מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםדרשות אל עמי — שלש רגלים 9
אט. מדירת עראי לדירת קבע
לשמיני עצרת בעת הזכרת נשמות
ב"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם... ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כד-כה).
גמה לכהן בית הקברות.
דדבר גדול הנהיגו בדורות האחרונים להזכיר נשמות בכל חג וחג, כי באמת לשום תפלה אין כח המושך כמו שיש להתפלה הקצרה של הזכרת נשמות.
ההיא מושכת לבית הכנסת גם אלה שלא ישבו בסוכה כל החג ולא ידעו מהד' מינים, מאתרוג, לולב, הדס וערבה, ולא שמעו כלל שמחר תהיה שמחת תורה.
וכי למה נכחד את האמת ורבים מכם, רבותי הנכבדים, באו רק מפני שראו בהלוח של הקהילה הישראלית דפה, כי ביום פלוני לחודש אוקטובר ובשעה פלונית בדיוק תערך הזכרת נשמות.
זואמנם יש בהלוח הנ"ל עוד דברים, אבל הם אינם מבקשים רק את הזכרת נשמות וכיון שמצאו זאת הרי הם מסתפקים בזה וחסל.
חובכל זאת הנני קורא שלום, שלום לכולכם יחד, שלום לרחוק ולקרוב, וגם אלה הבאים רק להזכרת נשמות לבד יעמדו על הברכה, כי סוף סוף גם זה טוב יותר מלא כלום.
טאבל לכאורה אלה המבקרים את ביהכ"נ בכל ימי החג, או עוד יותר בכל שס"ה ימות השנה, אלה מה חטאו, שהזכרת נשמות תפריע להם את שמחתם לגמרי?
יהלא ע"י הזכרת נשמות הננו מוציאים את עצמנו מביהכנ"ס המלא חדות יו"ט על כל גדותיו ונפשנו שוטטת בבתי הקברות השונים, כל אדם מכם רואה רק קבר אחד או קברים אחדים, ששם נקברו אלה היקרים והחביבים לו כבבת עינו, אבל כשיצטרפו כל הקברים האלה למקום אחד, הרי יתפסו מקום הגדול שבעתים מביהכנ"ס הגדול הזה, וע"י הזכרת נשמות הרי אנו מביאים את בית הקברות הגדול הזה לכאן, ואנו פותחים בעצמנו את הקברים והננו רואים את הני שופרא דבלי בארעא ונפשנו מתמוגגת מרוב צער ויגון, והאם אין אלו תרתי דסתרי זמן שמחתנו והזכרת נשמות, וכלום ראיתם מימיכם שמחה של בית הקברות?
יאבשלמא בכל החגים עוד מצאנו מקום להזכרת נשמות ביו"ט שני של גליות, ואז נאה ויאה הדבר כי ע"כ "של גלויות" הוא, ומכל הגלויות אמנם ריח בית הקברות נודף, אבל שמיני עצרת, שהוא יו"ט ארץ ישראל, יו"ט דאורייתא, היש לנו רשות להשבית את השמחה שבו?
יב"מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל" (שבת קלט, ב), ואם אנו עוסקים בהזכרת נשמות של המתים ביו"ט שני עוד אנו עושים כדין, אבל ביו"ט ראשון כשמיני עצרת, הזכרה זו מאי עבידתה?
יגובצדק אפשר לשאול מה לכהן - וכל בני ישראל המה ביו"ט ככהנים - בבית הקברות?
ידהזכרת נשמות וחיי נשמות.
טואכן, רבותי הנכבדים, הביטו נא רגע אחד, על השליח ציבור שלנו, שהולך כבר מעוטף בקיטל לבן ו"ירמולקה" לבנה חבושה לו על ראשו, ואז תבינו מפני מה באה הזכרת נשמות בשמיני עצרת.
טזכי לא לחנם נתלבש הש"ץ שלנו במלבושי מתים כאלה, הוא כבר מכין את עצמו לתפלת מטר שבמוסף, עוד מעט ותשמעו את קולו "אף ברי אתת שם שר מטר להעביב ולהענין להריק להמטיר... קבל ברצון שועת שואלי מים, רעם ונהלם על מבועי מים, שכנס בחצרות בית מוצא מים, יתרום מנחל עדניך מים" וכו' וכו'.
