עד. דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.
עד. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ויש להסתפק האם ביכול להצילו בא' מאבריו תו לא הוי רודף, דפקע מיניה שם רודף, או"ד דאע"פ שיכול להצילו בא' מאבריו מ"מ הוי רודף דכוונתו להרוג את חבירו אלא שאם הוא יכול להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף אזי אסור להצילו בנפשו. והנה ממה שפסק הרמב"ם (הנ"ל) שאם היה יכול להציל בא' מאבריו והרגו הריהו חייב מיתה אך אין ב"ד ממיתין אותו משמע קצת דס"ל דהוי רודף. ויל"ע מה הדין אם יכול להפסיק את הרדיפה ע"י שידבר עם הרודף ויוכיחו בדברים דאזי היה מפסיק מלרדוף, ולא דיבר עמו והרגו האם זה נחשב שהיה יכול להצילו בא' מאבריו או לא, דיתכן דדוקא ביכול להצילו באחד מאבריו עדיין מיקרי רודף ומשו"ה אם הרגו אין ב"ד ממיתין אותו (וכדפסק הרמב"ם), משא"כ באופן שהיה מפסיק רדיפתו אם היו מדברים עמו ומוכיחין אותו והיה מפסיק את הרדיפה מעצמו י"ל דפקע מיניה שם רודף לגמרי וההורגו חייב מיתה בב"ד.
עד. ועוד יש להסתפק אליבא דר"י בן שאול מהו הדין באופן שאדם א' יכול להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף ויש שם אדם שני שאינו יכול להציל את הנרדף אא"כ הורג את הרודף, האם מותר לו להרוג את הרודף או לא, דאי נימא דביכול להציל בא' מאבריו אזי פקע מיניה שם רודף א"כ י"ל דגם השני אינו יכול להורגו, משא"כ אם עדיין הוי רודף אלא שאסור להרגו כשיכול להצילו בא' מאבריו י"ל דרק לאדם הראשון אסור להורגו אבל מותר לשני להורגו. ועוד יש לעיין בזה מהו הדין לשיטת הראב"ד (פ"ט מהל' מלכים ה"ד, ועיין ברדב"ז שם) שאם הורג רודף שהיה יכול להצילו בא' מאבריו דחייב מיתה בב"ד, מה הדין באופן שלגבי אדם א' הוי יכול להצילו בא' מאבריו ולגבי אדם שני הוי אינו יכול להצילו בא' מאבריו. דלכאורה לפי הראב"ד כשיכול להציל בא' מאבריו פקע מיניה שם רודף ומשו"ה אם הרגו הראשון הריהו חייב מיתה בב"ד, וא"כ אף השני אסור להורגו דמאחר שיכול הראשון להצילו בא' מאבריו פקע ממנו שם רודף ואסור אף לשני להורגו.
עד. דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף פטור, של כל אדם חייב. של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו.
עד. והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהלכות חובל ומזיק ה"ד) וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא, במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא. א"א גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מגמ' זו על שיטת הראב"ד (שם) דפקו"נ פוטר מתשלומין, דא"כ אמאי חייב הנרדף לשלם. וי"ל דהתם מיירי שייחד לו העכו"ם ממון חבירו דאזי סובר הראב"ד דאם מסר לעכו"ם כדי להציל את נפשו הריהו פטור מתשלומין. אך באופן שלא ייחד לו עכו"ם ממון מסוים למסור לו אזי הוא חייב לשלם דכל א' יכול לטעון למה בחרת את ממוני, דהיית יכול להציל את עצמך בממון של אדם אחר. וי"ל דהראב"ד יפרש דבסוגיין מיירי שהיה הנרדף יכול להציל את עצמו באופן אחר ומשו"ה חייב לשלם.
עד. והנה יש להסתפק ביסוד הדין שאם הזיק הנרדף כליו של רודף הריהו פטור האם זהו מדין הצלה שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו דמדניתן להצילו בנפשו כל שכן שניתן להנצל בממונו (וכ"כ התוס' בד"ה שלא), או"ד דהוי דין מסוים בפנ"ע דהזיק כליו של הרודף פטור, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"ג) וז"ל רמב"ם נרדף ששבר כלים של רודף פטור לא יהיה ממונו חביב עליו מגופו עכ"ל. ונפ"מ באופן שמשבר כליו של הרודף כדי להנקם ממנו ולא להציל את עצמו, דלפי תוס' י"ל דחייב, משא"כ להרמב"ם י"ל דפטור.
