ההלל והשמחה שמונה והקשו בתוספת וא"ת זמנין דאינן נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט ראשון דסוכות באחד בשבת כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה באריכות ובסוף דבריו ואיך שיהיה התוס' דהתם סותרים דבריהם דהכא וכן פרש"י דהתם סותר פירושו דלקמן שפירש שיש שמחה ביום שמונה עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב בפשיטות דאף לפמ"ש התוספת שם בפרק אלו דברים דשייך שמחה נמי ביום שמיני אין כוונתן שצריך לזבוח שלמים ביום שמיני משום שמחה דהא ודאי ליתא דמה"ת הא בעינן זביחה בשעת שמחה ובשמחה כתיב בהדיא ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ודרשינן לקמן בין ללולב בין לשלמים ואפילו למאן דלא בעי זביחה בשעת שמחה אפ"ה בפשטא דקרא שבעת ימים כתיב דמשמע שבעה ולא שמונה אלא מ"ש התוספת שם דשייך שמחה ביום שמיני היינו שיזבח שלמים מעי"ט שהוא שביעי לצורך ליל שמיני ויומו דהשתא הוי שפיר נמי זביחה בשעת שמחה נמצא דלפ"ז יפה הקשו התוספות כאן דזמנין דלא משכחת שמונה והיינו כשחל שביעי בשבת דהשתא ליכא אכילת שלמים לא בליל שמיני ולא ביום שמיני כיון שעיקר הבאת שלמים אינו אלא שבעה ימים ובזה נתיישב ג"כ הך ברייתא דלקמן ודפ' אלו דברים דתניא והיית אך שמח לרבות ליל שמיני לשמחה ולכאורה יש לתמוה דאדרבא כל אכין ורקין מיעוטין הם ולמאי דפרישית א"ש דנהי דאיתרבי שמיני לאכילת שלמים אפ"ה שייך נמי מיעוטא דאך לענין שאין לזבוח בשמיני עצמו אלא בשביעי לצורך שמיני ולפ"ז פירש"י ופי' התוספות דהתם בפרק אלו דברים ודהכא הכל עולין בקנה א' כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:
הגהות יעב"ץ
מב. גמרא היודע לשאל. נ"ב להשאל גרסינן:
קרבן נתנאל
 אבל חייב בסוכה. ראיתי בשו"ת שערי אפרים סי' ל"ד קושיא מהא דאמרינן בערכין דף ג' דכהנים בשעת עבודה פטורין מן הסוכה הואיל ואין נזקקין לנשותיהן וא"כ אבל נמי אסור בתשמיש המטה יהא פטור מן הסוכה ומה שתירץ דהא דקאמר קמ"ל דנהי בשעת עבודה פטירי. ר"ל דה"א בשעת עבודה פטירי קמ"ל דאפילו בשעת עבודה חייב ע"ש. זה ליתא לפרש"י ותוס' שם. גם אידך קמ"ל נהי וכו' דקאמר התם הכל חייבין בציצית ואינך מכל הלין משמע דהאמת כך הוא. אלא נראה לתרץ דגבי אבל תשבו כעין תדורו הוי דהא בבית דירה נמי אסור בתשמיש. משא"כ הכהנים בזמן הרגל אם ירצה שלא לעבוד וישאר בביתו מותר בתשמיש. א"נ דהא דקאמר הואיל ואין נזקקין לנשותיהן אין רצונו בתשמיש אלא שאין יכול לדור עם האשה בעזרה כי אשה בעזרה מנין בשעת עבודה. משא"כ אבל אף שאסור בתשמיש מ"מ יכול להיות הוא ואשתו בסוכה:
חידושי רבי עקיבא איגר
מב. גמרא לא שנו (דפטר ר' יוסי ביו"ט ראשון שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה) אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב (דשוב לא טריד בטרדה דמצוה, ומקשה) הא מדאגביה נפקביה. 
תימא הא מ"מ בשעת העקירה היה בכלל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה, ומש"ה אינו חייב כלל דהוי כהנחה בלא עקירה, וכמו בהיה מזיד או אנוס על העקירה דפטור הכי נמי הכא, וה' יאר עיני:
חידושי חתם סופר
מב. מדאגבהי' נפיק בי'. כ' תוס' היינו למ"ד מצות א"צ כוונה והנה הו"מ לשנויי' בשפירש שמכוון שלא לצאת אלא זהו בכלל תי' ש"ס והריטב"א כ' י"מ בשהפכו שנטל לולב בשמאל ותמה שזה אינו מעכב מדאורייתא ולהנ"ל לק"מ עכ"פ מראה לנו שכוונתו שלא לצאת י"ח:
מב. בשהפכו. התי"ט תמה על פי המשנה לרמב"ם והרע"ב דמייתי הנך אוקמתא ואינהו פסקו ר"פ הי' קורא דמצות צ"כ וכ' כפ"ת דס"ל כרבינו יונה לחלק בין קריאה בעלמא צריך כוונה אבל מעשה אין צריך כוונה אלא לפ"ז ק' ארמב"ם בפ' שגגו' דלא מייתי הנך אוקמתות ותי' דסמך עצמו אש"ס פ"ק דפסחים דמשמע דנענועי נמי מן המצוה וש"ס דשמעתין פליג וסמך רמב"ם אש"ס דפסחים ולפע"ד להוסיף בו דברים ואומר אין ספק לר"א דס"ל לולב וכל מכשיריו דוחה שבה א"כ בעוד לולבו בידו ולא פירש יכול לחלל שבת על הנענועים וכל זריזות מצוה שבו כדקיימא לן פראד"מ משום זה אלי ואנוהו מחללי' שבת כל זמן שלא פירש ע"ש קל"ג ע"ב וכיון דלר"א מחללי' שבת א"כ לדידן לכל הפחות הוה טעה בדבר מצוה ופטור מחטאת אלא התם משמע בש"ס לר' יוסי דס"ל נראה בעליל אין מחללי' עליו את השבת כל שלא ניתן שבת לדחות לא אמרי' כנ"ל ע"ש היטב א"כ בשמעתין דקאי לר' יוסי לא הו"מ לשנויי משום נענועים אבל להילכתא יפה פסק רמב"ם ולא צריך לאוקמתות דש"ס וק"ל:
מב. מקבלת אשה מיד בנה וכו'. נקיט אשה לאשמעינן התירא ואיסורא התירא כדאמרי' דאף על גב דלא מיחייבא מ"מ מותרת לטלטל דאע"ג דאמרי' במס' שבת ס"ב ע"א נשים עם בפני עצמן הן ע"ש גם לענין תפילין במ"ע שהז"ג צ"ל היינו לענין תכשיט ומשוי דמאי דהוה תכשיט לזה הוא משוי לזה דנשי' עם בפ"ע הן אבל לענין טלטול מוקצה הכל תלוי בדעת הבעלים אם הם מקצים דעתם מהחפץ הרי הוא מוקצה לכל אדם והכא שהבעל והבן שהם בעלי' של הלולב אינם מקצים דעתם מהלולב אינו מוקצה גם להאשה עיי' ס' זו כ' הר"ן פ' כירה גבי בגדי עשירי' לעשירי' וקרטין בי רבי לא חשיבי דהכל תלוי בדעת בעל החפץ ע"ש וזהו כח דהתירא דקמ"ל מתני' היתר טלטול לולב להאשה:
מב. תו אשמעי' איסורא אפי' אשה לא תוסיף מים בשבת משום תיקון מנא אע"ג דלדידה לא הוה תיקון ולא איכפת לה והוה סד"א דהוה כמאן דעביד בארעי' דחברי' במס' שבת ק"ג ע"א קמ"ל חדא הכא עושה היא ע"ד בעלה ועוד התם לר' שמעון והכא משנתינו ר' יהודה היא דמפרש לת"ק ור' יהודה ס"ל משאצ"ל חייב עלי' ואפילו בארעי' דחברי' אסור: מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא וכו' דברי הג"א בכאן מאוד תמוהים לכאורה הא ע"כ לא אמר ר"ת אלא למאי דקיי"ל כר' יוסי נשים סומכת רשות אבל משנתינו ר' יהודה היא דס"ל אסורות לסמוך לא אמר ר"ת שתברך על מ"ע שהז"ג ויש ליישב דברי הג"א עפ"י שיטת תוס' עירובין צ"ו ע"א ד"ה מיכל וכו' ונראה לפרש וכו' ע"ש היטב א"כ י"ל לולב דליכא אלא טלטול בעלמא מודה ר"ן דרשות גבי נשים ולר"ת מברכת עליהן ושפיר הקשה אר"ת:
מב. ובירושלמי אמתני' דלעיל הניחו ללולב לארץ אסור לטלטלו זאת אומרת שהוא אסור בהני' ע"ש ואמנם ש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא אנשי ירושלים הי' מתכבדי' בו כל היום משום חבוב מצוה וא"כ י"ל אשה נהי דמברכת על מ"ע שהז"ג מ"מ הוה סד"א דאחר שכבר נטלה לצאת בו שוב הוה מוקצה שארית היום קמ"ל מקבלת אשה וכו' משום שלבעלה אינו מוקצה לא הוה מוקצה גם לדידה ומיושב דברי ר"ת:
מב. ועיי' תוס' ע"ז נ"ט ע"א דהיו רגילי' לזלף מים על האתרוג שלא יכמוש ע"ש וצ"ל דלא הוה מצי לאוקמי מתני' מקבלת אשה וכו' באתרוג דאינו מוקצה כיון דמותר להריח בו י"ל דאין מחזיר אתרוג לתוך המים אלא מזלפי' עליו מים אבל לא כובשי' אותו במים וע"כ משנתינו בלולב מיירי וראי' תוס' התם אינה משמעתין דשמעתין בלולב איירי אלא מלעיל ל"ה ע"ב מפני שמכשירו ודלא כפירש"י שם וכ"כ בכפ"ת כאן ולפ"ז אין הכרח מש"ס שצריך לחבר האתרוג אל הלולב: קטן היודע לנענע. צ"ע אי מן התורה מדאגבי' נפיק בי' בלי שום נענוע למה לא יחנך הקטן היודע ליקח לולב בידו אפי' בלי נענוע ומשמע בודאי מדשיעורא דלולב שיצא מהאגד כדי לנענע בו ואי לא"ה לא יי"ח א"כ ש"מ הל"מ היא שצריך לנענע עכ"פ נענוע כל שהוא דהרי שיעורים הל"מ וא"כ מה הי' צריך לשנויי לעיל בשהפכו או שהוציאו בכלי תיפוק לי' אע"ג דאגבי' עדיין לא נענע בו וכעת צ"ע ועמ"ש תוס' לעיל ל"ז ע"ב סוף ד"ה בהודו לה' כי טוב וי"ל ראוי לבילה בעי' שיהי' האדם ראוי לנענע והלולב ראוי לנענוע ואז יי"ח בהגבהה בלי נענוע:
מב. קונטרס בסוגי' דצלצול עירובין דף ק"ג שרמז עליו המחבר דף מ"ב ע"ב:
מב. כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי. עיי' פראד"מ קל"ד סוף ע"ב דגמי יבש מסי הא לח לא מסי ועיי' ר"פ אלו קשרים דגמי לח דחזי למאכל בהמה אינו מוקצה ומותר לעשות בו צרכיו הא גמי יבש מוקצה הוא וצ"ל משנתינו דמיירי בגמי דמסי דהיינו יבש צריך לומר דמיירי במוכן לכך מע"ש כהא דמכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וצ"ל הא דירושלמי דרבי נקף באצבעו ונתן עליו ספוג יבש וכרך עליו גמי מבחוץ ומוכיח בירושלמי מיני' דספוג אינו מרפא אלא משמר ומוכיח עוד מיני' דגמי מוכן הוא צ"ל דמיירי בגמי לח וקמ"ל דהואיל וראוי למאכל בהמה מוכן הוא כדאמרי' כי האי גוני ר"פ כל הקשרים דאי בגמי יבש ובשהכינו לכך מאתמול חדא דלישנא דירושלמי לא משמע הכי ע"ש בפנים ועוד פשיטא אי הכינו לכך דמוכן הוא אע"כ בלח דלא מסי ולפ"ז אין להוכיח מירושלמי כפירש"י דגמי דמסי אסור מדלא יהיב עליו גמי דז"א דגמי לח הי' דלא מסי ולענין שימור שלא יתחכך בבגדיו עדיף ספוג מגמי אך הוכחת התוס' מהירושלמי כפירש"י הוא משני פנים א' עכ"פ מוכח דלא גזרי' אטו הוצאת דם לפי מה שפירש"י בעירובין דע"י ההידוק מוציא דם וא"כ איך כרך עליו גמי מבחוץ דלענין הוצאה דם ע"י הידוק אין חילוק בין מבחוץ לבפנים ואיך כרך עליו מבחוץ אע"כ ליכא משום גזירת הוצאת דם וא"כ נמי דאסור במדינה משום רפואה הוא אך רש"י בזבחי' לא פי' דהוצאת דם ע"י הידוק הוא אלא גמי מוציא דם ממילא והרגיש בסתירה זו מג"א סס"י שכ"ח ע"ש. וא"כ לפ"ז אין להוכיח מירושלמי מידי דהתם ליכא למיחש משום הוצאת דם ממילא דהא ספוג מפסיק, אבל בגמי דעלמא דמוציא דם מעצמו אפשר דגזרי' אמנם לכאורה נראה דהא דמספקא להתוס' היינו אי איכא למיגזר כלל משום שחיקת סממנים גבי גמי וכיוצא בו שאין בו שום סם ולא אוכלו ולא שותהו אלא מניחו עליו כמות שהוא ואינו דומה לרטי' שיש בו טריאקה וכדומה אבל כגון גמי וכיוצא בו אפשר לא שייך גזירת שחיקת סממני' וע"כ טעמא משום גזירת הוצאת דם ונפקא מיני' קולא וחומרא דאי משום רפואה אפי' בנוקף אצבעו ואינו מוציא דם נמי אסור ואי משום הוצאת דם אפי' צלצול אסור בזה נסתפקו תוס' ובאו להוכיח כפירש"י דמשום רפואה הוא ולא משום גזירת הוצאת דם דאי ס"ד משום גזירה נמצא אין מבואר בשום מקום דיש בזה משום רפואה א"כ מנ"ל להירושלמי להוכיח מעובדא דרבי דספוג אינו מרפא דלמא מרפא אלא לא גזרו משום רפואה בכיוצא בזה אע"כ פשיטא להירושלמי דמשנתינו לאו משום הוצאת דם היא אלא משום רפואה ואפ"ה הניח ספוג ש"מ ספוג אינו מרפא:
מב. ואי תיקשי מנ"ל להירושלמי גופי' הא דמשנתינו משום רפואה דתידוק מיני' ספוג אינו מרפא דלמא לא גזרו משום רפואה בכי האי גוני וטעמא דמתני' משום גזירת הוצאת י"ל א"כ צלצול נמי אסור במדינה וס"ל לירושלמי כר' יוחנן דאפי' צלצול דחשיב לית בי' משום יתור בגדי' וא"כ מותר במקדש וקשה אדשמעי' גמי ליתני צלצול אע"כ כתי' הש"ס הא קמ"ל דגמי מסי וכמו שהוכיחו תוס' מזה וזה תלי' בגירסת ש"ס דבעירובי' גרסי' אורח ארעא קמ"ל דגמי מסי אך בזבחי' הי' הגרסא לפני הג"א הא קמ"ל דגמי מסי ומהרש"א לא עמד בזה אבל בס' טהרת הקדש נתעורר בזה ויבואר לקמן אי"ה:
מב. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. פי' רש"י דלא התירו שבות שלא לצורך עבודה א"כ מלאכה דאורייתא לא התירו עיי' בזבחים שם לא פירש"י אלא הך טעם דמלאכה דאורייתא וזה תלי' אי חובל ואינו צריך לדמו חייב עיי' שבת ק"ו ע"א ונתעורר בזה מג"א רס"י רע"ח ויבואר לקמן בדברינו אי"ה:
מב. ותיפוק לי' דה"ל חציצה. עיי' ת"ח שכ' בלא זה ה"א דמתני' מיירי קודם עבודה מניח גמי שירפא כאבו שלא יתבטל מעבודה מחמת כאב ובשעת עבודה כבר נתרפא ויסירנו ולא הוה חציצה אבל השתא דאמרת דהוה יתור בגדים ש"מ בשעת עבודה מיירי שפיר פריך ה"ל חציצה ולפ"ז למסקנא מיירי מתני' בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה שלא בשעת עבודה ואפי' שלא במקום עבודה כדי שיתרפא מהר טרם שיעבוד ובשעת עבודה שלא במקום עבודה כדי שלא תתראה מכתו בשעת עבודה וקשה א"כ מאי פריך לתני צלצול הא צלצול לא שרי אלא בשעת עבודה שלא תראה מכתו אבל גמי מותר אפילו שלא בשעת עבודה שתתרפא ואם נאמר היינו דמשני ש"ס הא קמ"ל דגמי מסי אם שהוא דוחק בלשון הש"ס עוד קשה אהתוס' ואהירושלמי שמוכיחים מזה דטעם איסור מתני' משום רפואה ולהנ"ל לא מוכח מידי אע"כ אין זה במציאות שתתרפא המכה מהר כל כך ע"י הגמי משעת ניקוף עד שעת העבודה ודלא כת"ח וי"ל בדוחק דודאי לשון הש"ס אינו סובל פי' הנ"ל אלא כפשוטו כמו שהוכיחו ממנו תוס' גמי ואסור משום רפואה והא דלא משני כנ"ל משום דעדיפא מיני' משני בקיצור והמקשן שהקשה ליתני צלצול לא אסיק אדעתי' כלל הך דמסי משום דהקשה אבל למסקנא דמסי יש לנו ב' תירוצים על קו' הש"ס א' כל איסורו הוא משום דמסי ולא משום גזירת הוצאת דם ועוד טעם ב' תני גמי אפי' שלא בשעת עבודה ושלא במקום עבודה וא"ש דברי תוס' אבל לפמ"ש לעיל דהירושלמי הוכיח דין זה דרפואה אסור מכח ק' ליתני צלצול אהא קשי' מנ"ל להוכיח דלמא כתי' הב':
