בבלי קידושין — כז.

כז.נָתוּן לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵינַן צְבוּרִים בַּהּ! שָׁאנֵי הָתָם, כִּי הֵיכִי דְּלָא לַיטְרְחִינְהוּ.● 25
כז.תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָבָא בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן: ״זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בַּשְּׁטָר, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה. ״עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בֵּין בַּשְּׁטָר בֵּין בַּשָּׂדֶה.● 18
כז.וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן. תְּרֵי – הָא דַּאֲמַרַן, אִידַּךְ: אִם קָדַם מוֹכֵר וְכָתַב לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כּוֹתְבִים שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק עִמּוֹ בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא.● 15
כז.שְׁמַע מִינַּהּ לָא בָּעֵינַן צְבוּרִים בַּהּ! שָׁאנֵי שְׁטָר דְּאַפְסֵירָא דְאַרְעָא הוּא.● 10
כז.וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה! שְׁמַע מִינַּהּ: לָא בָּעֵינַן צְבוּרִים בָּהּ, שְׁמַע מִינַּהּ.● 11
כז.אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי בָּעֵינַן ״אַגַּב״ אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּקָתָנֵי כֹּל הָנֵי, וְלָא קָתָנֵי אַגַּב. וּלְטַעְמָיךְ, ״קְנִי״ מִי קָתָנֵי?● 9
כז.אֶלָּא, עַד דְּאָמַר ״קְנִי״? הָכָא נָמֵי, עַד דַּאֲמַר ״אַגַּב״. וְהִלְכְתָא: צְבוּרִים – לָא בָּעֵינַן, ״אַגַּב״ וּ״קְנִי״ – בָּעֵינַן.● 8
כז.אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׂדֶה בְּמֶכֶר וּמְטַלְטְלִין בְּמַתָּנָה מַהוּ? תָּא שְׁמַע: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ!● 10
כז.אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׂדֶה לְאֶחָד, וּמְטַלְטְלִין לְאַחֵר מַהוּ? תָּא שְׁמַע: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.● 7
כז.מַאי ״מוּשְׂכָּר״ – מוּשְׂכָּר לְמַעֲשֵׂר. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּיַד עֲנִיִּים הֲוָה.● 6
כז.אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן דְּמֵי כוּלָּן, אֲבָל לֹא נָתַן דְּמֵי כוּלָּן – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו.● 4
כז.תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: יָפֶה כֹּחַ הַכֶּסֶף מִכֹּחַ הַשְּׁטָר, וְכֹחַ הַשְּׁטָר מִכֹּחַ הַכֶּסֶף. יָפֶה כֹּחַ הַכֶּסֶף – שֶׁהַכֶּסֶף פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁטָר. וְיָפֶה כֹּחַ הַשְּׁטָר – שֶׁהַשְּׁטָר מוֹצִיא בְּבַת יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכֶסֶף.● 4
כז.וְיָפֶה כֹּחַ שְׁנֵיהֶם מִכֹּחַ חֲזָקָה, וְכֹחַ חֲזָקָה מִכֹּחַ שְׁנֵיהֶם. יָפֶה כֹּחַ שְׁנֵיהֶם – שֶׁשְּׁנֵיהֶם קוֹנִים בְּעֶבֶד עִבְרִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲזָקָה. יָפֶה כֹּחַ חֲזָקָה – שֶׁחֲזָקָה מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶם – קְנָאָם כּוּלָּם.● 3
כז:בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי כוּלָּן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ דְּמֵי כוּלָּן – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן – קָנָה אֶת כּוּלָּן.● 19
כז:אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: תֵּדַע, שֶׁאִילּוּ מָסַר לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּאַפְסָר אֶחָד וַאֲמַר לֵיהּ ״קְנֵי״ – מִי לָא קָנֵי? אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם אִיגּוּדוֹ בְּיָדוֹ, הָכָא אֵין אִיגּוּדוֹ בְּיָדוֹ.● 15
כז:אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: תֵּדַע דְּלָא קָנֵי, אִילּוּ מָסַר לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּאַפְסָר אֶחָד וְאָמַר לוֹ ״זוֹ קְנֵי״ – מִי קָנֵי?● 15
כז:מִי דָּמֵי? הָתָם גּוּפִים מוּחְלָקִים, הָכָא סַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא.● 14
כז:וְזוֹקְקִים אֶת הַנְּכָסִים וְכוּ׳. אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִן לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה?● 10
כז:שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״, וּתְנַן: עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת ״אָמֵן אָמֵן״? ״אָמֵן״ עַל הָאָלָה, ״אָמֵן״ עַל ״הַשְּׁבוּעָה״. ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ זֶה, ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ אַחֵר. ״אָמֵן״ שֶׁלֹּא סָטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה.● 13
כז:הַאי אֲרוּסָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקַנִּי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְקָא מַשְׁקֵי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְהָתְנַן אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה, מַאי טַעְמָא – ״תַּחַת אִישֵׁךְ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֵיכָּא.● 10
כז:אֶלָּא דְּקַנִּי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְנִסְתְּרָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְקָא מַשְׁקֵי לַהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה,● 8
כז:מִי בָּדְקִי לַהּ מַיָּא? ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן״ אָמַר רַחֲמָנָא, בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן – מַיִם בּוֹדְקִים אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין אִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן – אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים אֶת אִשְׁתּוֹ.● 8
כז:אֶלָּא עַל יְדֵי גִלְגּוּל!● 9
כז:אַשְׁכְּחַן סוֹטָה, דְּאִיסּוּרָא, מָמוֹנָא מְנָלַן? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר: וּמָה סוֹטָה● 5
בבלי קידושין כ״ז.
רש"יד'ת"ת–ד'תתס"ה (1040–1105)ראשונים
כז. נתון ליהושע - רבי יהושע בן חנניא כדאמר במס' ערכין (דף יא:) מעשה ברבי יהושע ברבי חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי הוה. ספרי (פ' קרח) וכבר בקש ר' יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא אמר ליה חזור לאחוריך אתה מחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין:
כז. ומקומו מושכר - ונתן לו רבי יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצא מטלטלין נקנין עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במס' מעשר שני (פ"ה מ"ט) ונתקבלו שכר זה מזה ואע"פ שעדיין לא הופרש קריית שם הוא שאסור לשהות לחברים דבר שאינו מתוקן ואפילו אכלו ממנו אין כאן חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו:
כז. נתון לעקיבא בן יוסף - שנת מעשר עני היתה ור' עקיבא גבאי עניים היה ובספינה היו שניהם עמו:
כז. צבורים בעינן - מדקאמר מקומו ולא מקום אחר:
כז. דלא ליטרחינהו - ולהוציא משם כל זמן שרצו להניחו שם:
כז. שני שטרות הן - שני דינין חלוקין בשטר:
כז. זכו בשדה זו - החזיקו בו לצרכו וכתבו לו את השטר לראיה בעלמא:
כז. חוזר בשטר - אם אומר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו:
כז. ע"מ וכו' - חוזר אף בשדה שהרי לא עשאן שלוחין לזכות אלא עם השטר והרי חוזר לו בשטר:
כז. אם קדם - קודם נתינת הכסף או קודם שהחזיק:
כז. כותבין שטר למוכר - שדי מכורה לפלוני ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה מהשתא א"נ כאביי דאמר (ב"מ דף יג.) עדיו בחתומיו זכין לו:
כז. כיון שהחזיק כו' - ר' חייא בר אבין אמר לה ואינה מן המשנה:
כז. נקנה השטר - כגון שאמר לו זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה:
כז. אפסר - קבישט"ר כלומר בית אחיזתה וכגון קרקע דמי:
כז. וזו היא כו' - אלמא שאר נכסים כשטר:
כז. כסף ושטר - קונין עבד עברי בפרקין ילפינן לעיל (קידושין דף יד:):
כז. אגב - שיאמר לו קני קרקע וקני מטלטלין אגבה:
כז. כל הני - ועמו מאה צאן ולא קתני אגבן ק' צאן:
כז. עד דאמר קני - הוצרך לומר לאחר זכה בטפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן שבידי שלא אוכל לחזור בי:
כז. נתון ליהושע - רבי יהושע בן חנניא כדאמר במס' ערכין (דף יא:) מעשה ברבי יהושע ברבי חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי הוה. ספרי (פ' קרח) וכבר בקש ר' יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא אמר ליה חזור לאחוריך אתה מחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין:
כז. ומקומו מושכר - ונתן לו רבי יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצא מטלטלין נקנין עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במס' מעשר שני (פ"ה מ"ט) ונתקבלו שכר זה מזה ואע"פ שעדיין לא הופרש קריית שם הוא שאסור לשהות לחברים דבר שאינו מתוקן ואפילו אכלו ממנו אין כאן חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו:
כז. מושכר - היינו מכר והמעשר היה מתנה וש"מ נקנו מטלטלין דמתנה אגב קרקע של מכר:
כז. שדה לאחד ומטלטלין לאחר - ואמר לבעל השדה קני השדה לעצמך ואגבה יקנו מטלטלין לפלוני:
כז. נתון לעקיבא בן יוסף - שנת מעשר עני היתה ור' עקיבא גבאי עניים היה ובספינה היו שניהם עמו:
כז. דיד עניים הוא - הואיל וגבאי של עניים היה הרי הוא כידו משא"כ באחר:
כז. לא שנו - דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני כוליה אחזקיה אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו:
כז. שטר אין פודין בו הקדשות ומעשר שני - בבכורות נפקא לן בפ' יש בכור לנחלה (דף נא.) דכתיב בהו כסף הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ומעשר שני דכתיב וצרת הכסף דבר שיש בו צורה היינו מטבע:
כז. מוציא בבת ישראל - גט אשה:
כז. כסף ושטר - קונין עבד עברי בפרקין ילפינן לעיל (קידושין דף יד:):
רי"ף
כז. שיאמר לא רציתי (דף סד:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:
כז. גמ'אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיך שאינו נאמן לכנוס תניא כוותיה דרב אסי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו והאשה שאמרה נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו וכן הלכתא תניא בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין:
תוספותבעלי התוספות, מאות 12–13ראשונים
כז. נתון ליהושע. שהיה לוי כדפירש בקונטרס וקשה איך נתן לו והא קנסינהו עזרא (יבמות דף פו:) וי"ל דסבר לא קנס לעניים ור' יהושע עני היה כדאמר בברכות (דף כח.) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה וא"ת למה לא נתן לו גם מעשר עני וי"ל לפי שהיה רוצה ליתן להרבה עניים כדאמרינן בעירובין (דף סג.) הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם אי נמי היה לו לר' יהושע מאתים זוז לפיכך לא לקח מעשר עני ומ"מ היה יכול ליקח מעשר ראשון בתורת עניות הואיל ולא היה עשיר והיה מתפרנס בדוחק ולמ"ד (ביבמות דף פו:) קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר"ע דאמר מקמי קנסא היה ללוי ולא לכהן ולבתר קנסא היה אף לכהן:
כז. ומקומו מושכר לו. בסיפא קתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא הקנה לו המקום בחליפין ושמא שכירות אין נקנה בחליפין דאמר התם (. ב"מ דף צט:) כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובחליפין לא קתני:
כז. חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה - וא"ת ומה ירויח בזה אם יחזור בשטר כיון שלא יחזור בשדה וי"ל דלא ניחא ליה דליפוק שטר עילויה דאיכא קלא בשטר טפי מבעדים ויאמרו שהוא עני שמוכר הכל ולא ימצא מלוה:
כז. נתון ליהושע - שהיה לוי כדפירש בקונטרס וקשה איך נתן לו והא קנסינהו עזרא (יבמות דף פו:) וי"ל דסבר לא קנס לעניים ור' יהושע עני היה כדאמר בברכות (דף כח.) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה וא"ת למה לא נתן לו גם מעשר עני וי"ל לפי שהיה רוצה ליתן להרבה עניים כדאמרינן בעירובין (דף סג.) הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם אי נמי היה לו לר' יהושע מאתים זוז לפיכך לא לקח מעשר עני ומ"מ היה יכול ליקח מעשר ראשון בתורת עניות הואיל ולא היה עשיר והיה מתפרנס בדוחק ולמ"ד (ביבמות דף פו:) קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר"ע דאמר מקמי קנסא היה ללוי ולא לכהן ולבתר קנסא היה אף לכהן:
תוספות ר"י הזקן
כז. ליהושע בן חנניא ולוי היה מושכר ונתן לו פרוטה בשכירות:
כז. זכו החזיקו בזה הקרקע בשביל פלוני וכתבו לו את השטר. מסתברא דשטר עם אחריות צוה להם שיכתבו לו על המתנה. והיינו דקאמר חוזר בשטר שאינו רוצה עתה שתהיה אחריות במתנה דאי בשאין בה אחריות מה הוא מפסיד אם חוזר בשטר הואיל וקנה קרקע שהרי אלו (לא) החזיקו בשבילו. וא"ת שאינו רוצה שתהא ראייתו בידו כמו שפי' ר"ש אמאי לא יעידו העדים שנתנו לו ויכתבו שטר עדותן:
כז. על מנת. לא עשאן שלוחים לזכות אלא עם השטר והרי הוא חוזר בשטר:
כז. אם קדם. קודם נתינת הכסף. והלכתא צבורים לא בעי' אגב וקני בעי' כלומר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע. ומסתברא דוקא בשאינן צבורים בתוך הקרקע [אבל בצבורים] לא בעי' אגב וקני אלא כיון שהוא מקנה לו הקרקע והמטלטלין כא' כיון שהקנה הקרקע בכסף או בחזקה קנה המטלטלין שבתוכה והיינו דלא בעי' [אי בעי] אגב וקני עד דאסיק דלא בעי' צבורים דאל"כ הו"ל לאבעויי ברישא היאך יקנה הצבורים שהוא פשוט שקונה אותם עם הקרקע ואח"כ יבעי אם קונה שאינן צבורים. וכ"כ הר"ם פ"ג:
כז. כל הני. פי' מיהא דשטר ומעובדא דר' אליעזר ורב יהודה דהואיל ולא בעי' צבורים שוה סלע ממש קאמר. וק' צאן וק' חביות ממש הוא ולא הוו צבורים בתוכה. אבל מעובדא דרשב"ג לא מייתי ראיה דההוא צבורין בתוכה היו:
כז. קני מי קתני דקני המטלטלין וודאי צריך הואיל ואינן בתוכה והוו מתנה איך יקנה המטלטלין אם לא יאמר לו קנה אותן עם חזקה שתקנה בה קרקע אבל מכר מטלטלין וקרקע ונתן דמים והיו צבורין בתוכה כל המטלטלים בכסף שקנה קרקע שאינן יכול לחזור בו מהמטלטלים הואיל ונתן המעות:
כז. שדה במכר אם היו צבורין בלא אגב אלא שאמר לו קנה המטלטלין במתנה עם הקרקע ואם לא היו צבורין דאמר ליה אגב דליכא בין צבורין לאין צבורין אלא אגב וקני:
כז. שדה [לאחד]. שאמר לו זכה במטלטלין לפלוני עם אותה חזקה שתזכה בקרקע לצרכך ואם לא היו צבורין שאמר ליה אגב. ולא איפשיטא. ואם חזר בו קודם שתפס מקבל המתנה אין מוציאין אותה מידו. לא שנו דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין:
תוספות רי"ד
כז. שמע מיניה בעינן צבורין שאני התם כי היכי דלא ליטרחינהו פירש שלא נתכוין להקנות להם הקרקע ואח"כ יקנה להן הפירות כדין חצר דאין חצרו של אדם קונה לו אלא אם כן עומד בצד חצרו אך אם היא חצר המשתמרת לדעתו אלא מטלטלי אגב קרקע הקנה להן כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בהל' ראה אותם רצים וחצרו של רבן גמליאל לגבי רבי יהושע חצר שאינה משתמרת היא שאינה משתמרת תחת רשותו כדפרישית התם אוי הוה בעי הוה מתרץ לה דרבן גמליאל נתכוין להקנותם בתורת חצר ולא בתורת אגב וכדמפרש רב פפא התם בשנים אוחזין דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני דדוקא במציאה בעינן והוא שיהא עומד בצד שדהו שאין שם דעת אחרת מקנה אותו אבל במתנה שיש שם דעת אחרת מקנה אותו לא בעינן שיעמד בצד שדהו ומשום הכי קנו ר' יהושע ור' עקיבא אע"פ שלא עמדו בצד שדהו של רבן גמליאל והקשינו שם לרב פפא מגט דאיכא דעת אחרת מקנה אותה ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה ופריק רב אשי וסייע רב פפא דהאי חצר אתרבאי משום יד ולא גריעא משליחות כו' אלמא איתא לדרב פפא אלא רבותא עבד ליה דאפי' למאי דסברי דאין חילוק בין זה לזה דאפילו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו בעינן שיהא עומד שם ור"ג אגב קרקע נתכוין להקנותן כדאמרי' התם. אפ"ה לא משמע מכאן דבעינן צבורין דכי היכי דלא ניטרחינהו בנתכוון ולעולם גם אגב קרקע אחר היה יכול להקנותם. אבל מיהו לקמן דפשיט מינה שדה במכר ומטלטלין במתנה קנה אתיא דלא כרב פפא שאם בתורת חצר קנו אין לפשוט משם כלום וכל זו השטה אתיא דלא כרב פפא:
רשב"אד'תתקצ"ה–ה'ע' (1235–1310)ראשונים
כז. ומקומו מושכר לו. שכר זה מזה. אלמא בעינן צבורין. והכא באגב הוא דאקנו ולא בשכירת מקום, ואף על גב דקתני ומקומו מושכר לו, וכדאמר בפרק קמא דמציעא (יא, ב) וכי ר' עקיבא ור' יהושע בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דחצר שאינה משתמרת לדעת ר' עקיבא ור' יהושע היתה, ובעינן עומד בצד שדהו, אלא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן, ואף על גב דר' אבא לא קבלה התם ואמר דמשום חצרם קנו, דר' אבא ליתא.
כז. חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פירוש בין בשטר מכר בין שטר מתנה בין באחריות בין שלא באחריות, דסתמא קאמר חוזר בשטר, ואם תאמר כיון דקנה שדה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה ואי נמי במכר, אי משום האחריות שבו, הא רב הוא דאמר פרק חזקת (בבא בתרא מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות, כדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסח, א) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ובית דין כותבין לו שטר אחר, ואין החייב יכול למחות, ואף על פי שיש לדחות דשאני התם, שהיה בידו שטר מתחלה, מכל מקום קשיא אמאי קא הדר ביה ומאי נפקא ליה מינה ויש לומר (דמ"מ) [ד]על ידי עדים ליכא קלא כולי היא אלא על ידי חקירה ולא זילי נכסיה, אבל בשטר איכא קלא טפי וזילי נכסיה.
והראב"ד פירש בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עז, א) דנפקא מינה לענין אחריות, דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש, וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה, ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא. וקשה לי דאם כן אמאי חוזר בשטר, ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי. ועוד דהא משמע התם דטעמא דאחריות ט"ס, דאמרינן היינו משום דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי, וכיון שכן, בין בשטר בין בעל פה אחריות ט"ס הוא, ועוד דלכולהו בשטר מתנה מאי איכא למימר.
ורש"י פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו, כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו.
ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר, כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה וכי יכול הוא לחזור בכתיבת השטר.