יזואמנם עירנו וכל העירות שאצלנו אינן דרושות בימי החורף למים, אדרבא המים מקלקלים את הדרכים ומביאים אך רפש וטיט, אלא שהש"ץ שלנו נושא עיניו למרחוק לארץ ישראל, לארץ שעליה אמר משוררינו החביב ר' יהודא הלוי "חיי נשמות אויר ארצך", וע"כ נתלבש גם הוא במלבושים כאלה שמזכירים חיי נשמות.
יחכי אמנם כן, רבותי, יש לפנינו כעת שתי תפלות "הזכרת נשמות וחיי נשמות", ושתיהן הן נחוצות לגוף החג, שתיהן הן מענינא דיומא, כי ע"כ במטותא גם מאלה שבאו בדחילו ורחימו ובכוונה תחילה רק להיות בעת הזכרת נשמות לבד וחסל, כי מתיראים הם שאם ישהו עוד בביהכ"נ יעברו על "לא תוסיפו", במטותא, כי יתנהגו הפעם לפנים משורת הדין ויחכו עד אחרי תפלת מטר, כי יש לזו שייכות עם הזכרת נשמות, כי הלא התפלה הזו, תפלת מטר, באה, כאמור, ג"כ להזיכר את החיי נשמות.
יטהדירת קבע של היחיד ושל האומה.
כברם שתי התפלות הללו הן במענינא דיומא, כי מהו בעיקר ערכו של היום הזה, יום שמיני עצרת? בזה שביום הזה אנו יוצאים מדירת עראי, הסוכה, להדירת קבע שלנו, לביתנו הקבוע, שהננו יושבים בה בכל השנה, אולם יציאה זו תהא לבטלה אם לא נזכור ביחד עם זה את הדירת קבע האמיתית שלנו, את הדירת קבע של היחיד וגם את הדירת קבע של האומה.
כאהדירת קבע של היחיד כיצד? זו היא הזכרת נשמות, כי באמת רק דירת קבע אחת יש לכל אחד מאתנו, זהו ה"בית עולם", כי כל ימי חיינו היא רק דירת עראי "ימי שנותינו שבעים שנה" ומשבעים שנה לשבעה ימים אין המרחק גדול כל כך - זהו רק מרחק בכמות ולא באיכות, וכבר פרשו הדרשנים הקדמונים את הכתוב על יעקב "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות" (בראשית לג, יז) כי חיי האדם עלי אדמות היא רק מין סוכה, דירת עראי, וגם היא צלתה מרובה מחמתה "ולמקנהו עשה סכות", זו היא רק סוכה למקנהו, לגופו של אדם שאיננו עצמותי באמת, אבל בזה לבד איננו יוצא כלל ידי חובתו אם לא יבנה לו, לה"אני" שלו בית, בית עולמים, טרקלין כראוי, כי "העולם הזה דומה לפרוזדור לפני עולם הבא", ונאמר התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות פ"ד, מט"ז).
כבוכשאנו יוצאים בשמיני עצרת מהדירת עראי להדירת קבע, הננו מזכירים נשמות, אלה הנשמות החביבות שכבר הן יושבות בהדירות קבע שלהן ולנות בסתר בצל שדי ושמבינות כעת באמת, כי כל ימי חייהן היו רק סוכה, דירת עראי לבד.
כג"יזכור אלקים את נשמת"...
כדאכן לא נצא ידי חובתנו בהזכרה זו לבד אם לא נזכור גם כן את הדירת קבע של האומה בתור אומה, זו היא ה"ארץ חמדה טובה ורחבה", ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, זו היא הארץ שחיי נשמות אוירה, "ארץ אשר ד' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), ארץ ישראל.
כהרק ארץ זו היא הדירת קבע של האומה הישראלית, ושאר הארצות גם אלה שהננו יושבים בהן הרבה מאות שנה וגם אלפי שנה הן רק דירת עראי לבד, לזמן יותר קצר או לזמן יותר ארוך.