מב. ולקמן בדברינו אי"ה יבוארו תירוצים על ק' הבל"ז וכעת ניישב ג"כ לשון ותיפוק לי' דמשמע שמקשה למה לי הך טעמא דשלא במקום בגדי' תיפוק לי' בלאה"נ מותר וכן דקדק בס' יד דוד ועוד צל"ע ומשני שלא במקום עבודה היינו גב היד וזה דוחק גדול דהא תנן כורך א"כ כורכו סביב סביב ומגיע גם לפנימיות היד ומ"ט לא תי' בקיצור שאינו צריך לנגוע באותו מקום בהכלי או בהדם וכ"כ פי' המשנה לרמב"ם בהדי' וברמב"ם ועוד דקארי לי' מאי קארי לי' פשיטא דמיירי באופן דליכא חציצה ע"כ נלע"ד לחדש סברא הא דאיכא למ"ד אפי' שלא במקום עבודה הוה יתור בגדי' מ"מ היינו אם עכ"פ הלובש איננו מקפיד אדרבא לובשו בכוונתו ולרצונו אבל הלובש במקום שחוצץ בעבודה אפי' אם בעבודה זו שהוא עובד עתה אינו חוצץ כגון שהכריכה הוא בתוך כף היד והוא זורק באצבעו מ"מ אם יגיע ליקח כלי שרת בידו יחוץ אותו המלבוש וצריך להסירו א"כ אף ע"ג שאינו מסירו עתה מ"מ בגד לא מיקרי לכולי עלמא וא"כ אמתני' לא הוה קשי' לי' הא איכא חציצה י"ל בעבודה זו שהוא עובד עתה איננו חוצץ אך על ר' יוחנן פריך מה צורך לומר משום דלא הוה יתור אלא במקום בגד תיפוק לי' אפי' הוה יתור שלא במקום בגד מ"מ תיפוק לי' דלא הוה יתור משום דאלו הי' עבודה מגיע לשם הי' חוצץ והוצרך לשנויי אה"נ אלא נפקא מיני' הא דר' יוחנן דאפי' ע"ג היד ובשמאל נמי מותר משום דלא הוה מקום בגדי' אבל משנתינו לעולם מיירי בכורך סביבות היד ושאין עבודה נוגע שם וכרמב"ם וק"ל:
מב. הנה מג"א סי' תרנ"א כ' דלאגודת ס"ל דבר מועט אינו חוצץ וכתבתי לעיל דכ' שעה"מ דהיינו כדעת הראב"ד דמפרש שמעתין משום חציצה ממש ודבר מועט אינו חוצץ ודבריו תמוהים דעכ"פ צלצול דחשוב חוצץ וכי רצועה דתפילין לא חשוב כצלצול וצ"ל ס"ל הלכה כר' יוחנן אפילו צלצול חשוב אינו חוצץ ודלא כרבא אר"ח שהוא בתרא וצ"ע ויבואר לקמן אי"ה:
מב. כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי. לישנא כורך עליו משמע כריכה דכ' שעה"מ דהיינו כדעת הראב"ד דמפרש שמעתין משום חציצה לפירש"י על גב האצבע משמע שאין הגמי סובב האצבע ולע"ד אין פירושו מוכרח די"ל דאע"ג שסובב כל האצבע מ"מ אין הכרח שהי' כלי שרת או איברי קודש והדם שהוא מזה נוגע בכל היד אלא שלא במקום החציצה ההיא ובזה יכונו דברי האגודה דמייתי הרב"י ופסקו רמ"א בש"ע סי' תרנ"א דמדינא אין הכרח להסיר התפילין והטבעת מהאצבע בשעת נטילת לולב והקשו עליו מש"ס דשמעתין דפריך אגמי וצלצול משום חציצה אע"ג שאין כל היד מכוסה וכן מש"ס סוכה ל"ז גבי הנהו דמגדלי הושענא לשתיירו בית יד דלא להוי האגוד חציצה אע"ג דאין האגוד חוצץ כל היד ולפי הנ"ל ניחא דהיינו באמת דמשני בשמעתין שלא במקום עבודה שאוחז הכלי שלא במקום הגמי והה"נ בלולב יאחזנו שלא במקום תפילין וטבעת שהרי מקום יש ביד לתפוס הלולב מבלי שיגע למקום תפילין וטבעת ולא דמי לאגודו של לולב דהוה ס"ד דחוצץ אע"ג שאין כל היד מכוסה דמה בכך דעכ"פ במקום אחיזתו שם הוא חציצה עמו. ועוד נ"ל ליישב האגודה הנ"ל דאולי אפשר לומר דדיני חציצה דקדשים המה שווים לחציצה דמקוה דקיי"ל מן התורה אינו חוצץ כ"א רובו ומקפיד אבל רובו ואינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד אינו אלא מדרבנן ומיעוטו ואינו מקפיד אפי' אי' דרבנן ליכא וגמי ונימא דשמעתי' הכל במקפיד עליו ומדרבנן ואפשר דמיחל עבודה מדרבנן ויש כח ביד חכמים ועיי' זבחים י"ט גבי כינה חיה וא"כ בשמעתין בעבודה שהוא דאורייתא גזרו רבנן במיעוטו ומקפיד וה"ה בסוכה ל"ז בלולב דאיירי ביו"ט ראשון דאורייתא שפיר א"ל למגדלי הושענא שיירו בית יד דלא להוי מיעוטו ומקפיד וליפסל מדרבנן משא"כ האגודה מיירי מחה"מ דלולב דרבנן דהא מתפילין מיירי דליכא אלא בחה"מ וא"כ בדרבנן לא גזרו במיעוטו ומקפיד ואע"ג דבנט"י דרבנן נמי גזרו במיעוטו ומקפיד אין מנט"י ראי' דהרבה חומרו' החמירו אפי' בספיקו כמ"ש הרב"י משום הא דאנא מלי חופנאי מיא וכו' והא דכ' האגודה דגם בטבעת אין לחוש וכ' סתמא אפי' בי"ט היינו כמ"ש יש"ש מובא במג"א סס"י קס"א דטבעו' לאנשים הוה מיעוטו ואינו מקפיד ודוקא לנשים דהוה קפידא בשעת לישה ע"ש:
מב. כורך עליו גמי במקדש. פירש"י אע"ג שגמי מרפא את המכה השתא מיהא צורך עבודה הוא עכ"ל מבואר דבשעת עבודה דוקא מותר ולא שלא בשעת עבודה אע"ג דבמס' ביצה בסוגי' החזרת רטי' י"א ע"ב מבואר דשבות שהתירו במקדש התירוהו אפי' שלא בשעת עבודה מ"מ לא כל השבותי' שווים דה"נ רטי' גופי' לא התירו אלא בשעת עבודה וה"נ גמי דכוותי' וכמבואר בשמעתין דאתאן עלה משום ייתור בגדים ש"מ בשעת עבודה מיירי ובזה מיושב הבל"ז בק' הש"ס תיפוק לי' משום חציצה שוב הראני קרוב לזה בס' תורת חיים יע"ש:
מב. במקדש אבל לא במדינה. פירש"י דלאו אורח ארעא הוא שתראה מכתו עם העבודה מכאן הוה קשי' לי וכעת מצאתי בס' שער המלך על שיטת תוס' דסוכה ל"ז ע"א דדבר כרוך על היד אינו פוסל משום חציצה ויששכר איש כפר ברקאי דנענש משום דעביד לי' דרך בזיון א"כ מאי פריך הכא ות"ל משום חציצה וק' הא הכא לצורך עבודה עביד כפירש"י שלא תראה מכתו עם העבודה וליכא חציצה ונ"ל לומר דהרי מצי למיעבד בצלצול נאה והוא כורך בגמי לטובת והנאת עצמו משום דגמי מסי לי' והו"ל דרך בזיון ופוסל משוה חציצה:
מב. ומיושב הבל"ז דאמתני' לא הוי מצי להקשות דה"ל חציצה די"ל דכיון שעושה לכבוד עבודה ליכא חציצה והא דלא עביד ע"י צלצול משום דהו"ל ייתור בגדי' אבל השתא דאמר ר' יוחנן שלא פוסל משום חציצה ויששכר איש כפר ברקאי דנענש משום דעביד לי' צלצול ואיהו דעביד ע"י גמי משום דמסי לי' לכבוד עצמו עביד ובזיון עבודה שפיר פריך דה"ל חציצה וא"כ הק' רק אגמי דמתני' מכח ר"י אבל אצלצול דר' יוחנן לק"מ:
מב. וזה נ"ל דעת הראב"ד ס"פ יו"ד מכלי מקדש דס"ל דגמי ופחות מגע"ג לא שייך בהו חציצה כלל ומפרש דברי רבא כפשוטן דבשלומא מקום בגדי' ליכא חציצה כלל מגע"ג והקשה הריטב"א א"כ מאי פריך הש"ס בפשיטות ות"ל דהוי חציצה הרי קמן דרבא ס"ל דלא הוה חציצה בפחות מגע"ג ולפי הנ"ל ניחא דודאי למסקנא ס"ל לרבא צלצול קטן הוה ייתור בגדים א"כ דין הוא דגמי אינו חוצץ משום דעביד לי' לכבוד קדשים שלא תראה מכתו אבל השתא דקיימי' לר' יוחנן דצלצול ליכא ייתור בגדי' וה"מ למיעבד עבודה בצלצול ועביד לי' בגמי פשיטא לי' להש"ס דה"ל חציצה ואע"ג דיש קצת לפקפק א"כ מאי מספקא לש"ס אי פליג רבא אדר' יהודא בר חייא תיפוק לי' אי פליג וס"ל דצלצול קטן ליכא ייתור בגדים א"כ פחות מגע"ג אמאי אינו חוצץ הא אפשר למיעבד בצלצול דחשיב י"ל לפי אותה הה"א הוה מפורש כפירש"י אינו חוצץ שלא במקום עבודה ומשום ייתור בגדי' אתא עלה אבל למסקנא לא נדחק בכך ונימא כהראב"ד וכנ"ל:
מב. ובדברים אלו אמרתי ליישב שינוי לשונות רש"י בעירובי' ובזבחים דבעירבי' פירש"י ואם להוציא דם שמהדקו בחוזק משמע שאם מוציא דם מאליו לית לן בה ובזבחים פירש"י ואם להוציא דם שמכוון לכך משמע שמוציאו מאליו והרגיש בסתירה זו מג"א ססי' שכ"ח ע"ש:
מב. עוד בעירובי' פי' הקו' ותיפוק לי' משום חציצה אגמי ואצלצול ובזבחים פירש"י דלא קשה אלא אר' יוחנן משמע אמתני' לק"מ דפחות מגע"ג לא הוה חציצה ובאמת מיד אח"ז פירש"י שם להדי' דאפי' כ"ש חוצץ והרגיש בזה שער המלך בפ' יו"ד מכלי מקדש:
מב. גם הגהות אשר"י כ' מסוגי' דזבחים מבואר דגמי אסור משום רפואה והקשה מהרש"א הא גם בעירובי' מבואר כן וכ' בטהרת הקודש דבעירובי' הגירסא מילתא אגב אורחא קמ"ל דגמי מסי משמע לאו דוקא קאמר אלא מילתא אגב אורחא ומשום לשון חכמי' מרפא ולעולם עיקור האיסור במדינה שמא יעשה להוציא דם, אבל בזבחים הגי' הא קמ"ל דגמי מסי משמע דינא קמ"ל משום דמסי הוא דאסור ולא משום גזירה להוציא דם משו"ה מייתי הגהו' אשר"י מש"ס דזבחים ע"ש וא"כ צריכים ליישב במאי פליגי הני תרי סוגי' אהדדי:
מב. והנה קו' הש"ס אדשמעי' גמי לשמעינן צלצול תמוה כמ"ש תוס' דהא איצטריך לאשמעינן איסור גמי במדינה ומה שתי' תוס' דהו"ל למתני' צלצול מותר במדינה אין לו הבנה והנלע"ד בזה דהכי קאמרי תוס' דהכי הל"ל כורך עליו גמי במקדש והצלצול אפי' במדינה ויהיה נשמע איסור גמי במדינה והיתר צלצול במקדש כן נ"ל תי' תוס' שם. והנה אמנם דינא של היתר צלצול משום ייתור בגדים אינו ענין לכאן דהמס' מיירי מהל' שבת מ"מ פריך כיון דבהוספות דיבור א' יכול להשמיענו אגב אורחא דין היתר צלצול משום ייתור בגדי' הוי לי' להשמיענו כי כן דרך התנא כמ"ש תוי"ט ריש ברכות גבי בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"ש. וזה נ"ל כוונת ק' הת"ס בעירובי' וכיון דכל קו' הש"ס לא היה אלא דלנקוט צלצול משום מילתא אגב אורחא בעלמא יפה תי' אדרבא אגב אורחא קמ"ל גמי מסי משום לשון חכמים מרפא עדיף לי' האי אגב אורחי' מלהשמיע דין היתר ייתור בגדי' שאינו ענין להך מסכתא כלל. וקמ"ל השתא דלא הזכיר צלצול ש"מ שמי שיש לו מכה יכרוך עלי' גמי שהוא מרפא זהו נ"ל כוונת הש"ס בעירובי':
מב. אך בזבחים הוה ס"ל לסתמא דש"ס כשיטת הראב"ד שכתבתי לעיל דגמי אינו חוצץ כשא"א לו בצלצול אבל כשאפשר לו בצלצול אז הגמי חוצץ וא"כ ק' לתני צלצול מותר אפי' במדינה מעיקור הדין ולא משום מלתא אגב אורחא בעלמא אלא מעיקור הדין והוא דהשתא דתנן גמי לחוד ה"א סתמא אפי' במקום עבודה וחציצה לא הוה משום דא"א לו בענין אחר משום דצלצול הוה ייתור בגדי' לכן להזהר מזה הי' לו לתנא להזכיר גמי במקדש וצלצול אפי' במדינה ומכ"ש במקדש דנדע מזה דליכא בצלצול משום ייתור בגדי' וממילא נבין דשלא במקום עבודה הוא דהותר גמי אבל במקום עבודה ה"ל חציצה דהא אפשר בצלצול וכיון דק' הש"ס חזקה לא הו"מ לשנויי מלתא אגב אורחא קמ"ל דגמי מסי דמשום לשון חכמי' מרפא לית לי' להשים מכשול וטעות ע"כ הוצרך לשנויי הא קמ"ל דינא רבתי דגמי מסי דה"א גמי לא מסי טפי מצלצול וטעם דאיסור גמי משום גזירה להוציא דם ולהוציא דם אין הפירוש שיהדקנו להוציא דם דזה שייך גם בצלצול אלא גמי מוציא דם מאיליו בלי הידוק וגזרי' אטו שיתכוון להוציא דם אבל איסור רפואה דגמי לא הוה ידעי' לכן שביק צלצול כלל להורות דגמי מסי ומשום רפואה נאסר ונפקא מני' טובא כגון מכה שאינה מוציאה דם וכי האי גווני:
מב. והשתא לפ"ז הוכרח רש"י לפרש בזבחים אם להוציא דם שמכוון לכך ולא שמהדקו בידים אלא שהגמי מוציא דם ממילא משא"כ בעירובי' לא הוכרח להמציא איסור בהוצאות דם ממילא בלא מעשה בידים וכמסקנת מג"א להתיר וגם א"ש דפירש"י בזבחים הקו' לר' יוחנן ואין כוונתו דקשי' לדינא דר"י דצלצול הוה חציצה אבל גמי ליכא חציצה דז"א דהרי מיד אח"ז כ' דאפי' דבר מועט הוה חציצה אלא כוונתו דעיקור הקו' אמתני' דגמי הא הוי חציצה זה ק' רק לר"י דמתיר ע"י צלצול וכיון דהיה יכול לעשות ע"י צלצול ולא עביד אלא ע"י גמי ה"ל גמי חציצה וא"כ הקו' אמתני' ורק לר"י וכל זה בזבחים דאזלא הסוגיא להראב"ד משא"כ בעירובי' פירו' דהקו' בין למתני' גמי ובין אצלצול דר' יוחנן:
מב. ומיושב נמי עוד סתירה דרש"י דבעירובי' פי' להוציא דם אסור משום דשבות זה לא הוצרך לעבודה א"כ משום שהיא מלאכה דאורייתא ובזבחים לא פי' רק זה הטעם האחרון והיינו טעמא משום דודאי לא בריר כולי האי שיהיה חבלה זו מלאכה דאורייתא דלמ"ד אין חובל חייב אלא בצריך הדם לכלבו א"כ הכא ליכא חיובא דאורייתא ועיי' זה בשבת ק"ו ע"א ועיי' מ"ש מג"א והאריך בסי' רע"ח ופירש"י דא"נ ליכא אלא שבות מ"מ כיון שאין צורך עבודה לא התירו במקדש אמנם בזבחים דכבר כ' דבעי למימר דלאו משום דמסי הוא אלא גזירה משום סיפא להוציא דם וע"כ פשיטא להאי סוגי' דהאי חובל חייב מן התורה דאלו מדרבנן מהיכי תיתי לגזור אטו להוציא דם והוצאת דם גופי' דרבנן אע"כ דאורייתא הוא ויבואר עוד לקמן אי"ה:
מב. ובזה נ"ל פסק טוש"ע בח"מ דחובל בשבת חייב אפי' אינו צריך לכלבו דלא כר' יוחנן שבת ק"ו הנ"ל וכבר הרגיש בזה מג"א סי' רע"ה הנ"ל די"ל דר"י דס"ל אפי' צלצול נמי לא הוה ייתור בגדי' לטעמי' אזיל דס"ל חובל שאינו צריך לכלבו פטור מן התורה וא"כ בסיפא ליכא אלא שבות וא"כ לק"מ אי ס"ד דצלצול מותר במקדש לתני צלצול מותר במקדש ואסור במדינה ז"א דמה"ת לאסור צלצול במדינה דהא ליכא למגזר משום להוציא דם דהיא גופי' מדרבנן וליכא איסורא אלא בגמי דמסי ולק"מ ליתני צלצול ולעולם אימא לך צלצול נמי לא הוה ייתור בגדים. אמנם רבא ס"ל חובל חייב מה"ת ושפיר ראוי למיגזר אטו להוציא דם וא"כ קשה ליתני צלצול אסור במקדש ומותר במדינה אע"כ צלצול ה"ל ייתור בגדים ופסק הטוש"ע כרבא נגד ר' יוחנן דבתרא הוא:
מב. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור פירש"י בזבחים שמתכוון לכך אין כוונתו דאל"ה ה"ל דבר שאין מתכוון ומותר דז"א דהא ה"ל פסיק רישא אבל כוונתו אם אותה המכה צריכה להוצאת דם דאז הו"ל פסיק רישא דניחא לי' ועיי' מ"ש אבן עוזר בא"ח סי' שכ"ח דכל דמוציא דם ממילא בלי מעשה בידים לא מתחייב אלא משום מלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נתקיימה מחשבתו לאפוקי אם אין עיקור כוונתו לכך לא מחייב בלא מעשה בידים ומה"ט מעמיד בהמתו ע"ג מחובר ע"ש א"כ א"ש דפירש"י שמתכוון לכך וע"ש היטב:
מב. ותיפוק לי' משום חציצה. לשון ותיפוק לי' קשה קצת ונלע"ד מה שהבנתי מלשון הרמב"ן להמעיי' שם סוף פ' יו"ד דכלי מקדש נראה דפחות מגע"ג וכן גמי ליכא חציצה וכשיטת הראב"ד דאינו חוצץ דאמר רבא דוקא קאמר אך מ"מ גנאי הוא לעבודה שיהיה אפי' כ"ש חוצץ בין יד הכהן להכלי וכמו שהוא גנאי שתראה מכתו עם העבודה אעפ"י שאינו מום ה"נ גנאי הוא חציצה כ"ש אעפ"י שאינה חציצה הפוסלת וכיון שכן אסור בשבת משום שבות דרפואה בשבת דמה"ת להתיר לצורך עבודה שלא תראה מכתו עם העבודה הא אכתי איכא גנאי שיהיה שום דבר קטן חוצץ והיינו דפריך ותיפוק לי' דאכתי איכא גנאי דחציצה ומשני שלא במקום עבודה אבל במקום העבודה נהי דחציצה הפוסלת ליכא ובחול שרי מ"מ בשבת אסור והי' אפשר לכוון כן בלשון הרמב"ם אלא דרמב"ם כולל גם בגד פחות מגע"ג עם גמי והתם ליכא משום רפואה כמו שפסק הוא ז"ל בפ' כ"א הלכה כ"ז לחלק בין עתיקי לחדתי ע"ש:
מב. דהו"ל חציצה. יש ליישב הבל"ז כך דבל"ז הוה ס"ל מה דכרך סביבות ליכא משום חציצה כשיטת תוס' סוכה ל"ז הנ"ל ואי משום קו' מיששכר איש כפר ברקאי מ"ט נענש י"ל משום ייתור בגדים וזה לא שייך בגמי אבל השתא דאמר ר' יוחנן אין ייתור בגדים אלא במקום בגדים וא"כ ע"כ לא נענש יששכר אלא משום חציצה וכדעת ריצב"א בתוס' יומא נ"ח דבכהן שייך חציצה אפי' במה שכרוך בידו וא"כ קשה תיפוק לי' ה"נ משום חציצה וק"ל:
מב. ואיידי דאיירי אמרתי לפרש לשון התוס' דסוכה ל"ז בעזה"י בסוף דבריהם שכ' ולולב שהוציא בכלי דסוף פרקי' לא שאחזו בדופני כלי וכו' ופי' הרב"י סי' תרנ"א דאז פסול משום חציצה והקשה ט"ז א"כ מאי פריך האמר רבא לקיחה ע"י ד"א שמי' לקיחה דלמא מיירי שאוחזו בדופני כלי ועמ"ש ט"ז כי פירושו אין לו שחר ועמ"ש אלי' רבה על זה והנלע"ד דברי הרב"י נכונים עפ"י מ"ש בחי' ריטב"א ס"פ לולב הגזול אהא דמוקי לי' שהוציאו בכלי דהא דלא מחייב משום הוצאות הכלי ותי' דהכלי טפילה ללולב והא"ש דפריך הש"ס מ"מ אי אוחזו בדופני הכלי והיינו בקנה חלול שכל הלולב בידו וכמ"ש מג"א בכוונת הרב"י אם כן אין הכלי טפילה ללולב דהי' יכול לאחוז הלולב כן בלא כלי וכיון שאיננו טפילה לו ליחייב אהכלי וע"כ נ"ל שלא יכול לאחוז הלולב בלא כלי מרוב עביו שיש בו ס"ח בדי ערבות כמ"ש ט"ז א"כ האמר רבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וק"ל:
מב. בעה"י מה שחנני הי"ת ר"פ לולב הגזול פק"ק פ"ב מעלי יומא דכיפורי' תקפ"ז לפ"ק:
מב. קפסיק ותני. יש לעיין דלכאורה יש להבין מסידור המשנה דלא פסיל גזול ויבש ביט"ב מדפלגינהו ולא כייל להו עם אשרה ועיר הנדחת ש"מ לא שוו דפסולא דגזול אינו אלא ביט"א ונימא כן נמי ביבש והדר וכרב לקמן וירושלמי דחזזית וכן דעת כמה ראשונים דגם הדר לא פסיל מן התורה אפי' במקדש אלא ביט"א וא"כ אין כאן קפסיק ותני ומזה נ"ל ראי' לסברת ה"ה פ"ח מלולב דאשרה דמתני' היינו אפי' שכבר בטלה ורק הואיל ונטעה מתחלה לכך והואיל ונתגדל באיסור דין הוא ליפסול משום מהב"ע ומשמע בהא ליכא שום מחלוקות כל שתחלת גדולו באיסור אסור לכ"ע משום מהב"ע כאשר יבואר אי"ה. והנה לפי המבואר בב"מ ק"א ב' וכלישנא משום כחשא דארעא דהכי קי"ל וע"ש פרש"י ד"ה משום כחשא א"כ הנוטע אילן בקרקע גזולה הוה תחלת גדולו באיסור ואי הוה נקיט גזולה ואשרה בחדא בבא ה"א גזולה דומי' דאשרה שתחילת גדולו באיסור אבל גזול אחר לית בי' משום מהב"ע לכן נקיט לולב גזול בבא בפני עצמה ולעולם פסיק ותני לאסור אפי' בשארי ימים ומשום מהב"ע אפי' לא נטעה מתחלה לכך ולפ"ז י"ל אמוראי דפליגי שמואל ורבא לקמן ולא חשו לפסיק ותני היינו דס"ל דאשרה דמתני' אפי' בלא נטעה מתחלה אלא באשרה דמשה עסקי' דאין לה ביטול או בשל גוי קודם ביטול לכל מר כדס"ל בזה אבל לא מיירי משל גוי אחר ביטול ומשום דנטעה מתחלה מהא לא מיירי וא"כ הוה מצי למנקט לולב עם אשרה בחדא בבא ומדלא נקטינהי בחד בבא ש"מ גזול לא פסיל אלא ביט"א ונהי דהדין אמת דאשרה שנטעה מתחלה לכך אסורה אפי' אחר ביטול לכ"ע משום מהב"ע כמ"ש ה"ה דדין הוא שיפסול מסברא חצונה מ"מ מתני' לא מיירי מהכא לשמואל ורבא. והנה ה"ה כתב שהרמב"ם הי' לו הגי' כך באשרה משום מהב"ע וכ' הכ"מ שגי' זו לא נמצאה בשום מקום וי"ל דבאתרוג גרסי' יש ספרים כמ"ש תוד"ה משום כו' וזה הי' גי' רמב"ם דס"ל באתרוג דלא בעי שיעור אלא משום גמר פירי לא שייך פסול מיכתת שיעורא ועיר הנדחת משום דלית בי' דין ממון אבל של אשירה אפי' קודם ביטול שייך בי' דין ממון כיון דאפשר שתתבטל וכ"כ ר"ן פ' כל הצלמים (ודוחק לאוקמא בע"ז של ישראל דרמב"ם מפרש אשרה דמשה של גוי קודם ביטול אבל של ישראל לא שכיחא) וא"כ אתרוג של אשרה ע"כ מהב"ע וק' למ"ד לא חיישי' למהב"ע בשארי ימים ואשרה דומי' דעיר הנדחת דפסול בכל הימים וע"כ משום דנטעה מתחלה לכך דכ"ע מודים במהב"ע כי האי דנטעה מתחלה לכך ומ"מ לקמן ל"א ב' כדפריך ארבא דאמר לולב של ע"ז אם נטל כשרה לא הו"מ לשנויי משנתינו משום מהב"ע ובנטעה מתחלה לכך דא"כ אי הוה ס"ל לרבא אשרה דלולב נמי מיירי כמו אשרה דאתרוג א"כ הל"ל לולב הגזול פסול כל ז' כר"י מדפסיק ותני ואין לומר דא"כ ה"ל לכייל עם אשרה די"ל ה"א דומי' דאשרה דנטעה מתחלה לכך וכמ"ש לעיל לר"י אעכס"ל לרבא נהי באתרוג ע"כ מיירי בנטעה מתחלה לכך אבל אי לא נטעה מתחלה לכך לא שייך למיסרי' משום כתית שיעורא דלא בעי אתרוג שעור מ"מ בלולב מיירי אפי' בלא נטעה מתחלה ומשום מיכתת שיעורא בלי ביטול והו"מ למינקט לולב בחד בבא ומדלא נקטי' ש"מ לולב דוקא ביום א' פסול ואיידי דפלגינהי גזול מאשרה גבי לולב פלגינהי נמי גבי אתרוג אבל לעולם לרבא לא מיירי בלולב בנטעה לכך א"כ שפיר קשה ארבא עצמו דאמר לולב של ע"ז אם נטל כשר וצריך לשנוי' באשרה דמשה היינו קודם ביטול ורבא אחר ביטול עתו' שם ד"ה באשרה כנלע"ד ליישב פסק הרמב"ם עפ"י דרכו של ה"ה אעפ"י שה"ה בעצמו לא פי' כן עי' וק"ל:
מב. משום דהוה מהב"ע. לעיל ט' א' הקשה תו' למ"ל גבי סוכה לך למעוטי גזולה ת"ל דה"ל מהב"ע ומסיק דהוה דרבנן והיינו כשמואל דשמעתין אבל לר' יוחנן נ"ל דס"ל להתו' דס"ל כהירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש לעיל שם במתניתין דלכ"ע צריך לחדש בה טפח ע"ט ע"ש וס"ל דלכ"ע בעי' לשמה ובסברא בעלמא פליגי אי בעי' כולי' או סגי בטע"ט ולפום סוגיא דש"ס דילן דלא ס"ל כהירושלמי ומפיק מלך למעוטי גזולה הק' תוס' לעיל ותירצו דאותה סוגי' ס"ל מהב"ע לאו דאורייתא אבל ר' יוחנן דשמעתין דס"ל דאורייתא איהו סביר כהירושלמי הנ"ל וטע"ט דאורייתא וזה נראה דעת רמב"ם דלא מייתי הך דבעי' חידוש טע"ט היינו משום דס"ל דירושלמי מדאורייתא קאמר מקרא דלך ואנן קי"ל כסתמא דתלמודא דלעיל דלך למעוטי גזולה וכשמואל דמהב"ע ל"ד וא"כ הפוסקים כר' יוחנן דמהב"ע ס"ל כהירושלמי דבעי' טע"ט דאורייתא וזהו כהב"י ודלא כמג"א רסי' תרל"ו ע"ש והנה ק' זו דלך י"ל וכן מצאתי ממש בס' דברי ר"ש להגאון מה' שלום פיורדא זצ"ל כגון שלקח ב' אילנות בשל חבירו שיש ספק אם קנה קרקע ויש ספק אם העצים העולים מן השרשים הם שלו או של בעל הקרקע עי' מס' ב"ב פ"א א' במתני' וגמ' שם וקי"ל הממע"ה אמנם אם חזר אידך ותקפה איכא מ"ד אין מוציאין מידו כמבואר בב"מ ו' ב' ומבואר שם דזה לא מיקרי לכם כיון דאי יתקפנו אידך אין מוציאין מידו א"כ אע"ג דלא תקפה לא מיקרי שלו דהרי פריך התם פוטר עצמו בממונו של כהן ע"ש וא"כ אי סיכך בעצים הנ"ל לא הוה שלך ומ"מ לא הוה עבירה דהרי דינא הכי הממע"ה וא"כ מה שנדחקו תו' לעיל דמהב"ע לאו דאורייתא ולא תירצו כנ"ל היינו משום דלא קי"ל הכי וכמ"ש תו' ב"מ ו' ב' ד"ה פוטר ע"ש אבל מ"מ על ר"י דשמעתין לק"מ די"ל דס"ל כמ"ד תקפו אין מוציאין וכנ"ל ועד"ז י"ל ק' תו' במצה של טבל לקמן ל"ה א' ד"ה אתי' ובפסחים ל"ח א' ע"ש ולהנ"ל משכח"ל בספק כגון גר שנתגייר וספק אם נתמרחה התבואה קודם שטבל או אח"כ עי' ס"פ הזרוע דמספק איסורא חייב משום טבל ומפריש והוא שלו דהממע"ה והכא אפי' למ"ד תקפו אין מוציאין י"ל כמו שהק' תו' בב"מ ו' ב' הנ"ל הא הוה ממון שאין לו תובעין ומי יכול לתוקפו ותי' במכירי כהונה ע"ש והכא בגר שנתגייר לא שייך מכירי כהונה ובשלמא לעיל גבי קנה ב' אילנות בשל חבירו דבעל הקרקע יכול לתוקפו מבעל האילן או בהיפוך אבל הכא בטבל לא שייך אלא מכיריו דהיינו שרגיל בו מאז ליתן לו כל מתנותיו ונפקא מקרא איש מאת מכרו ופרש"י בפ' שופטים לבד ממכרו על האבות ע"ש וזה לא שייך בגר שנתגייר עכשיו וא"כ משום גזל ליכא ומשום כל שאינו בא לידי חמוץ איכא דספיקא איכא למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ונקל לישב ק' תו' דשמעתין ממצה ש"ט תי"ל דה"ל מהב"ע דבלא"ה צריך להבין מאי מקשה תו' דלמא בטביל למעשר עני דלית ביה חיוב מיתה אלא לאו בעלמא ואתי עשה דאכילת מצה ודחי ל"ת דטבל וכמדומה לי שלזה נתכוון בכפות תמרים ע"ש וי"ל דק' תו' הא בלאה"נ נמי הוה מצה גזולה וליכא למימר כמ"ש תו' בפסחים ל"ח דמיירי בכהן עצמו האוכל טבל ולפי הנ"ל בטבול מעשר עני בעני עצמו ז"א דהא מוזהר העני על שלו ליתן לעני אחר ועכצ"ל כתי' קמא דתו' שם ולקמן ל"ה ב' בא"ד הנ"ל דמיירי שאוכל יותר מכשיעור ע"ש א"כ הרי היה יכול להפריש וליכא עשה דדחי ל"ת וא"כ ק' ת"ל משום מהב"ע כצ"ל כונת תו' אמנם לפי הנ"ל י"ל לעולם דלי"ל אלא שיעור וה"א אתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל משום שאינו בב"ת חמץ ואי משום דה"ל מצה גזולה לזה י"ל כנ"ל בגר שנתגייר וק"ל ומיהו בלאה"נ הריטב"א לקמן ל"ה א' מישב שפיר קו' תוד"ה אתיא:
מב. אר"י משום רשב"י משום דה"ל מהב"ע. בירוש' פ' ואלו קשרי' ומייתי לי' ב"י בטא"ח סי' קצ"ו באורך והתם מייתי לי' מדכתי' אלה המצות עשאן כמצותן הרי הן מצות ואם באו בעבירה אין מצות ע"ש נ"ל דרשב"י דמפיק לי' מוהבאתם לא פליג אדרשה דהירושלמי דבש"ס דילן פ"ק דמגלה דריש מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה והשתא י"ל דמוהבאתם ה"א דברי קבלה הוא שחידשו נביאים ומדרבנן בעלמא הוא אלא שבודאי אין לומר שלסיג וגדר אסרו הנביא דלסיג יכול לחדש דז"א שהרי אדרבא הסיג הוא בהיפוך שאחז"ל שיכפר מפני תיקון מזבח שלא יהי' כהנים עצבים ומזבח בטל וע"כ לאו משום סיג אסרוהו אלא מעיקור הדין והשתא ממ"נ אי תאמר נביא רשאי לחדש מצוה א"כ ע"כ תדרוש אלה המצות לדירושלמי שאם עשאן בעבירה אינינו מצוה א"כ מהב"ע פסולה מן התורה ואי דרשת מיני' שאין הנביא רשאי לחדש א"כ ע"כ מה שחידש הנביא איסור להביא גזול ע"כ מדאורי' אסרו או מקרבנו ולא הגזול ובא הנביא ולימד שאין הפירוש דגזל קרבן דחברי' אלא גזל חולין והקדישו או הלמ"מ הוא ואסמכוה אקרא ועכ"פ מוכח דמהב"ע פסולה מדאורייתא. ולפ"ז יובן היטב פלוגתת עולא ור"י בגיטין נ"ה לסברת תו' דטעמא דעולא משום מהב"ע ור"י לי"ל והיינו עולא לטעמי' דס"ל סברת כהנים עצבים אך ר"י לטעמי' לי"ל הך סברא אדרבא יש לגדור משום מזבח אוכל גזילות א"כ שפיר י"ל דמהב"ע כשר דאלה המצות לומר שאין הנביא רשאי לחדש ולא לדירושלמי והבאתם את הגזול מדרבנן ודברי קבלה למיגדר מילתא בנודעה לרבים שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ויש להסביר זה בקרא דמלאכי שם באמרכם שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה ושוב קאמר והבאתם אה"ג כו' ע"ש בפנים היינו אי לא שהיו מדברים דופי על המזבח לא איכפת לן בגזול אך אומרים מגואל הוא ואוכל גזילות א"כ יש לאסור גזול ובדרוש הארכתי:
מב. ואיידי אפרש כל דברי הירושלמי ס"פ אלו קשרים דמייתי הרב"י בטא"ח סי' קצ"ו דלא כהמפרש שמפרשו בדוחק דקאמר התם מצה גזולה אינו מברך בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב ואר"א אין עברה מצוה ור"י אמר אין מצוה עברה ושוב מפיק לי' מאלה המצות כנ"ל ואקדים דכבר כתבתי במק"א דלכזית בהמ"ז בעי' כזית גדול בתוך מעיו משא"כ לצאת י"ח מצוה סגי בכזית קטן שיהנה גרונו בכזית ועי' ההפרש ספג"ה ומכ"ש לר' יהודה בעי' לבהמ"ז שיעור ביצה ולצאת י"ח סגי בכזית לכ"ע נמצא האוכל כזית מצה מצומצם לא הי' צריך לברך בהמ"ז ושם כתבתי שבאמת כן הוא דעת הרוקח דמייתי הרב"י בטא"ח סי' קנ"ח ודלא כמג"א דמשוי לי' ט"ס ושם ביארתי מ"מ דשארי הפוסקים דלא הזכירו דין זה ס"ל דעל כזית מצה לכ"ע מברכי' בהמ"ז דמצותו אחשבי' אכילה ושיעור וכמו בסוכה בלילה הראשונה אע"ג דשיעור ברכת לישב בסוכה הוא בכביצה דוקא מ"מ בלילה הראשונה מברך על כזית דמצותו אחשבי' וה"נ ואין זה ראי' גמורה מ"מ כנ"ל דעת הפוסקים. עוד אקדים מ"ש מג"א סי' קצ"ו דמדלעסי' קנאו בשינוי דלא הדרה לברי' ע"ש וא"כ כשגזל מצה ולעסי' שוב יוצא י"ח מצה בשעת בליעה וליכא משום מצה גזולה שוב ראיתי שכן כ' להדיא הריטב"א בישוב ק' תו' לקמן ל"ה א' ד"ה אתי' כו' ונכון הוא אלא נהי דלענין קנין משום מצה גזולה ליכא מ"מ תלי' בפלוגתת ר"ת ור"י לר"ת אכתי איכא משום מהב"ע אעפ"י שכבר קנאה בשינוי מעשה ע"י לעיסה ולר"י דוקא כשהמצוה גורם הקנין כגון שינוי רשות דקרבן אבל כשאין המצוה גורם הקנין מכיון שקנאה בלעיסה שוב בשעת בליעה אין כאן מהב"ע וכבר כ' רמב"ן במלחמת ה' בשמעתין דבפלוגתא זו פליגו תנאי ואמוראי ר"פ הגוזל עצים וא"כ דברי הירושלמי כפתור ופרח דקאמר מצה גזולה אין מברכין עליה בתחלה דנהי אם כבר לעסה שוב יוצא ידי מצה בבליעה וליכא גזל מ"מ איך יברך אשר קדשנו והקב"ה לא צוה לקנות גזל ע"י לעיסה כדי לי"ח מצה אך אי עבר ולעסה ובלעה ויי"ח מצה שוב מברך בסוף בהמ"ז על כזית מצומצם דכיון דיי"ח מצה שוב אחשבי' מצותו לברך גם בהמ"ז ואתא ר' אילא ואמר דגם בסוף אין מברך דאין עברה מצוה נהי מטעם גזל הוה לכם מ"מ לא יי"ח דמהב"ע הוה אפי' אחר קנין וכשיטת ר"ת ואתא ר"י ופליג נהי דמהב"ע פסולה היינו אין מצוה עברה שלא תגרום המצוה את העברה שקונה ע"י המצוה וכשי' ר"י אבל אחר שכבר נעשית העברה וניקנית לו ע"י שינוי מעשה דלעיסה לית בי' משים מהב"ע ודכ"ע מיהת מהב"ע פסולה אלא הכא פליגי בשי' ר"ת ור"י ומסיק מנ"ל לתרוי' הך דינא בפשיטות ומייתי לי' מאלה המצות וכנ"ל. ודע דלשי' רש"י דשמעתין דפי' גבי אונכרי כר"ת דלאחר קנין יאוש נמי שייך מהב"ע ואפ"ה פריך ש"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ושם עכצ"ל דס"ל לחלק דהקנין הבא ע"י שינוי אעפ"י שהבעלים לא נתייאשו ע"כ אין כאן שום הפקר ואפ"ה קונה ועכצ"ל דבר אחר הוא ופנים חדשות באו לכאן וא"כ שוב לא נעשה בו עברה ג"כ ולא מיקרי מהב"ע אלא אחר קנין יאוש ולא אחר קנין שינוי ועמג"א סי' תרס"ט סק"ב ובמחה"ש ויבואר לפנינו אי"ה וא"כ לפ"ז ליתא לפירושי בירושלמי הנ"ל מ"מ רמב"ן דמפרש פלוגתת אביי ורבא וראב"י ורבנן ר"פ הגוזל עצים בדר"ת ור"י ס"ל אפי' אחר שינוי מעשה שייך מהב"ע והא דאונכרי מישב שם ע"ש א"כ א"ש פי' הנ"ל בירושלמי. והנה מה שיש להק' לאביי ר"פ הגוזל בדראב"י אין זה מברך וקשה ממ"נ אי שינוי במקומו א"כ לא קנה העיסה ולא הוה עריסותיכם ואין כאן חלה ונשאר בטבלו והוה נמי ברכה לבטלה וכבר עמד בזה בש"א בהל' מצה דהרי הוא בעצמו ס"ל יאוש כדי לא קנה ב"ק ס"ו וא"כ במה קנה העיסה שיועיל הפרשת חלתו ולכאורה י"ל נהי דלראב"י שינוי מעשה אינו קונה אפי' כמה שינוי מעשים טחינה ולישה ואפיה ועוד שע"י המעשים נשתנה גם השם מחטין לקמח ולעיסה ולא קנה מ"מ אפשר ע"י שינוי שם חדש בקריאת שם חלה קונה עם צירוף כל הנ"ל ולא משכחת מיעוט עריסותיכם ולא הגזול אלא בגזל עיסה אבל גזל חטין דאיכא כל הני שינוים עם שינוי שם חלה קנה ופוטר העיסה אלא שא"א לקרוא שם בלי שיברך דא"כ כבר עבר מצותו ושוב לא יברך וע"כ הברכה היא בעצמה קריאת השם וקנין והברכה באה כא' והיינו ניאץ דאמר ראב"י אבל לעולם בעלמא מברך על איסורים וגזילות כיון שאין הברכה גורמת ואמנם רבא ס"ל לראב"י שינוי מעשה קונה ואפ"ה אמר כיצד מברך ש"מ שאינו מברך על שום איסור וגזל אפי' אחר קנין וכהרמב"ם ועי' היטב ב"י בטא"ח סי' קצ"ו הנ"ל ועי' השגת הראב"ד פ"ה מביכורים הי"א עמ"ש הרמב"ם דמברך להפריש חלה כ' בשם השאלתות שצ"ל ה"ז תרומה ובשאלתות ר"פ צו כ' אחר שברך להפריש תרומה אומר ה"ז חלה והרגיש בסתירת לשון זה בשאילת שלום סי' ע"ט ע"ש ותו הק' למה לא הביאו פוסקי' שצריך לקרות שם ולע"ד לא סגי בקורא שם תרומה לבד דלמא תרומת גורן קאמר אלא צ"ל או חלה ולמאן דאמר חלה אינו אלא עוגה בעלמא צ"ל תרומ' חלה ע"כ מי שנוסח ברכתו להפריש תרומה סגי שיאמר אח"כ ה"ז חלה ומי שנוסח ברכתו להפריש חלה יאמר אח"כ ה"ז תרומה ואנו שאומרי' להפריש תרומ' חלה כמ"ש ש"ך רסי' שכ"ח א"כ תו אי"צ לומר מידי דהברכה היא קריאת שם וא"ש ק' שאילת שלום ומ"מ נ"ל כל הנ"ל דוחק דלמ"ד שינוי במקומו משמע שאין שום שינוי מועיל לקנין ויבאר לקמן אי"ה:
מב. דכתיב והבאתם אה"ג. ברמב"ם פ"ה מאי' מזבח גבי ערלה וכה"כ מבואר דמהב"ע נהי דלא הוה קרבן מ"מ הקדש פסול הוה ונ"ל דנפ"ל מהאי דמיון גופי' דומי' דפסח דלי"ל תקנתא להקרבה אבל לבדק הבית חזי' וה"נ דכותי' גזול וכל מהב"ע. ובזה נ"ל ליישב מה דמקשי' כיון דאית לי' לרשב"י קרא דאני ה' שונא גזל בעולה למ"ל קרא דגזול דומי' דפסח שאינו אלא דמיון בעלמא והקישא ומה צורך והכתיב צוח שונא גזל בעולה ועי' לשון רמב"ם פ"ה מאי' מזבח הנ"ל. והנה הרמב"ם והראב"ד תרוי' ס"ל דשינוי רשות אינו קונה לגמרי להרמב"ם הכלי קנה אבל חייב לו דמים והראב"ד ס"ל בהיפוך צריך להחזיר הכלי לבעלים אם יחזירו לו דמיו והכלי בידו לשיעבוד עי' לשונו בהשגות פ"ב מגניבה ויצא להם כן ממתני' דב"ק קי"ד לקחו חמורו ונתנו לו חמור אחר ה"ה שלו ובברייתא קתני יחזור לבעלים וס"ל דלא פליגי תרוי' ס"ל יאוש לא קני אלא שינוי רשות והרי הוא שלו היינו הכלי ויחזור לבעלים היינו הדמים וראב"ד מפרש בהיפוך ע"ש בשיטה מקובצת בשם רשב"א בב"ק קי"ד ועי' ב"י בטח"מ סי' שנ"ג מבואר מזה דלא ס"ל כר"ת שבתו' ב"ק ס"ז ב' בסוה"ד דשינוי רשות בע"כ לא הוה שינוי רשות מהא דנטלו מוכסי' ע"ש דלרמב"ם הוה שינוי רשות וזה ברור ונ"ל לפי מאי דס"ל לרמב"ם דיאוש כדי לא קנה וגם שינוי שם לא קנה מוכח ע"כ דשינוי רשות דע"כ מהני דאלת"ה תקשי מנ"ל לרשב"י להמציא שונא גזל בעולה משום מהב"ע דלמא משום דלא קנה לי' דיאוש כדי ושינוי השם לא קנה ורק שינוי רשות דגבוה וכיון דהקב"ה שונא גזל ואינו רוצה לקנות אע"ג דהגזבר או הכהן דלא ידע שהוא גזל מקבלו ממנו מ"מ הקב"ה שיודע שהוא גזל שונאו ואינו רוצה לקנות והוה שינוי רשות בע"כ ולא קנה והיא גופי' קמ"ל קרא שהקב"ה שונאו ולא קנה הקדש וממילא לא הוה של גזלן להקדישו כלל ונשאר חולין אבל בעלמא לית לן בה במצוה הב"ע אע"כ מדמפיק רשב"י מהכא מהב"ע ש"מ שינוי רשות בע"כ הוה שינוי ושפיר הוכיח רשב"י מכאן מהב"ע וממילא מוכח מנטלו מוכסי' את חמורו דשינוי רשות אינו קונה לגמרי כרמב"ם וראב"ד הנ"ל ועפ"י ר"פ הגוזל ומאכיל. ולפ"ז מיושב הנ"ל משונא גזל בעולה לחוד לא הו"מ להוכיח דאיכא למימר כנ"ל דלא קנה בע"כ ובאמת אינו קדוש כלל אבל השתא מוכח מגזול דומי' דפסח דעכ"פ הקדש פסול הוה אלא להקרבה פסול וכיון דעכ"פ נעשה הקדש מוכח או שינוי רשות בע"כ קונה או שינוי שם הקדש קונה או יאוש כדי קונה מ"מ שוב מוכח דשונא גזל בעולה מני הוא משום מהב"ע. ובזה מיושב ק' תו' מבריתא ר"פ לולב וערבה לכם למעוטי שאול וגזול דלכאורה נראה דב"ש דסובר שינוי במקומו עומד אפי' שינוי מעשה מ"מ שינוי שם ושינוי רשות וכבר רמזתי זה לעיל שכנלע"ד וא"כ לדדהו אין להוכיח מוהבאתם את הגזול דלי"ל תקנתא משום מהב"ע די"ל משום דשינויין אינן קונים ולי"ל תקנתא וכבר כתבנו דאי לא מוכח מקרא דוהבאתם ממילא לא מוכח נמי משונא גזל בעולה נמצא לב"ש בודאי ליכא למיחש למהב"ע לאביי אפי' בברכה דמנאץ לא חייש אלא משום דשינוי אינו קונה והנה הך ברייתא דלכם למעוטי שאול וגזול מוקי לקמן ר"פ לולב וערבה כר"א דס"ל מכשירין דוחה שבת והוא ר"א שמותי מתלמידי שמאי כמבואר רפא"ד ע"ש וא"כ בדין הוא דנקיט גזול דלי"ל מהב"ע אבל למאי דקי"ל שינוי קונה ואפ"ה קאמר גזול דומי' דפסח ש"מ חיישינן למהב"ע. ולפ"ז י"ל רבא לטעמיה דס"ל התם לב"ש נמי שינוי קונה ורק שאני אתנן דמאיס לגבוה א"כ אס"ד דקרא דוהבאתם מכריע דמהב"ע פסול א"כ גם לר"א שמותי כן הוא וקשה ק' תו' אס"ד דחיישינן מן התורה למהב"ע למ"ל למעט גזל מלכם ועוד מנ"ל למעט גזל מלכם כלל דלמא דווקא שאול אבל גזל קניא ביאוש וכדאמר רבא במתניתין אע"כ מוכח מזה דלא חיישי ברייתא למהב"ע או דלי"ל דמיון דגזול לפסח או דלמא קרבן שאני או דברי קבלה היא וכדרבנן דמי ולא מן התורה כלל וא"כ מוכח מהך ברייתא תרוויהו חדא דלא אמרינן סתם גזילה יאוש ויאוש קני לא אמרינן הכי דאל"ה מנ"ל למעוטי גזול מלכם ועוד מוכח דלא חיישינן למהב"ע ואע"ג דר"א שמותי מ"מ לא מצינו חולק עליו בזה דמדרשב"י אין ראיה דלמא קרבן שאני או דברי קבלה היא ודלא כר' יוחנן ועיין עוד בסמוך אי"ה:
מב. מה פסח דלי"ל תקנתא. בב"ק ס"ז מייתי עולא האי ראי' ממש משמי' דנפשי' ולא קאמר לה משמי' דרשב"י שהרי רבו ר' יוחנן כבר אמרה לה משמי' דרשב"י ועוד דעולא שינה לשון ואמר לי"ל תקנתא כלל ובדברי רשב"י לא נאמר כלל והלא דבר הוא וגם יל"ד לעיל ב"ק ס"ז כדאמר רבה יאוש אמרו רבנן דניקני הקשו עליו מקרבנו ולא הגזול וזה יש לדחות ומאי טעמא לא מייתו ליה מהאי קרא ומדרשב"י כדמייתי עולא וי"ל בב"ק קי"ד פליגי ר"ש ורבנן לר"ש סתם גזילה יאוש בעלים משא"כ לרבנן ובדרבנן נמי פליגי עולא ורבה לעולא עכ"פ בשמענא דמיאש מודו רבנן משא"כ לרבה נמצא לרבה לק"מ מוהבאתם דלי"ל תקנתא דפשיטא דגזול לי"ל תקנתא אפי' שמענא דמיאש ומרשב"י אין ראי' דאיהו ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים ואפ"ה לי"ל תקנתא ש"מ יאוש לא הועיל אבל לרבנן אין ראי' מש"ה הק' מקרבנו ולא הגזול ובודאי לאו דוקא גזול אלא קרבנו שלו ולא הגנוב וכ"כ פ"י שם ע"ש ועולא כשרצה להוכיח מהאי קרא לא הו"מ לאתוי' מרשב"י דרשב"י לטעמי' כנ"ל אבל לרבנן דסתם גזילה לאו יאוש בעלים שפיר דלי"ל תקנתא ע"כ אמר משמי' דנפשי' והוסיף תיבה א' לי"ל תקנתא כלל ואפי' במציאות רחוק ואס"ד יאוש מועיל א"כ עכ"פ איכא מציאות רחוק דשמענא דאייאש ומשמע דומי' דפסח דלי"ל תקנתא כלל וכלל וא"ש ועפ"ז י"ל דרבה דאמר יאוש אמר רבנן דניקני היינו בשמעתין דס"ל לרבה כר' יוחנן דמשנתינו משום מהב"ע שהוא דאורי' ואע"ג דלרבה לא מוכח מוהבאתם אפשר ס"ל כמ"ש ריטב"א בסוכה ט' דלטעמא דקרא בסוכה לך למעט גזולה אע"ג דשאול כשר משום מהב"ע וקשי' לי' לרבה א"כ מ"ט אמר קרא שונא גזל בעולה ובגזל לא שייך יאוש נימא רבותא שונא גניבה בעולה משום מהב"ע אע"כ בגניבה דהוה יאוש ויאוש כדי קנה ושוב לא הוי מצוה הב"ע לדעת ר"י שבתו' ומזה הי' הכרח לרבה דאמר רבנן יאוש קנה דממתני' דנטלו מוכסי' חמורו כו' ליכא ראי' לרמב"ם וראב"ד די"ל משום שינוי רשות ומר"ש ורבנן אע"ג דלרבה א"ל משום שינוי שם כמ"ש תו' מ"מ ברייתא היא אבל מגזל בעולה מוכח ממשנתינו. ובדברי הריטב"א הנ"ל דס"ל מסוכה מוכח מהב"ע אפי' במה דלא בא לרצות מובן מה הי' צורך לר"ש להמשיל משלים משל למלך ב"ו שעבר על בית המכס היינו משום דקשי' כיון דאפי' מצוה שאינו בא לרצות הקב"ה שונא מהב"ע מ"ש עולה דנקט קרא אע"כ משום דהוה סד"א עולה קיל משום דכ"ע דילי' הוא וכפרש"י ד"ה שונא גזל כו' קמ"ל אפי' בעולה שונא גזל ובזה הבנתי דברי תרגום יונתן בהאי קרא דמקרא קרי להאי קרא שונא גזל בעולה כמו עולתה וכבר הרגיש בזה הגאון מה' שמואל לאניידה בספרו כלי פז על ישעי' הנדפס אצל מקראו' גדולות דפוס אמשטרדם ולהנ"ל ניחא משום דהוה קשי' מ"ש עולה דנקט דהא אפי' בסוכה שלא בא לרצות פסול ועדיין לא אסיק אדעתי' הך משל דרשב"י תלמיד ר"ע שהי' תלמיד ר"א הגדול שהי' תלמיד ריב"ז חברו של יונתן ב"ע ויונתן עדיין לא אסיק אדעתי' הך ע"כ הוה מפרש לי' כמו עול ע"ש:
