דרשוני כרך ב — אחרית דבר; לחיות במשל פטריארכלי

אתמר ביאלה

באלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה (בבלי, חגיגה יג, ע"א)

גלימוד תורה בפרספקטיבה פמיניסטית

דקשה להסביר כיצד סיפור מסוים במקרא שקראתי פעמים רבות, או סוגיה מסוימת בחז"ל שלמדתי ולימדתי בעבר, יכולים להיראות לי פתאום זרים ומנוכרים; המילים נהגות בפי כחצץ ומאחוריהן מציץ צד אפל שהולך ונחשף בפניי כמו לראשונה. פגישה עם רעיונות, עם סיפורים והלכות במהלך לימוד תורה יכולה להיות מפתיעה לעתים, עד כדי בהלה והשפלה, ולהותיר אותי המומה ומבולבלת; ואני תוהה – מהי התורה ומי אני?

הבמהלך שנות העשרים שלי, שבהן התוודעתי לתיאוריות פמיניסטיות, הלכו ונצבעו לימודי התורה שלי באותם צבעים חדשים שלא היו בהם לפנים: צבעי העלבון, החשדנות והאכזבה. פרקים שונים בתנ"ך וסוגיות חז"ליות שהכרתי; טקסטים הגותיים מימי הביניים ומקורות קבליים וחסידיים שבהם עסקתי, נגלו לעיניי לפתע באופן אחר, ככתבים המשקפים ניסיון חיים גברי, המשמרים אינטרסים גבריים והמיועדים לקהל הקוראים הגברי. אותם מקורות שלמדתי בעבר – לעתים באותם בתי מדרש – נראו לי פתאום מאיימים, 'עקומים'. תחושת השייכות שלי אליהם, הקִרבה וההזדהות עמם, הלכה והחווירה. 'מחשבות זרות' החלו נובטות בקרבי – שמא הפטריארכליות המופיעה שוב ושוב במקורות הללו מעידה על 'שקר' גדול העומד בבסיס התרבות שלי?

ובניגוד ל'עננת הנאורות, דווקא הפטריארכליות שביהדות היא זו שמאיימת עליי. היכן במקורות שמהם אני יונקת מהדהדים ניסיון החיים שלי וניסיונות חיים נשיים בכלל? כיצד ניסיונות חיים נשיים מעצבים את הנורמות ההלכתיות, את דימויי האלוהות, את היחסים במשפחה ובחברה? היכן מובעים הצרכים הנשיים המגוונים, היקרים, הראויים? איך ייתכן שהאילמוּת הזאת ממשיכה להתקיים ולא מטריפה את דעתם של כל יושבי בתי המדרש במשך השנים?

זפגישה קשה כזו, עם מקור שלמדתי מחדש בשנות השלושים שלי, התחוללה כשקראתי מחדש את פרק ט"ז ביחזקאל. בעקבות הזעזוע שחשתי מעוצמת הפטריארכליות בפרק זה, הרגשתי ש'הושלכתי' החוצה מסדר החיים שלי ושוב נאלצתי להתמודד עם השאלה, מהו המקרא ומי היא אני?

חפרק ט"ז ביחזקאל

טבפרק ט"ז מבקש הנביא יחזקאל להמחיש לישראל את פגיעתם הקשה באלוהי ישראל שאותו נטשו לטובת אלוהים אחרים, פגיעה המצדיקה את הייסורים הבאים עליהם והעתידים לבוא עליהם בקרוב. בסיום נבואת הזעם מוסיף יחזקאל דברי נחמה לימים שיבואו בסיומה של התקופה הקשה, מילים אהובות המוזכרות בימים הנוראים בתפילת 'זיכרונות': 'וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם' (יחזקאל טז, ס).

יהמשל שבו משתמש הנביא לאורך כל הפרק עד סיומו, כדי להבהיר את הדינמיקה שבין הקדוש ברוך הוא וישראל, הוא משל בעייתי מאוד: את הקדוש ברוך הוא מדמה יחזקאל (בדומה לנביאים אחרים), לבן הזוג, הגבר; ואת עם ישראל לבת הזוג, האשה. אלא שהפעם, תיאורי היחסים הנפתלים בין בני הזוג הם כה בוטים, כה אכזריים, כה מעוותים ואלימים, עד שלפחות בעבורי, המשל השתלט על הנמשל. את יחסי הכוח המשורטטים בו בין הגבר לאשתו, בין גברים לנשים, לא יכולתי להכיל.