עד. והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"א) שפסק בנוגע למוסר וז"ל ואסור לאבד ממונו של מסור ואף על פי שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו עכ"ל. וצ"ע מ"ש מוסר מרודף, דהרי בפ"ח מהל' חובל ומזיק (ה"י) פסק הרמב"ם וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה עכ"ל. וצ"ע דכמו שנרדף שהזיק כליו של רודף פטור דלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ה"נ י"ל לגבי מוסר ולמה פסק הרמב"ם שאסור לאבד את ממונו של מסור. ויתכן דשאני רודף דחל עליו חיוב מיתה ויש חיוב להורגו ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו הריהו פטור, משא"כ במסור דיש רק רשות להורגו ליכא היתר להזיק את ממונו. ויש להביא ראייה דיש רק רשות להרוג את המוסר מהא דמוסר חייב לשלם ואם היה חייב מיתה אזי היה פטור מדין קלבד"מ ועל כרחך דיש רק רשות להרוג את המוסר ולכן מוסר חייב בתשלומין, ולפיכך אסור להזיק את ממונו, משא"כ ברודף דחל עליו חיוב מיתה ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו פטור דלא יהיה ממונו חביב יותר מגופו.
עד. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו' כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
עד. בסוגיא דיהרג ואל יעבור
עד. א
עד. ביאור מחלוקת הראשונים בדין מי שעבר באונס על ג' עבירות ועבר ולא נהרג
עד. והנה קיי"ל דפקו"נ דוחה כל עבירות שבתורה דכתיב וחי בהם, ודרשינן ולא שימות בהם, אמנם מבואר בגמ' דבג' עבירות חמורות ועל שאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא חל דין דיהרג ואל יעבור. ולפום ריהטא י"ל דיש חילוק בין דין יהרג וא"י בג' עבירות לבין דין יהרג וא"י בשעת השמד ובפרהסיא, דבג' עבירות חמורות אין פקו"נ דוחה את העבירה מחמת חומר האיסור ולא חל בכלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור. משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא י"ל דמעיקר הדין פקו"נ חל לדחות את העבירה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, ומצד עצם העבירה אין חילוק בין אם עבר על העבירה בפרהסיא או בצנעא ובין אם עבר בשעת השמד או לא, אלא דבפרהסיא או בשעת השמד חל מחייב בפנ"ע של קידוש ה', ומשו"ה אינו חל היתר דפקוח נפש להתיר את הלאו, דמחמת מצות קידוש ה' פקע ההיתר דפקו"נ.
עד. ועוד יש להעיר דלכאורה יש חילוק בג' עבירות עצמם דבשפיכות דמים ליכא היתר דפקו"נ משום הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, משא"כ בעבודה זרה וג"ע דמסברא היה ראוי להתירן משום פקו"נ, אלא דיש גזה"כ דלא חל בהם היתר ד"וחי בהם". אמנם לפי"ז צע"ק בהיקש שבגמ' (עד.) "מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור", והרי חלוקים הם ביסוד דינם והיאך אפשר להקישן זה לזה. (ויבואר לקמן באות ג' תירוץ לקושיא זו).
עד. והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו וכו' שנא' ונתתי פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אונס ולא מוטעה עכ"ל. ובכס"מ הביא שיטת הרמ"ך דכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד ממיתין אותו. ועיין בר"ן (סנה' סא: ד"ה איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה) שכתב בשם רבנו דוד (והיא שיטה שלישית דלא כהרמב"ם ודלא כהרמ"ך), דבג' עבירות אם עבר אזי הדין הוא דנהרג, משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא אם עבר ולא נהרג הוא פטור. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
עד. ונראה לבאר דלכאורה יש חילוק בין דין פקו"נ לדין אונס, דפקו"נ מהוה מתיר לעשות את מעשה האיסור ואילו אונס אינו מהווה חלות מתיר אלא חלות פטור מעונשין. ובפשטות בג' עבירות ליכא חלות דין מתיר דפקו"נ אולם יתכן שחל פטור אונס אף בג' עבירות. ונראה דזהו הביאור בשיטת הרמב"ם (פ"ה הל' יסוה"ת ה"ד) דאע"פ דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות חמורות וחל בהם דין יהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו נענש דמ"מ הוי מעשה באונס ומשו"ה פטור מעונשים. אמנם הרמ"ך (עיין בכס"מ שם) חולק על הרמב"ם וסובר דליכא כאן פטור אונס וכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד מענישין אותו. וי"ל דהרמ"ך סובר דרק באופן שהוכרח לעבור על העבירה באופן שאנס מכריחו בידיים בגופו והוא עובר בשב ואל תעשה ואינו יכול למנוע את עצמו מלעבור על העבירה אזי הוי אונס דפטור מעונשין בדומה לציור שבפסוק ד"ולנערה לא תעשה דבר" שאנסוה בגופה והיא עוברת בשב ואל תעשה ואינה יכולה למנוע את העבירה. משא"כ כאן שעבר בקום ועשה מדעתו אע"פ שעבר מחמת פחד המות לא הוי אונס, וחייב.
עד. ויל"ע בביאור שיטת רבנו דוד דלכאורה לא ס"ל כשיטת הרמ"ך דרק אם עבר בשב ואל תעשה הו"ל אנוס, דהרי רבנו דוד סובר דאם עבר על עבירה קלה בפרהסיא אינו חייב מיתה, ולכאורה היינו משום דהוי אונס, ומוכח דרבנו דוד סובר דבעבר עבירה מחמת פחד מות הוי אונס. וצ"ע א"כ מהי סברת רבנו דוד שאם עבר על ג' עבירות ולא נהרג דחייב מיתה. ונראה דרבנו דוד סובר דחל פטור אונס רק היכא שחל היתר דפקו"נ, דהיינו בשאר עבירות, ואילו בג' עבירות חמורות ליכא היתר דפקו"נ, דהאיסור חמור כ"כ שאין פקו"נ חל להתיר את העבירה, וכמו כן י"ל דמחמת חומר האיסור ליכא נמי פטור דאונס, ולכן רבנו דוד סובר שאם עבר על ג' העבירות החמורות ולא נהרג הוא חייב מיתה. משא"כ בשאר איסורים דחל בהם מתיר דפקו"נ חל נמי פטור אונס, אלא דבפרהסיא חייב למסור נפשו על שאר איסורים משום מצות קידוש ה', אך אם עבר על שאר איסורים בפרהסיא ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר איסורים חל פטור אונס. וכן משמע מלשון הר"ן (סא: ד"ה איתמר) וז"ל אלא שה"ר דוד ז"ל מחלק בין אלו הג' עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה, אבל באלו הג' עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו עכ"ל. כלומר דבשאר עבירות בפרהסיא חל היתר דפק"נ לגבי עצם העבירה אלא דחל חיוב ליהרג ולא לעבור משום מצות קידוש ה', ומשו"ה אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר עבירות חל פטור אונס. משא"כ בג' העבירות החמורות דדין יהרג ואל יעבור הוא מפאת חומר האיסור, ומשו"ה אם עבר עליהן ולא נהרג הוא חייב מיתה ולא חל בג' עבירות פטור של אונס. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ שאין היתר דפקו"נ חל בג' עבירות חמורות מ"מ פטור אונס שפיר חל. והרמב"ם אינו מחלק בין ג' עבירות חמורות לשאר עבירות בפרהסיא או בשעת השמד.
עד. והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. וצ"ע דמ"ש חולה שנתרפא בע"ז דעונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו מהעובר על ג' עבירות מחמת יראת המות, דהאנס יהרגנו אם אינו עובר על העבירה, דאינו נענש משום דהוי אונס. וי"ל דלא מיקרי אונס אלא באופן שאדם אחר מאנסו ומכריחו לעבור על העבירה, משא"כ בחולה שיש בו סכנה שהחולה מתרפא מרצונו לא הוי אונס אלא פקו"נ ומאחר דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות אם עבר מענישין אותו בעונש הראוי לו.
עד. אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל ועוד דאמרינן לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור, והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפילו הכי אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור, וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומשו"ה אסיר דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מילתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה וכו' הואיל ואיכא איבוד נפש מישראל אונס מיקרי עכ"ל. ומבואר דס"ל דהחולה עצמו חשוב כאונס, ואף לאדם אחר חשיב אונס דאיבוד נפש מישראל חשיב כאונס. ולפי"ד הרמב"ן לכאורה אין חילוק בין מתרפאין לאונס ע"י עכו"ם אנס, דאף חולה חשיב אונס. ובפשטות הרמב"ן חולק על הרמב"ם שחילק בין חולה שעבר ונתרפא בג' עבירות שב"ד מענישין אותו ואילו העובר באונס ולא נהרג פטור מעונשין.
עד. אולם הגר"ח זצ"ל ביאר את דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) שכתב דחולה שעבר ונתרפא בע"ז ג"ע ושפכ"ד דב"ד מענישין אותו בעונש הראוי לו, שאין הכוונה למיתה או מלקות אלא הכוונה היא לעונש כעין מכת מרדות או נידוי ושמתא, ולא בעונש של מיתה ומלקות דאף חולי הוי אונס, ופטור ממלקות ומיתה. ולפי"ז מדוייק היטב לשון הרמב"ם דבהל' ד' כתב דמי שעבר ולא נהרג שאין ב"ד מלקין אותו או ממיתין אותו, ואילו בהל' ו' כתב דאם עבר ונתרפא בע"ז או ג"ע ושפ"ד "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו", ולא כתב שב"ד מלקין או ממיתין אותו, דבאמת אף בחולי חל פטור אונס שאין ב"ד מלקין וממיתין אותו אלא דמענישין אותו עונש הראוי לו כמו מכת מרדות או נידוי ושמתא.
עד. ב
עד. ב' דיני אונס: דין מעשה עבירה באונס בשב ואל תעשה ודין עבירה בקום ועשה מחמת פחד מות
עד. אולם יתכן לפרש את שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) באופן אחר, דהנה עיין בהמשך הסוגיא (עד:) דהקשה הגמ' "והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני", והקשו הראשונים (עיין בתוס' ד"ה והא) דלמה לא הקשה הגמ' דתיהרג משום דהוי גילוי עריות. ותירץ הריב"ם וז"ל דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבי למסור עצמה משום עריות עכ"ל. ודבריו צ"ב, דהרי בגמ' ב"ק (לב) איתא דהשווה הכתוב אשה לאיש דכתיב "ונכרתו הנפשות העושות", ומבואר דאף בשב ואל תעשה איכא מעשה עבירה גמורה דגילוי עריות מצד האשה, והיא חייבת בעונש כמו האיש הבועל העובר בקום ועשה, ואם חומר העבירה של עריות מפקיע את ההיתר דפקו"נ א"כ אמאי סובר הריב"ם דמהני טעמא קרקע עולם לענין שאינה מחוייבת למסור את נפשה משום איסור עריות.
עד. והנה עיין בנימוקי יוסף (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה קרקע עולם) וברמב"ן במלמחות ה' (דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) שביארו סברת אביי דקרקע עולם היתה דר"ל דכל היכא שיוכלו להעבירו בעל כרחו לעבור העבירה אפילו אם ימסור את נפשו אזי גם אם יהרגוהו אם לא יעבור אינו צריך למסור את נפשו ליהרג.
עד. ועוד נראה לבאר דיש ב' דיני אונס, דהיכא דהוי מעשה באונס בשב ואל תעשה כגון שכפפוהו לכרוע בפני ע"ז או שבאו עליה בעל כרחה ליכא מעשה עבירה כלל. משא"כ באופן שעושה את העבירה בקום ועשה אבל עשה את העבירה מחמת פחד מות י"ל דבכה"ג אע"פ שהוא אנוס ופטור מעונשין מ"מ חל מעשה עבירה. ולפי"ז י"ל דאסתר לא היתה מחוייבת למסור את נפשה למיתה מחמת איסור עריות דמכיון דקרקע עולם היתה ועברה בעל כרחה בשב ואל תעשה ליכא מעשה עבירה בכלל. ולפי"ז יתכן לומר תוספת ביאור בסברת הרמב"ן והנימוקי יוסף דר"ל דמאחר שאף אם תמסור עצמה למיתה יכופו אותה לדבר עבירה, וכשמכריחה בידיים בגופה לעבור והיא עוברת בשב ואל תעשה לא הוי מעשה עבירה, משו"ה מותר לה לעבור ולא ליהרג.
עד. ועפי"ז יש לבאר דברי הריב"ם דס"ל דפשיטא שלא היתה אסתר מחוייבת למסור את נפשה למיתה משום עבירת גילוי עריות מכיון דקרקע עולם היתה דעברה בעל כרחה בשב ואל תעשה דליכא מעשה עבירה כלל, ורק הקשו בגמ' דמ"מ היה לה למסור את נפשה משום דהוי עבירה בפרהסיא ויש בזה מחייב בפנ"ע של קידוש ה'. ותירץ אביי דמכיון שקרקע עולם היתה לא היתה מחוייבת למסור את נפשה אע"פ דהוי בפרהסיא דבקרקע עולם ליכא מעשה עבירה כלל, וליכא בכהאי גוונא מצוה של קידוש ה'.
עד. ג
עד. האם חל דין מתיר של פקו"נ בג' עבירות אלא דחייב להתנהג בשב ואל תעשה משום מצות קידוש ה'
עד. אולם יתכן לפרש את דברי הריב"ם (בתוס' ד"ה והא) באופן אחר, דס"ל שאף שבג' עבירות חל המתיר דפקו"נ מ"מ יש עדיין האוסר מצד חומר העבירה, ואילו בשאר עבירות שבתורה מצות פקו"נ ודין וחי בהם דוחה את האיסור לגמרי וחל היתר לעבור על העבירה, משא"כ בג' עבירות י"ל דפקו"נ שקול כנגד העבירה ואין היתר לעבור על העבירה אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', וכמו ברציחה דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דעל כן דינו להשאר בשב ואל תעשה ה"נ בג' עבירות הדין הוא שיתנהג בשב וא"ת משום מצות קידוש ה'. (ודלא כמש"נ לעיל באות א' דבג' עבירות חמורות לא חל כלל המתיר דפקו"נ, דמחמת חומר האיסור פקע ההיתר של פקוח נפש וממילא חל הדין דיהרג וא"י משום עצם האיסור מכיון שלא חל המתיר של הצלת נפשות, אלא י"ל דבעצם חל המתיר של פקו"נ אך אין בו כח לדחות את האיסור והמתיר והאיסור הן שקולים ומצות קידוש ה' חלה ומכרעת שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים). ולפי"ז ניחא הלימוד דמקשינן נערה מאורסה לרוצח דבשניהם יש מצד א' דין פקו"נ להתיר את האיסור אך מצד שני יש אוסר מצד האיסור ולכן חל דין קידוש ה' להכריע ביניהם שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים. ונראה דמשו"ה ס"ל לריב"ם דחל היתר של קרקע עולם בגילוי עריות, דמכיון דהאשה הויא קרקע עולם ועוברת על האיסור דג"ע בשב ואל תעשה אין היא מחוייבת למסור את נפשה וליהרג. והיינו משום דאף בג' עבירות חל דין וחי בהם ומצות פקו"נ, אלא דהאיסור דג"ע שקול כנגד פקו"נ, ולא חל היתר מפאת מצות פקו"נ לעבור על העבירה, אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', ומאחר שהיא עוברת בשב ואל תעשה אינה מחוייבת למסור את נפשה למיתה.
עד. ולפי"ז יתכן לומר דהרמב"ם נמי סובר כסברת הרמ"ך דהיכא דעבר ולא נהרג לא הוי אונס, דאונס אינו אלא באופן שהוכרח לעבור על העבירה בעל כרחו, משא"כ כאן שעבר מדעתו ומרצונו מחמת פחד המות לא מיקרי אונס. והביאור במה שכתב הרמב"ם שאם עבר ולא נהרג אינו נענש היינו משום דחל מתיר דפקו"נ אף בג' עבירות חמורות, והא דלכתחילה ליכא היתר לעבור על העבירה הוא משום דפקו"נ שקול כנגד האיסור ואזי חל חיוב לקדש שם שמים ולהשאר בשב ואל תעשה, אבל אם עבר אינו נענש בב"ד דמ"מ חל חלות דין מתיר דפקו"נ. אמנם פירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם, ויותר מסתבר דהטעם שאינו נענש הוא משום דהוי אנוס, ואונס פטור מעונשין. ועוד יש להוכיח שאין זה הביאור ברמב"ם מהא דפסק בחלאים שאם עבר ונתרפה בע"ז ב"ד מענישין אותו עונש הראוי לו, ואם הרמב"ם סובר שחל פטור עונשים מחמת ההיתר דפקו"נ צ"ע מ"ש דהמתרפה בע"ז מענישין אותו.
עד. אולם לכאורה יש להביא ראייה לביאור זה בסוגיא משיטת הבעה"מ (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) דס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות חמורות, וסברתו צ"ע דלכאורה מצד חומר האיסור של גילוי עריות ליכא שום חילוק בין אם האנס מכריחה לעבור עבירת ג"ע להנאת עצמו או לא. וי"ל דהבעה"מ סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ - אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אך היכא דהעכו"ם מכריחה לעשות את העבירה של גילוי עריות להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש. אולם אי נימא דמחמת חומר האיסור לא חל כלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור מחמת חומר העבירה (וכש"כ לעיל באות א'), אזי צ"ע למה סובר הבעל המאור דיש היתר דבהנאת עצמן אינו חייב ליהרג בג' עבירות, והרי מצד חומר העבירה אין חילוק בין אם האנס מכריחו לעבור להנאת עצמו או לא. ומוכח דהבעל המאור סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אמנם היכא דהעכו"ם מכריחו לעשות את העבירה להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש.