מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםדרשות אל עמי — חגים וזמנים שונים 9
אט. חג המקוריות בישראל
"מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא היתה יכולה התורה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פ"א מ"ז).
בהיונים והתרגום היוני
גהכל יודעים שהסיבה לחג החנוכה - מה שנכנסו יונים להיכל, אבל לא הכל יודעים שגם זה הוא מסובב מסיבה אחרת, שבאה דוקא לא מצד היונים, אך מצדנו גופא, וזה היה עוד לפני אנטיוכס אפיפנוס - עוד בימיו של תלמי המלך.
דזהו מה שספרו חז"ל במאמרם הנ"ל "מעשה בה' זקנים וכו', שוב מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כנסם, נכנס לכל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת" (מסכת סופרים פ"א מ"ז-ח).
הוהננו רואים, שאע"פ שמן השמים היה כל הדבר, שהרי "נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד". ועוד יותר דרשו חז"ל על זה במגילה (ט, ב) את הכתוב "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, שעל זה כבר כוון נח ש"יפיפותו של יפת יהא באהלי שם", בכל זאת משנה לא זזה ממקומה "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל".
וכי בכל עגל יש כבר שור בכח, שור שקרנים לו וכוונתו להזיק, וגם המעשה הזה, מעשה בתלמי המלך, אם שלכאורה ולמראית עין אין בזה שום שמץ רע ושום מחשבת פגול, אבל התוצאות מזה היו רעות למאד, ומזה יצא אחר כך שור הבר עם הפקודה שלו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (בראשית פ"ב).
זקדשים לחוץ וחולין בעזרה.
חשני איסורים יש לנו, איסור של קדשים לחוץ ואיסור של חולין לעזרה, וגם בזה נאמר "עברה גוררת עברה", ואם מוציאים קדשים לחוץ, סופו של דבר שיכניסו גם כן חולין לעזרה.
טהמוציא קדשים לחוץ אפשר שתהא כוונתו רצויה, שיתפשטו הקדשים בכל הגבולים, אבל הוא אינו מחשב הפסד עברה כנגד שכרה, כי על ידי זה הוא מביא לידי טשטוש הגבולים וערבוב התחומים בכלל, והקדשים לחוץ יביא לידי הכנסת החוץ אל הקדשים.
ימעתיקים את התורה ליונית, והסוף שמעתיקים את היוניות להתורה, מכניסים יפיפותו של יפת באהלי שם, אבל לאט לאט נכנס גם רוחו של יפת, שאינו יפה כלל וכלל לאהלי שם, וצר שם המקום להכיל והאהל שלנו נסתר לגמרי.
יא"האי תנא הוצאה הכנסה קריא ליה", ואם מוציאים מרשות היחיד שלנו לרשות הרבים, זה יביא גם כן להכנסה, להכניס את הרשות הרבים של כל הגויים לתוך רשות היחיד שלנו והסוף שתתבטלנה הרשויות לגמרי.
יבואם מוציאים מההיכל שלנו למחנה היונים, סופו של דבר ש"נכנסו יונים להיכל".
יגואם "הזקנים" מעתיקים את התורה ליונית, הנה הכהנים מעתיקים את היונית גופא בלשון הקודש, והם בונים דוקא במקום ה"בירה", בקרן צפונית מערבית להיכל ד' בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכל המשחקים האלה בטח התנהלו בלשון עברית צחה...
ידהזקנים ממלאים את רצונו של תלמי המלך והכהן הגדול ממלא את רצונו של אנטיוכס אפיפנס. הלבישו מקודם את היהדות במחלצת של היוניות, והלבישו אחר כך את היוניות במחלצת של היהדות.
טוחג החנוכה - מלחמה עם הכלאים.
טזאין לך דבר מגונה להיהדות כהכלאים, כשזורעים שני מינים שונים ביחד, כשמרכיבים מין בשאינו מינו, כשמלבישים גבר שמלת אשה ואשה - שמלת גבר.
יזוהיהדות והיוניות הנה שני מינים, שלא יבאו לידי התאחדות לעולם, שם ויפת המה בעלי שתי תכונות שונות שלא תתמזגנה לעולם. ועם הכלאים האלה בכרם בית ישראל, לחמו החשמונאים, לחמו וגם יכלו להם. ואמנם מלחמה קשה וכבדה היא, כי תמיד יש לנו עסק בזה עם אויב מסתתר המתלבש בכמה גוונין.
יח"וטמאו את כל השמנים שבהיכל", לא שפכו את השמנים לגמרי, אך טמאו אותם, שהוא היזק שאינו ניכר, (ע' בבבא קמא ה, א), ולא הכל מבינים שגם היזק שאינו ניכר שמיה היזק.
