דרכי משה (עמיאל), שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם 2

אקושית התוס' במנחות (ה, א) - שלש הנחות. א) ההנחה מפרק הקודם. ב) דאיסור עשה נקרא איסור דבר אחר. ג) חקירה באיסור חדש. - החקירה תלויה בהמחלוקת. אם האיר המזרח מתיר או העומר מתיר. - מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (פח, א). - חקירה בדברים שאסורים רק לחלק ידוע אם הוו בכלל איסור גופו או בכלל איסור דבר אחר.

בובזה יש חומר בידינו לישב את קושית התוס' במנחות (דף ה, א) על הא דאיתא שם "רשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה, ושיריה אין נאכלין, עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מיקרב היכא קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל? וכו' אלא אמר רב פפא היינו טעמא דר"ל דקסבר האיר המזרח מתיר, דר' יוחנן ור"ל אמרי תרוייהו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר", והקשו על זה (שם עמוד ב ד"ה האיר) בזה"ל "וא"ת, נהי דמתיר הלאו עשה מיהא איכא כדמוכח לקמן בפ' ר' ישמעאל, דעד הביאכם את קרבן אלקיכם למצוה?"

גוכדי להשיב על זאת נשתמש בהנחות האלה:

דא) הנחתנו בפרק הקודם, דבדבר שרק איסור דבר אחר גרם לו שפיר נקרא מן המותר לישראל.

הב) דכל איסור הבא מחמת עשה, לא נוכל לכלול זאת בשום אופן בסוג הדברים שאיסור גופו גרם להם, דהרי בהדבר אין שייך מצות עשה דהיא רק על האדם, אך נחשב זה לאיסור דבר אחר גרם לו. וההסבר בזה מבואר בר"ן נדרים (יח, א) בטעמו ונמוקו בהא דנדרים חלים על דבר מצוה, משום דכשאמר קונם סוכה עלי הנה הנדר חל בגוף הסוכה. בעוד שסבת המצוה היא בהאדם ולא בהסוכה. כלומר דלאו בשביל הסוכה הוא מחויב לשבת בה, אך להיפך יען שהוא מחויב לשבת בה, לכן יש עליה שם סוכה.

וג) באיסור חדש עד העומר יש לחקור, אם הוא איסור גופו גרם לו, כלומר, דיש על זה איסור עצמו והעומר הוא המתיר את האיסור, או דהוא רק איסור דבר אחר גרם לו. כלומר, דכל איסורו הוא מפני שצריך לחכות באכילתו עד הבאת העומר. וא"כ איננו נחשב העומר למתיר בחיוב, אך דעל ידו נסתלק סבת האיסור לגמרי.

זובההנחות האלה כבר יש לנו תירוץ מספיק על קושית התוס' הנ"ל, דאמנם חקירתנו הנ"ל במחלוקת היא שנויה אם העומר מתיר או האיר מזרח מתיר (מנחות שם), דאם נימא דהעומר מתיר, היינו דטרם הבאת העומר יש בזה לאו, הנה יש בזה איסור לאו ככל הלאוין שבתורה, דאע"ג, כאמור בפ' הקודם "רובם איסורי גברא הם", בכל זאת נחשבים לאיסור גופם גרם להם. וזהו העומר מתיר, דהעומר הוא המתיר בחיוב. אבל אם האיר מזרח מתיר, ונשאר רק העשה דעד הביאכם את קרבן אלקיכם, כיון דזה הוי רק איסור הבא מכח עשה הוי בכלל איסור דבר אחר גרם לו, כלומר, דעצם האיסור כבר הותר, וכל איסורו הוא כעת, מפני שצריך לחכות באכילתו עד הבאת העומר.

חוזה שאמר, קסבר רשב"ל האיר המזרח מתיר, ונשאר רק האיסור מפני המצוה של הבאת עומר, דהוא איסור דבר אחר גרם לו, דנחשב שפיר מן המותר לישראל.

טועי' בזבחים (פח, א) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע. ופרש"י, "אע"פ שמותר לכהנים, דבעינן מותר לכל ישראל, דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל", וכתבו בתוס' (ד"ה מן המדומע) על זה פי' בקונטרס מדומע דתרומה, ורבינו חיים פירש מעורב בערלה וכלאי הכרם וכו', ופי' הקונטרס צריך עיון, איך יתישב ממשקה ישראל כיון דשרי לכהנים".

יוהנה שיטת רש"י מבוארת בזה, דבעינן מותר לכל ישראל. ואסמכתא לזה מפסחים (לה, ב) "מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן, קמ"ל מצות מצות ריבה", דאלמא דלולא הרבוי דמצות מצות - הוה אמרינן דמצה סתמא היא דוקא מצה השוה לכל אדם, והכי נמי משקה ישראל בסתמא הוא דמותר לכל ישראל. אך התוס' כנראה בקושיתם, באים בזה, מצד אחר: כיון דשרי לכהנים, א"כ גם לישראל איסורה לאו איסור גופו גרם לה, אך איסור דבר אחר גרם לה האיסור זרות, דבאופן זה נקרא שפיר מן המותר לישראל.

יאומחלוקת רש"י ותוס' תסוב איפוא על הציר הזה, אם הוה זה גם כן כרוב האיסורים, דאיסור גופו גרם לו, אלא דחידוש הוא דלחלק ידוע הוא מותר, דזה הוא דעת רש"י, ושע"כ לדעתו ממעטינן שפיר תרומה מן המותר לישראל - או כיון דלחלק ידוע הוא מותר, ש"מ דעצם הדבר הוא היתר, והחידוש הוא, דאסור לחלק ידוע מצד איזה דבר אחר שגרם לו וזהו דעת התוס' בכאן.

יבועכ"פ, גם מזה מבואר, דדבר שאיסור אחר גרם לו נקרא שפיר מן המותר לישראל.

דרכי משה (עמיאל) — שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם 2