מב. ובדרוש אמרתי מאי עניני' דשונא גזל בעולה בהאי פרשתא ע"ש שאין לו שום המשך וע"ד דרוש י"ל דלפני זה כתיב ואתם כהני ה' תקראו פי' רא"ע מה שתאכלו חיל גוים יהי' מהם לכם בתורת תרומה שנותנים לכהנים כי אתם לכללות האומות כמו כהנים לישראלים ע"ש ולכאורה מה צורך לזה הא כתי' שם שתמור' מה שלקחו ממנו יחזירו לנו ע"ש בפנים בקרא אלא משום דעכ"פ הוה כמו נטלו מוכסי' חמורו והחזירו חמור של חברו ה"נ דכוותי' וכי הגוים יחזירו לכל א' מה שנטל מאבותיו שלו דוקא וכיון דזה לא הוה שינוי רשות לר"ת א"כ ה"ל גזל ביד ישראל אמנם הקב"ה יקרא לישראל כהנים שלהם ויצוה לאו"ה שיתנו מנכסיהם תרומה למשרתי ה' כמו תרומת מלחמת מדין וכמו מעשר מכל שנתן אאע"ה למלכי צדק שאינינו דוקא בתבואה וא"כ ה"ל שינוי השם וגזלן תרומתו תרומה ולא הוה גזל ביד ישראל. ולבוא אל המכון אקדים עוד דלפע"ד י"ל דשינוי שם בהקדש לא שייך בבהמה דהרי כ' תו' דהדרא לברי' ע"י שאלה ותי' בב"ק ס"ז א' דלא שכיחא שישאל נ"ל היינו בדבר שאינו מצוי בשוק אבל בבהמה דקרבן אמרי' בעלמא דלעולם בעלים אבהמה דדהו משום כושרא דחיותא וא"כ נהי דכבר קני לי' גנב ואינו יכול לכופו להחזיר שלו אלא דמים בעלמא חייב לי' מ"מ אם ירצה לשוב בתשובה ישאל על נדרו ויחזור בהמה עצמה לבעליה לפייס חברו במצוה מן המובחר וכיון דליכא בעולה משום שנוי שם רק שנוי רשות והקב"ה שונא גזל מ"מ הוה שנוי רשות בע"כ ולא קני' לי' כלל והיינו דקאמר קרא מה שאני אומר כהני ה' תקראו שיהי' שינוי שם ולא סגי לי' בשינוי רשות משום דשינוי רשות בע"כ לא הוה שינוי רשות דהרי מש"ה אני ה' שו"ג בעולה אלא התם אפי' שינוי שם לא הוה דחוזר לבריתו אבל הכא מה שתקראו כהני ה' ויהי' הגזל תרומה זה אינו חוזר לבריתו שאין בידם לשאול על אותה תרומה כמובן. אמנם ע"ד הפשוט י"ל המשך הפרשה דרש"י פי' גבי עיר הנדחת כליל לה' אלקיך דהוה כאלו הקריב עולה לה' נמצא ישראל בשעת חרבן וגלות בודאי הי' חייבים וחלילה הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא וא"כ למה יענשו הגוים במה שהקריבו עולה לה' וע"ז בא כמתרץ כי אני ה' אוהב משפט אלו הי' כל אלו העונשים ע"י הסנהדרין במשפט הי' כקרבן עולה אבל אני שונא גזל בעולה שאו"ה לא באו לשם ה' אלא לגזול ולזכות מן ההפקר ונהי שהעולה כיפר לישראל כמי שגזל עולה של חברו והקריבו דחזרה קרן לבעלים והבעלים מתכפרים בו מ"מ וה"נ נתכפרו ישראל מ"מ הגזלן שנוי הוא אצל השי"ת והיינו דכתי' גזל בעולה ולא כתי' עולה בגזל כי אין העולה שנוי שהרי מתכפר עכ"פ אלא הגזל שנוי וזה פשוט בפרשה לע"ד אך רשב"י לא פי' כן אלא גזל חולין והקריב. ומש"ה אצטריך משל שלו:
מב. ואיידי דאיירי בדברי דרושי' אסיק ואומר בב"ק ס"ו ב' מה דלא איפרי' עד דיתיב ר' יוסף ברישא משום דלכאור' שינוי שם יש לו שרש דהוה כמו שינוי מעשה מנשיא וכהן משיח עי' היטב כתובות מ"ה א' אשתני ולא אשתני תנאי היא ובתוד"ה תנאי מבואר שם שאינינו שינוי גוף אלא שינוי שם וכן יש להבין מדברי אגדה פ"ק דר"ה דשינוי שם משנה גז"ד של אדם כמו שינוי מעשי' אלא לכאורה י"ל האי שינוי שם היינו שינוי מעשה כמ"ש רמב"ם בהל' תשובה שישנה שמו כלומר אני איש אחר ולא אותו שעשה מעשים המכוערים וא"כ היינו שינוי מעשים וכן י"ל בנשיא ומשיח שממילא נשתנו מעשיו כי החל רוח ה' לפעמו כמו שמצינו בשאול ובכמה שופטים וא"כ היינו שינוי מעשה אך ר' יוסף שהי' מופלג בעניוות מש"ה מתחלה לא רצה לקבל הנשיאות ושוב אמרו אפי' אומנא לבית' לא קר ומפני רוב בקיאתו וגם ענותנותו קרי לי' סיני שרומז גם על ענוה ועי' שלהי הוריות וכשנתמנה בראש ולא מצא בעצמו לפי דעתו הענוה שום מעלה יתירה וקיים בעצמו אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח אם רוח הממשלה יעלה עליך מ"מ אל תנח מקום מדרגתך א"כ הבין מזה שאין לנשיא ומשיח אלא שינוי השם בלבד ומ"מ אישתני דינו ע"כ מוכח מזה דשה"ש קונה כמו שינוי מעשה דאפי' לרבנן דר"ש בכתובות התם לא פליגי אלא בחטא קודם שנתמנה אבל לאחר שנתמנה כ"ע אשתני. וי"ל עוד הא דהוה ס"ל אפי' שינוי החוזר לברייתו קונה כמ"ש תו' בשמעתין ד"ה ולקני' בש"ש י"ל דשה"ש דנשיא לכאורה אינו חוזר לברי' דבשום אופן אין מסלקי' אותו עי' ירושלמי פ' אלו מגלחי' ובהג"ה אשרי שם ברא"ש סוף סי' ס"ג ועכ"מ ספי"ז מסנהדרין מ"מ הוא בעצמו יכול לירד מגדולתו כדאשכחן בבני בתירא בפסחים ס"ו א' ובב"מ פ"ה ריש ע"א מבואר שזהו מחמת עניוות גדול ועי' סוף מנחות שנראה שהוא ממש מהנמנעות אך ר' יוסף הרגיש בעצמו מרוב נכה רוח שהי' דנקל בעיניו לעשות כבני בתירא א"כ שפיר חוזר לברי' ואפ"ה אשתני דינא מזה שפט דאפי' חוזר לברי' הוי כמו שינוי מעשה:
מב. הא קני' ביאוש. עתו' שי' ר"ת ובב"ק ס"ז וגיטין נ"ה ומה שהק' תו' על שיטתו ור"ת נשמר מן הכל בס' הישר במס' גטין אלא שנדפס בשיבוש ע"כ אפרש דבריו ואבאר בעזה"י דס"ל מדאמרי' עולא ורבה בב"ק קי"ד יאוש כדי ולא עשו שום מזכרת משינוי שם מעיקרא משכא והשתא אברזא ש"מ דלי"ל שינוי שם כלל וברייתא דתרומתן תרומה מדרבנן ויחזור ויתרום והקדישן הקדש מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וס"ל נמי לר"ת דלא שייך שינוי רשות בהקדש גבוה כ"א בהקדש בדק הבית אבל בגבוה כי היכי דלא הוה מכירה לחייב עליו דו"ה ה"נ לא הוה שינוי רשות דמעיקרא והשתא תורא דראובן ולי"ל סברת תו' ב"ק ע"ט א' ועי' שי' רמב"ם פ"ב מגניבה בזה והשתא עולא בגטין ע"כ מטעם מהב"ע אתי עלה וכן בב"ק ס"ז ומוכח אע"ג דקני' ביאוש כבר מ"מ אכתי איכא משום מהב"ע ומש"ה כדפריך אדעולא מברייתא דשחטן בחוץ לא הומ"ל ממתני' גופי' הקדיש ואח"כ טבח איך נעשה הקדש כלל ועוד איך יתחייב על הטביחה הרי בין בפנים בין בחוץ הוה אינו ראוי י"ל מתני' מצי מיירי בבהמה בעלת מום ולבד"ה והוה שחיטה ראוי וגם יכול להקדיש לבד"ה דה"ל שינוי רשות והומ"ל ולטעמיך דבד"ה לחייב דו"ה על ההקדש גופי' אלא דהוה צריך לאתויי בריתא דב"ק ע"ט ע"כ ניחא לי' להקשות מבריתא דתני עלה שחטה בחוץ חייב ולמסקנא דחכמים אוקמוה ברשותי' ממש תו לק"מ גם במתני' מיירי מקדשי גבוה ומדרבנן. ומה שהק' תו' מאונכרי הא אחר שינוי רשות נמי הוה מהב"ע ע"ז כ' ר"ת דלית כאן עבירה דרוב שדות אינם נגזלים ומותר כל אדם לקנות מהגוים רק חיישי' שמא אחר זמן יתידע דקרקע זו היתה גזולה ולא הי' משלכם לכן לרווחא דמלתא לגזזינהו אינהו אבל עבירה לעולם לא הוה אפי' אי אתידע אח"כ דהרי שוגג הי' וצ"ל דאע"ג דמשמע מק' תו' ממצה של טבל דאפי' בשוגג הוה מהב"ע היינו אי האכילה הוא איסור כגון טבל ומכ"ש ערלה וכה"כ וכדומה אבל גזול שאין האיסור בהחפץ כ"א בגברא וכיון שהי' שוגג אין כאן עבירה ובזה י"ל ג"כ רוב קושי' מטעה בדבר מצוה ועשה דלא הוה מצוה הב"ע עי' בכל המקומות וק"ל. ובזה נתיישבו כל ק' תו' על ר"ת. אך מה שהק' בגטין וב"ק מלקמן כשורי דמטללתא בזה לא נמצא תי' בדברי רמב"ם אלא שדבריהם צריכי' ביאור חדא מה שכ' בסוכה לא בעי' שלכם דנראה כדעת הריטב"א הנ"ל דטעמא דקרא בסוכה משום מהב"ע וידוע דתו' לא ס"ל וכבר עמד בזה בשעה"מ ע"ש תו הק' פ"י מאי ק"ו הוא זו דאפי' קנין דרבנן כו' דלמא כי היכי דקנין דרבנן הם אמרו שיקנו אפי' שלא מן הדין ה"נ הם אמרו שלא יהיה מהב"ע אבל קנין אחר אינו מועיל גם יל"ד מ"ט מייתי תו' מדרבינא לקמן ולא ממעשה רב דהאי סבתא דאר"נ אין לה אלא דמי עצים ולא חשש למהב"ע עכנלע"ד דצע"ג לרבינא לקמן לא קנה אלא בשבא בתוך החג דמצותו חושבו ואלו היה ממתין עד אחר החג היה מחזיר לו עציו בעיניהו ועכשיו הואיל ובא בתוך החג מפסיד והיינו דאר"נ פעיתא היא דא אלו היתה שותקת הי' מחזירי' לה אחר החג עצים בעין ועכשיו אין לה אלא דמי עצים והפסידה בצווחתה אלא דקשה כיון דסוכה שאולה כשר מה הי' להם לחכמים להקנות לגזלן העצים בעצמם כיון שבא בתוך החג הלא די הי' להם לתקן שתהיה שאול להגזלן עד אחר החג ולעולם יהיה לו עציו בעין ועכצ"ל דעכ"פ מהב"ע דהוא מוכרח להשאילו בתקנתא דרבנן אבל עכ"פ עבירה הוה ומש"ה תיקנו שיהיה קנוי לו לגמרי ואין לו אלא דמי עצים וקשה אכתי הוה מהב"ע אע"כ מוכח מזה דלא שייך מהב"ע אפי' אחר קנין דרבנן כ"ש קנין דאורי' זה נ"ל כוונת תו' בזה. וליישב זה י"ל דהרי צריך להבין מה דאמרי' לקמן קרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה והא עכ"פ עובר על לאו דלא תגזל ומיהו מלשון רמב"ן במלחמת יש ללמוד דלא הוה מהב"ע אלא אם כל שעה בעומד והשב קאי א"כ ה"ל בכל רגע עבירה ומש"ה גזל גוי אפי' לר"ה דס"ל בב"ק קי"ג ב' גזל גוי דאורי' מ"מ מהב"ע לא הוה והיינו משום דעכ"פ לית בי' מצות השבה דוהשיב לא כתיב גבי נכרי ולא גרע מהפקעת הלואתו וגזל דעבר עבר כיון דלא בהשבה קאי והה"נ בקרקע אך לר"ת דס"ל אפי' אם כבר קנאה ביאוש ודמים חייב לי' מ"מ כיון בתחלה באיסור בא לידו ה"ל מהב"ע א"כ צ"ע לחלק בין קרקע שאינה נגזלת ובין מטלטלין הנגזלין וצ"ל בשלמא בקרקע דאע"ג דגזלה מ"מ ברשות הראשו' קימת ויכולי' להקדישה ולא עשה הגזלן שום פעולה להוציאה מרשות הבעלים והוה שאולה ולא גזולה ואפי' מהב"ע לא הוה דהרי כשם שחשב לגוזלה ה"נ הו"מ למיחשב להחזירה ואין המצוה באה בעבירה וזה רמז מג"א סי' תרל"ז ססק"ג במ"ש כיון שלא קנה כלל פי' אפי' להוציאה מרשות בעלים משא"כ מטלטלים דאפי' קודם יאוש מ"מ שניהם אינם יכולים להקדישו והועיל הגזלן שאין הבעלים יכולים להקדישו ולא הוה ברשות בעלים כלל לא מיקרי שאול כיון שאין לו בעלים וע"ש מג"א סק"ז וגם מהב"ע היא כצ"ל לר"ת ולפ"ז לר"ל וצנועי' דס"ל אפי' במטלטלים יכולים בעלים להקדישו לא משכחת גזולה בסוכה אפי' במטלטלים וצ"ל דמוקי לך בסוכה לשם חובך שצריך לחדש בה טע"ט כמ"ש לעיל בשם הירושלמי שבתו' לעיל ט' א'. נחזור לר"ת הנ"ל דהשתא לק"מ דהא דכשורא דמטללתא דלא הו"מ רבנן לתקוני דלהוי שאולה דכל שאין רשות בעלים הראשונים עליו לא שייך שאולה מה תאמר שיתקנו הרבנים שיהיה רשות בעלים עליו זה א"א שהרי מש"ה אינם יכולים להקדישו מפני שאינו יכול להוציאו בדיינים ואיך יכלו רבנן להקנותו שיהי' רשותו עליו אבל להקנותו להגזלן שהחפץ בידו זה יכלו רבנן וה"ל גזל ולא שאולה ולק"מ ק' תוס':
מב. אר"ה להני אוונכרי. פירש"י מישראל עט"ז ססי' תרס"ד שתמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה דר"ה ולכאורה דחיקא להו לאוקמי שגזל מישראל כק' שער אפרים דודאי ישראל הראשון ניחא לי' דליעבד מצוה בממונו וע"כ מטעם גזל גוי ור"ה לטעמי' דס"ל בב"ק גזל גוי דאורי' ואינהי ס"ל רק מטעם ח"ה וזה לא שייך הכא גבי אונכרי ומש"ה השמיטוהו ופשוט. אך רש"י כ' דוקא מישראל ולכאורה י"ל אע"ג דר"ה גופי' ס"ל גזל נכרי אסור מ"מ הא אמרי' פ' הנזיקין אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא קביל אחולי אחיל ועפרש"י דלא כרמב"ם ור"ה בבבל הוה א"כ אין לחוש לכאורה לקרקע גזילה דכיון דלא קביל בבי דואר אחולי אחיל ואע"ג דאין יאוש בקרקע מ"מ מחילה מרצונו מועיל ושוב הראוני שכבר עמד בזה בחק יעקב סי' תנ"ד ע"ש וס"ל לרש"י דהיינו אם הוא הנגזל לפנינו וידענו דלא אזיל וקביל בדואר אחולי אחיל אבל כי ליכא בפנינו איכא למיחש דלמא קביל בבי דואר ולא עביד לי' דינא לישראל להוציא מיד חברו גוי מש"ה אר"ה גזלני ארעא וכל זה בנגזל ישראל אבל בנגזל גוי מהיכי תיתי נימא דקביל ולא עביד לי' דינא גוי כמוהו אע"כ לא קביל ואחולי אוחיל ולענין ק' שער אפרים י"ל בפשיטות אע"ג דניחא לי' מ"מ בזה לא קנה דלהוי לכם אבל לחד פרש"י דלר"ה יאוש קונה רק משום מצוה הב"ע קשה כיון דניחא לבעלים תו לא הוה מהב"ע עכנל"ד בטח רש"י לא נתכוון למהב"ע שזה ישראל גוזל מחברו ישראל אלא שמסייע ידי עובר עברה הנכרי הגוזל את ישראל הראשון והוא קוצץ ההדס בשליחותו של גזלן ונותן לו דמים אע"ג דלענין דינא אין שליח לד"ע מ"מ המשלח הנכרי הוא באמת הגזלן האמת ונענש ע"ז וזה הישראל הקוצץ וקונה ממנו הוה מסייע ידי עוברי עברה אע"ג דלפני עור דאורי' ליכא דהא לא קאי בתרי עברי נהרא והגוי גופי' יכול לקוצצו מ"מ מסייע ידי עוברי עברה. ובזה הבנתי דברי רבנו יואל דמייתי הרב"י סי' תרס"ד בשם מ"כ דלא יקוץ ישראל ערבה להוש"ר דגוים מצוי' על הגזל אפי' גוי מגוי וסתם גוים גוזלים זה מזה ועוד קי"ל ישראל מגוי נמי איסורא איכא ע"ש באורך וצ"ע חדא מ"ש דנקט להושענא ולא ללולב ובהג"א מייתי בשם ראב"י בנו של רבנו יואל ערבה ללולב ושכן שמע מאביו ובאמת אביו לא כ' אלא הושענא רבה ותו צע"ג דמשמע מתחלה קאמר אי ישראל מגוי שרי לגזול מ"מ אסור משום גוי מגוי וק' א"כ אדרבא לגזיזנהי ישר' ולא גוי וצ"ע וי"ל דרבנו יואל נמי לא קאמר אלא כיון דעיקור הגזלן הוא גוי מגוי והישראל בשליחותו קעביד נמצא גורם הישראל שגוי גוזל גוי ומסייע ידי עוברי עברה והוא איסור דרבנן עכ"פ ותו כ' דקיל דישראל מגוי נמי איסורא איכא מדרבנן מיהת וס"ל דעבירה דרבנן לא דחי מצוה דאורי' ע"כ מותר ללולב ודלא כר"ה דס"ל גזל גוי אסור מן התורה אבל לדידן מותר ללולב דאורי' ואסור להושענא רבא דהוה מצוה דרבנן הבאה בעברה דרבנן ואסור כנלע"ד כוונת רבינו יואל וראב"י בנו למד מזה מיהו לאסור גם ללולב דס"ל גזל גוי דאורי' וה"ל עברה דאורי'. ועד"ז י"ל ק' רשב"א אשיטת הראב"ד דס"ל דשינוי רשות צריך להחזיר גוף החפץ ובעלים יחזרו לו הדמים והחפץ רק משועבד כמשכון בעד הדמים והק' רשב"א מאונכרי מה מועיל שינוי רשות הא אכתי לא הוה גוף ההדס שלו עי' שיטה מקובצת ב"ק קי"ד ועב"י ח"מ סי' שנ"ז ולהנ"ל י"ל ס"ל כפרש"י דמגזילת ישראל חייש ר"ה דאלו מגזילת גוי אין אנפרות בבבל וס"ל דמשום לכם נמי ליכא למיחש דר"ה כרב רבי' ס"ל דיאוש כדי קונה ומשום מצוה הב"ע הא דאיכא ואמנם הואיל ובעלים ישראלים נינהו ניחא להו דליעבד מצוה בממוני' ובלב שלם רצונם שיהי' ביד ישראל השני רק שלא יסייע ידי עוברי עברה בקציצתו וכיון שקצצו הגוי תו לא איכפת לן. ולכל אלו הפרושים צ"ל מה דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה ושינוי שם היינו כמ"ש לעיל דאע"ג דס"ל דיאוש לחוד אינו מוציאו מידי עברה שנעשה בו אבל שינוי מעשה ושם שוב אין זה אותו החפץ שנסייע בו עוברי עברה ופנים חדשות באו לכאן ושרי:
מב. ארשום בקיצור משנלע"ד בדעת הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח דלטעמי' אזיל דס"ל בין יאוש קודם שינוי רשות ובין אח"כ לעולם קונה וס"ל בהקדש גבוה לחלק אם הקדישו קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים דבמכרו להדיוט כה"ג קנאו מ"מ האי מאיס טפי לגבוה ואפי' תקנתא דרבנן לא יועיל שלא יהי' כהנים עצבים ולא תיקנו בכה"ג אך אם הקדישו אחר יאוש אז עכ"פ בלא נודעה לרבים מכפר משום תקנתא דעולא ומ"מ בנודעה לרבי' אינו מכפר משום מזבח אוכל גזילות וראיתי בנב"י תנינא שג"כ כ' דלרמב"ם ב' תקנות הוה ובחי' לסוגי' דיאוש כתבתי מ"ט לא אמר בש"ס הכי ע"ש:
מב. ובמ"ש בטבל וחדש וערלה וכלאים הוה מצוה הב"ע ובש"ס מפיק לי' ממשקה ישראל ועוד הקשה מה עברה יש כאן כיון דמצות לאו ליהנות והוא שורף ערלה וכלאי' על המזבח ומכ"ש בטבל וחדש דליכא אי' הנאה ונ"ל דס"ל דהאי משקה ישראל ממותר לישראל ר"ל שיהיה מותר לישראל כיוצא דמזבח פי' ע"י עשיית מצוה ואם הי' אופן שמותר לישר' לאכול טבל וחדש לצורך מצוה כיוצא בו דמזבח הי' מותר גם למזבח אלא שזה א"א דהרי למצוה אסור לישראל משום מהב"ע א"כ לא היה מותר לישראל ואסור למזבח משום משקה ישראל. אלא לפ"ז משמע דאית לי' מהב"ע אפי' בשארי מצות דלאו קרבן ולא משמע כן בהלכות לולב מיהו כלאים י"ל כמ"ש ה"ה תחלת גדולו בעברה לכ"ע יש משום מהב"ע אפי' בלולב וערלה איתקש לכלאים בגז"ש כמ"ש תו' סוף תמורה אבל טבל וחדש קשה קצת לו' עכ"פ תחלת גדולו באיסור ולא הי' לו תחלת שעת הכושר לעולם אע"ג דליכא עברה מ"מ מיקרי גדולו באיסור עי' מנחות ו' א' ותוד"ה כ' רחמנא כו' עדיין צ"ע:
מב. הירושלמי דמייתי תו' דמשמע דס"ל יש יאוש לקרקע ובפ' חזקת משמע בתו' דהכי ס"ל בדעת הירושלמי באמת ובחי' למס' ע"ז כתבתי פי' מרווח בהירושלמי וקיצורן של דברים דס"ל להירושלמי היכי דנשתקעה שם הבעלים והפירות הם של הגזלן נכרי שוב לא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנהי דבעלים לא נתיאשו מהקרקע שסופם ליטלה מהגזלן מ"מ כיון שכבר ארכו הימים וכבר נשתקע שמם והגזלן זורע וקוצר ומאסף כאדם העושה בשלו הויין הפירות כשלו לענין זה שיכול לאוסרם ולא מיקרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומעתה אומר אני אין שום מעלה לשקיעת שם בעלים לענין קנין אלא יאוש והפקר הוא קונה ועכשיו דינא הכי אי איכא יאוש וגם שיקוע שם הפירות מותרים משום דהוה קרקע של גוי ואין כלאים נוהג בשל גוי והה"נ אי ליכא לא יאוש ולא שיקוע אע"ג דהוה קרקע של ישראל מ"מ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומותר אך בחדא לטיבותא וחדא לריעותא יש חילוק אי לא נתיאשו וה"ל קרקע של ישראל שנוהג כלאים במה שנזרע בתוכו ואמנם כבר נשתקע שם בעלים ולא נכנס בגדר אין אדם אוסר דבר ש"ש שהפירות הם שלו של גזלן ונתגדלו בקרקע שנוהג בה דין כלאים דהרי הקרקע של ישראל היא הרי אלו אסורים הפירות מן התורה אך ביאוש ולא נשתקע הוה קרקע של גוי ע"י יאוש בעלים אך כיון דלגבי כ"ע לא נשתקע עדיין שם בעלים הראשונים ומחזי כאלו לא נתיאשו אסור מדרבנן דמיחלף באידך חדא לטיבותא לא נתיאשו ונשתקעו כנ"ל פי' הירושלמי נכון בעזה"י:
מב. עובדא דסבתא כתבתי במק"א דהאי סבתא לא עלה על דעתה תקנת מריש אך סברה משום תקנת השבים שאין מקבלין מהגזלנים עי' היטב ב"ק צ"ד ב' ותוד"ה בימי רבי כו' ע"ש והתם בעי' דוקא כשהגזלן מחזיר מאליו אבל כשהלוה תובעו בב"ד צריך להחזיר וליכא תקנת השבים ועוד דוקא גזל הרבה שרוב עושרו בגזל אבל דבר מועט לא ונ"ל דנפ"ל אסמכתא ממשאחז"ל ס"פ כיסוי הדם קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו שהרי אאע"ה אמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים ע"ש הרי קמן דיש בכיוצא בזה תקנת השבים אך לפ"ז מינה דוקא גזל הרבה כמו שם באאע"ה שהי' מה שאכלו שי"ח עבדיו הנערים אבל דבר מועט לא והיינו דאמרה האי סבתא ב' טענות חדא דהוה לאאע"ה שי"ח עבדים והכא לא דמי להתם שהוא דבר מועט ותו דצווח' קמי' ולא אשג' וכיון שלא החזירו מעצמם עד שצוחה תו ליכא תקנת השבים ואר"נ שהיא טעתה דטעמא אחרינא משום תקנת מריש והיא מפסדת בצוחתה כמ"ש כבר לעיל כי אלו שתקה אז הי' מחזירין לה העצים בעין אחר סוכות אבל עכשיו דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים מיד וק"ל:
מב. הרב"י סי' תרס"ד מייתי בשם מ"כ שרבינו יואל ציוה ערבה לה"ר יקוצו גוים משום גזל גוי מגוי אסור ועוד ישראל מגוי נמי אסור ע"ש וכבר כתבתי לעיל והנה מה שלא ציוה כן בערבה ללולב י"ל לכאורה דס"ל דמ"ש בש"ס מעיקרא נמי הושענא קרו לי' נשתנה הענין דבזמנינו אין קוראין ללולב הושענא וא"כ מעיקרא ערבה והשתא לולב כי קוראין להאגודה לולב והוה שינוי שם אך ערבה לה"ר מעיקרא ערבה והושענא והשתא נמי כן ע"כ ציוה שיקוץ כן י"ל. אלא שבהג"א מייתי ראב"י בשם אביו רבנו יואל שגם בערבה ללולב הדין כן וא"כ קשה על מ"כ שבב"י הנ"ל גם אין שחר למ"ש דגוי מגוי אסור לגזול מה ענין זה לכאן וכבר כתבתי בזה לעיל והנה ט"ז סס"י תרמ"ט הק' אהלבוש דכ' דאתרוג המורכב פסול דב"נ מצווה על הרכבת אילן ונעשה בו עבירה והק' מדאצטריך קרא בבהמת כלאים דאסורה לקרבן ש"מ דהאי שרי וכן הק' מג"א ועוד הק' הא כבר נשתנה ונעשה אתרוג ולא גרע מהשתחוה לפשתן נטוע דמאחר שכבר נשתנה מותר לציצית ותו א"כ מה הועל ר"ה באונכרי הא עכ"פ נעשה בו עברה שגוי גזל. ולכאורה לפמ"ש ה"ה בדעת הרמב"ם דכל שתחלת גדולו באיסור כ"ע חייש למצוה הב"ע א"כ יש לחלק בשלמא הרבעת כלאי בהמה אין איסור אלא מעשה ההרבעה אבל אם הבהמה רובעת אינה מינה אינו צריך להפריש כל שהוא אינו מכניס כמכחול בשפופרת ומכ"ש שאחר שכבר נרבעה אין צריך לעשות תחבולה להוציא הזרע ממעי הבהמה א"כ לא נתגדל באיסור ועברת ההרבעה שעבר כבר עבר מש"ה אי לאו קרא הי' מותר להקרבה משא"כ אילן המורכב שאסור לקיימו וכל שעה לוקה עליו א"כ כל גידולו באיסור שפיר הוה מהב"ע ומה שהק' שהרי נשתנה ונעשה ממנו אתרוג י"ל אדרבא עיקור הקפידא דכלאים משום הפרי שהרי מותר להרכיב ב' מיני אילני סרק כמבואר בשעי"ד אע"כ הקפידה משום ב' כחות המעורבים בהפרי וא"כ משעה שנעשה האיסור לא נשתנה דהפרי גופי' איסור הוא משא"כ בבהמה אין הטעם משום הולד שהרי אפי' עקר ועקרה אין להרביעם ש"מ דגוף ההרבעה נתעב ולא הולד א"כ שפיר הוה שינוי ומש"ה אצטריך קרא למיפסל בהמת כלאים מקרבן. ומה שהק' מאונכרי י"ל אה"נ אי הוה חיישי' שגוי גזל קרקע ונטע בו הדס ה"ל תחלת גדולו באיסור ולא יועיל שם תקנה אך עיקור חששא שגזל קרקע עם האילן כמו שהוא ולא הוה תחלת גדילתו באיסור ומהני קציצת גוי מה תאמר עכ"פ ניחוש שמא גזל ואח"כ נטע י"ל דזה ה"ל ס"ס שמא לא גזלו ואת"ל גזלו דלמא גם האילן גזל עמה וכל ספק מתיר יותר מחברו שאם לא גזלו כלל מותר אף לישראל לקוץ ואת"ל גזלו ואסור לישראל מ"מ שמא לא נטע האילן באיסור ומותר עכ"פ ע"י קציצת גוי דהיינו שנדון על ההדס הלז אולי אינו גזול הוא ואת"ל שהוא גזול שמא אין תחלת גדולו באיסור וא"ל שא"א להפכו ז"א דא"א להתחיל בתחלת גדולו באיסור דמה"ת לומר שגידולו באיסור תחלה צריכי' לדון אם נגזל דאע"ג דסתם גוים גזלני ארעתא נינהי אבל אין סתם שדותיהם גזולים וה"ל ספק אם נגזל ושוב איכא ספק אי תחלת גדולו באיסור או לא והבן זה. ובזה ניחא דאמר לאונכרי משמע דהוראה היה לצורך כ"ע הקונים מאונכרא ובאמת לא היה אלא לאונכרא גופי' והא"ש הכי קא"ל לאונכרי אם אתם בעצמם תקצצו ותסמכו עצמם דגזל גוי מותר או יאוש כדי קונה א"כ לא הוה ס"ס דשם אונס חד הוא כיון שאין ספק א' מתיר יותר מהב' וממילא אסור לכ"ע למיקני דספק שמא נטע האילן אח"כ ונתגדל באיסור אבל עכשיו שיקוץ הגוי גלי דעתכם דגזל גוי אסור א"כ ה"ל ס"ס ושרי לכ"ע למיקני מינייכו:
מב. ואש"נ מאי דפריך וליקני בשינוי והק' מרש"א ומהר"ם הא עכ"פ אסור לברך משום בוצע ברך ולהנ"ל י"ל אה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא אכתי תקשי עכ"פ כיון דקנאו בשינוי מעשה והשם א"כ תו לא הוה ס"ס דאין ס' א' מתיר יותר מן הב' אע"ג דלענין ברכה מתיר יותר מ"מ הא ברכה לאו דאורי' ומן התורה ליכא ס"ס ואיך יהי' מותר ניחוש לספק דלמה נטעה הגזלן אח"כ והאש"נ דמשני דחוזר לבריתו והק' תו' הא מדרבנן קונה ולהנ"ל א"ש דעכ"פ אסור משום בוצע ברך רק העיקור הקו' כיון דמדאורי' יוצא בו תו לא הוה ס"ס וע"ז יפה תי' דשפיר הוה ס"ס וממ"נ אי בתר דאורי' אזלת הוה שפיר ס"ס דשינוי כזה אינו קונה מן התורה ואי בתר דרבנן אזלת דקונה שינוי כזה א"כ הדר ה"ל בוצע ברך. ולפי האמור י"ל רבנו יואל בודאי ציוה כן גם בערבה דלולב אך בה"ר דקיל ה"א דיש לסמוך אהסוברים גזל גוי מותר לזה כ' ז"א דעכ"פ גוי מגוי אסור ואסור מספק שמא נטעה מתחלה באיסור בשלמא אי נקצץ ע"י גוי י"ל ס"ל גזל גוי אסור וה"ל ס"ס וכל א' מתיר יותר מחברו אבל אי יקצוץ ישראל משום גזל גוי מותר א"כ יש לחוש להנ"ל וק"ל. ובזה י"ל מ"ט אמר כן לאונכרי דהדס ולא למוכרי אתרוג בשלמא לולב וערבה הי' שכיחים בבבל תמרי' וערבות טובא אצל ישראל ולא היה לאונכרי מוכרים אבל מאתרוג ק' ולהנ"ל י"ל ליכא חשש שאפי' לא יהי' ס"ס ונחוש שנטעה גוי אח"כ מ"מ הפרי נשתנה וזה שייך באתרוג שהוא פרי אבל הדס לא נשתנה. ובקיצור י"ל הא דראב"ן בערבה דלולב דמברך עלי' הוה פשיטא לי' דלא יקוץ ישראל משום בוצע ברך אבל דה"ר דחביט חביט ולא מברך ה"א מותר קמ"ל וק"ל:
מב. ובהאמור י"ל ק' תוד"ה עוף כו' סוכה ל"ד ב' ועי' מה שפי' דבריהם בס' כפות תמרים דהל"ל הדס בהדי' או אתרוג בהדי' ע"ש ולהנ"ל י"ל דס"ל לר' ישמעאל דהמקיים בכלאים אינו לוקה כרבנן דר"ע ובהא דמרכיב סרק בסרק נמי לא פשיטא כולי האי ועי' ב"י י"ד סי' רצ"ד וה"א אתרוג המורכב דנשתנה כשר כמו כלאי בהמה וכק' ט"ז מש"ה איצטריך למיכתב פרי עץ הדר וכמ"ש בת' מהר"ם אלשיך ז"ל דהמרכיב יחור אתרוג על עיקור אילן לימון אנינו פרי של עץ הדר אלא הוא פרי של עץ לימון דקי"ל ילדה בטלה בזקנה ע"ש ומש"ה הוצרך למיכתב ג' תיבות פרי עץ הדר ולעולם אתרוג א' אבל הדס דלא נשתנה ע"י גדולו אפי' אי לא הוה כתיב ג' תיבות ענף עץ עבות נמי הוה ידעי' דמורכב פסול משום תחלת גדולו באיסור ולא נשתנה וא"כ למה לא כתי' הדס להדיא אע"כ בעי' ג' ולפ"ז ר"ע לטעמי' דס"ל בעלמא המקיים כלאים לוקה וא"כ אתרוג נמי לא נשתנה ופסול מורכב מסברא ולא צריך פרי עץ הדר ואפ"ה כתב רחמנא ג' תיבות ומ"מ קי"ל מהלכה למ"מ דאינו אלא אתרוג א' ולא נחלק עליו אדם מעולם א"כ הה"נ הדס א'. ועתי"ט אהרמב"ם דפסק ערבי ב' להתיר של בעל ואפ"ה בעי' ב' ערבות נ"ל דיש לעיין אס"ד מערבי דרשי' מיעט ערבי ב' א"כ איך אר"ע כשם שלולב א' ואתרוג א' כו' ולכאורה הוצרך לתרוי' דמדסמיכי כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל בויו העיטוף לחוד לא סגי למילף מלולב שיהי' א' דדלמא שא"ה דגלי קרא ג' תיבות ענף עץ עבות מש"ה הוצרך לאתויי דגם באתרוג כתיבי ג' תיבות ואפ"ה סגי באחד הה"נ הדס א' אך תינח הדס אבל ערבי לשון רבים דלא מצינו דכוותי' באתרוג מנ"ל לר"ע דסגי בחד אע"כ לא מערבי מפיק דההוא איצטריך להתיר של בעל והכי דרשי' דענף קאי אתרוי' וה"ק קרא ענף של עץ עבות וענף של ערבי נחל וכתי' גבי הדס ג' וגבי ערבה ב' ענף ערבי נחל והשתא שפיר הוכיח ר"ע מאתרוג כשם דלא דרשי' מספר התיבות באתרוג ה"ה דלא דרשי' בהדס וערבה וק"ל. ואמנם לפמש"ל צריך ישוב לדינא דרמב"ם פסק מקיים כלאים לוקה כר"ע ואפ"ה פסק ג' הדסים וב' ערבות וי"ל דאנן קי"ל ליכא למילף מאתרוג דבעי' פרי לאפוקי אי לא גמר פרי והדר למעוטי יבש וצ"ע:
מב. ועיין תשובת הריב"ש שמ"ו שכ' דמדאמרינן לך למעוטי גזולה ולא למעוטי שותפים מוכח דפשיטא לש"ס דסוכת שותפים כשרה אפי' לא מושלי אהדדי ברצונם משום דקי"ל כראב"י בנדרים ר"פ השותפים ועמ"ש בזה בחי' ריטב"א סוכה כ"ז ב' עש"ה בריב"ש ומבואר לפ"ז לרבנן דראב"י י"ל לך למעוטי שותפים רק סתמא דתלמודא סוכה ט' א' לא בעי למימר למעוטי שותפים כיון דהלכתא כראב"י מ"מ מיושב ק' מרש"א אהתו' דשמעתין דלא הו"מ להק' אדר"י ורשב"י מלך דסוכה די"ל אינהו ס"ל כרבנן דראב"י ואתי לך למעוטי שותפים ולגזול לא צריך קרא משום דה"ל מהב"ע ואש"נ לרש"י דס"ל דלא שייך סוכה גזולה כ"א בראש הספינה ועמ"ש תו' ל"א ד"ה אבל כו' ולכאורה קשה להנך דקיימי בשיטה סוכה דירת קבע בעי' ולא משכחת בראש הספינה ובראש עגלה וא"כ למ"ל למעוטי גזולה ובודאי לא יסבור כב"ש דבעי' סוכה לשמה או כר"א שמותי דפוסל שאולה ועי' לעיל ז' ב' תוד"ה העושה כו' י"ל זה קצת אבל לפמ"ש בסמוך א"ש בפשיטות דהני תנאי מצי סברי כרבנן דראב"י ואתי למעט שותפים. ועי' בתו' ל"א א' הנ"ל דכתבו איכא לאוקמי קרא בראובן שבנה בחצרו של שמעון מדעתו ומהרש"א הגי' שלא מדעתו וכ"כ בהג"א ואמנם בהגה' ש"ע לא כ' לא מדעתו ולא שלא מדעתו והרגיש עליו מג"א והנה הג"א לא ס"ל כמ"ש בשעח"מ סי' שי"ג אלא כדעת רש"י דמייתי סמ"ע שם דקרקע שאולה לאחרים מ"מ זוכה להשואל ולא להמשאיל וא"כ ע"כ לא מיירי מדעתו וכסברת מרש"א אלא שלא מדעתו וכדקיי"ל בב"מ ק"א ב' דמצי גזלן למימר עצי ואבני אני נוטל אמנם תו' לא הו"מ להק' אפרש"י דמשכחת לה בבנה שלא מדעת חברו דעכ"פ רש"י רצה לפרש לכ"ע לאמוראי דס"ל התם דלא מצ"ל עציי ואבני אני נוטל ושייך לבעל הקרק' ולא לבעל הבנין ע"כ הק' תו' דעכ"פ משכח"ל בבונה מדעת חברו והתו' לטעמי' דס"ל בב"מ כהרמב"ם שבש"ע סי' שי"ג הנ"ל דהקרקע זוכה להמשאיל ולא להשואל וא"ש דברי תו' בלי הגה' ואמנם לדינא קי"ל דמצי גזלן למימר עצי ואבני אני נוטל וגם קי"ל סי' שי"ג דקרקע זוכה להמשאיל ולא השואל א"כ בכל אופן שבנה סוכה בקרקע חברו בין מדעתו בין שלא מדעתו ובא זה והוציאו משם ה"ל לעולם קרקע גזולה ומש"ה סתם רמ"א בש"ע וק"ל:
מב. בע"ה העתק תשובה יום ה' כ"ה תשרי קפז"ל:
מב. ע"ד קו' פר"מ בהא דר"א שחרר עבדו ופריך ש"ס מהב"ע ומשני מצוה דרבים שאני ביאור הדברים דש"ס הק' כיון דאין עשה דוחה עשה ואפי' בדאורי' ומכ"ש תפלה דרבנן ועוד אפי' אי דחי מ"מ הכא לא הוה בעידנא דמעיקרא כו' וא"כ הוה מהב"ע ולר"ת אפי' בדיעבד לא יצא ולר"י דלא מיפסל משום מהב"ע אלא כשהעבירה באה ע"י מצוה ממש ע"כ לכתחל' אסור זהו ק' הש"ס ופלוגתת ר"ת ור"י עי' בגטין נ"ה ב"ק ס"ז סוכה ט' ור"פ לולב הגזול. וע"ז תי' הש"ס מצוה דרבים שאני ועשה דרבים דחי' עשה דיחיד אפי' לא הוה בעידנא ויש לומדים מכאן דעשה דרבים דרבנן דוחה עשה דיחיד דאורי' ויעו' היטב שם בראש דברכות ועכ"פ שוב אין כאן עברה וליכא תו מהב"ע אבל אי הוה מהב"ע אין חילוק בין יחיד לרבים ונסכים של ערלה וכלאים אין חילוק בין צבור ליחיד לעולם פסולים משום מהב"ע לטעם דיהיב הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח. ויעיין מ"ש סוף ס' נב"י קמא בשם חתנו מהו' יוסף פ"ב ז"ל ואמנם מה שהק' תו' פ' לולב הגזול ממצה של טבל ולכאור' מאי קו' הא הוה ס"ד דאתי' עשה דמצה ודחי' ל"ת דטבל י"ל טבל ל"ת שיש בו מיתה הוא או אין עשה דלפני הדיבור דוחה עשה דטבל דלאחר הדבור וכבר עמד בזה בשאג"א וכפות תמרים אבל לעולם היכי דעשה דול"ת לא שייך מהב"ע וגבי גזילה לא שייך עשה דלולב או דקרבן ידחה ל"ת דגזל אפי' יהיה מצוה דרבים ולא בעי בעידנא מ"מ לא שייך עשה דול"ת אלא במה שבין אדם למקום אבל לעולם לא ידחה עשה את ל"ת דגזל לקיים מ"ע בממון חברו זה לא עלה על דעת מעולם ואפי' המציל עצמו בממון חברו בפקוח נפש אע"ג דמותר מ"מ צריך לשלם לחברו אבל לצאת מצות ה' בממון חברו זה לא עלה על דעת מעולם וכן לא עלה על דעת שאם באמת המצוה באה בעברה שיהיה חילוק בין רבים ליחיד זה לא שמענו ואסיים בברכה מרובה א"נ דש"ת:
גליון הש"ס
מב. תוס' ד"ה אמר אביי וכו' אינן צריכות כוונה. עיין לעיל דף לט ע"א תוס' ד"ה עובר:
רש״ש
מב. גמרא הא מדאגבהי' נפק ביה. הגרע"א ז"ל בחדושיו תמה דהא מ"מ העקירה היתה בטירדה דמצוה וע"ש שנשאר בתימה ולעד"נ מדאגבהי' לאו דוקא אלא משעה שנטלו בידו להגביהו אף שלא עקרו עדיין נפיק ביה ובפסחים (ז ב) הגי' דבעידנא דאגבהי' נפיק ביה ועי' לעיל (לט) תד"ה עובר ובהגר"א ז"ל סי' תרנ"א ס"ק טו דמוכח בגמרא דלא אשכח צד דיברך עליהן עובר לעשייתן ואם איתא דל"י עד שיגביהם היה יכול לברך בשעה שאוחזן בידו טרם שיגביהם וזה ודאי לא מיקרי קודם דקודם ובפרט למש"כ הב"י בסי' כ"ה בשם הרי"ו דגם בתפילין מברך עליהם קודם הנחתן ע"ש. שוב ראיתי בשה"ג שכ' משנטלן והגביהן ממקומן יצא והיינו כהגרע"א מ"מ לעד"נ כמש"כ. [חכם אחד כתב לי שתמה ולא הבין קושיית הגרע"א מעיקרא דהא דטריד היה בעקירה לא עדיף מהטעינו חבירו או"מ או שהיה טעון מבעו"י דחייב משום עקירת גופו. ונעלם ממנו הא דפריך בכתובות (דף ל א) ואמאי ה"נ לימא הגבהה צורך הוצאה היא. וע"ש דלא מ"ל אלא בשעמד לפוש וא"כ תמה הגרע"א שפיר דמאי פריך דלמא מיירי בשלא עמד לפוש. אבל אנכי תמה על הגרע"א מהתוס' דשם ד"ה נימא דעקירה לענין חיוב שבת אינה אלא כשמגביה ג' טפחים. ומצות לולב אפי' לשיטתו פשוט דא"צ ג"ט וכלשון הש"ג משנטלן והגביהן ממקומן. וזה דוחק לומר דכוונתו דלוקמה כגון שהיה מונח על מקל שהוא גבוה ג"ט כמש"כ התוס' שם:
מב. שם אר"ה אומר היה ר"י עולת העוף כו' ואכלה פטור מאי קמ"ל כו' היינו הך כו'. לכאורה המ"ל דקמ"ל אע"פ שנהנה וקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (כריתות יט ב)] :
מב. שם היודע לישאל ברה"י כו'. כצ"ל:
מב. רש"י ד"ה קמ"ל כיון דראוי כו' תורת כלי עליו כו'. ק"ל דלקמן סוף ע"ב מוכח דאף שראוי למצותו מ"מ תורת מוקצה עליו ע"ש בתד"ה טלטול וכן לקמן (מג) אמרי' איצטריך קרא למישרי טלטול משמע דאיסור טלטול רביע עלי' אלא דהמצוה דחי' ליה וא"כ לנשים דליכא מצוה ליתסרי ולשיטת ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג א"ש מה דמותרות בטלטולו ועי' בהג"א ולשון הר"ן משמע דהואיל ואידחי איסור טלטולו לאנשים ל"ג נמי בנשים:
מב. רש"י ד"ה אוכלין ע"ג טהרות אינו נוגע בשום דבר (ספק או בספק) המטמא אה"י ואם לא נזהר כו' נוטל ידיו. הני ג"ת שסבבתים ליתנייהו בר"ן וכ"נ למחקם ברש"י דהא קי"ל דספק ידים ליטמא טהור (ידים פ"ב מ"ד) ע"ש:
מב. תד"ה היודע לפרוס. עשרה אין חולקין כו'. כצ"ל:
מב. בא"ד (ע"ב) נתמלא זקנו ראוי כו' ולישא א"כ איכא לאוקמא כו'. כצ"ל:
בניהו
מב. 'תּוֹרָה', מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". הא דלא סגי בפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בשביל תרווייהו תורה וקריאת שמע? משום דבגדול בעי תרתי, דאף על גב דאמר רשב"י (מנחות צט:) אם קרא קריאת שמע בלבד יצא ידי חובתו במצות (יהושע א, ח) 'וְהָגִיתָ בּוֹ', עם כל זה אסור לומר דבר זה לפני עם הארץ, ולכן הורו לו בילד הקטן שבאים לחנכו דבעי פסוק של תורה משום 'וְהָגִיתָ בּוֹ' מלבד פסוק שמע שהוא בשביל קריאת שמע.
בן יהוידע
מב. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנָן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בְּלוּלָב. לְהִתְעַטֵּף, חַיָּב בְּצִיצִית. לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע. קשה הוה ליה למנקט האי ברישא דזה קדים לכולהו בזמן! ועוד יש להקשות למה נקיט לוּלָב קודם צִיצִית?
ונראה לי בס"ד דנקיט בדרך לא זו אף זו והיינו דמצות נַעְנוּעַ היא ברגע אחד ואין שם צורך שימור אבל עטיפת צִיצִית היא בכל יום וגם צריך בה שימור קצת שיהיה נזהר שלא ינהוג בטלית מנהג בזיון וגם שלא יהיו ציציותיו נגררין בקרקע, ולהכי נקיט לולב ברישא לומר לא מבעיא שהיא ברגע אחד ואין בה צורך שימור כלל אלא אפילו טלית שהוא בכל יום ובעי שימור קצת אפילו הכי חייב בו הקטן אם הוא יודע להתעטף בו. ולא מבעיא צִיצִית דאין איסור וחיוב כל כך בשמירתו אלא אפילו תְּפִלִּין דבעי שימור טפי ואיכא איסורא רבא בהפחה דשכיחה טובא ואיכא למיחש בקטן דילמא פשע בהכי עם כל זה אם יודע בו שיוכל לשמור תפיליו חייב ליקח לו תפילין. ולא מבעיא כל הני שהם נמצאים בקטן בזמן שהוא בן שמנה או שבע שאז יש לו דעת לידע לשם מי עושין המצות ולמי מברכין דמסתמא כשיגיע לשיעור חיוב מצות אלו הוא מגיע לדעת זו אלא אפילו בזמן שהוא קטן הרבה שהוא בזמן שהתחיל ללמוד הדיבור דודאי אותו זמן אין בו דעת להכיר ולהבין שמו של הקב״ה ומה הוא משמעות שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ופסוק (דברים לג, ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' עם כל זה חייב אביו ללמדו פסוקים אלו אף על פי שהם בפיו כמו זמר כדי לחנכו.
מב. לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. מקשים למה בלולב וציצית קתני חייב וכאן אמר 'אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ' ולא אמר 'חַיָּב בִּתְפִלִּין'?
ונראה לי בס"ד דנקיט חייב בלולב וציצית כדי שכל אדם הרואה אותו יתן לו לולב לנענע בו בתורת שאלה ויתן לו ציצית להתעטף בו לפי שעה דכל שהרואה משער בדעתו ממראהו וגובה קומתו שהגיע לשנים שהוא חייב להתחנך במצות אלו יזכהו במצות אלו לפי שעה אבל בתפילין שצריכין גוף נקי אף על פי שהרואה אותו משער בדעתו שהגיע לשנים שראוי להתחנך במצות תפילין לא יהיה מזכה במצות תפילין לתת לו תפילין להניחו לפי שעה בתורת שאלה כדרך שעושה לגדול בר חיובא יען אולי זה אין לו גוף נקי ואינו יודע לשמור עצמו מהפחה ורק אביו אשר דר עמו ביחד ומכיר בטבעו והנהגתו אם הוא יודע שראוי לכך חייב ליקח לו תפילין לחנכו, וכן בלימוד פסוק תורה שהוא מזמן שהתחיל לדבר נקיט אביו מלמדו תורה כי באותו זמן הקטן הוא סגור בבית ואין מצוי אחר עמו אלא רק אביו ולכן אמר אביו מלמדו תורה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דנקיט בתפילין 'לוֹקֵחַ לוֹ אָבִיו' כי לולב וציצית אפשר שיקח משל אביו או של אחרים ויקיים המצוה אך אי אפשר ללבוש תפילין של אחרים כי ראשו קטן ולא אפשר ללבוש תפילין של ראש גדול עד כאן דבריו.
מב. תּוֹרָה', מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: (דברים לג, ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". יש להקשות למה נקיט פסוק זה ולא אמר פסוק ראשון של התורה שהוא (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' דהוא גם כן ז' תיבות. כמו פסוק זה?
ונראה לי בס"ד מפני שפסוק 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא יש בו אזכרה וגם עוד שנזכר בו שמו של משה רבינו ע"ה שקבל לנו התורה וגם בשמו נרמז שם א"ל שד"י [א"ל 31+ שד"י 314=מֹשֶׁה 345] שהוא שם המאיר במקום שבאה התורה משם שהוא הבריאה.
ועוד נראה לי בס"ד נבחר פסוק זה טפי שבו מפורש שכל ישראל אנשים ונשים וקטנים חייבים בתורה דכתיב בה 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא אמר זֶרַע יַעֲקֹב או עֲדַת יַעֲקֹב אלא 'קְהִלַּת' יַעֲקֹב, והיינו על פי מה שאמר בס"ד במקום אחר דשם קְהַל כולל על אנשים ונשים וקטנים שהם ג' מיני אדם כי תואר אָדָם ניתן לישראל דוקא והאנשים הם מין בפני עצמו ונשים מין בפני עצמו וקטנים מין בפני עצמו וג' פעמים 'אָדָם' [אָדָם 45×3=קְהַל 135] עולה מספר 'קְהַל', וכאן בפסוק זה מפורש 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' דקאי על קְהַל שהוא שם הרומז על אנשים ונשים וקטנים. גם עוד ראשי תיבות פסוק זה הוא 'תָּקִים צֶלֶם' רמז מעת שאמר התינוק פסוק זה נעשה קימה לצלם שלו ולכן יש בו שבעה תיבות על דרך מה שאמר הכתוב (משלי ט, א) 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'.