יטולא לחנם אנו מקפידים בנר חנוכה שיהא "שלטא בה עינא", כי נחוץ ראיה חדה ומצוינה ביותר, כדי להבדיל בין תכלת לקלא אילן, בין הטהור ובין הטמא.
כרק חכמים הרואים את הנולד למרחוק מאוד היו יכולים לראות באותו היום שכתבו הזקנים את התורה יונית שהוא קשה כיום שנעשה בו העגל.
כאובודאי כשהוציאו החכמים אז את המשפט הנ"ל, היו הכל משתוממים עליהם בודאי, כי הלא לכאורה אדרבא במעשיהם זה קדשו את שם שמים ברבים. אבל כך הוא מעשה העגל תמיד, שרק יחידי הדור תופסים את טיבו ומהותו, וגם בעגל הראשון כשפנה משה אל אהרן ואמר לו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה"? השיב לו זה האחרון "אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא... ואמר להם, למי זהב, התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", כלומר שיצא בהיסח הדעת בלי מחשבה וכוונה תחילה, וכוונתו אדרבא היתה רצויה, אבל תהיה הכוונה מה שתהיה, סוף סוף במעשה עגל ממש הוא.
כבכסוכה וכמבוי.
כגתאמרו, האם חפצים אנו בגיטו רוחנית, שתהא מחיצה של ברזל בינינו ובין כל העולם כולו, עד שגם הפצת התורה בין הגויים על ידי העתקתה ללשונות אחרות תחשב למעשה עגל?
כדעל זה הוא משיב "כסוכה וכמבוי".
כה"כסוכה" שעליה נאמר (ויקרא כג, מג) "למען ידעו דרתיכם, כי בסכת הושבתי את בני ישראל", זאת אומרת, לא מחיצה של ברזל, אך ענני כבוד מפסיקים בינינו ובין כל העולם כולו, ואמנם אפשר לנו להביט דרך נקבי הסכך בכל מה שיעשה בתבל ומלואה, ולא עוד אלא שסכך המעובה כמו בית פסולה, כי לא בגיטו רוחנית אנו חפצים, אבל תמיד עלינו לדעת - למען ידעו דורותיכם - כי מובדלים ומופרשים הננו מהם ולא מחשבותינו מחשבותיהם ולא דרכינו דרכיהם.
כו"וכמבוי", שכל עיקרו נוסד על הכתוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו" וגם לשם וגם ליפת הנאה להם והנאה לעולם כשאינם עוברים על הלאו הזה.
כזואמנם מדאורייתא אינה אסורה רק ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד, אבל החכמים מצאו לנכון גם ההוצאה מרשות היחיד למבוי ולכרמלית, גזירה משום רשות הרבים.
כחואותו הדבר הוא גם כן ברשויות הרוחניות, הכל יודעים שאסור לנו לצאת לגמרי לרשות הרבים ולהתבולל בין הגויים, אבל יש שאנו הולכים סחור סחור, דרך קפנדריא, איננו יוצאים ישר לרשות הרבים, אך למעין כרמלית, את זה לא הכל מבינים שהוא אסור, ורק חכמים הרואים את הנולד מכריזים גם על זה איסור והצדק אתם.
כטותרגום התורה ליונית היה מעין יציאה לכרמלית שהביאה באחריתה ליציאה לרשות הרבים לגמרי.
להשפעת העגל הנ"ל במצרים.
לאואת השפעת העגל הנ"ל, תרגום התורה ליונית, אנו רואים ביותר במצרים שאין אוירה מחכים כזה של ארץ ישראל, וששם לא היו גבורי הרוח כהחשמונאים שנלחמו בחרף נפש נגד הזרם של השפעות זרות, שם באמת זה העגל הקטן לגדול היה, לשור הבר, שנגח על ימין ועל שמאל בלי רחם. כי שם במצרים כבר למדו היהודים את תורת ישראל לא ממקורה הראשון, אך מהתרגום היוני, ואת תוצאות הדברים מעידה ההיסטוריה הישראלית.
