הגיונות אל עמי — ראש השנה 11
אהמוסיקה האלקית
בא. הקב״ה מנהג את עולמו על פי סדר תשר״ק.
גהקב״ה מנהג את עולמו הגדול על פי סדר הקול שופר שלנו, התקיעות והתרועות זוהי המוסיקה האלקית מדור דור.
דאם התקיעה, שכפי שאמרנו מורה על אות של שמחה וחדוה, והשברים תרועה על צער ותוגה, הלא מי אין יודע שדרכו של עולם כך הוא, לא בראש השנה אך בכל השנה כולה. כי כך הוא סדר הבריאה מששת ימי בראשית עד היום הזה: ״עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב), ואחרי הקיץ, החם והיום בא החורף, הקר והלילה וחוזר חלילה. וכשם שאחרי השמחה באה התוגה, כך על פי רוב אחרי הצער והאבלות באה הנחמה, ואחרי שכלו כל הקצין יש שהישועה באה כאור השחר אחרי חשכת הלילה.
הובכן אפשר לנו לסכם את סדר העולם הכללי בדרך קצרה וברורה. זוהי מוסיקה של תקיעה שברים תרועה, תקיעה. כלומר, אחרי השמחה באים הימים של גנוחי גנח וילולי יליל, אך אחרי השברים תרועה באים שוב ימי השמחה, באה התקיעה.
וואמנם את זה אפשר לראות גם בחוש בעצם תכונתן של השמחה והתוגה, כי כשאדם בוכה יותר מדאי, אזי הדמעות מחלישות במדה מרובה את צערו וכאבו, ואז בא מרגוע בלבבו ורווח לו, ולהיפך, כשהוא שוחק הרבה נראו דמעות בעיניו.
זואי אפשר לבוא בשאלות על זה מדוע ולמה, כי כך הוא סדר הבריאה של מי שאמר והיה העולם.
ח״עלה אלקים בתרועה ד׳ בקול שופר״ (תהלים מז, ו) והוא מנהג את עולמו בהקול שופר.
טוכל מה שאנו קוראים בראש השנה בתורה ובנביאים, כולם קולעים למטרה זו, להראות לנו כי סדר תשר״ק הוא סדר ההיסטוריה שלנו.
ישרה היתה מאושרת אם היה לה בעל כמו אברהם אבינו, זוהי התקיעה, אבל שרה היתה עקרה, השברים ותרועה הבאים אחרי התקיעה, ושוב ״וד׳ פקד את שרה כאשר אמר״ (בראשית כא, א) זו היא התקיעה הבאה אחרי שברים ותרועה.
יאואחרי התקיעה הזו שוב שברים ותרועה ״והלאקים נסה את אברהם וגו׳, קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה״ (בראשית כב, א-ב), ואחרי השברים ותרועה הללו שוב התקיעה על ידי המלאך הקורא אליו ״אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה״ וכו׳.
יבוכן ההפטרות גם של יום הראשון וגם של יום השני, המספרות לנו מחנה ומרחל (שמואל א א׳:ה׳) ״ולחנה יתן מנה אחת אפים, כי את חנה אהב״ - תקיעה - ״וד׳ סגר רחמה, וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה״ - שברים תרועה - ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בד׳, מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון״ זוהי התקיעה הבאה אחרי השברים ותרועה.
יגובהפטרה של יום השני ״אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו״ (ירמיהו לא, יב) - תקיעה - קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה״ - שברים תרועה - ואחרי כך ״כה אמר ד׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, ושבו בנים לגבולם״, שוב תקיעה הבאה אחרי שברים ותרועה. בקיצור ״עלה אלקים בתרועה ד׳ בקול שופר״.
ידוכך הוא גם כן בנוגע לההיסטוריה של האנושיות כולה. האדם הקדמוני נברא לשבת בגן עדן, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו - התקיעה; נגרש על ידי הנחש מגן עדנו ובאה עליו הקללה של ״קוץ ודרדר תצמיח לך, בזעת אפיך תאכל לחם״ - השברים תרועה; ולבסוף ״והיה באחרית הימים״ ישוב האדם שוב לגן עדנו מקדם ויאיר לו שוב אור שבעת הימים - זוהי התקיעה האחרונה, תקיעה גדולה.
טווההיסטוריה של כנסת ישראל הרי היא כולה רק סדר של תשר״ק, תש״ק, תר״ק. ואחרי כל הרגלים שלה, באים ימי בה״ב, התעניתים של שני וחמישי ושני, כשהיא בוכה מרה ״אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה״, אבל היא היא כנסת ישראל היודעת כי ״ביום שחרב בית המקדש נולד משיח״, וגם התשעה באב שלה נקרא מועד ״קרא עלי מועד לשבור בחורי״ (איכה א, טו), כי יודעת היא, שמהשברים ותרועה תבוא סוף סוף התקיעה הגדולה ״תקע בשופר גדול לחרותנו״.
טזבקיצור, תשר״ק תש״ק תר״ק זוהי המוסיקה האלקית.
יזב. הקב״ה בעצמו בודאי יקיים את דיני השופר.
יחואם השי״ת מנהל את עולמו בתשר״ק, הלא עליו לקיים כביכול את כל דיני התקיעות.
יטובכן נראה נא את המבואר בשו״ע או״ח סימן תק״ץ ״יש אומרים, ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות, דהיינו ג׳ כחות בעלמא כל שהוא והם נקראים טרומיטין. ולפי זה, צריך ליזהר, שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, שאם כן יצא מכלל שבר - וכו׳ - וצריך להאריך בתקיעה של תשר״ת כשיעור י״ב טרומיטין, ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר״.
כואם כבר עברו עלינו שנים אחדות של שברים ותרועה, של גנוחי גנח וילולי יליל, שנים של משבר איקונומי ופוליטי, הלא בודאי יקיים השי״ת את הדין לבלי להאריך בשברים יותר מבתקיעות, כי על ידי זה הלא יקולקל כל סדר התשר״ק, והשי״ת הלא בודאי יודע את הדין של ״מי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר״.
כאובכן חסל כבר סדר שברים מהעולם, והגיע הזמן שוב לשמוע את הקול תקיעה של השי״ת.
כב״שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה״.