ומקצת מרבותינו הצרפתים היו מורים בדין זה דאין הכי נמי שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר, אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבתי לי שטרא נחתי לארעא, אי לא ניחא לך ליהדרו זביני, והיינו דלא קא חשיב הכא ד' שטרות, דאם איתא ליחשוב ד' שטרות ולומר מכר לו את השדה ואמר לעדים כתבו לו את השטר אינו חוזר לא בזה ולא בזה, ורש"י הוסיף דאפילו בשטרי אקנייתא דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, ואלים כח הקנין, חוזר הוא בשטר, ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו, וכדאמרינן (כתובות נה, א) קנו מידיה לא צריך לאימלוכי ביה, אבל אי מעכב בידו הרשות בידו. ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד, כותבין בעל כרחו, ואין יכול לחזור בו, והא דלא קאמר הכא ד' שטרות הן וליחשוב קנו מידו, היינו טעמא משום דהיינו הך, דכיון שהחזיק בשדה קנה שטר בכל מקום שהוא, כלומר אינו חוזר בין בזה ובין בזה, ותרי בחד גוונא לא קא חשיב, דהכי קאמר ג' שטרות הן שדינן חלוק זה מזה, וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע על ידי כך, שוב אין יכול לחזור בו. וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר, היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר, אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר, והלכך כל שלא כתבו אתה שטר יכול לחזור בו, דשלוחים שוינהו, והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר, דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר, ואיכא למימר נמי דהיינו דנקט לה בשאמר לעדים כלומר זכו בשדה זו לפלוני, ולא נקט אמר לחברו כה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר. אלא שיש לדחות, דלרבותא נקט וכתבו לו את השטר דאף על גב דכבר אמר להו לסהדי דליכתבו ליה שטרא, אפילו הכי יכול לחזור בו.
כז. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה. ואם תאמר והא קיימא לן (לעיל קידושין ח, א) כל האומר על מנת כאומר מעכשיוח דמי, והלכך (מקיימין תנאים וכותבין) [לקיימי לתנאיה וליכתבו] את השטר, ויש לומר דלא אמרו כאומר מעכשיו אלא במתנה עם בעל דבר, אבל הכא דשוינהו שלוחין הכי קאמר להו, זכו בשדה לפלוני על מנת שלא תעכבו בכתיבת השטר כל זמן שלא אמחה בידכם. ועוד יש לומר דבכהאי גוונא בבעל דבר חוזר בו, דלא דמי לשאר תנאין דעל מנת דעלמא, דבשלמא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או שתעשה כך, אמרינן (גיטין עד, ב) שאין יכול לחזור בו, לפי שמשעת נתינת הגט הרי זו מגורשת ובלבד שיתקיים התנאי, אבל כאן שתלה קניית השדה בכתיבית השטר, כל שלא נכתב השטר לא קנה השדה, והנכון שנאמר שאין עד אחד קם לשבועה בטענת שמא, וכדמשמע נמי בריש פרק שבועת הדיינין דאמרינן התם (לח, ב) לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לו, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה כו', דאלמא טענת מלוה בעי, וכן משמע בריש פרק קמא דמציעא (ד, א) דאמרינן התם הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כו', וכן נראה לי לומר מההיא דאבימי בריה דר' אבהו דפרק הכותב (כתובות פה, א) ושם אכתוב בס"ד. והשתא אתי שפיר מאי דלא יליף שמא דממון מסוטה, דמה שניתן ליתבע בעד אחד הוא דילפינן מסוטה בקל וחומר, אבל שמא דלא ניתן ליתבע בעד אחד לא ילפינן מינה, אלא הואיל ונאמרה שבועה בפנים ובחוץ, וכן פירשו בתוס'. ואם תאמר למה ליה קל וחומר, ליליף מגזירה שוה דשבועה שנאמרה בפנים ונאמרה בחוץ. ויש לומר דהאי לאו גזירה שוה היא אלא מה מצינו, ואי לאו קל וחומר ממונא מאיסורא לא ילפינן, אבל השתא דילפינן עיקר גלגול בממון מקל וחומר דרשינן מה מצינו בסוטה שמגלגלין, ומגלגלין בה שמא, אף בממון שמגלגלין, בשמא נמי מגלגלין.
והשתא דילפינן לה מסוטה בגזירה שוה, מגלגלין שמא על ברי וברי על שמא ושמא על שמא, דסוטה נמי שמא על שמא מגלגלין, ויש מי שאומר דדוקא שמא על ברי הוא שמגלגלין, אבל על שמא אין מגלגלין, דסוטה כברי חשבינן לה דרגלים לדבר הואיל שקינא לה ונסתרה, כדאמרינן בריש פרק קמא דנדה (ג, א) ובסוטה (כח, ב) ואינו מחוור, שאם אתה אומר כן אף ברי על שמא לא יגלגל, וזו ודאי מגלגלין כדאמרינן בפרק המפקיד, גבי הא דתנן (ב"מ לד, ב) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ואם איתא לדרב הונא דאמר משביעין אותה שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע נמי כמה היה שוה, והתם דברי על שמא הוא דמספק אתה משביעו שאינה ברשותו, ואף על פי כן מגלגלין. ועוד דאמרינן בפרק השואל את הפרה (ב"מ צח, ב) אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, דמגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה, אף על פי דשבועה דכדרכה מתה בספק אתה משביעו, ועוד דאמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו (מח, ב) מהו לגלגל בדרבנן, ופשטוה מהא דתניא ליה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין, טעמא דלוה הימנו ערב שביעית, דאתי שביעית אפקעתיה לשבועתא, הא שאר שני שבוע מגלגלין. אלמא מגלגלין על שמא, דהא שבועת השותפין שמא היא, ועוד דתנן התם (מה, א) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' חלקו השותפין פטורין, נתגלגלה עליהן שבועה ממקום אחר מגלגלין, ומסתמא אפילו נתגלגלה עליהן כזו של שותפין קאמר, מדלא תני נתחייבו שבועת התורה, אי נמי שבועת ברי אלמא כשבועת אלו השנוים כאן קאמר, דאלמא שמא על שמא נמי מגלגלין, וכן כתב הראב"ד בפרק השואל במציעא (צח א) ואם איתא דסוטה שנסתרה כברי היא, מנלן דמגלגלין על שמא, אלא ודאי ספק היא, וממנה אתה דן שמגלגלין על הפסק.
ואי קשיא לך הא דתנן (שם) זה אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ואם איתא שמגלגלין שמא על שמא מגו דמשתבע דכדרכה מתה לישתבע דשכורה מתה. יש לומר דהתם ומתה גרסינן במתניתין, כלומר שהוא ידוע שמתה כדרכה ואין כאן שבועה כלל, אבל אילו היה חייב שבועה דכדרכה מתה אפילו שבועה דשכורה מתה היה נשבע בגלגול כדאמרן.
כז. מתני': כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. נראה שכך הוא גרסתו של רש"י, וכן הוא ברוב הספרים. ופירש כיון שזה המוכר במעות אלו שנתן לו לוקח נתחייב הלוקח בחלופיו, כלומר אם נגנב או נאבד ברשותו נגנב, דהא זכה בחליפיו, אף על פי שלא משך. ואין הלשון מחוור, דהוה ליה למימר כיון שזכה זה זכה זה בחליפיו. ורבינו תם פירש כיון שזכה זה במעות שלקח נתחייב בחליפיו ליתנן ללוקח ושוב אינו יכול לחזור בו, ולא גרסינן נתחייב זה בחלופיו, אלא כיון שזה זכה נתחייב בחלופיו.
כז. גמרא שמע מינה מטבע נעשה חליפין. הקשו בתוס' והא אמרינן מעות אינן קונות קנין גמור אלא למי שפרע. ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא בשפירש שיקנה כנעל או סודר הוא ונעשה חליפין. ור"י ז"ל אומר דאפילו בסתם ובשנותן לו המטבע כדי להחזירו כסודר, ואם כן כבר גלה דעתו שרוצה שיקנה כסודר וריב"ם ז"ל פירש דלמאן דאמר מטבע נעשה חליפין, היינו כשאמר מעות הללו בחפץ זה, ושניהם בעין, אז נקנה החפץ על ידם, אבל כשאין לו חפץ זה בכך וכך מעות, ובשעת נתינת המעות לא הזכיר החפץ, אז הם דמים ולא חליפין, והביא ראיה מהא דאמר רב הונא בפרק הזהב (ב"מ מז, א) מכור לי באלו קנה, וחשיב ליה חליפין כדאיתא התם.
חידושי רמב״ן
כז. חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. שמעתי דבין בשטר מכר בין בשטר מתנה בלא אחריות חוזר בשטר דאמר לא ניחא לי דליפשו שטרא עלי דאמרי כבר נתן כל נכסיו וזילי נכסיה ואינו מוצא ללוות ואעפ"י שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אלמא קול יוצא למכר ולמתנה אפי' בלא שטר אעפ"י כן אינו דומה קולו של שטר לקול עדים דבעדים לא נפיש קלא אלא שעל הלקוחות לדקדק ביותר ואין הכל יודעים בכך.
ורש"י ז"ל פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שתהא ראיה בידי פי' לפירושו שאין העדים אלא שלוחיו של מקנה וכל זמן שאינו רוצה שיכתובו בטל שליחותן.
ופי' הר' שמואל בר מרוגי ז"ל דאפי' קנו מידו חוזר בשטר, ואע"ג דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד לומר שכותבין ואין צריך לימלך בו אבל אם חזר ואמר להם שלא לכתוב אין כותבין.
ורבים אומרים דסוף קנין לכתיבה עומד וכותבין בע"כ שמשקנו מידו אינו יכול לחזור בו כלל והא דלא אמר הכא ד' שטרות וליחשוב קנו מיד מוכר ללוקח משום דההיא כבר קנה הכל ואינו דומה לאלו. ועוד דהיינו אינו חוזר לא בזה ולא בזה ושנים בחד גוונא לא קא חשיב, וכדומה שזה דעת הגאונים כלם.
וראיתי מכריעין כן מסוגיא דשנים אוחזין דאמרינן אי בשטרי הקנאה הא שעבד נפשיה, ואי ס"ד יכול לחזור בו ליחוש דילמא קנו מידו וחזר ואמר בפני עדים אחרים שבטל שליחותן ולא יכתבו והם לא ידעו וכתבו דמצינו טורפין לקוחות שלא כדין דהא התם כיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכולהו חששו'.
ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מלוה קנה נכסים אעפ"י שלא לוה ושעבודו במקומו הוא עומד שנשתעבדו לו בו נכסים בקנין אעפ"י שלא לוה הילכך לא חיישינן לפסול שטר זה ועוד דלא שכיח' הא מילתא דלא מודע להו ומבטל דהא איכא למיחש לתנאין וענינין וסתמא תפסינן כעובדי דשכיח'.
מכל מקום אנו צריכין להודות שקנין טורף מן המשועבדין אעפ"י שלא כתב משמעתא דב"ב דף קע"ב כתובו יומא דקנייתו ביה ושם פירשנו מיהו אם עבר זמן החוב ולא נכתב יכולין לומר נפרע ולא עדיף ממעשה בית דין, כל זה לפי שיטת הרב ז"ל.
מעתה המוצא שטר הקנאה בשוק למה לא יחזיר אי משום כתב ללוות ולא לוה אעפ"י שבטל שליחותם הא נכסים משועבדים בקנין ואי משום שזה שטר פסול אם לא נפרע יפרענו מכל מקום ואם מפרע מקרע הוה קרע ליה דהא ידע ליה הילכך כיון דמעשה קיים לא אזלי בתר חששות דגופו של שטר:
כז. והא דאמרינן אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר. פרש"י ז"ל כשקנו מידו דליכא למימר שטר מוקדם הוא ובודאי דהכי ק"ל בב"מ דף י"ג ע"א שאין כותבין שטר למוכר אא"כ בא לוקח עמו אלא בשטר אקניית' אבל רש"י היה צריך ליזהר בפירושו שהרי לדבריו ולדברי המפרשים אפי' מצא שטר הקנאה בשוק ואין הלה מודה מחזירו לבעלים שמשעת קנין קנה לגמרי אם כן מה היה צריך לו להחזיק בקרקע להקנותה ולקנות אגבה השטר והלא קנה שדה ושטר מ"מ שהוא משעת קנין אבל צריך הוא ז"ל להוציאה לזו מהלכה ולהעמידה כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו ובעי דלימטיה שטרא לידיה וכל אימת דלא מטי שטרא לידיה לא קני לפיכך צריך להחזיק בקרקע לקנותה ואי הך מימרא הלכתא היא משכחת לה כגון שכתבו שטר למוכר מונח בידן של עדים [פי' בלא קנין] להקנותו ללוקח בו ביום ובא והחזיק בקרקע ונקנה לו שטר בכל מקום שהוא ונמצא שנמסר לו בזמנו וכשר ולדברי ר"ח ז"ל שהוא סובר דאפילו בשטר אקנייתא בעינן דלימטי שטרא לידיה מתוקמא הא דרב הונא שפיר:
כז. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה. כתב הרב אב"ד ז"ל קשה לן אמאי לא אמרינן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וטרח בתירוץ קושיא זו ואני תמה עליו למה לא יחזור בו במה קנו ממנו שיכתבו לו בשלמא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז משעה שנתן לה גיטה מגורשת היא ובלבד שיתקיים התנאי ואם לא רצה הלה לקבל למאן דאמר נתינה בע"כ לא שמה נתינה אינה מגורשת ולא קנו שיקבל אלא אם רצה מקיים התנאי ואם לא רצה מתבטל וכן אם לא רצתה האשה ליתן אין לבעל עליה כלום אלא תנאו שיבטל הגט אבל לא להוציא ממנה בדין כמו שכתבנו ביבמות דף ק"ו ע"א וכל שכן כאן שאמר על מנת שאכתוב לך שטר יכול לחזור בו דבמאי קנה הלה שיכתוב לו לא מצינו דברים נקנין בנדון זה לפיכך חוזר בשטר דאינהו שלוחים דידיה נינהו ומבטל שליחותו וכיון שלא נתקיים התנאי המעשה בטל אף באומר מעכשיו ואין צריך לפנים.
ומ"מ שמעינן מהא דתנאה בהנאת מקבל תנאה הוי ולא בעי בהא דומיא דבני גד ובני ראובן דתנאי להנאת נותן ומעשה למקבל דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאה וש"מ שדי נתונה לך מכורה לך על מנת שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה:
כז. לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן. ע"כ מאחר שחלקו בין נתן דמי כולן ללא נתן גבי מטלטלין הנקנין באגב ולא חלקו במטלטלין הנקנין במשיכה או בקרקע עצמו שהחזיק בו יש לנו לפרש דבלא עייל ונפיק אזוזי היא ואלו משך במטלטלין קנה אותן בלא דמים. אבל מאחר שלא קנה אותן מחמת עצמן אלא מחמת חזקת הקרקע אמרו חכמים שלא קנה עד שיתן לי דמי כל המטלטלין לפי שאמרו דלא סמכה דעתייהו לקנות מעכשיו בחזקת הקרקעות המטלטלין ואעפ"י שפירש (לא) [לו] קני באגב לומר שכשיתן לו דמים יקנה אבל לא גמר להקנותו עד שיתן לו דמים וכן במוכר י' שדות בעשר מדינות ואמר לו החזק בו וקני שאין חזקה קונה לו בלא דמים אלא בשדה זו שהחזיק בה אבל לא השאר אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי וכן פרש"י ז"ל (ע"ב ד"ה בד"א) בד"א שקונה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו וכו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע כמו שדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא שמע מיניה שבשדה הסמוכה קונה בלא דמים ואי אפשר אלא בדלא עייל ונפיק אזוזי.
והוי יודע שאפילו נתן מקצת דמים כנגד כולם והחזיק בשדה זו לא קנה אותן שאינה סמוכה לה עד שיתן לו כל דמיה ואף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי אבל קנה כנגד מעותיו ובאותה שדה שהחזיק קנה כולו אי לא עייל ונפיק אזוזי ואי עייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו שכך הסכימו הגאונים הראשונים בפרק השוכר את האומנין (ב"מ ע"ז ע"א), ושם פירשתי.
ור"ח ז"ל כתב כאן ש"מ חזקה בלי נתינת מעות ובלא כתיבת שטר לא קנה וכן כתב רב אחא בשאלתות בפרשת הר סיני ומכל מקום אין זה נכון שהרי לא אמרו כאן דלא קנה אלא כנגד מעותיו אלא מפני שהשדות חלוקות כמו שפירשו.
אבל איני חושש למחלוקתו של ר"ח ז"ל בדבר זה דאזלה לטעמיה שחלק עם הגאונים בנותן מקצת דמים סתם בתורת פרעון שהוא אומר לא קנה כלום.
ולפי דעת הגאונים ז"ל שאמרו שקנה כנגד מעותיו הוצרכנו לפרש מה שאמרו בב"מ דף ע"ח ע"א אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחברי' ועייל ונפיק אזוזי ל"ק לא עייל ונפיק אזוזי קני דלאו בנותן דמים כלל קאמר (ס"א אלא) שאם מכר לו כלום ומשך במטלטלין והחזיק בקרקעות קנה הכל בלא דמים כלל ואי עייל ונפיק לא קנה כלום שהרי לא נתן דמים ואלו בנותן מקצת דמים לא אמר לא קנה שהרי קנה כנגד מעותיו מעתה למדתי מזה שלדעת הגאונים ז"ל חזקה ומשיכה קונין בלא דמים בדלא עייל ונפיק אזוזי, וכן מצאתי תשובה מפורשת לר' האיי גאון ז"ל.