לבהלא כך אנו קוראים ב"דברי ימי ישראל":
לג"כמעשי היונים עשו גם יהודי אלכסנדריא, את חזון לבם והגיון רוחם חפשו ומצאו לא לבד בדברי התורה והנביאים הסתומים והחתומים, כי אם גם בספורים בדברי החוקים והמצוות המעשיות, דברי הימים, כל דבר באר היטב ומפורש בתורה נביאים וכתובים היה להם למשל ומליצת חידות ויגלו פנים חדשות בתורה... התרגום - כאשר יקראהו - תרגום השבעים גם הוא עזר לרעה לעקש הישרה ולעות פני הכתובים, כי גם הוא נטה פעמים רבות מפשוטו של מקרא ועצם הכוונה בספר תורה בלשון עברית, ויתרגם באופן דרש ורמז, וזה השפיע לרעה על המון יהודי אלכסנדריה, שלא מצאו עוד טעם בפשט המקרא ובספורי כתבי הקודש הנחמדים בחן התמימות המרחף עליהם. גם הקוראים בתורה והמתרגמים אותה ביום השבת בבתי כנסת שבאלכסנדריה, היו אנוסים לפרש את המקרא באופן זר ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה. תוצאות הדבר הזה היה, כי רבים מיהודי אלכסנדריה המתפלספים חדלו מהחזיק במצוות המעשיות, בראותם בהם - בהמצוות - אך לבושים אל חקרי-לב, ובכן האיש היודע את החקירה האלקית אין לו כל צורך במעשי המצוות, ומן בטול המצוות המעשיות הוא אך פסיעה אחת לצאת האיש הזה מתחום אמונת ישראל, ובכן רבו באלכסנדריה ממירי דת ישראל בתורת אלהי נכר".
לדעד כאן לשונה של ההיסטוריה הישראלית שהיא נותנת הפירוש היותר מספיק והיותר מרווח למאמרם ז"ל: "ואותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
להגלגל החוזר של ההיסטוריה.
לוהננו רואים בההסיטוריה כמה פעמים את הגלגל החוזר, שמחזיר את המעשים הישנים שכבר נשכחו ונשתקעו לגמרי והם חוזרים ונשנים מחדש, ותקופות שלמות שכבר ירדו לתהום הנשיה, עולות שוב בצביון חדש על במתי החיים.
לז"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה".
לחואחרי שעברו כאלפים שנה מהתרגום היוני, הננו רואים שוב פולמוס גדול בעולמנו, פולמוס שזעזע את כל בית ישראל מסוף העולם ועד סופו, ושוב בשביל... תרגום, והפעם בשביל התרגום האשכנזי ולא על ידי ה"זקנים" אך על ידי רמ"ד [מנדלסון] ותלמידיו.
לטגם התרגום הזה בא לכאורה מתוך כוונה רצויה כמו שמבאר זאת למדי בהקדמתו, אבל גם על התרגום הזה נאמר "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל".
מהגאונים הגדולים, האריות שבחבורה בימים ההם, כמו ר' יחזקאל לנדוי ז"ל בעל ה"נודע ביהודה", ו"הצל"ח" ועוד ר' "רפאל הכהן ז"ל" בעל ה"ושב הכהן" רב לקהלות אה"ו ר' פינחס הלוי איש הורויץ ז"ל בעל ה"פלאה" ועוד הרעישו עולמות נגד התרגום הזה.
מאושוב עמדו תמימים הרבה והשתוממו על המראה מה עול מצאו אריות שבחבורה אלה בהתרגום הנ"ל, ושוב באה ההיסטוריה והראתה, כי גדולי ישראל אשר היו חכמים הרואים את הנולד שצפו למרחוק עד שגם ההיסטוריון גרץ, ששנאתו לגדולי ישראל קלקלה הרבה פעמים את השורה בספרי ההיסטוריה שלו הוכרח הפעם להודות על האמת ולכתוב את הדברים האלה:
מב"ובכל זאת צדקו תלמידי החכמים הקנאים, הם בקנאתם ראו את הנולד יותר מבן מנחם ומוויזל, שני האנשים האלה, בן מנחם וווייזל, שכל חפצם היה - לפי דבריהם - להסיר רק את קורי העכביש ואת צמחי הפטריות אשר עלו עליו בקצת מקומות, הועילו בעצמם לפרר מעט מעט את יסודיו".
מגכי אמנם גם הכופר הכל לא יכול לכפור בתנועת השמד, כפשוטה וכמשמעה, שבאה מ"ההשכלה הברלינית".
מדומהעגלה התמימה הזו נתהוה שור הבר, שקרנים לו לנגח על ימין ועל שמאל ולעשות שמות נוראות בכל בית ישראל.
מההשפעת גומלין.
מווהסיבה בזה היתה גם כן השפעת גומלין, העתיקו את התורה לאשכנזית ואחר כך העתיקו את האשכנזיות להתורה, אמרו מתחילה שכוונתם היתה להראות להעמים והשרים את יפיה של התורה ואחר כך התחילו בעצמם להתביש הימנה.