יאהפרק פותח בתיאור נוגע ללב של חסד אלוהי: ישראל שננטשה, שהושלכה כתינוקת מוזנחת בשדה, נאספה בחמלה גדולה על ידי הקדוש ברוך הוא שטיפל בה פיזית ונפשית, גידל וטיפח אותה, עד שהגיעה לבגרות. אז, בהגיע 'עת דודיה', לקחהּ הקדוש ברוך הוא בברית לו לאשה. אך תחת הכרת התודה וגילויי נאמנות למיטיבה, מתחילה אשתו לבגוד בו. מעלליה הזנותיים מתוארים לאורך עשרות פסוקים בצורה פורנוגרפית מפורטת, וכך גם העונשים הקשים שיבואו עליה בשל מעשיה. ההיסטוריה של עם ישראל, מרגע הולדתו ועד לנסיבות שבהן היה מצוי בימי אותה נבואה, מוסברת על ידי נרטיב זה במשל ארוך ומפורט, בעל ריתמוס סוער ואלים.

יבאל הלב

יגבאותה תקופה שבה הייתי כה מוטרדת מאותו הפרק ביחזקאל, השתתפתי בקורס 'אימפקט' במרכז אומנויות הלחימה לנשים 'אל־הלב' בירושלים. בקורס, המיועד לתת בידי נשים כלי התגוננות מפני תקיפה מינית, עוברות המשתתפות חוויה עוצמתית בלתי רגילה; באמצעות משחק תפקידים מול 'תוקף' הלבוש בחליפת מגן מיוחדת, הן לומדות טכניקות של הגנה עצמית, זיהוי מצבים מסוכנים, יכולת לומר 'לא', הגנה עצמית מילולית ופיזית, שחרור מקיפאון המאפשר לצעוק, להיאבק, לפגוע ולנטרל את התוקף.

ידכמו מרבית הנשים בעולם, גם אני סבלתי מהטרדות מיניות בעוצמות שונות במהלך חיי. בקורס זה חשתי לראשונה בחיי את כוחי, את עוצמותיי. גיליתי עד כמה איני חסרת אונים כלל וכלל. זו הייתה תגלית אמיתית והתהליך היה מרפא עשרות מונים מטיפולים אחרים שעברתי במשך השנים. במשך חמשת מפגשי הקורס למדתי כיצד להתעשת במצבי חרדה, כיצד להיענות לקרב וכיצד להילחם בכל כוחי. שנים של חרדות ופחדים הגיעו לקִצן. חשתי שתמה תקופת ה'קורבנות' והפגיעות שלי בתחום זה, ושמעתה אתמודד פנים בפנים עם איומי אלימות עתידיים.

טוכעת ביקשתי למצוא דרך להתמודד עם הפרק ביחזקאל ועם תרבות האלימות המינית שהוא מייצג, אולם לא מצאתי כיצד לעשות זאת אף שחיפשתי שוב ושוב.

טזאי־אפשר להתעלם

יזכאמור, הפגישה המחודשת שלי עם פרק זה הייתה מטרידה. חשתי כי המשל חצה גבול אסור, מסוכן, של מה שמותר לאפשר ולאשר בשיח היחסים בין המינים. מאחר שלימדתי באותה תקופה מורים למקצועות היהדות, החלטתי ללמד אותם פרק זה ולברר עמם אילו מסרים מקבלים לדעתם תלמידים בגיל ההתבגרות הקוראים בו. ביקשתי לבדוק האם לדעתם מסוגלים התלמידים 'להתעלות' מעבר לבוטות ולעוצמה של המשל ולראות את הנמשל, את המסר שמבקש הנביא להודיע, או שמא גם הם ייעצרו, כמוני, בגבולות המשל, ויראו בטעות את היחסים המוצגים בו כאופציה אפשרית, אולי אף לגיטימית, בנסיבות מסוימות. התשובות שקיבלתי העצימו את המצוקה: המורים הודו שלהערכתם הם אינם יכולים ללמד פרק זה בכיתה ושהם – כמו גם משרד החינוך – מפעילים 'צנזורה' בבחירת הפרקים שהם חושפים בפני התלמידים.