ועוד ראיתי שם בפרק השוכר שכתב ר"ח ז"ל אבל הקונה קרקע ופורע מקצת דמים ולא בתורת ערבון ועייל ונפיק אזוזי לא קנה וה"מ בשדה אחת אבל בשתי שדות קנה כנגד מעותיו כדתניא בקדושין וכו' נר' מדבריו שהוא מפרש שמועה זו בשהוא עייל ונפיק אזוזי ומ"ש כאן שחזקה קונה בלא נתינת מעות בדעייל ונפיק אזוזי אמרה אבל מודה הוא דבלא עייל ונפיק אזוזי קנה וכן נראה מזה שכתב שם והעיקר כמו שכתבנו אנו למעלה:
כז. והא דתנן יפה כח חזקה מכח כסף. לומר שאם אמר לו קנה בכסף של זו האחר אינו קונה וכן בשטר אבל בחזקה אם אמר לו החזק בזו וקני כולן אי נמי אמר לו סתם החזק בזו וקני קנה את כולן אבל אם אמר לו החזק וקני זו לא קנה שהרי פירש זו קני:
ריטב"א
כז. ומדקאמר ומקומו מושכר לו דייקינן דבעינן צבורין בהו וכי תימא ומנא לן דמדין אגב הוה דלמא מדין חצר ששכר את מקומו הא ליתא דחצר המשתמרת לדעת הקונה בעינן וחצרו לא היתה משתמרת לרבי עקיבא ולרבי יהושע ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו והכי איתא בפרק שנים אוחזין וכי תימא ואכתי למה לי אגב דהא פירות בעין הוה דקיימא לן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דכן באמירה בעלמא סגי. ואיכא למימר דה"מ מדין נדר שאם מקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים ולכל דבר מצוה אפילו דבר שאינו ברשותו כופין אותו לקיימו וממשכנין עליו כמו שכתוב מוצא שפתיך כו' ואמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך ועל כל הכתובים בפרשה הדבר אמור בין כשהיו בעין כשהקדישן לשם או לעניים בין שלא היו בעין ומיעקב אבינו למדנו שכתוב בו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך לפיכך המקבל עליו לתת לעניים דבר ידוע כופין אותו לקיימו אע"פ שאינו ברשותו בשעת הנדר אבל דבר שלא קבל עליו אלא חיובא הוא עליה ממילא כגון מעשר תרומה ומתנות כולן היכא דאיתנהו ברשותו בעין מוציאין ממנו בעל כרחו כדאמרינן בפרק הזרוע אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל במזיק שאינו חייב מדין נדר אלא מדין מזיק פטור למי שהוא ממון שאין לו תובעין כדאיתא התם בפרק הזרוע אלא אם כן במקבל עליו שמירת מעות צדקה דכל היכא דהוה לשמור מיחייב בהו כדאיתא בפרק החובל וכל שאינו חייב בדבר ואינו מקבל עליו גם כן לעשות אלא שמקדיש דבר לעניים או שאמר יהא ממון פלוני לעניים כל היכא דלאו דידיה לא חייל עליה הקדש ולפיכך אפילו כי אתי לרשותיה לא כייפינן ליה בהכי שאם אמר שדה פלוני לכשאקחנה תהא הקדש לא קדשה ואפילו כי אתיא לרשותיה לא מיחייב במידי והיינו דאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' גבי ההוא דתקע לחבריה כו' אמר להו כיון דפלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה נותבי' לעני מדאמר להו הבו ניהלה איזיל ואיברי ביה נפשאי א"ר יוסף זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניי דליזכו ביה הכא יד עניי אנן דר"ג ובית דינו אביהן של יתומים טעמא דזכינא ביה לעניים הא לאו הכי לא מחייב מדין אמירתו דכיון דלא קביל עליה מידי אלא שהקדיש אותו לעניים ואין לו בשהקדישו כלום שעדיין לא בא לרשותו וממונו של מזיק הוא וקיימא לן מכאן ולהבא הוא גובה לא חל הקדשו דבעינן דומיא דביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כדאמרינן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וחיימא לן דבמלוה בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואי מקדיש מלוה לא עשה ולא כלום. ומדין נדר אין לכופו ולהכי איצטריכו למימר דאנן יד עניי אנן וזכינן ביה לעניי מדין מעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר למזיק תנהו לעניים דאף על גב דלא מצי לאקדושי מטעמא דכתיבנא יכול הוא להקנותה במעמד שלשתן דומיא דמלוה שאיני יכול להקדישה ויכול להקנותה במעמד שלשתן ואפי' היא מלוה על פה כדאיתא בגיטין ושמעינן מינה דמעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה הילכך הא דר"ג שהמעשר היה ברשותו בדין הוא דבאמירה סגי אלא דלא מיפטר מדין ביעור אי לא מפיק לה מרשותיה לגמרי דליקנינהו ללוי ולעניים הקנאה גמורה דליזכו ביה כך קבלתיתי שטה זו מפי רבנן נר"ו:
כז. הא דאמר רב שני שטרות הן כו'. פירשתיה בארוכה בפ' הספינה ולהכי מפרשינן לה הכא בקצרה אמר זכה בשדה זי לפלוני בחזקה וכתבו לו את השטר והחזיקו בו חוזר בשטר בין בכתיבתו בין בנתינתו שהרי ביטל שליחותם ואי כתבי ליה לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם קרינא בי' ואינו חוזר בשדה שכבר זכו לו ואע"פ שלא נכתב השטר קנה אפי' במקום שכותבין השטר כיון דמתנה היא כדכתיבנא לעיל וכן הדין כשקנו מידו דחוזר בשטר דלא אמרו אלא דסתם קטן לכתיבה עומד אבל לא עדיף מאומר כתבו דחוזר בו ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו לכתוב לו שטר לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא ולעולם בכל שטר הקנאה בין דמלוה בין דמכר ומתנה חוזר בשטר לעולם ואפי' אמר לעדים כתבו ואין לדבר תקנה לעולם שלא יעכב בכתיבה או בנתינה עד שיגיע שטר ידו:
כז. ואינו חוזר בשדה שכבר זכה מחמת הקנין או בחזקה ואין השטר מעכב במתנה תדע דהכי הוא דינא בשטר קטן דאי ס"ד דאי אית ביה קטן לא מצי הדר בשטר ליתני שטר שלישי שאם קנו מידו אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה אלא לאו ש"מ דליכא אנפא שאינו חוזר בשטר וזה פשוט ודעת הראשונים ז"ל מצרכת אותנו להאריך במקום שאמרו לקצר. אמר יוסף בן יעקב ממה שדקדק רב בלשון מניין לומר ב' שטרות הם דוקא קתני כדקי"ל דכל היכא דקתני מניין דוקא קתני אלא א"כ מסיק תלמודא דתנא ושייר ומשום הכי רב לא איצטרך למימר אלא השטרות שיכול לחזור בהם ואלו מקנה בקנין כותבין שלא מדמתו כשלוה או מכר כדעתם של ראשונים ז"ל. יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל לו חזרתו בשטר דלענין אחריות ליתא מסתמא לית אחריות במתנה אפילו בשטר ואי קיבל עליה אחריות אפי' בעל פה נמי מיחייב בה ואפשר דלא ניחא ליה דלהוי שטרא במילתא דאית ליה קלא טפי וינעלו לו דלת להלוות לו ונראה דקושיא ליתא דהא תלמודא דינא קתני בין דמהניא ליה חזרתו בין דמפסיד בה כיון שאמר לעדים שלא לכתוב אין להם לכתוב ואי כתבו לא מהני:
כז. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה פי' חוזר בשטר כדאמרן וחוזר בשדה שכל מעשה שהוא בעל מנת ולא נתקיים התנאי נתבטל המעשה ולא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דכי מקיים תנאה מתקיים המעשה למפרע מעכשיו:
כז. ואגב אורחין שמעינן שהנותן על מנת ואותו תנאי הוא להנאת מקבל אם לא נתקיים נתבטלה המתנה ואין המקבל יכול למחול אותו תנאי דהא כתיבת השטר הנאת מקבל הוא ואפ"ה חוזר בו הנותן במתנתו כשלא נתקיים התנאי וחזרת השטר בעי בפירוש בין בפני עדים בין בפני אחרים דומיא דמבטל שליח מכיון שחוזר בשטר ממילא בטלה המתנה ואין צריך לחזור בה בפי' וזה מבואר:
כז. ואידך אם קדם מוכר וכתב ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר המכר אגביה בכל מקום שהוא דשטר נקנה באגב וקשיא להו לרבנן ז"ל היכי דמי אי בשטר דלאו אקנייתא היכי אמרינן כאותה ששנינו דההיא מתניתין בשטרי אקנייתא היא דשעביד נפשיה בשעת קנין אבל בשטרא דלאו אקנייתא אין כותבין אלא א"כ נותנין לו בו ביום דאי לא מוקדם הוא ופסול ואי מיירי בשטר שיש בה קטן והא כי מטי שטרא לידיה בתשרי זכה למפרע מניסן שקנו מידו בקרקע ואיגלא מילתא למפרע דשטרא דאקני ליה אגביה בסיון קרקעי דלוקח הוא ואין דין אגב אלא על קרקע של מקנה ופרישו בהא כמה פירושי וכלהו איכא עלייהו פירכא כדכתיבנא בפ' הספינה. ועיקר הפירוש כדפירש רבינו נר"ו דשטר זה שטר הקנאה הוא כאותה ששנינו ואינו שטר מתנה שעשה זה הנותן אלא שטר המכר שעשה לו המוכר שלו כשמכרה לו והוא רוצה עכשיו להקנות למקבל מתנה זה שטר המכר ההיא כדי שיהא לו אחריות שיש לו על המוכר דבלאו הכי אין לזה המקבל מתנה או הלוקח אחריות על המוכר הראשון כדאיתא בירושלמי דגיטין אבל השתא דמקני ליה שטר המכר אית ליה עליה אחריות דיליה כשם ששטר חוב וכל שיעבודו נקנה באגב או במסירה וכתיבה ומאי דאמרינן בסמוך שני (עח) שטרא דאפסרא דארעא משום דשטר זה על שדה זו נעשה ועליו קבל אחריות המוכר הראשון וכגופא דארעא חשיב וזה מבואר ונכון מפי רבינו נר"ו. וזו היא ששטנו נכסים שאין להם אחריות כו' ושמעי' מהכא דשטר וכל שעבודו מקרי נכסים אפי' במתנת בריא שלא כדעת רבים:
כז. והלכתא צבורין לא בעי' אגב וקני לא בעי' ומסתברא דאגב ממש בעי' ולא סגיא בלשון עם וקרא ומתניתין דנקט לישנא דעם איהו משתעי שנקנו אלו עם אלו ביחד דהיינו באגב. וי"א דסגי בעם ולא ממעטי' הכא אלא דלא לימא מטלטלי ומקרקעי:
כז. ואסיקנא דשדה במכר ומטלטלין במתנה קנה וה"ה איפכא דמאי שנא. אבל שדה לאחד ומטלטלין לאחר לא איפשוט הלכך לא קנה וקרקע בשאלה או בשכירות קנה מעובדא דר"ג:
כז. אמר רבא לא שנו דקנו במכירה מטלטלין אגב מקרקעי אלא כשנתן לו דמי כלם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה בחזקת הקרקע מן המטלטלין אלא כנגד מעותיו ואפילו לא עייל דנפיק אזוזי דקנין אגב קנין גרוע הוא דומיא דקנין שטר כדפרישית לעיל מה שאין כן במשיכה דכי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כדאיתא בפרק האומנין. אבל כנגד מעותיו קנה בשראוי לחלוקה:
כז. ותניא כותיה דרבא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן כדי לקנות את כלן קנה כצן בד"א כשנתן לו דמי כלן. פי' אפילו דמים שאינן קונין כגון מלוה דנהי דלא קט בדמים קנה בחזקה לבדה במקום שאין כותבין את השטר אבל לא נתן לו דמי כל השדות לא קנה אלא כנגד מעותיו ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי שאין חזקת שדה אחת מועיל לחזקת שדה אחרת אלא בשקיבל דמיה דומיא דאגב והיינו כדרבא מיהו אותה שדה שהחזיק קנה אי לא עייל ונפיק אזוזי במקום שאין כותבין את השטר דבמקום שכותבין לעולם אינו קונה קצת אלא קונה לגמרי או אינו קונה כלום ובמקום שאין כותבין שאינו קונה עד שיתן לו דמי כולם והיינו מדין חזקה זו אבל מדין כסף קונה כדינו אם נתן לו סתם כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי דוקא בקרקע אבל מטלטלין אינם נקנים בכסף ולא בשטר:
כז. והא דאמרינן בפרק ח"ה אם החזיק בשדה אחת לקנותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה ואפי' הם סמוכות והמיצר ביניהם ושמואל גופא דאמר הכא בשמעתין קנה כולן אמר התם דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד לא תיקשי לן דהתם הוא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה אבל הכא דאיכא דעת אחרת מקנה כיון דאמר ליה סתמא זיל קני והחזיק באחת מהן קנה כלן מיהו אי אמר ליה זו קני ודאי לא קנה אלא אותה שדה בלבד וזה מבואר:
ר"ןה'פ'–ה'קל"ו (1320–1376)ראשונים
כז. מתני'קדשתי את בתי וכו' שניהם נותנין גט. להתירה לאחרים:
כז. גמ'אמר רב. הא דתנן בא א' ואמר [אני] קדשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידש וגיטו גט שאין אדם חוטא ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם בלא קבלת גט מן המקדש ואע"פ שהוא לישא אותה היה מתכוין תחלה אפ"ה כיון שהוא רואה שאנו אוסרין אותה עליו אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר:
כז. ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקבל הקדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לה קדושין ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן:
כז. ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי וכו' שאינו נאמן לכנוס. מפני שמחפה עליו כדאיתא בסמוך. ומיהו אם יש עד אחד שמעיד שהוא קדשה נאמן דאין אדם חוטא ולא לו פי' קדשתי את בתי וכו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קדושין ואינה יודעת ממי ובא אחד וכו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא וקיימא לן כרב אסי דנאמן אף לכנוס וכתב הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות אישות שאינו צריך קדושין אחרים ומיהו משמע דבשנים שאם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שהשני שבא לכנוס אחר גרושי ראשון שצריך קדושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה וכן כתב הרשב"א ז"ל ואמרו בירושלמי [פירקן הלכה ז] דמאי דאמרינן דנאמן לכנוס אין למדין ממנו לדבר אחר אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ובירושלמי [שם] הקשו למ"ד נאמן לכנוס ואמרו מתניתין פליגא עליה המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש [בפני] הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קדש כלומר אין זה אלא שמברר דבורו של אב דשמא כשיבאו עדי הקידושין יאמר שהוא קדשה. ודאמרי' כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו כתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכונסה אע"פ שלא כנסה כדאמרי' בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כג.) גבי שבויה דאם משנשאת באו עדים לא תצא ואיתמר עלה אמר רב יהודה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון אבל בא שני קודם שהתירוה לראשון ועמד ראשון וכנסה מוציאין אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים והכי איתא בירושלמי [שם] רבי זעירא ור' יוסא בשם ר' יוחנן קדם אחד מהם וכנס מוציאין מידו ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת (יבמות דף פח:) דלא תנשא ואם נשאת לא תצא אע"פ שכנס שלא ברצון חכמים דשאני התם שנשאת ע"פ עדים. ודאמרי' באשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו כתב הרשב"א ז"ל דנראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה מתחתיו מספק ומיהו נהי דאינו נאמן לכנוס נאמן הוא ליתן גט וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שהיא מותרת לכל אדם חוץ ממנו דחיישינן להערמה שמא עיניו נתן בה:
כז. תניא בני זה בן י"ג שנה ויום אחד וכו'. בן י"ג שנה ובת שתים עשרה נדריהם נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הן והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדריהן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הם ואינן נענשין על שום עבירה:
כז. ולחרמין. אם החרים מנכסיו הוי חרם לבדק הבית וכן אם אמר ערכי עלי נערך:
כז. אבל לא למכות. להחזיק שערות שלהן בחזקת סימן ללקות ולהענש עליהן דאף על גב דלגבי בת [דף סד.] הימניה רחמנא לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דוקא לאיסורא הוא דהימניה אבל לקטלא לא הימניה:
המאור
כז. איבעיא להו מהו ליסקל ע"י פי' על ידי האב שאמר קדשתי את בתי לפלוני והר' אפרים ז"ל מפרש לה באומר איני יודע למי קדשתיה ודחיק נפשיה לאוקמה כגון שבא עליה גר שנתגייר לאחר מיכן או קטן שהגדיל או קרוב שנתרחק ושמעתא קשיתיה דאמרינן עלה ומה במקום שאם בא לכנוס כונס וכו' ואין אנו צריכין לכל הדחק הזה וההוא ק"ו איכא לפרושי הכי ומה במקום שאם בא לכנוס כונס דהיינו בקדושי האב באומר איני יודע למי קדשתיה אמרת סוקלין באומר יודע אני שקדשתיה לפלוני מקום שאם בא לכנוס אינו כונס דהיינו בקדושי עצמה באומרת איני יודע למי נתקדשתי אינו דין שסוקלין באומרת יודעת אני שנתקדשתי לפלוני והכי אתיא שפיר ולא קשיא מידי:
מאירי
כז. זה שביארנו שקניית מטלטלין הנקנין אגב קרקע אין צריך לצבורין בתוכה דוקא בכל מטלטלין ומכל מקום עבדים הנקנין אגב קרקע צריך שיהו בתוכה כמו שביארנו בראשון של קמא ויש אומרים כן בכל בעלי חיים ואינו כן שהרי במעשה הנזכר בסוגיא זו אמרו טפח על טפח ועמו מאה צאן וכן בפרק חזקת הבתים בפרה וטלית אמרו דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקנינהו אלא לא נאמרה שם אלא בעבדים אבל שאר דברים אין צריך לצבורים ומכל מקום אגב וקני בעינן כמו שהתבאר ומאחר שאין קפידא בצבורים אף בצבורים אנו צריכים לאגב וגדולי המחברים שכתבו שבצבורים אין צריך לומר אגב תמה הוא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
כז. ראובן שרצה ליתן או למכור שדה אחת לשמעון ואין שמעון בכאן ואמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני ר"ל בחזקה וכתבו לו שטר על זה והלכו במצותו והחזיקו בשביל שמעון ולא כתבו את השטר או שכתבוהו ולא בא ליד הלוקח שכל שטר שאינו בא לראיה אלא בתורת קנין אינו כלום עד שיגיע ליד מי שנעשה לו אם רצה חוזר בשטר הואיל ולא בא עדין ליד הלוקח ואין אומרין שכבר זכו בעבורו בשטר אחר שהחזיק בשדה או שנכתב השטר אלא חוזר אבל אינו חוזר בשדה אחר שהחזיקו בו אע"פ שלא החזיק הוא בעצמו אחר שלא תלה קנין השדה בהגעת השטר לידו ומה שיש לי לפקפק בזה מה הועילה לו חזרת השטר אם לענין אחריות או לאי זה ענין אחר כבר ביארנוהו בבתרא פרק ספינה וכן ביארנו שם שזה שביארנו בענין זכו בשדה זו וכו' בחזקה ולא פירשנוה בקנין סודר מפני שאלו היה שם קנין סודר לא היה חוזר אף בשטר שסתם קנין לכתיבה עומד וגדולי צרפת פירשוה בקנין ונמשכים לשיטתם שפירשו סתם קנין לכתיבה עומד בשלא מיחה ואין הדברים נראין כמו שהתבאר שם:
כז. אמר לעדים אלו זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר הואיל ותלה הקניה בשטר אע"פ שהחזיקו אינו כלום עד שיגיע השטר לידו וכל שלא הגיע השטר לידו חוזר אף בשדה שכך היתה כונתו שלא יקנה אלא בשטר ומה שיש לפקפק בזו מה שאמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי כבר ביארנוהו בבתרא פרק ספינה:
כז. היה צריך למעות ונמלך למכור שדה משדותיו ומצא הסופר ואמר לו כתוב לי שטר שאני מוכר לפלוני קרקע פלוני כדי שיהא השטר מזומן לי ליתנו ללוקח כל זמן שארצה שהרי רשאי לעשות כן כמו שאמרו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו הואיל ואין כאן חשש אלא למוכר עצמו אם תפול מידו והלה מוצאה מכל מקום כל שעשה כן ואין השטר בידו שיהא יכול למסרו לו כיון שהחזיק זה בקרקע ואמר לו שיקנה השטר אגבו נקנה לו בכל מקום שהוא והוא הדין בכל שטר ר"ל שאם הקנה ראובן לשמעון על גב קרקע שטר חוב שיש לו על לוי קנאו שמעון ויראה לי דוקא כשיקנה לו השטר וכל שיעבוד שבו אבל חוב שבעל פה הואיל ואינו דבר מסויים כתבו גדולי המחברים שאינו נקנה אגב קרקע ומכל מקום בנוסח הגאונים מצינו שאדם מקנה אגב קרקע כל כח וזכות וטענה ודין ודברים על אי זה צד שיהיו לאדם על חברו:
כז. ולענין השמועה מיהא למדת שלשה דינין בשטר שלא הגיע ליד המקבל אחד שחוזר בשטר לבד ואחד שחוזר בין בשטר בין בשדה ואחד שאינו חוזר לא בשטר ולא בשדה:
כז. כל קנין מטלטלין אגב קרקע לא סוף דבר שהקרקע והמטלטלין שניהם מכר או שניהם מתנה אלא אפילו האחד מכר והשני מתנה קנה אבל אם הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אם קנה זה האחד המטלטלין כשקנה חברו את הקרקע יש אומרים שהוא ספק והילכך אין גובין לו ואם תפס אין מוציאין מידו והדברים נראין שלא קנה הלה את המטלטלין שהרי מה שהביאוה מר' עקיבא שהמעשר לעניים והמקום מושכר לר' עקיבא כבר תירצוה בשני פנים ושניהם טעמי תריצי נינהו אחד מושכר לו למעשר ואחד שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה ומכל מקום נראה לי שאם הקנה לאפטרופוס קרקע ומטלטלין אגבו ליתומים שקנו היתומים שהאפטרופוס גם כן יד היתומים הוא לכל זכות שלהם:
כז. מטלטלין אגב קרקע אינן נקנין אלא בצד שלא יהו המטלטלין צריכים פירעון כגון שהיו המטלטלין מתנה או אם הם במכר שכבר נתן לו דמי כלם הא אם הוא מכר ולא נתן דמים אינן נקנין אגב קרקע ואם פרע מקצתן קנה כנגד מעותיו לבד ויראה לי דוקא כשאין צבורין בה אבל צבורין בה קנה בלא פירעון:
כז. מכר לו קרקע והחזיק בה קנאה אע"פ שלא נתן דמים והדמים חוב על הלוקח ולדעתנו אפילו היה המוכר עייל ונפיק אזוזי ומה שאמרו בפרק השוכר את האמנין האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קני פירושו בשפרע המעות סתם שלא בגמר קנין הא בשקנה הקרקע באי זו מדרכי הקנין או אם משך במטלטלין אין הדמים מעלין או מורידין ויש חולק להעמידה בדלא עייל ונפיק אבל עייל ונפיק לא קנה אע"פ שקנאה בדרכי הקנין ויראה לי ראיה לדבריהם מדקאמר האי מאן דמזבין מידי לחבריה ומידי דמיטלטל משמע ודאי בשמשך היה שאלו לא משך אין מעות קונות אלא שמשך ואפילו הכי עייל ונפיק לא קני ומשיכה במטלטלין וחזקה או אחת משאר דרכי ההקנאה בקרקע אחת היא וכן אמרוה שם בההוא דזבין חמרא לחבריה אלא שיש לפרשה בלא משך ושפרע מקצת הממון ולענין מי שפרע אבל חזקת שדה אחד על חברו אינה מועלת אלא בנתינת דמים כיצד מכר לו עשר שדות בעשר מדינות הואיל וסדנא דארעא חד הוא אפילו היה האחד הר והאחד בקעה ושרחוקים זה מזה כמה החזיק באחד מהם קנה כלם ובלבד כשנתן דמי כלם ולא בתורת קנייה אלא בתורת פירעון שאלו בתורת קנין אין צורך לחזקה כמו שביארנו ואם לא נתן דמי כלם לא קנה מאותם שלא החזיק בחזקת אותו שהחזיק אלא כנגד מעותיו ואפילו לא הוה עייל ונפיק אזוזי ואם היו כלם מתנה הואיל ואין כאן חסרון פירעון קנה כלם וכן בשכירות לכל זמן השכירות שאין כאן חסרון פירעון שאינה לשכירות אלא לבסוף אבל אם מכר לו עשר בהמות והקנהו האחת לא קנה חברותיה כלל עד שיקנם אחת אחת או שימשכם באפסר אחד או שיקנה את כלם על גב קרקע:
כז. היו מקצת השדות מכר ומקצתן מתנה ונתן דמי המכר וכן מקצתן שכירות ומקצתן מכר ונתן דמי המכר יראה שקנה הכל ומכל מקום כל שקנה עשר שדות בכסף ר"ל שיהא הכסף לעיקר קנין לא קנה אחד בקנין חברו אלא אם כן הזכיר את כלם וכן אחד בשטר העשוי לגמר קנין לא קנה האחר ואע"פ שנתן דמי כלם הואיל ובירר שלא נתנם לגמר קנין ומכל מקום כל מן הסתם אע"פ שבתורת פירעון הוא נותנם אנו דנין אותו בגמר קנין לכנגד מה שפרע ולמדת לשיטתנו שבשמועה זו לא חלקנו בין עייל ונפיק אזוזי ובין לא עייל ונפיק ומה שיש לחלק בה ביניהם מפורש אצלינו במציעא פרק האמנין וקצת חכמי הדורות ראיתי שחלקו בה אף בשמועה זו כמו שכתבנו ואין בידינו להכריע:
כז. דברים אלו שכתבנו במטלטלין אגב קרקע שלא קנאם אלא בזמן שאין שם חיסרון פירעון כך כתבנוה לפי שיטתנו ולפי קבלתנו ולגרסת כל ספרינו שאנו גורסין ואמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כלם ועל כל פנים אתה צריך לפרשה על ענין מטלטלין אגב קרקע ואחר כך אמרו תניא כותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' ויפה כח חזקה שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כלם במה דברים אמורים בשנתן דמי כלם וכו' ומטלטלין אצל קרקע כשדות הרחוקים זה מזה הם וכל שכן למה שפירשתיה בשאין צבורין בה ואחר כך אמרו מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו' קנה כלן ומכל מקום בדברי גדולי המחברים לא מצינו קניית מטלטלין אגב קרקע שתהא צריכה לנתינת דמים כלל אלא במכירת עשר שדות בעשר מדינות ומתוך כך טרחתי ומצאתי בהלכות ספרדיות לגדולי הפוסקים שדברי רבא סמוכות לדברי שמואל ודברי שמואל קודמין להם והוא שראיתי שם אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלם אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כלם וכו' תניא כותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' ויפה כח חזקה שהחזקה מכר לו עשר שדות וכו' קנה כלם במה דברים אמורים בשנתן לו דמי כלם וכו' ואין גורסין אחר כן מסייע ליה לשמואל ולשיטה זו לא נאמר ענין זה בהקנאת מטלטלין אגב קרקע כלל שודאי הקנאה זו אינה צריכה דמים ואע"פ שאמר לא שנו ולשון זה אינו מוסב אלא על משנה או בריתא ושמואל לאו תנא הוא אומר אני שכך פירושו מה שאמר שמואל במכר לו עשר שדות שכיון שהחזיק באחת מהן קנה כלם ברייתא היא ולא נשנית אלא בדרך זה והזכירו הברייתא אחריו ואמרו עליה תניא כותיה והנאוני הדברים:
פסקי תוספות
 מלוה הכתובה בתורה היינו דבר שאם לא פירש בתורה לא יתחייב כעין ערכין. ד"ה מלוה. ע"ב
שלטי הגיבורים
כז. כתב הרא"ש דמיירי כשהביא שתי שערות ומעיד עליהם שבאו לכלל שנים ואי לאו הכי שומא בעלמא הוא אבל אם לא הביאו שתי שערות אפילו עדים מעידים שהוא בן י"ג שנה לא הגיעו למכות ולעונשים דהא לחליצה בעי בדיקה אפילו הגיע לכלל שנים כדאיתא בפרק יוצא דופן:
חכמת שלמה
כז. תוס' בד"ה מעשה ברבן גמליאל כו' כי לא היה מתוקן כו' נ"ב ואע"פ שקצת מגומגם כי מתוך פירושו משמע שהפרישם כבר רק שלא היה מוציאן עדיין מביתו והגיע זמן הביעור וכן פירשו התוס' בהדיא בפ"ק דב"מ אכן נ"ל ליישב כי התוס' סוברין בכאן שמתחלה לא הפרישן ולישנא דמתניתין מסייעא שאני עתיד למוד וק"ל אלא אפשר בביתו אמר מקודם מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר רק שעדיין היו צבורים ומונחים במקום אחד וכן פי' ר"ש בסדר זרעים ע"ש (עיין במהרש"א). :
הגהות הב"ח
כז. שאמרה נתקדשתי ואינו יודע למי נתקדשתי כצ"ל:
כז. עלי הס"ד ואח"כ מה"ד אבל לא למכות להחזיקו:
כז. על מנת שירצה משמעו דאמר אין והכי משמע בתוספתא דקתני על מנת שירצה כו':
כז. לפי שיאמר אין שאפילו כצ"ל:
כז. דממאי כצ"ל:
כז. נ"ב כגון שאחד אומר:
כז. נ"ב וכן פי' רש"י ע"ש:
חידושי הלכות
כז. בא"ד שכבר הזהירום שלא יאכלו כי לא היה מתוקן כו' עכ"ל ולשון התוס' בפ"ק דב"מ אינו כן לכאורה שכתבו ופר"ת דשנת הביעור היה וכבר הפרישן כו' ע"ש וכתב מהרש"ל דהתוס' דהכא ס"ל שמתחלה לא הפרישן ולישנא דמתניתין מסייעו שאני עתיד למוד אלא אפשר בביתו אמר מקודם מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר רק כו' וכן פירש הר"ש בסדר זרעים ע"ש עכ"ל הא ודאי דלישנא דצבורין ואני עתיד למוד כו' משמע דמעולם לא הפרישן והר"ש בפירושו שפירש דמקודם לכן אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר לא הוצרך לכך אלא למאן דאמר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ואינו יכול לזכותן ומקודם לכן דקאמר שאמר מה שאני כו' היינו אפילו בספינה ולא כמו שהבין מהרש"ל דבביתו אמר כן והשתא התוס' דהכא נמי ס"ל הכי דבספינה מקודם שקרא שם לבעלים דהיינו לר"י ולר"ע ולר"א אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר וה"ה דקבע להם מקום בצפונו או בדרומו אלא שלא הזכיר בברייתא רק מה שהוצרך לעשות משום ביעור והשתא בביתו לא עישר כלום והוצרך להזהירם בביתו שלא יאכלו כמ"ש התוספות הכא וגם לשון התוס' דפ"ק דב"מ שכבר הפרישן יש לכוון בדרך זה שלא הפרישן בביתו אלא שאמר כן בספינה מה שאני עתיד להפריש כו' כדי שיוכל לזכותן וכמ"ש הר"ש ותו לא מידי ודו"ק בד"ה נתון ליהושע כו' וי"ל דסבר קנסא לעניים ור"י עני היה כו' ולמ"ד קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר"ע כו' עכ"ל כצ"ל ודבריהם מבוארים ע"פ מאי דאמרינן בפרק יש מותרות דפליגי אמוראי מאן דאמר קנסא לעניים ומ"ד קנסא לכהנים ולמ"ד נמי קנסא לכהנים איכא פלוגתא לראב"ע דמקמי קנסא הוי ללוי ולכהן לבתר קנסא לכהן ולא ללוי ולר"ע דמקמי קנסא היה ללוי ולא לכהן לבתר קנסא אף לכהן ועיין בזה בתוס' שם ובפ"ה דמס' מעשר שני בפירוש הר"ש:
כז. בד"ה ומקומו מושכר לו בסיפא קתני נתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא הקנה כו' עכ"ל עיקר קושייתם אסיפא דלא הוו צריכין לקבל שכר זה מזה דבקנין המקום בחליפין אף בשאלה הוה סגי ותירצו ושמא אין שכירות כו' וה"ה בשאלה וכן נראה מדברי התוס' פרק קמא דב"מ ובפי' הר"ש פ"ה דמעשר שני וע"ש וק"ל:
כז. בא"ד דאמר התם כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות כו' ובחליפין לא קתני עכ"ל צ"ע לדבריהם דאין זה מוכרח דהא לעיל לגבי מכירת קרקע בלחוד קתני במתני' דנקנית בשטר ובכסף ובחזקה ולא קתני נמי חליפין וע"כ דהיינו טעמא משום דליתא במטלטלין קתני ודאיתא במטלטלין לא קתני כדאמרינן לעיל גבי עבד כנעני וא"כ ה"נ נימא הכי לגבי שכירות קרקע דאיתא במטלטלין לא קתני וק"ל:
הגהות חוות יאיר
כז. מיירי בשגם העדים לא ידעו או הלכו למ"ה עי' גמ' דף מה ע"א ובסמוך:
כז. כי אם הוא לא קדשה ע"כ קדשה אחר:
פני יהושע
כז. בא"ד וא"ת למה אינו מזכיר תרומה גדולה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפרק קמא דמציעא שקושייתם דוקא לפירושם הקדום דלפירש"י לא שייך להקשות כן דכיון שכתב ששכח פשיטא דמצינן למימר שכבר הפריש תרומה ושכח להפריש שאר מעשרות אלא דלפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י שהתבואה היתה במחובר קודם שהלך ר"ג מביתו א"כ קשה יותר קושיית התוס' למה לא הפריש תרומה גדולה ויש ליישב דבאמת נתן רשות לבני ביתו לתרום תרומה גדולה לכשיתלש כיון דאי אפשר לגורן שתיעקר עד שהפרישו ממנו תרומה גדולה כדמסקו התוס' בשם הירושלמי ור"ג היה יודע שלא יבא לביתו קודם שיעקר הגורן משא"כ לשאר מעשרות לא היה נותן רשות כיון שאין זמנם אלא משעת המירוח והוא היה סבור שיגיע לביתו באותו זמן ומצוה בו יותר מבשלוחו כן נ"ל. והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר שהיתה במחובר ולא היה צריך נמי לומר ששכח ליתן רשות ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
כז. גמרא ומקומו מושכר לו מ"מ בעינן צבורין ועיי' בפירוש רש"י. ויש לדקדק אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דהא מילתא דר"ג וזקנים שהיה אומר ומקומו מושכר לו היינו משום דמטלטלין אגב קרקע הקנה להם בפ"ק דמציעא דף י"א איכא פלוגתא דאמוראי בהא דלמאי דמשני רב פפא ואסקה נמי רב אשי היינו דבדין חצירו של אדם הקנה להם וכ"כ כמה פוסקים דהלכתא הכי דבתראי נינהו ע"ש בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. והנלע"ד דנהי דר"פ ורב אשי אוקמוה מדין חצר היינו לשקלא וטריא דהתם דבעי למיפשט מהאי ברייתא דלא בעינן עומד בצד שדהו לענין חצר שאינה משתמרת ואהא קאמרי דאפי' את"ל שבדין חצר הקנה להם כי היכי דלא תיפשוט דבעינן צבורין אפ"ה ליכא למידק דלא בעינן עומד בצד שדהו דאיכא למימר דעת אחרת מקנה שאני אבל בעיקר פירוש הברייתא לרב פפא ולרב אשי נמי איירי מדין אגב כדמשמע פשטא דלישנא דברייתא דאי מדין חצר איפכא מיבעיא ליה דבתחלה היה לו לר"ג להשכיר להם המקום ואח"כ המתנות שכן דין חצר מעיקר הדין לא מיבעיא לפי שיטת הש"ך סי' ר"ב דהיכא דחצרו ומתנתו באין כא' לא מהני מדין חצר א"כ לא שייך לומר כן דאיירי מדין חצר אם לא שנאמר שאחר שאמר ומקומו מושכר לו חזר ואמר שנותן להם המתנות אלא שתחלה אמר דרך הפרשה ואח"כ לקיים מצות נתינה או מצות ביעור לשיטת התוס' דלעיל וא"כ כל זה דוחק וניחא לן להעמיד הברייתא כפשטה מדין מטלטלים אג"ק שצריך להקדים המטלטלים לקרקע. אלא דבאמת יש לי לדקדק על שיטת הש"ך אי משום דבגיטין בפ' הזורק משמע להדיא דגיטו וחצירו באין כא' מהני מדין חצר ונהי דיש לחלק אכתי הסוגיא דפ"ק דב"ק דף י"ב וסוגיא דפ"ק דמציעא משמע לכאורה דמהני נמי מדין חצר ע"ש. ואפי' אי ליתא לדברי הש"ך מ"מ קודם שחזר והקנה להם המתנות לא הוי מהני דין חצר וא"כ איפכא מיבעיא ליה אע"כ מדין אגב איירי ודו"ק:
הגהות יעב"ץ
כז. רש"י ד"ה דיד עניים הוא וכו׳ הרי הוא כידן כצ"ל:
קרבן נתנאל
 משום דהוסיף התנא ושנה מילתא דאיתא אף במקרקעי כו'. פי' רבינו בזה מאי דמשני התלמודא כי קתני מלתא דאי' בין במקרקע בין במטלטלין משיכה במטלטלין איתא במקרקע ליתא לא קתני:
רש״ש
כז. גמרא והלכתא צבורים לא בעינן. יש לדקדק ל"ל לפסוק הלכה בזה הלא כבר נפשט דלא בעינן באין חולק ועי' בכ"מ ישוב נכון לדעת הרמב"ם. אמנם עדיין קשה מקני דמדקאמר ולטעמיך קני מי קתני כו' משמע דפשוט הוא דבעינן ליה ול"ל לפסוק הלכה ביה. ובזה למדתי ישוב מלשון רש"י והרי"ף והרא"ש והוא דמאי דפשיטא ליה הוא לומר קני ארעא. ומאי דפסיק הוא דצ"ל ג"כ וקני אגבה וכ"מ מלשון הפוסקים:
כז. רש"י ד"ה לא שנו. אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע. נ"ל למחוק מלת והקרקע דמשמע לקמן דאותה קרקע שהחזיק בה קנה אף בלא נתן דמיה וכ"ה להדיא ברא"ש ור"ן:
כז. תד"ה נתון. א"נ ה"ל לר"י מאתים זוז כו'. לפמש"כ בס"ד בסוף פאה ע"ש י"ל בפשיטות שלא ה"ל מאתים זוז במלואם ואפ"ה לא היה רוצה ליטול מ"ע משום הא דתנן התם וכ"מ שצריך ליטול ואינו נוטל כו'. אבל מע"ר הואיל דמעיקרא דדינא מה"ת שייך לו אע"פ שהיה עשיר רק מקנסא דעזרא ניטל מעשירים והוא שהיה עני נשאר על ד"ת. ואולי מחוייב הוא לקבל אם נותנים לו כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' שו ס"ד לענין בכור ונכון בס"ד:
רשימות שיעורים
כז. תוד"ה חוזר בשטר.
כז. בענין כתיבת שטר ראיה על מעשה קנין
כז. א
קושיית הראשונים
כז. מלשון התוס' ניתן להבין דקושייתם הוי באומדן דעת המוכר, כלומר דלמה הוא רוצה לחזור בשטר מכיון דאין לו הפסד. אבל עיין ברשב"א (ד"ה חוזר) דהקשה כמו התוס' אבל מבואר מדבריו דהוא מקשה קושיא ע"פ דין, וז"ל וא"ת כיון דקנה שדה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה שטר מתנה, וא"נ במכר אי משום האחריות שבו הא רב הוא דאמר פרק חזקת (מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות עכ"ל. כלומר, דאם אין המוכר מפסיד דבר ע"י כתיבת השטר אזי הלוקח יכול להכריח אותו לקיים דיבורו הראשון ולכתוב השטר והמוכר אינו יכול למחות. והנקודה הזאת גם עולה מהמשך דברי הרשב"א דהביא לתרץ מהראב"ד דהשטר גורם הפסד למוכר בנוגע לאחריות, וז"ל והראב"ד ז"ל פי' בפרק המוכר את הספינה דנ"מ לענין אחריות דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא עכ"ל. והרשב"א הקשה על תירוץ הראב"ד דאם המוכר יכול לחזור בשטר בגלל האחריות, אזי למה לא כותבין שטר שמפורש בלי אחריות, וז"ל וקשה לי דא"כ אמאי חוזר בשטר ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי עכ"ל. כלומר, דהרשב"א הקשה על הראב"ד דאע"פ דיש הפסד למוכר בנוגע לשטר באחריות, מ"מ ניתן להכריח את המוכר לכתוב שטר בלי אחריות ולמה מבואר בגמ' דהמוכר יכול לחזור בשטר לגמרי. ומשמע מדברי הרשב"א דהלוקח ראוי ע"פ דין להכריח את המוכר לכתוב שטר לכל הפחות בלי אחריות. ויוצא מזה דבאמת הדיון בראשונים הוא בנוגע להלכות כתיבת שטר וחלות דעת המתחייב ולא רק באומדן דעת דמוכר למה הוא היה רוצה לחזור בשטר.
כז. בתחילת דבריו, כשהרשב"א הקשה דהאיך המוכר יכול לחזר בשטר אם אין לו הפסד, הוא הביא ראיה ממשנה בב"ב (קסח.) דכותבין שטר בע"כ דמוכר כשאין לו הפסד, וז"ל וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות כדאמרינן בפרק גט פשוט (קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד וב"ד כותבין לו שטר אחר ואין החייב יכול למחות עכ"ל. ולכאורה הראיה הזאת תמוה דהרי מבואר במשנה שם דהב"ד אינו כותב לו שטר חדש אלא כותבין לו קיום על שטרו הראשון דנאבד, וז"ל מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין ועושין לו קיום, איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו עכ"ל. וא"כ י"ל דמסתבר דבמשנה שם שהשטר היה מקויים בב"ד, וב"ד רק כותבין לו שהיה לו שטר דנמחק, אזי זה יכול לחול בע"כ. דהרי אין צורך לדעת המתחייב חדש כדי לכתוב קיום על השטר דנמחק או נאבד. משא"כ בסוגיא דידן דהלוקח רוצה להכריח את המוכר לכתוב שטר חדש, אזי בעינן דעת המתחייב ויש סברא לומר דא"א לכתוב את השטר בע"כ דדעת המתחייב. וצ"ב בזה דהרשב"א הביא המשנה בב"ב כראיה לנידון בסוגיא דידן.
כז. ואולי י"ל דזה הוי כוונת הרשב"א בדחייתו, וז"ל ואע"פ שיש לדחות דשאני התם שהי' בידו שטר מתחלה עכ"ל. כלומר דב"ד רק כותב לו שטר למלא מקום לשטר דנמחק ולא בעינן דעת המתחייב חדש. אבל צ"ב אם זו באמת כוונת הרשב"א.
כז. ב
דעת המתחייב בשטרי ראיה
כז. בהמשך דבריו הרשב"א הביא את שיטת רש"י דאין כותבין שטר אפי' אם אין פסידא למוכר, וז"ל ורש"י ז"ל פי' חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו עכ"ל. ויוצא מזה דנחלקו הראשונים האם כותבין שטר בע"כ דדעת המתחייב היכא דאין לו פסידא, וצ"ב במאי פליגי.