מזבקיצור, שוב באו מהקדשים לחוץ לחולין בעזרה, ועל ידי ההשכלה הברלינית "נכנסו אשכנזים להיכל" כשם שנכנסו לפנים יונים להיכל, ולא רק שכל הנמוסים החלוניים היו אצלנו עפ"י הטעם האשכנזי, אך גם כל הדברים שבקדושה שלנו וגם בית הכנסת בכלל - ההיכל - "טעמפל" בלע"ז - הכל הכל נעשו על פי הנוסח וסגנון האשכנזי, על פי המודה של הגויים.
מחאמת-המדה מן החוץ.
מטכי לא רק שהוזקקו ללמוד את התורה רק מהתרגום האשכנזי והמקור היה להם כספר החתום וכמשנה שאינה צריכה, אך גם את כל ההשגה שלהם על דבר מהות היהדות לקחו מן החוץ, ובאמת המדה השאולה מן הגויים מדדו את היהדות, וכאשר אצל הגויים יש רק המושג של "רעליגיון" ולא של "תורת חיים" נצטמצמה ממילא גם אצלם כל היהדות במטת סדום של "רעליגיאן".
נוכה נעשה האומה הישראלית והתורה שלה רק ל"רעליגיונס-געזעלשאפט", הקהילה העברית - ל"רעליגיונס געמיינדע" ה"תלמוד תורה" - ל"רעליגיונס שולע" ו"רעליגיונס אונטעריכט" וכדומה וכדומה, ובכל מקום שאתה פונה הנך רואה "רעליגיון" אבל תורה ויהדות מאן דכר שמה.
נאאדם ויהודי.
נבאז נוצרה הסיסמא הידועה "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך", ואם כי היא סיסמא קצרה למאד, בת חמשת מלין, נקבה וירדה עד התהום של היהדות, והסוף שהפכה את כל הקערה על פיה.
נגואמנם לשיטתה, שיטת התרגום ושאילת אמת המדה מן החוץ, צודקת הסיסמא הזאת מאד. כיון שכל היהדות היא רק דת, הלא אין שום דת שבעולם שתתפוס את כל האדם, את כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ואת כל הנשמה שבו, כל דת מסתפקת במועט באיזו קרן זוית שבאדם, והדת והאדם באשר הוא אדם המה תמיד בגדר שתי רשויות שאין האחת נוגעת בחברתה אף כמלא נימא, ואם מיחדים להדת מקום חשוב באהל הרי היא צריכה להיות שמחה בחלקה. אבל מה רחוקה זאת מהיהדות המקורית, היהדות של תורת חיים, היהדות שהיא הנשמה של האומה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף, כך התורה ממלאת אותנו מכף רגלינו ועד קדקדנו ו"לית אתר דפנוי מינה" ו"הפוך בה והפוך בה דכולא בה".
נדואיך אפשר לחלק אצלנו בין האדם ובין היהודי שבקרבנו, בעוד שהיהדות מכרזת דוקא את הסיסמא העתיקה "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" ותמיד היה בא אצלנו השם "איש יהודי" בסמיכות, ללמדנו כי בכל האיש שבנו צריך להיות היהודי ובכל היהודי צריך להיות האיש.
נההיהדות המקורית התמימה יודעת מ"אתם קרויים אדם" שאדם ויהודי היינו הך, כי רק אנחנו הננו בגדר "אדם המעלה" אבל היהדות המתורגמת והזיפנית רואה את עצמה מעין סתירה לה"אדם", מעין "יוצא דופן" וסרח העודף בחיינו, מעין "קונטרבנדה" שצריכים להתחבא עמדה בחדרי חדרים.
נואכן כלל גדול כללו לנו חז"ל, שיותר שהוא מאומת עפ"י ההלכה הוא מאומת עפ"י הנסיון, והוא כי "כל דבר שאסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור", וסופו של דבר היה, שהיהדות נאסרה אף בחדרי חדרים, פרחה נשמתה ממנה לגמרי ובעלי הסיסמא הנ"ל ונושאי דגלה נעשו למתבוללים פשוטים, נבלעו בין הגויים ולא נודע כי באו אל קרבם.
נזאם נתקיים בהם ה"היה אדם בצאתך", אם לא נתטשטש גם ה"אדם" שלהם, הדבר מוטל בספק, אבל זה ודאי, כי המחצית השניה "יהודי באהליך" נתבטלה לגמרי.
נחהאורטדוקסיה המערבית.
נטוכשבאו היחידים השרידים שעוד נשארו לפליטה בארצות המערב, עד היכן הדברים מגיעים "אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו" ויחליטו להבדל מן המחנה וליסד קהילות נפרדות לעצמן בשם "קהל יראים".
סאכן גם אלה, במחילה מכבודם הגדול, לא עמדו כראוי על עיקר הקלקלה שהיא ההתרחקות מן התורה המקורית, שלא נתנה באמת להתרגם כראוי.
