בבלי עירובין — דף א
הלכות עירובין הן חלק מהלכות שבת, וראוי היה להן להיות בתוך הלכות שבת. הרמב”ם הפריד את דיני עירובין מיתר דיני השבת, לא רק בעקבות סידור המסכתות במשנה, אלא משום שיש הבדל מהותי בין השניים. הלכות שבת בכללן מבוססות על דינים מן התורה, ואף ההלכות הרבות שנוספו מדברי חכמים, יסודן הוא בדברי התורה עצמה. לעומתן, מצוות העירוב על כל פרטיה היא מדברי סופרים.
ביסוד הלכות עירובין יש שני נושאים עיקריים, האחד הוא עירוב חצרות ושיתוף מבואות, והשני הוא עירוב תחומין. עירוב חצרות יסודו כולו מדברי סופרים. מן התורה יש איסור להוציא ולהכניס בשבת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים. רשות היחיד לעניין זה מוגדרת כמבנה בעל מחיצות שמבדילות אותה משאר הרשויות, ולא תלויה בבעלות הקניינית על המקום. אמנם כבר מתקופה קדומה התקינו חכמים, כדי לעשות סייג לאיסור ההוצאה, שבתוך רשות היחיד תתקיים חלוקה על פי הבעלות הקניינית, ושאסור להעביר דבר ממקום שהוא קניינו של אדם אחד לקניינו של אחר. על פי תקנה זו, נאסר למעשה להעביר חפצים מבית של אדם אחד לבית של אחר, או לחצר המשותפת לכמה דיירים. אלא שעם התקנה הזו, תיקנו גם חכמים ‘עירוב חצרות’ שהוא דרך לצרף באופן סמלי כמה רשויות קנייניות לרשות אחת, על ידי שותפותן במיני מאכל. עירוב החצרות מצרף את רשויותיהם של כמה בתים השוכנים בחצר אחת, וכך הבתים והחצרות מותרים בהעברה זה מזה. והוא הדין ב’שיתוף מבואות’, שהוא צירוף של כמה חצרות השוכנות באותו הרחוב (בתנאי שאותו המקום מוקף במחיצות), הנעשה באופן דומה.
הנושא האחר בדיני עירובין הוא עירוב תחומין הנוגע לאיסור היציאה מתחום שבת. איסור זה נסמך על הכתוב “אל יצא איש ממקמו ביום השביעי” (שמות טז,כט), אלא שמן התורה לא נקצב שיעור השטח הנחשב ל’מקומו’ של אדם (אמנם לדעת הרמב”ם ועוד, התחום שמן התורה הוא שנים עשר מיל). חכמים קבעו כי אסור לאדם לצאת אלפיים אמה מחוץ לגבולותיה של העיר שבה הוא נמצא או מחוץ למקום מושבו אם הוא נמצא מחוץ לעיר. בעניין זה תיקנו חכמים כי הגדרת גבולות העיר וכן אופן מדידת התחום ייעשו בדרכים שיגדילו את התחום ככל האפשר. כמו כן תיקנו ‘עירוב תחומין’ שהוא דרך לקבוע את נקודת השביתה של האדם במקום אחר ממקום שביתתו בפועל, כדי שמשם יוכל להלך אלפיים אמה, וזאת על ידי הנחת דברי מאכל שיהיו באותו המקום בכניסת השבת.
העולה מכך הוא, כי חכמים הם שקבעו את האיסורים בנושאים אלה, ובעת ובעונה אחת גם תיקנו תקנות שאפשר על ידן להתיר את הסייגים הללו. מבחינה זו אפשר לומר שנושא העירובין הוא דוגמה לכלל התלמודי ‘הם אמרו והם אמרו’, לאמור: חכמים שאמרו שיש בדבר מסוים איסור, הם שהסבירו באלו אופנים יש דרך להתירו.