מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהגיונות אל עמי — ראש השנה 7
אעורו ישנים
בא. שעון המקיץ.
גיש שעון פשוט המורה את השעות, ויש שעון המקיץ, שמלבד התפקיד של כל שעון, יש לו עוד תפקיד אחד לעורר את הישנים ולהקיץ את הנרדמים.
דהראשון פועל את פעולתו רק באמצעות החוש הראיה והשני גם על ידי חוש הראיה וגם על ידי חוש השמיעה.
הומעין שעון המקיץ הוא גם כן ראש השנה, הוא לא רק מורה את השנים כמו שעון את השעות, אך גם כן הוא מקיץ, והוא פועל את פעולתו לא רק על ידי חוש הראיה של המספר החדש במרוצת השנים, אך גם על ידי חוש השמיעה של קול השופר הצועק בקול פחדים עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
וב. לוח המספרים.
זכי כשעון כן האדם, לשעון יש לוח מספרים וגם לאדם יש לוח כזה, על לוח המספרים של הראשון הנה המספר המאקסימאלי הוא 12, ואילו על לוח המספרים שלנו יש גם מספר מאקסימאלי, שיקרה אמנם לעתים רחוקות מאד, של מאה ועשרים ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ (בראשית ו, ג), אף על פי כן דבר מובן מאליו שגדולה חשיבותו של לוח המספרים של הראשון מלוח המספרים של השני.
חכי לוח המספרים של השעון הולך וחוזר חלילה, וכשמגיע למספר 12 הוא שב שוב לבראשונה, למספר 1, וכך הוא הולך וחוזר בלי קץ ובלי גבול. אבל לוח המספרים שלנו אם יגיע לשבעים, ואם בגבורות לשמונים, ולכל היותר למאה ועשרים, הרי אז כבר תם ונשלם ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״ יותר.
טהנכם שומעים את ה״תיק-תק״ של השעון ומה אומרים לכם אלה? ״וי לן דמיתנן, וי לן דמיתנן״, קא משמע לן השעון בזה בכל הכ״ד שעות של ה״מעת לעת״. ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם... והחי יתן אל לבו״ (קהלת ז, ב), אבל גם הבית משתה כמו הבית אבל, מורה לנו רק את סוף כל האדם.
יוכשאתם יושבים בחברותא יחד עליזים ורעננים, כבר אתם יכולים אז להרגיש את דאגת כל החבורה כולה על אחד מן החבורה שמת, וכשאתם מלוים את בניכם לחופה, כבר אתם רואים את הלויה שיעשו בניכם לכם.
יאג. טעות של עשרות בשנים.
יבלפלא הדבר, שר׳ מאיר ור׳ יהודה חולקים רק בזה, אם אדם טועה ב׳ שעות חסר משהו, או אדם טועה שלש שעות חסר משהו״ כמבואר (בפסחים יב, א), אבל ליכא שום מאן דאמר, שיסבור שאדם יוכל לטעות טעות של עשרות בשנים, והלא במעשה ובפועל ממש, אנו טועים לא בשעות, אך בשנים, ולא בב׳ וג׳ שנים, אך בעשרות בשנים. פורה שר של שכחה משכיח אותנו לגמרי את מספר השנים שכבר עברו עלינו ואת מספר השנים שעוד נשאר לנו לחיות אף באופן היותר טוב, אף באופן שנזכה לימי גבורות כגבורים אמיתים.
יגד. עמי ובלעדי.
ידהלא על כל אדם אפשר לעשות חשבון הנפש באופן הכי קצר מאד, עליו רק להרהר את שתי המלות הללו: עמי ובלעדי, אנו מונים עכשיו שנת תרצ״ב, למשל, ואיפה הייתם בשנת ת״ר, גם אחד מכם לא יוכל להשיב, מפני שגם אחד מכם לא היה אז בעלמא הדין, ואיפה תהיו בשנת ת״ת, גם על זה לא יוכל אחד מכם להשיב תשובה ברורה, כי גם אז, לפי דרך הטבע, גם אחד מאתנו לא יהיה בעלמא הדין, ובכל זאת נתקיימו כל התבל ומלואה גם בשנת ת״ר, ויתקיים בודאי אי״ה גם בשנת ת״ת, ואמנם לא חסר העולם כלום אף לפני יציאתנו לאויר העולם, ולא יחסר בעולם כלום אף לאחרי יציאתנו מן העולם.
טואחרי מיתתו של אדם הוא תופס לכל הפחות איזה מקום, אבל בחייו אינו תופס כלל, מקום אחרי מיתתו יהיה לו לכל הפחות ד׳ אמות קרקע, אבל בחייו גם זה אין לו.
טזה. כל העתידות זוכר האדם זולת עתידו הוא.
יזובמדרש תהלים על הכתוב (תהלים כ, ב) ״יענך ד׳ ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב״, הוא אומר ״משל למה הדבר דומה, לאב ובן שהיו מהלכים בדרך נתיגע הבן, אמר לאביו, אבא היכן הוא העיר, אמר לו בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, דע שהעיר היא קרובה״, ואמנם כל הסימן על העיר הוא בית הקברות, כל הסימן על החיים הוא המיתה.
יחועיין בתוס׳ בבא בתרא (מד, ב) ד״ה דלא, שכתבו ״ומה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ד׳ אמות בחצירי, אף על גב דלית ליה קרקע, משום דאין לך אדם שאין לו ד׳ אמות לקוברו״.
יטואמנם גם כן כל המסחרים שאנו עושים בחיינו הוא רק על הסמל של הד׳ אמות קרקע שלאחר המיתה.
כאכן, דא עקא, שכל העתידות המוטלים בספק ואינם שייכים לו כלל וכלל הוא מעלה על לבו, ואילו מאת עתידו הוא שאינו מוטל בספק כלל הוא מסיח את לבו לגמרי.
כאאבל ראש השנה הוא לא רק מעין שעון המורה את השנים, אך מעין שעון המקיץ והוא צועק לנו בקול גדול:
כבעורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
כגו. ישן - אחד מהאבות נזיקין.
כדעורו ישנים וכו׳, ובגמ׳ בבא קמא (ד, א) מקשינן על רב דאמר, מבעה זה אדם ״אדם דרכו להזיק? בישן, ישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחא הוא״.
כהואמנם הננו מזיקים בכל השנה, מזיקים את אחרים ומזיקים את עצמנו, וכל זאת יען כי ישנים אנחנו, ותמיד הננו במדרגה של ״כייף ופשיט״, כל אחד רוצה להתפשט יותר ויותר ותמיד צר לו המקום.
כווהשופר צועק אלינו עורו ישנים, ואז תחדלו מלהיות מזיקים.
כזוכמאמר החכם ״בן אדם מדוע צר לך המקום, רוצה אתה שיהיה כל העולם כולו שלך, הלא גם אז עוד יהיה צר לך יותר״.
כחז. איננו פועלים אך נפעלים.
כטכשאדם ישן הוא גם כן מתנועע, אבל בהתנועה שלו הוא אינו פועל אך נפעל, אכן גם כשאיננו במצב של שינה הנה כשיתבונן באמת יראה, כי איננו פועל אך נפעל.
לגם על השעון אנו אומרים ״השעון הולך״ אבל הכל יודעים שהליכה זו נעשה רק על ידי התנועה של המכונות הקטנות שבו, והן מתנועעות על ידי התנועה של איזה בן אדם המניע את מכונות השעון.
לאוהלא ככה הוא גם כן האדם בכלל, הוא אינו מתנועע מעצמו, אך על ידי אחרים, הוא אינו חושב את מחשבתו הוא, אך החברה והציבור שבהם נמצא משפיעים עליו לחשוב כן.
לבוהשופר צועק עורו ישנים!
לגח. קול פנימי עורו ישנים!
לדוכשאדם ישן הוא שומע בחלומו לפעמים קולות הרבה, הוא ישן בכאן ושומע קולות מאספמיא, למשל, ובאותה העת הוא צועק בעצמו בקול גדול מרוב פחד של החלומות, אבל את קולו הוא כבר אינו שומע.
להאכן האמת לא רק בשנתו, אך גם בהקיץ הוא כך, הוא שומע קולות חיצוניים ואינו שומע את קולו הפנימי, את קול האלקים המתהלך בתוך האדם.
לוועל זה נאמר, עורו ישנים ושמעו את קול השופר, שעליו נאמר, ״נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא אם קול חיצון שמע לא יצא״ (ראש השנה כז, ב).
לזט. האדם ישן דוקא ביום.
לחאכן הלכה פסוקה היא שתקיעת השופר צריכה להיות דוקא ביום כמבואר בשו״ע או״ח (סי׳ תקפ״ח סעי׳ א׳).
לטכי כרגיל ישן האדם בלילה והוא ער ביום, אבל ראו זה דבר פלא, כי בנוגע לשינה הרוחנית האדם מתנהג להיפך, שהוא ישן דוקא ביום והוא נעור בלילה כשכבר הגיע לימות זקנה, וכבר הוא מתקרב לקצו, ולכך באה תקיעת השופר דוקא ביום, לעורר את הישנים דוקא ביום.