סאובעצם הדבר, גם להם, להאורטודוקסיא הנ"ל, כשאינם שואבים את היהדות ממקורה הראשון, נשארה להם רק "רעליגיאן" לבד, אלא שמדקדקים בזה ביתר זהירות, גם להם הדבר חלוק לשתי רשויות, והאדם והיהודי שבהם לאו חד הוא בעיניהם, אלא שבעוד שהמתבוללים הבינו בה"יהודי באהליך" רק "אחת בשנה" "מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו", הבינו הם היראים בזה תפילת השכמה בכל יום, ולהביט בדיקנות יתרה על השעון כמנהג גוברין אשכנזים טהורים... אבל סוף סוף האדם שבהם נשאר אדם אשכנזי לכל פרטיו ודקדוקיו עם הקולטורא האשכנזית בכל מעלותיה וחסרונותיה.
סבואמנם במקום לגלח את הזקן בתער הסירו אותו בסם, ושמו על ראשם ירמולקה הגדולה כ"טל ומטר" בסדור קטן לצאת גם ידי חובת שמים וגם חובת הבריות, שמרוב קטנותה של הירמולקה יטעו, שהם יושבים בגלוי ראש כראוי לאנשים אירופיים מודרניים, אבל סוף סוף גם הם מקפידים על "האדם בצאתך".
סגוכל זה מפני שגם היהדות שלהם היא יהדות מתורגמת ולא יהדות מקורית מהתורה שבכתב ושבעל פה ככתבה וכלשונה, שעליה נאמר והגית בה יומם ולילה.
סדרוחות חדשות מנשבות במחנה.
סהוכשאנו שומעים משנות השמונים של המאה העברה למספרם, רוחות חדשות מנשבות במחנה, המכריזות ומדגישות בכל תוקף ועוז כי אך שוא ושקר בפיה של ה"השכלה הברלינית" כי רק בני דת אחת אנחנו, בעוד שבאמת הננו גוי מיוחד ככל הגויים אשר על פני האדמה, ובכן "יהיה ככל הגויים בית ישראל" ובכל מקום שאתה פונה הנך שומע רק "לאומיות לאומיות", "נציואנאליזמוס", כשם שהיה מצלצל באזנינו קודם השם "רליגיון", כשאנו שומעים כל זאת אל תאמר "אכשר דרא" וסוף סוף נפטרנו מתוצאותיה הרעות של ה"השכלה הברלינית".
סולא מינה ולא מקצתה, כי גם זהו מתוצאות של אותו היום ש"היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל", גם זהו פרי היהדות המתורגמת המתרחקת ממקורה הראשון.
סזוהמסתכל בעינים פקוחות יראה, כי אין בין ההתבוללות להלאומיות החדשה אלא הבדל בשנים...
סחראשית יציאתה לאויר העולם של ההתבוללות היתה לפני מאה ועשרים שנה בערך, וראשית יציאתה לאויר העולם של הלאומיות החדשה היא לפני חמשים שנה בערך.
סטהראשונה באה אחרי הריבילוציה הצרפתית, שהכריזה על הומניזם וקוסמופליטיזם וכדומה, והשניה אחרי מלחמת אשכנז וצרפת, כשגברו יד הראשונה על האחרונה והתחילו רוחות חדשות של "נאציאנאליזמוס" ו"שוביניזמוס" לנשוב במחנה של הגויים.
עואם כי רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, הנה הצד השוה שבהם שהבסיס להאידיאל שלהם הוא הבושה והיראה מפני "למה יאמרו הגויים" אלא כאשר הגויים גופא מפורדים בדעותיהם ממילא בא הפרוד גם במחנה היראים מפני ה"למה יאמרו" הנ"ל.
עאתחת השפעת נפליון בונאפורט השיבו הסנהדרין שלנו לפני יותר ממאה שנה, כי היהודים אינם רק כתה דתית וגם נשואי תערובות אינם אסורים על פי החוק היהודי, ותחת השפעת ביסמארק וגיריה דיליה קבלו הלאומיים החדשים כי אך עם אנחנו והדת הוא רק דבר פרטי.
עבבקיצור, כל אלו התנועות קלוטי חוץ המה שבאו בעיקר, כאמור, מפני "למה יאמרו הגויים", אלא שבעוד שהמתבוללים הבינו תחת השם גויים האדם שבגויים, מבינים הלאומיים החדשים תחת השם הזה את האומות שבגויים, והם מתבישים, שלא יאמרו עליהם, כי אין להם לאומיות משלהם כמו שיש לשכניהם, וההבדל הוא רק בזה, שבעוד שהמתבוללים יראים מפני למה יאמרו הגויים שיהודים הם, מתבישים הלאומיים החדשים מפני למה יאמרו הגויים שגויים המה גופא ולית להו מגרמיהו כלום...