יחהפתרון הזה, של 'צנזור' מקורות שונים מהמסורת היהודית בכלל, ומהתנ"ך בפרט, מטריד ובעייתי. שנים אחדות קודם לכן שמעתי הרצאה מפי מרצָה למדעי היהדות בקולג' אמריקני, היחידה באותו קולג' המלמדת יהדות. הדרך שהיא נוקטת כשהיא מלמדת את הקורס הפופולרי 'מבוא ליהדות וקריאה בטקסטים יהודיים', היא צנזור כל מה שאינו תואם את ערכיה. כששמעתי אותה התרעמתי מאוד על האסטרטגיה המציגה בפני הסטודנטים יהדות שאינה 'אותנטית' וכעסתי על חוסר היכולת שלה לדון עם התלמידים גם בפנים הבעייתיות שבאוצר הרוח היהודי. אולם הפעם, גיליתי שגם אני חסרת אונים אל מול הכוח ההרסני, הכותש הזה, של המשל ביחזקאל ט"ז, ותהיתי אם לזה התכוונו התיאורטיקניות הפמיניסטיות כשכינו טקסטים מסוימים בכתבי הקודש 'טקסטים של טרור'.

יטכבר חז"ל היו נבוכים ממשלו של יחזקאל ובתלמוד הבבלי במסכת מגילה הם מזכירים פרק זה במהלך דיון בחלקים במקרא שלא ברור אם ראוי לתרגמם לקהל בשעת הקריאה. לצד מעשה לוט ובנותיו, סיפור יהודה ותמר ואחרים, מוזכר פרקנו: '"הודע את ירושלם את תועבותיה" (יחזקאל טז, ב) נקרא ומתרגם.

כפשיטא לאפוקי [=פשוט להוציאו] מדרבי אליעזר, דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר "הודע את ירושלם את תועבותיה". אמר לו עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך! בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול' (בבלי, מגילה כה, ע"ב).

כאמדרש 'עזה כמוות אהבה'

כבפרק ט"ז ביחזקאל נותר בי לא פתור במשך זמן רב, עד שבשנת 2010,במהלך לימודיי בבית המדרש 'אלול' בירושלים, נדמה היה לי שמצאתי סוף סוף קצה חוט להבין את פשר נוכחותו בתנ"ך

כגבאותה שנה למדנו בבית המדרש את שיר השירים. כמסורת הלימודית ב'אלול', התחלנו את הלימוד בקריאה 'יחפה' של המגילה: פגישה פנים אל פנים עם הפסוקים, המילים, הקולות וההדים העולים מן הטקסט. לאחר מכן פנינו לפגישות של יהודים אחרים במהלך הדורות עם המגילה: חז"ל, חכמי ימי הביניים – הפרשנים, הפילוסופים, המקובלים – ומשם המשכנו, כדרכו של בית מדרש זה, לפגישותיהם של יהודים מאוחרים יותר: הוגי החסידות, הסופרים העבריים והמשוררים העבריים מתקופת התחייה ועד ימינו. הלימוד הלך והתרחב, הלך והעמיק, ורבים מחברי בית המדרש מצאו עצמם בעיצומם של חשבונות נפש נוקבים עם מושאי אהבתם לאורך חייהם. זו הייתה שנה שבה הלימוד והחיים היו לאחד והאווירה בבית המדרש הייתה אינטנסיבית במיוחד, 'אנא הווינא חרוזא ואנא הווינא קידוחא'.

כדבתוך כך מצאתי את עצמי משווה בין עניינים מקבילים המופיעים ביחזקאל ט"ז ובשיר השירים, וכתבתי את מדרש 'עזה כמוות אהבה' שבקובץ זה (עמ' 97). המדרש מציג את תיאורי היחסים בין גבר ואשה המופיעים ביחזקאל ובשיר השירים, כאופציות שונות ליחסים בין בני זוג. שני המודלים משקפים אפשרויות המתקיימות במציאות וראוי להודות בקיומן ובפוטנציאל השונה הטמון בהן בעבורנו כבני זוג, ולעתים כתוקפים או כקורבנות. שיר השירים מוצג כמודל מורכב ועשיר של יחסים שוויוניים בין בני זוג המושתתים על אמון ועל ביטחון עצמי, לעומת יחזקאל ט"ז המייצג מודל של יחסים פטריארכליים אלימים המושתתים על חוסר אמון.

כהסוף סוף הצלחתי למצוא משמעות לקיומו של הפרק בתנ"ך, משמעות שאפשרה לי 'להכיל' אותו בלבי. חשבתי שבכך העניין נחתם.