ועוד נראה לי בס"ד טעם לפסוק זה כי מצאתי כתוב בכ"מ [בכמה מקומות] סגולה שתתעבר האשה בבן זכר שיכוין הבעל קודם הזווג בעוד ידיו טהורות בשם זה בנקודות אלו והוא 'תּצֶלַמֵּמקֻיָ' ושם זה יוצא מן ראשי תיבות 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' עד כאן. נמצא לפי זה בפסוק זה יש שייכות להוויית הזכר בעולם ולכך כשיתחיל התינוק לדבר שהוא זכר וחייב בלימוד תורה מלמדו אביו תחלה פסוק זה שיש בו שייכות למציאות הזכר והווייתו.
רשימות שיעורים
מב. בגמ' - לא שנו אלא שלא יצא בו וכו'. מלשון רש"י נראה כי הוא מפרש שיסוד הפטור של טעה בדבר מצוה הוא מדין אנוס - שטרדתו במצוה גרמה את העבירה והגברא קרוב לאנוס ופטור. ברם יתכן לומר שיש כאן פטור מיוחד של רשות מצוה - שלא כרש"י. נ"ל כי י"ל דפליגי בכך במס' פסחים (עב:) בסוגיא אם פטור דוקא בעושה מצוה. אם הפוטר הוא מדין אנוס אפילו שלא עשה מצוה פטור שהרי עכ"פ אנוס וטרוד במצוה, אולם אם הפוטר הוא עצם המצוה כשלא עשה מצוה חייב. מהרמב"ם (פ"ב משגגות הל"ח) משמע כי יש כאן פטור מיוחד של מצוה - שלא כרש"י - ולא מדין אנוס. ברם שיטת הרמב"ם לגבי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אינה ברורה (עיין בל"מ שם הל"ח וי'). ועוד יש להעיר שאם הרמב"ם (שם הל"י) פוסק שיעשה הגברא מצוה בעת העבירה (כדמשמע בהל"ח), מוכרחים לומר שמקיים מצות הלולב בעת שמוציאו ומעבירו ברה"ר, אבל הרמב"ם אינו כותב זה במפורש בהלכותיו (הל"י), וקשה עליו קושית הש"ס - מדאגבהיה נפק ביה, עיין בהלכותיו, וצ"ע.
מב. שם. רש"י ד"ה קמ"ל, וז"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל עכ"ל. יש להעיר, למה לא פירש"י דראוי הלולב לנטילת הנשים עצמן. ונראה שדעת רש"י שאין לנשים קיום מצוה כלל בנטילת לולב כי מופקעות מקיום מצות עשה שהזמן גרמא, ובכך חולק רש"י על ר"ת (בר"ה לג. ד"ה הא) הסובר כי יש לנשים קיום מצות רשות במעשה"ג ונשים מברכות על מעשה"ג. לרש"י אין לאשה מצוה כלל. (ועיין ברש"י ר"ה (לג.) המפרש לחד מ"ד כי נשים עוברות בבל תוסיף אם עושות מצוות עשה"ג.) לפיכך מפרש רש"י דנשים מטלטלות לולב כי מצות האנשים דוקא משוותו לכלי. אך יתכן לומר לפירש"י כאן כי בשבת בלבד אין לנשים מצוה הואיל ונאסרו בגזירת לקיחת הלולב בשבת, ורק אנשים החייבים במצוה מותרים בלקיחת הלולב בשבת בזמן שבית המקדש היה קיים. ברם בימי החול גם לנשים יש קיום מצות לקיחה בתורת רשות, ודו"ק.
מב. שם. קטן היודע לנענע חייב בלולב. צ"ע מדוע נקטה הברייתא בשעור מצות החנוך היודע לנענע ולא זמן אחר. ונראה שיש כאן יסוד במצות החנוך, והוא שחיוב החנוך חל דוקא בזמן שהקטן הגיע לדרגה שהוא ראוי לעשות את המצוה בשלמותה - ומשום כך חייב בלולב דוקא כשיודע לנענע, כי הנענועים גומרים את מצות הלקיחה. אולם אם הוא יודע רק לקחת את הלולב ולא לנענעו לא חלה מצות חינוך, כי המצוה דלקיחה בלי נענועים אינה שלמה (עיין בשעורים לעיל). והוא הדין בשאר המצוות הנזכרות בברייתא, כגון עטיפת הטלית שהיא משלימה את מצות לבישת הציצית, ורק בקטן היודע להתעטף מתחילה בו מצות החנוך.
מב. יוצא מכך ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי אלא מהווה חלק מעצם מצות התפילין, כי רק קטן היודע לשמור תפיליו חייב בחנוך. והנה הרמב"ם (בפ"ד מתפילין הלי"ד) כתב וז"ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע א' שקדושתן גדולה מקדושת הציץ וכו'. ולהלן שם (הלכ"ה) הוא ממשיך וז"ל: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינה מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא וכו'. סדר הרמב"ם תמוה לכאו', כי מקודם היה לו לקבוע שמצוה להניח את התפילין כל היום ואח"כ לחייב את המניחן בשמירתן. ונראה שכוונתו כי דין שמירת התפילין הוא חלק מעצם חובת הנחת התפילין. אך ורק ע"י שמירת התפילין אינו מסיח דעתו מהן ונעשה עניו וירא שמים שהוא קיום המצוה השלמה של הנחת תפילין. חובת שמירתן היא המחייבת הנחתן כל היום שככה אינו מסיח דעתו מהן ונעשה "עניו וירא שמים וכו'". היוצא מזה ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי, אלא הריהי חלק מעצם חובת המצוה של הנחת תפילין כל היום, ולפיכך דוקא לקטן היודע לשמור את התפילין - שיכול לקיים את מצות התפילין בשלימות, חייב האב לקחת לו תפילין. וע"פ הנ"ל ניתן לפרש שתי הברכות בתפילין, דברכת להניח שייכת למצות מעשה ההנחה, וברכת על מצות שייכת למצות יראת שמים שעל הגברא המתהוה משמירת התפילין כשלובשן, כי יש בתפילין שני קיומים התלויים זה בזה ולפיכך מברכים פעמיים. ודוקא לקטן המקיים את שניהם חלה חובת החינוך.
מב. שם. בגמ' - יודע לדבר אביו לומדו תורה. בגמרא איתא דמשיודע לדבר מלמדו אביו לקרוא את הפסוק הראשון דק"ש - ולפי מה שנתבאר למעלה שמצות החינוך חלה דוקא בקטן שעושה מצוה שלמה כמו קטן היודע לנענע את הלולב וקטן היודע לשמור את תפיליו, קשה - דהא לרוב הראשונים אין יוצאים במצות ק"ש מה"ת בפסוק הראשון בלבד, וא"כ מעשה מצות הקטן הקורא את הפסוק הראשון אינה מצוה שלמה, ולמה יש בו דין חנוך. ונראה שאין זה משום מצות חינוך אלא משום מצות תלמוד תורה דאורייתא, וכן מביאו ברמב"ם (פ"א מת"ת הל"ו). שונה מצות ת"ת המוטלת על האב ללמד את בנו ממצות חנוך, כי מצות חנוך נוהגת דוקא בקטן שיכול לקיים את המצוה בשלמותה, אבל בתורה ההלכה היא להיפך, אפי' כשהקטן יודע רק לדבר ואין לו הבנה כלל, חייב אביו ללמדו לקרוא בתורה. ואע"פ שמצות למוד התורה הזו היא ברמה נמוכה מאד - כי היא קריאת התורה בלי הבנה בתורה כלל, עכ"ז התחיל החיוב דאורייתא ללמד בנו תורה משיכול הבן ללמד תורה אפילו באופן הכי פשוט. גם הרמב"ם מפרש את הסוגיא כן, שהרי מביא קריאת הפסוק הראשון דק"ש לא כחובת מצות ק"ש אלא כחובת תלמוד תורה (פ"א מת"ת הל"ו). אין קריאת הפסוק הראשון מספיקה לחובת חינוך במצות ק"ש, כי ע"י קריאת פסוק ראשון של ק"ש לא תתקיים המצוה של ק"ש בשלמות - הכוללת לדעת הרמב"ם כל ג' הפרשיות מה"ת (פ"א מק"ש הל"ג), ולקיום מצות חנוך זקוקים למצוה שלמה כנ"ל. הפסוק הראשון דק"ש שהאב מלמד לבנו משיודע לדבר אינו מדין חובת חינוך של מצות ק"ש אלא מטעם ת"ת, כי פסוק זה של אחדות השם הוא יסוד בת"ת (עי' ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"א הל"ז.)
מב. שם. רש"י ד"ה לשמור תפילין, ז"ל שלא יכנס בהן לבית הכסא עכ"ל. צ"ע למה לא כתב רש"י כדי שלא יסיח דעתו מהתפילין. ויתכן שרש"י סובר שכל מי שנכנס לבית הכסא בתפילין מחלל את קדושת התפילין בכל אופן. אולם בהיסח הדעת רק אחד שיכול לכוון את דעתו ומסיח את דעתו מן התפילין מחלל אותן, אבל קטן שאינו יכול לכוון את דעתו אינו מחלל את התפילין גם כשמסיח את דעתו מהן. עוד ניתן לומר שרש"י סובר כי איסור הכניסה לבית הכסא בתפילין הוא דין בעצם קדושת התפילין, אבל איסור היסח הדעת נלמד מציץ (מנחות לו:), והוא דין שחל באזכרות ולא בחפצא של תפילין. חיוב הקטן תלוי בשמירת התפילין מדין קדושת תפילין ולא מדין שמירת אזכרות שבהן. ולפיכך נקט רש"י את הכניסה לבה"כ ולא את היסח הדעת.
מב. שם. שיטת הרמב"ם בחיוב חנוך: על האב או על הבן. מהרמב"ם נראה כי בחנוך יש ב' הלכות. במזוזה ק"ש ות"ת הוא פוסק שהחיוב מוטל על האב, ובבהמ"ז הוא מטיל את החיוב על הבן. (עיין במלחמות ד' ברכות כ: וברש"י ברכות מח. הדנים בשאלה זו.) וצ"ע ע"פ איזה יסוד מחלק הרמב"ם בין מצוה למצוה, וצ"ע.
מב. מהמשך הסוגיא המביאה כמה הלכות המוטלות על הקטן עצמו, כמו דין הקטן היודע לישאל ברה"י ספקו טמא, היה נראה שהמדובר בקטן עצמו, בדיניו ובחיוביו, ולא בדיני האב, ומשמע כי גם חיובי החנוך הנזכרים מוטלים על הקטן עצמו ולאו דוקא על האב, וצ"ע.
מב. שם. תוס' ד"ה היודע לפרוס. אליבא דרש"י אין קטן נושא את כפיו בכל אופן, ברם לתוס' נושא קטן את כפיו יחד עם גדולים. לכאורה צ"ע למה לרש"י לא ישא הקטן את כפיו מדין חנוך כמו בשאר המצוות. ונראה כי דין נשיאת כפים מיוסד בהזמנת הצבור - "אמור להם", וז"ל הרמב"ם (פי"ד מתפלה הל"ג): וש"ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנא' אמור להם עד שיאמר עכ"ל. הכהנים הם מוזמנים לברך ע"י הצבור, והואיל ואין הקטן בר הזמנה ופסול הוא לשליחות, לפיכך אינו נושא את כפיו - ואפילו מדין החינוך. [וכן בבהמ"ז אין מזמנים על הקטן - שאינו בר הזמנה]. אולם רש"י במס' מגילה (כד.) מבאר הפקעת הקטן מנשיאות כפים מטעם כבוד צבור, וז"ל שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו עכ"ל, ואינו כסברתנו.
מב. לדעת התוס' כשיש גדולים הנושאים את כפיהם קטן עולה לדוכן עמהם, כי הזמנת הצבור לעלות לדוכן שייכת לחבורת הכהנים ואינה שייכת לכל כהן וכהן בפרט, והואיל וכך נכלל הקטן בין אלה שעולים לדוכן ונושא את כפיו עמהם. ועיין בתוס' כי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים עולה רק כהן שנתמלא זקנו, וצ"ע בהסבר הדברים. ונראה שהביאור הוא שנתמלא זקנו תנאי הוא במינוי הצבור. מי שעולה בקביעות מתמנה מהצבור ומנוי הצבור דורש שיתמלא זקנו, וכן ביוה"כ ובימי הרחמים העולה על הדוכן ממונה מהצבור ואינו מוזמן בלבד. לפיכך רק מי שנתמלא זקנו יכול לירד לפני התיבה או לעלות לדוכן בימים אלה, כי צריך להיות גם מוזמן ע"י הצבור וגם ממונה מהם.
CC-BY-NCReshimot Shiurim, Bava Kamma, New York, 1998שימוש לא-מסחרימקור ↗
ביאור שטיינזלץ
מב. לא שנו שפטור אלא כשעדיין לא יצא בו ידי חובה, אבל אם כבר יצא בו ידי חובה ומטלטלו אחר כך — הרי זה חייב עליו. ותוהים: כיצד יתכן שיטלטלו ולא יצא בו? הא מדאגבהיה נפק ביה [הרי בעצם משהגביהו ולקחו כבר יצא בו], שהרי יוצא ידי חובה בהגבהה בלבד! אמר אביי: כאן מדובר כשהפכו, שהגביהו הפוך, ואין יוצא ידי חובה אלא כאשר אוחזו כדרך גידולו.
מב. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר באופן שלא הפכו, והכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]: כגון שהוציאו בכלי, ומשום כך לא יצא בו. ותוהים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כשנוטלו על ידי דבר אחר בדרך כבוד, כגון שעוטפו ומקשטו אבל אם נטלו דרך בזיון, כגון זו שמכניס את המינים לכלי והם מיטלטלים בתוכו — אין זו דרך לקיחה ראויה.
מב. אמר רב הונא: אומר היה ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים באחת מפינות המזבח, וכסבור חטאת העוף היא ולא עולה ואכלה, שהרי חטאת העוף נאכלת לכהנים — פטור ואין אומרים שמעל הואיל ונהנה מקדשי המזבח בשגגה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בכך — שהטועה בדבר מצוה — פטור, היינו הך [הוא הוא], שאמר ר' יוסי במפורש ומה חידש רב הונא?
מב. ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] התם [שם] הוא בענין לולב שטעה בדבר מצוה פטור — היינו דעבד [הריהו שעשה] בכל זאת מצוה בלולב זה ולכן נפטר. אבל הכא [כאן] שטעה בעולת העוף שטעה בדבר מצוה ולא עבד [עשה] מצוה — אימא [אמור] שלא יהיה פטור מקרבן על שגגה זו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא שבכל זאת פטור.
מב. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ר' יוסי אומר: השוחט את קרבן התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומים בשבת, ונמצא בו מום ואין זה איפוא קרבן, ונמצא שחילל שבת בשחיטה לריק — הרי זה חייב חטאת על ששגג בשחיטה, וצריך להביא קרבן תמיד אחר כשר. הרי שאפילו טעה בדבר מצוה חייב חטאת!
מב. אמר ליה [לו]: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מאותה ברייתא], שאין להביא משם ראיה. דהא אתמר עלה [שהרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו אמר רב שמואל בר חתאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב: כאן מדובר כגון שהביאו את השה הזה מלשכה שהיו בה טלאים שאינן מבוקרין, שמתחילה לא היה צריך ליטול מאותה לישכה. שאין התמיד נלקח אלא מבין הטלאים המבוקרים, וכיון שעשה שגגה זו באופן שאין לומר שהוא בשל היותו טרוד במצוה, לכן אף שאכן היה עסוק במצוה — אינו פטור מקרבן.
מב. א משנה מקבלת אשה את הלולב מיד בנה, או מיד בעלה ומחזירתו למים שהיה עומד בהם ביום השבת, כדי שלא יתייבש. ר' יהודה אומר: בשבת מחזירין את הלולב למים, וביום טוב אף מוסיפין מים רעננים לכלי בו מונח הלולב כדי שלא יכמשו, ובחול המועד אף מחליפין את המים.
מב. ועוד אמרו: קטן היודע לנענע לולבו — הרי זה חייב בלולב, משום חינוך.
מב. ב גמרא על האמור במשנה שאשה מקבלת את הלולב תוהים: פשיטא [פשוט ומובן מאליו] ומדוע לא תעשה כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואשה לאו [לא] בת חיובא [חובת] ארבעת המינים היא, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמה, אימא [אמור] שלא תקבל את הלולב, שמא לגביה טלטולו הוא כטילטול מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.
מב. ג שנינו במשנה: קטן היודע לנענע חייב בלולב. ובכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: קטן היודע לנענע לולבו — חייב בלולב, יודע להתעטף בטלית — חייב בציצית, יודע לשמור תפילין בנקיות גופו — אביו לוקח (קונה) לו תפילין, יודע לדבר — מיד אביו לומדו (מלמדו) תורה וקריאת שמע.
מב. ושואלים: תורה מאי [מה] היא? כלומר, מה היא תורה שיכול ללמד לילד שרק עכשיו החל לדבר? אמר רב המנונא: הכוונה שמלמד אותו לומר את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), שיש בו הדגשת הקשר בין ישראל לתורה, והוא הקרוי בקיצור "תורה". ומוסיפים לשאול: וקריאת שמע מאי [מה] היא? ומשיבים: פסוק ראשון של קריאת שמע בלבד.
מב. ועוד אמרו חכמים: תינוק היודע לשמור גופו שלא יטמא — אוכלין על גופו טהרות, שאם נגע בטהרות אוכלין מהן, ואין חוששין שמא היה טמא וטימאן. ותינוק היודע לשמור את ידיו לבל תיטמאנה — אוכלין על ידיו טהרות ומה שנגע בידיו אינו מוחזק כטמא. תינוק היודע לישאל, שאפשר לשאול אותו ולברר במה נגע, כלל הוא שאם היתה הטומאה ברשות היחיד ונשאל אם נגע בה והשיב כי אינו יודע — הרי ספיקו (ספק אם נטמא) — טמא. ואם היתה ספק טומאתו ברשות הרבים — ספיקו טהור. ותינוק כהן היודע לפרוס כפיו בברכת כהנים — חולקין לו תרומה כשאר הכהנים בבית הגרנות.
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