בבלי קידושין — י.

י.אָמַר רַבִּי זֵירָא: מוֹדֶה רַבִּי לְעִנְיַן קְנָס דְּכוּלְּהוּ מְשַׁלְּמִי. מַאי שְׁנָא מִקְּטָלָא? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״.● 20
י.וְרַבָּנַן הַאי ״לְבַדּוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא, ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין כְּאֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״.● 16
י.וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״בְּעוּלַת אִישׁ״, מַאי ״בְּעוּלַת בַּעַל״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.● 14
י.אִיבַּעְיָא לְהוּ: תְּחִילַּת בִּיאָה קוֹנָה אוֹ סוֹף בִּיאָה קוֹנָה? נָפְקָא מִינַּהּ כְּגוֹן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ, וּפָשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר.● 13
י.אִי נָמֵי, לְכֹהֵן גָּדוֹל דְּקָא קָנֵי בְּתוּלָה בְּבִיאָה, מַאי? אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כׇּל הַבּוֹעֵל – דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה.● 13
י.אִיבַּעְיָא לְהוּ: בִּיאָה נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשָׂה? נָפְקָא מִינַּהּ – לְיוֹרְשָׁהּ,● 11
י.וְלִיטַמֵּא לָהּ, וּלְהָפֵר נְדָרֶיהָ. אִי אָמְרַתְּ נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה – יוֹרְשָׁהּ וּמִיטַּמֵּא לָהּ וּמֵיפֵר נְדָרֶיהָ, וְאִי אָמְרַתְּ אֵירוּסִין עוֹשָׂה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לָהּ וְאֵינוֹ מֵיפֵר נְדָרֶיהָ. מַאי?● 11
י.אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע: הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה, וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. נִישֵּׂאת – יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ.● 10
י.קָתָנֵי ״בִּיאָה״, וְקָתָנֵי ״נִישֵּׂאת״! כִּי קָתָנֵי ״נִישֵּׂאת״ – אַשְּׁאָרָא.● 9
י.אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע: בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה, וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם – קְנָאָהּ, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ● 11
י:לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן,● 17
י:וְאִם נִישֵּׂאת לְכֹהֵן – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְּטוּרָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.● 15
י:קָתָנֵי ״בִּיאָה״, וְקָתָנֵי ״נִישֵּׂאת״! הָכִי קָאָמַר: אִי הָנֵי נִשּׂוּאִין דְּכֹהֵן נִינְהוּ – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה.● 12
י:תָּא שְׁמַע: וּכְבָר שָׁלַח יוֹחָנָן בֶּן בַּג בַּג אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה לִנְצִיבִין: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שָׁלַח לוֹ: וְאַתָּה אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? מוּחְזְקַנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה, לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ?!● 9
י:וּמָה שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה, זוֹ, שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה? אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה.● 14
י:הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה – בְּתַרְוַיְיהוּ מֵיכָל אָכְלָה!● 7
י:וְאֶלָּא, בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה – הָכָא תַּרְתֵּי, וְהָכָא חֲדָא! אֶלָּא לָאו בְּבִיאָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה.● 5
י:אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה – מִשּׁוּם הָכִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ דַּאֲלִימָא לַהּ בִּיאָה מִכֶּסֶף. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קִדּוּשִׁין עוֹשָׂה, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ?● 6
י:אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה. וּדְקָאָמְרַתְּ: ״הָכָא תַּרְתֵּי וְהָכָא חֲדָא״ – קַל וָחוֹמֶר מִיהָא אִיתֵיהּ;● 4
י:וְהָכִי שְׁלַח לֵיהּ: וּמָה שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה אֲפִילּוּ עַל יְדֵי חוּפָּה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בְּלֹא חוּפָּה, זוֹ, שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה עַל יְדֵי חוּפָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה בְּלֹא חוּפָּה?● 7
י:אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, מִשּׁוּם דְּעוּלָּא.● 4
י:וּבֶן בַּג בַּג? גַּבֵּי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לָא שַׁיַּיר בְּקִנְיָנַהּ, הָכָא, שַׁיֵּיר בְּקִנְיָנַהּ.● 5
י:רָבִינָא אָמַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא – מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּאָכְלָה, וּמִדְּרַבָּנַן הוּא דִּשְׁלַח לֵיהּ.● 6
י:וְהָכִי שְׁלַח לֵיהּ: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְלָא חָיְישַׁתְּ לְסִימְפּוֹן. שְׁלַח לֵיהּ: וְאַתָּה אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? מוּחְזְקַנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה, לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ?!● 7
י:וּמָה שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה, וְלָא חָיְישִׁינַן לְסִימְפּוֹן, זוֹ שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה, וְלֹא נֵיחוּשׁ לְסִימְפּוֹן? אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה● 5
בבלי קידושין י׳.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
י. מודה לענין קנס - אע"ג דלענין קטלא לא חשיב לה כבתולה לענין קנס בשאינה ארוסה מודה דכולהו משלמי:
י. לבדו - קרא יתירא הוא דהא כתיב (דברים כ״ב:כ״ו) ולנערה לא תעשה דבר:
י. שניהם שוים - בני עונשין למעוטי גדול הבא על הקטנה:
י. האי סברא - דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כו' מנלן:
י. תחילת ביאה קונה - באירוסין:
י. אי נמי לכהן גדול - אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה דכתיב (ויקרא כ״א:י״ד) בתולה מעמיו יקח:
י. ביאה אירוסין עושה כו' - המקדש בביאה מי הויא הך ביאה כנשואין או אינה אלא כשאר אירוסין:
י. ואינו יורשה כו' - דקי"ל (יבמות דף כט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אינו יורשה ואינו מיפר נדריה בלא אביה:
י. ומקבל את גיטה - אם גירשה בעלה מן האירוסין בעודה נערה:
י. פירות - מנכסים הנופלים לה מבית אבי אמה:
י. קתני - קידושי ביאה והדר תני נשאת אלמא ביאה לאו נישואין עבדי:
י. כי קתני נשאת אשארא - אכסף ושטר דאין עושין נשואין אבל ביאה לעולם אימא לך דנשואין עושה:
י. מתקדשת בביאה - מדעת האב אבל פחות מכאן כנותן אצבע בעין ואינה ביאה:
י. קנאה - ואם רוצה להוציאה מוציאה בגט:
י. וחייבין עליה משום אשת איש - אם קיבל בה אביה קדושין:
י. ומטמאה את בועלה - כשהיא נדה שבעת ימים כדכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו:
רי"ף
י. אחריות נקנין בכסף. (דף כו.) אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין לא קנה עד שיכתוב שטר ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא אקני ואי בעינא בשטרא אקני אי בעינא בכספא אקני דאי בעי למהדר לא מצי הדר ואי בעינא בשטרא אקני דאי בעינא למהדר הדרנא בי:
י. ובשטר אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים ואי קשיא לך הא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאינו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות את כחו:
י. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
י. עד שיהיו שניהם שוין - פי' הקונטרס בני עונשין למעט גדול הבא על הקטנה ולא נהירא דהא תנן בפ' יוצא דופן (נדה דף מד:) ומייתי לה בסמוך בת ג' שנים ויום אחד כו' וקא אמר אם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה משמע דגדול הבא על הקטנה חייב ואע"ג דקטנה לאו בת עונשין היא ויש מפרשים דההיא דהתם אתיא כרבי יונתן דפליג אדרבי אושעיא ודוחק הוא ור"ת פי' עד שיהיו שניהם במיתה אחת ולאו בבני עונשין תליא מילתא ואפילו גדול הבא על הקטנה חייב אם הם שוים בקטלא וקאי אמילתיה דר"מ דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) גבי נערה המאורסה דר"מ סבר נערה ולא קטנה וחכמים אומרים נערה אפילו קטנה במשמע ובעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה המאורסה לרבי מאיר מהו לגמרי ממעטינן לה או מסקילה ממעט לה אבל מחנק לא וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט לה דאי ס"ד מסקילה ממעט לה אבל חנק חייב והא בעינן שניהם שוין כלומר באותה מיתה שאם היתה גדולה בסקילה ולפירוש זה ניחא דבעי התם רבי יעקב בר אבא בא על קטנה המאורסה לרבי מאיר מהו דוקא בארוסה מיבעיא ליה משום דאינן שוין במיתה אבל בנשואה ליכא למיבעי שהרי מיתתו בחנק ואם היתה גדולה היתה נמי בחנק ושניהם שוין למיתה אבל לפ"ה קשה אמאי מיבעי ליה בארוסה טפי מבנשואה ומיהו י"ל כיון דמתו גם שניהם כתיב בנשואה פשיטא ליה דפטור אבל בקטנה ארוסה מיבעיא ליה דס"ד דחייב וקאמר עד שיהיו שניהם שוין כלומר דאפילו ארוסה נמי הוא פטור לפי שאינם בני עונשין וקשה דאיכא התם אמוראי דנפקי מלתא דר"מ דחייב בחנק מהאי קרא דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ובעי התם לר"מ האי ומתו גם שניהם לר"מ מאי עביד ליה ומאי בעי לוקמא בנשואה כדפי' וי"ל דניחא ליה לתנא לדחוק לאוקמי מתניתין דיוצא דופן (נדה דף מד:) אפילו כר"מ:
י. כל הבועל דעתו על גמר ביאה - תימה דבפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) ילפינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה דעריות והעראה היינו תחילת ביאה והכא מסיק דסוף ביאה קונה ואומר רשב"א דכי אמרינן העראה קונה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכח שלא היה בדעתו לקנות בגמר ביאה אבל הכא מיירי שגמר ביאתו דאז לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה והלשון מוכיח דקאמר כל הבועל ולא קאמר כל המערה והריב"ם תירץ הא דנקנית בהעראה היינו במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה אם כן כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר וה"ק תחילת העראה קונה או בסוף העראה קונה ולמ"ד (שם) העראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחלה וסוף ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קדושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל:
י. ומקבל את גיטה - יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת ונראה למורי הר"ר יצחק דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה ומביא ראיה מהא דתנן בירושלמי במסכת תרומות בפ"ח דהכי תנן התם האשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר וקאמר עלה בגמרא ניחא מת בעליך גירשך מי לא ידעה רבנן אמרין כמשנה ראשונה שכן ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ור"א אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תפתר שאמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה לו להביאו בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים והשתא מדדחיק לאוקמי כמשנה אחרונה וכגון שאמרה התקבל וכו' ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה משמע דמשנשאת אף כי היא קטנה אין אביה מקבל גיטה:
י. וחייבין עליה משום אשת איש - פ"ה אם קיבל בה אביה קדושין ויש לתמוה אמאי איצטריך וחייבין עליה משום אשת איש והא קתני סיפא אם בא עליה אחד מכל העריות שבתורה מומתים על ידה ואשת איש בכלל כדמוכח פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) אפילו בהמה כדאיתא פרק ד' מיתות (סנהדרין נה:) בשמעתא דתקלה וקלון ונראה לר"י דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקא משמע לן דקונה קנין גמור וחייבין עליה אף מדאורייתא דסד"א דלא קניא אלא מדרבנן כדאמר (יבמות דף סח.) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דממעטין לה לקמן בפירקין (קידושין דף יט.) מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ה"נ נעשה ביאה בקטנה כמאמר בגדול קמ"ל ומיהו קשה דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) דייק מהך דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאי לא אזלינן אחר הרוב ניחוש דילמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש והשתא כיון דאאם בא עליה יבם קאי הוה ליה למימר אדעתא דהכי לא ייבם וכ"ת דאקדושין דאחיו שמת קאי ולהכי קאמר דאדעתא דהכי לא קדיש והשתא מאי נ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי למיפרך אמאי חייבים משום אשת איש והא איילונית לאו בת ייבום היא דכתיב (דברים כה) אשר תלד פרט לאיילונית לכן נראה לפרש דחייבין עליה משום אשת איש בין אאם בא עליה יבם בין אאשת איש דעלמא קאי וחידוש הוי דקאי נמי אאם בא עליה יבם דמסיפא דאם בא עליה א' מכל העריות כו' לא הוה שמעינן דמההיא לא משתמע אלא דוקא א"א והתם פריך מהא דמחייבין משום אשת איש והר"ר דוד תירץ דאיצטריך למיתני וחייבין עליה משום אשת איש לאשמועינן דסיפא דמומתים על ידה ר"ל דאף הבהמה אם היא באה על האשה נהרגה על ידה הבהמה דאי לא תני אלא הא דמומתים על ידה ה"א היינו דוקא עריות דומיא דא"א אבל הבהמה לא אבל השתא דתנא ברישא וחייבין עליה משום אשת איש א"כ סיפא דקתני מומתים על ידה אשמועינן חדוש דאף אותן עריות דלא דמיין לא"א כמו הבהמה אמרינן נהרגת. [וע"ע תוס' יבמות נז: ותוס' סנהדרין נה:]:
תוספות ר"י הזקן
י. מודה רבי. דכי אמר רבי דביאת אחר שלא כדרכה הויא כדרכה ה"מ לענין מיתה אבל לגבי קנס כולהו משלמי:
י. אית דמפרשי כל העשרה שבאו עליה שלא כדרכה ואע"ג דאמרינן הנאת שכיבה חמשים הנאה יש לו אע"פ בשלא כדרכה דהא אף לדידה אמרינן בהאי פרקא מאן לימא דלית לה הנאה דלמא אית לה הנאה כדאמרי' גבי שפחה כנענית תקנה בביאה. והר"ם כתב בנערה בתולה פ"א שאינו משלם קנס אלא כדרכה נראה שפירש כולהו כל הבאים עליה כדרכה אחר אלו משלם קנס ונראה דלא גריס כולהו והכי גרסינן פרק אלו נערות [דף מ ע"ב] אמר רבי זירא אלו באו עליה שנים א' כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים. א)פי' אחד שלא כדרכה שבא עליה שלא כדרכה ופי' בעל פגומה זה שנמצאת פגומה שהרי נבעלה שלא כדרכה (אלא) ובעל שלמה כלומר שלא בא עליה אדם מעולם אף שלא כדרכה ישלם (קנס) [חמשים] מיהו דבר פשוט דאף בא עליה שלא כדרכה חייב האונס לקחתה וקרינן ביה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דגרסי' ביבמות פרק הבא על יבמתו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אילימא בכדרכה מה איריא אלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה פי' דאונס עצמו לא ישא בעולה אלא שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא ב):
י. שוין. בני עונשין. אלמא הא אחר חייב לקחתה. למעוטי גדול הבא על הקטנה:
י. תחלת [ביאה] היא העראה והיא נשיקת אבר:
י. סוף ביאה היא גמר ביאה והיא הכנסת כל האבר:
י. קונה אשה להיות ארוסה. ופשטה ידה דאי סוף ביאה קונה מקודשת לשני ואי תחלת ביאה קונה מקודשת לראשון. לכהן גדול אם רשאי לקדש אשה בביאה אי אמרת תחלת ביאה קונה רשאי לקדשה בביאה דבשעת קדושין בתולה היא ואי סוף ביאה קונה אינו רשאי דבשעת קדושין בעולה היא:
י. על גמר ביאה. והא דגרסי' ביבמות פ' הבא על יבמתו אשה לבעלה דמקניא בהעראה מנין אתיא קיחה קיחה. אלמא אשה מקניא בהעראה דהיינו תחלת ביאה. תירץ בעל הלכות דהתם מיירי שפירש ואמר שדעתו לקנותה בהעראה והכא מיירי בסתמא ורבינו נסים תירץ דהא והא בסתם והכא איירי בקנין דארוסין והתם איירי בקנין דנשואין דומיא דיבמה שמקודשת מקדושי אחיו. הכא נמי מיירי שקדשה ואח"כ בא עליה לשם נשואין ואם הערה בה קנאה להיותה אשתו גמורה. וכן תירץ הרי"ף ביבמות. והר"ם כתב שני התרוצים בפ"ג ובפרק יו"ד וכי תימא מנלן דביאה בלא חופה גומר תריץ דתניא בפ' נערה שנתפתתה סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לשם (קדושין) [נשואין] אלמא ביאה בלא חופה גומר ואי קשיא לך הא דתניא בסוטה פרק ארוסה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם למה לי תיפוק לי שקדמה שכיבת בועל לבעל. כגון שבא עליה ארוס בבית אביה דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית אביה שומרת יבם קרית לה האמר רב קנה לכל. כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ואי אמרת דביאה דאחר קדושין קנה לכל כדשני ליה שבא עליה ארוס לותביה ארוסה קרית לה. תירץ דכי אמרי' דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור ה"מ שבא עליה לשם נשואין אבל בא עליה לשם זנות לא. והתם מיירי שבא עליה לשם זנות:
י. ביאה. אם קדשה בביאה קנאה קנין גמור ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה בלא שותפות האב כאלו נשאה. או אירוסין עושה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר לה אלא בשותפות האב. קתני ביאה שאם מסרה אביה לביאה לשם קדושין אינו אוכל פירות נכסי מלוג שלה ולא הוי נכסי הבעל עד שנשאת אלמא אירוסין עושה:
י. אשארא. אכסף ושטר. אבל קדשה בביאה בעל אוכל פירות כאלו נושאה דנשואין עושה:
י. מתקדשת בביאה דביאתה ביאה. ומשנה היא בפ' יוצא דופן:
תוספות רי"ד
י. אמר רבי זירא מודה ר' לעניין קנס דכולהו משלמי. פי' שעדיין בתולה היא יש קנס בשלא כדרכה והכי נמי אמרינן בפ' הבא על יבמתו בהל' כהן גדול לא ישא את האלמנה. ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תיפוק לי דהויא בעולה אלא לאו בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. אלמא אם בא עליה שלא כדרכה חייב ליקח אותה לאשה ואם אין קנס שלא כדרכה אמאי חייב ליקח אותה לאשה והא כתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה. כל היכא דקרינא ונתן האיש קרינא ביה ולו תהיה לאשה וכל היכא דלא קרינן ביה ונתן האיש לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה אלא לאו ש"מ יש קנס שלא כדרכה:
י. כל הבועל דעתו על גמר ביאה עיין מה שכתבתי בפרק הבא על יבמתו:
י. ובביאה. נפק' מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. יש לדקדק מכאן מדלא אמר ולהתחייב בכתובתה ש"מ דקים ליה לתלמודא דארוסה יש לה כתובה כדכתיבת בשילהי פרק הכותב במהדר' קמא:
י. ומקבל את גיטה. פירש המורה אם גירש בעלה מן האירוסי' בעודה נערה. וזה הוא פירוש יפה דמשמע שאם השיאה שוב אינו יכול לקבל גיטה ואף ע"פ שהיא קטנה. ולא מה שפי' בפר' בית שמאי בהל' קטנה שהשיאה אביה ונתגרש' יתומה בחיי האב שהאב מקבל גיטה בעוד' קטנה ואפילו נישאת ועיין מה שכתבתי עליו בתשובת י"ז ואם בא עליה יבם קנאה. פירש המורה ואם רצה להוציאה מוציאה בגט. ובפרק ארבע מיתות מביאה בגררא ופיר' המורה שאם בא לגרשה בעודה קטנה אביה מקבל גיטה. וזה לא יתכן כדכתב התם ברמזיו אלא היא מקבלת גיטה משתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר ובפחות מכן אינה יכולה להתגרש לא על ידה ולא ע"י אביה:
י. וחייבין עליה משום אשת איש. פירש המורה אם קיבל בה קידושין אביה. ואינו נראה לי דמאי אתא לאשמועי' אי למימרא דביאת הנואף חשובה ביאה למות עליה האי מדתני לקמן נפקא מינה בא עליה אחד מן העריו' מומתין עליה ולמה חלק אשת איש מכל העריות. ונ"ל דפירושא דרישא היא שכל כך חשובה ביאתה קניין בין לגבי בעל בין לגבי יבם שחייבין עליה משו' א"א:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
י. ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין כאחד. כך גריס רש"י ז"ל, ופירוש למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא אינו מומת. ואינו מחוור. והגירסא הנכונה ומתו גם שניהם שיהו שניהם שוין. וכן גרס הראב"ד. ואם ר"ת נראה שגורס כן. ופירשוה שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ובא הכתוב ללמדנולדעת רבנן דאמרינן במסכת סנהדרין (סו, ב) נערה ואפילו קטנה במשמע, שאם האשה קטנה אע"פ שהיא פטורה שידון הבועל בסקילה כמיתתה אילו היתה גדולה, וכיון שבמיתה אחד הן, שניהם שוין קרינא ביה, שאילו היה הוא נידון בחנק לא היו שוין כלל לא בעונש ולא במיתה, ולדעת ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, בא ללמד על גדול שבא על הקטנה שיהא פטור לגמרי, ולאפוקי מדרב דאמר התם לדעת ר' מאיר דכי ממעט ליה מסקילה, אבל מחנק כשאר הבא על שאת איש לא ממעט ליה, דאלו לדברי רב לא היו שניהם שווים כלל.
