מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהגיונות אל עמי — לשבת שובה 24
אהיחיד והרבים
ב״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״ (הושע יד, ב).
גא. הכלל והיוצא מן הכלל.
דהנה הפילוסוף קנט מסמן את הציווי הקטגורי במלים אלה:
ה״עשה רק לפי הכלל, שעל פיו יכול אתה לרצות כאחד, שהוא יהיה לחוק לכל, כי האדם בעת שהוא חוטא מחשב את עצמו תמיד ליוצא מן הכלל״.
ולמשל, האדם בעת שהוא משקר ויודע את האמת ומתכוון למרוד בה, הנה הוא עצמו גופא אינו רוצה, שהשקר יהיה למדה מהלכת בקרב כל בני האדם, כי באופן שכזה הרי לא יפעול בשקריו מאומה, כי כולם ידעו שרק מרמה בפיו, אלא אדרבא הוא רוצה, שכל העולם כולו יאמרו אמת והוא רק הוא יהיה יוצא מן הכלל, וזה ישאר רק סוד כמוס בינו לבין עצמו, באופן שכולם ידמו שגם אצלו האמת מדברת מתוך גרונו.
זוכן, למשל, אם אחד הוא ״לוה רשע ולא ישלם״, גם הוא אינו חפץ, שהמדה הזו תהיה לכלל, כי באופן שכזה לא ישיג מעולם הלואה, אלא שהוא חפץ גם כן שהמדה הכללית תהיה אחרת, שיהיו ״בעלי אמנה״ בעולם, ועל ידי זה יתנו גם אמון בו ויאמינו לו על דברתו או על שטרו להלוות לו, אלא שהוא ישתמש באומן זה לרעת אחרים. וכן גם כן הגנב, הגזלן וכדומה, גם אלה אינם רוצים לעשות את מדתם זו למדה כללית, כי באופן שכזה לא יהיו בטוחים כלל שגנבתם וגזלתם תשארנה בידם, כי כל אחד יהיה גונב מן הגנב וגוזל מן הגזלן, אלא אדרבא, מפני שבטוחים שהכלל אינם גנבים ואינם גזלנים, על כן מקוים הם, שיהיו בגדר חוטא נשכר.
חוכהאי גוונא הוא בכל העברות שבין אדם לחברו, דוק ותשכח.
טואולי זהו המכוון גם כן בדברי הלל הזקן, שהיה אומר ״אם אני כאן הכל כאן״ (סוכה נג, א), כלומר, שעל כל אדם לחשוב בכל דרכיו ובכל מעשיו, שרק אז ״אני כאן״ אם אפשר לי להסכים על זה שבאותו האופן ובאותה המדה יהיה ״הכל כאן״.
יומכל שכן שאפשר להכליל זאת בדברי רבי שאמר באבות (פ״ב, מ״א) ״איזו היא דרך ישרה, שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״ - כי בשעה שהוא רוצה לבור לו דרך, בתור אדם פרטי, עליו לדרוש ולהתבונן, אם אותה הדרך היא תפארת לו מן האדם הכללי, כי גם הרשע היותר גדול אי אפשר לו להניח שדרכו הנלוזה היא תפארת להאדם הכללי.
יאולזה אולי מכוון גם הנביא בפתחו בלשון יחיד שובה ישראל, ומסיים בלשון רבים קחו עמכם דברים, כי מהסיום אפשר לו להאדם לדעת את ההתחלה שלו, זאת אומרת, שעל האדם הפרטי לשוב לאותה הדרך הכבושה לרבים גם לפי דעתו - ומאין יוכל האדם לדעת את ה״כי כשלת בעונך״ מזה גופא של ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״, כי אם תרצה לבקש את דרך הרבים ודרכי התשובה של הרבים, הרי על כרחך עליך להודות כי לא זו היא הדרך.
יבב. מוסר היהדות אינו מסתפק בהכלל הזה.
יג״שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ד׳ אלקינו ואלקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ (בסדר התפלה).
ידכי אמנם אם שבדרך כלל יוצדק הכלל של הפילוסוף קנט הנ״ל - בכל זאת היהדות אי אפשר לה להסתפק בזה בשום אופן.
טוכי לגבי מוסר היהדות, הנה המוסר של קנט הנ״ל הוא מלתא זוטרתי לגמרי ואינו מקיף אף אחד ממאה מהמוסר שלנו.
טזמוסרו של קנט הנ״ל מבוסס רק על חשבונות יבשים, חשבון של ״גומלים״ מעין ״שמור לי ואשמור לך״, כלומר, שעל האדם לבלי לשקר לחברו כדי שגם החבר לא ישקר לך וכדומה. זהו רק ״פסקי בעלי בתים״, ולא רק שאי אפשר לבוא מהמוסר הזה למדרגת ״עשה טוב״ אך אי אפשר לכלול את כל הדברים הנכללים בסוג של ״סור מרע״ בהכלל היבש הזה.
יזולא רק ב״סור מרע״ לגבי המקום, אך גם ב״סור מרע״ לגבי החברה האנושית יש שהכלל הזה לבד לא יספיק לך כלל וכלל.
יחלמשל, הכל מודים שה״מאבד עצמו לדעת״ הוא חוטא לא רק לאלקים, אך גם להחברה האנושית, ומה יועיל הכלל הזה למי שנשתרשו בקרבו המחשבה וההרהור לדבר עברה זו, כי פשיטא שהלז יאמר, שמצדו אין שום מניעה בדבר, שכל בני אדם כולם יאבדו את עצמם לדעת.
יטובאמת יש לא רק חטאות היחיד, אך גם חטאות הציבור, ולא רק של הציבור ההוה, אך גם של הציבורים בעבר, יש לנו חטאות הרבה הבאים אלינו בירושה - יש חטאים הרבה, שסיבתם הוא לא בהפרט של כל אחד מאתנו אך סיבתם הוא בהחברה כולה, ובסדרי החיים של החברה.
כויש פילוסופים כמו גומפלוביץ ועוד, האומרים, שטעות גדולה טעתה הפסיכולוגיה היונית באמרה, האדם חושב, בעוד שבאמת החושב שבקרבו אינו הוא בעצמו כל עיקר, אלא הקבוצה החברותית.
כאוהסוציולוגים האחרונים מוכיחים בראיות, כי הקבוצה האנושית המאורגנת יחד, שמשמשת לנושא המיוחד של הסוציולוגיה, הוא יותר מסך הכל של האיברים שמהם הורכבה ויותרת מהם באיזו משהוא.
כבובאמת במדה ידועה הצדק אתם, ועל הקבוצה החברתית שהורכבה מאנשים פרטים, רבים או מעטים, לא נאמר הכלל ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, אך יש בהכלל הרבה יותר מסך הכל של הפרטים.
כגויש הרבה דברים שאפשר לנו ללמוד מהלשון שלנו לשון הקודש, כי עד עשרה אנו כותבים בלשון נפשות ומעשרה ואילך אנו כותבים בלשון נפש ״ויהיו כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש״, מפני שמעשרה ואילך שכבר המה נכנסים בסוג של ציבור, הנה להציבור יש נפש מיוחדה, נפש ציבורית, וההצטרפות אלה היחידים הנמנים להציבור איננה הצטרפות של חבור פשוט כחבור של מספרים שונים, אך על ידי ההצטרפות נבראה בריאה חדשה, בריאה ציבורית, נפש ציבורית, באופן שכולם נכנסים לסוג נפש יחידה.
כדועל כן יש הרבה חטאים, שכל יחיד ויחיד, וכל פרט ופרט אינו מסוגל לזה כלל וכלל, אך הם באים לעולם על ידי היצר הרע של הנפש הציבורית הזו.
כהועל כל פנים לא יוצדק משפטו של קנט, האומר, כי בזה לבד, שכל פרט יקח לו לאמת-המדה את הכלל בדרכי החיים שלו, כי על ידי זה לבד כבר נושע תשועת עולמים, בעוד שבאמת הרבה דברים מקולקלים ומכוערים, הרבה דרכים נלוזים ועקשיים, הנה כל עיקרם ושרשם בא מהסטרא אחרא של סדרי החברה, שבאמת אינם מסודרים כלל ובאים רק על ידי ״שקרים מוסכמים״.
כוורק אמת המדה יחידה יש לנו לכוון על ידה את מעשינו ודרכינו, זוהי אמת המדה של הקב״ה. וברם הדבר, שכשם שעל היחיד נאמר ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, כלומר, שעל פי אמת המדה של הקב״ה, תחשוב את מעשיך ומחשבותיך, כך גם על הציבור כולו נאמר ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״.
כזולא יסתפק כלל הכלל של כוון הפרט לגבי הכלל, כי עלינו להודות על האמת, שלא רק הפרט חוטא אך גם הכלל חוטא, ולא רק אנחנו חוטאים אך ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.
כחג. חטאת הציבור עוד מרובה מחטאת היחיד.
כטובאמת חטאת הציבור מרובה היא בכפלי כפלים לאין שיעור ולאין תכלית מחטאות היחיד, זאת אומרת, שאפשר, למשל, לציבור של מאה איש לעשות ביחד חטאים כאלה מה שאי אפשר לכל יחיד, אף להיותר גרוע ורשע שבהם, להעלות על דעתו.
לוידוע הוא הפתגם הרומי העתיק האומר ״הסינטורים המה אנשים טובים, אבל הסינט הוא חיה רעה״.
לאובאמת אנו רואים זאת בחוש גם בימינו ובמקומנו, שיש שאיזו אספה ציבורית תוציא החלטות של רשעות, מה שלא היה מסוגל לזה אף הרשע היותר גדול שבהם.
לבועוד יותר אנו רואים זאת במלחמות, שאף אם יהיו כל החילים אנשים ישרים שלא עבר אחד מהם על ״לא תרצח״, ובכל זאת בהצטרפם יחד הנם גרועים הרבה מהחיה אשר בשדה.
לגוכבר עמדו על זה חז״ל באמרם (איכה רבה פ״א, כ) ״א״ר עקיבא, בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים, אחזו הקב״ה בידו והיה מטייל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב״ה, מה לידידי בביתי? אמר לו, רבוני, בני, היכן הם? אמר לו חטאו והגליתים לבין האומות, אמר לו, לא היו בהם צדיקים? אמר לו, עשותה המזמתה, אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם, אמר לו, סוגיהון בישין, דכתיב, עשותה המזימתה הרבים״. כלומר, שאף על פי שכל אחד כשהוא לעצמו הוא לכאורה מן הטובים, אך הרבים, הרבים ״עשותה המזמתה הרבים״.
לדובשביל זה באמת מרובה מדת העונש על עבירה של הרבים מכפי העונש על אותה העברה גופא שעבר עליה היחיד. למשל, מי שהוא קמצן מטבעו ואינו רוצה לתת אף פרוטה לעני, שאינו בכלל של ״עשה טוב״, בודאי שלא יתחייב על זה עונש מיתה וגם לא עונש מלקות וכדומה, ואילו סדום נהפכה בשביל זה כמהפכת סדום, מפני שזו היתה חטאת הציבור.
להועל זה גופא מרמז הנביא, שבתשובת היחיד הוא מקצר ואומר רק ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, ובנוגע לתשובת הרבים, הוא מאריך הרבה שלזה כבר נחוץ לקחת דברים ״קחו עמכם דברים ושוב אל ד׳״, כמו ״אמרו אליו כל תשא עון״ וכו׳ ומסיים ״ונשלמה פרים שפתינו״, ופר בא על העלם דבר של ציבור, כי אמנם העלמה של ציבור היא יותר שכיחה וכמובן גם יותר מסוכנת מהעלמה של היחיד.
לוד. אל להפריז על המדה.
לזובכל זאת אל לנו להיות מפריזים על המדה ולעמוד על אותה ההשקפה האומרת, שבכלל אין חטאת היחיד, אך חטאת הציבור. ותולים את כל האשמות שאנו רואים בחיי הפרט והיחיד, הכל על חשבון החברה, שלדבריהם מכאן באה כל הקלקלה והתקלה, שכמובן, שגם זה הוא נגד תורתנו הקדושה שאחד מעיקריה הוא שכר ועונש לכל יחיד ויחיד, והתורה אומרת ״העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״(דברים ל, יט). ונתנה איפא הבחירה גם כן לכל יחיד ויחיד לכל פרט ופרט, ועלינו לבלי להסיח דעת, שאף על פי ש״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ מחד גיסא, הנה, מאידך גיסא, עלינו לשמוע גם כן את קול הנביא הקורא לכל יחיד ויחיד ״כי כשלת בעונך״.
לחה. הפסיכולוגיה של הציבור.
לטאמרנו, כי אפשר גם לציבור שכל אחד מחבריו הוא ישר כשהוא לעצמו, ובכל זאת בתור ציבור המה עושים מעשים אשר לא יעשו, ואיך אפשר לנמק מחזה שכזה? פשוט על פי מה שהראו כבר באותות ומופתים, כי מדת ההתפעלות, שמתעוררת בקרב האדם, איננה כל כך מצד הדבר כשהוא לעצמו, אלא היא באה יותר מצד ההתפעלות של אחרים. ועל כן אינה דומה ההתפעלות מצד נאום יפה, למשל, כשהוא שומע זאת יחידי, לההתפעלות שיש לו מאותו הנאום גופא כשהוא שומע זאת בתוך קהל עם ועדה, ובעדה, שהקהל מתרבה באותו המדה מתרבה ומתכפלת בהרבה מונים מדת התפעלותו.
מוכאשר בכל אדם הנה מלבד הצלם אלקים שבקרבו, מסתתרת גם איזו חיה רעה, והיה כשמתכנסים ציבור של אנשים והכנוס אינו לשם שמים, אך לשם כבוד או לשום פניה אחרת, כרגיל, הנה אף על פי שלכל אדם כשהוא לעצמו מתבטלת החיה רעה שבקרבו בששים לגבי הצלם אלקים שלו, אבל החברותא שאיננה לשם שמים מכפלת לאין מונים את החיה רעה שבלב כל אחד, על ידי ההתפעלות המכופלת מצד ההשפעת-גומלין שמשפיע זה על זה, באופן שהצלם אלקים שבהם שהנהו אז במצב ישן ונרדם, בגדר נפעל ולא בגדר פועל, מתבטל לגבי החיה רעה המשותפת לכולם יחד.
מאומכאן אנו למדים להפך, כשהכנסיה היא לשם שמים, הנה אפשר לה לברוא בריאה חדשה, מה שאין זאת בכחו של הסך הכל, כלומר, שאם נניח, למשל, שבכחו של כל אחד ואחד לבוא למעלת המספר 1, הנה בהצטרפות מאה אנשים לא יצא מזה רק סך הכל של 100, אלא הרבה יותר מזה, מפני שאז גם החיות רעות שבלב כל אחד ואחד נהפכות למלאכים טובים, מלאכי רחמים משרתי עליון.
מבומנקודה זו הבדילו חז״ל בין הלומד כשהוא יחיד ובין הלומד בחבורה.
מגואמרו ״שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם - וכו׳ - אין לי אלא שנים, מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב״ה קובע לו שכר, שנאמר, ישב בדד וידום כי נטל עליו״ (אבות פ״ג, מ״ב), כי ברבים, ומעוט רבים שנים, הנה לא רק שהקב״ה קובע להם שכר בעד הלמוד, אלא שנוסף על זה השכינה שרויה ביניהם מצד החברותא.
מדומשום כך אמרו, ״אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל״ (יבמות סד, א). ובשביל כך אפשר היה ״שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן״, כי הכנסיה לשם שמים הרימה למעלה ראש גם את השפחה שנלוה עמהם.
מהואם שקול משה כנגד ששים רבוא, הלא שמע מינה גם כן ששים רבוא שקולים כנגד משה, מה שכמובן זה לא בא מסך הכל פשוט של הצטרפות הכמות אך מבריאת איכות חדשה עד לאיכותו של משה.
מוועל כן כשם, שכאמור, הציבור מסוגל לחטאים ולפשעים יותר גדולים מכפי שמסוגל לזה היחיד אף היותר גרוע, כך להציבור אפשר לעלות במעלות יותר עליונות על ידי התשובה מכפי שאפשר לזה להיחיד.
מזולכן אומר הנביא להיחיד ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״ וכדברי חז״ל ביומא (פו, א) ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״, אבל עד ולא עד בכלל, ובאופן כזה הנה רק ״כי כשלת בעונך״ שהעונות הזדונות נעשו כשגגות, כלשון, שאדם נכשל כמובן מבלי דעת, אבל כשהתשובה היא תשובת הרבים, אז על ידי האקסטז וההתפעלות האלקית מתרוממים למדרגה של שובו אל ד׳, ולא רק עד ד׳, ובאופן כזה אפשר לומר להקב״ה ״קח טוב״ שהזדונות נעשו כזכויות ממש והרעות נעשו לטובות בפועל.
מחובשביל זה גם כן גדול כחה של תפלה בציבור כל כך, ומה שאי אפשר לכמה וכמה יחידים לפעול כשהמה מתפללים כל אחד ואחד ביחידות, אפשר ל״מנין״, אחד מישראל לפעול, כשהם מתפללים תפלה בציבור.
מטו. מהותה של תפלה בציבור.
נותפלה בציבור איננה פרושה רק על הקיבוץ, שאנשים בודדים שונים שכל אחד הוא ״עולם קטן״ בפני עצמו מתקבצים ומתכנסים יחד, כי מזה לא תולד נפש ציבורית אחת. אלא תפלה בציבור, הוא שכל אחד מתפלל ומבקש רחמים על כל הצבור כולו, שלא רק המקום, המקום קדוש מחבר אותם, אלא שגם המטרה עושה אותם לחטיבה אחת.
נאומצאנו בזוהר שהכתוב של אלישע לשונמית ״היש לך לדבר אל המלך? בתוך עמי אנכי יושבת״, שהמלך זהו מלך מלכי המלכים, הקב״ה, ועל כל אדם כשנגש לפני מלכו של עולם, עליו לדעת, כי ״בתוך עמי אנכי יושבת״, ורק טובת הכלל זהו כל משאלתו.
נבוזהו שנאמר ״ונשלמה פרים שפתינו״, וכשם שהכהנים המקריבים את הפרים המה או ״שלוחי דידן״, או ״שלוחי דרחמנא״ כמו שמיבעי לן בנדרים (לה, ב), אבל בזה אין שום ספק שאינם שלוחם של עצמם גופא, וכשהכהנים דרשו מקרא לעצמם דרשו חז״ל זאת לגנאי כמו שאמרו ״כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם״ (מנחות כא, ב), ככה גם עלינו להיות בעת העבודה, זוהי תפלה, בבחינת כהנים, שאין עלינו לדרוש לעצמנו כלום, אלא בעד כל הציבור יחד.
נגז. ציבור זהו בריה בפני עצמה.
נדבקיצור, ציבור זהו בריה בפני עצמה, שאפשר לה להתרומם לשמי שמים, אף על פי שלכל יחיד ויחיד שבהם אין כנפים אף לעלות עשרה טפחים.
נהוכבר פירש אחד מגדולי החסידים את הכתובים בפרשת וילך (דברים לא: א-יב), ״בבוא כל ישראל לראות את פני ד׳ אלקיך, במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד׳ אלקיכם״, שלכאורה הקדימה התורה את המאוחר ואחרה את המוקדם, כי כדי לקרוא את התורה הזאת לפני הקהל הרי צריכים מקודם להקהיל את העם? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, שזהו גופא קא משמע לן התורה שבמצות הקהל יש תורה שלמה והכתוב אומר בפשטות ״תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואיזו תורה תקרא? זו היא התורה של ״הקהל את העם״, כי אז על ידי ההקהלה גופא יבואו למדרגה כזו, שגם הנשים והטף והגרים ישמעו, ילמדו ויראו את ד׳.