כז. ונראה לבאר ע"פ הקדמה בנוגע לעצם חלות שם שטר. דהרי איתא בגמ' (יבמות לא:) דיש גזה"כ דעדות צריכא להיות מפיהם ולא מפי כתבם. ונחלקו הראשונים היאך חל שטר בכלל כי לכאורה כל שטר פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם. ויש ראשונים דתירצו דשאני שטר, הואיל ונכתב מדעת המתחייב אינו פסול מדין עדות בכתב. והביאור הזה נמצא ברי"ף, בבעה"מ, במלחמות ה', וגם בדעה אחת בתוס' בכתובות (כ: ד"ה ורבי יוחנן).
כז. והתוס' (יבמות לא: ד"ה דחזו) הביאו את דעת ר"ת דסתם אדם יכול לשלוח עדותו לב"ד בכתב, וז"ל ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד וכו' עכ"ל. ויש להסתפק לפי ר"ת האם העדות בכתב דינו כעדות דעלמא דנתקבלה בב"ד אלא דהוי בכתב ולא בע"פ, או"ד כשהעדים כותבין ושולחים עדותם לב"ד יש כאן חלות שם שטר. ויש בזה נ"מ טובא כמו דביארנו לעיל בשיעורים (ט. קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות א') דהרי חלות שם שטר הוי כמו דנחקרה עדותן בב"ד ולכן השטר מעיד אע"פ דהעדים עצמם מתו או נפסלו אח"כ לעדות. וגם הב"ד יכול לקבל את השטר בלילה כי אין בקריאת השטר חלות שם קבלת עדות. אבל אם הא דלפי ר"ת העדים כותבים עדותם ושולחים לב"ד הוי מדין חלות שם הגדת עדות דעלמא אלא דהוי בכתב, אזי כל הדינים דהגדת עדות דעלמא שייכים בזמן דהב"ד קורא את השטר. דהיינו, דהעדים החתומים צריכים להיות בחיים וכשרים לעדות, והב"ד צריך לקבל את השטר ביום וכדומה. ודומה לספק הזה בדעת ר"ת ישנן ב' דעות בתוס' (כתובות כ.-כ: ד"ה ורבי יוחנן) האם שטר עם עד אחד בלבד הוי חלות שם שטר או רק הגדת עד אחד בפה. ועיי"ש בתוס' דיש נ"מ האם העד צריך לזכור את העדות בשעה דהב"ד קורא את הכתב, דהרי לפי הצד דעד א' בשטר הוי הגדת עדות בכתב ולא חלות שם שטר, הוי כאילו העד החתום מעיד בפני ב"ד כגברא ובודאי הוא צריך לזכור את העדות.
כז. ולפי הצד דר"ת נקט דיש לעדות בכתב דין שטר, נמצא דנחלקו הראשונים ביסוד הדין האם שטר צריך להכתב דוקא מדעת המתחייב או לא. דלפי כמה ראשונים דעת המתחייב הוי עצם הגדרת השטר דמחיל בו כל הדינים המיוחדים דשטר ומפקיע את הפסול דמפי כתבם. ואילו לפי ר"ת יתכן דאפי' בלי דעת המתחייב יש לעדות בכתב הדינים המיוחדים דחלות שם שטר.
כז. ובנידון הזה ידוע שיטת הרמב"ם (פרק ג מהלכות עדות הל"ד) דשטרות כשרים רק מדרבנן, וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל. ותפס עליו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (דף כח: דפוס ווילנא בשרש שני) וז"ל שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וכו' עכ"ל, הרי שהגט ושטר הקידושין משמשין כראייה לאשה מן התורה והיאך קבע הרמב"ם ששטר ראייה הוא רק דין דרבנן בלבד.
כז. ותירץ הגר"ח זצ"ל (עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פרק ג הל' עדות הל"ד) שהרמב"ם הבחין בין שטרי קנין לשטרי ראייה. דהרמב"ם סובר דשטרי קנין חלין מדאורייתא ואילו שטרי ראייה חלין רק מדרבנן. בהתאם לכך גט אשה המהווה שטר קנין חל מדאורייתא ומאחר שחל כקנין מן התורה מדין שטר נעשה העדים החתומים בו כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ואף מעידים לטובת האשה התופסת את השטר לראייה. וביאר הגר"ח זצ"ל שכדי להשוות שטר אנו מצריכים דעת המתחייב מצד הבעלים וכנ"ל. ולדעת הרמב"ם דעת מתחייב חלה דוקא בשטרי קנין כי באמצעות השטר יחול קנין השדה או קנין הקדושין וגירושין והבעלים מתחייבים שהשטר יחיל את הקנין. משא"כ בשטר ראייה הקנין חל ונגמר בלי השטר, ועכשיו אין המקנה נותן לקונה אלא ראייה בכתב עם חתימת עדים כדי שלא יוכל המקנה לשקר אח"כ ולהכחיש בקנין שעשה. ובכה"ג אין המקנה נקרא בשם מתחייב, ולפי שחסרה דעת המתחייב לא חל חלות שם שטר מדאורייתא כי אם מדרבנן.
כז. ונראה לבאר דהרמב"ם והר"ת הסכימו לנקודה הזאת דאין חלות דעת המתחייב בשטר ראיה. אלא דנחלקו בהיאך זה נוגע לדין דשטר ראיה. דהרמב"ם ס"ל כמו הראשונים שהבאנו לעיל דא"א ליצור חלות שם שטר בלי דעת המתחייב, ולכן בשטר ראיה דאין בו דעת המתחייב אזי אין חלות של שטר מדאורייתא. אבל לפי הצד דעדות בכתב הוי חלות שם שטר לר"ת, י"ל דהרמב"ם נקט דמכיון דאין חלות דעת המתחייב בשטר ראיה, אזי הצורך לדעת המתחייב פקע ואפשר ליצור חלות שם שטר אפי' ע"י העדים בעצמם. ומאידך הבעה"מ, והרמב"ן במלחמות ודעה אחת בתוס' ס"ל כמו הרמב"ם דבעינן דעת המתחייב כדי ליצור חלות שם שטר, אלא דס"ל דיש חלות דעת המתחייב אפי' בשטר ראיה דהרי מסירת השטר לידי התופס כראייה מהווה התחייבות מצד הבעלים. כלומר, דעצם דבר זה דיש לשני ראייה על הקנין או על החוב מהווה הפסד והתחייבות מצד כותב השטר, ולפיכך ניתן ליצור שטר ראייה מדאורייתא.
כז. ולפי כל זה אפשר לחזור לב' דעות ברשב"א בסוגיא דידן האם ניתן לכתוב שטר שלא מדעת המוכר אם זה אינו גורם לו הפסד. דהרשב"א הביא שיטת רש"י דא"א לכתוב שטר כזה. והביאור הוא דכל שטר, כולל שטרי ראיה, חל רק ע"י דעת המתחייב. וא"כ, אם המוכר, דהוא המתחייב, אינו רוצה שיכתבו השטר, אזי חסר דעת המתחייב וא"א לכתוב שטר כלל. אבל התוס' והראב"ד דנקטו דאפשר לכתוב שטר ראיה בע"כ דהמוכר, יתכן דס"ל כמו ר"ת בסוגיא דמפיהם ולא מפי כתבם, דאפשר ליצור שטר ראיה אפי' בלי דעת המתחייב. וא"כ היכא דאין שום הפסד למוכר ואין טעם לא לכתוב את השטר, אזי העדים יכולים לכתוב את השטר בעצמם.
כז. ג
דעת מקנה ודעת המתחייב לכתיבת שטר
כז. בהמשך דבריו הרשב"א הקשה דהיאך המוכר יכול לחזור בשטר כלל, וז"ל ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה יכול הוא לחזור בו בכתיבת השטר עכ"ל. והרשב"א הביא כמה שיטות בזה. בתחילת דבריו הביא את מקצת מרבותינו הצרפתים דנקטו דקנין חזקה בשדה אינו יכול להכריח את המוכר לכתוב שטר והוא תמיד יכול לחזור בו, וז"ל ומקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל היו מודים בדין זה דאה"נ שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבת לי שטרא נחתי לארעא אי לא ניחא לך ליהדרו זביני עכ"ל. ואז הרשב"א הביא שיטת רש"י דהוסיף חידוש לזה, דלא רק קנין חזקה אינו מחייב כתיבת השטר אלא גם קנין סודר, וז"ל ורש"י ז"ל הוסיף דאפי' בשטרי אקנייתא דקי"ל דסתם קנין לכתיבה עומד ואלים כח הקנין חוזר הוא בשטר ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו וכדאמרינן קנו מיני' לא צריך לאימלוכי ביה אבל אי מעכב בידיהו הרשות בידו עכ"ל. כלומר, דסתם קנין לכתיבה עומד הוי אומדנא בעלמא ולא הלכה ע"פ דין ולכן המוכר יכול לחזור ממנו. ומזה דהרשב"א כתב דרש"י הוסיף בזה חידוש משמע דהמקצת מרבותינו הצרפתים נקטו דרק קנין חזקה בלבדו אינו מחייב כתיבת השטר אבל יש מקום לומר דסבורים דקנין סודר כן מחייב כתיבת השטר.
כז. ואז הרשב"א הביא דעה דחולקת במפורש על רש"י בנוגע לקנין סודר, וז"ל ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כותבין בעל כרחו ואין יכול לחזור בו עכ"ל. ובהמשך הרשב"א הוסיף דלא רק קנין סודר מחייב המוכר לכתוב שטר אלא אפי' קנין חזקה אם כך היה דעתו מתחילה, וז"ל וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע ע"י כך שוב אין יכול לחזור בו וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר והלכך כל שלא כתבו את השטר יכול לחזור בו דשלוחים שוינהו והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י ז"ל שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר עכ"ל. ולא ברור אם החידוש הזה דאפי' סתם קנין חזקה מחייב כתיבת השטר הוי המשך של שיטת המקצת מרבוותא או הוספה של הרשב"א עצמו.
כז. לסיכום, יש ג' דעות ברשב"א בנוגע לחיוב המוכר לכתוב שטר ללוקח: א) שיטת רש"י דאפי' קנין סודר אינו מחייב המוכר לכתוב שטר, ב) שיטת מקצת מרבותינו הצרפתים דקנין חזקה אינו מחייב כתיבת השטר אבל קנין סודר כן מחייב כתיבת שטר, ג) שיטת מקצת מרבוותא או הרשב"א עצמו דגם קנין חזקה מחייב כתיבת שטר. וצ"ב במאי קמיפלגי.
כז. ולכאורה שיטת רש"י מובנת דהרי הוא סבור דכל קנין, בין קנין חזקה ובין קנין סודר, רק מעביר את הבעין ואינו מחייב כתיבת השטר. וגם מובן שיטת המקצת מרבותינו הצפרתים לחלק בין קנין חזקה לבין קנין סודר. דהרי מצינו בעלמא דקנין סודר יכול ליצור התחייבות לעומת קנין חזקה דאין לו הכח הזה. ולכן י"ל דלא רק קנין סודר לשם יצירת התחייבות יכול ליצור התחייבות, אלא דאפי' קנין סודר דמעביר בעלות על החפץ גם יכול לכלול התחייבות לכתוב שטר. אבל לכאורה קשה להבין את שיטת הרשב"א עצמו, דהרי היאך אפשר לומר דקנין חזקה יוצר התחייבות לכתוב שטר אם קנין חזקה לשם יצירת התחייבות אינו מהני.
כז. ונראה לבאר דיש לעיין האם עצם הקנין וההתחייבות לכתוב שטר הוו ב' חלויות שונות, או"ד דדעת מקנה דהקנין גם הוי דעת המתחייב לכתוב שטר. ונראה דבזה נחלקו הדעה השלישית בהרשב"א ושתי הדעות הראשונות. דרש"י ומקצת מרבותינו הצרפתים נקטו דהתחייבות לכתוב שטר הוי חלות דעת אחרת מדעת המקנה לעצם הקנין. ולכן, מכיון דקנין חזקה אף פעם לא יוצר התחייבות, פשיטא דקנין חזקה דקונה קרקע אינו מחייב את המוכר לכתוב שטר וכל הדיון שייך רק לגבי קנין סודר דבדרך כלל יכול ליצור התחייבות. אבל הדעה השלישית ברשב"א הבין דאע"פ דמעשה דקנין חזקה בעצמו אינו יוצר התחייבות, מ"מ היכא דקנין חזקה מחיל את הקנין ויש דעת מקנה להקנות את החפצא, י"ל דכלולה בתוך דעת המקנה הזאת ישנה גם דעת המתחייב לכתוב שטר. ולכן קנין חזקה המעביר בעלות על השדה יכול גם ליצור התחייבות אע"פ דחזקה לשם התחייבות לבד אינו מהני.
כז. ויש להטעים בזה שיטת רבינו אביגדור (במרדכי הגהות לפרק ראשון דקידושין רמז תקע) דהובא לעיל בשיעורים (ט. בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות ו'), דבגטין וקידושין א"א לכתוב שטר ראיה לאחר המעשה, אבל במכירה המוכר יכול לכתוב ראיה לאחר הקנין ואין חסרון דמפיהם ולא מפי כתבם. ובנוגע לשטר ראיה על גיטין וקידושין, הבאנו לעיל מהגר"ח זצ"ל דרבינו אביגדור סבור דשטר כשר צריך להכתב מדעת המתחייב ולאחר הגירושין או הקידושין אין עוד כלל המושג של בעל דין ומתחייב. אבל לפי"ז לכאורה צ"ב דמאי שנא בדיני ממונות שיש חלות שם דעת המתחייב לאחר הקנין כדי לומר דהמוכר יכול לכתוב את השטר. ונראה, דרבינו אביגדור סבור כמו השיטה השלישית ברשב"א דדעת המתחייב לכתיבת השטר כלולה בתוך דעת המקנה לעצם הקנין. משא"כ בגו"ק דאין דעת המתחייב לכתיבת שטר ראיה כלולה בתוך הדעת לגירושין או לקידושין.
כז. ונראה דהיסוד הזה דדעת המתחייב לכתיבת שטר ראיה כלולה בתוך דעת המקנה לעצם הקנין מקורו בפסוקים עצמם בספר ירמיה (פרק לב). דהרי אחרי קנין הקרקע הנביא מספר שכתבו שטר, ואולי יש כאן גזה"כ שיש התחייבות לכתוב שטר בכל מכירה.
כז. ד
כתיבת שטר ראיה לאחר המעשה
כז. ויוצא מהנ"ל דנחלקו הראשונים האם קנין דעלמא מחייב את המוכר לכתוב שטר ראיה ללוקח. וכל הדיון הוא האם המוכר מחוייב לכתוב ללקוח את השטר ראייה. אבל ברור דהיכא דהמוכר רוצה לכתוב שטר ראיה ללקוח, דהוא יכול לכתוב לו שטר. ולכאורה יש בזה חידוש דהרי היינו יכולים לומר דהמוכר כבר אינו הבעל דבר והמתחייב אחרי המכירה ואין בכוחו ליצור חלות שם שטר. ונראה לבאר את היכולת של המוכר לכתוב שטר אחרי המכירה בב' אופנים. ביארנו לעיל בדעת הרשב"א דהיכולת לכתוב שטר ראיה לאחר הקנין נובע מזה דההתחייבות מדעת לכתוב השטר כבר היה כלול ע"פ דין בתוך הדעת מקנה שלו. ולפי"ז יוצא דשלא בשעת המכירה י"ל דהמוכר אינו מוגדר כבעל הדבר והמתחייב כדי להתחייב מחדש לכתוב שטר, אלא דהיה לו דעת המתחייב בשעת המכירה. אבל לפי הראשונים האחרים דחולקים על היסוד הזה ונקטו דאין המוכר מחוייב לכתוב את השטר, אזי י"ל דהם סבורים דאפי' לאחר המכירה המוכר עדיין יכול להתחייב לכתוב שטר ראייה בנפרד מהקנין. ונמצא דנחלקו הראשונים האם המוכר יכול להתחייב לכתוב שטר אחרי הקנין ובנפרד ממנו.
כז. ומצינו מקומות אחרים דנחלקו הראשונים האם אדם יכול להתחייב עצמו בנפרד כדי לכתוב שטר ראיה.
כז. ונראה דזה הוי יסוד שיטת הרמב"ם בנוגע לכתיבת השטר בדברים דנקנים באמירה (עיין לעיל ט:). דהרי איתא בגמ' (כתובות קב:) וז"ל א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, א"ל לא ניתנו ליכתב עכ"ל. והרמב"ם (פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלי"ז) פסק דלא ניתנו ליכתב, פירושו דאין כותבין עליו שטר ראיה, וז"ל כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן עכ"ל. והראב"ד שם ביאר בדעת הרמב"ם וז"ל ואולי הוא מפרש ניתנו ליכתב ולא נתן אם יש להם דין שט"ח או לא עכ"ל, ומכיון דרב אשי הכריע דלא ניתנו ליכתב אזי אין עליו דין שטר ראיה. וכמו"כ יש דעה כזאת ברשב"א (לעיל ט: ד"ה אימא טעמא) דא"א ליצור חלות שם שטר ראיה בדברים דנקנים באמירה. ולכאורה צ"ב דמהי הסברא לומר דא"א למקנה לכתוב שטר ראיה לקונה.
כז. ונראה לפרש דהרמב"ם נקט כמו הרשב"א כאן, דזה דבמכירה דעלמא ניתן לכתוב שטר ראיה אחרי הקנין משום דדעת המתחייב לכתיבת השטר כלולה בתוך דעת המתחייב לעצם הקנין. אבל אילולי שדעת המתחייב לכתוב שטר היתה כלולה בעצם דעת המקנה, אזי המוכר לא היה יכול להתחייב לכתוב שטר בנפרד. ולפי"ז י"ל דכל הדין דדעת המתחייב לכתוב שטר כלולה בדעת המקנה שייך רק בקנין דעלמא דיש מעשה קנין כמו חזקה. אבל הקנאה ע"י דברים בלבד יש לו דין שונה שאין דעת המקנה כוללת את דעת המתחייב לשטר ואזי אין למקנה היכולת להתחייב בנפרד לכתוב שטר.
כז. ובאופן דומה יש לבאר את יסוד המחלוקת בין התוס' לבין הרמ"ה האם מזיק יכול לכתוב שטר לניזק. דאיתא בגמ' (ב"ק ח.) דהניזק יכול לגבות מלקוחות דמזיק. והתוס' שם (ד"ה כולן נכנסו) הקשו וז"ל וא"ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא (לקמן קיב) ובכמה דוכתין אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב עכ"ל. ועיין שם בנמוקי יוסף בשם הרמ"ה שמדובר כשכתב המזיק שטר לניזק על החוב. וקשה למה התעלמו התוס' מתירוץ זה של הרמ"ה.
כז. ונראה לבאר דנחלקו בנקודה דומה. דהיינו, דהרמ"ה נקט דיש דין דדעת המתחייב לכתוב שטר אפי' היכא דעצם החיוב לא היה מדעת עצמו אלא מדין תורה דחל ע"י מעשה נזק. אבל התוס' נקטו דמכיון דהוא לא יצר את החיוב בעצמו, אזי הוא אינו הבעלים על חלות החיוב ואינו יכול להיות דעת המתחייב לכתיבת השטר.
כז. גמ'. ע"מ שתכתבו לו את השטר, חוזר בין בשטר בין בשדה.
כז. עיין ברשב"א (ד"ה ע"מ שתכתבו) וז"ל וא"ת והא קי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והלכך מקיימין תנאו וכותבין את השטר עכ"ל. כלומר, דמכיון דמעשה הקנין כבר נעשה וחלות הקנין תלוי בעדים לקיים התנאי ע"י כתיבת השטר, היאך הבעלים יכולים לעכב אותם מלכתוב שטר. ולכאורה קושייתו צ"ע טובא דהרי כתיבת השטר אינו כמו קיום תנאי דעלמא של ע"מ שתתן מאתים זוז וכדומה מפני דכתיבת שטר בעי דעת המתחייב. ומכיון דהמוכר עכשיו חזר בו ולא רוצה שיכתבו את השטר, אזי א"א לקיים את התנאי דכתיבת שטר דהרי שטר כזה אין לו דין שטר כלל.