עגוגם אצלם כמו אצל המתבוללים נחשבים האדם והיהודי שבהם לשתי רשויות אלא שמהפכים את הגרסא, שבעוד שהמתבוללים גרסו "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך", הנה המה גורסים "היה יהודי בצאתך ואדם באהליך", כי כל היהדות נעשית אצלם לענין של פומביות "ופרסומא מלתא", להכריז ולפרסם על זה לפני הגויים למען ידעו כי גם לנו יש ארץ ושפה וכדומה, אבל ביניהם לבין עצמנו נפשם ריקה עליהם.
עדתפלין של יד ותפלין של ראש.
עהולא לחנם צותה לנו תורה להניח שני תפילין, של יד ושל ראש, הראשון הננו מניחים תחת הכתונת ואפשר לכסות אותה בהכתונת, אבל השל ראש אסור לכסות, כדי להבליט בכל תוקף ועוז, כי אין אצלנו שתי רשויות, ועלינו להיות יהודים גם בגלוי וגם בסתר, גם בצאתנו לחוץ וגם בבואנו לאהל. מחד גיסא עלינו לקיים על ידי התפילין של ראש המגולה והזקוף למעלה את הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך", ולא להתביש מפני שום איש, מאידך גיסא עלינו להיות יהודים גם בכל המקומות הנסתרים, וגם תחת הכתונת שלנו צריך להיות היהודי שבנו ניכר ונרגש היטב היטב.
עומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
עזובחג החנוכה שהוא כולו חג המקוריות בישראל, החג שקורא לשוב אל היהדות המקורית והתמימה, שיש לה אמת המדה משלה ומתוך עצמה היא יונקת - בחג הזה אנו מבליטים ביחוד, את הזיפנות של היהדות המתורגמת בתרגומים שונים, שהפרידה בין הדבקים - בין האדם והיהודי, באשר כן הוא גם כן אצל הגויים שהדת והחיים המה שני דבקים נפרדים.
עחכי באמת היהדות המקורית אומרת "מבית ומבחוץ תצפנו זהב".
עטו"נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" ולא כהמתבוללים שאמרו היה יהודי באהליך דוקא ולא בצאתך ויראו מפני ה"מבחוץ", ולא כהלאומיים המודרניים שלנו שגורסים "היה יהודי בצאתך" דוקא שלדבריהם צריכים להרחיק את הנר חנוכה מפתח ביתו כמטחוי קשת, כי שם היהדות בבל יראה ובל ימצא, והנר של חנוכה צריכה להאיר רק את החוץ ולא את הבית פנימה.
פלא ולא, אך מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
פאתעודת ישראל.
פבהמתבוללים שלנו, קטני הנפש ופעוטי הרגש, המציאו להם תעודה גדולה מדגישים, שתעודת ישראל הוא להפיץ בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ את דעת אלקים ואת המדות הטובות שבתורתו, ולכך נוצר ישראל כדי למלאות את תעודתו זו, ובכן כאשר קרבו הימים שתעודה זו תמלא בשלימותה - לפי דבריהם - הרי כבר אפשר לחשוב על דבר ה"ליקיוידציה" של אומתנו והפקחים שבנו כבר אפשר להם להתבולל בין הגויים כיון שהתכלית שבשבילה יצאנו לאויר העולם כבר מתחלת להתגשם.
פגוהלאומיים שלנו צועקים על זה להד"ם, אין תעודה לישראל כשם שאין תעודה לשאר הגויים, כי גם על גוי כמו על כל בעל חי פרטי נאמרו הדברים "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". ואין אומה באה לעולם בדעת ומחשבה תחילה, וממילא אין היא נפטרת ברצונה הטוב, ועל כן בטלים ומבוטלים כל הדברים על דבר תעודת ישראל שלא היתה ושלא נבראה, אנו לא חילק ידענו ולא בילק ידענו, אנו יודעים רק אחת שעם חי הננו ויש לנו הזכות לשבת על אדמתנו כמו כל העמים אשר על פני האדמה.
פדועם מי הוא הצדק?
פהגם בזה שניהם מפריזים על המדה ושניהם תולים בוקי סריקי בהיהדות.
פואמת, כי "תעודת ישראל" היא לא המצאת המתבוללים, אך היא עתיקה למאוד. ולא אברהם גיגר וסיעתו חדשו זאת, אך - להבדיל בין הקודש ובין החול - אברהם אבינו כבר ידע ממנה, הוא כבר שמע את קול ד' מדבר אליו "והיית לאב המון גויים, ונברכו בך כל משפחות האדמה" שבדברים אלו מתבטאת תעודת ישראל בכל בהירותה ורוממותה והוא, אברהם אבינו, כבר התחיל להוציא את התעודה הזו מכח אל הפועל.
פז"ויסע אברם הלך ונסוע הנגבה... ויקרא בשם ד'". זה היה התעודה שלו.
פחשניהם, גם המתבוללים וגם הלאומיים, שאין להם בעולמם רק יהדות מתורגמת ולא יהדות מקורית, הביטו על השאלה הזאת, כמו על כל השאלות המיוחדות שלנו רק מתוך משקפים ששאלו מן הגויים, ובזמן שחכמי הגויים הורו להלכה ולמעשה, שלכל אומה ואומה יש תעודה מיוחדה, מצאו גם המתבוללים, שראשית התהוותה של ההתבוללות היתה באותו הזמן, תעודה בישראל, וג"כ בשביל "למה יאמרו הגויים" שהננו יוצאין מן הכלל הזה, ובזמן שחכמי הגויים התחילו לכפור בזה בנוגע לאומותיהם שלהם, מחקים אותם כקופים גם הלאומיים שלנו, כי כך היא כעת המודה האחרונה.
פטולשניהם אנו אומרים ניתי ספר ונחזי, אבל רק הספר המקורי שלנו ולא הספרים המתורגמים שהמציאו אותם.
צבו בספר הספרים המקורי שלנו תראו, כי אמנם הננו יוצאים מן הכלל גם בזה.
צאואם כל העמים יצאו לאויר העולם על ידי דור ההפלגה, על ידי זה שבלל ד' את שפתם "אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו", הנה יצאה האומה הישראלית לאויר העולם, על ידי קול מיוחד של השי"ת "לך לך מארצך וממולדתך... ואעשך לגוי גדול".
צבכל העמים הארץ קדמה להם, שעל ידי ישיבתם בארץ אחת נתאחדו לגוי אחד, ואי אפשר לראות אצלם מחשבה תחילה של תעודה, אבל ישראל שהתורה קדמה אצלו לבריאת עולמו, על כרחך שאיזו תעודה המריצתו לזה, זו היא התעודה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
צגמפיהם ולא מפי כתבם.
צדומה נמרצים בזה דברי חז"ל על הכתוב בויקרא "והוא עד, או ראה, או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו", ש"והוא עד - אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ד', ראה - אתה הראת לדעת, או ידע - וידעת היום, אם לא יגיד ונשא עונו, אם לא תגידו אלקותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם" (מדרש רבה ויקרא פ"ו, ה), באופן שאנו מצווים על התעודה שלנו, לא רק על ידי כמה וכמה מצוות עשה, כי זוהי חובתנו גם בתור "עם סגולה מכל העמים", אך גם בלא תעשה מיוחדה על השלילה של זו הלא תעשה של "אם לא יגיד ונשא עונו", ואולי בשביל זה הקרי הוא "לוא" בואו, כי גם "אם לו יגיד", אם אנו מגידים זאת רק בינינו לבין עצמנו, וקולנו לא נשמע על פני חוצות שיזעזע את כל הלבבות, אז גם כן "ונשא עונו", כי לא לזה לבד נוצרנו.
צהאבל מאידך גיסא אל יעלה על לבנו מחשבת פגול לומר, כי מאחרי שהספר שלנו, ספר הספרים, כבר נתפשט בכל העולם כולו ונעתק לכל השפות של כל האומות והשבטים גם של היותר נדחים ומרוקנים, הרי בזה כבר מלאנו את תעודתנו באמונה, ושוב אפשר לנו להעבר ולהבטל מן העולם בתור אומה מיוחדת.
צועל זה נאמר "והוא עד" ובעדות הלכה פסוקה היא ש"מפיהם ולא מפי כתבם", ולא הרי עם היהודי כעם יון, למשל, לזה האחרון היתה "חכמת יון" תפארתו, וכיון שמסר את חכמתו זו על הספר כבר יצא ידי חובתו וחסל. לא כן אנחנו שתפקידנו המיוחד הוא בהגדת עדות, להגיד לכל באי עולם את ההופעה האלקית שראינו בעינינו גופא, וזה צריך להיות דוקא "מפיהם ולא מפי כתבם".
צזואם תעודה יש לנו להורות לכל באי עולם את המוסר האלקי, אז עלינו להתקיים דוקא בתור חטיבה מיוחדת כדי לקיים את הכתוב "והיו עיניך רואות את מוריך".
צחולזה מכוונים גם דברי ישעיה הנביא באמרו:
צט"הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצוה לאמים, הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ד' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך" (נה, ד-ה).