ור' יונתן אומר ומת האיש אשר שכתב עמה לבדו, ולרבנן האיש לבדו נידן אף על פי שהיא פטורה, ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ולרבי מאיר נידון את הבועל לבדו אע"פ שהיא פטורה ונידון בחנק דנערה ולא קטנה, וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה, אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם, ומוקמינן לרב מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומתניתין דנדה דמייתי בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדש בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה, השתא אתיא ככולי עלמא.
י. כל הבועל דעתו על גמר ביאה. קהו רבוותא ז"ל בהא מלתא מהא דאמרינן ביבמתו פרק הבא על יבמתו בתחלתו (נה, ב) אשה לבעלה מנין, כלומר דקניא בהעראה, גמר קיחה קיחה מעריות. ותירץ רבינו אלפסי דהתם בביאה דאחר אירוסין וקודם שנכנסה לחופה, וליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, ודומיא דיבמה דזקוקה ועומדת. אבל ביאה דמחמת קדושין בגמרא ביאה קונה ולא בתחלתה. ואם תאמר והא קיחה קיחה גמרינן, וקיחה בקדושין עצמן איכתיב ולא בביאה דאחר אירוסין. יש לומר כי יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאיתא בשמעתין.
ומיהו לא נהירא, דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכי תימא אתא בעותת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיא לדוכתא. ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה, הני מילי בשגמר ביאתו, דהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש אחר העראה, העראה קונה, והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בגמרא דעתו תליא מילתא.
ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה, ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד ביבמות (כ, א) אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת, והוינן בה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, ליתי עשה ולידחי לא תעשה, ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסירה, דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמנה לא יקח (ויקרא כא, יד) ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה (שם) ולא בעולה, דבעולת עצמו היא, ומפותת עצמו ואנוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א), וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ויש לומר יבמה שאני, דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו, דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה, דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין, ואונס כרצון דאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א).
ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה, אף סוף ביאה ראשונה אסירא, דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה, והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר, ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שניה לימא גזרה אטו סוף ביאה. ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה, מכל מקום כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה היא, שזו היא ביאת מצות יבום האמורה בתורה, אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משהערא בה קנאה ואשתו היא, ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה, ואתי עשה דיבמה יבא עליה שהיא אף בגמרא ביאה ודחי לא תעשה דאלמנה. ועוד דכתיב (דברים כה, ז) להקים לאחר שם ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע. והרב בעל ההלכות ז"ל (הל' קידושין בסופו) כתב דעתו על גמר ביאה, דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם, אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין, והני מילי בסתם, אבל פירש ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה, ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה, ובסתם דעתו על גמר ביאה, ע"כ.
י. אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ואיכא דקשיא ליה והיכי קני לה בביאה, והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר איוסין, ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה, וכדאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות נח, ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, בתר נשואין אזלינן, כלומר ואסירא, כלומר דבוגרת אסורה לכהן גדול, איכא דאמרי בתר אירוסין אזלינן, ושריא, בותר דבעיא הדר פשטה דבתר נשואין אזלינן ואסירא. ויש לומר דהכא הוה סלקא דעתך דביאת נשואין עושה כדבעינן למימר בגמרא בסמוך. אי נמי הכא במאי עסקינן בשכנסה לחופה בלא קדושין ובעלה בחופה לשם קדושין, דמשעה שבא עליה קנאה ונעשית כאשתו נשואה לכל דבר.
י. הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש. פירש רש"י ז"ל אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש. ואיכא למידק היינו סיפא ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה הן מומתין על ידה, ואשת איש בכלל עריות היא. ופירשו בתוס' בשם רש"י דמשום דכתיב (שם כב, כב)ומתו גם שניהם, אצטריך הכא לאשמועינן שאע"פ שאינה בת עונשין שאינה בת עונשין הבא עליה חייב משום אשת איש.
חידושי רמב״ן
י. הא דבעיא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ופשטי׳ כל הבועל דעתו על גמר ביאה קשי׳ ליה לרבינו אלפסי ז״ל אהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ה ע״א) אשה לבעלה מנין כלומר דמקניה בהעראה גמר קיח׳ קיחה מיבמה וניחא ליה התם בביאה דבתר אירוסין דומיא דיבמה שזקוקה ועומדת וה״ד כגון שבא עליה אחר קדושיה ועדין לא נכנסה לחופה וקני לה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ואי קשיא לך דהא קיחה קיחה גמרינן וכי כתיב קיחה בקדושין עצמן כתיבה ולא בביאה דבתר קדושין ואיכא למימר כתיב יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאמרינן בשמעתין ויש לישב פי׳ דאומדני נינהו דמאן דקדיש ובעיל ניחא ליה דליקני בכל דהו ואעפ״י שאין משמע דבריו כן אבל איני יודע לביאה בלא חופה שתקנה לירושה ולשאר מילי דאישות שהרי ביאה באיסור היא וכזנות דמיא והיאך תקנה וה״נ מוכח שהרי אחין דף כ״ט ע״ב אינה קונה אבל הר״ם תלמידו ז״ל אומר שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה נמצאת אתה אומר ביאה קונה לשם נישואין וחופה קונה לשם נישואין והבא על ארוסתו בבית חמיו שלא לשם נישואין אין קונה ולוקה מדבריהם מ״מ לפי פירוש ה״ה דנפקא להו באי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה להבא עלי׳ שהערה בה ופירש א״נ דמית אי זקוקה ליבם או לא אי נמי והדרי בהו אלא חדא מנייהו נקט לפי שיש בכלל פשטה ידה וקבלה קדושין בין שפי׳ או שלא פירש ומיתה ויבום לא שכיחא ליה ולא אצטריך לפירושה שמכלל אלו אתה למד מפורש.
וי״מ דכי אמרינן הכא דעתו על גמר ביאה דוקא כשגמר שהוכיח סופו על תחילתו אבל פירש תחלת ביאה קונה לו שהיא העראה. והיינו טעמא דלא אמרינן נפקא מינה להיכא דפירש:
ויש שהשיבו אם כן אף ביבמה יש לך לומר כן שאם גמר ביאתו שדעתו על גמר ביאה כדגמרינן קיחה קיחה ואי הכי קשיא הא דגרסינן התם בבימות (דף כ׳ ע״א) ואית׳ נמי בסנהדרי׳ (דף י״ח ע״א) כ״ג לא חולץ ולא מיבם והוינן בה קפסיק ותני ל״ש מן האירוסין ל״ש מן הנישואין וכו׳ אלא מן האירוסין אמאי ליתיה עשה דיבמה ולידחי לא תעשה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואי סוף ביא׳ קונה ביבמה אף ביאה ראשונה אסירא דניקני לה בסוף ביאה כבר נעשית בעולה ובעולת עצמו בעשה ואיכא עשה ולא תעשה. וזו אינה קושיא שלא הלכו אחר דעתו ביבמה כדי שתאמר דעתו על גמר ביאה שהרי הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנאה שבפי׳ רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד כדאיתא בדוכתא.
וא״ת כיון שקנאה בהעראה אף סוף ביאה ראשונ׳ אסור׳ בה שכבר קיים מצותו והיאך אמרו ביאה שניה לאו קוש' היא דאף על גב דבהעראה קנאה שרבתה אותה תורה מ״מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל ביאה ראשונה עד גמר ביאה שזהו ביאה האמורה בתורה אעפ״י שרבתה אף העראה ועוד דכתיב להקים לאחיו שם ואין אשה מתעברת בהעראה ובעל הלכות ז״ל כתב כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואי פרי׳ ואמר בהעראה ליקני קני לה בהעראה.
ור״ת ז״ל כתב בספר הישר שלו אם פירש ממנה ולא גמר ביאתו לא קנה לדברי הכל אבל בשגמר בעי׳ מאיזו שעה קנה אי מתחלת ביאה או בסוף ואינו מחוור. עוד פירש הרב ז״ל לתרץ מה שהוקש׳ לנו דתחלת ביאה האמור כאן נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה וכל הבועל דעתו על הכנסת עטרה דאיכא הנאה ולא לנשיקת אבר והעראה האמורה ביבמו׳ הכנסת עטרה ואינו נכון כלל דאמאי קרי לה בעול׳ בנשיקת אבר לאוסרה לכהן גדול ועוד מדק״ל העראה זו הכנסת עטרה ונשיקת אבר לאו כלום הוא לא מיקרי נשיקת אבר תחילת ביאה שהרי אינו ביאה ולא הכנסת עטרה סוף ביאה שהרי היא תחלתה אלא מאי גמר ביאה מירוק גיד והא דאמרינן אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה איכא למידק מהא דגרסינן בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ח ע״ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן פי׳ שהבוגרת אסורה לכהן גדול בתר דבעיא הדר פשטה דבתר נישואין אזלינן ואסורה ואם כן היכי קני לה כהן גדול בביאה ואיכא למימ׳ קס״ד נישואין עושה אי נמי איכא לאוקמה דכי איבעיא ליה בשכנסה לחופה בלא קדושי ומקדש לה התם בביא׳ שמשע׳ שקנאה בביאה נעשית אשתו נשואה לכל דבר.
ריטב"א
י. א"ר זירא מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי דלגבי הא אין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הלכה. שאלו חכמי צרפת ז"ל ולגבי אונס דקי"ל ששותה בעציצו הי מנייהו כייפי' לשתות בעציצו. ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות תחילה. ומורי נר"ו אומר בשם רבו ז"ל שאין שאלה זו כלום דקי"ל התם בפ' נערה שנתפתתה דבידידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון דכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה שפתי' ישק משיב דברים נכוחים:
י. ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מבעי להו למדרש כר' יונתן דתניא ומתו גם שניהם לא גרסינן דההוא באשת איש והתם שניהם בחנק כשהן בני עונשין ואם היא קטנה הרי הוא בחנק אלא ה"ג את שניהם עד שיהיו שניהם שוין. פירש"י ז"ל שיהיו שניהם בני עונשין למעוטי קטן הבא על הקטנה והיה נראה לפי זה דלאו למימרא שאם היא קטנה ופטורה משום דלאו בת עונשין שיהא הוא פטור אע"פ שהוא גדול דהא לא אשכחן בשום דוכתא ובהדיא אמרינן לקמן וחייבים עלי' משום אשת איש וכולן מומתים על ידה והיא פטורה אלא הכי [קאמר] שכל זמן שהא' מהם פטור לפי שאינו בן עונשין אין האחר נדון בסקילה האמורה בפרשה אלא בחנק כאשת איש דעלמא ור' [יונתן] (נתן) סבר דנדון בסקילה דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו כלו אף על פי שהוא לבדו ימות במיתה האמורה בו הוא נדון דהיינו בסקילה ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא בפרק ד' מיתות דרבי מאיר סבר הבא על הנערה המאורסה בחנק שאינו בסקילה עד שתהא נערה ורבנן סברי דנערה אפילו קטנה במשמע והרי היא בסקילה כדינו והתם אוקימנ' כהני תנאי ולפירושי אתי ר"מ כרבי יאשיה ורבנן כרבי יונתן כנ"ל:
י. איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למנ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה. פירוש אי אמרת תחלת ביאה קונה הא בשעת קנין בתולה היא ושרי ואי אמרת סוף ביאה קונה כי קנייה בסוף ביאה הא הוי לה בעולה (עצמה) ואסירא ליה. וקשיא להו לרבנן ז"ל ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא ליה דהא אפילו תימא דביאה נשואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחילת ביאה אינו עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחילת ביאה הוי כארוסה וכי הויא סוף ביאה דהוה נשואין הוי לה בעולה וכ"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסתה לחופה הויא לה בעולה קי"ל דבתר נשואין אזלינן וכדקי"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלינן או בתר נשואין אזלינן ומסקנא דבתר נישואין אזלינן. ואיכא למימר דמיירי כשכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דמכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והוי נשואה גמורה בתחלת ביאה שהיא בתולה א"נ דכי אמרינן שאזלינן בתר נישואין ה"מ התם דאשתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אבל הכא דלא אשתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקנייה אזלינן דהו"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה כ"ג ושריא ליה:
י. אמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה. פירוש ופשטי' סוף ביאה קונה. ואיכא למידק טובא דהכא אסקי' דסוף ביאה קונה ואלו ביבמות אמרינן להדיא דתחלת ביאה קונה דאמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דיבם שהערה ביבמתו קנה אין לי אלא יבמה אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה אלמא אפילו אשה לבעלה נקנית בהעראה. ואין לומר כדפירש ר"ת ז"ל דתחלת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מיסתבר כלל דקרי להערעה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה. ותו היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ורבינו הגאון אלפס ז"ל תירץ דהא דהכא בביאה בלא קידושין וההיא דיבמות בביאה שאחר קדושי כסף או שטר דכיון שהערה בה אחר שקדשה ולא נכנסה לחופה קני לה כאשתו גמורה ליורשה ולטמא לה דיקא נמי דאמרינן התם אשה לבעלה מנין והיינו דגמרינן לה קיחה משדה עפרון כלומר דכי איכא יקח ובעלה דהיינו ביאה וקדושין קנאה. ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קדושי כסף בלא חופה שתהא קונה דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה והכי מוכח ביבמות דביאה דבתר קדושין בלא חופה זנות בעלמא היא אלא שיש לומר דהתם בבועל סתם אבל בבועל לשם נישואין אחר קדושין הרי הוא עושה נישואין כן כתב הרמב"ם ז"ל מכל מקום אם איתיה להאי פירושא היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו אבל עיקר הפי' דההוא דיבמות כשהערה בה בלבד ופירש א"נ שגמר ביאתו ואמר בפי' שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון דכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אלו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קנינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמר ביא' שבפירוש ריבתה תורה שוגג כמזיד והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת שנפל ונתקע בה קנאה ולפיכך אזלינן בתר דינא ומדינא קני בהערא' ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמר ביאה והיינו הא דאמרינן התם גבי הא דאמרינן דכהן גדול לא חולץ ולא מיבם קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבם ודחי עשה ולא תעשה דכ"ג באלמנה בעולה עשה דאשה בבתוליה יקח ולא תעשה דאלמנה אלא מן האירוסין שהוא בתולה ליתי עשה דיבם ודחי לא תעשה דאלמנה ואי ס"ד דיבמה נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה היא קונה הרי בגמר ביאה בעולת עצמו היא ואסורה לו בעשה והיכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה אלא ודאי דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגלה דעתו לקנות בתחלת ביאה דא"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע עד שיפרש וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמ' לעולם מאי האי דמתרצינן התם עלה דהאי קושיא דאמרי' אי בביאה ראשונה הכי נמי דכהן גדול מצי ליבומי אלמנה מן האירוסין אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה דיבום ואם איתא למה לן משום גזירה דביאה שנייה הא איכא גזירה דביאה ראשונה גופא דכיון דקני לה בתחלת ביאה כבר קיים מצותו וסוף ביאה הוה ליה כביא' שנייה שהיא אסורה לו. ואיכא למימר דאע"ג דרבי רחמנא שתהא יבמה נקנית בהערעה מ"מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל מקום ביאה דהא כתיב להקים זרע לאחיו שם ואינו ראוי להקים שם אלא בסוף בואה שראוייה להתעבר בה וזה ברור בשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל:
י. ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. פירוש בביאה ראשונה קא מבעיא לן אבל בביאה שנייה פשיטא מילתא שאם היא לשם נישואין דנשואין עושה דאתא בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין כסף קונה [בה] ביאה גומר' בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומר בה. וא"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' הא נמי זקוקה ועומד' שהרי היא ארוסה כבר ודוקא במפרש לשם נישואין אבל בסתם זנות בעלמא הוא כדכתיבנא לעיל:
י. קתני ביאה וקתני נשאת. פי' אלמא ביאה ארוסין עושה אבל לא מצי לאוכוחי דארוסין עושה מדקתני האב זכאי במציאת' ובהפרת נדריה דההיא איכא למימר דאשארא אבל הא דקתני סיפא נשאת משמע דעד השתא לא קתני נישואין ואפ"ה תירץ ליה דכי קתני נישאת אשארא דהיינו אכסף ושטר קאי:
י. אית דגרסי אם בא עליה יבם קנא' וחייבין עלי' משום אשת איש ומפרשים דאיבמה קאי דאלו אאשת איש דעלמא פשיטא דחייבין עליה כיון דמתקדשת בביאה אבל באידך איצטריך ס"ד כי היכי דאמרינן דבן תשעה שנים ויום א' הבא על יבמתו אע"פ שקנא' אינ' אלא כמאמר והבא עליה אינו חייב כבא על אשת איש אלא כבא על יבמה דה"ה בקטנה זו שבא עליה יבם שאע"פ שקנאה אינה אלא כמאמר והבא עליה אח"כ לא יהא חייב משום אשת איש קמל"ן. מיהו לא נהירא דבסנהדרין מוכח בהדיא דארישא קאי דאמרינן התם אין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומקשי' מהא דתניא וחייבין עליה משום אשת איש ואמאי וניחוש שמא איילונית היא כלומר ויהיו קדושי טעות והויא פנויה ופרקינן כגון דקביל עליה שתהא מקודשת אפילו תמצא איילונית ואם איתא דאיבמה קאי כי קביל יבם או אחיו של מת עלייהו איילונית מאי הוי שאין זה תלוי בקבלתו דאיילונית אינה זקוקה ליבם ואסורה עליה משום אשת אחיו אלא ודאי כדאמרן ואע"ג דקתני מתקדשת בביאה לא תימא היינו לחומרא להצריכה גט אבל אין חייבין עליה מיתה קמ"ל וכן הגרסא בספרים שלנו וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה יבם קנאה ויש להעמיד הגרסא האחרת ולומר דאתרוייהו קאי וראבות משום יבמה כדלעיל וקושיין ופירוקי' בסנהדרין מאשת איש.