כז. ועיין בסוף דברי הרשב"א וז"ל וכתב הרמב"ן נר"ו מהכא שמעינן דתנאה בהנאת מקבל תנאה הוי ולא בעי' בהא דומיא דבני גד ובני ראובן דתנאי להנאת נותן ומעשה למקבל דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאה, ושמעי' מינה שדי נתונה לך שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל. ומרהיטת לשונו משמע דהיה לרמב"ן הו"א דכל תנאי דקיומו הויא הנאה למקבל, אין לזה דין תנאי. ולכן הרמב"ן הוכיח מהסוגיא דידן דתנאי כזה הוי תנאי ואפי' לא בעי משפטי התנאים. ולכאורה זה צ"ב טובא דמה הסברא לומר דהנאה תשנה את הדין בהלכות תנאים. אלא דצ"ל דהרמב"ן אינו עוסק במי מקבל הנאה מקיום התנאי אלא במי צריך לקיים את התנאי. דהרי בסוגיות דתנאי ברחבי הש"ס, בדרך כלל המקנה הוי המתנה והמקבל הוא זה שצריך לקיים את התנאי. וזה דומה לתנאי בני גד ובני ראובן דהקב"ה הרי הוא הבעלים שמקנה להם את הקרקע והוא זה שעושה את התנאי, ובני גד ובני ראובן דהם המקבלים צריכים לקיים את התנאי. אבל אם המקנה אמר שדי נתונה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז, אזי המקנה הוי גם המתנה וגם מי שצריך לקיים את התנאי, וסד"א דתנאי כזה אינו חל כלל. ולכן הרמב"ן הוכיח מהסוגיא דידן דהמוכר הוא גם המקנה וגם מי שצריך לקיים את התנאי דכתיבת השטר, דיש לזה חלות תנאי.
כז. גמ'. כיון שהחזיק עמו בקרקע, נקנה שטר בכל מקום שהוא.
כז. נחלקו הראשונים מה המקנה צריך לעשות כדי שהקונה יזכה בשטר. דהרי איתא לקמן שבקנין אגב המקנה צריך לומר אגב וקני. ולכן רש"י (ד"ה נקנה השטר) פירש דגם כאן בקנין אגב דהשטר, המוכר צריך לומר אגב וקני, וז"ל כגון שאמר לו זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה עכ"ל. ואף הרשב"א (ד"ה והא דקאמר) נמי נקט הכי. ובהמשך דבריו, הרשב"א הביא את שיטת רבותינו הצפרתים דנסתפקו דאולי אפשר להקנות שטר על שדה ועציץ נקוב בקנין אגב בלי לומר אגב וקני מפני דהם בטלין לקרקע, וז"ל ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שנסתפקו בדין זה בגטין פרק המביא תניין (כב.) גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכו' משמע דאפילו במוכר סתם ולא אמר ליה אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי הזרעים, ושמא ה"ה לשטר זה כיון דשטרא אפסרא דארעא, והם אמרו דשמא יש לחלק, ובאמת כי יש צדדין לחלק וצ"ע, עכ"ל.
כז. ולכאורה יש לרמב"ם שיטה שלישית ויותר מחודשת. דהוא פסק (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ד) וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו, וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל כיון שהחזיק הלוקח וכו' א"א והוא דא"ל אגב וקני עכ"ל. כלומר, דהראב"ד העיר דלפי הרמב"ם הלוקח קונה את השטר ראיה על המכירה בלי אמירת אגב וקני. וזה כמו שיטת התוס'. והראב"ד נקט דאין שטר ראיה יוצא מן הכלל בדיני אגב והמוכר צ"ל אגב וקני כמו רש"י.
כז. אמנם יש לדייק בלשון הרמב"ם שיש לו שיטה מחודשת. דהרי פשיטא דבקנין אגב צריך שיהא למקנה דעת מקנה לא רק על הקרקע אלא גם על המטלטלין. ולכן ברישא של ההלכה, כשהרמב"ם איירי בהקנאת שטר חוב בעלמא בקנין אגב, כתב הרמב"ם "והקנה לו על גבה שטר חוב", כלומר דהיה למקנה דעת להקנות לא רק את הקרקע אלא גם את השטר חוב. אבל בסיפא של ההלכה, כשהרמב"ם עסק בקניית שטר ראייה של הקרקע עצמה, הוא לא הזכיר שהמוכר רצה להקנות לו את השטר, אלא רק דע"י מעשה קנין של הלוקח בשדה הוא גם קונה את השטר. ומסתימת לשונו משמע דאפי' אם המוכר כתב שטר ראיה על השדה ואז החליט לא להעבירו אל הלוקח ואין לו דעת להקנות ללוקח את השטר, מ"מ הלוקח קונה את השטר ע"י זה שהוא עושה קנין חזקה בקרקע. ולכאורה דברי הרמב"ם צריכים ביאור. דבשלמא לפי התוס' לא בעינן אמירת אגב היכא דהמטלטלין בטל לשדה אבל לכל הפחות יש למקנה דעת להקנות גם את השדה וגם את השטר. אבל לפי הרמב"ם, היאך השטר נקנה מהמוכר ללוקח בלי דעת מקנה.
כז. ונראה לבאר דהרמב"ם נקט דיש חילוק יסודי בין דעת המתחייב דנצרך בשטר קנין לבין דעת המתחייב של שטר ראיה. דהרי בשטר קנין ברור דבעינן דעת מקנה מצד המוכר כשהוא מוסר את השטר ללוקח. אבל בשטר ראיה, דעת המתחייב ליצירת חלות שם שטר רק נצרכת בשעת הכתיבה. ומיד אחרי הכתיבה חל עליו חלות שם שטר, והשטר יכול להעיד אם הוא מגיע ליד בעל השטר אפי' אם הוא לא נמסר מדעת מי שכתב את השטר. למשל, אם ראובן לוה ממון משמעון, וראובן הלוה כתב שטר חוב עם דעת המתחייב אבל לא נתן אותו לשמעון, אם שמעון גונב את השטר מראובן ועכשיו השטר נמצא ביד שמעון המלוה דהוי בעל השטר, אזי השטר מעיד בעדו. וכמו"כ הכא אם המוכר כתב את השטר בדעת המתחייב ואז הלוקח החזיק בקרקע, אזי ע"פ דין הלוקח תופס בשטר דהוי אפיסרא דארעא. וא"כ השטר מעיד בעד הלוקח אע"פ דלא היה למוכר דעת מקנה למסור את השטר אל הלוקח.
כז. אבל שאר הראשונים חלקו על הרמב"ם ונקטו דשטר ראיה דומה לשטר קנין בזה דבעינן דעת המתחייב גם בשעת המסירה. וי"ל דהביאור הוא דהתפסת השטר ביד בעל השטר גם הוי חלק של אשווי שטרא, וכל שלב של יצירת השטר – בין הכתיבה ובין המסירה – בעי דעת המתחייב. ולפי"ז מובן דא"א שהלוקח יזכה בשטר אם אין למוכר דעת להקנות את השטר אליו. וכל הדיון בין שאר הראשונים הוא בנוגע לאמירת אגב וקני, דרש"י, הראב"ד והרשב"א נקטו דבעינן אמירה מצד המוכר כמו בכל קנין אגב, ובעלי התוס' העלו צד לומר דבדברים כמו עציץ נקוב או שטר ראיה על הקרקע דמכיון דשייכים בעצמם לשדה לא בעינן אמירת אגב וקני. והסברא לזה הוא דיש אומדנא דמן הסתם המוכר רוצה להקנות אותם אפי' אם הוא אינו מזכיר אותם בפירוש. אבל שיטת הרמב"ם שונה מכל שאר הראשונים דהרי הוא נקט דלא בעינן דעת המתחייב או דעת מקנה עבור מסירת השטר.
כז. כיון שהחזיק עמו בקרקע, נקנה שטר בכל מקום שהוא.
כז. בענין קנין אגב
כז. א
קנין אגב בשטר
כז. יש להקשות על כל עצם הדין בגמ', דלמה פשוט דשטר ראיה נקנה בקנין אגב. דבשלמא אם הלוקח היה רוצה לקנות את הנייר אזי היינו אומרים דהנייר הוי מטלטלין דנקנין אגב קרקע. אבל כאן, הלוקח אינו רוצה רק לקנות את הנייר אלא להפוך להיות בעל השטר כדי שהשטר יעיד בעדו, ולמה אגב מהני לזה. ולכאורה אפשר להביא ראיה דאגב חל רק לקנות מטלטלין בעין משיטת הרמב"ם (פרק ו מהלכות מכירה הל"ז) דקנין אגב אינו מהני במלוה על פה, וז"ל אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון, נראה לי שלא קנה החוב עכ"ל. וא"כ מאי שנא מלוה על פה דאינו מטלטלין בעין ולכן א"א להקנותה בקנין אגב, מהקנאת שטר ראיה דחלה בקנין אגב. דהרי לכאורה הראיה והשעבודים דנקנין ללוקח ג"כ אינם מטלטלין בעין.
כז. ונראה לבאר ע"פ השו"ט בסוגיא דמכירת שטרות בב"ב (עז.). דנחלקו רבי והחכמים אם אותיות נקנות במסירה או במסירה וכתיבה. והגמ' הסיקה (לפי גירסת הרשב"ם) וז"ל אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה, כרבי עכ"ל. ורב אשי רצה לבסס את ההלכתא הזאת בסברא, וז"ל אמר רב אשי סברא נמי הוא, דאותיות מילי נינהו, ומילי במילי לא מיקנין עכ"ל. וכתב הרשב"ם וז"ל דברים הוא מוכר ולא ממון ממש הלכך מעשה בידים דהיינו מסירה הוא עיקר קנייתן אבל שטר אחר לא מהני דמילי במילי לא מיקנו שטר לא יקנה בשטר עכ"ל. ואז הגמ' הקשה מקנין השטר ע"י חזקה בקרקע דמילי במילי מיקנן וז"ל ולא, והאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הם וכו' אם קדם מוכר וכתב את השטר אותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ושטר וחזקה עכ"ל. ומשמע מקושיית הגמ' דקנין אגב בשטר הוי קנין מילי דמהני וא"כ רואים דמילי מהני בשטר והו"ה דאותיות נקנה בשטר מכירה (עיין ברשב"ם עז: ד"ה בכסף). ואז הגמ' תירצה וז"ל אגב שאני, דהא מטבע דלא ניקני בחליפין ואגב ארעא ניקני עכ"ל, כלומר דקנין אגב מהני בשטרות כי הוא לא מוגדר כמילי, כדמוכח מזה דמטבע נקנה באגב.
כז. ולכאורה כל השו"ט צ"ב. דהרי למה הגמ' בהו"א השווה בין אותיות שאינן נקנין בשטר מכר בלבד אלא רק במסירת השט"ח לבין קנין אגב, דמהי הסברא לומר דקנין אגב הוי בגדר "מילי" כמו שטר מכר לחודה. ועוד צ"ע דמהו הביאור בדחיית דהגמ' כשהוכיחה דאגב לא הוי מילי מזה דאגב קונה מטבעות.
כז. ונראה לבאר את השו"ט דבגמרא דהנה יש לעיין מה הופך אדם להיות בעל השטר כדי שהשטר יעיד בעדו. די"ל דחלות שם בעל השטר תלוי בקנין ממון על השטר, דהיינו דמי שזוכה בשטר בדיני ממונות והלכות קניינים דעלמא הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד בעדו. ומאידך י"ל דחלות שם בעל השטר אינו תלוי בזכיית השטר בקנין דעלמא אלא בדין מיוחד של תפיסה דשייך בהלכות שטרות. דקבע הגר"ח זצ"ל דלהיות בעל השטר צ"ל התופס של השטר כי שטר בלי תפיסה אינו מעיד כלל.
כז. וי"ל דיש בזה נ"מ גדולה בנוגע לדין מי שרוצה להקנות את השטר שבידו לאדם אחר. דאם חלות שם בעל השטר תלוי בזכיית השטר בקניינים דעלמא, אזי כמו דאדם תמיד יכול להקנות חפצים שלו לאדם אחר כמו"כ בעל השטר יכול להקנות את השטר לאדם אחר. ואע"פ דהספירת דברים הוי של האדם הראשון, כלומר, דשמו מוזכר בשטר ולא השם של הקונה, מ"מ מכיון דהשני קונה את השטר מבעל השטר הראשון בדיני ממונות, הקונה הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד בעדו. אבל לפי הצד השני דחלות שם בעל השטר תלוי בדין מיוחד של תפיסה, אזי לכאורה אין דרך לשני להיות בעל השטר. דמסתבר דרק התפיסה של בעל השטר הראשון מהני מכיון דשמו כתוב בספירת הדברים של השטר, אבל תפיסה של אדם אחר, אע"פ דהוא קנה את השטר בקנין, אינו גורם שהשטר יעיד בעדו דהרי תפיסתו חסרה כל זמן שאין שמו נזכר בשטר. ואפי' אם נאמר דיש דרך להתפיס את השטר ביד אדם אחר כדי שהוא יהיה בעל השטר והשטר יעיד בעדו, אין ההעברה הזאת תלויה בזכייה בשטר בדיני ממונות אלא בהלכות מיוחדות של תפיסת שטרות.
כז. ועל פי זה יש לבאר את קושיית הגמ' מזה דקנין אגב מהני בשטר. דהרי רב אשי אמר דמסברא מילי במילי לא מיקנין. וביאור הקושיא מקנין אגב הוא דלכאורה אגב מהני לזכות בשטר בדיני ממונות אבל אין ללוקח שום תפיסה בגוף השטר, ואפ"ה הלוקח הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד שהוא הבעלים. וא"כ מוכח מזה כצד הראשון לעיל, דהיינו דחלות שם בעל השטר תלויה בזכיית השטר בדיני ממונות דעלמא ולא בדין מיוחד של תפיסה. וא"כ גם מילי דהיינו שטר מכר – דמועיל לקנין בדיני ממונות אבל לא לדין תפיסה – גם ראוי להועיל בהעברת השטר.
כז. ולפי הביאור הזה בקושיית הגמ' אפשר לתרץ את קושיית התוס'. דהרי התוס' (עז: ד"ה נקנה) הקשו על קושיית הגמ', וז"ל אבל אכתי קשה דהיכי מוכח מהכא דמיקנו מילי במילי דהכא לא חזינן דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתוב בשם מוכר ללוקח עכ"ל. כלומר, דהסוגיא בב"ב עוסקת בהעברת שטר ראיה על החוב מהמלוה לאדם אחר דאינו מוזכר בשטר. ומאידך, ההיכי תמצי בקנין אגב היא בנוגע לזכיית הלוקח בשטר של המכירה הזאת, ושמו של הלוקח כתוב בשטר. וא"כ, התוס' הקשו, דהיאך אפשר להביא ראיה מזה דע"י קנין אגב דהלוקח הופך להיות בעל השטר על השטר דנכתב בשמו, דיש נמי אפשרות של הקנאת שטר חוב מאדם אחד לאדם אחר מן השוק ע"י מילי. ועיי"ש בתוס' דנדחקו בתירוצם. אבל ע"פ הנ"ל נראה לבאר דיסוד קושיית הגמ' היתה דאם קנין אגב מהני להפוך את הלוקח לבעל השטר בלי תפיסה, אזי רואים דחלות שם בעל השטר תלוי בדינים הרגילים של זכייה בדיני ממונות. וא"כ מסברא אין הבדל בין היכא שהשם של הקונה מוזכר בשטר או לא, דהרי כל מי שזוכה בשטר בקנין הופך להיות בעל השטר.
כז. ועל פי זה גם יש לבאר את דחיית הגמ' וז"ל אגב שאני, דהא מטבע דלא ניקני בחליפין ואגב ארעא ניקני עכ"ל. ודברי הגמ' לכאורה סתומים. ונראה לבאר דאיתא בב"מ (מה:) דאין מטבע נעשה חליפין וז"ל משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא עכ"ל. ולקמן בסוגיא שם (מו.) גם מבואר דאין מטבע נקנה בחליפין. ועיין ברמב"ן (ב"מ מה: ד"ה והא דאמרינן) דהשווה בין מטבע לבין שטר וז"ל ויש לפרש צורתא עבידא דבטלא והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומה לאותיות, ולהאי טעמא אין נעשה חליפין ואין נקנה נמי בחליפין עכ"ל. ויוצא מהרמב"ן דקנין חליפין חל רק בחפצא דגופו ממון, דהיינו דהשוויות נמצא בבעין עצמו. אבל בשטר ראיה ובמטבע דהשוויות שלהם אינם תלויים בבעין עצמו אלא בדבר אחר, אזי אינם נקנים בחליפין.
כז. והביאור בזה הוא דבקנין חליפין אין מעשה קנין דנעשה בחפצא הנקנית. אלא דלפי הגר"ח זצ"ל הקנין חל ע"י דעת מקנה לחוד. ואפי' לפי השיטת דחולקות על הגר"ח זצ"ל ולפיהן יש מעשה קנין בחליפין, מ"מ אין מעשה קנין של תפיסה או הכנסה לרשותו דנעשה בחפץ הנקנה כמו דיש בקנין משיכה או הגבהה. וי"ל דדעת מקנה או מעשה קנין דאינו קשור לחפץ יכול להעביר רק את הבעין עצמו אבל לא דבר שקשור לחפץ אבל אינו כלול בו. מאידך, אם אדם עושה מעשה קנין בגוף החפץ אזי הוא קונה לא רק את החפץ עצמו אלא כל השוויות דשייך לחפץ, כמו מי שקונה מטבע בקנין משיכה והגבהה.
כז. ועל פי זה יש לחזור לסוגיא בב"ב. ונראה לבאר דכשהגמ' אומרת דמטבע לא ניקני בחליפין לעומת אגב דקונה מטבע, הגמ' בעצם מרמזת ליסוד גדול בקנין אגב. דהרי כל קושיית הגמ' מיוסדת על זה דקנין אגב הוי מילי, כלומר דיש הקנאה אבל בלי תפיסה בגוף החפץ. ועכשיו הגמ' דוחה שבאמת אגב לא הוי מילי דהרי אדם קונה מטבע באגב, וכדי לקנות מטבע דאין גופו ממון צריך לעשות מעשה קנין בגוף החפץ כנ"ל. אלא מוכח מזה דמטבע נקנה באגב, דע"פ דין הקונה באגב עושה מעשה קנין במטלטלין עצמן ותופס אותם. וא"כ, הגמ' אומרת דאין להוכיח מזה דקנין אגב מהני לשטר חוב דגם קנין דמילי בעלמא מהני בשטר חוב, דהרי יש דין תפיסה דחל ע"י קנין אגב.
כז. ב
פסק הלכה דקנין אגב בשטר חוב
כז. אבל יש להעיר דלכאורה הביאור הזה תלוי במחלוקת הראשונים. דהרי נחלקו הראשונים בפסק הדין בנוגע לקנין אגב בשט"ח. דהרי הרמב"ם (פרק ו מהלכות מכירה הל"י-הל"יא) פסק כשיטת החכמים דבדרך כלל אותיות נקנות בכתיבה ומסירה, וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה, אינו נקנה במסירת השטר לידו, שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד, וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השעבוד שיש בו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה עכ"ל. ואע"פ דבעינן כתיבה ומסירה, הרמב"ם (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ד) פסק דאגב קונה לבד, וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה עכ"ל.
כז. אבל התוס' (ב"ב עז: ד"ה נקנה) והרא"ש (ב"ב פרק ה סימן ו) נחלקו על הרמב"ם ונקטו דכמו דהקנאת שט"ח דעלמא לא סגי במסירת השטר לבד אלא צריך ג"כ כתיבה, הו"ה באגב. דהרי התוס' נקטו דאגב הוי כמו מסירה, וז"ל [אגב] חשיב כמסירה ומשיכה והגבהה עכ"ל, אבל אינו יותר חזק מקנין מסירה לומר דקונה בלי כתיבה. וכן הסיק הש"ך (סימן סו סקכ"ז). אבל בתחילת דבריו הש"ך (שם) הביא דעה שלישית של הרב האי גאון שקנין אגב לא מהני כל עיקר לשט"ח ורק מועיל ללוקח לקנות שטר ראיה על המכירה כמו דמבואר בסוגיא דידן.
כז. ונראה לבאר דהרמב"ם דנקט דקנין אגב מהני לבד בשט"ח (לעומת קנין מסירה דבעי ג"כ כתיבת שטר) סבור כיסוד שביארנו לעיל, דבקנין אגב הקונה תופס את המטלטלין ע"פ דין ובתפיסה כזאת הוא יכול לקנות את השטר ולהפוך להיות בעל השטר. וכמו"כ שיטת הרא"ש והתוס' מובנים ע"פ הנ"ל, דקנין אגב הוי כמו מעשה קנין בגוף השטר דקונה ביחד עם כתיבה. אבל לכאורה רב האי גאון חולק על כל היסוד דאגב הוי כתפיסה בגוף המטלטלין, דהרי א"כ אגב היה קונה שטר חוב לכל הפחות ביחד עם כתיבה כמו קנין מסירה. ונמצא דנחלקו הראשונים האם יש חלות תפיסת המטלטלין בקנין אגב.
כז. ג
ב' מיני דעת מקנה בשטר
כז. וע"פ זה גם נראה לבאר דברי הרשב"א בסוגיין (ד"ה ומסתברא נמי) דחילק בין ב' מקרים דקנין אגב בשטר. דאיתא בסוגיא דידן דמשהחזיק הלוקח בקרקע הוא קונה את השטר מדין אגב. והרשב"א הבין דהשטר מהני להיות ראיה ללוקח דוקא אם המוכר אמר ללוקח קני לך הוא וכל שעבודא כמו בקנין שטר דעלמא, וז"ל ומסתברא נמי דקני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה מיבעי למימר ליה דהא מדמינן לה להא לשאר שטרי בעלמא התם בפרק הספינה דמקשי' מינה למ"ד התם אין אותיות נקנות במסירה ושני' אגב שאני, וכיון שכן אף קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה בעינן דאגב טפי מכתיבה לא עדיף אלא במקום כתיבה קאי ודיו וכדאיתא התם, והלכך כיון דאפילו בכתיבה לא קני עד דכתב ליה כל שעבודא דאית ביה כ"ש באגב דבעינן כל שעבודא דאית ביה וכו' אלא ודאי דלענין קנייתו של קלף לצור ע"פ צלוחיתו לא אצטריך אלא לענין שעבודא דאית ביה עכ"ל. כלומר דאם המקנה רק אמר שהוא רוצה להקנות את השטר בקנין אגב אזי הלוקח זוכה בנייר דהשטר לצור ע"פ צלוחיתו. אבל אם המוכר אמר "קני לך וכל שעבודא דאית בה", אזי הלוקח זוכה לא רק בנייר אלא דהוא הופך להיות בעל השטר, דהיינו שהשטר מעיד עבורו.
כז. ונראה לבאר דבהקנאת השטר בקנין אגב יש ב' סוגי דעת מקנה. המקנה יכול להקנות את גוף הנייר ללוקח כמו מטלטלין דעלמא, אבל אז אין הלוקח הופך להיות בעל השטר. דהרי אף אם נאמר דבקנין אגב ע"פ דין הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין, הרי קנין כזה לבד אינו הופך את הקונה לבעל השטר דהרי לפי השיטה הזאת בדרך כלל בעינן מסירה וכתיבה. אבל אם דעת המקנה היא להקנות את הראיה שבשטר לקונה בקנין אגב, אזי הקונה לא רק עושה מעשה קנין בגוף הנייר אלא נחשב כאילו הוא תופס בשטר והופך להיות בעל השטר דמעיד בעדו. וכדי להחיל את הקנין של עדות השטר אזי המקנה צריך לומר "קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה", דזה מוכיח שהוא רוצה שהקונה יתפוס בשטר בתורת ראייה ולא רק לזכות בנייר.
כז. ד
צבורין ואגב וקני
כז. יוצא מכל הנ"ל דנחלקו הראשונים האם בקנין אגב נחשב ע"פ דין שהקונה עשה מעשה קנין במטלטלין עצמן או"ד בקנין אגב אין מעשה קנין דנעשה במטלטלין. ולפי הצד השני צ"ל דהמטלטלין עוברים לקונה ע"י הקנאת המקנה לבד. ולכאורה י"ל דשני הצדדים נכונים ויש ב' דינים בקנין אגב. דהרי הגמ' בסוגיין נתספקה אם בעינן צבורין או לא והסיקה, וז"ל והלכתא צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן עכ"ל. ומרהיטת הגמ' משמע דלעולם לא בעינן צבורים ולעולם בעינן לומר אגב וקני. אבל הרמב"ם (פרק ג מהלכות מכירה הל"ח-הל"ט) חילק בין צבורין לבין אינן צבורין בנוגע לאמירת אגב וקני, וז"ל המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין. במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אע"פ שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה עכ"ל.
כז. ויתכן לפרש בדעת הרמב"ם דיש ב' דינים שונים בקנין אגב. דהיינו, היכא דהמטלטלין צבורין בקרקע, אזי י"ל דמעשה הקנין של הקונה בקרקע גם מתייחס למטלטלין דנמצאין על הקרקע ונחשב ע"פ דין דהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטלין. ולכן היכא דצבורין לא צריך המקנה לומר אגב וקני דהרי הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין ואין טעם להצריך אמירה נוספת מצד המוכר. אבל היכא דהמטלטין אינן צבורין אזי מעשה הקנין של הקונה בקרקע אינו מתייחס למטלטלין וקנין אגב מהני מצד הקנאת המקנה בלי מעשה קנין מצד הקונה. ולכן כשאינן צבורין הרמב"ם פסק דהמוכר צריך לומר אגב וקני.
כז. ולכאורה, הפירוש הזה הוא ביאור יפה בפסק הרמב"ם כאן, אמנם לכאורה ביאור זה בשיטת הרמב"ם קשה מב' טעמים: א) דהרי בסוגיא דידן יש רק מקור אחד לקנין אגב, והיאך אפשר לומר דיש ב' דינים שונים דנלמדים מאותו פסוק. ב) קשה להעמיס החילוק הזה בשאר פסקי הרמב"ם. דהרי לעיל הבאנו (אות ב') דהרמב"ם פסק דקנין אגב מהני בשטר חוב וביארנו דזה מפני דע"פ דין הקונה עושה מעשה קנין בגוף השטר ותופס אותו. ולפי הביאור הנ"ל בחילוק הרמב"ם בין צבורין לשאינן צבורין היה מסתבר לומר דקנין אגב מהני בשט"ח רק כשהוא צבור דאזי נחשב דהקונה תופס את גוף השטר. אבל כשאינו צבור קנין אגב חל רק מצד הקנאת המקנה ואין קנין כזה מהני בשטרות. אבל בדברי הרמב"ם עצמו מבואר דקנין אגב מהני בשט"ח אפי' כשאינו על הקרקע, וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה עכ"ל. ולכאורה יוצא מזה דאין חילוק מהותי בין צבורין לשאינן צבורין ובשניהם קנין אגב נחשב ע"פ דין כמעשה קנין בגוף המטלטלין.
כז. וא"כ צריך לבאר את חילוק הרמב"ם בנוגע לאמירת אגב וקני באופן אחר. וי"ל דבכדי שמעשה הקנין על הקרקע גם יתייחס אל המטלטלין בקנין אגב צריך שיהא צירוף בין הקרקע לבין המטלטלין. והרמב"ם נקט דאם המטלטלין נמצאין על הקרקע, אזי יש צירוף ביניהן ממילא וקנין אגב מהני. אבל אם המטלטלין נמצאין במקום אחר, אזי בעינן אמירה ודעת המקנה מיוחדת כדי לצרף את המטלטלין אל הקרקע כדי שהקנין יועיל. ולכן כשאינן צבורין הרמב"ם פסק דהמוכר צריך לומר אגב וקני.
כז. ה
שיטת רש"י בגדר קנין אגב
כז. ונראה דיש לעיין עוד בחקירה הנ"ל, האם בקנין אגב נחשב שהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטלין או דקנין אגב חל ע"י הקנאת המקנה לבד. ונראה דיש בזה כמה נ"מ בסוגיות דאגב.
כז. איתא בב"ק (קיז:) וז"ל ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי ר' אלעזר, וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך עכ"ל. והגמ' שם מבארת דנחלקו האם קרקע נגזלת או לא. ובהמשך הסוגיא שם יש ברייתא שדנה בגוזל את הפרה וז"ל הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר, וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך, התם במאי קמיפלגי, אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר, דר' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו עכ"ל. יוצא מהגמ' דאם אדם גוזל קרקע ויש פרה העומדת על הקרקע, לפי ר' אלעזר דקרקע נגזלת הגזלן גזל גם את הקרקע וגם את הפרה והוא חייב באונסין על שניהם.
כז. ולכאורה צ"ב דהרי הגזלן לא נגע בפרה והיאך הוא גזל את הפרה להתחייב באונסין. ורש"י שם (ד"ה פרה רבוצה) פירש דהוא קנה באגב, וז"ל וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה עכ"ל. לפי רש"י יוצא חידוש גדול דאגב מהני אפי' בלי דעת מקנה על הקרקע או על המטלטלין. והחידוש הזה רק יתכן לפי הצד דבקנין אגב הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין ע"פ דין, ורש"י סבור דהמעשה הזאת מצד הקונה קונה את החפץ אפי' בלי הקנאת המקנה כלל.
כז. אבל לכאורה פירוש רש"י בסוגיא שם אינו מוכרח. דהרי הגמ' עצמה לא הזכירה קנין אגב בהדיא. ויתכן לפרש דיש דין מיוחד בהלכות גזל דכל דבר דנמצא בתוך החפץ הנגזל נחשב כחלק של הגזילה אע"פ דבהלכות קניינים הוא לא היה קונה את הדבר שבתוך החפץ. ולפי"ז אין צורך לחדש דקנין אגב יכול לקנות אפי' בלי דעת מקנה, אלא דבהלכות גזילה יש דינים מיוחדים ומעשה הגזילה דחל בקרקע לפי ר"א גם מתייחס לפרה הרצובה שם. והצעתי פירוש זה בגמ' לפני אאמו"ר הגר"מ זצ"ל והוא הסכים.
כז. ונראה להוסיף דרש"י בקנין אגב בגזל הוי לשיטתו לפירושו במסכת גיטין. דהרי איתא שם (עז:) דאם הגט נמצא בתוך בית, האשה יכולה לעשות קנין חזקה בבית והגירושין חלין. ורש"י (ד"ה הרי זו חזקה) פירש דהיא קונה את הגט בקנין אגב, וז"ל לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה עכ"ל. וכבר הבאנו לעיל (דף כה: בענין קנין מסירה וקנין משיכה, אות ד') דנחלקו עליו שאר הראשונים דהרי בעינן ונתן בידה וליתא באגב. ולכאורה דברי שאר הראשונים נכונים דבגירושין הקנאה מצד הבעל בלי קבלה מצד האשה אינו מהני. ומזה דרש"י נקט דקנין אגב מהני בגט מוכח דס"ל דבקנין אגב נחשב ע"פ דין שהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטין. וזה הוי לשיטתו לפירושו בב"ק דקנין אגב מהני אפי' בלי הקנאת המקנה.
כז. ו
קנין אגב בטובת הנאה
כז. וגם יש לעיין בסוגיא דב"מ (יא.) בנוגע לקנין אגב בטובת הנאה. דהגמ' שם הביאה את המעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ולפי דעה אחת בגמ' הוא הקנה את המעשר להם ע"י קנין אגב. ואז הגמ' הקשה וז"ל אמר רבא וכו' וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא היא עכ"ל.
כז. הרי מבואר בדברי רבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או באגב. והביאור בזה בנוגע לחליפין הוא דאפי' לפני הנתינה המעשר כבר הוי ממון השבט, אלא דלוי מסויים צריך לעשות מעשה קנין כדי שהתבואה תכנס לבעלות הפרטית שלו. וא"כ במעשר ראשון ומעשר עני עיקר הנתינה חלה ע"י מעשה הקנין דהלוי או העני הפרטי ולא ע"י דעת המקנה, דהרי התבואה כבר אינה ברשות הבעלים ודעת המקנה אינו מעלה ואינו מוריד. ולפי"ז מובן למה חליפין - דכל כולו הוי הקנאה מצד גמירת דעת דהבעלים בלי מעשה קנין מצד הקונה - אינו מהני במתנות האלו. ולכאורה רבא סבור דאותה סברא נכונה גם לגבי אגב, כלומר דיש הקנאה מצד המקנה אבל אין מעשה קנין מצד הקונה, ולכן אינו מהני במעשר ראשון ומעשר עני דהוו ממון שבט. ולפי"ז יוצא דבשלב הזה של השקלא וטריא בב"מ, רבא נקט דאין באגב מעשה קנין של הקונה בגוף המטלטלין.
כז. ולפי הרמב"ם ורש"י דסבורים דלהלכה קנין אגב הוי מעשה קנין של הקונה ע"פ דין, היינו חושבים דהיסוד הזה תהיה דחיית הגמ'. כלומר, דכמו דבב"ב (עז:) בנוגע למכירת שטרות הגמ' הסיקה דאגב לא הוי מילי ולכן הוא מועיל במטבע אע"פ דחליפין אינו מועיל, כמו"כ הכא הגמ' היתה יכולה לחלק ולומר דשאני אגב דקנין דנחשב כמעשה קנין ע"פ דין בתבואה ולכן מובן למה הכהן יכול להכניס את התבואה לרשות הפרטית שלו ע"י אגב ולא ע"י חליפין. אבל הגמ' באמת לא חילקה כך, אלא חילקה בין אגב לבין חליפין לגבי מצות הנתינה. כלומר, דמשמע מדחיית הגמ' דבאמת בדיני ממונות גם חליפין וגם אגב מהני במתנות כהונה כדי להכניס את התבואה לרשות של כהן מסויים אע"פ דאין מעשה קנין מצד הקונה. אלא דבחליפין יש חסרון מצד מצות הנתינה מכיון דדמי למקח וממכר, והחסרון הזה אינו שייך באגב. וא"כ משמע מהשו"ט דהסוגיא בב"מ דאגב באמת דומה לחליפין שחל מצד הקנאת המקנה לבד בלי מעשה קנין מצד הקונה.
כז. אמנם יל"ע לפי הראשונים הסבורים דבקנין אגב יש מעשה קנין מצד הקונה, האם ג"כ צריך דעת מקנה. לפי רש"י בב"ק דאגב מהני בגזל, מבואר דקנין אגב חל רק כמעשה קנין מצד הקונה בלי דעת מקנה כלל. ונראה דלפי רש"י אגב גם מהני לקנות מהפקר דמאי שנא הפקר מגזל. ולפי רש"י דלא בעינן דעת מקנה כלל באגב אזי קשה לבאר את השו"ט בב"מ שם, דהרי באגב הכל חל מצד הקונה ואילו בחליפין הקנין חל מצד המקנה, ולמה הגמ' השווה ביניהם.
כז. אבל יתכן דהרמב"ם והתוס' נקטו כמו רש"י דבקנין אגב יש מעשה קנין מצד הקונה, ומ"מ ס"ל דקנין אגב גם בעי דעת מקנה. דהרי י"ל דאע"פ דבאגב יש מעשה קנין דהקונה ולכן מצד הקנין עצמו היה אפשר לקנות מהגזל או מהפקר באגב, מ"מ כדי שקנין אגב יחול בעי צירוף בין המטלטלין לבין הקרקע. והצירוף הזה נוצר רק ע"י דעת המקנה המצרפת את שניהם ביחד ולכן תמיד בעינן דעת מקנה.
כז. וא"כ נראה לבאר דרבא סבור דהישראל אינו הבעלים של התבואה ואין חלות דעת מקנה בנתינת מעשר ראשון או מעשר עני. ואם אין חלות דעת מקנה אזי אין חליפין ואגב מועילים, אבל מטעמים שונים. דקנין חליפין אינו מהני משום דחליפין חל ע"י גמירת דעת דהמקנה ואם אין דעת מקנה אזי חסר כל היסוד של הקנין. ולגבי אגב, אע"פ דיש מעשה קנין ע"פ דין מצד הקונה, מ"מ בלי חלות דעת מקנה חסר הצירוף בין המטלטלין והקרקע דצריך אותו כדי שאגב יחול.
כז. ואז הגמ' דחתה דבאמת יש חלות דעת מקנה בטובת הנאה. ולכן מצד דיני ממונות קנין חליפין מהני, אבל יש חסרון במצות נתינה, וכמו"כ דעת המקנה יוצרת הצירוף בין המטלטלין והקרקע כדי שהקונה יכול לעשות מעשה קנין דמתייחס לשניהם בקנין אגב. ולפי הביאור הזה יוצא דבאגב הקנין חל ע"י מעשה הקנין של הקונה במטלטלין אבל עדיין בעינן דעת מקנה מטעם צירוף. ולכן מובן למה הגמ' השוותה בין קנין אגב לבין קנין חליפין, דשניהם צריכים דעת מקנה מיוחדת, אע"פ דהצורך לדעת המקנה הוא מטעמים אחרים.
כז. גמ'. איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו.
כז. ונראה לבאר דספיקת הגמ' תלויה בב' נקודות: א) האם דעת מקנה במכר ובמתנה הויא אותה חלות שם דעת מקנה או שהן ב' חלויות דעת שונות, ב) האם דעת מקנה באגב הוי דעת מקנה דקנין או דחל כמצרף בין הקרקע לבין המטלטלין אבל אינה חלק מגופו של הקנין. דהרי ביארנו לעיל (דף כו. ד"ה רב אשי אמר) דנחלקו בעלי התוס' האם דעת מקנה דמכר ומתנה מהווין אותה חלות שם דעת מקנה. ואם הן אותה חלות שם דעת אזי מסתבר דקנין אגב דמכר ומתנה ביחד חל דהרי זה דומה לקנין אגב דעלמא דיש למקנה דעת מקנה לקרקע ולמטלטלין והקונה מחזיק בקרקע. אבל אם עצם דעת מקנה דמכר שונה מדעת מקנה דמתנה, אזי דין קנין אגב הזה תלוי בדין של דעת המקנה בקנין אגב. דהרי אם קנין אגב חל ע"י הקנאת המקנה לבד אזי מסתבר דצריך להיות חלות דעת מקנה אחת. אבל אם כל התפקיד דדעת מקנה הוי ליצור צירוף בין המטלטלין לבין הקרקע, אזי י"ל דצירוף כזה נוצר גם אם דעת מקנה דמכר בעלמא שונה מדעת מקנה דמתנה דעלמא דהרי סוף סוף המקנה רוצה להקנות את שניהם ביחד לאדם אחד. ומכיון דיש צירוף אזי הקונה יכול לקנות בקנין אגב ומעשה הקנין שלו חל בין לקרקע ובין למטלטלין.
כז. גמ'. איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו.
כז. ונראה לבאר דהגמ' נסתפקה האם הגדר דקנין אגב הוא דאדם העושה מעשה קנין בגוף הקרקע קונה נמי במטלטלין או"ד דאדם הזוכה בקרקע זוכה נמי במטלטלין. דלפי הצד הראשון י"ל דמכיון דאדם הקונה את הקרקע עושה מעשה קנין בגוף הקרקע אזי מעשה הקנין גם כן מהני להקנות את המטלטלין אפילו לאדם השני. והאדם דעושה את מעשה הקנין זוכה את המטלטלין בעד השני בתורת זכייה או שליחות. אבל לפי הצד השני דקנין אגב חל לאדם הזוכה בקרקע, אזי מכיון דמי שקונה את הקרקע אינו קונה את המטלטלין קנין אגב אינו מהני.
כז. ויש להטעים את ב' הצדדים ע"פ היסודות הנ"ל בקנין אגב. דאם קנין אגב חל מצד הקנאת המקנה בלי מעשה קנין במטלטלין, פשיטא דשדה לאחד ומטלטלין לאחר אינו מהני, דהרי יש ב' חלויות שונות של דעת מקנה לשני אנשים ואין זה מהני לקנין אגב. אבל אם דעת המקנה רק נצרכת ליצור צירוף בין הקרקע והמטלטלין, וקנין אגב באמת חל ע"י מעשה קנין של הקונה בגוף המטלטלין ע"פ דין, אזי יש מקום לב' הצדדים. דהרי מצד אחד יתכן דמעשה החזקה של מי שקונה את השדה גם מתייחס למטלטלין והוא יכול לזכות במטלטלין בעד האדם השני. אבל גם י"ל דהחידוש הזה דמעשה קנין בקרקע מתייחס למטלטלין רק חל היכא דיש צירוף ביניהן כמו היכא דנקנין לאדם אחד. אבל היכא דהקרקע והמטלטלין הולכין לב' אנשים שונים, אזי חסר הצירוף בין הקרקע והמטלטין וקנין אגב אינו חל.
כז. גמ'. ואי בעית אימא שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה.
כז. לכאורה תירוץ הגמ' צ"ב. דהרי מסברא ניתן לומר דהדין דיד עניים הוה חל בנוגע למעמד שלשתן, כלומר דאע"פ דאין עניים בפנינו הגבאי צדקה עומד במקום העניים. וכן איתא בב"ק (לו:) וז"ל אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים, הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים, ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן עכ"ל. ורוב הראשונים פירשו דרב יוסף קונה לעניים מדין מעמד שלשתן. אבל לכאורה בסוגיא דידן קשה להבין היאך יד עניים מהני לפי הצד דקרקע לאחד ומטלטלין לאחר אינו קונה. דהרי סוף כל סוף רבן גמליאל רצה שהעניים יקנו את התבואה ורבי עקיבא יקנה את הקרקע. וזה שרבי עקיבא גם פועל כגבאי צדקה בקניינים אחרים לכאורה אינו מעלה או מוריד לקנין אגב כאן שהולך לב' בני אדם. וצ"ע.
כז. גמ'. אמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו.
כז. הגמ' השווה בין הצורך לתת דמי כולן בקנין אגב לבין היכא דהלוקח רוצה לקנות כמה שדות דאינן סמוכות במעשה חזקה אחד. ולכאורה י"ל שזה הוי דין בסמיכות דעת, דהיינו דאין המוכר סומך דעתו להקנות את המטלטלין או את כל השדות אם הוא לא מקבל את כל הדמים. אבל לכאורה קשה להבין את הדין דרבא כך, דהרי כבר למדנו לעיל (כו.) דאדם הקונה שדה בשטר צריך לתת את דמי השדה דאל"כ אין גמירת דעת מצד המוכר (עיין ברש"י שם ד"ה עד שיתן). ולא נראה דהסוגיא כאן חוזרת על אותו יסוד. אלא נראה דיש דין מיוחד דנתינת דמים דשייך בקנין אגב ובקנין עשר שדות שאינן סמוכות אפי' אם יש סמיכות דעת מצד המקנה להקנות את כולם.
כז. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דבקנין אגב בעינן צירוף בין המטלטלין והקרקע. וניתן ליצור את הצירוף הזה בדרכים שונים. היכא דהבעלים מקנה את השדה והמטלטלין בתורת מתנה, אזי סגי בדעת המקנה להיות המצרף בין הקרקע והמטלטלין. אבל בהיכי תמצי דמכירה דהקונה צריך לתת דמים, אזי בנוסף לדעת מקנה בעינן גם נתינת הדמים כדי לצרף את הקרקע והמטלטלין לאותו קנין. והו"ה נמי בדין דשמואל, דהיכא דיש עשר שדות דאינן סמוכות צריך צירוף בין השדות כדי שמעשה קנין בשדה אחד יחול גם על השדה השני. ולפיכך צריך נתינת כסף כדי לצרף את כל השדות לחלות קנין אחד. וזה כוונת רש"י (כז: ד"ה במה דברים) דכתב וז"ל דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו כו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא עכ"ל. כלומר, דכל היכא דאדם עושה מעשה קנין בדבר אחד ורוצה לקנות גם דבר אחר (כמו המטלטלין בקנין אגב או שדה דאינה סמוכה בקנין חזקה), צריך לצרפם ביחד. ונתינת כל הדמים גורם הצירוף.
כז. ועיין ברשב"א (כז: ד"ה בד"א) דהעיר דלפי רבא בעינן נתינת דמים בקנין אגב אפי' היכא דהקנין היה חל בלי נתינת כל הדמים בקנין דעלמא, כגון היכא דהמוכר לא עייל ונפיק אזוזי. ורשב"א הסביר את החילוק בין המטלטלין בקנין אגב לבין קנין חזקה דעלמא, וז"ל אבל בנקנין באגב כיון שאינן נקנין מחמת עצמן אלא מחמת חזקת הקרקע אמרו שלא קנה עד שיתן דמי כולן עכ"ל. וכוונתו היא כנ"ל, דמכיון דהוא עושה מעשה הקנין בקרקע ולא במטלטלין ומ"מ רוצה שהמעשה קנין שלו תחול גם על המטלטלין, צריך ליצור צירוף בין הדברים, ונתינת דמי כולם חל כמצרף.
כז. ובהמשך דבריו הרשב"א חידש דבאמת יש היכי תמצא של מכירה שלא צריכים לתת דמי כולם, וז"ל ומיהו בשפירש לו קני קנין גמור אגב קרקע, א"נ בעשר שדות קני השאר בחזקתה של זו קני, דהא במתנה דליכא דמי קני ליה אגב קרקע והאי נמי כיון דפריש דכותה היא עכ"ל. כלומר, דאם המוכר אמר במפורש שהלוקח יכול לקנות בלי לתת כל הדמים אזי חל על המכירה הזאת דין דמתנה והלוקח יכול לקנות הכל במעשה קנין אחד אפי' בלי נתינת הדמים. ולכאורה לפי הנ"ל צ"ב דהרי ביארנו דבמכר ע"פ דין צריך נתינת דמי כולם מיד בתורת מצרף. ונראה לבאר דשהמוכר אומר דהקנין יחול על כל השדות או על קרקע והמטלטלין בלי נתינת דמי כולם הוא אינו מוותר על הדמים אלא בעצם אומר כאילו התקבלתי את דמי כולם. והרשב"א חידש דכשהמוכר אומר כאילו התקבלתי דמי כולם אזי זה גם יכול לצרף את כל הדברים הנקנין לחלות קנין אחד.
כז. אמנם עיין ברמב"ם דהביא את הדין דנתינת דמי כולם רק בקנין חזקה בשדות דאינן סמוכות (פרק א מהלכות מכירה הל"כ), אבל לא לגבי קנין אגב. וצ"ע, דהרי הגמ' השווה ביניהם. וגם דמסברא ראוי שיהא להם אותו דין צירוף דנתינת דמים כנ"ל.
CC-BY-NCReshimot Shiurim, Bava Kamma, New York, 1998שימוש לא-מסחרימקור ↗
ביאור שטיינזלץ
כז. נתון לו ליהושע בן חנניה, שהיה לוי, ומקומו של אותו מעשר מושכר לו, כך שיוכל לקנות את המעשר אגב הקרקע. ועישור אחר שאני עתיד למוד (למדוד) כמעשר עני נתון לו לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. אם כן שמע מינה בעינן [למד מכאן כי צריכים אנו] שיהיו המטלטלין צבורים בה בקרקע שהרי הדגיש "מקומו". ודוחים: שאני התם כי היכי [שונה שם שכדי] שלא ליטרחינהו [להטריח אותם] שיצטרכו להעביר את המעשרות למקום אחר, לכן הקנה להם את הקרקע במקום המעשר.
כז. ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה שאמר רבא בר יצחק אמר רב: שני מיני שטרות הן: אם אמר "זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר כראיה על מכירת השדה "— חוזר בשטר, כלומר, יכול להתחרט ולומר להם לא לכתוב את השטר, ואולם אינו חוזר בשדה, שכבר זכה הקונה בשדה. ואולם אם אמר באופן זה: "זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר" ועדיין לא נתנו — חוזר בין בשטר בין בשדה, שעל מנת שיכתוב לו שטר הקנה את השדה.
כז. ורב חייא בר אבין אמר בשם רב הונא: שלשה שטרות הן; תרי [שניים] — הא דאמרן [אלה שאמרנו], אידך [והאחר]: אם קדם מוכר וכתב לו את השטר, שיכול המוכר לכתוב שטר מכירה, ונותן אותו כאשר מקבל את התמורה, כאותה ששנינו: כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ובמקרה שזה שקדם וכתב את השטר כיון שהחזיק הלוקח עמו בקרקע — נקנה שטר בכל מקום שהוא.
כז. ועל כל פנים שמע מינה [למד מכאן] לא בעינן [שאין אנו צריכים] שיהיו הנכסים צבורים בה, שהרי כאן השטר נקנה אגב הקרקע בכל מקום שהוא! ודוחים: שאני [שונה] שטר דאפסירא דארעא [שכמו הרסן של הקרקע] הוא שעל ידו מחזיקים בקרקע ואינו זקוק להיות בתוכה ממש.
כז. ומקשים: והא עלה קתני [והרי על הלכה זו שהשטר נקנה בכל מקום שהוא שנינו]: זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה! משמע שאין הבדל בין שטר לשאר נכסים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן]: כי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו הנכסים צבורים בה. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.
כז. א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מי בעינן [האם צריכים אנו] שיאמר המקנה בקנין אגב במפורש שמקנה לו קרקע ואגב כך גם מטלטלין, או לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דקתני כל הני [ששנה את כל דינים אלה] מקודם בדיני קנין מטלטלין על ידי מקרקעין, ולא קתני [שנה] בהם לשון אגב, ומשמע שאין צורך בכך. ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאמר לו "קני" [קנה], מי קתני [האם שנה]? והרי בודאי צריך היה לומר לו "קנה"!
כז. אלא על כרחך אתה חייב לומר עד דאמר [שהוא אומר] "קני", הכא נמי [כאן גם כן] תוסיף עד דאמר [שהוא אומר] "אגב", ואין ראיה ממה שלא נזכר הדבר שם, משום שלא היה ענין אותן הברייתות לדון באופן האמירה, אלא בצד המשפטי העקרוני של הבעיה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: שיהיו הנכסים בקרקע צבורים — לא בעינן [אין אנו צריכים], אבל שהמקנה יאמר במפורש שהוא מקנה את המטלטלין אגב קרקע וגם לומר במפורש "קני" — בעינן [צריכים אנו].
כז. ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: כשהמקנה רוצה לתת שדה במכר ומטלטלין רוצה לתת במתנה מהו הדין? האם יכול להקנות אותם בבת אחת בקנין אגב קרקע? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מן המעשה ברבן גמליאל שאמר: עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, שמע מינה [למד מכאן] שאף שהשדה היה בהשכרה (שהוא כעין מכר) והמעשר ניתן במתנה — אפשר להקנותם ביחד!
כז. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה נוספת: נתן שדה לאחד, ומטלטלין לאחר מהו? האם אפשר להקנות מטלטלין לאדם אחד אגב קרקע שמקנה לאחר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. שאף שהמתנה היתה לעניים, והמקום הושכר לר' עקיבא — אפשר היה להקנותם.
כז. ודוחים: מאי [מה פירוש] "מושכר" כאן — מושכר למעשר, שקרקע זו לא הושכרה לר' עקיבא לצרכיו, אלא רק לצורך החזקת המעשר, ואם כן הכל הוא לצורך העניים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ודחה באופן אחר: שאני [שונה] ר' עקיבא שכיון שהיה גבאי צדקה, שיד עניים הוה [היה], שגבאי צדקה נחשב כאילו היה רק יד הזוכה עבור העניים כעניים עצמם, ואין הדבר נחשב כזכיה על מנת להקנות לאחרים.
כז. אמר רבא: לא שנו שאדם קונה מטלטלין אגב הקרקע אלא שנתן דמי כולן — דמי הקרקע ודמי המטלטלין כולם, אבל אם לא נתן דמי המטלטלין כולן אף על פי שהקנה לו — לא קנה מטלטלין אלא כנגד (כשיעור) מעותיו ששילם.
כז. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא ששנינו בה: יפה (גדול) כח הכסף מכח השטר בצד אחד, ויפה כח השטר מכח הכסף בצד אחר. ופרטי הדברים: יפה כח הכסף — שהכסף פודין בו הקדשות, ופודים בו מעשר שני — מה שאין כן בשטר. ויפה כח השטר — שהשטר מוציא בבת ישראל, שעל ידי שטר (גט) יכול לגרש אשה, מה שאין כן בכסף. ועוד
כז. יפה כח שניהם מכח חזקה, וכח חזקה מכח שניהם. כיצד? יפה כח שניהם מכח חזקה — ששניהם קונים בעבד עברי שנקנה הן בכסף והן בשטר, מה שאין כן בחזקה. יפה כח חזקה: שחזקה אם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהם — קנאם כולם בבת אחת.
CC-BY-NCWilliam Davidson Edition - Hebrewשימוש לא-מסחרימקור ↗
תוספות הרא"ש
כז. גמרא (נתן) ונתון לון ליהושע שהיה לוי ואף על גב דקנסינהו עזרא למ"ד קנסא לכהנים. א"ג איכא למימר דסבר כר"ע דאמר מן התורה ללוי ולא לכהן ובתר דקנסינהו אף לכהן ולמ"ד קנסא לעניים נוטל בתורת עניות דעני הוה ומה שלא נתן גם מעשר עני משום דאמרי' בעירובין הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא (רעה) [רעב| לעולם דכתיב ועירא היאירי היה כהן לדוד וסמיך ליה ויהי רעב א"נ הי"ל לריב"ח מאתים זוז ולא היה יכול ליטול בתורת עניות הואיל והיה מתפרנס בדוחק כדאיתא בברכות ,כח.) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה ובהוריות כ"כ יש בידך ואתה יורד בספי':
כז. ומקומו מושכר לו ובסיפא קתני נתקבלו שכר זה מזה ותי' למה לא השאיל להם המקום ויקנהו להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמרי' בהזורק (דף ע"ז) לושיל לה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטה ותיזיל איהי ותיחוד ותפחד ותחזיק ביה וניקנה. תי' דשדה [* נר' דכוונת הרב לו' דדוקא שדה במכר הוא דאיבעיא להו אבל בשאלה פשיטא ליה דלא ק' ובשטה כתב וז"ל והב"ת מסתפק אם ניקנין מטלטלין אגב שאלת קרקע ע"ש]. בשאלה ומטלטלי במתנה לא מקנו באגב כדבעי למימר קמן בשמעתי' גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה דלא מיקנו באגב הניחא למ"ד בפ"ק דב"מ דקנו מטעם אגב אלא לר' אבא דאמר בפ"ק דב"מ דקנו מטעם חצר לא שייך למימר הכי. ומתוך זה נר' לדקדק דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין:
כז. חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ואע"ג דאמרי' בריש אעפ"י כתובו וחתומו והבו לי' קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה וה"ה כתובו וחתומו אי קנו מיניה כותבים שלא ברשות דהא אמרי' בחזקת הבתים סתם קנין לכתיבה הוא עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא למימר דאע"ג דאמר כתובו והבו ליה אי לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה קודם שכתבו ויתנו אבל אי קנו מניה לא צריך לאמלוכי ביה אלא יכתבו ויתנו מ"מ היכא דחזר בו לא יכתבו ויתנו. וא"ת אמאי יכול לחזור בו זה נהנה וזה אינו חסר דמה הפסד יש לו בכתיבת השטר או במכר דלא ליגבי ממשעבדי הא בלא שטר נמי גבי (דין) [כדין] מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי כדאמרי' בחזקת הבתים המוכר שדהו בעדים גובה מנכסי' משועבדים ואי מתנה כ"ש שאינו מפסיד כלום דהא לא גבי ממשעבדי ואינו אלא לראיה בעלמא וי"ל דבין במכר בין במתנה חסר הוא בדבר משום דאיכא קלא טפי בשטר מבעדים דזילי נכסיה טפי וגם יראי' להלוות לו כשמכר או נתן לפי שנתמעטו שעבוד קרקעותיו וכה"ג אשכחן בפ' אלמנה ניזונת דאם אמר לשלוחו למכור שדהו לא' ומכרה לב' דמצי א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי והא דאמרי' בפ' גט פשוט דמי שנמחק לו שטר חובו ב"ד כותבים לו שטר אחר ואין יכול למחות י"ל שאני התם שכבר היה לו שטר ואין לו להפסיד זכותו במה שנמחק ומיהו יכול הלוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו משום דא"ל אד אדעתא דשטר זבינא מינך:
כז. ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו הם השטר מיד דהוה כשאר תנאי' דעלמא דאלו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו מאתים זוז לא מצי למהדר ביה ולו' לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בע"כ יתנו לו וזוכה למפרע דקי"ל כל האומר ע"מ כאו' מעכשיו דמי. ומתרצים דשאני הכא דאינן יכולין לכתוב השטר לחובתו בלי רשותו הוא עשאם שלוחים לכתוב יכול לבטל ול"נ דאפי' אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו מאתים זוז יכול לחזור בו ולבטל התנאי והמעשה ולא אמרי' יתקיים התנאי בע"כ ויתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילתא בעלמא הוא כיון שהוא טובתו של הלוקח ועליה דידיה רמיא לאקנויי ולא על המוכר הילכך לטובת המוכר לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל התה ממילא אבל לטובת המוכר הוי תנאה ואם חזר בזמן התנאי גם המעשה בטל:
כז. חוזר בין בשטר בין בשדה ונ"ל דאין כותבי' אלא מדעת המוכר אע"ג דאמרי' קנו לא צריך לאמלוכי ביה הנ"מ כשקנו מניה בלא תנאי דכיון דיפה כחו להקנות לו מיד מסתמא דעתו שיכתבו לו את השטר אבל כשתלה הקנין בתנאי אין כאן ייפוי כח לגלות שדעתו שיכתבו לו את השטר בלא דעתו:
כז. נקנה שטר בכל מקום שהוא. וא"ת מאי רבותא בשטר יותר משאר מטלטלים שניקני' באגב. ואין לו' דאע"ג דבשאר מטלטלים בעי' אגב וקני הב' בשטר דהוה אפסר' דארעא לא בעי' דא"כ הו"ל לומר בסמוך מהכא דבעי' בשאר מטלטלים אגב וקני וי"ל דקמ"ל דאפילו לקנות השעבוד הכתוב בו קני בחוב דוקא החפץ נקנה באגב כדאמרי' לעיל גבי מוסרה דבעי' קנין חשוב טפי לקנות השעבוד:
כז. ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו וכו' וא"ת שכיון שאמר כאותה ששנינו ואותה ששנינו הא אוקימנא בפ"ק דב"מ (דף י"ג) גבי מצא שטרי חוב בשטרי אקניאתא דמשעת קנין שעבד נפשיה הא בשטרי דלאו אקניאתא לא כתבי' דחיישי' דשמא כתב ללוות בסיון ולא לווה עד תשרי כדאי' התם וא"כ ע"כ הכא בשטרי אקניאתא קאמר וכיון שכן היאך יקנה השטר אגב קרקע זה דהא משעת קנין קנאו והוה דידיה ולא דמוכר ואין קונין באגב שדה של קונה ואפי' התנה שלא יקנה עד שיתן לו דמי השדה מ"מ כל שנתן למפרע הוא קונה משעת קנין וי"ל דהכא לאו כאותה שאמרו בעלמא ודוגמא נקט ולא שיהא ממש באותה כלומר בשטרי הקנאה אלא בשטרי דלאו הקנאה ודלא כאביי דאמר מיהו בחותמיו זכין לו וכגון דא"ל כתובו שטר מכר לפלוני ויהיה בידכם ואם יבא היום ויפייסני ויזכה בשדה יזכה בשדה מעכשיו ואם לאו קרעוהו ובא ופייסו בו ביום וזכה בשדה וזכה בשטר בכל מקום שהוא דאגב וקני בעי' כך תי' מורי הרשב"א:
כז. והא עלה קתני זו היא [כו'] פשיט מהכא דלא בעי צבורין דילמא מהך מתני' יליף דאפי' ש שעבד ומ"מ כיון דשטרא אפסרא דארעא הוא דילמא הכא הוא דלא בעי' צבורים י"ל מדהוצרך להביא ראיה שנקנה באגב כמו דלא קני טפי מעלמא:
כז. איבעיא להו שדה במכר ומטלטלים במתנה דאגב הוא קנין גרוע הילכך אין לנו לומר אלא כמו שמצי' ביהושפט וה"ה נמי אם היה הכל מכר ומה"ט אמר רבא לקמיה דבעי' שנתן דמי כולן הוא:
כז. תניא כוותיה דרבא וכו' תי' מאי מייתי ראיה ממכר לו אשה שאני התם דקנין קרוע הוא דלא קני אלא בחזקה אגב דקני אפי' בכסף ושטר לעולם אימא לך אפי' לא נתן דמי כולן י"ל דלא דמי לרבא אלא (שיוצא במקום) [כיון] שמוציא במקום אחר שמחלק בין היכא דנתן דמי כולן ללא נתן בקנין אגב נמי כיון שאינו עושה שום קנין בגוף הדבר אלא שנקנה אגב אחר איכא למימר דלא קני אם לא נתן דמי כולן: