מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהגיונות אל עמי — ויחי 60
אברכות יעקב לבניו.
בא. ״האספו - ד׳ אחד״.
ג״ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ (בראשית מט, א).
ד״בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה הימנו שכינה, אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול - וכו׳ - אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד״ (פסחים נו, א).
הולכאורה, מאין הוציאו זאת חז״ל שדוקא באותו מעמד אמרו ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״.
ופשוט, מפני שבלי זה אי אפשר שתקויים בנו הצואה של ״האספו״. מפני שבטבע היהודי הוא אינדיוידואלי, ורצון הפרטי הוא מפותח אצלו יותר מהרצון הכללי של האומה, כאשר כבר הארכנו על זה במקום אחר (עי׳ ח״א נ״ח), להראות, כי כל סוג שהוא מפותח יותר הנה הרצון הפרטי בולט בו יותר והוא מתגבר על הרצון הכללי, ואין פלא בדבר, אם עם ישראל אשר יאמרו עליו כל הגויים ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ שאצלו גבר מאד הרצון הפרטי וממילא חלש אצלו החוש של הרצון הכללי. ובלי זה, בלי הגברת הרצון הכללי הרי אי אפשר באספה, אלא שהרעיון של ״ד׳ אחד״ הוא הוא המאחד אותנו, כי זהו השליט היחידי בכל מחשבותינו וזה מתגבר גם על הרצון הכללי שלנו וגם על הרצון הפרטי.
זוזהו שאמרו חז״ל (ברכות ו, א) שאם בתפילין שלנו כתיב ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״, הנה בתפילין דמרי עלמא כתיב ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, מפני כי באמת הא בהא תליא, ובלי ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ לא יצויר כלל שנהיה גוי אחד, ולא רק שבגלות לא יצוייר ששם הלא ״אין לנו שיור רק התורה הזאת״, אך גם ״בארץ״ לא יצוייר, מפני שאצלנו בלי זה אין הרצון הפרטי נכנע מפני הרצון הכללי כנ״ל.
חזהו מה שאמרנו כי מ״האספו״ כבר אנו יודעים שאמרו בלב אחד ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״.
טב. ״ברוך שם כבוד מלכותו״ - בחשאי.
י״באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן, היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו, שיהיו אומרים אותו בחשאי״ (שם בפסחים).
יאידוע מה שאמרו הראשונים על מה שאנו מוצאים שיעקב אבינו עבר על האיסור של ״ואשה אל אחותה לא תקח״ אף על פי שקיים כל התורה כולה, מפני שסבר שכל התורה כולה היא תלויה בארץ, ובשביל כך מתה רחל בדרך לפני בואו לארץ ישראל. והדברים עתיקים.
יבאולם מתורת משה אנו יודעים אחרת, יודעיםְ, שרק אלו המצוות התלויות בארץ נוהגות בארץ לבד אבל המצוות שאינן תלויות בארץ נוהגות בין בארץ ובין בחו״ל והתורה בעיקרה ניתנה בכל מקום ובכל זמן.
יגזהו מה שיעקב אבינו הוסיף ואמר אחרי ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ את הדברים ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ ומשה לא אמרם, כי יעקב סבר שהא בהא תליא, התורה תלויה במלכות, כשיש מלכות ישראל בארץ ישראל, ו״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ בדבור אחד נאמרו.
ידאבל משה רבנו לא אמרה מפני שבאמת ״תורה צוה לנו משה מורשה״ גם בזמן של ״קהלת יעקב״ רק קהלת יעקב ולא יותר, כמו שמפרש אחר כך בהפסוק שאחרי זה גם בזמן של ״ויהי בישרן מלך״ וגם ״בהתאסף ראשי עם״ ואפילו בזמן של ״יחד שבטי ישראל״, בזמן שלא רק שאין מלך בישראל אלא גם אין ראשים ונשיאים, אלא רק ציבור יהודי בלבד.
טוומי לכאורה אפשר לו להכריע בין שני הרים גדולים כאלה? ובכלל איך אפשר לפלוגתא רחוקה כזו, ואיך אפשר להגיד גם על זה ״אלו ואלו דברי אלקים חיים?״
טז״התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי״, כלומר, כי באמת אין כל כך פלוגתא ביניהם. כי אמנם תמיד יש אצלנו גם מעין מלכות ישראל ו״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו״.
יזוזהו ההבדל בין התקופה שלפני משה ובין התקופה שלאחרי משה, כי מזמן שניתנה תורה לכל ישראל מאז כבר ״לא יסור שבט מיהודה וכו׳״ מעין צל מלכות, כי גם ב״קהלת יעקב״ לבד יש מעין ״מלוכה בדרך״.
יחואמנם עלינו לאמר זאת בחשאי, כי שונאי ישראל מאז ומעולם מפריזים הרבה על המדה בה ורואים בה״קהל״ היהודי את השלטון הכי גדול בעולם, שכמובן אך עלילת שוא היא, אבל, מאידך גיסא, אין להכחיש, שאמנם עוד לא אלמן ישראל גם בימי צרה ומצוקה הכי קשים מאיזה כח נסתר, כח שלפעמים לא נופל מכח ממשלתו, והכח הזה מארגן ומרכז את הציבור היהודי לחטיבה אחת.