ר"ןה'פ'–ה'קל"ו (1320–1376)ראשונים
י. וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא את הנכסים שיש להם וכו' ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב להשבע על המטלטלין זוקקין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולא אב"ד:
י. גמ'לא שנו. דקני בכספא לחודיה:
י. אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה אבל במקום שרגילין לכתוב שטר מכירה לא [קנה] דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו [של לוקח] לקנותן על השטר הוא סומך:
י. ואי פריש. אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה לי שטרי:
י. אי בעינא וכו'. להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו ולא המוכר כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה [שיקנה לי כספי ואם בא הוא לחזור יאמר איני רוצה] שיהא כספי קונה עד שיביא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי:
י. ואיכא מאן דאמר דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן. כלומר שלשון השטר בענין שקונה בעצמו שכותב לו שדי מכורה לך ובכי האי גוונא אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמילתא משום דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמרי' אי בעינא בשטרא אקנה דמשמע דבשטר ממש הוא קונה ודאמרי' בפ' חזקת הבתים (דף נד:) נכסי העובד כוכבים כלומר עובד כוכבים שמכר נכסיו לישראל בכסף ועדיין לא כתב לו את השטר הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא עובד כוכבים מכי שקיל זוזי אסתלק וישראל לא קני אלא בשטרא הלכך כל המחזיק בהן זכה בהן התם בשטר קנין עסקינן ובמקום שכותבין את השטר היא מדקאמר דישראל לא קני אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין את השטר בכסף בלבד הוא קונה ואי בשטר ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף (קנה) היכי אמרינן דכל המחזיק בהן זכה בהן דהא כי כתיב ליה עובד כוכבים שטרא אשתכח דקני ישראל ראשון למפרע משעת נתינת הכסף. ולי נראה ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמרי' סתמא בכל שטר עסקי' שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכא דעתיה עד שיכתוב את השטר ואפי' בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפרק חזקת הבתים אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא איקני מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפי' בשטר ראיה נמי שייך לישני דאקני כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא איקני אמר נמי אי בעינא בשטרא איקני וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מכירה לא חלק ושטר ראיה דקאמרי' שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל בשטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו (בראשית כ״ג:י״ג) נתתי כסף השדה [שם] נתתיה לך [ואע"ג] דלקמן בסמוך אמרי' כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה לאו דוקא דכתיב בהאי לישנא דהוא הדין נמי דאי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרי' בפ' השולח (דף מ:) נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דאם כן באמירה בעלמא לסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל:
י. והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים [דף נא. ] דקנה משום דחזקה קנייה אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכא דעתיה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שאין כותבין השטר אכולה מתני' קאי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא [דף כז.] בגמ':
י. ודאמרי' דבמקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לחודיה לאו דוקא בשנתן כל הכסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת דמים סתם קונה והיינו דאמרי' בפ' השוכר את האומנין (דף עז:) מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים מיהו אמרי' התם דה"מ דוקא בדלא עאיל ונפיק אזוזי אבל בדעאיל ונפיק אזוזי לא קנה:
י. וכתב ר"ח ז"ל דעאיל ונפיק אזוזי דאמרי' דלא קנה היינו כגון דגלי דעתיה מוכר דלא מזבן לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרינא בלא נחיצותא [אלא לאשתלומי לבתר בנחיצותא וכדברי הראב"ד לקמיה]. ואע"ג דאמרי' דעאיל ונפיק אזוזי לא קני היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזבורית וה"מ בדבר שראוי ליחלק דבכי האי גוונא הוא דאמרי' שאם חזר בו ידו על התחתונה ויטול חצי שדה שהרי הוא ראוי אבל בשדה שאין בו דין חלוקה כל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קנה כלל שהרי לא נתכוונו שיהו שותפין והיינו עובדא דחמרא דהתם דפש חד זוזא ועאיל ונפיק [עליה] ואמרי' דלא קנה כלל מפני שאין החמור ראוי ליחלק ומיהו במוכר שדהו מפני רעתה אפי' עאיל ונפיק אזוזי קני כדאיתא התם (דף עח.) וה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל היכא שנתן מקצת דמים ואמר לו ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו לא פחות ולא יותר בין עאיל ונפיק אזוזי בין לא עאיל ונפיק בין יש בה דין חלוקה בין אין בה דין חלוקה ונוטל כחוש ונוטל כשער המקח דערבוני יקון משמע [כנגדו] והוה ליה כאילו נשתתפו לדעת והיינו דאמרי' התם הנותן ערבון לחברו וכו' ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון וכו':
י. ועאיל ונפיק אזוזי דקאמרי' כתב הראב"ד ז"ל דאפי' בשהרחיב לו את הזמן כיון דכי מטי זמניה עאיל ונפיק אזוזי לא קני דטעמא דעאיל ונפיק אזוזי דלא קני היינו טעמא משום דמוכחא מילתא דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא גמר ומקני עד דפרע ליה והכא נמי משום זוזי דאצטריכו ליה לההוא זימנא זבין דהא כי מטי זימניה לאלתר נפיק ועאיל עלייהו והביא ראיה מדאמרי' התם (דף עז:) רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז ואם איתא למה ליה כולי האי ילמדם שירחיב לו את הזמן אלא ודאי לא מהני ולפי דבריו ז"ל יש ללמוד ממנה גם כן שאפילו בקנין חזקה או בחליפין היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קני דאי לא ילמדם שיקנו בחזקה או בחליפין אבל אין זו ראיה דעל כרחיך אי פריש ואמר דניחא ליה דליקני במקצת מעות קנה ואפי' עאיל ונפיק אזוזי ומעתה אין להביא ראיה מדברי רשב"ג לכל מה שכתבנו למעלה דאיהו חד מתרי תלת גווני נקט דהא בדפריש קני ולא קא"ל רשב"ג ואעפ"כ הדין דין אמת דכל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא שנא [מיד ולא שנא לאחר זמן לא שנא] בכסף ולא שנא בחזקה ובחליפין לא קני בר ממוכר שדהו מפני רעתה ודינין הללו מתבארין בפ' האומנין:
י. לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים. דלא גמר מוכר ומקני עד דקביל דמי ואע"ג דקביל דמי נמי בעינן שטרא אלא היכא דפריש כדאמרי' לעיל:
י. אע"פ שאין בהן שוה פרוטה. דסד"א דכל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא א"נ איידי דגבי קידושין נקט לעיל [דף ט.] אע"פ שאין בהן שוה פרוטה דאיצטריך סד"א דכיון דבעל יהיב ליה ליבעי שוה פרוטה תנא ליה נמי הכא ולאו דוקא דכיון דמוכר יהיב ליה ללוקח מה לי שוה [פרוטה] מה לי אינו שוה [פרוטה]:
י. הרי זו מכורה ונתונה. קס"ד או או קתני:
י. מפני רעתה. דניחא ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא לימצי למיהדר ביה:
י. רב אשי אמר. הך מתני' בנותן מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ליפות את כחו שאם יגבנה בעל חובו של נותן ישוב עליו לגבותו ממנו דמים המפורשים בשטר:
י. ודאמרי' במכר דסתמא לא קנה עד שיתן דמים משמע דאע"ג דלא עאיל ולא נפיק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים אע"פ שכתב לו את השטר כבר ואיכא למידק מדאמר רבא בפרק האומנין [דף עז:] האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועאיל ונפיק אזוזי לא קני לא עאיל ונפיק אזוזי קני אלמא כל שקנה באחד מדרכי ההקנאות כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי קני איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עאיל ונפיק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקני אבל בקנין שטר לא מוכחא מילתא דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה ליה דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעותי ומשום הכי אע"ג דלא עאיל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים:
י. והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברגילוני ז"ל דפלוגתא היא ביני רבוואתא ז"ל איכא מאן דאמר דדיניה כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני והכי נמי מסתברא מדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא [דף טז:] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואם איתא דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבדלא יהיב דמי נמי קנה וכ"ת ולטעמיך ליחוש דלמא עאיל ונפיק אזוזי דבכה"ג ודאי בקנין לא קנה דאפי' בחזקה נמי לא קנה לאו קושיא היא דמסתמא אמרינן דאם איתא דהוה עאיל ונפיק אזוזי קלא הוה לה למילתא:
מאירי
י. בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה וכל גדול שבא עליה והיא עליו ערוה מומת על ידה והיא פטורה שאינה בת עונשין וכן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה וכל גדולה הנבעלת לו והיא ערוה עליו מומתת על ידו ואין צריך לומר שאם היא אשת איש נאסרה לבעלה בביאתו והוא פטור שאינו בר עונשין למדת שאין הלכה כר' יאשיה שאמר ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים ר"ל שיהיו שניהם בני עונשין אלא כר' יונתן שאמר ומת האיש השוכב עמה לבדו כלומר אע"פ שאין בן זוגו בר עונשין:
י. ולענין ביאור מיהא יש דוחים פירוש זה מצד שקשה להם היאך איפשר שיהא ר' יאשיה חולק בזה ובביאור אמרוה כן במסכת סנהדרין ואין זו קושיא שאיפשר שהיא באה לדעת ר' יונתן ועוד קשה להם היאך השיב ר' יונתן מקרא דומת האיש וכו' שהוא נאמר בנערה המאורסה וקרא דומתו גם שניהם נאמר באשת איש ואף זו אינה קושיא לדעתי שכל שאתה מחייבו בערוה אחת אף בכל העריות אתה למד כן ומכל מקום הם גורסים מפני כך בדבריו של ר' יאשיה ומתו בקמצות הוא"ו ואין גורסין גם שניהם וביאורו מוסקלתם באבנים ומתו ואין זה כלום שהרי במסכת ערכין אמרו האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין אותה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין אותה עד שתלד והקשו פשיטא סלקא דעתך אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה קמ"ל ואימא הכי נמי אמר ר' יוחנן ומתו גם שניהם לרבות את הולד האי מיבעי ליה עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה כי קא אמרינן מגם והרי למדת שגרסת הספרים דוקא:
י. ולענין פירוש מיהא מקצת חכמי הצרפתים פירשו עד שיהיו שניהם שוים בדין מיתה אחת כגון שהיו חיובי שניהם בחנק או שניהם באי זו מיתה כגון הבא על קטנה מאורסה שקדשה אביה שנחלקו בה רבנן ור' מאיר בשביעי של סנהדרין שלדעת רבנן הוא בסקילה שאף היא אלו היתה בת עונשין היתה בסקילה ולר' מאיר הוא בחנק אחר שאינה בת מיתה ור' יאשיה ור' יונתן שניהם סוברים כר' מאיר ובא ר' יאשיה לומר שמאחר שאנו סוברים כר' מאיר להיות דינה בחנק פטור הוא לגמרי אף מחנק הואיל ואינה בדין אותה מיתה אף אם היתה בת עונשין ולר' יונתן חייב חנק ואין חלוק המיתות פוטרתו:
י. ולענין פסק אין אנו צריכין לזה כלל שהלכה כרבנן וכלל הדברים שאין חלוק הדינין מפקיע את החייב הן שהיה חלוקם שזה פטור וזה חייב הן שהיה חלוקם שאלו היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת כמו שביארנו במקומו בשביעי של סנהדרין:
י. ביאה זו שמקדשין בה אין אשה נקנית בה אלא בסוף ביאה וסוף ביאה פירושו הכנסת האבר כלו אף בלא הוצאת זרע ומירוק גיד אבל העראה והוא הכנסת עטרה אע"פ שבכל איסורי עריות העראה כביאה אינה קונה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואם כן כל שהערה ופשטה ידה וקבלה קדושין קודם הכנסת האבר מקדשת לשני וכן כהן גדול אינו מקדש בביאה שהרי בשעה שהוא קונה כבר היא בעולה וכבר אמרו שהוא אסור אף באנוסת עצמו ומכל מקום גדולי עולם שאלו בה והלא במסכת יבמות נ"ה ב' אמרו בפרק הבא אשה לבעלה מניין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה מכי יקח איש אשה לואיש כי יקח את אחותו מה עריות העראה כביאה וכדכתיב את מקורה הערה אף באישות כן ותירצו גדולי הפוסקים שזו של יבמות ענינה בביאה שאחר הקדושין כגון שקדשה בכסף ולא נכנסה לחופה ובא עליה שהביאה היא במקום חפה לעשות נשואין ואמר שבהעראה לבד קנאה ליקרא נשואה לירשה וליטמא לה ולכל עניני אישות אבל ביאה של קדושין אינה קונה לעשותה ארוסה בהעראה לבד עד סוף הביאה לפי דרכך למדת מדבריהם שביאה שאחר קדושין עושה נשואין בלא חפה והרי היא במקום חפה וכן אמרי בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה או שתבעל לשם נשואין וכן בכתבות פרק נערה אמרו סתם חצר דידיה לנשואין וגדולי הדורות הקשו בה ממה שאמרו במסכת סוטה פרק ארוסה על מה שאמרו שם שארוסה ושומרת יבם אינן שותות ומוכח לה מדכתיב תחת אישה והקשה תיפוק לי' דהא קדמה שכיבת בועל לבעל ואוקמה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה והיה להם להקשות האי ארוסה קרית לה כשם שהקשו שם לאלתר דכותה שומרת יבם שבא עליה ארוס בבית חמיה והקשה לו האי שומרת יבם קרית לה אלא שהם פירשוה שבא עליה ארוס בבית אביה דרך זנות ולא לשם נשואין ואין כאן לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות שכל שבא על ארוסה בבית חמיו איתרע חזקיה:
י. ולענין קושיא ראשונה מיהא תירץ בעל הלכות שזו של יבמות בשפירש בה שבהעראה רוצה לקנות הא בסתם דוקא בסוף ביאה ומגדולי הדורות הוסיפו על שטה זו שכל שהערה ופירש הרי הוא כמפרש שמאחר שפירש גלה בדעתו שלא כיון אלא לקנות אבל כל שגמר ודאי לא היה בדעתו לקנות עד גמר ביאה על הדרך שהוזכר וזהו שאמרו דעתו על גמר ביאה ואחרוני הרבנים תירצו שהעראה כביאה בכל מקום ומה ששאלו כאן תחלת ביאה או סוף ביאה פירושו תחלת העראה או סוף העראה ותחלת העראה זו נשיקה וסוף העראה זו הכנסת עטרה שהרי אין הלכה כדברי האומר העראה זו נשיקה אלא כדברי האומר זו הכנסת עטרה ולמד שאין העראה בתחלת העראה אלא בסופה שזהו הכנסת עטרה וכן עקר שמאחר שנקראת ביאה לענין עריות למה נחלוק בינה לקנין אישות ואירוסין:
י. אע"פ שביאה לשם נשואין או סתם ביאה שאחר קדושין עושה נשואין כחפה כמו שכתבנו מכל מקום ביאה של קדושין אינה עושה אלא אירוסין ואינו יורשה בכך ולא מיטמא לה אם הוא כהן ולא מיפר נדריה בלא האב עד שתבעל פעם אחרת לשם נשואין ר"ל ביאה שאינו של זנות או שתכנס לחפה:
י. האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כמו שהתבאר ואע"פ שהיא ארוסה זוכה האב עדין במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדרה ר"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה ואע"פ שאף היא יכולה לקבלו מכל מקום אף אביה כן וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה ואם נשאת הבעל זוכה בכל אלו ועוד באכילת פירות ומכל מקום אע"פ שביארנו שביאה אירוסין עושה לכל אלו שהזכרנו לענין האכילתה בתרומה מיהא כל שנתקדשה בביאה אוכלת בתרומה ואין לה שום איסור אף מדברי סופרים כשאר ארוסות שהרי אין כאן גזירת סימפון שחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ומשום מזיגת כוס האמור למעלה אין לחוש שמאחר שבא עליה מקום הוא מיחד לה וזהו שאמרו בסוגיא זו נפקא מינה לירשה וכו' ולא אמרו להאכילתה בתרומה:
י. קטנה מאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה מתקדשת לגדול בביאה על ידי אביה ליעשות מאורסת לחייב גדול הבועלה בסקילה או אשת איש אחר חפה לחייבו חנק אע"פ שהיא פטורה הא פחות מכן אין שמה ביאה והרי הוא כנותן אצבע בעין ואע"פ שמקדשה בכסף או בשטר אף ביום לידתה בביאה מיהא אינו כלום בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד הא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת אף בביאה ואם מת בעלה ונפלה לפני יבם קנאה יבם בביאה לחייב עליה כבראשון אם היבם גדול ואם הוא קטן קנאה לענין שאינה יוצאה עוד אלא בגט ומטמאה את בועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב ופירוש דבר זה הוא שהנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב ומרכב שתחתיה אע"פ שאינה נוגעת בו כגון שהיו כמה מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה ליעשות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה כנדה להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ומשכבו ומושבו ומרכבו אע"פ שלא נגע כגון משכב התחתון שאינו מדרס גמור כמשכב התחתון של נדה עצמה להיות אותו משכב אב הטומאה אלא שהוא נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין והוא שאמר כעליון ר"ל כעליונו של זב והוא דבר הנישא על הזב כגון מצעות שעליו שאינו חמור כאותם שתחתיו ואין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד הרי היא כגדולה גמורה לענין זה ר"ל לטמא משכב התחתון של בועלה להיות ראשון לטומאה כשאר הנדות הא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינו אלא כנוגע בה וטמא טומאת ערב ואינו מטמא משכב ומושב:
פסקי תוספות
 בפדיון הבן אם הכהן מקבל על מנת להחזיר שמה מתנה:
שלטי הגיבורים
י. וכתב מיי' וכן הרמ"ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בלוקח:
חכמת שלמה
י. תוס' בד"ה ומקבל כו' שאמרה לו התקבלי כו'. נ"ב בירושלמי ובפי' ר"ש איתא להדיא שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני ומ"מ נראה שהוא לשון התקבל לי גיטי במקום פלוני והא ראיה ששואל לשם והלא ר"א אוסר מיד בפ' התקבל וזה לא איירי לשם אלא בהתקבל דחייש דילמא מיד אחר הליכות שליח מן העיר ומצא הבעל כו' ומשני כיון שאומרת ממקום פלוני כמו שאומרת אל יהא גט אלא בי' ימים כו' ש"מ בקבלה איירי:
הגהות הב"ח
י. דלא כצ"ל:
חידושי הלכות
י. גמרא שאני התם דאמר קרא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ורבנן כו' משמע מאן דדריש לבדו להך דרשא דהראשון בסקילה ס"ל כהך דרשא והוצאתם את שניהם עד שיהו שניהם שוין במיתה אחת וכן מוכחת הסוגיא דפ' ד' מיתות וא"כ הוא יש לדקדק לפי' ר"ת שכתבו התוספות לרבי היאך קאמר דהראשון בסקילה וכולן בחנק הא אין מיתתן שוה דהיא בסקילה וכולן בחנק ויש ליישב דודאי מיתתה נמי בחנק כמו כולן אלא נידונית במיתה החמורה לה דהיינו סקילה כדתנן בפ' ד' מיתות כל החייב ב' מיתות נידון בחמורה ונ"מ אם לא אתרו לה בראשון והתרו לה בשני גם היא נידונית בחנק ושפיר הוה מיתתן שוה ושוב ראיתי בתוספות בפרק ארבע מיתות דמלבדו תרתי שמעת מינה לר"מ והכי נמי איכא למימר לרבי וק"ל:
י. תוס' בד"ה עד שיהו שניהם כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי כו' עכ"ל ליתא הכי בסוגיא דהתם אלא דפליגי ביה אי לגמרי ממעט ליה מעד שיהו שניהם שוין ואי מסקילה ממעט ליה מדכתיב לבדו וק"ל:
י. בא"ד אבל לפ"ה קשה אמאי מיבעיא ליה בארוסה טפי מבנשואה כו' עכ"ל ר"ל דמנערה לא ממעט ליה אלא מסקילה והא דמיבעיא ליה אי לגמרי ממעט ליה היינו משום דקטנה היא ובעינן שניהן שוין הך מלתא גופא הוה מצי למיבעיא בנשואה בקטנה אי בעינן שניהן שוין לר"מ וק"ק אמאי לא תקשי להו אמלתא דר"מ גופיה למאי דפטר לגמרי משום דבעינן שניהם שוין הך מלתא ה"ל לאשמועינן בנשואה כמו בארוסה ויש ליישב דמשום רבותא דרבנן נקט קטנה ארוסה דאיהו בסקילה ולא ממעט ליה מנערה ודו"ק:
י. בד"ה ומקבל את גיטה כו' דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה כו' עכ"ל לפי זה לדברי הירושלמי ה"מ למידק דע"כ ביאה לאו נישואין עושה דהא קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה אלא דלא פסיקא ליה לתלמודא דידן ההיא דירושלמי דקטנה משנשאת אין אביה מקבל קדושיה ובת"י כתבו למאי דפרש"י בפרק נערה דבניסת אין אביה מקבל גיטה ה"מ למידק קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה עכ"ל ודו"ק:
י. בד"ה וחייבין עליה כו' דסד"א דלא קניא אלא מדרבנן כדאמר עשו ביאת בן ט' כו' ה"נ נעשה ביאה בקטנה כמאמר כו' עכ"ל אבל בא"א דעלמא בקטנה כיון דאביה מקבל קדושין ומדאורייתא ודאי דליכא לדמויי לאשת קטן דלא הוו קדושין כלל וק"ל:
י. בא"ד דהולכין בד"נ אחר הרוב דאי לא כו' ניחוש דלמא איילונית היא כו' עכ"ל ק"ק לעיל בתוספות בד"ה דלא אתיא סימני נערות כו' הוכיחו התוס' דאין להכיר בקטנותה סימני איילונית מסימני סריס הא מאיילונית גופא מהך דפריך בפ' בן סורר אקטנה דלמא איילונית היא מוכח בהדיא דא"א להכיר בקטנותה סימני איילונית אבל אין להקשות לפי מה שכתבו שם התוס' דה"ק התם דלא הוה זבינא זביני וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א"כ מאי פריך בפ' בן סורר דלמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית די"ל דמ"מ בקטנותה הוה התראת ספק (א) ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה ודו"ק:
י. בא"ד וכ"ת דאקדושין כו' והשתא מאי נ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי כו' עכ"ל בתוספות פ' ד' מיתות ובפרק הבע"י מפורשים דבריהם יותר בזה ע"ש וק"ל:
פני יהושע
י. גמרא אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי פירוש דלהכי אתא קרא דבעולת בעל לר' למידרש מיניה דע"י בעולת בעל הו"ל בעילה גמורה לכל מילי אפילו שלא כדרכה משא"כ בבעילת אחר נהי דשלא כדרכה הוי בעולה לענין קטלא וכן לענין כ"ג לרב בפרק הבע"י ביבמות דף נ"ט מ"מ לא הוי בעולה גמורה לענין קנס ושייכא האי דרשא לענין קנס דכתיב בתר הכי בהאי ענינא באותו פרשה:
י. תוספות בד"ה עד שיהיו שניהם שוין פ"ה בני עונשין כו' ולא נהירא כו' וי"מ דההיא דהתם אתיא כרבי יוחנן כו' ודוחק הוא עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי דוחקא דהא לפרש"י ע"כ לא שני לן בהכי בין נערה המאורסה לנשואה דהא רבי יאשיה מייתי מקרא דנשואה ורבי יונתן מייתי מקרא דנערה המאורסה אע"כ דלא משמע לחלק כלל וא"כ ממילא דפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דפ' ד' מיתות דמייתי התוספות בתר הכי נמי פליגי בהא פלוגתא גופא דרבי יאשיה ורבי יונתן כדאמרינן התם להדיא כתנאי וא"כ אתא האי דמס' נדה כחכמים ואפשר דמההיא מתניתין גופא מוכח לרב למילתיה בפרק ד' מיתות דקאמר אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע כנ"ל וק"ל:
י. בא"ד ור"ת פירש כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט כו' והא בעינן שניהם שוין כו' עכ"ל. האי גירסא ליתא התם אלא מסתברא דמסקילה ממעט לה ומקשינן התם והא בעינן שניהם שוין ובאמת נ"ל דר"ת גופא נמי גריס כגירסת הספרים שלפנינו דאי גריס כמשמעות הכתוב בתוס' כ"ש שאין מקום לפירושו דהיאך שייך לומר מסתברא דלגמרי ממעט ותיפוק ליה דבהדיא ילפותא דקרא להכי לחוד אתי אע"כ דר"ת נמי גריס מסתברא דמסקילה ממעט ומקשה הא בעינן שניהם שוין אלא משום דלפ"ז משמע לכאורה לגמרי כפרש"י דמזה מקשה הש"ס והא בעינן שניהם שוין דאל"כ פטור לגמרי והיאך אמרת דמסקילה לחוד ממעט ליה משא"כ לפי' ר"ת לא יתכן לפרש כך לכך הוצרך ר"ת לפרש דלשיטתו הכי מקשה שם היאך אמרת מסתברא מסקילה ממעט לה אדרבא מסתברא יותר לומר דלגמרי ממעט לה מדדרשינן עד שיהיו שניהם שוין והאי דרשה משמע יותר שיהיו שניהם שוין באותה מיתה ממה שנדרש שיהיו שניהם שוין בני עונשין כן נ"ל לפרש שיטת לשון התוספות לפר"ת אבל אכתי קשיא לי טובא לפי' ר"ת דהא עיקר קרא דומתו גם שניהם בנשואה כתיב והיאך מפיק ליה מפשטא לאוקמי בארוסה וליכא למימר דהכי משמע דרשה דקרא דוקא באשת איש משכחת חנק כיון דשניהם במיתה א' משא"כ בארוסה לעולם לא משכחת חנק כיון דאין שניהם במיתה א' הא ליתא דאכתי מ"מ אשכחן נמי חנק בארוסה כגון בבוגרת ונשואה שלא נבעלה ועוד דבנשואה נמי בבת כהן משכחת לה דהיא בשריפה ובועלה בחנק וליכא למימר דמייתורא דקרא ע"כ מפקינן לה באם אינו ענין לענין בא על נערה המאורסה קטנה הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה יותר אדמקשה התם בפ"ד מיתות אמילתא דרב אליבא דר"מ הא בעינן ומתו גם שניהם טפי הו"ל לאקשויי אליבא דחכמים דאמרו נערה אפילו קטנה במשמע א"כ ייתורא דקרא דומתו גם שניהם מאי דרשי ביה ויש ליישב קצת דלחכמים איכא למימר דדרשי קרא דומתו גם שניהם לדרשא אחריתא כדמסיק התם משא"כ לרב אליבא דר"מ דקאמר מסתברא מסקילה ממעט לה ולא קאמר לגמרי ממעט אע"כ דלענין לגמרי לא הוי מפיק לה ר"מ מנערה ולא קטנה אלא מומתו גם שניהם אע"כ דההיא ומתו גם שניהם דוקא בנשואה אבל בארוסה מסקילה לחוד ממעט לה מנערה ולא קטנה וע"ז מקשה שפיר דאדרבה מסתבר יותר לומר דומתו גם שניהם בארוסה בא למעט מסקילה והיינו כדפרישית כן נ"ל בשיטת ר"ת אבל לפרש"י א"ש טפי ודוק היטב:
י. גמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. לכאורה טפי הו"ל למימר דדעת האשה אגמר ביאה וכמ"ש בחידושי לכתובות דף נ"ב בשם הירושלמי אלא דלקושטא דמילתא אמר הכא דדעתו נמי אגמר ביאה ונ"מ היכא שאמרה בפירוש שנתרצית להתקדש בתחילת ביאה אפ"ה לא מהני דאיהו דעתיה אגמר ביאה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוספות:
י. תוס' בד"ה כל הבועל כו' תימא דבפרק הבע"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ור"ן גאון תירץ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב ולא בחופה עכ"ל. ורב אלפס ז"ל בפ' הבע"י כתב להדיא כשיטת ר"ן גאון וכבר קבלתי עלי לחובה בסוגיא דחופה קונה לעיל דף ה' ליישב שיטת הגאונים והנה עד כה עזרני ה' והאיר עיני דאדרבה ממה שהקשו התוספות כאן מהכא סייעתא טובא לשיטת הגאונים דכבר כתבתי לעיל דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה דקשיא לי טובא האי קיחה קיחה דדרשינן בפ' הבע"י להעראה מנלן הי מינייהו מופנה דעריות ודיבמה וכן כולהו איצטריכו לגופייהו וקיחה דאשה הא איצטריך למגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותירצתי שם דתרי כי יקח כתיבי באשה קמייתא בפרשת מוציא ש"ר דכתיב כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה ומההיא הוא דילפינן בפ' הבע"י להעראה דהאי כי יקח לא איירי כלל מקיחה דקידושין שאין זה ענין לפ' מש"ר אלא מקיחה דנשואין איירי כדכתיב ובא עליה וכתיב נמי במש"ר את בתי נתתי ודרשינן מיניה שהאב מוסרה לחופה אלמא דכולה עניינא מקיחה דנשואין איירי ומש"ה ילפינן שפיר מקיחה קיחה דנעשית נשואה בהעראה דהא ליכא לאוקמי האי קרא דנקנית בהעראה לאירוסין דא"כ היאך נעשית נערה המאורסה דכתיב בהאי ענינא ואם אמת היה הדבר וסקלוה ותיפוק ליה כיון דנתארסה ע"י העראה א"כ אם זינתה אח"כ לאו בסקילה היא דלאו בתולה היא אע"כ דהאי כי יקח דכתיב במש"ר דמיניה דרשינן העראה היינו קיחה דנשואין ומקידושין לא איירי קרא כגון שכבר נתקדשה קודם לכן בכסף או בשטר והיינו דמקשינן נמי לעיל אקרא דאת בתי נתתי ואימא ה"מ קטנה והיאן אפשר לומר כן הא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה אלמא דבשעת קידושין היתה גדולה דאשה גדולה משמע אע"כ משום דבלא"ה לא איירי האי קרא אלא מקיחה דנשואין ולא מקיחה דאירוסין וא"כ שפיך א"ל דבשעת קידושין היתה קטנה והיינו נמי דלענין ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מייתינן לעיל בברייתא קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דכתיב באידך פרשה בתרייתא בעניינא דספר כריתות ולא מייתי מקיחה קיחה דקרא קמא אלא ע"כ כדפרישית דקיחה דקרא קמא לא מופנה דאיצטריך למיגמר לענין העראה לנשואין וא"כ לא איירי מקידושין כלל ותו ליכא למיגמר מיניה לענין קידושי כסף מש"ה מייתי מקרא בתרא דמופנה להאי דרשה ולענין קידושין דוקא כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת הגאונים והרי"ף ז"ל וכמ"ש הרי"ף מילתא בטעמא דהעראה שאחר קידושין ודאי גומרת כיון שהיא זקוקה ועומדת דומיא דיבמה ע"ש. והואיל וחביבה עלי יהבי דעתאי דקשיא לי על לשון הרי"ף ז"ל דא"כ אמאי איצטריך למילף העראה דבתר קידושין מג"ש דקיחה ואמאי לא יליף לה מק"ו מיבמה כיון דלא שייך האי פירכא דזקוקה ועומדת דהאי זקוקה ועומדת טפי שהיא ארוסתז ונ"ל ליישב דאכתי איכא למיפרך מה ליבמה שקונה בע"כ ונהי דלענין עיקר ביאה באשה דבעי למילף לעיל בק"ז מיבמה לא פרכינן האי פירכא מצינן למימר דלאו פירכא היא דכל זה אשים בק"ו כיון דביאה קונה ביבמה בע"כ אינו דין שתקנה באשה מיהא מדעתה משא"כ לענין העראה דבתר קידושין הוי פירכא גמורה דמצינן למימר דאשה אינה נקנית בהעראה שאין דעתו ודעתה אלא אגמר ביאה והא דקונה ביבמה משום דהתם לאו בדעתייהו תליא מילתא שהרי אפי' באונס ובלא כוונה מהני ביבמה ומשו"ה איצטריך למילף בג"ש דקיחה ומוקמינן לה דוקא לנשואין ולא לענין אירוסין דבבנין אב ליכא למילף דחופה תוכיח ואפילו לרב הונא דאמר חופה קונה אפ"ה ליכא בנין אב לענין העראה דבעינן דומיא דיבמה שגומר' ואינה קונה כן נ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ה' בד"ה חופה שגומר' ותו לא מידי ודוק היטב שדברים נכונין הם בסייעתא דשמיא:
י. (קונטרס אחרון) תוספות בד"ה כל הבועל ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קידושין כו' וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב כו' וכתבתי דשיטת הרי"ף ז"ל הוא ג"כ כשיטת רבינו נסים גאון וכתבתי ליישב קושיית התוספות בטוב טעם בעזה"י דאדרבא מסוגיא זו דקושיית התוספות הוי סייעתא לשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל ובזה נתיישב היטב לשון האיבעיא דבסמוך אם ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה עיין בפנים:
י. גמרא איבעיא להו ביאה נשואין עושה כו' נ"ל דהא דמספקא להו אע"ג דאיתקשו הוויות להדדי מ"מ איכא למימר דשאני ביאה דילפינן מיבמה דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה ודרשינן דנעשית כנשואה לכל דבריה אלמא דבביאה לחוד נעשית נשואה ואפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין איירי נמי קרא כדדרשינן מהחוצה לרבות ארוסה דתו ליכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת כיון דמצד הזיקה אכתי לא הוי כנשואה מיהו לשיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דמוכח דבאשה דעלמא נמי בביאה דאחר אירוסין לא מיבעיא לן דנשואין עושה וא"כ ליכא למילף כ"כ מיבמה דשאני יבמה שזקוקה ועומדת והו"ל ביאה דאחר קידושין מיהו לפמ"ש לעיל דף ד' ע"ב דההיא פירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא גמורה היא דכל זה אשים בק"ו אלא דהכי פירושא דכיון שזקוקה ועומדת והביאה אינו עושה אלא גמר קנין לית לן למילף לתחלת קנין ומשו"ה איצטריך ובעלה נמצא לפ"ז דלבתר דילפינן מובעלה דביאה קונה אית לן למימר שקונה וגומר' מהאי ק"ו דיבמה ופירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא היא דנכנס הפירכא תוך הק"ו ואפשר דאכתי מספקא ליה. מיהו בלא"ה לשיטת הרי"ף ז"ל אתי שפיר דמשום האי סברא גופא מספקא ליה דאי ביאה אירוסין עושה אמאי הוי נשואה בביאה דלאחר קידושין מאי אולמא דהאי ביאה מהאי ביאה כמ"ש התוספות לעיל בסוגיא דחופה קונה אבל לענין העראה לא שייך לומר כן דסברא גדולה יש דבביאה קמייתא אין דעתו אלא על גמר ביאה משא"כ ביאה דאחר קידושין שכבר קנוייה ועומדת לו קנאה אפילו בהעראה דומיא דיבמה מ"מ לבתר דאיפשיטא דאירוסין עושה ע"כ משום דלא דמי ליבמה וכמו שאפרש בעזה"י:
י. תוספות בד"ה ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל דמקום הספק הוא מסוגייא דשמעתין מדדייק מסיפא קתני ביאה וקתני נישאת ולא דייק מרישא קתני ביאה וקתני מקבל את גיטה וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בשם תוספות ישנים והא דלא דייק אכתי מרישא דקתני ביאה וקתני וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה דבפשיטות מצינן למימר דהאי בבא דזכאי במציאתה כו' לא קאי ארישא דכבר נתקדשה אלא אבתו בעלמא קאי משא"כ האי בבא דקתני ומקבל את גיטה ע"כ אדלעיל קאי שכבר קיבל אביה קידושין וא"כ שפיר הוי מצי למידק דביאה אירוסין עושה משו"ה יש לספק דאפשר דבנשואה נמי האב מקבל גיטה וק"ל. מיהו נ"ל דלא מספקא להו להתוספות אלא בקטנה שנישאת דוקא אבל בנערה שנישאת פשיטא להו דאין אביה מקבל גיטה כדפשיטא לן בכולה תלמודא דמשנישאת אין לאביה רשות בה וילפינן לה בכתובות דף ל"ט מהפרת נדרים ע"ש בפירש"י ותוס' משא"כ בקטנה דלא שייכא בעניינא דהפרת נדרים משו"ה מספקא להו ואכתי איכא למידק דהא עיקרא דמילתא שהאב מקבל גט לבתו ילפינן בכתובות דף מ"ז מהקישא דיציאה להוייה וכיון דפשיטא לן בכולא תלמודא דקטנה שניסת ונתגרשה או נתאלמנה נעשה כיתומה בחיי האב ואין רשות לאביה עוד לקבל קידושיה א"כ מהיכא תיתי יהיה לו רשות לקבל גיטה משנשאת כיון דליתא בהאי הקישא. ונראה ליישב דמה"ט גופא מספקא להו שהרי אם נאמר שהיא עצמה מקבלת גיטה נמי תיקשי לן האי הקישא דויצאה והיתה דהא קטנה שניסת ונתגרשה אין לה יד כלל לקבל קידושין אלא דאפילו הכי מתגרשת ע"י עצמה בפשיטות כשאין לה אב משום דבגט לא בעינן יד גמור' כמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ש מ"מ כשיש לה אב משמע דיד אביה עדיף טפי דאכתי שייך ביה קצת הקישא דיציאה להוויה קמייתא והיינו נמי דבנערה פשיטא לן דבניסת היא ולא אביה דיד עצמה בלא"ה בנערה עיקר כשהיא בת דעת ומהווה את עצמה כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה דגיטין דף ס"ד ע"ש בחידושינו:
י. (קונטרס אחרון) שם בד"ה ומקבלת את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת. כתבתי מקום הספק שנסתפקו התוספות בזה ועיין מה שכתבתי בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ב דלענ"ד מסוגייא דהתם נמי מוכח דאין יכול לקבל גיטה משניסת כדמסקו הכא בשם ר"י:
י. בא"ד ומיהו מדדחיק לאוקמי כו' ולא מוקי לה כשנשאת כשהיא קטנה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דבקטנה לא שייך לומר דמשלמת קרן וחומש אכתי משכחת דבשעה שקיבל אביה הגט היתה קטנה ובאוכלת תרומה אח"כ היא גדולה מיהו אכתי מאי מדייקי התוס' דבלא"ה מצי לאוקמי התם כמשנה אחרונה שקיבל מסר והלך כדאיתא שילהי שמעתין ויש ליישב ודו"ק:
י. בד"ה וחייבין עליה משום א"א פ"ה וכו' ויש לתמוה אמאי איצטריך כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא דהתורה מיעטה בפירוש מומתו גם שניהם לפי פירש"י דלעיל בסמוך וכמ"ש התוס' בד"ה עד שיהיו דלפרש"י מיתוקמא מתניתין כרבי יונתן ומה שלא תירצו כן התוספות נראה דאכתי שמעינן להא מילתא שפיר מדקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות דאפילו אשת איש בכלל. מיהו נלע"ד דמצי לשנויי דאיצטריך האי בבא דא"א דאל"כ לא הוי שמעינן דא"א בכלל א' מכל העריות הוא משום דאיכא למימר דלמא איילונית היא ולאו אשת איש קמל"ן דאזלינן בתר רובא ואפי' בדיני נפשות ויש ליישב ודו"ק:
הגהות יעב"ץ
י. תוס׳ ד"ה עד שיהיו וכו׳ דגדול הבא על הקטנה. נ"ב מסתמא ל"פ ר"א אסתם משנה:
קרבן נתנאל
 לפי שאין המשכון משועבד לכלום. וכן פי' הראב"ד. וכן צריכין לפרש דברי רש"י ד"ה מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כאן כלום כו' והתוס' ס"ל כהיש מפרשים:
גליון הש"ס
י. גמ'אי נמי לכה"ג דקא קני בתולה. עיין יבמות דף נט ע"א תוס' ד"ה הא לא:
י. תוס' ד"ה ומקבל וכו' לבתו קטנה משנשאת. עיין ברש"י יבמות דף קט ע"א ד"ה קטנה שהשיאה וסנהדרין דף סט ע"א ד"ה קנאה ולקמן מג ע"ב ד"ה היא ואביה:
חידושי הרי"מ
י. אבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' נ"מ כגון שהערה ופשטה ידה וקיבלה קדושין כו' וכ' הר"ן ז"ל דלמה לא נקיט הערה לחוד אי מקודשת אי לא ולמה לי' פשטה ידה כו' והוכיח כדברי תוס' דבהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ודאי תחלת ביאה קונה דאיגלאי מלתא שדעתו על תחלת ביאה ולכך לא מצי למימר בהערה לחוד דאז ודאי מקודשת רק בגמר אח"כ וצ"ל בפשטה ידה כו' ע"ש. והנה עדיין אינו מדוקדק למה לא אמר הערה וקבלה קדושין וגמר ביאתו אח"כ כיון דהעיקר משום שגמר כנ"ל. ועוד קשה דהא לתוס' כיון דאמרינן בפירוש אחר הערה דיש הוכחה שדעתו על תחלת ביאה דאל"ה הי' גומר ומהני ההוכחה על למפרע כנ"ל. וא"כ לכאורה כאן בפשטה כו' וקבלה קדושין מאחר ואח"כ גמר ביאתו נימא להיפך דהא זה נראה פשוט דאי דעתו על סוף ביאה א"כ כאן חייב מיתה על הגמר ביאה שגמר אח"כ דהא כבר תפסי קדושי שני והוי אשת איש בשעת גמר ביאה ולא גרע ממאי דקי"ל הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דחייב כשגמר ביאתו כיון שבאמצע ביאה נאסרה עליו וגם כאן נעשית א"א כנ"ל:, וא"כ כאן ההוכחה הוא להיפך כשגמר ביאתו אח"כ הוי כמו פירש בכל דוכתי דנימא דודאי הי' דעתו אתחלת ביאה שיקנה דאל"ה לא הי' גומר דהיא אשת איש ודאי הי' דעתו שתקדש בתחלת ולכך גמר דלא תפסי בה הקדושין ולא גרע כאן בגמר מפירש כנ"ל:
י. ונראה די"ל לתוס' ז"ל דאיירי באמת בלא גמר ביאתו ואעפ"כ א"ש דכיון היכא שגמר וליכא הוכחה אי דעתו אסוף או תחלה רק בפירש מוכח מדלא גמר כמ"ש תוס' וא"כ כאן בקבלה קדושין הוי להיפך דאף בפירש ליכא הוכחה מדלא גמר דעתו אתחלת דאדרבה ז"א די"ל להיפך דהי' דעתו אסוף ולכך פירש דהא אי הי' דעתו אסוף הוצרך לפרוש דהיא אשת איש ושוב אין הוכחה עכ"פ ומבעי' לי' שפיר אי תחלת ביאה קונה או סוף כנ"ל ומיבעי' לי' בלא גמר כלל. ומ"מ הוצרך לומר בקבלה קדושין דבלא קבלה ולא גמר שפיר מקודשת דיש הוכחה כמ"ש תוס' משא"כ בקיבלה קדושין כנ"ל:
י. א"ב לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה כו' אי מותר לקדשה בביאה. והקשו תוס' ורשב"א הא כשהיא בעולה בשעת נשואין ג"כ אסורה לו לכ"ג והא ביאה ארוסין עושה ומאי נ"מ הא אי גם אי תחלת קונה מ"מ אסורה דבשעת נישואין הוי בעולת עצמו ע"ש. ויש לישב דגם הלשון אינו מדוקדק נ"מ לכ"ג דקני בתולה כו' דמשמע דהנ"מ הוי אי קני או לא הי' לו לומר אם מותר לקנותה כו'. ועוד קשה לכאורה לסברת תוס' דבהערה ופירש איגלאי מלתא דדעתו על תחלת ביאה כו'. וא"כ כאן בכהן גדול שקדשה וגמר ביאתו נימא ג"כ דאיגלאי דודאי דעתו אתחלת ביאה דאי דעתו אסוף ביאה היא אסורה לו דבעולת עצמו היא בשעת קדושין וע"כ דעתו אתחלת וכמו בלא גמר לתוס' כמו כן בכ"ג בגמר כנ"ל ולכך י"ל להיפך דאיירי גם כאן בכ"ג שקידש בתולה בביאה והערה בה לחוד ולא גמר ביאתו והוי שפיר נפקא מינה אי מקודשת או לא דבכל אדם אין נ"מ דהא בפירש מוכח דדעתו אתחלה כמ"ש תוס' דאל"ה הי' גומר אבל בכ"ג שהערה לחוד כאן י"ל שפיר דעתו אסוף ביאה ואין הוכחה מדלא גמר דאדרבה אי דעתו אסוף אסור לו לגמור דהוי בעולת עצמו ולכך פירש ואף דאדעתא, דהכי בעל מ"מ אין ראי' מדלא עשה האיסור אף שרצה וכיון שאין הוכחה הוי כגמר ביאתו בכל דוכתי ומספקא לי' אי תחלת ביאה קונה ומקודשת או סוף ביאה קונה ואינה מקודשת כיון שלא גמר. ומדוקדק שפיר לשון הש"ס לכ"ג דקא קני בתולה בביאה כו' היינו דהנ"מ היא אי מקודשת או לא כנ"ל. וגם לא קשה קושית תוס' הנ"ל דהא אסורה לו שבשעת נישואין הוי בעולה ולהנ"ל א"ש הא אין הנ"מ אי מותר או אסור רק אי מקודשת או לא כנ"ל. וא"ש:
י. עוד דהנה לכאורה קשה למאי דאמר בש"ס כריתות פ' אמרו לו דאף דאמרו עדים בעלת שפחה חרופה יכול לומר לא גמרתי ביאתי דזה אי אפשר לעדים לידע אי גמר ביאתו או לא ובכל עריות חייבים על העראה משא"כ בשפחה דבעינן גמר ביאתו ע"ש. כ לכאורה כאן בקדושי ביאה להפוסקים דלא מהני עידי יחוד רק בעינן שיראו הביאה. וא"כ כיון דסוף ביאה קונה הוי מקדש בלא עדים דהעדים אינם יודעין גמר ביאתו או לא ואף שנאמר גמר לא מהני דהוי בלא עדים כנ"ל. ולשטת תוס' דבפירש ודאי דעתו אתחלת ביאה א"ש דממ"נ יודעים העדים שנתקדשה אי גמר הא נתקדשה ואי לא גמר א"כ פירש ונתקדשה בתחלת ביאה:
י. אמנם לרי"ף ור"ח דלא מהני דעתו ואינו קונה תחלת ביאה כלל רק הגמר קשה כנ"ל דהוי בלא עדים. אך י"ל כיון דק"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו' א"כ אמרינן מטעם חזקה הנ"ל דודאי גמר דאי לא גמר הוי ביאת זנות כיון דתחלת ביאה אינו קונה והוי שפיר בעדים כנ"ל ומהני. אמנם למ"ש הב"ש כשהיא נדה או שאר איסור לא אמרינן חזקה אין אדם עושה כו' דהא בין כך וב"כ עשה איסור ע"ש. וא"כ מיבעי' לי' שפיר דנ"מ בכ"ג שקדש בתולה בביאה וא"כ סוף ביאה קונה עשה איסור העשה דבעולה, וא"כ שוב אינה מקודשת כלל דהוי מקדש בלא עדים דאין יודעין אי גמר דלא שייך חזקה הנ"ל ודאי גמר ז"א דמ"מ עשה איסור דבעולה כנ"ל ושוב אינה מקודשת משא"כ אי תחלת ביאה קונה מקודשת שפיר כנ"ל. ומיושב דאמר דקא קני כו' דהנ"מ אי קנאה. ומיושב קושית תוס' ג"כ כנ"ל:
י. אך יש לדחות דהא חזינן בשפחה חרופה דחייבת מלקות ולא אמרינן שמא לא גמר ופטורה וע"כ דדוקא לענין קרבן ע"ש. אך אינו ראי' די"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' שבועות דמדחזינן דהתרו וקיבלה ההתראה אינה יכולה לפטור בטענה ע"ש משא"כ כאן כנ"ל אך יש לחלק דדוקא יכול לומר שלא גמר משום שהוא איסור התם בשפחה חרופה משא"כ בקדושין דהיתר למה נימא דלא גמר ומסתמא גמר כנ"ל. אך מ"מ א"ש בכ"ג דג"כ הוא איסור ושייך שפיר דהוי בלא עדים כנ"ל. עוד י"ל דהא לכאורה קשה לר"ה דחופה קונה מק"ו מכסף ושטר שאין גומרין וקונין א"כ למה לי' קרא דביאה קונה נילף ג"כ מק"ו דכסף ושטר דביאה ג"כ גומרת מכש"כ שקונה וזה לא קשה כ"כ. רק דלפי המסקנא ג"כ קשה לרי"ף ור"ח דהעראה אינו קונה רק גומר דלענין גמר יליף קיחה קיחה מעריות ע"ש וא"כ כיון שגומר ממילא יקנה תחלת ביאה ג"כ מק"ו דכסף ושטר שאין גומרין וקונין תחלת ביאה שגומר אין דין שיקנה אך הא בש"ס לעיל אמר לא ליכתב ביאה ותיתי מהנך מה להנך שקנינן מרובה ע"ש וליכא למילף ביאה מכסף ושטר רק עכשיו יליף ר"ה שפיר חופה כו' דליכא פירכא הנ"ל דקנינן מרובה דביאה תוכיח משא"כ אי לא ידעינן ביאה לא שייך הק"ו הנ"ל. אך ז"א דהא עכ"פ סוף ביאה קונה עכשיו מובעלה א"כ שוב נילף תחלת ביאה שקונה מק"ו דהא גומר כנ"ל דאין לומר שקנינן מרובה דהא סוף ביאה קונה אף שאין קנינה מרובה. ועוד דנכנס כל זה בק"ו מה כסף ושטר שאע"פ שקנינן מרובה אינו גומר וקונה ביאה דאף שאין קנינה מרובה גומר מכש"כ שקונה כמ"ש תוס' לעיל דבש"ס לא אמר הפירכא רק לענין המה מצינו דלא שייך להכניס כנ"ל:
י. אך י"ל למ"ש תוס' לעיל דנימא אדרבה שכסף יגמור בק"ו מחופה דכמו דאינו מפורש שחופה קונה כן אינו מפורש דכסף אינו גומר ואיך שייך למילף ק"ו דר"ה ותירצו משום מאי אולמי' האי כסף כו'. ופי' מהרש"א משום דחופה מסברא יש ללמוד דקונה וגומר בב"א ולא שייך מאי אולמי' משא"כ כסף ע"ש. וא"כ ביאה כיון דחזינן מסברא דאף שקונה וגומר מ"מ אינו קונה וגומר בב"א דהא ביאה אירוסין עושה וע"כ מסברא כן וא"כ לא שייך ללמוד דתחלת ביאה קונה מק"ו כנ"ל דאדרבה נילף להיפך דגם בביאה שייך מאי אולמי' דאינו קונה וגומר בב"א כנ"ל ולכך סוף ביאה קונה. אבל למאי דבעי דתחלת ביאה קונה היינו משום דאמרינן נשואין עושה ושייך למילף כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דבשעת נישואין הוי בעולה. ולהנ"ל א"ש דעכשיו אי תחלת ביאה קונה הוא רק משום הנשואין עושה דהא בהא תלי' כנ"ל:
י. עוד קושית תוס' הנ"ל. דהא לכאורה אינו מובן למה באמת אמרינן דביאה אירוסין עושה הא כיון דקונה וגם מצינו דגומר ולמה לא תגמור אותה הביאה עצמה וכמ"ש מהרש"א בחופה כנ"ל. אך י"ל בפשיטות לרי"ף ז"ל דהתחלת ביאה גומר דיליף מעריות וקונה אינו אלא הסוף ביאה וא"כ איך נימא דהביאה קונה וגומר בב"א הא התחלת ביאה אינו יכול לגמור דלא נתקדשה עדיין דלענין קדושין הוא הגמר ולא עדיף מחופה קודם קדושין דלא מהני לרוב הפ'. וגם כשגומר הביאה אינו גומר דסוף ביאה אינו גומר כלל רק תחלת כנ"ל ולכך קי"ל דביאה אירוסין עושה:
י. אמנם זה שפיר לדידן דסוף ביאה קונה אבל למאי דס"ד דתחלת ביאה קונה א"כ לא שייך הנ"ל ושפיר קונה וגומר דהם בב"א וממילא ביאה נשואין עושה כנ"ל. ומיושב קושית תוס' הנ"ל דאמר שפיר נ"מ בכ"ג אי מותר לקדש בביאה דאי תחלת ביאה קונה א"כ ממילא נשואין עושה ומותרת לו שפיר כנ"ל. ולדעת תוס' ושאר פ' י"ל הטעם דביאה אינו קונה וגומר בב"א משום דהא דביאה גומר כ' הר"ן ז"ל דילפינן מיבמה דלא שייך לומר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דגם היא כבר נקנית. וזה שייך בביאה שאחר קדושין אבל בשעת הקדושין שוב אינו גומר דעדיין אינה זקוקה ושייך שפיר פירכא הנ"ל:
י. במה דפריך ואימא עד דמקדש והדר בעיל. והקשו דא"כ איך משכחת כ"ג שיקח בתולה אי סוף ביאה קונה. וי"ל דמשכחת בשלא כדרכה ולא שייך קושיית הש"ס דהא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דהא לענין התחלת ביאה שהוא קודם הקדושין כיון דסוף ביאה קונה א"כ לא נעשית כלל בעולה ע"י התחלת ביאה דאחר אין עושה אותה בעולה שלא כדרכה כנ"ל ולמסקנא י"ל. דלכאורה לקושית תוס' דכשהיא בעולה בשעת נשואין ג"כ אסורה לו לכ"ג וא"כ לרבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וכ' המפ' דגם בקדושי ביאה בעינן שיהיו מסורין לביאה אחר הקדושין ותוס' הקשו שם א"כ בכל חייבי לאוין ועשה למה תפסי קדושין הא אין מסורין לביאה ותירצו דדוקא היכא דאיסור ביאה בא ע"י הקדושין ע"ש. ובבעולה לכ"ג דתפסי קדושין צ"ל ג"כ דלא הוי קדושין שאין מסורין לביאה משום דאין האיסור ביאה בא ע"י הקדושין וא"כ כל זה כשהיא בעולה מקודם אבל כאן שקדשה בביאה ואסורה לו אח"כ משום בעולת עצמו א"כ הוי הקדושי ביאה קדושין שאין מסורין לביאה שהביאה היינו הקדושין אין מתירין הביאה אח"כ אלא אדרבה אוסרין וכאן שפיר האיסור בא ע"י הקדושין דקודם לכן לא היתה אסורה שלא היתה בעולה כלל ורק ע"י הקדושין דהיינו הביאה לאסרה וכנ"ל ולא הוי קדושין כלל כנ"ל. אך זה טעות דאטו איסור הביאה בא ע"י הקדושין הא לא בא רק ע"י הביאה ואף אם בא עלי' בלא קדושין ג"כ היתה נעשה בעולת עצמו והיתה אסורה עליו כנ"ל ולכך הוי קדושין:
י. אמנם בבא עלי' שלא כדרכה דאמרינן דאחר אינו עושה אותה בעולה רק דכיון דקדשה בביאה זו נעשית בעולה דבעל עשה אותה בעולה שלא כדרכה וא"כ שוב י"ל דאינה מקודשת כשקדשה כ"ג בביאה שלא כדרכה דהוי שפיר קדושין שאין מסורין לביאה דכאן שפיר איסור הביאה בא רק ע"י הקדושין דאם הי' בא עלי' ביאה זו בלא קדושין לא היתה נעשית בעולה כלל דאחר אין עושה בעולה שלא כדרכה ולא היתה אסורה לו רק מחמת הקדושין נעשית בעולה ונאסרה והוי שפיר קדושין שאמ"ל כנ"ל ולא הוי קדושין ושוב י"ל דבאמת מותרת לו אח"כ כיון דלא הי' קדושין מטעם קשאמל"ב שוב הוי אחר ואינה בעולה כלל בשלא כדרכה כיון דלא נעשה בעל כנ"ל. ואף למאי דק"ל כאביי דקדושין שאין מ"ל הוי קדושין מ"מ הא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא בספק סבר אביי דהוי קדושין משא"כ היכא שאין מסורין לביאה בודאי לדידן ג"כ לא הוי קדושין והכא הוא בודאי כנ"ל וי"ל ואף דבל"ז באלמנה לכ"ג או בעולה האיסור דוקא בקידש ובעל דבעל ולא קדש אינו לוקה והוי ג"כ קשאמ"ל דאיסור ביאה בא ע"י הקדושין זה אינו דאין האיסור ע"י הקדושין רק ע"י שהיא אלמנה או בעולה רק שהתורה לא אסרה הביאה רק באופן כשקדשה ואסרה תורה לעשות שניהם יחד לקדש ולבעול ושניהם הם איסור אבל לא מיקרי זה שהקדושין גורמין האיסור ולא דמי כלל לב' אחיות וכה"ג שהקדושין גורמין כנ"ל. וגם בהנ"ל יש לדחות:
י. בפשטה ידה וקבלה קדושין כו' ולתוס' איירי כשגמר אח"כ ביאתו וכן מבואר בש"ע לדידן דסוף ביאה קונה מקודשת לשני. ולכאורה נראה דעכ"פ אסורה לשני ג"כ דהא כיון שגמר ביאתו אח"כ הראשון א"כ זינתה תחתיו של הב' כיון דהגמר ביאה אחר קדושי הב' ואסורה עליו דהא גם הגמר ביאה אוסרת. אם לא היכא שהי' הגמר באונס ובאשת ישראל. ולכאורה לר"א בכריתות דמחייב על כח וכח ואוסרת ג"כ וא"כ כיון שהקדושין באמצע הביאה נאסרת מיד על השני אף קודם הגמר ביאה מחמת הזנות תחתיו של כח זה וא"כ הוי קדושין שאין מסורין לביאה קדושי השני דע"י הקדושין נאסרה עליו דבלא הקדושין לא היתה אסורה שהי' אין תחתיו ועדיין לא קדשה הראשון כיון דדעתו על הגמר. ואף דאם הי' פירש הי' אומרין שקדשה בתחלת הי' טעות שהי' טועין ובאמת לא היתה מקודשת אם הי' מפרש כמ"ש תוס' ורק ע"י הקדושין נאסרה. ולדידן א"ש דאין נאסרת רק בהעראה או בגמר וא"כ הקדושין שהי' בין העראה לגמר אז הי' מסורין לביאה. ואף דג"כ אין מסורין לביאה ממ"נ אם יגמור הראשון תהי' אסורה משום הזנות ואם לא יגמור תהי' אסורה מספק דנאמר שקדשה בתחלת ביאה כיון שפירש ולא גמר ותהי' אסורה משום אשת איש ואף שיהי' האיסור בטעות דבאמת מותרת כיון שעכשיו גמר ביאתו. מ"מ גם זה הוי קדושין שאמ"ל כמו אחת מב' אחיות מקודשת כו' דאף דאם קידש זו מותרת והאיסור רק שמא אינה מקודשת מ"מ הוי לרבא קשאמ"ל וגם כאן כנ"ל. אך ז"א דזה האיסור אינו ע"י הקדושין דאף אם לא הי' מקדשה היתה אסורה ממ"נ כנ"ל משא"כ לר"א דכל כח וכח י"ל כנ"ל:
י. וגם למאי דאמר יבמות דצרת סוטה פטורה דטומאה כתיב בעריות. וי"ל דאין קדושין תופסין וא"כ כיון שבשעת קדושין הב' נעשית סוטה עליו הוי כמקדש אשה ובתה דבשעת הקדושין נעשה ערוה עליו ולא הוי קדושין וכן כאן נימא דלא הוי קדושין. אך זה אינו דהא אמר להדי' ביבמות הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה דתפסי בה קדושין ע"ש. רק קשאמ"ל י"ל דהוי כנ"ל:
י. אך י"ל דאפשר אינה נאסרת כלל ע"י הביאה שבשעת הקדושין דדוקא בזינתה אחר הקדושין שהיא כבר מקודשת משא"כ בזה הכח שהוא בשעת הקדושין בבת א' י"ל דאינה נאסרת כלל ולא מיקרי זה תחתיו. ורק דנימא שנאסרת ע"י הכח שמיד אחר הקדושין ושוב כבר הי' קדושין המסורין לביאה שבשעת הקדושין אם הי' פורש היתה מותרת. ואף דהיתה אסורה מטעם דאי אפשר לצמצם ואף שהי' בבת אחת הי' אסורה מספק שמא הי' אחר הקדושין ושוב הוי קשאמ"ל מיד בשעת הקדושין דאף שהי' בב"א תיאסור מספק שמא לא הי' בב"א. אך זה לרבא אבל לדידן דקשאמ"ל הוי קדושין לאביי רק דנימא להרשב"א ז"ל דגם כאן כיון שבודאי אסורה עליו גם לאביי לא הוי קדושין וקשה ג"כ כנ"ל:
י. ובזה י"ל שפיר כיון דבבת אחת אינה נאסרת רק שתהי' אסורה משום אי אפשר לצמצם ושוב הוי רק מספק וכמו א' מב' אחיות והוי קדושין לדידן כנ"ל ועוד למ"ש חולין פ"ב בתוס' שם דאי מחצה על מחצה ברוב אף דאי אפשר לצמצם מותר דיש ב' צדדים להתיר שמא הי' רוב ואף אם היה מחצה מותר ע"ש. וגם כאן כנ"ל כיון דבב"א לא נאסרה יש ב' צדדים להתיר שמא הי' קודם וגם אם הי' בבת אחת מותרת והיו מסורין לביאה אף דאי אפשר לצמצם וגם לרבא מהני כנ"ל. ובגוף הדין לכאורה קשה ג"כ בש"ע ובטור דאמר סתם שמקודשת לשני וכתבו בגמר ביאתו אח"כ ע"ש ולא כתבו כלל דאסורה עליו עכ"פ מטעם הגמר ביאה של הראשון. הי' נראה דאפשר למאי דאמר בכתובות (ד' נ"א ע"ב) דקי"ל כרבא דלא כאבוה דשמואל דבאשת ישראל שהי' תחילתה באונס אף שסופה ברצון מותרת דגם זה הוי אונס דאמרינן יצר אלבשה ע"ש. וא"כ גם כאן אף שהגמר ביאה ברצון מ"מ כיון דהתחלה הי' בהיתר קודם קדושי השני שוב אינה נאסרת מחמת הגמר דאף הרצון הוי אונס דיצר אלבשה ומותרת באשת ישראל. אך יש לדחות דדוקא התם שגילתה דעתה שהיא אנוסה בתחלה אמרינן אח"כ מסתמא יצר אלבשה משא"כ כאן שאין גילוי דעת כלל שאינו ברצון רק שהי' בהיתר י"ל דלא אמרינן כנ"ל:
י. ועוד די"ל דזה מיקרי רצון דמי הכריחה לקבל קדושין מאחר והוי עושה האיסור ברצון כו'. ויש לדחות דהוי כמו מפליגין בספינה בספק אם יחלל שבת. וגם כאן לא הי' ידוע לה שתעבור ואח"כ יצרא אלבשה ואינו מוכרח כנ"ל. ומה שהקשה בש"ע שכ' בגמר הראשון ביאתו למה לא נימא דאיגלאי מילתא שהי' דעתו אתחלת ביאה דאל"ה לא הי' עושה איסור וכמ"ש לעיל וכמו בפירש כנ"ל. צריך לומר דאין ראי' מן עשיית האיסור דשמא יצרו תקפו לגמור אף שהוא איסור משא"כ פירש מסתמא הי' גומר אם הי' דעתו לקדש בגמר ביאה כנ"ל:
י. לכאורה קשה במ"ש תוס' ופוסקים דפירש אחר העראה מקודשת דאיגלאי מילתא שהי' דעתו אתחלת ביאה מדפירש. והנה לדעת הרבה פוסקים לא מהני ידיעה בלא ראי' בעדות גיטין וקדושין כמו בדיני נפשות ורק בממון מועיל כדאמר פ' שבועות הפיקדון ע"ש. וא"כ כיון דמקדש בלא עדים לא מהני וכאן בשעת תחילת ביאה לא ידעו העדים שמקדשה דהא בסתם דעתו על גמר ביאה. ורק כשפירש יודעים למפרע שקדשה וזה הוי רק ידיעה בלא ראי'. ויש לדהות דזה הוי ראי' וידיעה כיון שראו המעשה ונודע להם מיד שהי' לקדושין. ועוד דגם בשעת ראי' של תחילת הביאה ידעו דממ"נ מתקדשת אם יגמור תהי' מקודשת ואי לא יגמור תהי' מקודשת בתחילת ביאה ויש לדחות דאולי תחזור בה. אך לזה לא חיישינן:
י. ומיושב בזה דלא אמר בקיבלה קדושין קודם הגמר וגמר אח"כ דעכ"פ הוי ספק קדושין של הא' דאיגלאי מדלא פירש יעשה איסור ואף שיכול להיות דיצרו תקפו מ"מ עכ"פ ספק הוי ולהנ"ל א"ש. דכיון שהוא ספק שוב הוי מקדש בלא עדים שעדיין אינם יודעים אם קדשה בתחלת ביאה וכמו בספק קרוב לה כמ"ש המרדכי ואף שהי' דעתו אתחילת ביאה לא מהני כנ"ל:
י. כל הבועל דעתו על גמר ביאה. והקשו מנ"ל הא למה לא יהי' ספק שמא דעתו על תחלת או סוף. ולכאורה י"ל כמ"ש דכיון דהוא ספק א"כ אף אי הי' כוונתו באמת שתתקדש בתחילת ביאה מ"מ אינה מקודשת דבשעת העראה הוי מקדש בלא עדים שהעדים אינם יודעים אם קדשה עדיין וכמו בס' קרוב לה כנ"ל. רק בשעת הגמר דאז יודעין העדים דבר ברור שנתקדשה ממ"נ בודאי אז מקודשת. אך א"כ נימא להיפך דגם בגמר ביאתו לא תהי' מקודשת רק מספק דשמא דעתו הי' על תחילת ביאה שתקדש בהעראה וא"כ אף שגמר אינה מקודשת דבהעראה לא מהני שהי' מקדש בלא עדים ואף שגמר לא מהני דהא לא הי' דעתו על הגמר הוי בשעת הגמר כעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דקי"ל דלא קני כיון שלא נתכוון לקנות שהי' סבר שכבר שלו ע"ש. וגם כאן כיון שהי' סבור שקדשה בתחלת ביאה א"כ בשעת הגמר סבור שכבר מקודשת לו ולא נתכוון לקנות וכיון שבאמת לא הועיל ההעראה ממילא גם בגמר לא מהני כנ"ל. אך י"ל כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וא"כ כאן כיון דאף שהוא ספק מ"מ אם דעתו על תחלת ביאה אינה מקודשת כלל אף שגמר והוי ביאת זנות. וא"כ שוב איכא חזקה הנ"ל דאין אדם כו' ודאי דעתו על גמר ביאה דבזה העדים יודעין כנ"ל. ומחמת זה הטעם עצמו אמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה היינו מחזקה הנ"ל ולא הוי ספק כנ"ל. ולהרי"ף ז"ל דאף בפירש שרוצה לקנותה בתחלת ביאה לא מהני ומ"מ סוף ביאה קונה נראה דגרע בפירש שרוצה בתחילת כו' גם בגמר לא מהני דעל התחלת לא מהני מה שרוצה ובהגמר לא נתכוון לקנות כיון דסבר דקנאה כבר בתחילת ביאה וכעודר בנכסי הגר הנ"ל:
י. אין להקשות על מ"ש בתוס' דבפירש מוכח דכוונתו הי' לקדשה בתחילה ביאה. מה מהני הא בעינן שיכוונו שניהם לקדושין גם היא. וא"כ כיון דבסתם דעתו על גמר ביאה וא"כ לא הי' דעתה תקדש בהתחלת ביאה דהא לא היתה יודעת שיפרוש. וא"כ כשפירש נהי דיש הוכחה עליו מ"מ עלי' אין הוכחה ולא נתכוונה להתקדש ולמה יועיל כנ"ל. אך לא קשה כמ"ש הר"ן נדרים דבקדושין האשה מבטלת דעתה ומסכמת למה שיעשה הבעל ואינה מקנה עצמה לו דא"כ הי' כי תלקח אשה לאיש ע"ש. ולכך כאן ג"כ מסכמת לרצונו וכיון שמוכח שהי' כוונתו בתחלת ביאה ממילא נתקדשה כנ"ל:
י. הרי"ף ז"ל יבמות כתב אהא דאמר אשה לבעלה כו' אתיא קיחה קיחה דנקנית בהעראה וכ' דהתם לענין שתגמור הביאה אחר הקדושין ודומי' דיבמה דגם כאן זקוקה ועומדת אבל לענין הקנין שיקנה בביאה זה לא ילפינן קיחה קיחה ולא מהני בהעראה דדעתו על גמר ביאה ע"ש. והוא תמוה דממ"נ כיון דאמר דלא ילפינן לענין קנין שיקנה בהעראה וא"כ ממילא גם בפירש שרוצה לקנות בתחילת ביאה ג"כ לא מהני [כמ"ש] הפ' אליבי'. וא"כ למה סיים דדעתו על גמר ביאה הא אינו תלוי בדעתו כלל ואי סובר דתלוי בדעתו לא הוצרך לחלק בין קנין לגמר הי' לו לומר כמ"ש תוס'. ונראה בפשיטות דהא ביבמה כ' הר"ן ז"ל דקונה בהעראה אף שדעתו על גמר ביאה דהא לא בעינן דעתו כלל ביבמה דביאת שוגג ג"כ קני ביבמה וכיון דאיתרבי העראה ממילא נקנית לו מיד כנ"ל. וא"כ לכאורה למ"ש הר"ן ז"ל כאן דהא דביאה אחר קדושין גומרת ילפינן מיבמה קל וחומר דלא שייך למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דגם היא סבר נקנית ע"ש. וא"כ י"ל דגם ביאת שוגג בלא דעתו ג"כ גומר אחר הקדושין דהא יכולין למילף מק"ו דיבמה שאף ביאה בלא דעתו יגמור כמו שקונה ביבמה דמה יבמה שאין כסף כו' ביאה גומרת אף בלא דעתו מכש"כ באשה כמ"ש. וא"כ נראה ממילא דשוב גומר העראה לחוד אחר הקדושין דלא שייך לומר שדעתו על גמר ביאה דמאי מהני שלא הי' דעתו לקנות בתחלת הא מ"מ נגמר דלא בעינן דעתו וכמ"ש הר"ן ז"ל ביבמה כנ"ל:
י. אבל בביאה של קנין הקדושין דזה ליכא למילף מיבמה דמה ליבמה שכן זקוקה כו'. וא"כ ממילא בעינן דעתו ושוגג לא קני וא"כ ממילא אינה נקנית בתחילת ביאה משום דדעתו על גמר ביאה. ומדוקדק היטב לשון הרי"ף ז"ל שכ' דהתם לענין הגמר שיגמור והוי דומיא דיבמה ולכך גומר בהעראה ומהני משום דלא בעינן דעתו כיון שהוא דומיא דיבמה. אבל לענין הקנין דלא דמי ליבמה שוב לא מהני משום דדעתו על גמר ביאה. והיינו שבזה. בעינן דעתו והוצרך שפיר לב' הטעמים כנ"ל. ומיושב שפיר דגם הרי"ף ז"ל לענין הדין סבר כתוס' דבמפרש שרוצה לקנות בתחלת ביאה שפיר קונה בהעראה ג"כ. רק דלא רצה לפרש דשם איירי במפרש דזה דוחק דסתמא קאמר אשה לבעלה בהעראה ולכך פירש דאיירי בגמר ולא בעינן מפרש דלא מהני בסתם דדעתו על גמר ביאה כיון שגומר בלא דעתו כנ"ל. אך מ"מ הוא דוחק לומר דביאת שוגג גומר אחר הקדושין בלא דעתו. ועוד דלא משכחת לה מ"ש הר"ן דהא דלוקה בבועל ארוסתו בבית חמיו היינו בלא כיון לשם נשואין ע"ש. והא גם בלא כיון לשם נשואין ג"כ נעשית נשואה ממילא דגומר בלא דעתו כנ"ל. ויש לדחות:
י. או י"ל דילפינן על שניהם שקונה בהעראה וגם גומר רק דכיון דהא דגומר ילפינן מיבמה וביבמה לא מצינו שיקנה רק בהעראה דכיון שהערה בה נקנית לו בע"כ דלא בעי דעתו. וא"כ לא מצינו שיקנה גמר ביאה בלחוד בלא העראה ביבמה וא"כ בביאה שאחר הקדושין דילפינן מיבמה דגומר ג"כ אינו גומר רק ההעראה אבל גמר ביאה בלחוד אינו גומר כלל כגון שאינו רוצה בפירוש שיגמור ההעראה רק בגמר י"ל דלא מהני כלל דזה לא מצינו ביבמה כנ"ל. וא"כ לא שייך לומר בביאה דאחר קדושין שדעתו על גמר ביאה. ז"א דא"כ לא יועיל כלל כנ"ל. משא"כ לענין קנין ביאה דיליף מעריות ובעריות גמר ביאה לחוד ג"כ חייב אם הי' אונס על העראה או שוגג וכה"ג חייב על הגמר כמבואר בש"ס. א"כ קונה ג"כ הגמר לחוד בלא העראה ושוב שייך דדעתו על גמר ביאה דאף דילפינן מעריות דהעראה לחוד ג"כ קונה מ"מ כיון שהגמר לחוד ג"כ קונה שוב אמרינן דדעתו על גמר ביאה כנ"ל:
י. או י"ל דהא לכאורה להרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' אסור מדאורייתא א"כ במקדש בביאה עושה איסור דהא כיון דדעתו אגמר ביאה א"כ בשעת העראה הוי עדיין ביאה פנויה ונהי דהלאו דלא תהי' קדשה לא שייך בודאי דכיון שהוא לשם אישות וקדושין ולא לשם זנות אינו עובר כנ"ל. אמנם למ"ש הרמב"ן ובכ"מ שם דאף להחולקים דליכא לאו דקדשה מ"מ איכא איסור עשה בביאה בלא קדושין דכ' כי יקח אשה ובעלה היינו שהביאה יהי' דוקא אחר קדושין וכמו עשה דאינו זבוח ע"ש. וא"כ זה האיסור שייך גם בקדושי ביאה. דכיון דיליף קיחה קיחה כו' דהאי ובעלה קאי על העראה וא"כ ממילא אסור גם העראה בלא קדושין באיסור עשה כנ"ל. וממילא בקדושי ביאה עובר בעשה בשעת העראה שהוא בלא קדושין. וא"כ שוב נימא דודאי דעתו על תחלת ביאה שיקנה כמו דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא כמ"ש הה"מ דהוא משום האיסור דודאי לא יעבור. וא"כ גם בזה שייך חזקה הנ"ל מטעם זה דוודאי כוון לשם קדושין בתחלת ביאה כנ"ל ולמה נימא דדעתו על גמר ביאה:
י. אך י"ל דאף דאמרינן סוף ביאה קונה מ"מ אינו קונה לחוד רק עם ההעראה היינו שמתחילים הקדושין מיד ולא נגמרו עד הגמר ביאה כמו בלאחר ל' ולכך פשטה ידה וקיבלה קדושין מקודשת לשני כיון שקודם גמר הקדושין נתקדשה לשני וכן לענין כהן גדול. וא"כ ממילא ליכא איסור עשה בההעראה כיון דזה התחלת הקדושין כנ"ל:
י. אמנם אי נימא דיליף קיחה קיחה מעריות לענין הקדושין דהעראה קונה א"כ ממילא גמר ביאה לחוד ג"כ קונה כנ"ל. וא"כ שוב אין צורך להעראה לענין הקדושין ושוב הי' אמרינן דדעתו על תחילת ביאה מחמת חזקה הנ"ל דיש איסור עשה. ולכך כ' דלא ילפינן לענין קדושין קיחה קיחה וממילא צריכין שניהם ושוב דעתו על גמר ביאה דליכא איסור כנ"ל. אך ז"א דעדיין למה הוצרך לזה דדעתו על גמר ביאה הא כיון דלא ילפינן קיחה קיחה לענין הקדושין ממילא לא מהני העראה לחוד אף שדעתו לקנות כנ"ל:
רש״ש
י. תד"ה עד. ובעי התם לר"מ האי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה כו'. כצ"ל ור"מ שני למחוק. אבל ק"ל דמשמע דר' יאשי' ור' יונתן פליגי גם בנשואה וכ"כ המהרש"א שם בסנהדרין. ושם בעי לריו"נ האי ומתו גם שניהם מע"ל:
י. בסה"ד וי"ל דניחא ליה לדחוק כו'. כצ"ל ומלת לתנא למחוק:
י. בסה"ד מתניתין דיוצא דופן כו'. תמיהני על מהר"ם שם בסנהדרין שכ' דברייתא היא והלא משנה ערוכה היא וכדכתבו התוס' כאן ושם:
י. תד"ה כל. ור"ת תירץ כו' וה"ק תחלת העראה קונה כו' ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה. ק"ל דהא מסקינן ביבמות (ר"ד נו) לריו"ח דאמר כן דמכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. ופשיטא דקידושין דילפי מעריות לא עדיפא מינייהו:
י. תד"ה ומקבל. ומביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי כו'. כצ"ל:
י. תד"ה וחייבין. הל"ל אדעתא דהכי לא ייבם. ק"ל דהא קי"ל בר"פ הבא ע"י דבלא כוונה ג"כ קנאה וע"ש בגמ' וא"כ מאי הוה דלא כוון אדעתא דהכי ולכן שפיר קאמר אדעתא דהכי לא קדיש ונכללו שניהם בזה דכיון דהראשון לא קדיש אדעתא דהכי א"כ נכרית היא אצל השני ונופל גם עליו לשון קדושין וגם הוא לא כוון אדעתא דהכי:
י. בא"ד והר"ר דוד תירץ דאיצטרך כו'. ביבמות וסנהדרין הביאו זה בשם הריב"א:
רשימות שיעורים
י. גמ'. אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי.
י. מבואר בגמ' דלפי רבי, אשה שנבעלה שלא כדרכה נחשבת כבתולה לענין קנס אבל כבעולה לענין חיוב מיתה. ונראה לבאר דביאה שלא כדרכה נחשבת למעשה ביאה, אבל מ"מ לא חל שם בעולה בגברא כיון דעדיין יש לה בתולים. ולפי"ז י"ל דחיוב סקילה תלוי באם נעשית בה מעשה ביאה ולכן גם ביאה שלא כדרכה פוטרת אותה מחיוב סקילה. ומאידך חיוב הקנס תלוי בחלות שם בתולה בגברא והיא עדיין נחשבת כבתולה ע"פ דין עד נבעלת כדרכה.
י. תוד"ה עד שיהיו שניהם וכו'. דאי ס"ד מסקילה ממעט לה אבל חנק חייב והא בעינן שניהם שוין כלומר באותה מיתה שאם היתה גדולה בסקילה.
י. נחלקו רש"י והתוס' בגדר הדרשא דעד שיהיו שניהם שוין כאחד. דרש"י נקט דהגזה"כ בא למעט היכא דגדול בא על ערוה קטנה, דהבועל פטור ממיתה מכיון דהיא לאו בת עונשין. אבל ר"ת נקט דהמיעוט מעונש מיתה הוא רק בהיכי תמצי דלולי הקטנה היתה בת עונשין היתה לה מיתה אחרת מהבועל. אבל אם היא היתה חייבת באותה מיתה כמו הבועל אם היא היתה גדולה, אזי הבא עליה חייב מיתה אע"פ דבפועל היא קטנה ולא בת עונשין.
י. וע"פ זה ר"ת הבין את הסוגיא בסנהדרין (סו:). דאיתא התם דר"מ סבור דחיוב סקילה דנערה המאורסה חל רק כשהיא נערה ולא קטנה. והגמ' נסתפקה בדין איש שבא על קטנה מאורסה בדעת ר"מ, וז"ל בעא מיניה רבי יעקב בר אדא מרב בא על הקטנה מאורסה לרבי מאיר מהו, לגמרי ממעיט ליה או מסקילה ממעיט ליה עכ"ל. כלומר, האם לפי ר"מ הוא פטור מסקילה אבל חייב בחנק כמו מי שבא על אשת איש דעלמא, או"ד הוא פטור ממיתה לגמרי. והגמ' הביאה את הדרשא ד"ומתו גם שניהם עד שיהו שניהן שוין" להוכיח דהוא פטור לגמרי. ור"ת ביאר דכוונת הגמ' דאנו משווים באין העונש שלו עכשיו לבין העונש שלה לולי היתה נערה, דהם צריכים להיות אותה מיתה ולכן א"א לומר דהוא חייב חנק עכשיו אם היא היתה חייבת סקילה אם היא היתה נערה. ולכן צ"ל דהוא פטור ממיתה כשבא על קטנה מאורסה.
י. ולכאורה פירוש דר"ת בדרשא דעד שיהיו שניהם כאחד צ"ב. דהרי לפי הבנתו, הדרשא משווה בין עונש הבועל עכשיו כשהיא קטנה לבין העונש שלה אם היא היתה נערה, אע"פ דאם היא באמת היתה נערה אזי גם עונשו ישתנה לסקילה ויהיו שניהם כאחד. וזה קשה טובא, דמהי הסברא להשוות בין העונש שלו עכשיו לבין העונש שלה כשתגדל.
י. ונראה לתרץ ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל בענין מעשה עבירה דקטן. דהרי מסברא אפשר להיות ג' שיטות בענין מעשה עבירה דקטן. דיש לומר דאין לו מעשה עבירה בכלל. אמנם הגר"ח זצ"ל הוכיח מכמה וכמה מקומות דיש חלות מעשה עבירה לקטן, אלא דפטור מעונשין. והגר"ח זצ"ל הביא כמה ראיות ליסוד זה:
י. א) הש"ך (יו"ד סימן א סקכ"ז) ביאר דא"א לומר דקטן פסול לשחיטה מטעם דאינו בר זביחה, וז"ל שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה עכ"ל. והגר"ח זצ"ל ביאר דכוונת הש"ך הוא דיש לקטן מעשה עבירה כשהוא אוכל נבילה.
י. ב) הרמב"ם פסק דקטן מביא אשם שפחה חרופה על ביאתו, וז"ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה כמו שביארנו, שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו עכ"ל. הראב"ד השיג דלא מצינו עונשין לקטנים בכלל, וז"ל זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות עכ"ל. משיטת הרמב"ם מבואר דיש לקטן מעשה עבירה ולכן הוא יכול להתחייב בקרבן. וע"ע בזה לקמן בשיעורים (י. תוד"ה ומקבל את גיטה בא"ד רבי אליעזר).
י. ג) הגר"ח זצ"ל אמר דמסתבר כשיטת הרמ"ה דבעיר הנידחת הורגים רק את הקטנים שעבדו ע"ז, ומבואר מהשיטת הזאת דיש לקטן מעשה עבירה.
י. אמנם אפי' לפי הגר"ח זצ"ל עדיין יש לחקור שוב בענין הפטור של קטן מעונשין, האם באמת יש לקטן מעשה עבירה גמורה דגורם חלות חיוב עונש אלא דחל דין פטור מיוחד הקובע דאין מענישין אותו בפועל, או"ד דעצם מעשה העבירה שלו שונה ממעשה העבירה דגדול ואין לו אפי' חלות חיוב עונש.
י. ובתוס' בסוגיין צ"ל דיש לקטן מעשה עבירה אבל המעשה עבירה לקויה ואין לו אפי' חלות חיוב עונש. דאם אין מעשה עבירה בכלל לקטן, אזי צ"ע בכל הדיון בתוס' לגבי השוואת המיתה דגדול למיתה דקטנה, דהרי אין לה אפי' מעשה עבירה בכלל, והאיך אפשר לומר דשניהם צריכים להיות באותה מיתה. ובקצה השני, אם יש לקטנה הזאת מעשה עבירה וגם חלות חיוב עונש, אזי קשה להבין למה התוס' השוו בין עונש של הבועל כשהיא קטנה לבין עונשה כשהיא נתגדלה, דהרי גם עכשיו בקטנותה לפי רבי מאיר יש לה חלות חיוב מיתה דחנק (כי היא אינה נערה) דהויא אותה מיתה של הבועל. אלא עכצ"ל דהתוס' נקטו דיש לקטנה מעשה עבירה, ולכן שפיר ניתן להשוות בין הבועל לבינה, אלא דאין לה חלות חיוב עונש בכלל. ולכן לגבי הדרשא דשניהם שוין באותה מיתה בעינן לדון לגבי העונש שלה בשלב הבא כשהיא נערה דמיתתה בסקילה. אמנם לגבי הבועל דהוא כבר גדול עכשיו, אפשר לדונו בעונש דיש לו עכשיו כשהיא קטנה, דהיינו חנק. ולכן אם הוא היה חייב חנק יש בזה החסרון דעד שיהו שניהם שוין באותה מיתה ומובנת הוכחת הגמ' דלפי רבי מאיר הוא פטור לגמרי אם בא על קטנה מאורסה, ודו"ק.