כווהננו נזכרים בארץ זו והננו מתפללים על הגשם כי נחוצה היא לכך, ואם כי בהדירות העראיות שלנו הגשם בחורף יזיק יותר מאשר יועיל, אין אנו מביטים על זה, כי על כן שמיני עצרת הוא היום, שעלינו לחשוב בעיקר על הדירת קבע שלנו.
כזהקריבו על עצמכם.
כחומה נאים המה דברי המדרש בזה "ביום השמיני עצרת, זה הוא שאמר הכתוב תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. אתה מוצא בחג ישראל מקריבים לפניך ע' פרים על ע' אומות, אמרו ישראל, רבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם ע' פרים והיו צריכים לאהוב אותנו והם תחת אהבתי ישטמוני, לפיכך אמר להם הקב"ה, עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (מדרש רבה במדבר פכ"א).
כטואמנם בזמן הזה בטלו הקרבנות אבל לא בטלו דבריו של הקב"ה הנ"ל הצועק אלינו: "הקריבו על עצמכם".
לזה כאלפים שנה שהננו בגלות ובמשך הזמן הארוך הנ"ל הקרבנו כנגד כל הע' אומות, לא רק ע' פרים אך גם רבוא רבבות של בני אדם, בני ציון היקרים המסולאים מפז, דמנו נשפך כמים בשביל כל הארצות, ואין לך ארבע אמות קרקע בתחום המושב שלנו שלא רותה מדם שלנו, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, מפני שציון דורש אין לה, והיא מבקשת מאתנו דמים, ולא "דמים תרתי משמע" אך רק דמים - כסף, אבל דא עקא, כי גם זה קשה להשיג מאתנו כקריעת ים סוף. ואמנם בכל ימי הסוכות הננו טרודים מאד בהשבעים פרים כנגד שבעים אומות, ואין לנו פנאי להתבונן לצרכנו אנו, אבל הן כבר בא שמיני עצרת, והאם לא נשמע את קול ד' הקורא אלינו "הקריבו על עצמכם".
לאהש"ץ מתפלל על גשם בארץ ישראל אבל רק אז תהא תפלתו נשמעת אם גם אתם מצדכם תביאו גשם - גשמי נדבה "איש כמתנת ידו כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז) בשביל הבית קבע "הבית הלאומי" שלנו.
לבהרשות היחיד והרשות הרבים.
לגיזכור אלקים את נשמת... וכשאנו מזכירים את הנשמות הנה גם הן נזכרות, נזכרות מעלמא הדין שחיו בו לפנים והן באות לפרוס בשלום בניהן, נכדיהן, בעליהן ונשותיהן המזכירים את שמם ברחמים גדולים וגעגועים רבים, ומה קשה עליהן שוב פרידתן מהם.
לדואמנם הננו מרגישים ברגע זה מעין אויר נשמות, כי כל הבית הכנסת מלא נשמות עד אפס מקום, שנקבצו ובאו מקרוב ומרחוק והן מתלחשות יחד זו עם זו בסוד שיח שרפי קודש, וחבל מאד, שאין אנו מבינים את לשונן. הננו מבינים רק לשונות כאלה הנבטאים ע"י קולות עבים וגסים, חומריים ומגושמים אבל אין אנו מבינים לשון נאצל, לשון רוחניי ונפשיי שנבטא באין אומר ודברים באין שאון ורעש, אך באותיות פורחות באויר ובקול דממה דקה.
להחבל מאד שאין אנו נזקקים לשפה זו, שפת הנשמות, כי אלמלי זאת היינו יכולים לשמוע מהן חדשות נפלאות ומעשיות יפות מאד.
לואך מעשיה אחת הנני שומע מהן אף על פי כן, אם כי גם אנכי אינני נזקק לשפתן.
לזזו היא המעשה המסופר כבר בבבא קמא (נ, ב).
לח"מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? ליגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
לטכי אמנם רק בעולם הזה יש רשויות היחיד, יש מצרים ויש גבולות, יש גדרים ויש מחיצות, ולכל אחד יש מקומו המיוחד, הקרן זוית שלו, אבל שם בעולם הבא יש רק רשות הרבים אחת, כי שם בעולם האמת אינם יודעים מכל השקרים המוסכמים האלה שבדו להם בני אדם יושבי חושך וצלמות, שם הנשמות מרחפות בעולמות העליונים, טסות מעולם אחד לשני בלי תעודות מסע ובלי ויזות.
מאבל דא עקא, כי כל זמן שהאדם נמצא בעולם הזה הוא מסקל מרשות היחיד לרה"ר, לו כל העיקר שרשות היחיד שלו תהיה על צד היותר נעלה, ואם כי ע"י זה יסבול הרה"ר לא איכפת לו זאת כלל, ואמנם נמצא חסיד אחד, או חסידים אחדים, המבינים עד כמה רע ומר הדבר הזה והם צועקים בקול גדול "ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" אבל מי משים לב לדבריהם, כל חסיד הוא אצלנו בכלל חסיד שוטה, אם כי לפעמים הוא אדרבא הפקח היותר גדול.
מאאבל הנשמות החביבות הללו שהננו מזכירים אותן בזה, הן יודעות כעת היטב כי "יפה אמר להן אותו חסיד" וכו', הן מיעצות אותנו לבלי ללגלג על אותו חסיד, אך לשמוע בקולו וטוב לנו כל הימים.
מבהרשות הרבים של האומה.
מגואם ההזכרת נשמות מזכירות לנו על דבר הרשות הרבים של היחיד הנה ה"חיי נשמות" תפלת גשם, מזכירים לנו גם כן על דבר הרשות הרבים של האומה.
מדכי הנה המעשה של אדם אחד הנ"ל הוא מעשה רקב בההיסטוריה שלנו, שכבר נשנה כמה פעמים וגם עכשיו עדיין הולך ונמשך.
מהארץ ישראל זו היא הרשות הרבים שלנו, לכל האומה כולה באשר היא שם, לכל האובדים והנדחים שלנו בכל ארבע רוחות העולם, אבל מלבד הרה"ר הזו יש לכל חלק וחלק מאומתנו רשות היחיד מיוחדה, זו היא המדינה ששם הם יושבים בגלותם.
מוואמנם הזהיר לנו הנביא כי גם בארצות הגלות כל אחד במקומו ובארצו מצווה על מצות עשה זו "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה... כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיה כט, ז) אבל מאידך גיסא הרי נשבענו שבועה חמורה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ו) - ודא עקא, כי עפ"י רוב הננו עוברים על שבועה זו מפני המ"ע של הנביא הנ"ל, הננו עסוקים וטרודים תמיד בבנין בית, בנטיעת גנות ובדרישת שלום העיר בגלות, עד כי אין לנו פנאי אף להרהר הרהור קל על דבר ציון וירושלים. בקיצור, הננו מסקלים מרשות היחיד לרשות הרבים, הננו רואים רק שברה"י שלנו יהיה נאה ומפוארה, ואם שע"י זה יהיו כל האבנים ברה"ר שלנו איננו שמים לב לזה.
מזאבל מזמן לזמן נמצאו חסידים ואנשי מעשה הצועקים אלינו "ריקים מפני מה אתם מסקלים מרשות שאינה שלכם לרשות שלכם", אכן החסידים המה רק יחידים והמלגלגים עליהם המה רבים, רבים מאד.
מחאכן "לימים נצטרך למכור שדהו" הימים הללו היו בשנת השמונים למאה העברה במדינת רוסיה, שמה ישבו היהודים והרגישו את עצמם כבר לאזרחים גמורים, וכבר ראו שם מעין גן עדן התחתון, כי על כן ארץ גדולה ורחבה היא למאד, ארץ אשר לא יחסר כל בה, ורוחות חדשות מנשבות אז בעולם, רוח של השכלה וחופש, והיו בטוחים כי תיכף ומיד ישיגו שיווי זכיות ומה להם עוד, עד שבא שנת השמונים והתחילו הפרעות בכמה וכמה ערים במדינה זו, ומכל קצוי ארץ זו נשמעה הקריאה: הלאה היהודים המצורעים המתועבים וכו', אז נזכרו היהודים בהשבועה של אם אשכחך ירושלים וכו', אז היו הסטודנטים היהודים, שמקודם היו חלוצי ההתבוללות, הראשונים, שהכריזו על ביל"ו "בית יעקב לכו ונלכה" ועלו במסירת נפש ארצה ישראל, ויסדו את הקולוניות הראשונות. אז הבינו כי "יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" רוסיה איננה רשות שלנו אך דוקא ארץ ישראל היא רשות שלנו, זו היא הרה"ר של כל האומה...
מטאבל גם באותה השעה ישבו היהודים הפולנים ולגלגו על אותו חסיד, עד שבא גרבסקי, ושוב הבינו כי יפה אמר לי אותו חסיד, והותחלה "העליה הרביעית" ונוסעים חסידים עם אדמוריה"ם בראשם ארצה ישראל, ומרגישים כי באים מרשות שאינה שלהם לרשות שלהם.
נאכן המעשה הזה עוד לא נגמר, הנה ישנם עוד יהודים בהרבה ארצות המלגלגים על אותו חסיד, אבל גם עליהם תעבור כוס ח"ו, וגם הם בהקדם או באחור מעט יצטרכו לאמר יפה אמר לי אותו חסיד - כי זהו כלל גדול שכל ארצות הגלות הן רשויות שאינן שלנו, ורק ארץ ישראל היא הרשות שלנו.
נאואמנם בדבר הזה שגו גם גדולים וטובים עוד בהדורות הקדמונים, הרמב"ם ז"ל, למשל, ורבים מגדולי חכמי ישראל בתקופה זו חברו הרבה מספריהם בשפה הערבית ולא בשפה העברית, מפני שחשבו כי בשפת הגר זו יהיו דבריהם יותר נשמעים, אולם באה המציאות וטפחה על פניהם, כי לולי המעתיקים שהעתיקו את דבריהם ללשון הקודש לא היה נשאר מהם זכר ושריד, והראיה - כי אלה מספריהם שלא נמצאו להם גואלים להעתיקם כמעט שנאבדו לגמרי, כי רק לשון הקודש הוא הרה"ר שלנו בתור לשון, כי הוא לשון שבני ישראל נזקקים לו ס"ס בכל ארבע רוחות העולם, וכל שאר הלשונות הגלותיות הם רק רשויות היחיד שאינן מתמידות ונאבדות מתוך הקהל שלנו בהמשך הזמן.
נבועל כל פנים הזכרת נשמות מזכירה לנו את חובתנו הגדולה להרשות הרבים שלנו, המבקשת מאתנו לסקל את אבניה ולבנות את חורבותיה.
נגוצרת הכסף בידך.
נדאינני רוצה לעכב עוד את הנשמות היקרות שבאו הלום בהמון חוגג בשביל לשמוע את הזכרתן ועל כן רק עוד מלה אחת וחסל.
נהכי סוף דבר הכל נשמע "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם".
נוהנשמות היקרות שאתם באים להזכירן אומרות לכם, כי רחוק מאד המקום שאליו הולכים כל בני תמותה, זהו המרחק מעולם הזה לעולם הבא, המרחק שאין לשערו ואין להעריכו, מרחק אין סופי. ואם כן בן אדם מה יועילו לך כל כספך וזהבך, כל אוצרותיך ונחלותיך, כל הנכסי דניידי ודלא ניידי שלך, כי הרי מראש ידעת "כי לא תוכל שאתו" ובדד וגלמוד תשוב אל המקום "אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם".
נזורק עצה אחת יש לך זו היא "וצרת הכסף בידך", "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ, א), אך גם אשרי מי שבא לכאן וכספו בידו כי הכסף שאתה נותן לצדקה, לצרכי הכלל או לצרכי הפרט, זהו נשאר בידך, ברשותך, תמיד. כמו שפרשו את הכתוב "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י) כי האדם מדמה שהחולין שלו הוא בעוד שהקדשים הוא רק לגבוה, הוא מדמה, כשנותן תרומה לכהן שהוא מפסיד על ידי זה מכיסו, אבל באמת להיפך, "ואיש את קדשיו - ולא החולין - לו יהיו, איש אשר יתן לכהן - ולא מה שהשאיר לעצמו - לו יהיה".
נחוצרת הכסף בידך, זו היא התכלית של הזכרת נשמות...