כושנים מספר לאחר מכן, בעת שהותנו בבוסטון, נתבקשתי על ידי בית הספר לרבנות המקומי ללמד קורס על מדרשי נשים ולקרוא בעברית עם הסטודנטים מדרשים מדרשוני. באותו היום שתכננתי ללמד את מדרש 'עזה כמוות אהבה', בעודי נוהגת לעבר המוסד שקועה במחשבות על יחזקאל ט"ז, הושטתי את ידי לערמת דיסקים שהיו זרוקים ברכב, ובאקראי נטלתי דיסק כלשהו והכנסתי לנגן המוזיקה. התרכזתי בנהיגה ולא בשירים אבל לפתע קלטו אוזניי מילים מיחזקאל ט"ז הבוקעות מתוך הדיסק. קצת צחקתי, קצת נבהלתי והקשבתי היטב. היה זה, מסתבר, שירה של נעמי שמר 'בדמייך חיי' שאלה הן מילות חלקו הראשון:

כזהַמִּלִּים הָעַתִּיקוֹת נוֹתְנוֹת בִּי כּחַֹ בַּקּוֹלוֹת הָעַתִּיקִים אֶמְצָא מַרְפֵּא הֵם עוֹזְרִים לִי לִחְיוֹת הֵם עוֹזְרִים לִי לִצְמֹחַ לִבְרֹא עוֹלָם יוֹתֵר יָפֶה.

כחוָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי חֲיִי, חֲיִי, בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

כטמבולבלת שבתי והקשבתי עוד ועוד למילים. איזה צירוף מקרים נהדר, חשבתי בהתרגשות, אבל גם נמלאתי תימהון: איך יכולה אשה מודרנית למצוא כוח ומרפא דווקא באותו פרק שהעיק עליי כל כך?

לכמובן שהבאתי את הדיסק לשיעור ובמהלכו קיימנו דיון טעון מאוד בסוגיה של קריאה 'יחפה' במקרא: מה אנו מביאים אתנו לקריאה במקורות שלנו? האם וכיצד ניתן להתבונן במקורות מזוויות אחרות ולהישאר קשובים־נאמנים לעצמנו?

לאבימים הבאים, ככל שחזרתי והקשבתי לשיר, כך שבתי והתרגשתי מהביטוי נעמי המופלא 'בְּדָמַיִךְ חֲיִי' שחז"ל כבר השכילו בזמנם לקשור לברית המילה. נעמי שמר זיהתה בו את גרעין כוחות הנפש שהמדינה, לדידה, הייתה כה זקוקה לו בשנת 2001,ימי האינתיפאדה השנייה, כשהיא 'מתבוססת בדמיה' ואולי גם את גרעין כוחות הנפש שהיא עצמה הייתה זקוקה לו בימי מחלתה. 'בְּדָמַיִךְ חֲיִי' – האם יש מילים מנחמות מאלה? מההבטחה שניתן לשאת את הייסורים, לצלוח אותם ומבעדם לראות חיים והמשכיות? חשבתי הרבה על סערת הנפש שגרמה לי הפטריארכליות הקיצונית במשל, על השיתוק שאחז בי, שבעטיו כמעט איבדתי את הביטוי המרגש הזה של יחזקאל.

לבזמן מה לאחר מכן, למחרת ליל הסדר, הוזמנו לארוחה אצל חברים בשכונה. באמצע הארוחה נתבקשתי לומר דברי תורה. הייתה קִרבה רבה בחדר ותחת הרושם של ליל הסדר שבו קוראים בהגדה פסוקים מיחזקאל ט"ז, שיתפתי את החברים בעלילותיי וסיפרתי להם על צירוף המקרים המוזר שהתרחש ביום שבו נסעתי ללמד את הפרק. תוך כדי דיבור התפרץ בנם של המארחים לדבריי וקרא בקול – 'הרי זה ברור, הסיפור הזה מתאים בדיוק היום, יום של "חסד שבחסד'".