יטברם, כי גם עכשיו יש אצלנו גם ה״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ וגם ה״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אם כי את הראשון אנו אומרים בקול רם ואת השני רק בחשאי...
כג. ״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״.
כא״שמעון ולוי אחים - וכו׳ - ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ (בראשית מט, שם).
כבבאמת, הקנאות והקיצוניות גם זו היא מדה נחוצה בין כל המדות הטובות, ולולי הקנאים והקיצוניים בקנאת ד׳ צבאות לא היו אף מתונים. ואמנם ידוע הוא ששביל הזהב הוא דרך הממוצע, אבל איך אפשר להיות ממוצע בלי שני קצוות, ומכיוון שיש תמיד קיצוניים לסטרא דשמאלא בהכרח שיהיו קיצוניים גם מסטרא דימינא.
כגאלא שמוטב שיהיו הקיצוניים בקנאת ד׳ האלה בתוך העדה ולא מחוץ להעדה, כי כשיתפרדו הקיצוניים האלה לעדה מיוחדת ונפרדת, אז לא תהא להם השפעה כלל על השאר אלא אדרבא עוד יעוררו רוגז בקרב החוגים האחרים שאלה עוד ירחיקו ללכת בדרך העקלתון שלהם.
כדוזהו שאמר ״ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה״, כלומר, אם כי עצם המדה כשהיא לעצמה, המדה של אף ועברה היא לא כל כך מדה טובה, אבל כש״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ אז גם הם יביאו ברכה מכיוון שגם האף והחמה שלהם הם לשם שמים.
כהאכן רק בתנאי ש״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ זהו תנאי קודם למעשה.
כוד. חמור כמשמעו וחמור כפשוטו.
כז״יששכר חמור גרם״, ״חמור, בעל עצמות סובל עול תורה, כחמור חזק שטוענין אותו משא כבד״ (רש״י).
כחומכאן אפשר לנו להבין את המשיח שלנו שהוא ״עני ורוכב על חמור״.
כטכי ידועים דברי הרמב״ם מה שמחלק ״בין קדושה ראשונה שקדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא וקדושה שניה שקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא״, מפני שקדושה ראשונה היתה על ידי כבוש מלחמה, אבל קדושה שניה היתה על ידי תורה ועבודה. בהביאה ראשונה כתיב ״והיה כי יביאך ד׳ אל הארץ - וכו׳ - לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, וברת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת״, אבל בביאה שניה אנחנו היינו הבונים והנוטעים, הממלאים והחוצבים, אבל כל הפעולות האלה נקראו על שם עזרה ונחמיה שהם למדו תורה ברבים והם היו מראשי כנסת הגדולה.
לוכשאמרו ״עני ורוכב על החמור״ כוונתם לחמור כפשוטו וכמשמעו, שבאמת גם המשיח שבבית שני היה רוכב עליו.
לאאכן דא עקא שיש בזמננו כאלה שתופסים את ה״חמור״ רק כפשוטו ולא כמשמעו, ובמקום דת משה לקחו להם רק את ״דת העבודה״ ומחליפים את העני ורוכב על החמור על ״עם הדומה לחמור״.
לבברם, כי לא מ״עם הדומה לחמור״ תבוא תשועתנו אלא מעני ורוכב על חמור שהוא ״בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שטוענין אותו במשא כבד״.
לגה. ממה שחתם האחד פתח השני.
לד״יצחק כשברך את יעקב חתם בויקרא יצחק את יעקב ויעקב התחיל בזה, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו, משה חתם באשריך ישראל ודוד פתח בזה שנאמר אשרי האיש״ (ע״פ בראשית רבה פ״ק, יב).
להזאת אומרת, שמעולם לא פסקה ברכה מישראל ולא רק שהיא נמשכת תמיד אלא שגם היא מוספת והולכת מדור לדור, ואם כי דורות הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם ואנחנו לגבי הראשונים הננו כננס על גבי ענק, אבל סוף סוף גם הננס היושב על גבי ענק הקומה של הננס עם הענק ביחד יותר גבוה מקומתו של הענק לבד.
לוומדור לדור הברכה שביהדות מתפתחת יותר ויותר, אם כי לפעמים בהתפתחות לאטית ולפעמים בהתפתחות מהירה, לפעמים רשומה אינה ניכרת כל כך, ולפעמים היא ניכרת למדי, אבל סוף סוף הברכה היא מעין שאינו פוסק אצלנו.
לזומהלך התפתחות הברכות הוא באופן שכזה שבמה שהראשון חותם בא השני ומתחיל בזה, ואמנם כך מחייב טבע הענינים, כי השני הלא כבר מוצא מוכן לפניו את דברי הראשון שהוא צריך רק להוסיף נופך על זה, וכמעשה השני כך מעשה השלישי וכן הלאה וכן הלאה, ואם בדור אחד יש ״שמואל״ ובדור השני רק ״יפתח״, אבל סוף סוף ״שקול יפתח בדורו כשמואל בדורו״, ומה שמואל הוסיף על הראשונים שהיו לפניו כך יפתח מוסיף על שמואל שהיה לפניו.
לחבקיצור, במה שהאחד חתם השני פותח.