קוהדברים מדברים בעדם, כי דוקא בשביל מלוי תעודתנו הידועה "הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו", עלינו להתקיים בתור לאום מיוחד ובתור עד לאומים.
קאנר איש וביתו.
קבוחג החנוכה, חג המקוריות בישראל, מורה לנו גם בזה את הדרך הנכונה. כי אמנם, כאמור, "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", זאת אומרת, כי תפקידו של הנר העתיק יומין שלנו הוא להאיר גם את החוץ והרשות הרבים, למען יהנו כל העמים ולהשונות מאורנו הגדול והמזהיר כאור החמה, אבל מעידך גיסא אל לנו לשכוח, כי עיקר המצוה הוא "נר איש וביתו", ורק אז אפשר יהיה לנו להאיר על פני חוץ ברחובות קריה, אם ראשית כל הבית שלנו יהיה מלא אורה, ורק כשיהיה לנו בית ישראל תהיה השפעתם במדה מרובה או מועטה גם על ה"חוץ".
קגבקיצור, אמנם יש תעודה לישראל, אבל ימיה של התעודה כימי עולם. עם עולם אנחנו ותעודתנו היא תעודת עולם, וכלשון התלמוד "מצותה - של נר חנוכה - עד שתכלה רגל מן השוק", רק אז כשתכלה רגל מן השוק, כשלא יהיה אף איש אחד בארץ, אז נחדול להאיר, אבל עד אותו הזמן לא יכבה נרנו.
קדשלילת הגלות.
קהאע"פ שלכאורה המתבוללים והלאומיים המודרניים מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה, בכל זאת כאמור יש צד השוה שביניהם.
קווזה נוגע גם בהפרט של שלילת הגלות, ששניהם מסכימים על זה אבל כל אחד מטעמים ונמוקים אחרים.
קזשניהם אינם מבינים ואינם יכולים לתפוס, איך אפשר לגלות וגאולה לדור בכפיפה אחת ועל כן המה באים שניהם לההשקפה של שלילת הגלות. אלא שהראשונים - המתבוללים - מפרשים זאת על ידי הסחת דעת מן הגאולה, כשנחדול לחלום על דבר ארץ ישראל וכל היהודים בכל מקומות פזוריהם יחשבו את מקומות פזוריהם לארצותיהם הם, או יותר נכון כשהיהודים יבטלו מן העולם ולא יהיו רק צרפתים בני דת משה, אשכנזים בני דת משה, פולנים בני דת משה וכדומה, אז ממילא הרי אין עוד "גלות" בעדנו, והאחרונים - הלאומיים המודרניים - מפרשים זאת על ידי הסחת דעת מכל ערכי הגלות, לדעתם צריך להעביר מחק על כל יצורי הרוח של היהדות בגלותה, לקרוא לעזרה את הפורה של של שכחה, שישכיח אותנו את כל השנים שעברו עלינו מימות חורבן הארץ עד עכשיו, ואז כשנשתחרר מכל אבק הגלות נזכה לגאולה בעגלא ובזמן קריב.
קחוגם בזה אלה ואלה שוגים ברואים, וכשם שאי אפשר לכפור בהגאולה שהיא אחת מעיקרי היהדות, כך אי אפשר לכפור גם כן בהגלות, זאת אומרת, להשליך אחר גוונו את כל יצורי רוחה של היהדות בגלותה, כי גם בימי גלותנו לא עמדנו מללדת, וגם אז לא היינו בגדר עקרה, וכבר אמרו חז"ל (פסחים פז, ב) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם לבין האומות".
קטגולה וגאולה.
קיוחג החנוכה, חג המקוריות בישראל, מראה לנו גם בזה את שביל הזהב.
קיא"ויאמר אלי מה אתה רואה? ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה", ועל זה מעירים חז"ל "חד אמר גולה, וחד אמר גאולה, מאן דאמר גולה, שגולה לבבל וגולה השכינה עמהם, כדאמרי למענכם שולחתי בבלה, מאן דאמר גאולה פרוקא דכתיב גואלנו ד' צבאות שמו" (מדרש רבה קהלת ד, א).
קיבכי המנורה שלנו, המנורה של חנוכה שגלה על ראשה מראה גם על הגולה וגם על הגאולה, שגם בגאולתנו וגם בגלותנו, לא חדלה להאיר, וגם כשהלכנו מגוי אל גוי הנה האורה של השכינה הלכה לפנינו.
קיגבקיצור, חג החנוכה קורא אלינו, הלאה התרגומים, הלאה העתקות, ושובו שובו אל המקוריות... כי רק בה תמצאו אורה ושמחה...