לגבאותו רגע תפס בעל הבית את ראשו בשתי ידיו בבהלה ודממה השתררה בחדר. החסרתי פעימה. שוב הכתה בלבי, וביתר עוז, ההכרה עד כמה הייתי מוצפת ומאוימת מקריאת הפרק, עד שלא יכולתי לראות עוד מבעד למשל את הנמשל. הייתי זקוקה לנוכחותו של שיר השירים בתנ"ך כדי 'לאזן' אותו. אבל האזכור של 'חסד שבחסד' מציע זווית אחרת לדברים: המשל ביחזקאל ט"ז כל כך קשה, יחסי האלימות בין הגבר לאשה בו הם כה בוטים וקיצוניים, והפרק הוא 'בלתי נסבל' בדיוק משום שהוא עוסק בתמונת המראה של 'חסד שבחסד'! אם הנביא מבקש להבהיר שיש אפשרות שיתקיים חסד גם בתהומות הנמוכות ביותר בקיום, הוא צריך לתאר את התהומות הללו. פתאום הבנתי שעל מנת לעורר תקווה ואמונה בעולם של חורבן, יש דווקא היגיון בשימוש באלגוריה של זוועות ההרס ביחסי הכוח בין המינים וביכולת להתגבר עליהן ולשים להן סוף. האמונה שייתכן 'חסד שבחסד' במקום כזה, היא מטורפת לא פחות מההתבוננות בחשכה וההכרה בקיומה של הקנאה והאכזריות הנובעת ממנה. לולא המוכנות להתבונן בעוצמותיו של המשל, להיות עדה לזוועה הפוטנציאלית ביחסים בין המינים, לא ניתן יהיה ללמוד את הנמשל – שיש בכוחה של אהבה להתעלות מעל הקנאה ולתקן את יחסי הכוח. הלוואי ויכולתי לסיים את דבריי כאן.

לדהלוואי ויכולתי להישאר באותה הכרה מרוממת שהחלה עם ההתוודעות לשירה של נעמי שמר והמשיכה בסעודת החג. ואולם, גם אם התובנה ההיא הייתה חשובה ויקרה לי מאוד, כשחזרתי לקרוא את הפרק, שבה והציפה אותי האכזבה. הפסוקים האחרונים המכוננים מחדש את הברית בין הגבר לאשה, בין הקדוש ברוך הוא לישראל, מובעים עדיין בתוך שפת המשל ומשמרים את יחסי הכוח – בניגוד לאשה שהפרה את הברית עם גואלה, הוא זוכר את ברית הנעורים ולוקח אותה אליו בחסדו, בברית עולם. אולם מעתה ואילך הוא מתרה בה: למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אדני ה' (יחזקאל טז, סג).

להנדמה כי הטון שבו נאמר משפט זה והסגנון שלו נשמעים מוכרים עד אימה לכל מי שחווה או מכיר את מעגל היחסים שבין גבר מכה לקורבנו. לאחר התשובה והסליחה עולה מחדש ושבה נימת העליונות המוסרית של הגבר המלוּוה בהשפלה ובהשתקה של האשה; כוחניות שאין בה תיקון מהותי של היחסים.

לוסוף המשל של יחזקאל איננו 'סוף טוב' למי שמבקש שוויון בין המינים; זהו סוף מתוק־מריר. 'סוף' שעורר בי מחדש את השאלות בדבר עצם האפשרות להשוות את היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא ליחסים אנושיים בכלל וליחסים בין המינים בפרט: האם אין הסיכון שבשימוש במשלים מעין אלו גדול מהרווח? האם היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא בכלל דומים ליחסי כוח אנושיים? האם השימוש במשל כזה של יחזקאל אכן נועד לתקֵף ולאשר את יחסי הכוח בין גברים ונשים, או שמא להפך – יחסי הכוח האנושיים, המקולקלים, הם המושלכים על מערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא ומעצבים אותה בצורה מוטעית? האומנם המשל של שיר השירים, המציע מודל של יחסים שוויוניים בין בני הזוג – 'יכול לו' למשל של יחזקאל? והאם הוא, שיר השירים, חף מיחסי כוח ומהבניות מגדריות מהותניות? האם ייתכן בכלל למשול 'משל אידיאלי' של היחסים בין אלוהים ועמו, ובאיזו מידה משל זה יכול להיות רלוונטי בעולם כה קרוע ומעוות שבו אנו מבוססים?

לזבכרך הראשון של דרשוני דרשה דנה פולבר את המילים 'והוא ימשול בך, שבהן נענשה חוה לאחר האכילה מפרי עץ הדעת והאכלת אדם מהפרי – לא כריבונות הגבר על האשה, אלא כפעולה גברית של יצירת משלים על נשים. היא מונה דימויים משפילים לנשים שבהם השתמשו חז"ל בדיוניהם שונים, ומסכמת את המדרש במילים הבאות:

לחלעתיד לבוא יתקיים: 'השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אתו עוד בישראל' (יחזקאל יב, כג).

לטאני בוחרת לסיים את הספר דווקא במילותיו אלה של יחזקאל, כתפילה שהמפעל של דרשוני: מדרשי נשים אכן יתרום לתיקון העולם הפטריארכלי שבו אנו חיים, ויסייע לקרבנו למציאות טובה יותר.