י. תוד"ה כל הבועל. בא"ד. ואומר רשב"א דכי אמרינן העראה קונה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכח שלא היה בדעתו לקנות בגמר ביאה אבל הכא מיירי שגמר ביאתו דאז לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה והלשון מוכיח דקאמר כל הבועל ולא קאמר כל המערה והריב"ם תירץ הא דנקנית בהעראה היינו במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה.
י. לכאורה תירוצם של הרשב"א והריב"ם בנויים על אותו יסוד, דהיינו דהגמ' ביבמות דהעראה קונה איירי בהלכה מעיקר הדין, לעומת הגמ' דידן דמבארת ההלכה למעשה דתלוי בדעתו של המקדש. אלא דנחלקו הרשב"א והריב"ם באיזה היכי תמצי אמדינן דעתו דהוא רוצה לקנות בהעראה בלבד, דלפי הרשב"א יש אומדנא דהוא רצה לקנות בהערה לבדה אם זה כל מה שהוא עשה, ולפי הריב"ם יש לו דעת לקנות בהערה אם פירש את דעתו. ולפי"ז הריב"ם והרשב"א אינם חלוקים ביסוד דינם.
י. אולם עוד נראה לבאר דהרשב"א חולק על הדין דריב"ם ונקט אם הוא עשה מעשה ביאה גמורה אזי אין העראה קונה אפי' אם פירש בהדיא דהוא רוצה לקנות בהעראה, אלא דהקידושין חלין בגמר ביאה. וא"כ י"ל דפליגי בדין דלפי הרשב"א אין הכל תלוי בדעתו דמקדש דהרי במקרה הזה ברור דדעתו לקנות בהעראה בלבדה ואעפ"כ הקנין חל רק בגמר ביאה. ולפי"ז שיטת הרשב"א צ"ב, דהרי מהו ההסבר בשיטתו, דאם העראה קונה מעיקר הדין היכא דרק העראה בה, למה העראה אינו יכול לקנות כשגמר ביאתו אם פירש את דעתו לקנות בהעראה, וצ"ע.
י. תוד"ה כל הבועל. בא"ד. ור"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה אם כן כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר.
י. ר"ת פירש דהאיבעיא בגמ' דידן קאי לפי המ"ד דהעראה פירושו הכנסת העטרה, והגמ' נסתפקה אם ביאה קונה בנשיקת האבר (תחילת העראה) או הכנסת העטרה (סוף העראה). ולכאורה צ"ע דלפי המ"ד דהעראה הויא הכנסת העטרה, אזי נשיקת האבר לכאורה לא הוי כלום ואיך הגמ' העלה צד דנשיקת האבר, דהוא השלב לפני ההעראה, קונה לקידושין. ונראה דיש לעיין לפי המ"ד דבעינן הכנסת העטרה, דמה הפשט בזה דנשיקת האבר לא מהני. דיש לומר דנשיקת האבר לא הוי מעשה ביאה בכלל, או"ד יתכן דגם נשיקת האבר הוי חלק דהמעשה ביאה אלא דחסר השיעור דדרוש למעשה ביאה ולכן בעינן הכנסת העטרה.
י. וצ"ל דלפי ר"ת זו הוי נקודת הספק דהגמ'. דלפי הצד הא' דנשיקת האבר לא הוי מעשה ביאה בכלל, אזי פשיטא דרק הכנסת העטרה קונה כי אין חלות כלל לנשיקת האבר. אבל לפי הצד הב' דהחסרון בנשיקת האבר הוא בשיעורים בלבד, יש לומר דהמ"ד דהעראה הויא הכנסת העטרה נקט דנשיקת האבר לא סגי כשהוא עושה רק מעשה דנשיקת האבר. אבל הכא איירי דגמר ביאתו, והגמ' נסתפקה דאולי כשגומר ביאתו ויש לו שיעור מעשה ביאה, אזי למפרע ניתן לראות נשיקת האבר כתחילת מעשה הביאה דקונה לקידושין.
י. תוד"ה כל הבועל. בא"ד. ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קדושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין.
י. עיין לעיל (ה. בסוגיא דחופה קונה אות ג' בענין דדעת בנישואין) דהבאנו מהגר"ח זצ"ל לבאר את החילוק שבין קידושין לנישואין.
י. גמ'. איבעיא להו ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה.
י. נראה דהגמ' נוקטת דמעשה ביאה בפנויה עושה אירוסין ומעשה ביאה בארוסה עושה נישואין, ועכשיו הגמ' נסתפקה האם מעשה ביאה אחת יכול לגרום שתי החלויות בבת אחת. ונראה לבאר את נקודת הספק בב' אופנים: א) האם מעשה אחד יכול לגרום שתי חלויות ביחד. כלומר, האם מעשה ביאה צ"ל מוגדרת כמעשה ביאה לשם אירוסין או כמעשה ביאה לשם נישואין כדי לקנות, או"ד דמעשה ביאה אחת סגי לשניהם בבת אחת. ב) הספק אינו רק משום דהוא רוצה ליצור שתי החלויות במעשה אחד, אלא משום דהוא רוצה ליצור חלות האירוסין וחלות הנישואין בבת אחת. דאולי אירוסין ונישואין צריכים לחול בזה אחר זה.
י. והנ"מ בין הביאורים האלו הוא היכא דהמקדש רוצה ליצור חלות אירוסין וחלות נישואין בבת אחת אבל בב' מעשים, כגון אם הוא מקדשה בכסף תחת החופה ורוצה שהקידושין והנישואין יחולו בבת אחת. דלפי הצד הראשון הציור הזה אינו קשור לספיקת הגמ', דגמ' דידן איירי רק היכא דהוא רוצה ליצור שתי החלויות במעשה אחד. אבל לפי הביאור השני, ספיקת הגמ' כולל כל היכא דהוא רוצה ליצור חלות האירוסין וחלות הנישואין בבת אחת.
י. גמ'. איבעיא להו ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה.
י. ויש להקשות דהגמ' לקמן (יח:) מעלה אותו ספק לגבי יעוד, וז"ל בעי רבה בר אבוה יעוד נישואין עושה או אירוסין עושה, נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה מאי עכ"ל. ושם הגמ' הסיקה דיעוד אירוסין עושה. ולכאורה הספק שם גם תלוי על הצדדים דהעלנו לעיל – אם מעשה ביאה אחד יכול ליצור ב' חלויות, והאם אפשר ליצור חלות אירוסין וחלות נישואין בבת אחת. וא"כ קשה למה הגמ' אינה מקשרת בין שני הספיקות כדי לפשוט הספק לגבי ביאה מהמסקנא לקמן דיעוד אירוסין עושה.
י. ונראה לבאר דהספק לגבי יעוד הוא ספק אחר לגמרי מהספק בסוגיין. דכבר הבאנו דהרמב"ם (פרק ד מהלכות מלכים הל"ד) השווה יצירת אישות ע"י יעוד ליצירת האישות דמלך עם פילגש. וביארנו (פתיחה למסכת אות ה') דשניהם הם דין מחודש של יצירת חלות אישות בלי מעשה קידושין. ומאחר דיעוד מהוה דין מחודש של יצירת אישות הגמ' מסתפקת אם יש בו השלבים הרגילים של אירוסין ונישואין, דהרי יתכן דביעוד אין ב' שלבים ביצירת האישות אלא רק חלות נישואין ע"י היעוד לבדו. ומצינו דבר כזה לגבי יבום דגם כן מהווה דרך מחודשת דיצירת אישות, ופשיטא לגמ' דביאת יבום נישואין עושה בלי השלב הראשון של קידושין בכלל, דאפי' אם היבמה היתה רק מקודשת לאח המת ולא נשואה מ"מ היבום נישואין עושה. ולגבי הספק הזה דמיוחד לחלות יעוד הגמ' פושטת דאע"פ דיעוד מהווה דרך מחודשת דיצירת אישות עדיין יעוד שונה מיבום, כי השלבים דאירוסין ונישואין אכן שייכים וחלין ביעוד. אבל אין לזה שום קשר לספק בגמ' דידן לגבי ביאה האם נישואין עושה או אירוסין עושה דמיירי במעשה קנין דקידושי ביאה דעלמא.
י. גמ'. איבעיא להו ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה.
י. והנה אפשר ליצור חלות נישואין בארוסה ע"י כניסה לחופה או ע"י מעשה ביאה. ומסתבר לכאורה דלפי הצד דביאה אירוסין עושה הדרך היחידי ליצור חלות נישואין הוא ע"י מעשה ביאה שניה. דהרי כניסה לחופה ע"י יחוד היא בגדר ממלא מקום של ביאה, וקשה לומר דיש משמעות ליחוד אחרי דכבר היתה מעשה ביאה ראשונה דהחילה את חלות האירוסין.
י. ובכן יש לעיין בפסק הרמב"ם (פרק י מהלכות אישות הל"א) וז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר עכ"ל. הרמב"ם פסק דגם לאחר ביאה ראשונה לשם קידושין עדיין יש איסור ביאה עד החופה. ועיין במגיד משנה דביאר שיטת הרמב"ם בשני אופנים, וז"ל ואפילו אם קידשה בביאה וכו', פ"ק דקידושין (י.) איבעיא להו בגמרא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ואמרו נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת"ל נשואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרה כניסה לחופה. ועוד דאע"ג דבעיא לא אפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו עכ"ל. הצד הראשון דהמגיד משנה הוא דהרמב"ם פסק דביאה נישואין עושה, אבל עדיין יש איסור ביאה עד כניסה לחופה. והצד השני במגיד משנה הוא דהרמב"ם פסק דביאה רק אירוסין בלבד עושה.
י. ולפי הצד השני יש לדייק דהרמב"ם כתב להדיא דלא כמש"כ דאין חופה חלה אחרי ביאה לשם אירוסין אלא רק ביאה שניה עושה נישואין. דהרי כתב הרמב"ם (שם) וז"ל ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה עכ"ל. ומבואר בזה דאע"פ דביאה אירוסין עושה, עדיין כניסה לחופה מועיל בלי מעשה ביאה שניה, ושלא כהו"א שלנו, וצ"ע.
י. תוד"ה ומקבל את גיטה. בא"ד. יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת.
י. תוס' נסתפקו האם האב מקבל גט לבתו הקטנה לאחר הנישואין. ועיין בגליון הש"ס דציין לרש"י (יבמות קט. ד"ה קטנה שהשיאה) דנקט בהדיא דהאב מקבל את גיטה. ולכאורה השיטה הזאת צ"ב, דהרי כו"ע לא פליגי דלאחר נישואין אין האב יכול לקדשה פעם שנית כדמבואר ברש"י שם, וא"כ היאך אפשר לומר דלאחר נישואין אין האב יכול לקדשה פעם שנית כי כבר יצאה מרשות האב, אבל הוא עדיין יכול לקבל את גיטה לאחר הנישואין, דמאי שנא קבלת הגט מקידושין חדשים.
י. ונראה לבאר ע"פ גדר הדין דהאב מקבל גט לבתו קטנה. דהרי נחלקו התנאים במשנה (גיטין סד:) בדין מי מקבל גט לנערה, וז"ל נערה המאורסה, היא ואביה מקבלין את גיטה, אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל את גיטה בלבד עכ"ל. ובביאור שיטת החכמים כתב רש"י (ד"ה היא ואביה) וז"ל או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא עכ"ל. ומבואר דרש"י סבר דהבת מקבלת הגט בעצמה רק אם היא נערה אבל בקטנה כו"ע לא פליגי דרק אביה מקבל גיטה. ועיי"ש בתוס' (קידושין מג: ד"ה תנן התם) דחולקין על רש"י וסבורים דגם קטנה בחיי אביה יכולה לקבל גיטה. ולכאורה שיטת רש"י קשה, דהרי מבואר בגמ' שם דכשהאב מת לאחר הקידושין היא יכולה לקבל גיטה ולהתגרש מדאורייתא. ומכיון דיש יד לקטנה לקבל גיטה כשאין אב, א"כ צ"ע למה לפי רש"י היא אינה יכולה לקבל גיטה כשהאב קיים. דהרי מכיון דמבואר דיש לה יד לקבל גיטה, למה דינה שונה מנערה דבחיי אביה היא יכולה לקבל את גיטה.
י. ונראה לבאר דרש"י נקט דחלוק כח האב לקבל גיטה כשהיא קטנה מכחו כשהיא נערה. די"ל דיש ב' טעמים דהאב מקבל גט בעד בתו: א) קבלת הגט הויא אחת מזכויות האב בבתו בדומה לזכות האב בהפרת נדרים ומעשיה ידיה, ב) מכיון דהאב קידש את בתו, אזי חלות הקידושין מוגדרת כחלות קידושי האב ולכן יש לו הכח לבטל את החלות ע"י קבלת הגט. ויש לחלק בין הטעמים. דהרי ריש לקיש נקט לקמן (מג:) דכמו דלפי החכמים נערה מקבלת גט בעצמה, היא גם כן יכולה להתקדש בעצמה. ובמקרה כזה אין הטעם הב' קיים דהרי היא קידשה את עצמה ואין הקידושין נקראין על שם האב. וא"כ זה דהאב מקבל את הגט כשהבת קידשה את עצמה הוי רק בגלל הטעם הא', דהיינו דקבלת הגט הויא מזכויות האב בבתו.
י. ונראה, דשיטת רש"י דקטנה אינה מקבלת את גיטה בחיי האב תלויה בטעם הב', דהיינו דחלות הקידושין נקראין על שמו. דאילו לפי הטעם הא' דקבלת הגט הוי מזכותי האב בבתו, אזי מסתבר דגם הקטנה עצמה יכולה לקבל את גיטה דהרי יש לה יד. אבל כשהאב קידש את בתו קטנה אזי הקידושין נקראין על שמו והוא הוי בעל החלות. ורש"י נקט דכשבעל החלות קיים, רק לו לבדו יש הכח לסלק את החלות ע"י קבלת הגט ולכן רק הוא מקבל את גיטה ולא היא, ואע"פ דיש לה יד. וכל זה שייך כל זמן דהיא קטנה. אבל כשהיא נתגדלה והויא נערה ויש לה היכולת לקדש את עצמה, אזי חלות שם הקידושין משתנה מחלות שם קידושין דהאב להיות חלות שם קידושין שלה. וא"כ רק נשאר כח להאב לקבל את הגט מטעם זכויותיו בבתו ולא מצד בעלות על החלות, ואזי היא ג"כ יכולה לקבל את הגט.
י. ונראה דגם הרמב"ם הסכים עם רש"י, הן בפסק דקטנה אינה יכולה לקבל גט בעצמה והן בסברתו דחלות הקידושין שייכת להאב ולא להבת. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות גירושין הלי"ח) וז"ל המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע הגט ליד האב נתגרשה, גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם דהוא חילק בין קטנה ונערה, ורק נערה מקבלת הגט בעצמה, כמו שיטת רש"י. וגם הלשון "המקדש קטנה על ידי אביה" משמע דחלות הקידושין דקטנה שונה מחלות קידושין בעלמא בזה דהאב הוי הבעלים על החלות, וזהו הטעם דהיא אינה מקבלת את הגט בעצמה ואע"פ דיש לה יד.
י. ועל פי הנ"ל אפשר לבאר את שיטת רש"י דהאב מקבל גט בתו קטנה אפי' אחרי נישואין. דהקשינו, דאם האב אינו יכול שוב לקדשה, למה יש לו הכח לקבל את גיטה. ולפי היסוד הנ"ל דיש ב' דינים בזה דהאב מקבל את גיטה, י"ל דהנישואין מפקיע רק הדין הא' דזכות האב בבתו, כלומר דאחרי הנישואין היא יצאה מרשות אביה ואין לו בה עוד שום זכות. ולכן פשיטא דלאחר הנישואין האב אינו יכול לקדש את בתו פעם שנית מכיון דהיא יצאה מרשותו. אבל האב עדיין יכול לקבל גט בעד בתו הנשואה בגלל הדין השני, דהיינו דמכיון דהוא קידשה הרי הוא בעל החלות ולכן יש לו הכח להפקיע את חלות האישות ע"י קבלת הגט. ונמצא דהדין דבתו קטנה נשואה הוי בדיוק ההיפך מנערה דנתקדשה בעצמה לפי ריש לקיש, דשם האב מקבל גיטה רק כאחת מזכויותיו ולא בתורת בעל החלות, ודו"ק.
י. ובנוגע להתוס' דנתספקו האם האב מקבל גט לבתו קטנה נשואה, י"ל דהצד דהאב עדיין מקבל גיטה הוי כמו דביארנו ברש"י. אך לכאורה קשה קצת לפרש התוס' באופן הזה דהרי התוס' חולקים על השיטה האחרת דרש"י וסבורים דקטנה ארוסה מקבלת גט בעצמה. וא"כ יתכן דהם גם כן חולקים על רש"י לגבי הגדר דחלות קידושין דקטנה וסבורין דהקטנה עצמה הוי הבעלים על חלות הקידושין ולא האב, וכל היכולת של האב לקבל גיטה הוא רק מצד הזכויות שלו בבתו ולא מצד חלות שם הקידושין. ואם התוס' אינם סבורים דהאב הוי הבעלים על חלות הקידושין דבתו, אזי הדרא הקושיא לדוכתא – איך אפשר לומר דהוא מקבל גיטה לאחר נישואין אם הנישואין מפקיעין את כל הזכויות שלו בבתו.
י. תוד"ה ומקבל את גיטה. בא"ד. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר וכו' והשתא מדדחיק לאוקמי כמשנה אחרונה וכגון שאמרה התקבל וכו' ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה.
י. מבואר בתוס' דקטנה האוכלת תרומה חייבת לשלם קרן וחומש. ולכאורה צ"ע היאך היא יכולה להיות חייבת לשלם על אכילת התרומה, והרי איננה בת עונשין. ועיין בפני יהושע (בא"ד ומיהו מדדחיק) דתירץ דהתוס' רצו לאוקים הירושלמי דהיא היתה קטנה כשאביה קיבלה את גיטה אבל אכלה התרומה רק אח"כ כשהיא כבר היתה גדולה. וזה קצת דחוק.
י. וכדי להבין את התוס' יש להקדים כמה יסודות בדין מעשה עבירה דקטן. דכבר הבאנו לעיל (י. בתוד"ה עד שיהיו שניהם) יסוד הגר"ח זצ"ל, דאע"פ דקטן לאו בר עונשין עדיין יש לו מעשה עבירה לכמה נ"מ. והגר"ח זצ"ל הוכיח יסוד זה מדברי הרמב"ם (פרק ט מהלכות שגגות הל"ג) בענין קרבן אשם שפחה חרופה, וז"ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ"ל. ועיין בראב"ד (פרק ג מהלכות איסו"ב הלי"ז) דהשיג וז"ל זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סבר דיש חלות מעשה עבירה לקטן ולכן כשהוא נעשה גדול הוא חייב להביא קרבן.
י. ולכאורה צ"ע בדברי הגר"ח זצ"ל דמאי שנא אשם שפחה חרופה מכל קרבן אחר. דאם יש מעשה עבירה לקטן לחייבו בקרבן, למה הוא חייב להביא רק קרבן אשם שפחה חרופה כשהוא גדול אבל לא שמענו על חיוב קטן להביא קרבן חטאת או אשם אחרי דנתגדל על חטא דעבר בקטנותו. ונראה לבאר דבסתם קרבן חטאת צריך לעבור העבירה בשוגג, ולגבי קטן אע"פ דיש לו חלות מעשה עבירה, מכיון דלאו בר דעת הוא אי אפשר שהעבירה שלו תהיה על פי דין מעשה עבירה בשוגג. דהרי מי שאינו בר דעת אי אפשר לומר עליו דהוא עשה עבירה במזיד ואם אין לו מעשה עבירה במזיד גם אין למעשיו חלות שם שוגג. אבל אשם שפחה חרופה חייב על המזיד כשוגג ולכן גם קטן יכול להתחייב.
י. אבל הביאור הזה קשה משאר הקרבנות דדומות לאשם שפחה חרופה דמובאין על המזיד כשוגג. דהרי מצינו בקרבן עולה ויורד דשבועת העדות דחייבין עליה על המזיד כשוגג (שבועות לד:), ולא מצינו דמי שנשבע לשקר בקטנותו חייב להביא הקרבן כשיגדל. ויש לומר דהחיוב דשבועת העדות חל רק על מי דכשר לעדות (שבועות ל.), ולכן קטן דפסול לעדות מופקע מהמחייב של הקרבן.
י. אבל עדיין קשה מאשם גזילות דמובא על הזדון כשגגה (כריתות ט.), דמדוע קטן דנשבע לשקר על ממון דהוא חייב לאחר אינו חייב להביא קרבן כשיגדל. ויש לומר דאע"פ דיש לקטן מעשה עבירה כשנשבע שבועת הפקדון לשקר עדיין אי אפשר לחייבו בקרבן, דהרי חיוב הקרבן תלוי באם ע"י השבועה הנשבע לשקר נעשה גזלן על הממון. דהרי יש דיון בגמ' (שבועות לז.) אם מי שנשבע לשקר על קרקע חייב להביא אשם גזלות, והגמ' תולה את הדין הזה במחלוקת האם קרקע נגזלת או לא. ולכאורה צ"ע, דהרי כו"ע מודו דיש עבירה בגזילת קרקע והמחלוקת אם קרקע נגזלת היא רק לגבי חיובי גזילה כמו אונסין וכדומה, וא"כ מהי השייכות של המחלוקת האם קרקע נגזלת או לא לחיוב קרבן שבועת הפקדון. וצ"ל דבנוסף למעשה עבירה דשבועת שקר, כדי לחייב קרבן שבועת הפקדון בעינן גם חלות שם גזלן דחל על הממון הגזול וזה תלוי במחלוקת האם קרקע נגזלת. ולפי זה מובן למה קטן פטור מקרבן שבועת הפקדון, דאע"פ דיש לו מעשה עבירה דגזילה והקרבן מובא על הזדון כשוגג, עכ"ז אין לו חלות דין גזלן בגברא בנוגע לממון שהוא גזל ואין לו חיובי וקניני גזילה. ולכן חסר לו המחייב של הקרבן.
י. ויוצא מכל זה דהיכא דיש חילוק בין שוגג למזיד אין לחייב קטן על מעשה עבירה שלו. ולפי"ז נתחזקה הקושיא על שיטת התוס' בסוגיין דקטן שאכל תרומה בשוגג חייב חומש, דהרי מבואר במשנה (תרומות פרק ו משנה א) דחייבין חומש רק אם אכילת התרומה היתה בשוגג. ובכן יש להקשות דאע"פ דיש לקטן מעשה עבירה, מ"מ האיך הוא יכול להתחייב בתשלומי חומש אם אין למעשיו חלות שם שוגג, וצ"ע בזה.
י. ולגבי חיוב הקרן, אע"פ דחייבין עליו על זדון כשגגה ואין לפטרו מהטעם דאמרנו לגבי חיוב חומש, עדיין יש להקשות ממשנה מפורשת בב"ק (פז.) דחשו"ק פגיעתן רעה ואין חייבין על מה שהזיקו. ולכאורה החיוב קרן דזר שאכל תרומה דומה לכל חיוב קרן אחר של מזיק, וא"כ ראוי לפטור הקטן גם מהקרן. ולפי זה שיטת התוס' קשה, דלמה הקטן חייב על הקרן.
י. וי"ל דחלוק הדין דתשלומי קרן דתרומה מהדין דנזק בעלמא. דאיתא במשניות תרומות (פרק ו משנה א) דזר שאוכל תרומה בשוגג חייב לשלם מחולין מתוקנים דראוי להיות קודש ויש לתשלומין האלו דיני תרומה, וז"ל האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש וכו' אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים והם נעשין תרומה והתשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל עכ"ל. ואע"פ דבמשנה עצמה הדין הזה מוזכר רק בפרק ו' דאיירי בדיני האוכל תרומה בשוגג דחייב קרן וחומש, ואינו מוזכר בפרק ז' דעוסק בזר שאכל תרומה במזיד, עדיין הרמב"ם פסק (פרק י מהלכות תרומות הלי"ח) דגם האוכל תרומה במזיד צריך לשלם חולין מתוקנים דראויים להיות קודש, וז"ל כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות עכ"ל. והמשנה למלך (שם) תמה על הרמב"ם מנין לו דהדין הזה דראוי להיות קודש שייך גם לזר שאכל במזיד. ומדברי הרמב"ם עולה דתשלומי קרן על אכילת תרומה בין בשוגג בין במזיד הוי דין אחר מסתם תשלומי נזיקין. דבתשלומי נזיקין פסקינן דשוה כסף ככסף ואין חילוק בין תבואה הראוי להיות קודש לדין שאר שוה כסף, ואילו לפי הרמב"ם בכל תשלומי תרומה בעינן דבר הראוי להיות קודש. ומסתבר דהגדר החדש דתשלומי תרומה הוא דהוי חלות כפרה עבור מעשה העבירה דאכילת תרומה ע"י זר, ולכן יש לו דין מיוחד לשלם מדבר הראוי להיות קודש. ומכיון דלגבי הכפרה הזאת דתשלומי קרן עבור אכילת תרומה אין חילוק בין שוגג למזיד, דין תשלומי תרומה כדין אשם שפחה חרופה דמי דגם קטן חייב מכיון דיש לו חלות מעשה עבירה. אך כל זה רק מבאר למה הקטן דאכל תרומה חייב בקרן, לעומת החיוב דחומש דעדיין צ"ב היאך הקטן חייב בו אם אין למעשיו חלות שם שוגג, וצ"ע.
י. תוד"ה וחייבין עליה משום אשת איש. וז"ל, פ"ה אם קיבל בה אביה קדושין ויש לתמוה אמאי איצטריך וחייבין עליה משום אשת איש וכו'.
י. התוס' הקשו על רש"י דכבר ידעינן על חיוב מיתה למי שבא על קטנה אשת איש מהסיפא דהברייתא ד"אם בא עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה", וא"כ צ"ע מהו החידוש דחייבין עליה משום אשת איש. ונראה לבאר דרש"י ותוס' אזלי לשיטתם בסוגיא לקמן (יט.). דהגמ' שם (יט.) נסתפקה האם אדון יכול ליעד האמה לבנו קטן, ורב זירא הביא ראיה מברייתא בענין אישות דקטן, וז"ל אמר רבי זירא תא שמע איש פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד אם כן מצינו אישות לקטן, ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תיפשוט מינה דמייעד, אמר רב אשי הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה, מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ"ל עכ"ל. רב אשי הסיק דהדין דאשת איש פרט לאשת קטן בא למעט ציור דיבם קטן. ונחלקו רש"י והתוס' בגדר המיעוט. דרש"י כתב (ד"ה דמדאורייתא חזיא ליה) דהמיעוט הוי רק מחיוב מיתה, וז"ל כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה מה) בן תשע שבא על יבמתו קנאה עכ"ל. ומבואר ברש"י דיבם קטן יכול ליצור חלות אישות דאורייתא בביאתו עם רוב דיני אישות, אלא דאין חיוב מיתה על מעשה ניאוף. אבל התוס' (ד"ה ומדאורייתא חזיא ליה) הקשו על זה דהרי מבואר בגמ' דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דהיינו דקונה רק מדרבנן. ולכן התוס' הסיקו דהמיעוט דאשת איש פרט לאשת קטן מלמד דאין יבם קטן יכול ליצור חלות אישות מדאורייתא כלל, וז"ל כלומר אי לאו האי קרא דמעטיה ה"א מדאורייתא חשובה כאשתו קמ"ל שאינו קונה אותה אלא מדרבנן כדאמרינן בעלמא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול עכ"ל.
י. ואליבא דרש"י דיש חלות אישות ביבם קטן אלא אשתו דזינתה אינה חייבת מיתה, יל"ע האם זה דין פטור בעלמא או"ד דהמיעוט ממיתה מורה דחלות האישות לקטן הויא חלות אישות קלושה ולקויה, ובהתאם לכך כשאשתו מזנה היא אינה חייבת מיתה. ונראה להוכיח מדברי הרב אב ב"ד דחלות האישות לקטן הויא חלות אישות לקויה. דעיין ברשב"א (יבמות נא. ד"ה והא דאמר ר"ש כו') וז"ל והרב אב ב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיתסרא עליה בזנות כדגרסינן בפ"ק דקדושין אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשע עכ"ל. כלומר, דהרב אב ב"ד חידש שאשת קטן שזינתה לא מיתסרא על בעלה הקטן, אע"פ שקנאה להיות אשתו מדאורייתא. ומוכח דס"ל להרב אב ב"ד שגזיה"כ שאשת קטן שזינתה פטור ממיתה אינו פטור מיתה בעלמא, אלא דיש חסרון בעצם חלות האישות, דהאישות של הקטן אינה גמורה, ומפני כך אינה נאסרת בזנות.
י. ועוד נראה להוסיף, דמבואר בגמ' (יבמות נא:) דביבום דקטן בן ט' יש צורך בגט ובחליצה להתירה. ועל פי פשטות מדאורייתא בעינן רק גט או חליצה והא דבעינן שניהם הוא מדרבנן. אבל לפי רש"י והרב אב ב"ד דביאת קטן מחילה חלות אישות מדאורייתא אבל אינו קונה אותה קנין גמור, יוצא איפוא דאשת קטן צריכה שניהם מדאורייתא. דהרי מחמת חלות האישות מדאורייתא היא צריכה גט, אבל עדיין צריכה חליצה להתירה מכיון דחלות האישות אינה גמורה ונשאר בה חלות הזיקה.
י. ועל פי זה יש לבאר שיטת רש"י בסוגיא דידן. דהתוס' הקשו על רש"י דהא ידעינן דמי שבא על קטנה דערוה עליו חייב מיתה, וא"כ למה הברייתא גם צריך ללמדנו דהבא על קטנה אשת איש דחייב מיתה. ולפי שיטת רש"י בנוגע ליבם קטן הכל עולה כפתור ופרח. דכמו דמצינו דיש חלות אישות לקטן מדאורייתא ע"י יבום אלא דהוי חלות אישות קלושה ולכן אין חיוב מיתה, יש הו"א דהוא הדין לגבי אישות דקטנה. דהרי פשיטא דיש חלות אישות לקטנה מדאורייתא היכא דהאב קידש אותה, כדמבואר בקרא "את בתי נתתי לאיש הזה". אלא דמסברא ניתן לומר דאין לקטנה חלות אישות גמורה ולכן מי שמזנה עמה אינו חייב מיתה. ולכן הברייתא בא ללמד דיש לחלק בין קטנה לקטן, דהיינו דאע"פ דאין חיוב מיתה על חלות האישות דקטן, עדיין יש חיוב מיתה על חלות האישות דקטנה. דזה הוי חלק מהגזה"כ ד"את בתי נתתי לאיש הזה" דיש חלות אישות גמורה לקטנה ע"י אביה.
י. והתוס' דפירשו דהדין דברייתא "דחייבין עליה משום אשת איש" קאי אגדול דייבם קטנה, גם הולכים לשיטתם. דלכאורה קשה, דאם פשיטא דיש חלות אישות מדאורייתא לקטנה מהפסוק ד"ואת בתי נתתי לאיש הזה" א"כ מהו ההו"א לומר דאין חלות אישות לקטנה ע"י יבום. אלא דלפי התוס' לקמן, ההו"א שפיר מובן. דשיטת התוס' דאין קטן יכול ליצור חלות אישות מדאורייתא ע"י יבום היא שיטה מחודשת. דהרי מסברא י"ל דקטן אינו יכול לקדש אשה מדאורייתא מכיון דאין בו דעת. אבל יבום דלא בעי דעת קונה מסתבר דחל מדאורייתא גם ביבם קטן. ומזה דהתוס' לא חילקו בנוגע לקטן בין חלות אישות ע"י מעשה קידושין לבין חלות אישות ע"י מעשה יבום, מוכרח דהחסרון באישות דקטן אינו משום חסרון בדעת אלא דיש דין חדש דקטן אינו יכול ליצור חלות אישות מדאורייתא. וא"כ שפיר מובן ההו"א בסוגיא דידן דאין חלות אישות ביבמה קטנה אע"פ דהיא יכולה להתקדש ע"י אביה. די"ל דכמו דמצינו אצל קטן דאינו בר יצירת חלות אישות בעצמו, כמו"כ קטנה אינה בת יצירת אישות בעצמה ולכן יתכן דהיא מופקעת מחלות אישות דאורייתא היכא דנתיבמה. ואז באה הברייתא ללמדנו דאכן יש לה חלות אישות מדאורייתא אע"פ דאין לקטן יבם חלות אישות מדאורייתא.
י. ויש לבאר את החילוק בין יבם קטן לבין יבמה קטנה בשני אופנים: א) באמת אין הבדל בין קטן לקטנה, וגם קטנה אינה יכולה ליצור אישות בעצמה. אלא דבקטנה יש גזה"כ דהאב יכול לקדש בתו, והיבום דקטנה נתפסת כהמשך של אישות המת דנוצרה ע"י האב. ב) קטנה חלוק מקטן ע"פ דין, דהיינו דאע"פ דקטן אינו בר אישות כלל עכ"ז קטנה בת אשת איש היא מדאורייתא היכא דהחלות חלה בלי דעתה כמו דחלה ע"י אביה או ע"י יבום.
י. ויש נ"מ בין צדדי החקירה לפי שיטת רש"י והרמב"ם דרק האב מקבל גט בעד בתו הקטנה אבל היא אינה יכולה לקבל גיטה (עיין לעיל בשיעורים י. בתוד"ה ומקבל את גיטה). דביארנו דזה אינו סתם דין מפני זכות האב בבתו, אלא גדר הדברים הוא דאם האב קידש את בתו אזי הוא הוי הבעלים על חלות האישות ולכן יש לו הכח לסלק את החלות ע"י קבלת הגט. וא"כ יש להתספק אם אב קידש את בתו ואז בעלה הראשון מת ואח המת ייבם אותה, ועכשיו הוא רוצה לגרשה, מי מקבל את גיטה. דלפי הצד הראשון דכל הטעם דיש כאן חלות אישות דאורייתא עם היבם הוא מפני הקידושין הראשונים של האב, אזי עדיין האב הוי הבעלים על חלות האישות דבתו ולכן רק הוא מקבל את גיטה. אבל לפי הצד השני דיש כאן אישות חדשה עם היבם, אזי אין האב עוד הבעלים על חלות האישות עם היבם, ולכן מסתבר דאפי' לרש"י והרמב"ם היא יכולה לקבל גיטה.
CC-BY-NCReshimot Shiurim, Bava Kamma, New York, 1998שימוש לא-מסחרימקור ↗
ביאור שטיינזלץ
י. אמר ר' זירא: מכל מקום מודה רבי לענין קנס, של אונס ומפתה דכולהו משלמי [שכולם משלמים] ואין אומרים שייפטרו משום שבאו על בעולה. ושואלים: מאי שנא מקטלא [מה שונה הדבר ממיתה]? ומדוע לענין עונש מיתה שנענשים על שבאו על הארוסה דנים אותה כבעולה, ולענין קנס משלמים כאילו באו על בתולה? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בענין מיתה שאמר קרא [הכתוב] "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" (דברים כב, כה) לומר שרק איש אחד נהרג עליה, ולא יותר.
י. ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [זה, הכתוב] "לבדו" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריך הוא להם לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר "ומתו גם שניהם" (שם כב) לומר: עד שיהיו שניהם שוין כאחד, כלומר, שיהיו שניהם בני עונשין, אבל אם אחד מהם לא היה בן עונשין (כגון שהוא קטן) גם השני אינו נהרג, אלו דברי ר' אושעיא. ואילו ר' יונתן אומר, נאמר: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו", משמע שייתכן שרק האיש בלבד יהיה חייב מיתה (או שרק האשה תהיה חייבת).
י. ושואלים: ור' יוחנן האי סברא מנא ליה [סברה זו שרק בעלה עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה מניין לו]? שהרי הוא לומד מפסוק זה את עצם קידושי ביאה באשה, ומשיבים: אם כן נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "בעולת איש", מאי [מה הלשון] "בעולת בעל" — שמע מינה תרתי [למד ממנה שתים], גם לענין קנין אשה בביאה, וגם שרק הבעל בכוחו לקנות אותה בכל בעילה שהיא.
י. א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: כיון שהביאה אינה מעשה רגעי אלא יש בה שלבים שונים, האם תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה? כלומר, מתי בדיוק הוא רגע הקנין? ומסבירים: נפקא מינה [יוצא ממנה משאלה זו] הבדל למעשה כגון שזה שקידש אותה בביאה הערה בה, כלומר, רק התחיל לבוא עליה, ובינתיים פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר. שאם התחלת ביאה קונה — לא חלו קידושיו של האחר, ואם רק סוף ביאה קונה הרי היא מתקדשת בקידושיו של האחר.
י. אי נמי [או גם כן] יש הבדל למקרה של כהן גדול דקא קני [שקנה] בתולה בקנין ביאה, שאם רק סוף ביאה קונה הרי אז כבר איננה בתולה, ואם כן לא יוכל כהן גדול לקנות אשה בביאה כלל, שהרי בעולה אסורה לו. מאי [מה אם כן הדין]? אמר אמימר משמיה [משמו של] רבא: כל הבועל — דעתו על גמר ביאה ולא על תחילתה, ולכן יש לומר אף כאן שהקנין נגמר רק בגמר ביאה.
י. ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: ביאה של קידושין האם נשואין היא עושה, שהביאה נחשבת כמעשה קידושין ונישואין הבאים בבת אחת, או רק אירוסין היא עושה? ולמעשה נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל לגבי הדינים שבהם יש הבדל בין ארוסה ונשואה — ליורשה, שאם קידש אותה בביאה, האם הוא יורש אותה כשמתה כדין נשואה או לא.
י. ואם הוא כהן האם חייב הוא ליטמא לה כאשתו, ולהפר לבדו, בלא האב, את נדריה. אי אמרת [אם אתה אומר] שהביאה נשואין עושה אם כן יורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה לבדו, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי אירוסין בלבד היא עושה — אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מיפר את נדריה לבדו. אם כן מאי [מה הדין]?
י. אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה של בתו ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה בשבילה כל זמן שהיא קטנה, ואינו אוכל פירות נכסיה (שנפלו לה מבית אמה וכגון שירשה מבית אמה) בחייה. אם נישאת — יתר עליו הבעל בזכויות שאוכל גם פירות נכסיה בחייה.
י. על כל פנים קתני [שנה] שזכאי בבתו בביאה, וקתני [ושנה] אחר כך "נישאת", משמע שהביאה בלבד עושה רק אירוסין. ודוחים: כי קתני [כאשר שנה] "נישאת" — אשארא [הוא לגבי שאר הדברים] המוזכרים שם, כגון בקידושי כסף ושטר, שיש בהם הבדל בין קידושין ונישואין, ושמא בקידושי ביאה נעשים גם הנישואין.
י. אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה ששנינו: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם — קנאה, ואם היתה נשואה — חייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לשבעה ימים אם היא היתה נדה כדין הבועל את הנדה
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
תוספות הרא"ש
י. גמרא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הק' ר"ן דבפרק הבא על יבמתו אמרי' נקנית בהעראה בג"ש דקיחה קיחה ותי' דההיא דפ' הבא על יבימתו מיירי בביאה שאחר הקידושים שהיא לשם נישואין כמו חופה כדאמרי' סתם חצר דידיה ללין סתם חצר דידיה לשם נישואין וסגי בהעראה וכן פי' הרי"ף דמיירי בביאה דחופה דומיא דיבמה שהיא זקוקה לו כבר וקשה לפי' דקיחה קיחה גבי קידושין מיירי ולא איירי בחופה כלל, ורבינו שמשון הזקן פי' דהא דאמרינן דהעראה קונה היינו שלא עשה כי אם העראה ופי' מיד דמוכח שלא היה בדעתו על גמר ביאה אבל הכא מיירי כשגמר ביאתו כאן לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה והלשון מוכיח כך כל הבועל דעתו על גמר ביאה דמשמע כיון שגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה אבל אם לא גמר קני בהעראה והא דקאמר לכ"ג דקא קני בתולה בביאה פי' אם יכול לקנות בתולה בגמר ביאה אבל פשיטא דבהעראה יכול לקנות, והר' יצחק בן הר"מ תי' הא דנקנית בהעראה היינו כשמפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה:
י. קתני ביאה וקתני נשאת אלמא אפי' לאחר ביאה נמי אביה זכאי במציאתה ובהפרת נדריה ובמעשה ידיה ומקבל גיטה עד שתנשא אלמא אירוסין עושה ומשני כי קתני נשאת אשארא אבל ביאה נישואין עושה והיא ברשות הבעל למציאתה ולכל דבר:
י. וחייבים עליה משום אשת איש פירש"י אם קבל בה אביה קידושין וקשה אמאי איצטריך למיתני וחייבים עליה משום אשת איש הא קתני סיפא אם באו עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה ואשת איש בכלל כדמוכח בפ' בן סורר ומורה ואפי' בהמה בכלל כדאיתא בפ' ד' מיתות בשמעתא דתקלה וקלון ונ"ל דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקמ"ל דקונה קנין גמור מדאורייתא ולא הויא כביאת בן ט' דקתני בסיפא דההיא משנה בפ' יוצא דופן דלא קנה אלא מדרבנן כדאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וממעטי' ליה בפ"ד מיתות ב"ד ולקמן בפירקין מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן: