דרכי משה (עמיאל) — שמעתתא ה' ממונא באיסורא 5

אבדברי המחנ"א הנ"ל אין שום השגה, על הרשב"א והר"ן גם חוץ לדרכנו, דעכ"פ הנתינה הוא לא מצד זכות, דבאיסוה"נ א"א שיהיה לו איזה זכות. - בזה תתישב גם קושיתו השניה דלמא דעתו ליתן צדקה.

בוגם חוץ לדברינו הנ"ל אין בדברי המחנ"א שום השגה על דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל; דהלא תמצית השגתו היא כיון דיכול לתנם לבניו או לאחיו, א"כ הרי יש לו בדבר איזה זכות ואיך יכול הלה לשלול ממנו אותו הזכות. אבל לדעתנו הוא להיפך, דבאמת באיסוה"נ א"א שיהיה לו איזה זכות, דזהו גופא אסור בהנאה, והא דנותן לבניו או לאחיו, אם גם נפרש את דברי הר"ן כפשוטם הוא משום דלא הוי מתנה, אלא גוונא דהפקר; אבל ס"ס הנתינה היא לאו מצד הזכות, אלא להיפך מצד שאין לו בדבר זה זכות כלל והם זוכים בזה מן בהפקר.

גובזה תתישב גם קושיתו השניה שכתב שם: "אבל עדיין יש לגמגם בדברי הר"ן ז"ל דמאן נימא לן דמי שאסר נכסיו על עצמו חשיב כאילו הפקירם, ונימא דעל עצמו דוקא אסרם בהנאתו, אבל דעתו ליתנם צדקה לעניים וכיוצא, ובכה"ג לא חשיב להו לאינשי הנאה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו?"

דדהקושיא גופא זהו פריקא, דכל טעמו דמותר לתת בזה צדקה לעניים משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, א"כ הרי אין מציאות שיהיה לו הנאה בזה.

הוסברת הרשב"א והר"ן הלא היא, דאע"פ, דכאמור, באיסוה"נ איננה נשללת בעלותו, אבל ס"ס נשללו ע"י זה מאליו כל התשמישים שבעולם, א"כ א"א לו לעכב בדבר שלא יטלו אחרים, דכל טעמא הוא משום דע"י נטילתם הם שוללים ממנו את התשמיש, אבל בכאן אינם שוללים ממנו מאומה ואם כן היה יכול לתנם לבניו או לאחיו או לעניים, הלא הוא ג"כ משום דזה לא נקרא תשמיש, וא"כ הלא ס"ס אינם שוללים ממנו מאומה.