בבלי קידושין — כג.

כג.זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה, וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים.● 15
כג.וְאִיכָּא דְּאָמְרִי קָטָן הֲוָה, וּדְלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: גְּדוֹלִים – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין, קְטַנִּים – כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן.● 16
כג.וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בְּכֶסֶף כּוּ׳ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אִין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכְּדֵי שְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: חוֹב הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִיַּד רַבּוֹ לְחֵירוּת. וּתְנֵינָא: זָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו.● 18
כג.אֶלָּא פְּשִׁיטָא מִדַּעְתּוֹ, וְהָא קָמַשְׁמַע לַן: עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אִין, עַל יְדֵי עַצְמוֹ – לָא. אַלְמָא אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ.● 12
כג.אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אִין, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – לָא. וְאִי מִדַּעְתּוֹ, עַל יְדֵי אֲחֵרִים אַמַּאי לָא?● 10
כג.וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אַף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּגִיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִים כְּאֶחָד, וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי, דְּתַנְיָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר!● 10
כג.אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְשָׁאנֵי כֶּסֶף, הוֹאִיל וְקָנֵי לֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ – מַקְנֵי לֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ.● 7
כג.אִי הָכִי, שְׁטָר נָמֵי! הַאי שְׁטָרָא לְחוֹד וְהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד.● 8
כג.הָכָא נָמֵי, הַאי כַּסְפָּא לְחוֹד וְהַאי כַּסְפָּא לְחוֹד? טִיבְעָא מִיהָא חַד הוּא.● 8
כג.רָבָא אָמַר: כֶּסֶף – קַבָּלַת רַבּוֹ גָּרְמָה לוֹ, שְׁטָר – קַבָּלַת אֲחֵרִים גָּרְמָה לוֹ.● 6
כג.וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ. בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אִין, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – לָא. אַמַּאי? נְהִי נָמֵי דְּשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכְּדֵי שְׁמַעְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: זְכוּת הוּא שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יָד רַבּוֹ לְחֵירוּת, וּתְנֵינָא: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו.● 7
כג.וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אַף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּיֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ – אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים – וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְהָא קַיְימָא לַן דְּגִיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד?● 6
כג.וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אַף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּזְכוּת הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִיַּד רַבּוֹ לְחֵירוּת, אִי הָכִי, נְעָרְבִינְהוּ וְנִיתְנִינְהוּ: בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ!● 5
כג.אֶלָּא: בְּכֶסֶף – בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ, בִּשְׁטָר – עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הוּא, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר.● 7
כג.אָמַר רַבָּה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – גָּמַר ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה: מָה אִשָּׁה עַד שֶׁיּוֹצִיא גֵּט לִרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, אַף עֶבֶד נָמֵי עַד שֶׁיּוֹצִיא גֵּט לִרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ.● 6
כג.בָּעֵי רַבָּה:● 4
כג:לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, עֶבֶד כְּנַעֲנִי מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטּוֹ מִיָּד רַבּוֹ? כֵּיוָן דְּגָמַר ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה, כְּאִשָּׁה,● 19
כג:אוֹ דִילְמָא אִשָּׁה דְּאִיהִי מָצֵי מְקַבֶּלֶת גִּיטָּהּ – שָׁלִיחַ נָמֵי מָצֵי מְשַׁוְּיָא. עֶבֶד דְּאִיהוּ לָא מְקַבֵּל גִּיטֵּיהּ – שָׁלִיחַ נָמֵי לָא מָצֵי מְשַׁוֵּי. בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה, כְּאִשָּׁה.● 13
כג:וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי כָּהֲנֵי שְׁלוּחֵי דְרַחֲמָנָא נִינְהוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׁלוּחֵי דִידַן נִינְהוּ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא מָצֵינַן עָבְדִינַן וְאִינְהוּ מָצֵי עָבְדִי?● 12
כג:וְלָא?! וְהָא עַבְדָּא, דְּאִיהוּ לָא מָצֵי מְקַבֵּל גִּיטֵּיהּ וּשְׁלִיחַ מָצֵי מְשַׁוֵּי!● 9
כג:וְלָא הִיא, יִשְׂרָאֵל לָא שָׁיְכִי בְּתוֹרַת קׇרְבָּנוֹת כְּלָל, עֶבֶד שָׁיֵיךְ בְּגִיטִּין. דְּתַנְיָא: נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד מְקַבֵּל גִּיטּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ.● 8
כג:וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים. נֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְיֵשׁ קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ.● 8
כג:אָמַר רַבָּה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאַקְנִי לֵיהּ אַחֵר מָנֶה, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבָּךְ רְשׁוּת בּוֹ״.● 3
כג:רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּי אָמַר לֵיהּ ״קְנִי״ – קָנֵי עֶבֶד וְקָנֵי רַבֵּיהּ. וְכִי אָמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – לֹא כְּלוּם קָאָמַר לֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – אַהֲנִי לֵיהּ תְּנָאֵיהּ.● 3
כג:וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כֹּל כִּי הַאי גַוְונָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי עֶבֶד וְקָנֵי רַבֵּיהּ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּאַקְנִי לֵיהּ אַחֵר מָנֶה וַאֲמַר לֵיהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵירוּת״.● 3
כג:רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּי אֲמַר לֵיהּ ״קְנִי״ – קָנֵי עֶבֶד וְקָנֵי רַבֵּיהּ. וְכִי אֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – לֹא כְּלוּם קָאָמַר לֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לְדִידֵיהּ נָמֵי הָא לָא קָא מַקְנֵי לֵיהּ, דְּהָא לָא אֲמַר לֵיהּ אֶלָּא ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵירוּת״.● 6
כג:וּרְמִי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, וּרְמִי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, דְּתַנְיָא:● 2
בבלי קידושין כ״ג.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
כג. ואיכא דאמרי קטן הוה - ואעפ"כ הוצרך לכל זאת:
כג. ודלא כאבא שאול - דאמר כל המחזיק בהן זכה אפי' לאחר זמן זכה בהן:
כג. ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:
כג. ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:
כג. במאי עסקינן - האי קנה עצמו ע"י אחרים:
כג. אילימא שלא מדעתו - של עבד:
כג. שמעינן ליה לרבי מאיר - בפ"ק דגיטין חוב הוא לעבד שיוצא כו' שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואי עבד ישראל אוסרו בשפחה דשכיחא ליה פריצא ליה:
כג. תנינא - כמו התנן:
כג. ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:
כג. אלא מדעתו - ואם תאמר פשיטא הא איצטריך לאשמועינן דע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד:
כג. ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:
כג. ואי מדעתו - שאמר לו קבל גטי:
כג. באין כאחד - ולא אמרינן לא הוציא רבו את הגט מרשותו ואין זו קבלה:
כג. והא לא תני - בברייתא הכי:
כג. האי שטרא לחוד כו' - זה לשון קניה וזה לשון שחרור:
כג. האי כספא לחוד והאי כספא לחוד - זה ניתן לקניה וזה ניתן לשחרור:
כג. טיבעא מיהא חד הוא - ואין ניכר הפרש ביניהם:
כג. כסף קבלת רבו - שמקבל רבו הכסף גרמו לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו:
כג. שמענא להו כו' - במסכת גיטין (דף יא:):
כג. תנינא - כמו התנן:
כג. דיש קנין - כי יהבי ליה ע"מ שאין לרבו רשות בו:
כג. והא קי"ל - כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ:
כג. אף ע"י אחרים - ואפי' שלא מדעתו דזכות הוא לעבד כו':
כג. ורבי שמעון בן אלעזר היא - הך סיפא דשטר דלית ליה גיטו וידו באין כאחד:
כג. ושלש מחלוקות בדבר - רבי מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ור"ש בן אלעזר אית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף בשטר כו' וכ"ש בכסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דיש קנין אחרים דזכות הוא לו וכן בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ודקיימא לן גיטו וידו באין כאחד כרבנן עבדינן ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא ר"ש בן אלעזר היא אבל רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורבי שמעון בן אלעזר סבר כר' מאיר בכסף דע"י עצמו לא ואין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקי"ל גיטו וידו באין כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן ליה הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר:
כג. שאינה שלו - דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ונתן בידה ואיהי לא אקניה לבעל לגופה:
כג. שאינה שלו - של רבו ורבנן גמרי הכי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גט:
רי"ף
כג. אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל האי מחמת כיסופא אמר הכי פרומא דשיכרא פירש גאון ז"ל כלי קטן ועדיין קורין בבבל לכלי קטן פרמא ויש מי שפירש שכר מתוק ומסתברא כדפי' גאון מדאמרינן פרומא דשיכרא ולא אמר שיכרא פרומא:
כג. (דף נו:) מתני' המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפורי מצורע ובשער נזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת:
כג. גמ'(דף נח.) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנלן מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים (דברים ז׳:כ״ו) והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהווה אחריו הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורין שבתורה שרו וניליף מינה משום דהוו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא דתניא (ויקרא כ״ה:י״ב) כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיה אף שביעית תופסת את דמיה:
כג. סליק פירקא
כג. (דף נח:) האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
כג. ואיכא דאמרי קטן היה - ואעפ"כ הוצרך לזכות בו כדי שלא יקנה עצמו מן ההפקר אחר מיתת האדון ודלא כאבא שאול דלאבא שאול היה יכול לזכות בו ואפי' לאחר מיתה כפ"ה וקשה לר"ת מנא ליה דלא כאבא שאול דילמא לעולם אימא לך דכאבא שאול סבירא ליה ומה שהחזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו ועוד ה"ל למימר וכדרבנן ועוד קשה דבפרק השולח (גיטין דף לט.) פסיק רבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול ואע"ג דרבי יוחנן סבר דאין הלכה כאבא שאול מ"מ קי"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרבי יוחנן כדמוכח בריש פ"ד דמגילה (דף כז.) דמשמע שדברי רבי יהושע בן לוי הם עיקר . מדברי ר' יוחנן גבי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש וא"כ היכי עבוד הכא דלא כהילכתא ונראה לר"ת דגרס הכא וכאבא שאול כלומר אפילו לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהן הוצרך לעשות כן שלא יקדמנו אחר ועוד מפרש ר"ת בענין אחר איכא דאמרי קטן הוה שאם היה גדול לא היה מועיל בו זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואע"פ שעבדות אחרים עליו קודם הוא לזכות בעצמו כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד כל הקודם זכה בהן כאבא שאול ולא אמר לו שלוף מסנאי מחיים אלא לאחר מיתת יהודה הנדואה עשה כך והיינו כאבא שאול דאמר קטן אין לו יד לזכות בעצמו ומשום הכי זכה בו מר זוטרא אפילו לאחר מיתה אבל לרבנן בין גדול ובין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפי' ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול דלרבנן דאמרי בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח (גיטין דף לט:) דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו אבל לאבא שאול ניחא דהא יליף מה אשה איסורה מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול:
כג. [והא קמ"ל ע"י אחרים אין כו' - וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתניתין כדאמר בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו כו' ויש לומר דהוי סבר מעיקרא דהוי חידוש דמתני' מתרוייהו ממה שהוא ע"י אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא איצטריך מתני' אלא מן הדיוק. ת"י]:
כג. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף שטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר. פירש בקונטרס ר' מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ולר' שמעון בן אלעזר אית ליה בין כסף בין שטר על ידי אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אין קנין לעבד וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף שטר כו' וכל שכן כסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ע"י עצמו דיש קנין לעבד ע"י אחרים דזכות הוא לו וכן שטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ודקי"ל דגיטו וידו באין כאחד כרבנן עבידנא ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא רבי שמעון בן אלעזר היא אבל רישא הכי קאמרי ליה רבנן לר' מאיר אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין לעבד וכ"ש ע"י אחרים דזכות הוא לו וכל שכן שטר ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר לרבנן אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון סבר לה כר"מ דבכסף ע"י עצמו לא דאין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא רבנן אמרוה וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר עכ"ל וא"ת מנא ליה הך שלש מחלוקות דילמא כולה מילתא דרבנן דמתניתין רשב"א ובכסף ע"י עצמו היינו אף ע"י עצמו ובשטר על ידי אחרים דוקא והא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד משום דסבירא לן כרבי מאיר ולא כר"ש בן אלעזר ויש לומר אי גרסינן בברייתא דר' שמעון בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו על כרחך יש שלש מחלוקות בדבר דע"כ לאו היינו רבנן דמתני' דהא אמרי בהדיא בכסף על ידי עצמו ולספרים דלא גרסינן אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי עליה דרשב"א כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין (דף יב:) דאמרי אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה אלמא אית להו דגיטו וידו באין כאחד וכיון דהכי הוא לא קרי ליחיד חכמים במתניתין כיון דרבנן פליגי עליה ולכך צריך לומר שיש שלש מחלוקות בדבר:
תוספות ר"י הזקן
כג. שלא מדעתו. של עבד:
כג. חוב הוא לעבד. דעבדא בהפקרא ניחא ליה ונוח לו שאסור בבת חורין כדי שיהא מותר בשפחה דזילא ליה ופריצא ליה ושכיחא ליה טפי מבת חורין:
כג. קבלת רבו גרמה לו להשתחרר ואין אדם עושה מעשה השחרור שיהא תלוי בו שיהא הוא יכול למנוע שהאדון מקבל מעותיו לתועלת עצמו והוא משוחרר מאליו. אבל בשטר אדם מקבל השטר והוא משוחרר באותה קבלה ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:
כג. דשלא מדעתו. דהא אמרת על ידי אחרים לא. מיירי שלא מדעת העבד. והא קי"ל דלרבנן נמי אמרי' גטו וידו באין כאחת:
כג. אף על ידי אחרים שלא מדעתו:
כג. שלש מחלוקות דר' [שמעון בן] אלעזר ס"ל דלא אמרינן גטו וידו באין כאחת:
תוספות רי"ד
כג. והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי רבי מאיר. ואיתוקם השתא דמאי דתנן ובשטר על ידי עצמו דוקא קאמר. ורישא נמי דתני בכסף על ידי אחרים דוקא קאמר בעל ידי אחרים ולא על ידי עצמו שאין קנין לעבד בלא רבו ואין לפרש הרישא דמאי על ידי אחרים אף על ידי אחרים דכיון דהיא תחלת הדברים אין לפרשה אלא דוקא דאי אף קאמר הוה ליה למיתני בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו אלא ודאי דוקא קאמר וסבירא ליה לרבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו. דדוקא בסיפא דמתניתין דהיינו בשטר על ידי עצמו שייך לפרושי דאף קאמר וכן נמי במילתא דחכמים איכא לפרושי דאף קאמרי אבל רישא שהוא תחלת הדברים אין לומר דאף קאמר ומשום הכי אמרינן לקמן דקסבר רבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון בן אלעזר היא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. כך כתב בספרים וה"ג ולא אף כדגריס המורה:
כג. ושלש מחלוקת בדבר. פירש דמתניתין היא רבי מאיר ורבי שמעון בן אלעזר דרבי מאיר סבר יש לחלק בין בכסף בין בשטר ורבי שמעון בן אלעזר סבר בשט' יש לחלק אבל בכסף אין לחלק ודוק' הני סברי דיש לחלק אבל רבנן דהיינו כל בני דורם סבירא להו שאין לחלק בין לגבי כסף בין לגבי שטר דבשניהן יוצא לחירות בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וכל מילתא דחכמים אומרים בין רישא ובין סיפא היא רבי שמעון בן אלעזר ופתרון המורה אינו נראה לי:
כג. וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו כו' עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי קשיא לי על ידי אחרים שלא מדעתו משתחרר לרבי שמעון השתא דהוי מדעתו לא משתחרר והיכי תיסק אדעתין דלא מצי משוי שליח ויש לומר דכי מזכה ליה הרב על ידי אחרים עדיף מכי שוייה לההוא אחר שליח דכי שוייה שליח סומך הרב שידו של שליח כיד עבדו הויא דעל דעת זו הוא נותנו לו וכיון שאין העבד עושה שליח נמצא שלא זכה לו אבל כשלא עשאו שליח הוא נותנו לו על דעת כן שיזכה בעבורו וזכין לאדם שלא בפניו וכי פשיט ליה דגמר לה לה מאשה משתחרר בין על ידי אחרים, שלא עשאו שליח ובין אם עשאן שליח:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
כג. איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול. זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר].
ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.
כג. מתניתין וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.
כג. גמרא והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.
כג. ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו. ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו.
ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.
כג. האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.
כג. מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא.
ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו.
ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.
כג. והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד. פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.
כג. אי הכי נערבינהו ונתנינהו. ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.
כג. ושלש מחלוקת בדבר. פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא.
ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא.
וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.
כג. מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם (לט, ב) מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.
כג. בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.
חידושי רמב״ן
כג. גמרא נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות וכו'. פירוש ה"ה דאפי' נמי בע"כ משום טעמיה דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו אלא ההוא טעמא אליבא דר' מאיר איתמר ולא פשיטא מילתא בגמרא דמודו בה רבנן כדי שיקשו ממנה לפיכך הקשו ממה ששנינו בפי' במסכת גטין דף י"א ע"ב שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות והא דאמרינן ניערבינהו וניתנינהו ולא מתרץ משום דכסף על ידי אחרים אפילו ע"כ ושטר על ידי אחרים דוקא שלא מדעתו דההיא לא תני לה הכא תנא כלל דלא אתא אלא לאיפלוגי אדרבי מאיר בעל ידי עצמו דוקא וכיון דתרווייהו על ידי אחרים כשרים הוה ליה לערובינהו דהא בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים דקתני לא משתמע מיניה בע"כ כלל אלא דומיא לשטר ע"י אחרים. והא דאקשינן והא ק"ל גיטו וידו באין כאחד פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורין כן ואפשר מדתנן בגיטין דף ע"ז ע"א הזורק גט לתוך ביתה של אשה לתוך חצרה מגורשת ופי' רבא התם טעמא משום דגיטה וידה באין כאחד וגמר לה לה מעבד בשטר ע"י עצמו דאלמא גיטו וידו באין כאחד ועביד ליה עובדא התם וק"ל כוותיה משום הכי מקשינן הכא והא קי"ל גיטו וידו באין כאחד ואי רבנן פליגי עליה דר' מאיר היכי ק"ל כר' מאיר ומפרקינן ורבי שמעון בן אלעזר היא כלומר מאן חכמים דמתני' רבי שמעון בן אלעזר היא דסבר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים ובשטר על ידי אחרים אפי' שלא מדעתו אבל על ידי עצמו לא אבל חכמים סברי לה כרשב"א בכסף שאפילו על ידי עצמו שיש קנין לעבד בלא רבו בע"מ שלא אמר אין קנין אלא לר' מאיר ובשטר על ידי אחרים נמי סבר לה כותיה דהא שמעינן להו זכות הוא לעבד וכו' ומפני כך שנו רשב"א בלשון חכמים אבל מה שאמר בשטר שאינו על ידי עצמו סברי לה כרבי מאיר והיינו דק"ל גיטו וידו באין כאחד דלאו רבים פליגי עליה אלא רבי שמעון בן אלעזר בלחוד הוא דפליג עליה והא דקתני בדרבי שמעון אף בשטר הכי קאמר ליה לר' מאיר דאמר כסף ע"י אחרים ולא שטר וקאמר ליה אף שטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ובתוספתא לא גרסינן אף וכן במקצת נוסחאות בגמרא.
ורש"י ז"ל פירש דמתניתין דקתני וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ה"ק בשטר ואף בכסף קאמר ומני רבנן היא וכי קתני בשטר על ידי אחרים רבי שמעון בן אלעזר ועל ידי אחרים ולא על ידי עצמו קאמר וה"ה לכסף ואף בשטר קתני ושלש מחלוקות במשנתנו עצמה וסכינ' חריפ' מפסקא מתני' הא כל כה"ג פרושי מפרשי בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמ' קאמר אלא בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמוורשב"א היא אלמא כולה מילתא כדרבי שמעון תנא ליה הכי מדלא קאמר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וה"ה לשטר ומאי בכסף אף בכסף לרבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ור' שמעון היא אלא כולה מתני' בחד תנא מוקמינן, וכן נראין דברי ר"ח ז"ל ורבינו בהלכות.
ולכאורה משמע לן דבכסף על ידי אחרים דקאמרי רבנן אף בע"כ משום דקבלת רבו גרמה לו תדע שהרי לא פירשו אלא אמרו בכסף על ידי עצמו אלמא ע"י אחרים כרבי מאיר סבירא להו ועוד דכיון דרבי מאיר סבר הכי ולא מצינו שחלקו חכמים בדבר כר' מאיר ק"ל ואע"ג דאמרינן בגמר' נהי נמי שלא מדעתו מכדי שמעינן להו כבר פי' דיהי' ליה לכולי טענותיה כלומר אפי' תימא נמי דלית להו לרבנן קבלת רבו גרמה לו קשה אבל אמסקנא אטעמ' דר' מאיר סמכינן דרבנן לא פליגי עליה.
אבל הרי"ף ז"ל כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות וכו'. ולהאי סברא בע"כ לא אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני אבל צווח לא יצא לחירות דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ה"מ באומר באותה שעה ששמע רוצה אני אבל לא בצווח כדאיתא בבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח ע"א) וכן הדין בשטר לדברי הכל שלא נתרבה שטר ע"י אחרים אלא שלא מדעתו אבל בע"כ לא:
ריטב"א
כג. אי הכי אימא סיפא כו'. אפשר דהאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא דבעי למימר דממה נפשך מתני' קשיא לר"מ או רישא או סיפא אי בעינן לאוקמא כלה בחד גוונא או מדעתו או שלא מדעתו אבל אי מוקמינן לה בתרי טעמי ניחא דרישא מדעתו בכסף ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו דא"ק לעבד בלא רבו ואפילו ע"מ שיצא בו לחירות וסיפא שלא מדעתו ובשטר ע"י עצמו דגטו וידו באין כאחת ואפילו בע"כ דומיא דאשה שיוצאה שלא מדעתה אבל לא על ידי אחרים שלא מדעתה דחוב הוא לו וכ"ת א"כ רישא דמדעתו ע"י אחרים מאי קא משמע לן יש לומר דלא על ידי עצמו קא משמע לן. אי נמי דהאי אי הכי אדרבא סמיך בשלמא אי אמרת כדרבא שפיר והראשון יותר נכון:
כג. מקני ליה בע"כ. פי' שהרי יכול למוכרו בכסף לאחרים בעל כרחו:
כג. כסף קבלת רבו גרמה לו. פי' ע"י קבלתו שקבל הכסף יצא לחירות והרב יכול לשחרר עבדו בעל כרחו כשם שמוכרו בע"כ לאחרים אבל שטר קבלת אחרים גרמה לו כי על ידי קבלת אחרים שמקבלים גיטו הוא משתחרר ואין אותם אחרים רשאין לחוב לו שלא מדעתו אבל על ידי עצמו משתחרר בשטר אפילו בע"כ כשם שהאשה מתגרשת בעל כרחה וכשם שנמכר בעל כרחו:
כג. והא דתנן וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו כו'. הוינן ביה בכסף ע"י עצמו אין על ידי אחרים לא אמאי נהי נמי שלא מדעתו מכדי הא שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדכתיב' לעיל וזכין לאדם שלא בפניו. בדין הוא דמצי לאקשויי ליה דבכסף על ידי אחרים אפי' בע"כ נמי מדרבא דאמר כסף קבלת רבו גרמה לו אלא דכיון דמצי מדחי ליה דדילמא ההיא לר"מ דוקא איתמר ולא לרבנן פריך ליה מאידך. מיהו קושטא דמילתא הכי הוא דמודי רבנן לר"מ דבכסף על ידי אחרים אפי' בעל כרחו נמי מטעמא דרבא דהא טעמא תריצא וטעמא דמסתבר היא וכן הלכתא ושלא כדברי רב אלפסי ז"ל. ופרישנא מאי על ידי עצמו אף על ידי עצמו וה"ה על ידי אחרים ואפילי בע"כ כדאמרן והא דנקט תנא על ידי עצמו לאשמועי' דיש קנין לעבד בלא רבו:
כג. ואמרינן אי הכי אימא סיפא בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פי' דעל כרחין רישא או סיפא דוקא הוא מדלא ערבינהו ותנינהו כדמפרש בסמוך וכיון דאמרת דרישא לאו דוקא סיפא דוקא ע"י אחרים ולא על ידי עצמו וכיון דכן ע"כ אי מתניתין רבנן היא קשיא רישא או סיפא אבל אי מוקמי' לה כתנא אחריתא דלאו רבנן לא תקשי כדאוקימנא כרשב"א והיינו דקאמר אי הכי: הא דפרכינן והא קי"ל דגטו וידו באין כאחת פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורים כן שהעבד מקבל גיטו וסמכינן אהא דגטו וידו באין כאחת. נראה מדברי רש"י ז"ל דליכא הכריחא למלתא ממתניתין ולאו ממימרא ואפשר דנפקא ליה לתלמודא מדתנן בפ' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה הרי זו מגורשת ואקשי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואוקמה רבא דגיטה וחצרה באין כאחת וגמר לה מעבד שמקבל גטו מטעמא דגיטו וידו באין כאחת. מיהו לאו הכריחא הוא ממתניתין דהזורק דהא אית לה אוקימתא אחריתי בשכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך כדאיתא התם אלא דאנן אליבא דרבא דהוא בתרא והלכתא כוותי' פרכי' השתא ואפשר נמי דנפקא לן מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט לעבדי לא יהנו לאחר מיתה הא מחיים ניתנין ואפילו לעבדו ממש משום דגטו וידו באין כאחת:
כג. א"כ נערבינהו וניתנינהו בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו. פי' דאע"ג דעל ידי אחרים אין כסף ושטר שוה דאלו בשטר דוקא שלא מדעתו מסתמא ובכסף איכא אפי' בע"כ מכ"מ כיון דאפשר לתרוייהו על ידי אחרים ולא אתו רבנן לאפלוגי אדר"מ אלא בע"י עצמו שפיר מצי לערובינהו ואוקימנא אלא בכסף בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים כו' עד ושלש מחלוקות בדבר כו' פי' דלר"מ בכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ ולא על ידי עצמו אפי' מדעתו דאין קטן לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחת ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו ורבנן סברי בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ורשב"א מודה לרבנן בכסף דבין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו ופליג בשטר דסבר דע"י אחרים אין כרבנן אבל ע"י עצמו לא והא דקתני רשב"א אומר אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו לאו אכסף דידיה קאי למתני אף בשטר דבכסף מודה הוא כדאמרן אלא אדר"מ קאי והכ' קאמר אף בשטר אני אומר מה שאתה אומר בכסף דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו מיהו בתוספתא לא קתני אף אלא הכי קאמר רשב"א אומר בשטר ע"י אחרים כו' וכן הוא בגמרא במקצת נוסחאות:
כג. ושלש מחלוקות אלו נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דשלשתם שנוים במשנתינו דרבנן דמתניתין היינו רבנן ממש והכי קאמר וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו והה"ד לשטר דאף ע"י עצמו וסיפא דקתני בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו רשב"א:
כג. והא ליתא כלל דהא סכינא חריפא מפסקא מתניתין היא וכל כי האי גוונא לא סגיא דלא מפרשי לה בגמרא ולימא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמרא קאמר בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורשב"א היא דאלמא כולה סברא דרשב"א היא. אבל הנכון דמתניתין לא איירי אלא ר"מ ורשב"א ורבנן דמתניתין היינו רשב"א והא דקתני לה בלשון חכמים משום דמודו חכמים בכל מאי דקתני בהדיא במתניתין דבכסף בין על ידי עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים דזכות הוא לו ולא פליגי עליה אלא במאי דלא קתני בהדיא במתניתין אלא דנפיק מדיוקא דעל ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דסברי רבנן דאף בשטר ע"י עצמו כרבי מאיר משום דגיטו ידו באין כאחת:
כג. וכי תימא וכיון דרבנן לא איירי במתניתין מנא לן דשלש מחלוקת בדבר והאי סברא שלישית דרבנן מנא תיתי. איכא למימר דכיון דתני להא דרשב"א בלשון חכמים מינה שמעינן דמודו רבנן במאי דתני בהדיא ואידך דלא תני בהדיא דהיינו שאינו יוצא בשטר ע"י עצמו שמעי' דפליגי רבנן עליה מדק"ל דגיטו וידו באין כאחת הילכך קי"ל אליבא דהלכתא כרבנן ובכסף בין ע"י עצמו דיש לעבד קנין בלא רבו ובין על ידי אחרים אפי' בעל כרחו דקבלת רבו גרמה לו ובשטר נמי בין ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחת ובין ע"י אחרים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מדעתו אבל לא בעל כרחו וזו שיטת רבינו הרמב"ן ז"ל:
ר"ןה'פ'–ה'קל"ו (1320–1376)ראשונים
כג. אלא לענין תרומה בלבד דתניא הרי שירד לתוך שדה חברו ולקט ותרם שלא ברשות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. ובתרומה בלחוד הוא דמהני האי גלוי הדעת משום דניחא ליה דהא לתרומה הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דא"ל דלא לכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה:
כג. מתני'המקדש בערלה וכו'. דכולהו איסורי הנאה [נינהו] כדיליף בגמ'. וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפרק כל שעה (דף כה:) דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאה גבי חולה שרי אע"פ שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מתסרי אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן הא קי"ל דאם קדש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר יש לומר בשאין באפרה שוה פרוטה והאי דלא תנא אסורי עבודת כוכבים משום דבעי למתני מכרן וקדש. בדמיהן [מקודשת ואילו איסור עבודת כוכבים כיון שתופסים דמיהם אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן] אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודת כוכבים ובכל דבר שיחול עליו איסור עבודת כוכבים כלן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת ומכרן וקדש בדמיהן מקודשת:
כג. ובגמ' [דף נח.] פליג רבי שמעון אחולין שנשחטו בעזרה ואמר דמקודשת והוינן בה אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורמינהי וכו'. ואיכא למידק עלה ולהוי נמי דרבנן אמאי מקודשת והא אמר רב גידל בפרק קמא דפסחים (דף ז.) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדניתא כלומר שהוא חמץ נוקשה ולא מיתסר אלא מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי בפרק קמא [דמכילתין הלכה א] גרסי' כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה תני ר' זונן מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת ר' אליעזר אומר אינה מגורשת וכו' רבנן דקסרי בשם רבי יעקב בר אחא מאן דאמר מגורשת איסור הנייה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת איסור הנייה מדברי תורה ומתמהינן עלה באיסור הנייה מדבריהם מקודשת אם תימא כן לית הדא פליגא על רב פי' בתמיה דרב בשם רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום ע"כ ויש מי שאומר דשאני איסור חמץ דאית ליה עיקר בדאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בדאורייתא אע"פ שהם אסורין מדבריהם מקודשת ולא נהירא אבל יש לומר דהכי קאמר אלמא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתי למשחטינהו ומחלפי בקדשים:
כג. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. לפי שאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף בגמרא. וכתב רש"י ז"ל בפרק קמא דחולין (דף ד:) דכי אמרי' דדמי איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מותרין ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניא בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפי' מדמי עצים ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזלה יאוש בעלים היא דאף על גב דיאוש כדי לא קני וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת והכא נמי הנאה הבאה לה מחמתו היא אבל בירושלמי גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור כדאמרינן בגמ' אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה ומיהו משמע שאף הוא. מותר בהנאת אותן דמים לפי שאינן דמי האיסור ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שהרי אינן דמיו אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח [הוי מעות] מתנה (מתנה) בעלמא הוא דקא יהיב ליה ומסתברא דלדידן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת דכיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות:
כג. גמ'מנא לן. כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לעובד כוכבים או אפשר דאפי' במוכר לישראל דלא תפסי דמיהן:
כג. משום דהוו להו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד. ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כעבודת כוכבים דהא אמרינן בגמ' דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעים מותרין ויצא בשר ונכנסו דגים ואפ"ה כיון דלא כתיב קרא דשביעית בלשון התרה אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש היא שמע מינה דלאיסורא איצטריך לאשמועי' ביה שהיא תופסת דמיה כי היכי דתהוי שני כתובים בהדי עבודת כוכבים ולא נילף מינה לשאר איסורין:
כג. תנן בפרקין [נח.] המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות. כלומר הזרוע והלחיים והקיבה:
כג. ובמי [חטאת] ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל. משמע השתא שאע"פ שאין לו בכל אלו [אלא טובת] הנאה שבידו לתתה לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי אפילו הכי מקודשת בטובת הנאה זו משום דטובת הנאה ממון ומיהו בגמ' מוקמינן לה בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ולעולם טובת הנאה אינה ממון וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון אפ"ה קיימא לן דממון היא דהכי אסיק רבא למתניתין במסכת נדרים בפ' ואלו [נדרים] (דף פה.) דטובת הנאה ממון:
כג. וגרסי' בגמ' [דף נח:] ורמינהי הנוטל שכר בעינן:
כג. ואפרו אפר מקלה. דהיינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש. ומפרקי' לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקדוש. לדון דיניו בטלין:
כג. להזות. כלומר על הטהור:
כג. ולקדש. כלומר לתת האפר על המים:
כג. מימיו מי מערה. כלומר מים מכונסין ולהזאה מים חיים כלומר דכיון דשכר הבאה ומלוי שרי אף כשמקדשה בגופן אית לה הנאה מינייהו שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומלויין כן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפ' חמישי מהלכות אישות ולא פרש"י ז"ל כן:
כג. ומדתנן דיניו בטלין ועדותיו בטלין ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלאו אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר היא שבטל אלא כל עדיות. שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכר ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין וגרסי' בירושל' בפ"ק דסנהדרין כך היא מתניתא כל החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין:
כג. וכתב הרמב"ן ז"ל שנראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הן בטלים שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדיותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך עדותו כשרה אע"פ שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר (נדרים דף לז.) על מה אני בחנם אף אתם בחנם [אע"פ שנטל משניהם]:
כג. הדרן עלך האיש מקדש
כג. האומר לחבירו. והלך וקדשה לעצמו. מפרש בגמרא דלהכי תנא והלך לאשמעינן דהלך ברמאות כלומר שנהג בה מנהג הרמאין כשקדשה לעצמו:
כג. מקודשת לשני. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת י"ל אין ה"נ דס"ד אמינא כיון שעשה שלא כהוגן יעשו לו שלא כהוגן ולפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות (דף קי.) דאותבוה אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ"ל א"נ סד"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל ובתוספות פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסד"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר קמ"ל דמקודשת לשני:
כג. גרסי' בירושלמי בריש האי פירקא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:
כג. והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהן נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע"כ וטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון ומיהו כיון שראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט ומיהו כי אמרי' חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה [לפי שאין השליח יכול לבטל שליחותו כיון שהוחזק ומיהו שני נמי אסור בקרובותיה] שהרי אומר לה קדשתיך וכתב הר"ם במז"ל בפ' ט' מהל' אישות דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' מהלכות אישות שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא [הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים] שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמו שאמר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו ע"כ וגם הוא ז"ל לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים שכך כתב בהשגות בפ"ג מהלכות אישות ומ"מ במה שכתב דבקדושין סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת לראשון נתכוונתי תמהני שאם בידה לומר שלא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך ראוי שיהיה הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כלום כשהוא אומר לעצמי נתכוונתי הוו להו דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן ושמא תאמר לא היא משום דכיון שלא נתקדשה לשניהם אלא לאחד מהם הוה ליה כאותה ששנינו (נדרים דף יח: ודף כ.) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שמפני שאין בלשון נדרו אלא חרם גבוה או חרמו של ים הולכין אחר פירושו כמו שכתבתי למעלה ואף כאן הולכין אחר פירוש כל אחד מהם לאיזה נתקדשה אכתי לא דמי דהתם אין הדבר תלוי אלא במשמעות הנודר אבל כאן הדבר תלוי בכונת שניהם וכל שלא נתכוונו לדבר אחד אין ממש בקדושין כלל ולא דמי לאומר לאשה קדשתיך [דף סה.] שאסור בקרובותיה לפי ששם אמר לה קדשתיך בודאי שאת הסכמת עמי בקדושיך אבל כאן כיון שהוא אינו יודע שהאשה נתכוונה לו אדרבה היא אומרת שלראשון נתכוונה למה יהא אסור בקרובותיה כיון שאין המעשה מוכיח בעצמו ואין לומר שהוא אין לסמוך על פירושה שאם כן אף קרוביו אין להם לסמוך עליה ולמה מותרת בקרוביו והרי (אין) קרוביו אסורין בה לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין אבל אינם זכורין למי נתקדשה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפרק הנזכר:
מאירי
כג. ולענין פסק הלכה כחכמים ובין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אלא שבחלק זה ר"ל כסף על ידי עצמו והכסף של אחרים מחלוקת גדולה בין המפרשים אם דיו בתנאי שיתנהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או צריך שיזכיר בפירוש לאי זה דבר הוא נותנם לו והוא שיאמר לו על מנת שיהא רבך מוציאך בהם לחירות שנמצא שאף לעבד אינו מקנה אלא על מנת שיצא לחירות ומחלקותם תלויה במה שנחלקו בגמרא על משנה זו רב ששת ור' אלעזר רב ששת אמר דכולי עלמא במתנה סתם אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כלומר שכל שאדם נותן או מקנה לעבד או לאשה בסתם ובלא תנאי קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לו אחר ואמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה רבו וכי הדר אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אינו כלום ואין לדעת ר' מאיר קניה לעבד בלא רבו אלא אם כן ייחד לו לדבר פלוני כגון על מנת שתצא בו לחירות הא בדרך זה מיהא יש לו קנייה אף לר' מאיר לדעת רב ששת ורבנן סברי שאף בעל מנת שאין לרבך רשות בה אהני ליה תנאיה והלכה כרבנן והילכך כל שמתנה דרך כלל בהקנאתו על מנת שאין לרבך רשות בו דיו ואין לרבו עוד רשות בהם וכן באשה בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם ור' אלעזר חלק ואמר דכולי עלמא כי האי גונא קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לעבד ואמר לו בפרט על מנת שתצא בו לחירות דר' מאיר סבר שאף בזה קנה רבו וכן באשה אע"פ שפירט לאי זה דבר הוא נותן לה ולדעת זה אין לו קנין בלא רבו בשום צד ורבנן סברי הא אפילו לדידיה לא מקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והרי לר' אלעזר ואליבא דרבנן כל תנאי שאדם מתנה בהקנאת עבד ואשה להפקעת זכות בעל או אדון דרך כלל אין מועיל עד שיפרט שאף להם אינו נותן אלא לדבר פלוני כגון בעבד לצאת בו לחירות ובאשה ליזון היא בהם או להלבישה או לאי זה דבר ומעתה גדולי הפוסקים פסקו כרבנן אליבא דר' אלעזר ואין על מנת שאין לרב רשות בהם מועיל כלום עד שייחד לאי זה דבר ואע"פ שדעת הנותן לא היתה אלא לכך הרי מצינו כיוצא בו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ותוך כדי דבור אין לו מקום בכאן שהרי אין כאן חזרה ממה שאמר אלא שאף הוא סובר לקיים את הכל:
כג. ומכל מקום הרבה תמהים עליהם וסותרים את דבריהם ממה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו נדרים שהבעל מיפר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נותנת לפיך ואמרו על זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך ר"ל שהוא דבר פרטי והוא כעין האמור בעבד על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והקשו שם לרב מתקיף לה ר' זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה ורמינהי כיצד משתתפין במבוי וכו' עד ומזכה להם על ידי אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל הא לא נפיק מרשותיה דבעל ואמר רבא מודה ר' מאיר לענין עירוב הואיל ולזכות לאחרים הוה נפיק מיד בעלה הוא והרי סוגיא זו הולכת על שיטת רב ששת שהרי מה שאת נותנת לפיך הוא דבר פרטי וכעל מנת שתצא בו לחירות ולפיכך הודה רב שבתנאי זה דיו ואמרו עליו כמאן כר' מאיר ואלו לשיטת ר' אלעזר אף בזו חולק ר' מאיר ואם כן לשיטת ר' אלעזר מה שאמר רב כדעת רבנן הוא ולא כדעת ר' מאיר אלא ודאי בשיטת רב ששת ובמה שאת עושה לפיך אף ר' מאיר מודה אבל מה שתרצי עשי כלומר שלא יהא לבעליך רשות בהם בזו נחלקו ר' מאיר וחכמים ונמצא רב כר' מאיר וזהו שאמר שמואל אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל שהוא סובר כחכמים שדיו בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם וזהו מה שתרצי עשי ואע"פ שבאותה משנה אמרו למה שאת נותנת לפיך שמא המשנה לדעת ר' מאיר היא שנויה או שמא שנאוה דרך הרוחה לדברי הכל והרי למדת מסוגיא זו לענין פסק שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה הבעל וודאי כך הדין בעבד ואף במסכת סנהדרין פרק סורר אמרו במה שא"ר יוסי עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשו בה משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירץ בה כגון דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אלמא הנחה פשוטה להם שכל שהתנה דרך כלל על מנת שאין לבעליך רשות בהן דיו ומתוך כך ראו האחרונים וחכמי הדורות שלפנינו לפסוק כרבנן וכשיטת רב ששת וכל על מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם מועיל בכך ומכל מקום נראה לי כדעת גדולי הפוסקים שאם לא כן אף לר' מאיר אתה מוצא קנין לעבד בלא רבו והאיך החליט לומר דוקא בכסף של אחרים ואם מזו של סנהדרין יראה לי שפירושה שהקנה לה בדרך שאין לבעל רשות בה וכן שלא דקדק בה כל כך אחר שאין עקר הדין לשם אלא שזו של נדרים קשה ומכל מקום אנו כתבנו באחרון של נדרים שאף מה שתרצי עשי הוא קצת יחוד לדעת שמואל כלומר שאיני נותן לך אלא לצרכיך לאי זה מהן שתרצי אם למזונותיך או למלבושיך אם לתכשיטיך אם לאי זה דבר ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה בקצת לשונות של ייחוד כר' מאיר בכל הלשונות של ייחוד והוא במה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואעפ"כ הוא אומר שלא קנה יתהון בעל ומכל מקום לא כר' מאיר דוקא שבלשון שאת נותנת לפיך אף רב מודה שמועיל ודלא כר' מאיר ומתוך כך נראה שפסקו גדולי המחברים כשמואל דהתם וכרבנן דהכא ללישנא דר' אלעזר ולשונם בזה על מנת שתאכלי בהם או על מנת שתלבשי או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי לא קנה הבעל ויש באין בפשרה רחוקה מן הדין להפריש בענין זה בין אשה לעבד שר' אלעזר לא אמרה אלא בעבד שמתוך שגופו קנוי אין לו שום קנייה בתנאי שבדרך כלל אבל באשה ודאי לא קנה הבעל:
כג. ואע"פ שדייך למשנתך בהלכה זו כמה שכתבנו עד כאן הן לענין פירוש הן לענין פסק וכל מה שאנו כותבין בה מכאן ואילך הוא טורח יתר והוצאה שלא לצורך אעפ"כ אני רואה להעירך בקצת ראיותיהם ובשאר דברים שבאו עליה לקצת מפרשים בדרך זרות ודברים רחוקים והוא שבעלי פשרה זו שהזכרנו יש להם כעין ראיה ממה שאמרו בפרק השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך כיון שיצתה מרשותו ומתה פטור והקשו בגמרא עבד הא לא נפק ליה מרשותיה ותירצה שמואל בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא שאף שמואל שהודה באשה שבתנאי דרך כלל דיו פירשה בעבד עברי הא בכנעני לא נפיק מרשותיה והרי זה מאחר ששולחה לאחר הרי הוא כאומר על מנת שאין לי רשות ואין זה כלום שהרי מכל מקום אין כאן תנאי וכן יש להם כעין ראיה בפרק הזורק דאמר ליה רבינא לרב אשי אטו רבא יד דאשה קשיא ליה נהי דקני לה למעשי ידיה גופה מי קני לה ואמר ליה יד דעבד קשיא ליה אלמא שנייא זכיית עבד מזכיית אשה וכל אלו דברים דחוקים שהרי בסוגיא זו מזכירם כאחת ובמדה אחת דכולי עלמא אין קניין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והרי אשה מיהא לא היה עקר הוראת ענין זה שבא בכאן אלא שדרך גררא הוזכרה כדבר פשוט שדין אחד הוא ועוד שהרי הקשו בסוגיא זו דר' מאיר אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן מדתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואם כדבריהם היה לו לומר בשלמא דר' מאיר אדר' מאיר לא קשיא שאני דין עבד מדין אשה אלא דרבנן אדרבנן קשיא אלא ודאי שנראין הדברים שהדין שוה בעבד ואשה:
כג. ויש מי שמצדד לומר שכל שאדם אחר מקנה להם על מנת שאין לבעל או לרב רשות בהן אין הפרש בין עבד לאשה ובשניהם לא קנה הבעל או הרב אלא הרי הוא קיים כשאר כל התנאים שהרי בעקרת דבר תורה אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אבל במה שמקנה להם הבעל לאשה או הרב לעבד יש לחלק בין עבד לאשה כענין שלמדנו משמועות שהזכרנו של פרק השואל והזורק שהעבד הואיל וגופו קנוי אין שום הפרש בין ידו ליד רבו שגוף ידו של עבד כגוף ידו של רבו הוא וכשמזכה לו דבר או לאחרים על ידו הרי הוא כמזכה מימינו לשמאלו ששניהם ברשותו וכאלו אמר תהא חצרי זוכה למה שבתוכה לפלוני שאינו כלום אלא אם כן זיכה לחברו חצרו קודם לכן אבל אשה כיון שאין גופה קנוי אינה נחשבת רשותו וכשמזכה לה או לאחרים על ידה זכתה על הדרך שהיא זוכה כשהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה ואף הם מביאים כעין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בשתוף מבוי ומזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים והקשו לרב מאשתו ואם דינם שוה היה להם להקשות אף לשמואל מעבד כנעני שהרי בשתוף כשמזכה האדון על ידו הרי הוא כמתנה בפירוש על מנת שאין לו רשות במה שאני מזכה בעירוב זה ומפני מה אינו מזכה על ידי עבדו כמו שהוא מזכה על ידי אשתו אלא שכל שמזכה להם הבעל או הרב יש חלוק בין עבד לאשה וחכמי ההר דוחים ראיה זו מפני שנוח לו להקשות לרב מאשתו משיקשה למה חלקו בין אשתו לעבדו ומכל מקום אף הם סועדים סברא זו במקצת ממה שאמרו בתלמוד המערב פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו הא מרבו לאחר לא מאחר לעצמו מחלקת ר' מאיר וחכמים דתני הילך כסף זה על מנת שלא יהא לרבך רשות בו זכה העבד זכה רבו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו מה צרכא ליה מרבו לאחר כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך העבד זוכה מרבו לאחר נשמעינה מן הדה השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו לית הדה אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר אמ"ר אלעזר תפתר בעבד עברי וכו' ר' זעירא שמע מן הדה אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו לית הדה אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר תפתר כר' מאיר דר' מאיר עביד יד העבד כיד רבו והא תני אשתו אית לך מימר ר' מאיר עביד יד אשה כיד בעלה ר' חנינא בשם ר' פנחס תפתר להדין תניא דתני אשתו אין פודה לו מעשר שני ר' שמעון בן אלעזר אומר בשם ר' מאיר אשתו פודה לו מעשר שני ולהדין תניא עביד ר' מאיר יד העבד כיד רבך ולא עביד יד אשה כיד בעלה זהו לשון תלמוד המערב ולמדו ממנו שאע"פ שהעבד זוכה מאחר לעצמו לדעת חכמים כשהקנה לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו כדקתני בהדיא בבריתא אם מזכה רבו לאחרים על ידו היה מספק אם יועיל באותה זכיה עד שדחה ר' אלעזר אותה משנה של פרק השואל שהיה נראה ממנה שהעבד זוכה מרבו לאחר והעמידה בעבד עברי על הדרך שתירצה שמואל בתלמוד שלנו כמו שכתבנו ומכל מקום הואיל ולא עמדה סברא זו וכשרצה ר' זירא ללמוד ממשנת אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שאין העבד זוכה מרבו לאחר תירצוה דר' מאיר היא וסבירא ליה יד עבד כיד רבו אבל לא יד אשה כיד בעלה ממה שאמר ר' מאיר אשה פודה מעשר שני אבל לרבנן אין חלוק בין עבד לאשה וכשם שאשה זוכה בין מאחרים לעצמה בין מבעלה לאחרים כך העבד זוכה בין מאחרים לעצמו בין מרבו לאחרים:
כג. למדנו שאין חלוק ביניהם למסקנת סוגיית של תלמוד המערב ואף בתלמוד שלנו בכמה מקומות מצינו שאף לר' מאיר עבד ואשה שוים הם ואחד מהם זו של סוגייא זו שכשהקשו דר' מאיר אדר' מאיר כמו שכתבנו למעלה נראה שלא עלה להם לתרץ שיהא ביניהם שום חלוק והוצרכו לתרצה במעשר דאתא מבי נשא וכן באחרון של נדרים ואלו שאין זוכין להם בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ואשתו והוצרך להעמיד זו שאמרו מזכה להם על ידי אשתו כשיש לה חצר באותו מבוי הא לאו הכי לר' מאיר אינו יכול לזכות על ידי אשתו הילכך כל שכן לרבנן שסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחרים מזכים על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין בעבד מזכה לו או לאחרים על ידו שיש לו זכייה ומה שהוצרכנו בפרק השואל להעמידה בעבד עברי שאין גופו קנוי משום דסתם מתניתין היא וסתם מתניתין ר' מאיר וכן מה שאמרו בפרק הזורק יד דעבד קשיא ליה למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו הוא מאן שמעת ליה דאית לי' בשטר על ידי עצמו ר' מאיר ולדידיה הוא דמקשינן יד עבד כיד רבו הוא אע"פ שנותן לו רבו השטר כדי לסלק רשותו מעליו ואע"פ שהאשה יש לה יד לקבל גיטא מפני שאינו קונה גוף ידה אלא למעשה ידיה אבל לרבנן אין להקשות כן כלל הואיל וסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחר מזכה לו על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין כשמזכה לו רבו לצורך עצמו או לצורך אחרים ולדעת זה כתבו חכמי ההר שלרבנן לא הוצרכו להעמיד זו של השואל בעבד עברי אלא אף בעבד כנעני כן וכן זו של ערוב לדעתם יכול לזכות אף על ידי עבד כנעני שמאחר שכשאחר מזכה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו זכה כך יש לו זכייה כשנותן לו רבו לזכות לאחרים כסוגיאות שלנו שלא מצינו בהם חלוק בין מה שמזכין לו אחרים למה שמזכה לו רבו אף לר' מאיר ואף לסוגיית תלמוד המערב לא מצינו חלוק זה אלא לר' מאיר אבל לרבנן מכל מקום למדת שאין חלוק בין אשה לעבד וכן למדת בסוגיית תלמוד המערב שהולכת על שטת רב ששת שהם אמרו הילך כסף זה על מנת שאין לרבך רשות בו ומתוך כך פסקו האחרונים כחכמים ולשטת רב ששת אלא גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כחכמים ולשטת ר' אלעזר כמו שכתבנו:
כג. ויש מפרשין סוגייא של נדרים לשטת גדולי הפוסקים בדרך זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך שייחד לה דבר ידוע דלדידה נמי לא אקני אלא לכי הא אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל שאין קנין לעבד וכו' וסבירא ליה לרב כר' מאיר ובאת נושאת ונותנת לפיך מודה ר' מאיר דלא קנה בעל ואקשי ליה ממתניתין אבל לשמואל לא קשיא דמוקים לה דלא כר' מאיר ושמא תאמר והא מודה ר' מאיר באת נושאת ונותנת לפיך דלא קנה יתהון בעל יש לומר הני מילי באחרים הוא דשיך האי טעמא דלא קנה יתהון בעל לפי שאין הבעל יכול לקנות שום מתנה אלא מה שקנתה האשה אבל בדבר שהוא של בעל עצמו כל שכן שאם מיחד לה דבר אינו קנין שאין הוא נותן דבר לאשה לצרכה שנאמר כיון שאינה קנויה לו הוה ליה כאלו נפק מרשותיה אלא לצורך אחרים הוא דיהיב לה ואותו אחר אינו יכול לקנות עד שיצא מרשות הבעל והאשה אינה יכולה לקנות בעבורו שהרי אינו נותן לה אלא דבר זה ותירץ רב אשי אע"ג דאמר ר' מאיר יד אשה כיד בעלה מודה הוא לענין שתוף שכיון שהוא נותן לה רשות שתזכה בשביל אחרים הוה ליה כאלו נותן לה לצרכה ואותביה רבינא מדתניא אלו שזכין לאדם ואמרו בה אשתו לא זכיה מאן קתני לה לא ר' מאיר ולא רבנן אלא אמר רב אשי מתניתין באשה שיש לה חצר וזכיתה סבירא לן דכיון שנותן לה רשות לזכות תהוי המתנה לצרכה דקנתה ואיפשר מפני שאף לאותו אחר אינו מקנה אלא לצורך אותו ערוב ומתוך כך לא קרינן ליה נפק מרשותיה אלא אם כן יש לה חצר באותו מבוי ולדבריהם הלכה כרב דאת נושאת ונותנת לפיך שייחד לה דבר לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי קנה בעל ואע"ג דרב מפרש פלוגתיהו במה שתרצי עשי וגדולי הפוסקים שמביאים דבריו של ר' אליעזר שפירשה בעל מנת שתצא לחירות שהוא כעין מה שאת נושאת ונותנת לפיך ופסקו כרבנן לא נפקא לן מידי דכלהו מודו בייחוד דבר דלא קנה יתהון בעל ובמה שתרצי קנה אלא דניחא ליה לפרושי פלוגתיהו כר' אלעזר כי היכי דתיקום הלכתא כרבנן ולא שנפרש פלוגתיה דרב ונצטרך לפסוק כר' מאיר וכל זה טורח יתר הוא שטרחו לקיים דבריהם של גדולי הפוסקים ומכל מקום עדין קשה להם זו של ערוב שהוצרכו להעמידה ביש לה חצר וכו' ואין נזהרין מזה כלל ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה כלל בהלכות ערוב ומכל מקום בתשובות שאלות מצינו על זו דההיא סוגיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן סבירא לן וכמה שפירשו בההיא סוגיא דהיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן הלכה היא למאי דפריש לה ר' אלעזר בסוגיא שבכאן דמאי דסבירא ליה לר' מאיר אליבא דרב סבירא להו לרבנן דר' אלעזר ויש מתרצין בה מה שתירצו בפרק התקבל שאני שתופי מבואות דרבנן ופליגא בריתא ומתניתין בההיא סברא דפליגי אמוראי בהא מילתא אי אמרינן הכי ר"ל שאני שתופי מבואות דרבנן אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והאי דלא תריץ לה רב אשי הכי התם משום דבעי לתרוצי בגונא דלא ליפליג מתניתין ובריתא אהדדי:
כג. ועוד נראה לביאורה דהאי בריתא קשיא רישא אסיפא בענין קטן דקתני בתרויהו על ידי עבדו ושפחתו העברים ופירשוה בגיטין ס"ה א' דלא משכחת אמה העבריה אלא בקטנה והדר קתני על ידי בנו ובתו הגדולים ולא קטנים ודבר זה תירץ אחד מן המחברים שיש לחלק בין קטן שלו לקטן דעלמא שקטן הזוכה על דעת אביו הוא זוכה והילכך אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים דאכתי לא נפק מרשותיה ומכל מקום אם אינו סמוך על שלחן אביו הרי הוא כקטן בעלמא אך כתבו דברים אלו גדולי ההר וטרחנו לכתבם אע"פ שאין מדרכנו באריכות יתר מדאי כל כך מצד רוב מחלוקת שאירעו בענין זה בדורנו והיו מבהילים את שכנגדם בראיות חלושות שהזכרנו וכדי להעיר הרוצה לירד לאמתת הענין והשונה ישנה דרך קצרה מה שכתבנו תחלה עד המקום שהתחלנו להת' באריכות זו ויניח את השאר ואף אנו חזרנו וכתבנוה בלשון קצר ומבורר יותר באחרון של נדרים ופירשנו שם מה שנראה לנו באותה סוגיא לשיטת גדולי הפוסקים והמחברים כמו שכתבנוה למעלה בלשון קצרה:
כג. אע"פ שהארכנו הרבה בענינים אלו עדין אנו צריכים בה בענינים אלו לפרש לדעת האומר שבעל מנת שאין לבעל רשות בהן קנה יתהון בעל או שנתן לה בלא שום תנאי שקנה הבעל לדברי הכל אם קנה מכל וכל או דוקא לענין פירות יש מי שאומר שקנה הבעל לגמרי ואף גוף המתנה כעבד שקנה רבו הכל והרי הוא כמציאת האשה שכלה לבעלה ויכול למכרה אף בלא רשותה ואינה כירושה שהיא נכסי מלוג ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בההיא במסכת סנהדרין פרק סורר אלא שבמקצת פירושים ישנים מצינו להם שהפריזו על מדותיהם לומר כן אף בירושה הבאה משנכנסה לרשות הבעל ואין לה בנכסי מלוג אלא במה שקנתה עד שלא נשאת ודבר זה אי אפשר לאמרו וסתירתו מבוארת במסכת כתבות פרק נכסים במשנת נפלו לה משנשאת ואף בסוגיא זו רמזו להיות כל המתנה נחלטת ביד הבעל בשמועת אשה פודה מעשר שני בלא חמש וכן קצת ראיה ממה שהושוה בסוגיא זו קנין אשה לבעלה לקנין עבד לרבו אלא שחכמי הדורות הסכימו שהמתנה אינה אלא כירושה ולא זכה בעל אלא בפירות וראיה להם בתלמוד המערב שבמסכת כתבות פרק מציאה שאמרו שם מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם שאינו יכול לשנותם למלאכת אחרת התיבון הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת ואת אמר הרי אלו שלו אמ"ר יוחנן טעם אחר באשה מה טעם אחר אמ"ר חגאי משום קטטה ר' יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מבריחה נכסים של בעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כלומר והרי יכולה להבריח ולומר במתנה נתנו לי והרי זו מוכחת שהמתנה שלה שאם של בעלה האיך תאמר כן ומה הועילה ואע"פ שמכל מקום יש לבעל פירות מכל מקום תאמר שזכת בה מיהא להיות הגוף מיהא שלה ותירץ קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו אלמא מתנה סתם כירושה היא ומכל מקום אין כאן ראיה שהרי איפשר לפרש שתאמר במתנה נתנו לי על מנת שאין לבעלי רשות בהן ובדרך שתזכה בהן בלא בעלה ר"ל שלא יזכה בעלה אף לפירות ואע"פ שמכל מקום סתם נאמרה פשוטן של דברים מוכיח כן כדי שתחוש לשמא תגנוב ותאמר נתן לי והכל שלי כענין מה שהיה סבור לומר במציאה אלא שמכל מקום גדולי המפרשים נסמכים לומר שהיא כירושה ומצד שהמתנה כעין מקח הוא ומאחר שבירושה הבאה מאליה אין לו אלא פירות כל שכן במתנה שהיא כעין מקח וכמו שאמרו אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ועוד לדידה אקני לדידיה לא אקני ודיינו שנזכהו בפירות מצד שהם גדלים ברשותו שכל הבא מכח אחר על כל פנים צריך לירד לדעת הנותן ודיינו אם מעבירין דעתו מן הפירות מצד שגדלים ברשותו וכן הביאו ראיה ממה ששנינו המשליש מעות לחתנו ליקח לבתו שדה והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו וינתנו לבעלי דקא אמרה פירושו נאמן בעלי עלי שלוקח בהן קרקע או שיתעסק בהם ויעמוד הקרן קיים וטעמא דאמרה הכי הא לאו הכי אפילו מן הנשואין אין לו אלא שדה והוא אוכל פירות למדנו שאין לבעל בהן אלא פירות שאלו היה שלו לגמרי אף בלא אמירתה יטלם הבעל שהרי הכל יש לו ומכל מקום לדעתי אין כאן ראיה שמאחר שהשלישם הרי הוא כאומר על מנת שאין לו רשות בהם אלא שהדעת נותנת להסכים על כך ואף גדולי המחברים כתבוה כן במסכת נדרים:
כג. ולענין משנתנו למדת שהעבד נקנה בחמשה דברים כסף ושטר וחזקה וחליפין ומשיכה וקונה את עצמו בשלש בכסף ובשטר ובראשי איברים ואע"פ שלא הוזכרה יציאת ראשי איברים בכאן לא הונחה אלא מפני שהיא קנס ובקנסא לא מיירי וגדולי המחברים פירשו הטעם מפני שבאלו אין צריך גט שחרור ובראשי איברים צריך גט שיחרור וכן אינו קונה עצמו בחליפין ומכל מקום יש מפקפקין בזו לומר כן ממה שאמרו בפ' השולח בההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע בכיה קמיה ואמרה עד אימת תשתעבד ההיא אמתא שקל כומתא ר"ל כובע הראש שדה לה ואמר קני הא וקני נפשיך ואמר רב נחמן לא עשה כלום ומפני שהיה כליו של מקנה דמשמע שאלו היה שלה כגון שנתן לה על מנת שתצא לחירות והקנתהו לו והוא הקנה אותה לעצמה בחליפי הכומתא זכתה בעצמה ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכבר פירשנו לדעתם שבזו לא מתורת חליפין נתנה אלא בתורת דמים וטעה לדמותה להילך מנה ואקדש אני לך שמועיל גם כן בממון כמו שהתבאר אלא שכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא בדבר חשוב וכן כתבנו בה שם דברים אחרים כמו שיתבאר שם:
כג. זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
כג. אע"פ שהחליפין קונין במטלטלין לא כל המטלטלין בכלל שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין ואף השטרות כתבו ראשוני הגאונים בנוסח זה מצאנו בתשובת שאלה לגאון שהשטרות נקנין בחליפין ולא איבריר גבן דכיון דלאו גופיהו ממון לא מיקנו בחליפין אלא באגב:
כג. כיצד העבד נקנה במשיכה כגון שתקפו והביאו אצלו אבל אם קראו ובא אצלו מחמת קריאתו לא קנאו ואע"פ שבבהמה שנקנית במשיכה כמו שיתבאר ואמרו עליה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה בהמה שאני שעל דעת בעליה היא הולכת אבל עבד על דעת עצמו הוא הולך ואין ביאה מחמת קריאתו נקראת משיכה ומכל מקום עבד קטן הרי הוא כבהמה ואינו צריך תקיפה אלא קורא לו והוא בא כדין האמור בבהמה ומכל מקום לא הופקעו ממנו קניות העבד ר"ל כסף ושטר וחזקה שלא אמרו הרי הוא כבהמה אלא לדין המשיכה ויש אומרין בהכישה במקל שהיא כתקפה ואף עבד גדול נקנה בו ומכל מקום לפי שטת הסוגיא אין הכשה במקל כדין משיכה כלל לענין עבד:
כג. הבהמה אינה נקנית במסירה מעתה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה אע"פ שבמצות המוכר עשה או שאף המוכר מסר לו לא קנה עד שימשוך על הצד שביארנו ומעתה בעבד כנעני אין ספק שאינו נקנה במסירה וזהו שאמרו עבד כנעני נקנה במשיכה כלומר ולא במסירה ומכל מקום יש מפרשים אף במשיכה והוא הדין למסירה ונמשכים בה לדעת גדולי צרפת שפירשו בבבא בתרא שהמסירה גדולה מן המשיכה וכבר ביארנו שם סתירת דבריהם וכן יש אומרים שעבד קטן נקנה בהגבהה הואיל ודרכו להגביה ואין נראה כן שאין לחלק בין דברים שדרכן להגביה לדברים שאין דרכן להגביה אלא לענין שאותן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה אבל ודאי אפילו אותם דברים שאין דרכן להגביה נקנין בהגבהה ואעפ"כ בעבד כנעני אמרו שאינו נקנה בהגבהה לפי שהוא דבר שאין אדם רגיל לעשות כך שיהא הרב מגביה את העבד הילכך לא שנא גדול ולא שנא קטן ועוד שבסתם אמרו שאין עבד נקנה בהגבהה ואין לנו לפרש:
כג. כיצד העבד נקנה בחזקה כל שנשתמש בו אפילו בתשמיש קל כגון התיר לו מנעלו או הנעיל לו מנעלו הוליך כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גררו הלבישו וכן אם הגביהו הוא לרבו דרך שמוש קנאו אבל הגביהו רבו לו לא קנאו שהגביהו הוא לרבו הוא שקנאו מתורת חזקה ואע"פ שהגביהו הוא לרבו קנאו שפחה כנענית אינה נקנית בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה אפילו הגביהתו שלא אמרו אלא בדרך עבודה שזה נהנה וזה מצטער יש מי שאומר דוקא בעבדות שנמצא גוף האדון בעצמו משתמש בו אבל אם התחיל לעשות לו מלאכה אין זו חזקה שאין זו אלא כאכילת פירות וחכמי ההר סוברים שאף זו חזקה היא לא הזכירו אלו אלא שהוא הדרך הקל ליעשות במקום שקונהו ואינו מעוכב עד שילך למקום המלאכה אבל כל שמתחיל במלאכתו אין לך חזקה גדולה הימנה שהרי הולכת כלים לבית המרחץ אינו תשמיש הגוף וודאי כך הדין בהולכת כליו לאי זה מקום ומעתה כל שכן בהתחלת מלאכה ואין זו ראיה שהולכת כליו לבית המרחץ צורך תשמיש גופו הוא:
כג. לענין ביאור יש שואלין היאך הקשו בגמרא אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה והלא אף מכורה קודם לכן יוצאה בכך שהרי אמרו הבא על שפחתו יוצאה לחירות חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ומכל מקום אף למי שפוסק בו אינה קושיא שבזו היא מפני שהיתה שפחתו מקודם אבל זה שמכוין לקנותה בכך אינו בכלל זה שהרי זה כמפרש שעל דעת קנין הוא עושה:
כג. גר שמת ולא הוליד אחר שנתגייר הרי זה גר שאין לו יורשים וכל המחזיק בנכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומכל מקום אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר נמצא אותו עבד מתעסק במלאכתו זכה בו ולא זכה העבד בעצמו ואפילו גדול וזהו שאמרו כאן רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לגו ביתאי וכונתו היתה שבשעת מיתה יהא העבד מתעסק בהולכת מנעליו לביתו שזה הוא חזקה ולשון הגמרא בזה איכא דאמרי גדול הוה ולדברי הכל הוצרך לכך שאלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו לדברי הכל ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול כלומר שלדעת חכמים אף בקטן הוצרך לכך שאף הקטן זוכה בעצמו כמו שכתבנו אבל לאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמן קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם לא הוצרך לכך שהרי אינו זוכה בעצמו וכל המחזיק בו אפילו לאחר מיתת הגר זכה ולא היה לו אלא שיעמוד שם עד שימות הגר ויחזיק בעבד ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסים קטן הוה וכדאבא שאול עד שמתוך כך הם פוסקים כאבא שאול כמו שכתבוה בהדיא ברביעי של גיטין ומכל מקום אין בה הכרח שאף לגירסתם אנו מפרשים כן איכא דאמרי גדול הוה והיה צריך לכך כמו שכתבנו שהרי אלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו ואיכא דאמרי קטן הוה ולא היה צריך לכך אלא שיעמוד שם ויחזיק בו אלא שמצד שהיה אבא שאול אומר כל המחזיק בו זכה חשש שמא יבא אחר ויקדמנו או יתקוטט עמו בחזקתו וכיון להוציאו משם ורצה לצאת ידי ערעור ומכל מקום הלכה שאף הקטן זכה בעצמו בכל מקום שהוא ואין הברחתו עושה כלום אלמלא שעשאו באותה שעה מתעסק בעבודתו ומכל מקום יש מפרשים שאף הגדול לא זכה בעצמו אלא מדעת ר"ל שידע במיתת האדון וכעין מה שאמרו העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה הואיל ואינו מתכוין לכך וקטנים מיהא שאמרו חכמים שיצאו בני חורין ואע"פ שאין להם דעת קטן שאני דזכו בו שמים והם מפרשים איכא דאמרי גדול הוה ולא לכונת חזקה עשה אלא שנתכון להבריחו שלא ידע במיתת הגר ויחזיק בו קודם ידיעתו ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמם ר"ל בידיעת מיתת הגר קטנים שאין להם דעת לא קנו את עצמן ואינו סובר בהם זכיית שמים ואם כן לא היה צריך בהברחתו שאף בכאן אין לו ידיעה בכך אלא שנתכון להיות משתמש בו בשעת מיתה כדי שיקדים בחזקתו לפני כל אדם ונראה כדעת ראשון ואין זה דומה לעודר בנכסי הגר שגופו מיהא זוכה הוא בו אף שלא בידיעה כדין חצרו:
פסקי תוספות
 נהגו חתנים דדרו בבית חמיהן. ד"ה בכולהו: דף יב ע"ב
שלטי הגיבורים
כג. כתב מיי' קדש בדבר שתינו מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הוי ספק קדושין:
כג. כבר כתבנו פ"ק דפסחים דין מקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה כתב מיי' המקדש באיסורי הנאה אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינה מקודשת עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי עבודת כוכבים והרא"ש כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורין דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן מו' שעות ומעלה אינה מקודשת ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא בשמכרו לעובד כוכבים או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר והמעות גזל ביד המוכר: 
לשון ריא"ז
המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ואפילו קדשה בחמץ בשעה ששית של ערב פסח שאיסורו מד"ס הואיל ואסרוהו חכמים בהנאה הרי אין בו שוה פרוטה ואין האשה מתקדשת בו כמו שמבואר בפסחים בפרק ראשון:
כג. במס' ע"ז פרק רב ישמעאל פרש"י דאיהו אסור לאתהנויי מהנך דמים לפי שהם דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"פ שנהנית במה שמתקדשת בו גבי קדושי אשה לא החמירו כל כך א"נ גבי קדושי אשה התירו משום בטול פריה ורביה:
כג. כתב הטור השולח לחברו לקדש לו אשה וקדשה לעצמה ה"ז רמאי ומה שעשה עשוי אפילו אמר לה תחלה פלוני שלחני לקדשך ובשעת נתינת הקדושין אמר לה הרי את מקודשת לי סלקא דעתך אמינא לי דאמר לעשות שליחתי לקדשך ותהא מקודשת לראשון אפילו הכי מקודשת לשני ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר הרי את מקודשת לי שאל"כ אדעתא שאמר תחלה לקדשה לפלוני קבלה הקדושין ואם טעה השליח וכשהיה לו לומר הרי את מקודשת לפלוני אמר לי אין כאן בית מיחוש ואם לא רצתה להתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו אינו נקרא רמאי ומיהו צריך להודיעו אם יוכל. כתב מיי' העושה שליח לקדש אשה והלך וקדשה השליח אומר לעצמי קדשתי והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי אם לא עשה השליחות בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון אמרה איני יודע למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהם נותנים גט רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע"כ. וכתב הרא"ש בירושלמי בריש פרקין מצא דברים הללו ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע"פ שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי ולעצמי קדשתי וברישא נמי למה מותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אמר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע"כ וצ"ע:
חכמת שלמה
כג. תוס' בד"ה ואיכא דאמרי כו' וכאבא שאול אמילתא קמא נמי קאי כו' כצ"ל:
הגהות הב"ח
כג. נ"ב בלבד:
כג. תי' הפירות נמחק:
כג. בשאין תופסין דמיהן כצ"ל:
כג. אפ"ה כצ"ל:
כג. נ"ב ל' טור בסימן כח:
כג. שאין בעל הבית מקפיד כצ"ל:
כג. נ"ב ל' טור בסוף סימן כח:
חידושי הלכות
כג. בפרש"י בד"ה ורשב"א כו' ואם באנו לפרש ג' מחלוקת ולומר דרבנן כו' ובשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו כו' עכ"ל ולפי זה כולה מתני' כרבנן ולא תימא דרשב"א היא כדקאמר תלמודא אי נמי דהכי קאמר דבהא דבשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו סברי רבנן דמתני' כרבי שמעון בן אלעזר ולא כר' מאיר ודו"ק:
כג. גמ'והא קמ"ל על ידי אחרים אין ע"י עצמו לא כו' מת"י וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתני' כדאמר בכסף על ידי אחרים אין ע"י עצמו כו' וי"ל דהוה סבר מעיקרא דהוה חידוש דמתניתין מתרוייהו ממה שהוא על ידי אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא אצטריך מתניתין אלא מן הדיוק עכ"ל וק"ל:
כג. תוס' בד"ה רשב"א אומר כו' אלמא אית להו דגיטו וידו באין כאחד וכיון דהכי הוא לא קרי ליחיד חכמים כו' עכ"ל לכאורה לא הוו צריכי להכי אלא כיון דרבנן דרבי מאיר אית להו דגיטו וידו באין כאחד בפ' קמא דגיטין ע"כ דג' מחלוקות בדבר דבכסף פליגי עליה דר' מאיר ומהני גם על ידי אחרים כיון דזכות הוא לו ובשטר פליגי עליה דרשב"א ומהני גם ע"י עצמו כיון דסבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד ומתניתין אתיא שפיר כרבי שמעון בן אלעזר וכ"ה בת"י בשם ר"י והנראה לקיים דבריהם שלפנינו שבאו לקיים פרש"י שדקדק לפרש לרשב"א בין בכסף ובין בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו אפילו אי לא גרסינן אף ורישא דמילתא במתני' רבנן וסיפא דמלתא רשב"א ולא ניחא ליה לפרש דרישא דמילתא נמי רשב"א ומודה הוא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ולא פליג אלא בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואהא תירצו דא"כ לא הוה קרי ליחיד חכמים במתני' אלא ע"כ רשב"א פליג נמי בכסף דהוי ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורישא דמלתא דלא כרשב"א ודו"ק:
פני יהושע
כג. בתוס' ד"ה ואיכא דאמרי קטן הוה כו' כן פי' הקונט' וקשה לר"ת מנ"ל דלא כאבא שאול כו' לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי ס"ד דשייך האי חששא שמא יקדמנו אחר א"כ במאי פליגי הני תרתי לישני אהדדי כיון דהאי חששא שייך בין בגדול בין בקטן אע"כ דלא שייך האי חששא כלל אי משום שהיה הדבר ידוע שלא היה שם שום אדם אחר שרצה לזכות בו ברגע זו בשעת יציאת נשמתו או משום דלא היה מועיל דסוף סוף אם יחזיק בו אחר תיכף אחר חזקתו דמר זוטרא מחיים או עם יציאת נשמה לא הוי מהני חזקת מר זוטרא וא"כ ע"כ עיקר החששא שלא יזכה העבד בעצמו ועוד דבלא"ה נמי מסתמא לא פליגי הני תרי לישני במציאות בדבר ידוע אי גדול הוי או קטן הוי דא"כ חד מינייהו שקורי משקר אע"כ דדרא בתראה דלא הוי ידעו היאך הוי עובדא פליגי בהא וא"כ ע"כ דלדינא פליגי אי איכא למילף מהא עובדא דלא כאבא שאול או לא כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ו"ל. מיהו ר"ת ז"ל לא נחית להכי ואדרבא לא ניחא ליה למימר דפליגי לדינא ולאוקמי ללישנא בתרא דמר זוטרא דלא כהלכתא ומש"ה מפרש בענין אחר ולפירוש בתרא דר"ת נמי כיון דלא מוקמינן למר זוטרא דלא כהלכתא ניחא ליה לר"ת לפרש דפליגי הני לישני בגופא דעובדא אי הוי מחיים או לאחר מיתה כדמשמע לישנא דתלמודא דבלישנא קמא דגדול הוה מסיק זה פירש לחיים כו' משמע דללישנא בתרא לא הוי הכי דאל"כ מעיקרא הו"ל למימר זה פירש לחיים כן צ"ל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:
כג. גמרא מכדי שמעינן ליה לר"מ דאמר חוב הוא לעבד כו' והקשה הרשב"א ז"ל דכיון דאית ליה לר"מ בסוף נזיר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור א"כ אמאי הוה חוב לעבד הא אי בעי מפקיר ליה ומחמת קושיא זו נדחק בסוגי' דנזיר וע"ש ואני בעניי כבר עמדתי על דבריו בזה בחידושי לגיטין דף י"א וי"ב וכתבתי שם דאדרבא משום דס"ל לר"מ מפקיר עבדו א"צ גט שחרור הוי שפיר חוב גוף השחרור דשמא אינו רוצה להפקירו שמא יזכה בו אחר והעבד אינו רוצה לזכות בעצמו ועוד דאי נמי מפקיר ליה די' לצרה בשעתו השתא מיהא אין כאן זכות לעבד כיון דבעבדות ניחא ליה טפי כמו שביארתי שם היטב סברא זו מלשון התוס' משא"כ אי ס"ל לר"מ דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור לא הוי סבר ר"מ דחוב הוא לו לענין השחרור דהא אי בעי מפקיר ליה ויהא אסור בשפחה ובבת חורין כמו שכתבתי בגיטין דף ל"ט ודף מ' בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו שסובר כשיטת התוס' דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה. מיהו התוס' ביבמות ר"פ אלמנה לכ"ג דקדקו ממאי דסבר רבי מאיר הכא דאין קנין לעבד בלא רבו ולא משכחת עבד שקנה עבדים אלא אי סבר דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור אלא דאכתי אין זה מוכרח והמעיין יבין ואין להאריך כאן ועיין בסמוך:
כג. שם אלא פשיטא מדעתו והא קמל"ן ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא והקשו בתוס' ישנים וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא כו' ע"ש ובמהרש"א. ולכאורה היה נראה בזה דודאי מעיקרא נמי הוי משמע ליה פשטא דמתני' דלר"מ ע"י עצמו לא כיון דקתני סיפא במילתא דרבנן בכסף ע"י עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים משמע דלר"מ לא מהני וכ"ש למאי דגריס רש"י בסמוך במילתא דר"ש בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו והאי אף ע"כ אדר"מ קאי משמע להדיא דר"מ פליג אדרבנן בכסף ע"י עצמו מיהא אכתי מצינן למימר דבסתם כסף פליגי אבל אי אקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא לחירות אפשר דמודה ר"מ דמהני כאוקימתא דרב ששת לקמן וכמ"ש התוס' שם דהכי הלכתא משא"כ למאי דבעי הכא למימר דמדעתו איירי וא"כ בכסף ליכא חידוש כלל וע"כ לדיוקא אתא דע"י עצמו לא משכחת כלל והיינו כמו שדקדק רש"י ז"ל דאין קנין לעבד בשום צד ואפי' בע"מ שיצא לחירות נמי לא כנ"ל. מיהו במאי דפשיטא ליה לתלמודא הכא דבכסף מדעתו ע"י אחרים ליכא רבותא כלל יש לי לדקדק דהא לעיל דף ז' אמר רבא דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וא"כ איכא רבותא בע"כ גופא דאע"ג דהעבד לא חסר מידי אפ"ה נפדה ויש ליישב דאי ר"מ הא אתא לאשמעינן הו"ל לאשמעינן במתני' דריש מכילתין בקידושי כסף או בעבד עברי אע"כ דלר"מ הא מילתא לא הוי רבותא אלא דרבא יליף למילתא מדר"מ ודו"ק:
כג. שם א"ה אפילו שטר נמי. אע"ג דבשטר איכא ג"ש דלה לה מאשה שאין יכול לזכות לה גט אלא מדעתה מ"מ פריך שפיר דכיון דבשטר לא אמרינן האי סברא דהואיל וקני ליה בע"כ מקנה בע"כ א"כ בכסף נמי ליתא להאי סברא ועי"ל דסמיך אהקישא דשטר וכסף בעבד ושפחה איתקשו להדדי כדאיתא בגיטין דף מ"א ע"ב וא"כ יש להקיש כסף לשטר וע"ז משני דבשטר האי שטרא לחוד משא"כ בכסף לית לן למימר דלא מהני משום דסברא אלימת' היא דהואיל וקני בעל כרחו מקנה בעל כרחו והקישא לא מיותר להכי כן נ"ל:
כג. שם רבא אמר בכסף קבלת רבו גרמה לו כו' נראה לענ"ד דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי והיינו למאי דפרישית לעיל דר"מ סובר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור כשמואל דיליף הכי מקרא דכל עבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וא"כ ה"נ כיון שהרב מקבל הכסף הרי סילק רשותו ממנו לגמרי וזה שנותן הכסף אין רוצה לזכות בו דהא ע"מ שישחררו יהיב וא"כ הרי נשאר העבד בלא אדון וממילא לא גרע ממפקיר עבדו משא"כ בשטר שאין האדון רוצה להוציא העבד מרשותו אם לא ע"י השטר וכל זמן שלא נגמר השיחרור עדיין הוא ברשות האדון וא"כ כיון דחוב הוא לו צריך שיגיע השיחרור לידו או מדעתו ע"י שלוחו. ובזה נתיישב' שיטת הרי"ף ז"ל שכתב אליבא דרבנן דכסף ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד והקשו עליו הקדמונים מאי הוצרך להאי טעמא דלפ"ז אי עמד העבד וצוח שאינו רוצה לא מהני טפי הו"ל להרי"ף לפרש הטעם לרבנן כמו לר"מ ומטעמא דרבא דקבלת רבו גרמה לו וא"כ אפילו עומד וצוח הוי שיחרור ולמאי דפרישית א"ש דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי משא"כ למאי דקי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור תו ליתא להאי טעמא דרבא כן נ"ל נכון ונ"ל שיצא לו להרי"ף כן ממאי דמקשינן בסמוך לרבנן לערבינהו וליתנינהו ומאי קושיא הא בשטר ע"י אחרים היינו דוקא סתמא אבל בעומד וצוח לא מהני ובכסף ע"י אחרים אפילו עומד וצוח מהני לטעמא דרבא אע"כ דאליבא דרבנן לא שייך טעמא דרבא ודו"ק:
כג. שם והא קי"ל דגיטו וידו באין כא' ופרש"י דממעשים בכל יום קשיא ליה היאך שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה לא קי"ל נמי כחכמים דמתני' במאי דאמרי בכסף ע"י עצמו אלא כר"מ אליבא דרב ששת כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור' אלעזר מ"מ לא דמי דהתם סמכינן אהא דאמר רב בנדרים כר"מ משא"כ לענין גיטו וידו באין כא' דלא אשכחן שום אמורא דפסיק כר"מ לגבי חכמים א"כ מקשה שפיר למעשים בכל יום. מיהו בלא"ה ה"מ לאקשויי בפשיטות לפמ"ש התוס' סוף ד"ה ורשב"א דמפ"ק דגיטין מוכח דרבנן דפליגי אדר"מ התם סברי דגיטו וידו באין כא' ועיין במה שאפרש שם ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י ז"ל דממעשים בכל יום מקשה ובר"פ הזורק משמע התם דכמה אמוראי לית להו ההיא דגיטו וידו באין כא' וכן דגיטה וחצירה באין כא' ויש ליישב:
כג. שם ורשב"א היא כו' וג' מחלוקות בדבר. עיין בפירוש רש"י שנדחק דרישא דסיפא וסיפא דסיפא לאו חד תנא הוא וזה דוחק ועוד דאכתי הקושיי' במקומה דמעשים בכל יום לא הוי כחכמים דמתני' ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דאקושיא דליערבינהו וליתנינהו קאי דהא דקאמרי' במתני' בשטר ע"י אחרים היינו אף ע"י אחרים אלא הא דלא ערבינהו היינו משום דלאו מילתא דפסיקא הוא כיון דרשב"א פליג ולא רצה רבי לסתום בזה לא כחכמים ולא כרשב"א מש"ה לא ערבינהו אלא דל' ורשב"א היא לא משמע הכי ולפמ"ש בסמוך בל' התוס' יש ליישב השיטה עיין שם:
כג. שם אמר רבה מ"ט דרשב"א. לכאורה טפי הו"ל להקשות מ"ט דרבנן דהא בר"פ הזורק ס"ל לכולהו אמוראי מסברא דלא אמרינן גיטה וידה באין כא' ורבא גופא דמסיק התם להא מילתא דייק לה מעבד למ"ד ע"י עצמו ואם כן מילתא דרשב"א מסברא אלא דאפשר דהמקשה נמי ג"ש דלה לה מאשה קשיא ליה מ"ט דרשב"א האיכא למילף מה אשה ע"י עצמה ה"ה בעבד ע"י עצמו וע"ז משני ליה שפיר דאיכא למימר מהאי ג"ש איפכא וכיון דאיכא למימר הכי והכי לא שייך ג"ש בהא מילתא ומוקמינן אסברא ועי"ל דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה משמע לידה ממש ומש"ה קשיא לי' מ"ט דרשב"א מיהא בהא מצינן למימר דרשב"א לשיטתיה דס"ל בפ' החולץ דף מ"ו דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור דלית ליה דרשא דשמואל וא"כ איכא לאוקמי פשטא דקרא כשהפקירו וא"כ יש לו יד ומש"ה משתחרר ע"י עצמו בשטר משא"כ בסתם עבד שלא הפקירו אין לו יד להשתחרר ע"י עצמו לכך נראה כל' הראשון שכתבתי שכתבתי ודו"ק:
הגהות יעב"ץ
כג. תוס׳ ד"ה איכא דאמרי (הנמעל"ד) שאין לו יד כל הקודם זכה בו כצ"ל:
קרבן נתנאל
 פרש"י כשלידתן בקדושה אז רוח חכמים נוחה הימנו. עיין מהרש"א מהיכא למדו שרש"י ס"ל כן. ויש לפרש עוד שא"א לומר שרש"י מפ' כפי' ר"י כשלידתן בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו דא"כ הא דקאמר וגר את הגר אינו לא מדברי סופרים כו' היינו כשלידתן בקדושה. ורש"י לא כן פי' וגר את הגר אב ובנו שנתגיירו:
רש״ש
כג. גמרא והא לא ת"ה דתניא בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים דר"מ. לכאורה קשה דלמא הברייתא איירי בשלא מדעתו. ואולי דברישא דברייתא נמי תני בכסף ע"י אחרים כמו במתניתין אלא דהש"ס קצרה וכה"ג כתבתי בברכות (כד) ע"ש:
כג. שם ושאני כסף הואיל וקני לי' בע"כ כו'. נ"ל דר"ל והואיל אי בעו הני אחרים לקנותו מהאדון לעצמם לא היו צריכין לדעתו של עבד לכן קונין אותו לעצמו ג"כ בע"כ:
כג. רש"י ד"ה ושלש מחלוקות. אבל רישא ה"ק ליה רבנן כו' וכ"ש שטר דזכות. האי וכ"ש לא קאי רק על עי"ע (דמודה בו ר"מ) ומלת דזכות היא טעם על עיד"א ובהעתקת התוס' ליתא כלל מלת דזכות:
כג. תד"ה והא קמ"ל. וא"ת כו'. ולעד"נ משינוי לשון הש"ס דמעיקרא קאמר לא ע"י עצמו ועתה אומר ע"י עצמו לא. הוא דמעיקרא דהוה ס"ד דעל ידי אחרים הוא בכל גווני אפי' שלא מדעתו יש לפרש דלא ממעט ע"י עצמו רק מכל גווני אבל יש צד דעי"ע נמי כגון דאקנו ליה ע"מ שיצא בו לחירות וכרב ששת לקמן וכפי' ר"ת (ובזה מתורץ הוא"ת לפיר"ת דלר"ש מועיל כו' לקמן (כד) בתד"ה ור"א) אבל עתה דמוקי ע"י אחרים דוקא בחד צד דהיינו מדעתו ע"כ מיעוטא דע"י עצמו הוא משום צד דאפי' ע"מ שיצא בו לחירות לא מהני וכר"א לקמן לכן אמר ע"י עצמו לא דר"ל בכל ענין ונכון בס"ד:
רשימות שיעורים
כג. גמ'. כיון דגמר לה לה מאשה כאשה.
כג. לכאורה האיבעיא דרבה הוא בגדר הדין דמובא בנזיר (יב:) דאדם רק יכול למנות שליח לעשות דבר דהוא יכול לעשות בעצמו, וז"ל לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא, במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי עכ"ל. וכאן, העבד מצד עצמו כגברא באמת יכול לקבל את הגט כדמוכח ממסקנת הגמ' דהעבד יכול לקבל שטר שחרור מרב אחר בעד עבד אחר. אלא דיש חסרון בהחפצא דהעבד, כלומר דאין לו היכי תמצא לקבל את שטר שחרורו מהאדון שלו כי כלפי האדון שלו אין לו יד לעצמו.
כג. אבל לכאורה הביאור הזה בספיקת רבה קשה מהמשך הסוגיא, דצ"ע למה הגמ' הביאה גזה"כ דלה לה מאשה כדי לפשוט איבעיא כללית בדיני שליחות. וגם, אם נאמר דבאמת מדיני שליחות העבד אינו ראוי למנות שליח אלא דיש חידוש התורה מלה לה כאשה דאעפ"כ הוא יכול למנות שליח, אזי למה הגמ' הקשה מכהנים דאינן יכולים להיות שלוחי דידן דהרי הגמ' כבר ידעה דעבד רק עושה שליח מדין גזה"כ מיוחדת.
כג. ונראה לבאר דהדין דאדם רק יכול למנות שליח לדבר דהוא יכול לעשות בעצמו הוא משום דשליחות תלויה בבעלות של המשלח על המעשה הזה. וזה כדברי התוס' בכתובות (עד. ד"ה תנאי) דמילתא דאיתא בשליחות איתא בתנאי, וז"ל הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה עכ"ל. והגר"ח זצ"ל ביאר דכוונת התוס' דיש לאדם בעלות על המעשה למנות שליח ולהתנות תנאי.
כג. לפי זה מובן הקשר בין האיבעיא דרבה והגזה"כ דלה לה מאשה. דהיינו דלפי הגר"ח זצ"ל מסברא אין ראוי שיהא דין שליחות באשה או בעבד בקבלת הגט שלהם. דהרי הגירושין והשחרור נעשים בע"כ ואין להם בעלות על מעשה הקבלה כדי למנות שליח. ואעפ"כ התורה חידשה דיש להם שליחות מסוג אחר דיד השליח לקבלה כיד האשה ממש. וזה הביאור בסוגיא דהגזה"כ דלה לה כאשה הוי מקור דעבד כנעני יכול למנות שליח. דהיינו, דאע"פ דהוא בעצמו אינו יכול לקבל את גיטו מיד אדונו, וא"כ מסתבר שהוא אינו בעלים על השחרור כדי למנות שליח, מ"מ עבד כנעני כלול בחידוש דשליח לקבלה לגט דיש סוג של שליחות בלי חלות בעלות על המעשה.
כג. ולפי"ז גם מבוארת את קושיית הגמ' מכהני דאינן יכולין להיות שלוחי דידן. דהרי בדרך כלל הקרבן צריך דעת הבעלים (נדרים לה:), ויוצא דיש לבעלים חלות בעלות על הקרבן שלו. ומבואר למה כהני אינן יכולין להיות שלוחי דידן דהרי השליחות היה ראוי לחול מדין בעלים, אך מכיון דהבעלים הוי ישראל ואינו יכול להקריב בעצמו אזי הוא אינו בעלים למנות הכהן כשלוחו על ההקרבה מדין כל דבר דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. אבל מבואר בגמ' (שם) דמחוסרי כפרה אינן צריכין דעת בעלים ואדם יכול להקריב קרבנות אלו בעד אדם אחר בלי דעתו. וגם בקרבנות אלו אמרינן דכהני שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. ועל זה הגמ' הקשה דלכאורה מחוסרי כפרה דומים לקבלת הגט או שטר שחרור דחלה שליחות לקבלה ואע"פ דאין לאדם בעלות על המעשה, וכמו דאמרינן דחל דין שליחות בגט ושטר שחרור אפי' בלי חלות בעלות ובלי היכולת של המשלח עצמו לעשות את המעשה, כמו"כ נאמר במחוסרי כפרה דכהני שלוחי דידן מדין השליחות המחודשת הזו דחלה אפי' אם המשלח (הישראל הבעלים) אינו יכול להקריב בעצמו.
כג. ואזי הגמ' תירצה דיש לחלק בין עבד בגט שחרור לבין ישראל בקרבנות. דהרי ישראל מופקע בגברא מלהקריב קרבן ולכן אין הו"א דהוא יכול למנות אחר כשליח. מאידך עבד אינו מופקע בגברא מקבלת שטר שחרור כמו דמוכח מזה דהוא מקבל מאדון אחר בעד חבירו עבד. אלא דאין לו היכי תמצא לקבל גט מאדון שלו כי אין לו יד בפני עצמו כלפי האדון. ומכיון דהעבד ראוי בתורת גברא לקבלת שטר שחרור וגם השליחות שלו אינו תלוי בבעלותו על המעשה, אלא בחידוש דין שליח לקבלת הגט אזי אמרינן דהוא יכול למנות שליח אע"פ דהוא בעצמו לא מצי לקבל שטר שחרור.
כג. תוד"ה דאמר רב הונא. וז"ל, אי נמי יש לומר וכו' עכ"ל.
כג. התוס' ביארו דהספק בנדרים הוא האם הני כהני הוי רק שלוחי דרחמנא או גם שלוחי דרחמנא וגם שלוחי דידן, והנ"מ הוא בנוגע להקרבה שלא מדעת הבעלים. אבל לכאורה צ"ב דהיאך זה מתרץ את קושייתם דהרי לפי הסוגיא דידן הכהנים אינם יכולים להיות שלוחי דידן דהרי ישראל אינו יכול למנותו כשליח מכיון דהוא אינו יכול לעשות את העבודה בעצמו. ונראה לבאר דכל הסברא דרב הונא בסוגיין שייך רק בדיני שליחות, דהיינו דהכהן אינו השליח של הישראל הבעלים. ולכן, בסוגיא דידן דהנידון הוא דיני שליחות, הגמ' הביאה המימרא דרב הונא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן. אבל במס' בנדרים הגמ' לא נסתפקה בדיני שליחות אלא האם ע"פ דין הכהן עושה את העבודה בעד הבעלים אפי' בלי דיני שליחות. ולכן הנידון שם הוא דוקא במודר הנאה דאינו תלוי בגדרי שליחות אלא כל היכא דאדם אחד מהנה לשני ואע"פ שאינו שלוחו. ונראה שזוהי כוונת התוס'.
כג. גמ'. אמר רבה אמר רב ששת דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו וכו'.
כג. בענין מה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנתה בעלה
כג. א
הבעל קונה ישר מהמקנה או דרך האשה
כג. עיין ברש"י (ד"ה ורבנן). ומרש"י מבואר דהמחלוקת בגמ' נוגעת גם לעבד וגם לאשה. ולכאורה קשה למה לפי החכמים באשה יש למקנה היכולת להתנות שאין לבעלך רשות בה. דהרי בשלמא בעבד דאין לו יד לקנות, אזי מסתבר דהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו הוא דהמתנה עוברת ישיר מהמקנה אל האדון. כלומר, דאע"פ דהדעת מקנה דנותן המתנה היא דהמתנה תהיה ברשות העבד, מ"מ ההלכה דמה שקנה עבד קנה רבו קובעת דע"פ דין הקנין מתייחס ישיר לאדון. ומכיון דהמתנה עוברת ישיר מהמקנה אל האדון, יש צד לומר דהמקנה יכול לטעון דאין לו דעת מקנה שהאדון יקנה ובגלל זה למנוע את הקנין של האדון (כדמבואר בהמשך).
כג. אבל לכאורה הגדר דמה שקנתה אשה קנה בעלה חלוק ביסודו. דהרי יש יד לאשה לקנות לעצמה כדמוכח מזה דהיא קונה את גוף המתנה והבעל רק אוכל פירות. וכמו"כ ביארנו לעיל (דף כג. בענין גיטו וידו באין כאחת אות א') דלא בעינן החידוש דגיטה וידה באין כאחד כשנתן הגט לאשה בנוגע למעשה הקבלה כי יש לה יד בעצמה. ואם יש לה יד בעצמה, אזי צ"ל דגדר הדין דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא דבעצם היא קונה הכל (הגוף והפירות) ואז כשלב שני קנין הפירות עובר מהאשה אל הבעל. ואם זה נכון, קשה להבין היאך לפי החכמים המקנה יכול להתנות דהאשה מקבלת המתנה על תנאי שאין לבעלך רשות בה, דהרי המקנה רק הקנה את המתנה אל האשה והיא קונה אותה ואין למקנה כח להתנות על הדינים דחלין אחרי זה בין האשה לבעלה.
כג. ומשמע מזה דלא כההו"א שלנו בגדר דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אלא דצ"ל דהגדר דמה שקנתה אשה קנה בעלה דומה להגדר דמה שקנה עבד קנה רבו, כלומר, דאין האשה קונה את כל המתנה לבדה ואז אח"כ זכות הפירות עוברים לבעל, אלא דכשהמקנה נותן לה את המתנה המעשה קנין שלה מחיל חלות קנין הגוף אצלה וקנין הפירות אצל הבעל. ונמצא דהבעל קונה קנין הפירות ישיר מהמקנה.
כג. ויש להביא ראיה לזה מהגמ' בנדרים (פח:) דהביאה שיטת רבי מאיר דיד אשה כיד בעלה ולכן אם אדם נותן מתנה לאשה ואמר "מה שתרצי עשי" אזי הבעל קונה המתנה. והגמ' הקשה ע"ז מהדין בשיתופי מבואות דאין אדם יכול לזכות חבית לבני מבוי על ידי אשתו, וז"ל ורמינהו כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי אשתו, ואי אמרת קנה יתהון בעלה עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל עכ"ל. כלומר דאם יד אשה כיד בעלה היאך הבעל יכול לזכות לבני המבוי ע"י אשתו. ולכאורה אם הביאור במה שקנתה אשה קנה בעלה הוא דיש לאשה יד גמורה דקונה את המתנה לגמרי ואחרי הקנין הזה הפירות עוברים לבעלה, אזי קשה להבין קושיית הגמ' דהרי אפי' לר"מ דיד אשה כיד בעלה מובן דיש לה יד גמורה בפני עצמה ובודאי היא יכולה לעשות מעשה קנין לזכות לאחרים. ולכאורה יוצא מזה דהגמ' הבינה דהגדר דיד אשה כיד בעלה הוא דהפירות הולכים ישיר אל הבעל ולכן החבית אינו יוצא לגמרי מרשות הבעל. ואזי מובנת קושיית הגמ' דהיאך הבעל יכול לזכות לאחר על ידה.
כג. וע"פ זה יש להבין את המשך הסוגיא שם. דרבא תירץ, וז"ל אמר רבא אע"ג דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה, מודה רבי מאיר לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא עכ"ל. כלומר דלפי רבא יש לחלק בין היכא דאדם אחר נותן לאשה מתנה דאזי אומרים יד אשה כיד בעלה לבין היכא דהבעל בעצמו נתן לה מתנה דאז יש לה יד בפני עצמה. ולכאורה זה קצת צ"ב, דאם באמת יד אשה כיד בעלה ואין לה יד, אזי למה יש לה יד גמורה לזכות לאחרים כשהבעל נותן לה דבר. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל, דרבא הבין דהדין דיד אשה כיד בעלה חל כשלב שני אחרי דהיא קונה הדבר לגמרי ע"י ידה. ולכן הבעל יכול לזכות החבית על ידה דהרי לעולם יש לה יד לקנות קנין גמור.
כג. אבל מסקנת הגמ' שם הוא שלא כרבא, וז"ל איתיביה רבינא לרב אשי אלו שזכין להן [על ידי] בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים, ואלו שאין זכין להן על ידי בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים, ואשתו, אלא אמר רב אשי מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן, דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני עכ"ל. כלומר, דרב אשי נקט דמן הסתם אין לה יד בפני עצמה לזכות לכל בני המבוי. אבל אם יש לה חצר באותו מבוי אזי היא באמת קונה גוף החבית לעצמה, דהרי כו"ע מודים דהבעל יכול לתת לה מתנה. ומכיון דהיא באמת קונה לעצמה היא יכולה גם לזכות לשאר בני המבוי. ונמצא דמשמע ממסקנת הסוגיא בנדרים כמו שדייקנו למעלה מהגמ' דידן, דהגדר דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא דהפירות הולכים ישיר מהמקנה אל הבעל.
כג. ויש להעיר דלכאורה היסוד הזה בדין יד אשה כיד בעלה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הר"י בתוס' (כד. ד"ה ורבי אלעזר) דחילק בין האדון לבין הבעל בנוגע להיכא דאדם דנותן מתנה והתנה ע"מ שאין לבעל או להאדון רשות בו. דר"ת סבור דדין האשה כדין העבד וכל המחלוקות בגמ' דידן שייכות לשניהם בשוה. אבל הר"י חילק וטען דאפי' המ"ד דבעבד התנאי אינו מהני והאדון תמיד קונה את המתנה, מ"מ יכול לסבור דבאשה תנאי כזה מהני ואדם יכול לתת מתנה לאשה ע"מ דאין לבעלה רשות בו, וז"ל שאין יד האשה כיד הבעל כמו שיד העבד כיד רבו עכ"ל. והר"י הוכיח כדבריו מזה דיש יד לאשה לקנות דברים בלי בעלה כמו גוף המתנה דהיא קונה היכא דהבעל עצמו נותן לה מתנה. ומשמע משיטת הר"י דבעצם יש לה יד גמורה אפי' כשהיא תחת בעלה, וא"כ מסתבר אליביה דהיא תמיד קונה את המתנה לגמרי ורק אח"כ הפירות עוברים לבעל. וקצת צ"ב בשיטת הר"י ממשמעות הסוגיא דידן והסוגיא בנדרים. אבל יתכן לומר בדעת הר"י דהוא רק הוכיח דיש לה יד גמורה לקנות היכא דאין כח ליד הבעל (כמו בנוגע לקנין הגוף או היכא דהבעל נתן לה המתנה בעצמו או היכא דהמקנה התנה ע"מ שאין לבעלך רשות בו). אבל כל היכא דחל הדין דיד אשה כיד בעלה והבעל באמת קונה הפירות, אזי י"ל דקנין הפירות חל באופן ישיר מהנותן לבעל.
כג. וכמו"כ יש להעיר מהסוגיא בגיטין (עז.-עז:) דהבאנו לעיל (כג. ד"ה והא קיימא לן). דהגמ' הקשה היאך האשה מתגרשת ע"י זריקת גט לחצר דידה דהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. ורבא תירץ וז"ל רבא אמר אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל, אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד, אמר ליה רבינא לרב אשי, רבא יד דאשה קא קשיא ליה, נהי דקני ליה למעשה ידיה, ידה גופה מי קני ליה עכ"ל. ולכאורה השו"ט בין רבא, רבינא ורב אשי נוגעת ליסוד דמה שקנתה אשה קנה בעלה. דרבא נקט דמה שקנתה אשה קנה בעלה פירושו דאין לה יד בפני עצמה כלל וכל מה שהיא קונה עובר ישיר אל הבעל, ולכן צריך החידוש דגיטה וידה באין כאחד אפי' כשהיא מקבלת הגט בידה מיד בעלה. אבל רבינא ורב אשי סברו דיש לה יד בפני עצמה אלא דאחר קניינה, אזי הפירות עוברים לבעלה, ומובן למה היא יכולה לקבל גט בידה אפי' בלי החידוש דגיטה וידה באין כאחד. ולכאורה השיטות יוצאות הפוכות מהגמ' בנדרים, דהרי שם רבא הוא זה דנקט דהאשה יכולה לזכות מבעלה לכל בני המבוי וביארנו דזה מפני דיש לה יד לעצמה וזכיית הבעל חלה אחרי דהיא כבר קנתה את המתנה לגמרי. ובגמ' בגיטין רבא נקט דא"א לאשה לקבל גט מבעלה בלי החידוש דבאין כאחד. וגם, בנדרים רב אשי הוא זה דהסיק דאין אשה זוכה מבעלה לכל בני המבוי ובגיטין הוא נקט דיש לה יד עצמאי לקבל הגט.
כג. ולכל הפחות יש ליישב שיטת רב אשי ע"פ דברי הקצוה"ח (סימן ר סק"ה) דגט זקוק רק למעשה נתינה וקבלה ולא חלות קנין, דלפי"ז הסוגיא בגיטין אינה עוסקת בקנין וזכיית הגט אלא במעשה נתינה וקבלה בלבד. ועפ"ז מסתבר דיש לאשה יד לעצמה לפעול מעשה דקבלת הגט אע"פ דבהלכות קניינים הבעל קונה ישיר ע"י מעשה קנין שלה ולא שהיא קונה את החפץ ורק אח"כ הוא עובר לבעל.
כג. ב
שיטת רב ששת
כג. לפי רב ששת, נחלקו התנאים היכא דאדם הקנה מתנה לעבד והתנה ע"מ שאין לרבך רשות בו. ונראה לבאר דהמחלוקת היא בגדר הדין דמה שקנה עבד קנה רבו. דהרי דלא שייך לומר דהעבד זוכה במתנה כשלב ראשון ורק אח"כ המתנה עוברת לאדון (כמו שצדדנו לגבי אשה נשואה), אלא פשיטא דהאדון קונה המתנה ישיר מהמקנה. וכדי לבאר את יסוד המחלוקת שבין ר"מ והחכמים צריך להקדים ב' חקירות בגדר דמה שקנה עבד קנה רבו.
כג. א) יש לעיין למי מתייחס הדעת מקנה דנותן המתנה. דהרי במציאות, המקנה רוצה לתת את המתנה לעבד ודעת המקנה מתייחסת אליו, אלא דחל הדין דיד עבד כיד רבו והאדון זוכה במתנה. וי"ל דהדין דיד עבד כיד רבו קובע דע"פ דין הדעת מקנה הוי להקנות לאדון ולא לעבד. מאידך י"ל דדעת המקנה עדיין מתייחסת אל העבד, אלא דהדין דיד עבד כיד רבו חל בנוגע לחלות הקנין, כלומר דהאדון קונה את החפץ ישיר מהנותן אע"פ דהנותן ע"פ דין התכוון להקנות המתנה אל העבד.
כג. ב) בנוסף להגדרת דעת המקנה, יש לחקור עוד בנוגע לדין אין קנין לעבד בלא רבו, האם בעצם יש יד לעבד אלא דיד רבו סותר את היד דהעבד ולכן האדון קונה, או"ד דבעצם אין יד לעבד כלל דאין לו היכולת לקנות כלל.
כג. וע"פ ב' החקירות האלו יש לבאר את מחלוקת התנאים אליבא דרב ששת. די"ל דשיטת החכמים דהתנאי דאין לרבך רשות בו מועיל והעבד קונה, מיוסדת על ב' הנחות: א) שיש יד לעבד אלא דבעלמא יד דהאדון סותרו, ולכן היכא דאין סתירה מצד יד האדון העבד יכול לקנות. ב) הדין דאין קנין לעבד בלא רבו קובע דע"פ דין דעת המקנה דנותן המתנה מתייחס לאדון. אך כל זה חל בדעת מקנה דעלמא ובמתנה דעלמא להעבד. אך היכא דנותן המתנה התנה במפורש דהוא אינו רוצה שהאדון יזכה במתנה, ע"פ דין אין כאן חלות דעת מקנה להאדון אלא רק להעבד. ומכיון דיש לעבד יד לקנות היכא דאין סתירה מצד יד האדון, העבד קונה את המתנה. דהיכא דע"פ דין ליכא דעת מקנה לאדון אין ידו סותר את יד העבד מלקנות.
כג. ואליבא דר"מ החולק על החכמים ונקט דתנאי זה אינו מהני, נראה שניתן לבארו בב' אופנים, אליבא דר"ת ואליבא דהר"י (בתוד"ה ור"א). דלפי ר"ת גם ר"מ מודה היכא דנותן המתנה אמר ע"מ שתצא בו לחירות דהעבד קונה את המתנה. וא"כ סובר דבעצם יש יד לעבד לקנות והכלל דמה שקנה עבד קנה רבו הוא חלות דין דחל מחמת סתירת יד האדון ליד העבד. ולפי"ז המחלוקת בין ר"מ והחכמים היא באיזה אופן נסתלקה יד האדון כדי שהעבד יקנה בעצמו. דר"מ נקט דבדרך כלל דעת המקנה מתייחס להעבד והדין דיד עבד כיד רבו קובע דחלות הקנין חל ישיר מהמקנה אל האדון. ולפי"ז התנאי דאין לרבך רשות בו אינו מהני, דהרי בכל מתנה אל העבד המקנה רוצה שהעבד יקנה ומ"מ התורה קובעת דהאדון זוכה. אבל אם המקנה אומר ע"מ שתצא בו לחירות, כלומר דכל המתנה היא רק לתשמיש מסויים, אזי אם האדון יזכה במתנה תבטל כל חלות המתנה. ולכן במקרה כזה שיש סתירה בין זכיית האדון לבין כל חלות המתנה, אזי יד האדון מסתלקת והעבד קונה בידו. ואילו החכמים נקטו דבדרך כלל דעת המקנה מתייחס אל האדון ולכן גם תנאי שאין לרבו רשות בו מסלק את יד האדון וכנ"ל.
כג. וכל זה לפי הר"ת דלדעת רב ששת גם ר"מ מודה דע"מ שתצא בו לחירות מהני. מאידך הר"י חולק על הר"ת ונקט דרב ששת סבור דלפי ר"מ אין היכי תמצי שהעבד יזכה במתנה. וא"כ י"ל אליביה דר"מ סבור דבעצם אין יד לעבד לקנות כלל ולכן כל תנאי של המקנה, אפי' תנאי דמסלק את האדון, אינו מעלה ואינו מוריד והעבד אינו יכול לקנות. אבל לכאורה צ"ב דלפי זה דאין לעבד יד כלל, למה המתנה חלה כלל. כלומר דבמקום דהאדון יקנה את החפץ דהוי סתירה לכל עצם המתנה, היה ראוי לומר דהמתנה בטלה והמתנה נשארת ברשות המקנה.
כג. ג
מתנה מהבעל ומהאדון
כג. הבאנו את המחלוקת בין ר"ת והר"י בנוגע לדין דיד עבד כיד רבו היכא העבד קיבל מתנה ע"מ שתצא בו לחירות. והר"י הביא ראיה לשיטתו לחלק בין יד האשה לבין יד העבד, וז"ל תדע דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נא:) ואילו אם נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל עכ"ל. ולכאורה צ"ב בדעת ר"ת למה אדון אינו יכול לתת מתנה לעבדו. כלומר דאם יש לעבד יד לקנות היכא דיד האדון אינו סותרו (כדמוכח מזה דבמתנה על מנת שתצא בו לחירות קנה העבד), לכאורה היכא דיד האדון גופא נותן לו את המתנה אין יד האדון סותר לקנין העבד. ובאמת יש להקשות הקושיא הזאת על הגמ' עצמה, דהרי לכו"ע החכמים נקטו דיש תנאי דמהני דעבד יקנה המתנה, וצ"ל דיש יד לעבד לקנות. וא"כ למה אין האדון יכול לתת מתנה לעבדו.
כג. ונראה דבנוגע ליד העבד יש לחלק בין ידו כלפי אדם אחר לבין ידו כלפי האדון. דהיינו, כלפי אדם אחר דנותן לו מתנה אזי יד העבד נחשבת כיד לקנות בו, אבל כלפי האדון אין לעבד יד לקנות. והביאור הוא דכל קנין יד בעי ב' דברים: א) תפיסת יד הקונה כדי לקנות, ב) שהחפץ תצא מיד הנותן. וכשאחר נותן לעבד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, אזי נתקיימו ב' התנאים. אבל כשהאדון עצמו נותן לעבד המתנה, אע"פ דיש לעבד יד לקנות, מ"מ מכיון דהעבד עצמו הוי ברשות האדון, ע"פ דין החפץ לא יצא מרשות הנותן והמתנה אינה חלה.
כג. וכל זה לגבי עבד. אבל באשה, אפי' לפי ר"ת דהשווה אשה לעבד בנוגע למתנה על תנאי, צ"ל דאשה חלוקה מעבד ויש לה יד כלפי בעלה. דהרי לכו"ע היא מקבלת מתנה ממנו כדמבואר בתוס'. וגם ביארנו לעיל דמבואר בגמ' דלא בעינן החידוש דגיטה וידה באין כאחד באשה כמו בעבד. והיסוד הוא דר"ת רק השווה אשה לעבד היכא דקיבלו מתנה מאחר, אבל דינם חלוקים היכא דקיבלו מתנה מהאדון או מהבעל. דעבד קנוי לבעל בקנין ממון ולכן נתינת מתנה מהאדון אל העבד אינו מוציא החפץ מיד האדון כלל וחסר מעשה ההקנאה. אבל אשה אין גופה קנוי לבעל אלא דיש דין דמה שקנתה אשה קנה בעלה דמונע ממנה היכולת לזכות בקנין פירות ואפי' היא אינה יכולה לעשות תנאי נגד זכיית הבעל במקרים מסויימים. אבל היכא דהבעל עצמו נותן לה מתנה אזי הקנין חל מכיון דיש לה יד לקנות והמתנה יצאה מיד המקנה, דהיינו הבעל, לידה.
כג. ד
מתנה לתשמיש מסויים
כג. איתא במשנה בנדרים (פח.) וז"ל המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך עכ"ל. מבואר במשנה דיש היכי תמצא דאדם דמודר הנאה מהבעל יכול לתת מתנה לאשה בלי שהבעל יקנה. ונחלקו האמוראים בנידון, וז"ל אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך, אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אומר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל עכ"ל. ובהמשך הסוגיא מבואר דבעצם נחלקו האמוראים במחלוקת ר"מ והחכמים האם אמרינן יד אשה כיד בעלה. דרב דנקט דהאומר "מה שתרצי עשי" קנה הבעל סבור כר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה, ושמואל דנקט דלא קנה הבעל סבור כחכמים דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה.
כג. והרמב"ם (פרק יז מהלכות נדרים הלי"ז) פסק כשמואל, וז"ל מי שנאסרה הנייתו על בעל בתו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהיה נהנית בהן ומוציאה אותן בחפציה, הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה, ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהן, אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהן הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה, ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהניית חותנו עכ"ל. וכן איתא בהלכות זכייה (פרק ג הלי"ג-י"ד). שני דינים יוצאים מדברי הרמב"ם: א) האומר "מה שתרצי עשי" לא קנה הבעל כשיטת שמואל, ב) אעפ"כ האומר על מנת שאין לבעלך רשות בהן קנה הבעל.
כג. והראב"ד השיג עליו בב' הנקודות האלו, וז"ל א"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל אבל לדעת רב לעולם יהא אוכל פירות עד שיאמר לה אלא למה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר לה עשי מה שתרצי בעל אוכל פירות, אע"ג דפליג שמואל הא איסורא היא וקי"ל כרב באיסורי ועוד דאקשינן ותרצינן שמעתא אליבא דרב אליבא דר"מ, גם ענין דבריו לא ישרו בעיני מה הפרש יש בין מי שאמר עשי מה שתרצי למי שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא אמר יותר הלא נתן הכל לבתו מתנה גמורה ולא שייר במתנה כלום ומה שתרצה תעשה בהן אלא שמחלוקת שבין רב ושמואל אינה אלא דרב ס"ל כר"מ ומוקים לסתמא דמתני' כר"מ ושמואל ס"ל כחכמים ומוקים למתניתין כחכמים וכו' עכ"ל. כלומר, דהראב"ד הקשה דראוי לפסוק כרב כי הלכה כרב באיסורי. ועוד הקשה דמה סברת הרמב"ם לחלק בדעת שמואל בין מה שתרצי עשי דלא קנה הבעל לבין ע"מ שאין לבעלך רשות בהן דקנה הבעל, דהרי בשניהם נותן המתנה רוצה שהאשה תעשי מה שהיא רוצה עם המתנה. וצ"ב בסברת המחלוקת ביניהם.
כג. ונראה לבאר דיסוד שיטת הרמב"ם הוא כמו שביארנו לעיל (אות ב') בשיטת הר"ת דלא אמרינן יד עבד כיד האדון או יד האשה כיד בעלה היכא דיש סתירה בין חלות המתנה לבין יד האדון והבעל. ולכן היכא דהאב נתן את המתנה רק לתשמיש מסויים כמו מה "שאת נושאת ונותנת בפיך" אזי יש סתירה בין חלות המתנה, דהיינו דהיא מקבלת המתנה דוקא כדי לאכול, לבין זכיית הבעל דהוא היה מונע אותה מלעשות התשמיש הזאת. ושמואל סבור דה"ה היכא דאמר "כל מה שתרצי עשי" דהיינו דאפי' בלי לפרט תשמיש מסויים, האב בעצם מגדיר את המתנה כמתנה לכל תשמיש מסויים דהיא בוחרת. ולכן זכיית הבעל מהווה סתירה לכל חלות המתנה והבעל אינו קונה. מאידך היכא דהאב אמר "על מנת שאין לבעלך רשות בו" דאזי האשה מקבלת את המתנה כמתנה גמורה בלי הגדרה מסויימת, אלא דהאב אינו רוצה שהמתנה תעבור לרשות הבעל. ואזי חל הדין דיד אשה כיד בעלה כי אין סתירה בין חלות המתנה עצמה לבין זכיית הבעל.
כג. ואילו הראב"ד דפסק כרב חולק על זה וסבור דאין הדין דיד אשה כיד בעלה תלוי בהאם יש סתירה בין חלות המתנה לבין זכיית הבעל. אלא דהראב"ד נקט דיד אשה כיד בעלה חל כל היכא דיש לאשה קנין גמור במתנה דאזי תקנו תקנת פירות לבעל בנכסיה וידה כידו. אבל אם יש לה בעלות מוגבלת גרידא במתנה, כגון שקנתה לאכילה בלבד, אזי לא תקנו לו לבעל פירות וידה אינה כידו, ולכן הראב"ד נקט דרק היכא דהאב הגדיר דכל המתנה הוא רק לתשמיש מסויים אזי אין הבעל קונה, דהרי האשה עצמה אין לה קנין גמור במתנה. אבל אם האב אמר "כל מה שתרצי עשי" אזי אין לה שום הגבלה בקנין שלה וממילא חל הדין דיד אשה כיד בעלה.
כג. ועפ"ז יש להבין את קושיית הראב"ד על הרמב"ם בנוגע לשיטת שמואל (דהראב"ד לא פסק כוותיה). דהראב"ד הקשה דהיאך חילק הרמב"ם בין היכא דהאב אמר "כל מה שתרצי עשי" לבין היכא דהאב אמר "על מנת שאין לבעלך רשות בו" דהרי שניהם שווים, וז"ל הלא נתן הכל לבתו מתנה גמורה ולא שייר במתנה כלום ומה שתרצה תעשה בהן עכ"ל. ומבואר דהראב"ד נקט דהדין יד אשה כיד בעלה חל תלוי באם שהאשה מקבלת את המתנה כמתנה גמורה ולא כמתנה מוגבלת. ועפ"ז מובן דהראב"ד נקט דאין הבדל כלל בין "כל מה שתרצי עשי" לבין "על מנת שאין לבעלך רשות בו", דהרי בשניהם האשה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. משא"כ לשיטת הרמב"ם דהכל תלוי באם יש סתירה בין חלות המתנה לבין זכיית הבעל דאזי מובן החילוק בין כל "מה שתרצי עשי" דהיא מקבלת המתנה כדי לעשות תשמיש מסויים, לבין "על מנת שאין לבעלך רשות בה" דהיא מקבלת המתנה כמתנה בעלמא ואזי חל הדין דיד אשה כיד בעלה.
כג. וגם צ"ב בכל עצם הדין דר' אלעזר דאפשר לתת מתנה לשם תשמיש מסויים (להוציאו לחירות), דלכאורה זה נגד המשנה בנדרים (מח.) דמתנה רק חלה היכא דיש למקבל קנין גמור כדי הוא יכול להקדישו. וי"ל בפשטות דהגמ' בנדרים (מח:) בעצמה קובעת דהדין דהמשנה דהמתנה אינה חלה הוא רק מפני דיש אומדנא דמוכח דלא היתה דעת מקנה. אמנם היכא דיש דעת מקנה גמורה להקנות מתנה לאדם לתשמיש מסויים אזי המתנה חלה ויש למקבל בעלות מוגבלת.
כג. ה
מתנה ע"מ שכתוב בתורה
כג. והקשה הרשב"א (ד"ה הא דאמרי') על שיטת ר"מ דאם הנותן התנה בתנאי עם משפטי התנאים שהאדון אינו יכול לזכות במתנה, אזי היאך אפשר לומר דהאדון אכן קנה, וז"ל תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן והרי הוא כפל תנאו לדברי ר"מ שאם יקנה רבו שלא תהי' מתנתו מתנה כלל וא"כ היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה עכ"ל. והרשב"א תירץ דהנותן הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ופסקינן דהתנאי בטל ומעשה קיים, וז"ל וי"מ שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך חל המעשה שהרי ראוי הוא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום אלא דדבר תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא דמי שהתנו עליו מבטל תנאו מדעתו בטל המעשה בביטולו של תנאי לפי שהי' כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי עכ"ל. כלומר, דבתנאי דעלמא התנאי הוי דבר חיצוני למעשה אלא דקיום המעשה תלוי בקיום התנאי. אבל הכא הנותן רוצה לשנות את עצם החלות ע"י התנאי, ובזה אמרינן המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
כג. ולכאורה כל שיטת הרשב"א מבוססת על מה שדייקנו מהסוגיא כאן ובנדרים לעיל (אות א'), דהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו וגם מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא דהאדון והבעל זוכים ישיר מהנותן. ולפיכך היה שייך לומר דהנותן יכול להתנות שהאדון לא יזכה במתנה, כי המתנה עוברת מהנותן אל הבעל או האדון. אבל אם האדון או הבעל רק קונים כשלב ב', כלומר דבתחילה העבד או האשה קונים ורק אח"כ הבעלות עוברת אל האדון או אל הבעל, אזי לכאורה אין צד לומר דהנותן יכול להתנות על דין שחל בהיחס בין העבד והאדון.
כג. הרשב"א ביאר את שיטת רבי מאיר דתנאי כזה אינו מהני, אבל לא ביאר את שיטת החכמים. וצריך לעיין למה הם סבורים דבעל מנת שאין לרבך רשות בו התנאי קיים ואין האדון זוכה במתנה. וי"ל דהכל הולך לשיטתם בסוגיית מתנה ע"מ שכתוב בתורה. דהרי נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעלמא האם מתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים או לא (לעיל יט:). ולפי"ז יתכן דזה גם הוי המחלוקת כאן, דהיינו דמה שקנה עבד קנה רבו מהווה דבר שבממון, ולכן ר"מ לשיטתו נקט דהתנאי אינו קיים והחכמים סבורים כמו רבי יהודה דהתנאי קיים והאדון אינו זוכה במתנה.
כג. אבל מסתבר דאין קשר הדוק בין הסוגיות. דהרי אם המחלוקת בעל מנת שאין לרבך רשות בו הוי מחלוקת בדיני מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אזי צ"ע בשיטת ר' אלעזר בהמשך הסוגיא, למה הוא נקט דכל התנאים סבורים דתנאי כזה בטל והאדון זוכה במתנה. דהרי בדבר שבממון מבואר במקומות אחרים בש"ס דיש תנא דסבור דתנאי קיים. וגם יש להקשות דלמה הגמ' עצמה לא חיברה בין הסוגיות בהדיא. אלא בודאי נראה מכל זה דאין קשר הדוק בין הסוגיות, ואפי' המ"ד דהמתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים יכול לסבור הכא דהתנאי בטל והאדון זוכה, וגם המ"ד דבעלמא תנאו בטל יכול לסבור הכא דהתנאי קיים והעבד זוכה.
כג. והסברא לומר דבדבר שבממון בעלמא תנאו קיים אבל כאן אין תנאו קיים הוא דאולי הנותן אינו הבעלים לעשות תנאי כזה. דהרי פשיטא דכדי לעשות תנאי לשנות את החלות צריך המתנה להיות הבעלים על החלות. ואע"פ דמלשון רש"י (קידושין יט: ד"ה בדבר שבממון) אולי משמע דתנאי ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון חל מדין מחילה ולא מדין תנאי, וז"ל דניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא איתיהיב למחילה עכ"ל, פירוש זה בדברי רש"י בודאי אינו נכון. דהרי הגמ' הביאה את המחלוקת בין ר"מ ור"י בנוגע לע"מ שאין לך עלי אונאה (ב"מ נא.) או ע"מ שלא תשמטני שביעית (מכות ג:), ושם לא שייך דין מחילה כלל. אלא דברור דרש"י הזכיר את היכולת למחול רק כסימן דיש להם בעלות על המעשה ומפני זה יש צד לומר דהם יכולים לשנות את החלות ע"י תנאי. ויוצא מזה דכדי לעשות תנאי ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון צריך להיות חלות שם בעלים.
כג. אבל בסוגיא דידן י"ל דאין לנותן או לעבד הבעלות דנצרכת כדי להתנות תנאי ולשנות את החלות. דהרי העבד עצמו אינו הבעלים על קבלת המתנה דהרי בעלמא האדון זוכה בו. וגם י"ל דאין הנותן הבעלים כדי לעשות תנאי כנגד הדין דמה שקנה עבד קנה רבו, דאע"פ דהוא הדעת מקנה והוא הבעלים על המעשה והוא יכול לעשות תנאי בעצם חלות המתנה (כמו להתנות דהמתנה חלה רק לתשמיש מסויים), מ"מ הדין דמה שקנה עבד קנה רבו הוי מחוץ לבעלותו. דהרי בין אם העבד זוכה במתנה בין אם האדון זוכה במתנה, חלה אותה חלות מתנה. ומפני כך, אע"פ דהנותן הוי הבעלים על חלות המתנה, הוא אינו יכול להתנות כנגד הדינים דשייכים לאיזה גברא זוכה במתנה כי זה אינו קשור לעצם חלות המתנה.
כג. ומצד שני, גם המ"ד דאין תנאו קיים בדבר שבממון בעלמא יכול לסבור דכאן תנאי דאין לרבך רשות בו מהני. דהרי גם המ"ד דאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון עדיין מודה דמתנה שומר חנם להיות פטור משבועה (בבא מציעא צד.) משום "דמעיקרא לא שעבד נפשיה". וכבר ביארנו (לעיל יט: ד"ה ונוהג בה, אות ב') דהדין דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל חל רק היכא דיש לאדם דעת ליצור חלות מסויימת וממילא יש חיובים שחלין מחמת החלות. למשל, אדם מקדש אשה עם דעת לקידושין וממילא הוא חייב בשאר כסות ועונה. ואם האדם רוצה לשנות את חלות האישות כדי שלא יתחייב בשאר כסות ועונה, אזי זה נקרא מתנה ע"מ שכתוב בתורה. אבל היכא דכל החיובים חלין מדעת המתחייב אזי גם ר"מ מודה דאדם יכול לומר דרק יש לו דעת לדבר מסויים ולא לדבר אחר. וא"כ גם הכא יתכן דהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו הוא דע"פ דין יש לנותן דעת מקנה להקנות לאדון. וא"כ כשהנותן עושה תנאי ואומר בפירוש דאין לו הדעת הזאת, אזי גם המ"ד דאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון מודה דתנאי כזה מהני.
כג. ו
ביאור הראב"ד ביד עבד כיד רבו
כג. ועיין בהמשך דברי הרשב"א דהביא ביאור אחר במחלקות התנאים בנוגע לע"מ שאין לרבך רשות בו (לפי רב ששת), וז"ל והראב"ד ז"ל פי' דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן אבל לא לחוב לו והלכך ס"ל לר"מ דכיון דא"ל קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לאדון ממש וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד והלכך כשהתנה עם העבד הו"ל כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו וכיון שכן תנאו קיים דאי אמרת מ"מ ליזכי אדון מיד עבד כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו עכ"ל. ומבואר דנחלקו התנאים בגדר הדין דיד עבד כיד רבו.
כג. והביאור הפשוט דעולה מדברי הראב"ד הוא דנחלקו ר"מ והחכמים האם הדין דיד עבד כיד רבו קובע דהמתנה חלה ישירה מהנותן אל האדון (ר"מ), או"ד יש ב' שלבים, שבשלב הראשון העבד קונה ואח"כ המתנה עוברת ממנו אל האדון (החכמים). אך לכאורה פירוש זה קשה, דהרי לפי"ז יוצא דהחכמים סבורים דתנאי מהני מפני דהעבד הוי הקונה והבעל דבר. וביארנו לעיל (אות א') דאם באמת יש ב' שלבים והדין דמה שקנה עבד קנה רבו חל אחרי הקנין דהעבד, אזי לא מסתבר לומר דתנאי בין הנותן והעבד ימנע את זכיית האדון, דהרי אין קשר כלל בין נתינת הנותן לבין זכיית האדון.
כג. ולפי"ז צריך לדחוק קצת בלשון הראב"ד ולומר דכו"ע מודי דהאדון קונה ישר מהנותן. אלא דנחלקו בנוגע למי מתייחס מעשה הקנין. דר"מ סבור דאע"פ דהעבד עושה את הפעולה בידיים שלו, מ"מ חלות מעשה הקנין שייך לאדון, ולכן אין העבד בעל דבר כלל להתנות תנאי. אבל החכמים סבורים דמעשה הקנין מתייחס לעבד ולכן הוא מהווה הבעל דבר ובעלים על הקנין כדי לעשות תנאי ביחד עם הנותן למנוע את זכיית האדון. אבל כו"ע מודו דאין שלב כלל דהעבד באמת זוכה את המתנה בעצמו.
כג. אבל גם הביאור הזה קשה, דהרי מחלוקת התנאים שייך גם לעבד וגם לאשה. ולא מסתבר לומר דלפי ר"מ אין לאשה חלות מעשה קנין כשהיא תחת בעלה לגבי הפירות, דהרי מדאורייתא היא קונה הכל וברור דהדין דיד אשה כיד בעלה הוי דין בזכייה בעלמא ולא במעשה הקנין עצמה. ומשמע מזה כביאור הראשון שכתבנו בדעת הראב"ד, דהיינו דלכו"ע יש לעבד ולאשה מעשה קנין אלא דנחלקו התנאים האם הם באמת זוכים במתנה או דהחלות עוברת ישר אל האדון והבעל. אבל לפי"ז חזרנו לקושייתנו מצד היכולת של הנותן להתנות תנאי על דין שחל בין האשה והבעל. וא"כ עדיין צ"ע בשני הביאורים בדברי הראב"ד.
כג. ולפי מה שנתבאר בדעת הראב"ד, יש לחזור לשיטת הר"י דסובר דלר"מ לפי רב ששת אין שום תנאי בעבד דמהני והאדון לעולם זוכה בו. וי"ל דהר"י נקט דאין לעבד אפי' מעשה קנין כשיטת ר"מ בביאור הראשון שביארנו בראב"ד, או מאידך יתכן דהר"י סבור דאכן יש לעבד מעשה קנין אבל חלות הקנין מתייחסת ישיר אל האדון ולכן אין העבד בעלים כדי להתנות עמו תנאי.
כג. ז
שיטת ר' אלעזר
כג. לפי ר' אלעזר, ר"מ סבור דאין היכי תמצא דהעבד קונה. וזה מאד מובן ע"פ הביאורים שכתבנו לעיל (אות ו'). אבל לכאורה שיטת החכמים לפי ר' אלעזר צ"ב. דהרי לפי ר' אלעזר החכמים מודים דאם הנותן אמר "על מנת שאין לרבך רשות בו" דהתנאי אינו מועיל, וביארנו לעיל דהסברא היא דאין העבד בעל דבר לעשות תנאי כזה. וא"כ קשה להבין היאך התנאי ד"על מנת שתצא בו לחירות" מהני. ולעיל (אות ד') ביארנו ע"פ שיטת הרמב"ם דאם יש סתירה בין חלות המתנה לבין הדין דיד עבד כיד רבו אזי יד האדון נסתלק. והרשב"א הביא עוד ב' הסברים לשיטת החכמים לפי ר' אלעזר.
כג. בתחילת דבריו, הרשב"א הביא את דברי רב האי גאון, וז"ל וכלשון הזה כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו ע"מ שיוציאך רבך לחירות וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות עכ"ל. כלומר, דבעצם אין העבד קונה את המתנה אלא דהאדון קונה מדין יד עבד כיד רבו, והוא מתחייב לשחרר בו את העבד. ולכאורה שיטת רב האי גאון דחוק בלשון הגמ' דמשמע דהעבד קונה את המתנה ויוצא בו לחירות.
כג. ובהמשך, הרשב"א הביא ביאור אחר מבעלי התוס' (לא נמצא לפנינו) וז"ל והכא בדאמר לי' הא לך מנה ע"מ שתצא בו לחירות דר"מ סבר כיון דא"ל סתם הא לך מנה ולא א"ל שלא יהא לך בו אלא שתצא בו לחירות דהויא מתנה גמורה ואע"ג דא"ל ע"מ שתצא בו לחירות לאו כלום הוא, ורבנן סברי כיון דייחד לו דבר לאו מתנה גמורה יהיב לי' ואין לו בו אלא פדיונו בלבד אבל לכ"ע אי א"ל לא יהי' לך אלא שתצא בו לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאת נותנת בפיך לא קנה אדון ולא קנה יתהון בעל עכ"ל. והיסוד לביאור הזה הוא דיש לחלק בין תנאי לבין שיור. דתנאי הוי הסכמה בין ב' האנשים (נותן המתנה והעבד) שהמתנה רק תחול אם התנאי נתקיים. אבל שיור הוי חסרון בעצם המתנה דתלוי בדעת המקנה לבד בלי הסכמת המקבל. וזה דומה למה דמבואר בגיטין (פב.) דיש לחלק בין היכא דמגרש אומר הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני לבין הרי זה גיטך חוץ מפלוני.
כג. ולפי השיטה הזאת, ר' אלעזר נקט דכו"ע מודו דחלות תנאי אינו מהני בעבד מכיון דהוא אינו הבעלים. אבל שיור, דתלוי בדעת המקנה לבד, מהני. ולכן בסוגיא בנדרים דהנותן לא הזכיר הלשון ד"על מנת" אלא "אלא מה שאת נותנת בפיך" אזי כו"ע מודו דהאדון אינו זוכה דהרי הנותן נשאר הבעלים חוץ מהזכות של העבד או האשה לאכול. והיכא דהנותן אמר "על מנת שאין לרבך רשות בו" אזי ברור דלא מהני כנ"ל. אבל נחלקו התנאים בלשון ד"על מנת שתצא בו לחירות", דר"מ נקט דכיון דהזכיר לשון דעל מנת מהווה תנאי ד"מתנה גמורה" כלשון הרשב"א ולכן אינו מהני. אבל החכמים נקטו "לאו מתנה גמורה היא" מכיון דהוא הזכיר תשמיש מסויים ולכן מהווה שיור כמו הלשון ד"חוץ" או "אלא" ולכן לא קני האדון.
כג. וכמשל לדין הזה הרשב"א הביא את הדין בב"ב בסוגיא דגוד או איגוד. דאיתא שם (יג.) דבדרך כלל כששני בנים יורשים חצר דאינה בת חלוקה דהדין הוא דלא חולקין אותו אלא שהם נשארים כשותפים או אחד מהם אומר לשני גוד או איגוד. והברייתא שם (יג:) מביאה דאם אחד מן האחין אומר לשני שהוא מוכן לקחת פחות מכשיעור מהחצר והשני יקח את שיעור דחצר אזי לפי הת"ק שומעין לו וחולקין את את החצר. והביאור הוא דבעצם בכל חצר ושדה של ב' יורשין חל הדין דאחד יכול לומר דהוא רוצה חצי מהחצר. אבל אם החלוקה תגרום הפסד לשני (מכיון דחצי החצר פחות מדי) אזי יש לשני הזכות לומר דהוא אינו רוצה לחלק את החצר וחל הדין דגוד או איגוד. אבל היכא דאח אחד רוצה לקחת פחות מחצי החצר, אז אחרי החלוקה האח השני יקבל את השיעור דחצר שלם ולא יהיה לו הפסד, ולכן חוזרין לעיקר הדין דאח אחד יכול להכריח את האח השני לחלק את החצר. ויוצא מזה דאם יש לאדם זכות או טענה אבל הזכות או הטענה אינה מהנה אותו כלל אלא רק גורם צער לחבירו, אזי כופין אותו לא להיות עקשן והב"ד אינו עושה מעשה ע"פ זכותו. ולכן ב"ד אינו מקבל את הזכות דהאח השני לא לחלק חצר דאינה בת חלוקה דהרי סוף כל סוף הוא יקבל שיעור דחצר שלם. וזוהי גם ההסבר בדין דכופין על מדת סדום, דאינה סתם מדין מוסר או מדות בעלמא, אלא דהב"ד אינו מחשיב את הזכות שיש לאדם אם התוצאה היחידה תהא צער לזולת ולא הנאה לעצמו.
כג. ובנידון דידן הרשב"א לא התכוון לומר ששחרור עבד כנעני בע"כ הוי עצם הדין דגוד או איגוד, אלא דאותו היסוד קיים ג"כ כאן. כלומר דכמו היכא דאין לאדם הנאה מטענה מסויימת הב"ד אינו מחשיב את טענתו, כמו"כ הכא, מכיון דאין הנאה לעבד לא להשתחרר עכשיו, אזי הוא מאבד את היכולת שלו להגדיר את השחרור בשבילו כחובה וחוזרין לעיקר הדין דשחרור הוי זכות.
כג. גמ'. בעי רבה לרבי שמעון בן אלעזר עבד כנעני מהו שיעשה שליח.
כג. הראשונים הקשו דרבי שמעון בן אלעזר סבור דאחר מקבל את השטר שחרור בעד העבד מדין זכין. וא"כ למה רבה נסתפק האם העבד יכול למנות שליח, דהרי מה הסברא לומר דשליח גרוע יותר מסתם בן אדם אחר. ויש כמה פירושים בראשונים.
כג. התוס' (ד"ה מהו) פירשו וז"ל יש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל ליה גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתניתין (לעיל דף כב:) ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא עכ"ל. לפי הדעה הראשונה בתוס' מבואר דבאמת זכייה בעצמה מהני אבל הנסיון של העבד למנות את האחר כשלוחו מיגרע גרע. אבל התוס' לא ביארו את דבריהם.
כג. ונראה לומר דהתוס' נקטו דאם העבד אינו בר מינוי שליחות ובטעות הוא מנסה למנות אדם אחר כשליח, אזי כשהאחר מקבל את שטר השחרור יש חסרון בכוונת הקנין שלו. כלומר, דכל היכא דאדם עושה מעשה קנין בשביל אחר – או בתורה זכייה או בתורת שליחות – יש צורך לכוונה מסויימת מצד האדם העושה את מעשה הקנין. וחלוק הכוונה בזכייה מבשליחות. דבשליחות התורה מחדשת דשלוחו של אדם כמותו וע"פ דין המשלח הוא העושה את מעשה הקנין ויש לו כוונה לקנות, כלומר דמעשה וכוונת השליח מתייחסים למשלח. אבל בזכייה, מי שעושה את מעשה הקנין עושה את מעשה בעצמו ובשביל עצמו, אלא דחלות הקנין מתייחסת למי שזוכה. ויוצא מזה דאם האחר דמקבל את השטר בעד העבד חושב שהוא שליח ובאמת רק מקבל את הגט מדין זכין, אזי יש חסרון בכוונת הקנין שלו. דהרי הוא חושב דהוא בעצם עושה את מעשה העבד, ובאמת הוא צריך לעשות מעשה קנין בעצמו ורק החלות מתייחסת להעבד. ולפיכך אם עבד אינו יכול למנות שליח אזי מינוי דאינו חל מיגרע גרע מסתם אדם דמקבל השטר מדין זכין.
כג. ולכאורה מבואר מזה דהתוס' נקטו דלפי רבי שמעון בן אלעזר זכייה אינה מטעם שליחות. דהרי אם זכייה מטעם שליחות אזי אין הבדל כלל בין כוונת הזוכה בעד אחר לבין כוונת שליח דהרי גם הזוכה בעד אחר הוי שליח. ויש להעיר דבדרך כלל התוס' נקטו דזכייה הוי מטעם שליחות אבל כאן כדי לבאר את האיביעא הם נקטו דרבי שמעון בן אלעזר סבור דזכייה אינה מטעם שליחות.
כג. והפירוש הראשון בריטב"א דומה לדעה הזאת בתוס' וז"ל ואיכא למימר דנפקא מינה בשפירש הרב שאינו נותן לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות שאמר לו הילך כמו שאמר, דבכי האי גוונא אי לא מצי האי משוי שליח לא יצא לחירות כלל ואפילו הגיע הגט לידו דהוה ליה טול גיטך מעל גבי קרקע שהרי שליח זה לא זכה לו ואינו שלוחו של אדון ולא שלוחו של עבד ולא הגיע הגט לידו של עבד לא מיד האדון ולא מיד שלוחו עכ"ל. אלא דהתוס' הבינו דיש חסרון בדעת מי שעושה את מעשה קנין והריטב"א ביאר דיש חסרון מצד דעת המקנה דהאדון, דלפעמים יש לו דעת לשחרר העבד רק כשהאחר מקבל השטר בתורת שליחות.
כג. והתוס' גם פירשו את הסוגיא באופן אחר, וז"ל ויש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה מהו שיעשה שליח הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר בשטר ע"י אחרים בתורת שליחות קאמר כלומר צריך שהעבד יעשה שליח לקבל גיטו משום דגמר לה לה מאשה ולמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה ולמ"ד חוב הוא לו צריך לעשות מדעתו שיתרצה וא"כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דילמא לאו בתורת שליחות קאמר דלא דמי לאשה דדוקא אשה דאיהי מקבלת גיטה שליח נמי מצי משויא אבל עבד לר' שמעון בן אלעזר כיון דאיהו לא מצי מקבלו שליח נמי לא מצי לשוויי ואם כן בשטר על ידי אחרים דקאמר היינו אפילו עומד וצווח כיון דאינו מטעם שליחות עכ"ל. ולפי"ז האיבעיא דרבה הוא רק כשעומד וצווח. ונקודת הספק היא האם אמרינן דעבד יכול למנות שליח והזכייה ע"י אחר מהני מדין זכייה מטעם שליחות דאז נאמר דהשחרור אינו חל כשעומד וצווח, או"ד אין דין שליחות בעבד כנעני וקבלת האחר מהני מדין זכייה שאינה מטעם שליחות דחל אפי' בע"כ דהעבד. ויוצא דמסקנת הגמ' היא דשליחות מהני בעבד והזכייה חלה מטעם שליחות ולכן עומד וצווח אינו מהני, שלא כמו הרשב"א לעיל.
כג. ב
מחאה אח"כ בזכייה ובשליחות
כג. ועיין בהמשך דברי הריטב"א דהביא מהר' יצחק הלוי, וז"ל והחכם הגדול ר' יצחק הלוי ז"ל קרובו של רבינו נר"ו תירץ דבר מהכי נמי נפקא מינה דאי הוי שליח קבלה כיון שהגיע גט לידו יצא לחירות ואף על פי שהעבד צווח עכשיו כששמע, ואילו מדין זכייה כל היכא דכי שמע צווח מעיקרו לא יצא לחירות כדפרישית לעיל, ואע"ג דאיהו שדריה ואיכא גלויי דעתא דניחא ליה דליקבליה ניהליה אפילו הכי כיון דלאו שלוחו הוא גלויי דעתא לא מהני ויכול למחות כשידע בדבר וזה נכון מאד עכ"ל. לפי ר' יצחק הלוי, אם האחר מקבל הגט מדין שליח אזי זה דהוא עומד וצווח אח"כ אינו מעלה או מוריד, אבל אם האחר מקבל את השטר מדין זכייה אזי העבד יכול למחות אח"כ כשידע. ובמובן מסויים זה ההיפך מהדעה השניה בתוס' דנקטו דקבלת האחר מדין שליחות אינו מהני בע"כ דהעבד ורק זכייה יכולה להועיל כשהעבד עומד וצווח. אבל לכאורה צ"ב בביאור דברי ר' יצחק הלוי מאי שנא גילוי דעתא בזכייה דהעבד יכול למחות אחר המעשה כששמע, ממינוי שליחות דאמרינן דהכל חל בשעת המעשה אפי' אם עמד וצווח כששמע אח"כ.
כג. ונראה לבאר דבדרך כלל אם ראובן זוכה בדבר בעד שמעון מדין זכייה אזי יש כח לשמעון למחות כשישמע אח"כ והקנין בטל. ויש לבאר את זה בב' אופנים: א) בעצם הקנין דנעשית ע"י ראובן הוי מעשה ודעת קנין גמורים והחפץ ראוי לעבור לרשות שמעון. אלא דשמעון יכול למחות ולבטל את הקנין כי יש לו הכח להגדיר את המעשה הזאת כחוב בעדו או דיש דין כללי שא"א לעשות חלות בעד אדם בע"כ (עיין בזה לעיל כג. ד"ה ברשב"א). ב) הקנין של ראובן בעד שמעון אינו קנין גמור דהרי יש לראובן מעשה קנין לבד, אבל הדעת קנין צריך לבוא משמעון כי סוף כל סוף החפץ נכנס לרשותו. ולכן צריך שיהא דוקא לשמעון את הדעת קנין לאחר המעשה ואזי הקנין חל למפרע משעת המעשה.
כג. ונראה לבאר דר' יצחק הלוי נקט כצד הב' ולכן כדי להשלים את הקנין תמיד בעינן דעת קנין מצד מי שזכו בעדו. ולכן הוא סבור דאם אדם אחר מקבל את השטר מדין זכין, אזי האחר עושה את מעשה הקבלה אבל תמיד בעינן דעת העבד אח"כ כדי להשלים את המעשה. ואע"פ דהשחרור נעשית בע"כ דהעבד, מ"מ בעינן דעת העבד לעצם דין הזכייה. אבל אם היינו אומרים דהדעת קנין של מי שעושה את המעשה סגי ורק מחאת מי שזוכה לבסוף מבטל את הקנין, אזי היינו סומכים על גילוי דעתא דהעבד לפני כן לומר דהוא אינו מוחה נגד המעשה ואין לו עוד זכות לבטל את המעשה אח"כ.
כג. וכל זה בזכייה דלפי ר' יצחק הלוי בעינן דעת מי שזוכה לבסוף להצטרף למעשה של מי שעושה את הקנין. אבל במינוי שליחות, ברור דמעשה ודעת דהשליח מועילים בעצמם ולא צריך את דעת המשלח אח"כ להצטרף למעשה דהשליח. וא"כ פשיטא דכל עוד דהעבד לא ביטל את השליחות לפני המעשה, הוא אינו יכול לבטל את המעשה ע"י מחאה אח"כ.
כג. יוצא מהביאור הנ"ל בר' יצחק הלוי דהוא חולק על הרשב"א בזכות גמור. דהרי אם בעינן דעת קנין של מי דיזכה בחפץ לבסוף, אזי פשיטא דאם באמת אין לו הדעת קנין לבסוף דהקנין אינו חל אפי' אם הוא זכות גמור. וי"ל דהרשב"א נקט כמו הצד הא' לעיל דסגי בדעת ובמעשה של מי שעושה את מעשה הקנין אלא שיש למי שבסוף יזכה את הכח למחות ולבטל את הקנין, ובזכות גמור אין לו הכח הזאת.
כג. ולכאורה יש להקשות על הביאור הנ"ל בר' יצחק הלוי מהגמ' בגיטין (יד:) וז"ל דתניא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח, מת משלח ר' נתן ור' יעקב אמרו יחזרו ליורשי משלח, ויש אומרים ליורשי מי שנשתלחו לו וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי, דת"ק סבר הולך לאו כזכי, ור' נתן ור' יעקב נמי הולך לאו כזכי ואע"ג דמית לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, ויש אומרים הולך כזכי עכ"ל. ומבואר בגמ' דאם המקבל היה בחיים בשעת הצווי לפי המ"ד דהולך כזכי, אזי המקבל זכה במתנה ויורשיו מקבלים את הכסף. ולכאורה מבואר מזה דלא בעינן דעת מי שזוכה לבסוף להצטרף למעשה של הזוכה כדי להשלים את הקנין, דהרי כאן המקבל בכלל לא ידע על המתנה ואמרינן דהזכייה חלה ויורשיו זכו במתנה. ונראה לבאר דבאמת בעינן דעת המקבל כדי להשלים את הקנין ועד דהוא יודע מהמעשה קנין ורוצה לקנות אין כאן קנין כלל. ולכן, אם הוא מת לפני שהוא שמע על הקנין באמת הוא לא זכה כלל בכסף. אבל כמו דהוא מוריש כל נכסיו ליורשיו, הו"ה דהוא מוריש להם את הזכות וכח לצרף דעת קנין למעשה של האחר ולכן היורשים, כששומעים על הזכייה ומרוצים ממנה, בעצם מחילים את הדעת קנין כדי להשלים את הקנין.
כג. ולפי כל הנ"ל יוצא דלפי הר' יצחק הלוי, אם באמת המקבל אף פעם לא שמע מהזכייה אזי לעולם אין כאן דעת קנין ולא חל הקנין. ויוצא מזה נפק"מ גדולה בענין גר קטן דחל ע"י זכייה דבגמ' (כתובות יא.) איתא דהגדילו יכולין למחות. ונחלקו הראשונים מה הדין אם הגר קטן לא מיחה כשנתגדל אבל לא הגידו לו שהוא גר ולכן אין לו דעת לגירות לבסוף (עיין בזה בשיעורים לקמן מב. ד"ה ותיסברא). וע"פ הנ"ל יוצא דלפי ר' יצחק הלוי מסתבר לומר דצריכים להגיד לו שהוא גר כדי שדעתו ישלים את חלות הזכייה דהגירות.
CC-BY-NCReshimot Shiurim, Bava Kamma, New York, 1998שימוש לא-מסחרימקור ↗
ביאור שטיינזלץ
כג. זה ר' יהודה פירש למיתה, וזה מר זוטרא פירש לחיים וזכה בעבד.
כג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאותו עבד קטן הוה [היה], ומר זוטרא עשה זאת שלא כשיטת אבא שאול. ומה עניינה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שמת בלי יורשים ובזבזו (בזזו, לקחו) ישראל את נכסיו שהרי נעשו כהפקר, והיו בהן, בנכסים, עבדים, בין גדולים בין קטנים — כל העבדים הללו קנו עצמן ברגע מותו של אדונם הגר כבני חורין, משום שבמותו נעשו כל נכסיו הפקר, ואף העבדים זכו בעצמם מן ההפקר. אבא שאול אומר: העבדים הגדולים שיש בהם דעת לקנות — קנו עצמן והריהם בני חורין, ואילו הקטנים — כל המחזיק בהן זכה בהן גם כשחלף זמן מפטירתו של הגר. ואם כן לשיטה זו לא היה צריך מר זוטרא למהר ולזכות בו בחיי ר' יהודה לפני שיזכה העבד בעצמו, אלא היה יכול להמתין עד שימות ר' יהודה ואז היה זוכה בו.
כג. א שנינו במשנה על העבד שקונה את עצמו בכסף ולדעת ר' מאיר בכסף על ידי אחרים. ומדייקים: משמע כשהשתחרר העבד בכסף על ידי אחרים — אין [כן], אבל לא על ידי עצמו. ומעתה נברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] ששחרר את העבד הכנעני שלא מדעתו של העבד — אולם מכדי שמענא ליה [הלא שמענו אותו] את ר' מאיר דאמר [שהוא אומר]: חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, ששחרור עבד אינו זכות לו כי מפסיד הוא בכך הנאות מסויימות, אלא חוב לו. ותנינא [ושנינו]: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו. ואם כן כיצד יכולים האחרים לחוב לעבד שלא בפניו ולשחרר אותו שלא מדעתו?
כג. אלא פשיטא [פשוט] ששחררוהו מדעתו של העבד, והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שעל ידי אחרים — אין [כן], על ידי עצמו — לא. אלמא [מכאן] שאין קנין לעבד בלא רבו, שלא ייתכן שיהיה לעבד קנין כלשהו שלו, שכל דבר שזוכה בו העבד מיד זוכה בו אדוניו. ולכן אין אפשרות שיהיה לו עצמו כסף שיוכל לקנות את עצמו, אלא הכסף צריך להינתן לבעליו על ידי אחרים.
כג. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: בשטר על ידי עצמו. ונדייק: על ידי עצמו — אין [כן], על ידי אחרים שהם יקבלו את השטר בשבילו — לא. ולפי דבריך אי [ואם] שטר זה נעשה מדעתו של העבד, אם כן על ידי אחרים אמאי [מדוע] לא?
כג. וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי עצמו — כוונתו לא רק על ידי אחרים אלא אף על ידי עצמו, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] על ידי כך: שגיטו וידו באים כאחד, שהגט = שטר שחרורו, וידו = זכות הקנין שלו בשטר באים בבת אחת, שאף שקודם לכן, בהיותו עבד אין לו כוח משפטי לקנות קנין, כיון שהוא מקבל שטר שחרור — הרי קבלת השטר וקבלת כוח הקנין באים ביחד. והא [והרי] לא תני הכי [שנה כך] ר' מאיר בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשטר דווקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, אלו דברי ר' מאיר!
כג. אמר אביי: לעולם יש לפרש את כל דברי ר' מאיר שהעבד משתחרר אף שלא מדעתו, ושאני [ושונה] כסף, הואיל וקני ליה בעל כורחיה [וקונה אותו מאדון אחר בכסף בעל כרחו] ואין צורך בדעת העבד, אף מקני ליה בעל כורחיה [מקנה אותו לעצמו גם כן בעל כרחו] ואינו צריך לדעתו למרות שחוב הוא לו לצאת.
כג. ושואלים: אי הכי [אם כך] שטר נמי [גם כן], שהרי העבד נקנה בעל כרחו בשטר, וישתחרר בעל כרחו גם כן בשטר על ידי אחרים! ומשיבים: האי שטרא [זה שטר] לחוד והאי שטרא [והז שטר] לחוד ואינו דומה שטר המכר לשטר השחרור.
כג. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בקניה ושחרור האי כספא [זה כסף] לחוד והאי כספא [וזה כסף] לחוד, שבכל אחד מהמקרים נותן הכסף למטרה אחרת, ואין הוא אותו כסף ואיך אפשר להשוותם? ומשיבים: טיבעא מיהא חד [מטבע על כל פנים אחד] הוא, אף שהפעולה המשפטית אינה דומה, מכל מקום אין הבדל בגוף הכסף שמשתמשים בו לכך. מה שאין כן בשטר שתוכנו הוא המחשיב אותו לשטר, ותוכן השטר שונה בקניה ובשחרור.
כג. רבא אמר, כך יש לחלק: בשחרור על ידי כסף, קבלת רבו היא שגרמה לו להשתחרר, ולא נתינת הכסף על ידי האחרים, ומשום כך אין הם נחשבים כחבים לעבד שלא מדעתו, ואילו בשטר — קבלת אחרים את השטר בשביל העבד היא שגרמה לו להשתחרר ואין חבים לו לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו.
כג. ב שנינו במשנה שחכמים אומרים שעבד משתחרר בכסף על ידי עצמו. ונדייק מכאן: בכסף על ידי עצמו — אין [כן], ואולם על ידי אחרים — לא. ועל כך שואלים: אמאי [מדוע]? נהי נמי [אם אמנם גם כן] שנעשה הדבר בשלא מדעתו של העבד, מכדי שמענא להו לרבנן דאמרי [הלוא שמענו אותם, את החכמים, שאומרים]: זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, ותנינא [ושנינו]: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו. ומדוע אם כן אינו משתחרר על ידי אחרים הנותנים את הכסף, ואפילו שלא מדעתו — שהרי זכות היא לו!
כג. וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי עצמו — כוונתו שלא רק על ידי אחרים יכול להיפדות אלא אף על ידי עצמו, וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך שיש קנין לעבד בלא רבו — אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של המשנה: בשטר על ידי אחרים ומשמע ולא על ידי עצמו. והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] לדעת חכמים שגיטו וידו באין כאחד, ואם כן מדוע לא ישתחרר בשטר על ידי עצמו?
כג. וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] על ידי אחרים — כוונתו לא רק על ידי אחרים אלא אף על ידי אחרים, והא קא משמע לן [וחידוש זה משמיע הוא לנו] בביטוי זה שזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, אי הכי [אם כך] אתה מבין את כל המשנה, הרי שאין כל הבדל בין שחרור בכסף לשחרור בשטר, ואם כן נערבינהו וניתנינהו [נערבם ונשנה אותם] יחד, ונאמר כך: בכסף ובשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו!
כג. אלא בהכרח יש לומר שבכל אחד יש דין לעצמו: בכסף — בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, בשטר — על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. וקטע אחרון זה שיטת ר' שמעון בן אלעזר הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' שמעון בן אלעזר אומר: העבד משתחרר אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ואם כן נמצא שיש שלש מחלוקות (דעות חלוקות) בדבר: דעת ר' מאיר, דעת חכמים ודעת ר' שמעון בן אלעזר.
כג. אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — גמר [למד] גזירה שווה "לה" "לה" מאשה, שבשפחה נאמר "חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט, כ), ובאשה נאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, ג), ובגזירה שווה זו נלמד: מה אשה אינה מגורשת עד שיוציא הבעל גט לרשות שאינה שלו וכל עוד הגט ברשותו אינו מועיל, אף עבד נמי [גם כן] אינו משוחרר עד שיוציא האדון גט לרשות שאינה שלו, וכיון שהעבד הוא שלו, הרי שטר שנותן לו נשאר ברשות האדון, ולכן אינו יכול להשתחרר בשטר רק על ידי שאחרים יקבלו בשבילו את השטר.
כג. ג בעי [שאל] רבה:
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