הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי 2

אהכנור לשירת ישראל נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.

באחת התמונות הנהדרות האלה היא תמונתו הנהדרה מלאת חכמה וגבורה של המשורר בחסד עליון רבי יהודה הלוי ז״ל, אשר כאחד מנביאי הקודש של עם ישראל שנאמר עליהם: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ [ירמיה א, ה], כן רבי יהודה הלוי אומר על עצמו בתור חלק מעם ישראל, שבו הצטמצמה נשמת ישראל כולה:

גידעתני בטרם תצרני

דוכל עוד רוחך בי תצרני

ההיש לי מעמד אם תהדפני

וואם לי מהלך אם תעצרני

זומה אמר ומחשבי בידך

חומה אוכל עשה עד תעזרני

טהקימני לשחר את דבירך

יואת שמך לברך עוררני.

יאמתוך הכרה זאת בעצם תעודת יצירתו וקיומו, שהיא חוט השני החורז כל ימי חייו ומאחד כל פעולותיו, שהן נשמרות ונעזרות מאת יוצרו ונוצרו, עוזרו ומעוררו ונותן בפיו את דברו – מרגיש בעצמו כח גבורה נפלאה שלא חת מפני כל, ולהיפך כח אריות יחתו מפניו.

יבלבו מלא חכמה שרוח אלקים מלאה אותו, ונשמתו מתרוממת בשמחה ושירה מקול חכמתה הפורטת על מיתריו. וכן הוא אומר בשירתו:

יגאיך אפחדה מאיש? ולי נפש

ידחתו אריות מכפיריה?

טואיך אדאגה מריש ובה

טזחכמה, אחצוב פנינים מהרריה?

יזאיך אשבה שומם וכנורה

יחאותי ישעשעו בשיריה?

יטנאזר בגבורה ומוכתר בחכמה, קורא לעצמו חרות ודרור מעבדות אנוש, גם אם תביא אחריה כבוד של שררה ותהלה:

כוכי תעבוד מלכי אנוש

כאעבדי עבדים תעבוד

כבדרור קראו לנפשות מעבדי הפגרים,

כגוחרות ודרור גם מהזמן ופגעיו ותלאותיו,

כדעבדי זמן עבדי עבדים הם

כהעבד ה׳ לבד הוא חפשי

כועל כן בבקש כל אנוש חלקו

כזחלקי ה׳ אמרה נפשי.

כחלעומת זאת הוא קורא את עצמו עבד עולם לרבו שלמדו חכמה ושירה, שהיא אצלו עבדות של גדולה וכבוד המחוייבת לו לאדם, והמתעלם ממנה הוא עבד נרצע לכבוד מדומה.

כטובשירתו לכבוד רבו ומורו רבי משה אבן עזרא הוא אומר:

לומתי אוכלה אצא לחפשי

לאוחסדך יעבידני לדורות

לבעבדתיך שני ילדות ושחרות

לגועודי עבדך לשני גבורות.

לדחרות נפשית זאת מתגלה בכל הודה והדרה גם במדעו של רבי יהודה הלוי, שבנגוד להרעה השלטת בדורות שלפניו ובדורו, שהפילוסופיה היונית היא יסוד ההשכלה, והפילוסוף היוני הגדול הוא בבחינת אחיתופל לדורו ודורות עולם בכל הנוגע לדעות תיאולוגיות וקוסמולוגיות, מדיניות ומוסריות, וכל המשכילים התאמצו לפרש דבריו ולכוון את דעותיהם ודתיהם לדעתו של פילוסוף זה בפרוש דבריו לדברי דתיהם, או בסכום דברי הדת והמסורה המקובלת להם בפירוש אליגורי כדי להתאימם עם הפילוסופיה והפילוסוף היוני.

להואולם רבי יהודה הלוי בחרותו המדעי מצד אחד, והשתעבדותו המוחלטת אל האמת שלו – ששאב אותה מתורת ישראל שהיא תורת הנבואה, ולכן היא תורת האמת – מצד שני פרק מעליו עול עבדות זאת, ברק קסמים, ואמר:

לוואל תשיאך חכמה יונית

לזאשר אין לה פרי כי אם פרחים

לחשמע דברי נבוניה נבוכים

לטבנוים על יסוד תהו וטוחים

מולמה זה אבקש לי ארחות

מאעקלקלות, ואעזוב אם ארחים.

מבמדותיו התרומיות האלה מעמידות את רבי יהודה הלוי בשורה אחת עם כל גדולי ישראל, רבניו ומשורריו, פרנסיו ומנהיגיו שעמדו לישראל בכל הדורות וכל התקופות, העשירו את ספרותו, החיו את רוחו והמשיכו את קיומו הנצחי והפלאי, שעליהם נאמר: ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [דניאל יב, ג].

מג★ ★ ★

מדמעלה מיוחדת מציינת את רבי יהודה הלוי מכל משוררי ישראל שקדמוהו ושבאו אחריו, שכלם פתחו בשירה וזמרה לעתים ידועות כאשר נחה עליהם רוח השירה, או שכנור השירה היה תלוי למעלה מהם, וכאשר נשבה הרוח על מיתריו – העירה את המשורר ונתנה שירה בפיו, לא כן רבי יהודה הלוי: הוא היה נשמה שירתית, שהשירה לא פסקה מפיו, והיא היתה שעשועיו התמידים והיחידים, וכן הוא אומר בשירתו:

מהמזימותי ישעשעו נפשי בנפשי,

מוולי פרדס בלבי מנטעי

מזמיודעי במדעי מצאתים

מחוהיו רעיוני לי לרעי

מטולכן הכיר את עצמו כאילו הוא עצמו בגופו ונשמתו הוא הכינור לשירת ישראל, שרוח השירה מתפרצת מתוכו ומשמיעה את קנותיה מעצמת מכאוביה וסבלותיה, משועת אל אלוקיה ותובעת את עלבונה ומשפטה, ובה בשעה אינה פוסקת את שירותיה בהלל וזמרה לצור מעוזה ואלוקי תהלתה, וחזון תקותה לאחרית הימים כאשר תשוב אל חרותה וארצה, מקדשה ותפארתה, ואל השלמת תעודתה הגדולה שלמענה סובלת באהבה ושמחה את כל פגעי החיים ויסורי הגלות והדלות שהיא שרויה בתוכם, ומתוך הרגשתו זאת הוא אומר בשירתו:

נלבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

נאשיבת שבותך אני כנור לשיריך.

נבכן! הוא התנים והוא הכנור – לפי שבגופו ורוחו הצטמצם כל עברו של ישראל בכל צרותיו ותלאותיו:

נגכוס יגונים לאט! הרפי מעט כי כבר,

נדמלאו כסלי ונפשי ממרוריך.

נהוהוא הכנור, לפי שבחזון רוחו ראה את ישראל בדלותו, אבל גם בגדולתו המלכותית,

נושלא פסקה ולא תפסק ממנו לעולמים:

נזעם נבדל הולך ודל

נחוברוחו הולך ורם

נטבהועדם בבית מועדם

סובגרונם רוממות א-ל

סאלהקדיש את קדוש

סביעקב, ואת אלקי ישראל

סגבכנורו זה מתרומם אל גבהי שחקים תחת כסא הכבוד, ומדבר תחנונים ומשפטים של עם ישראל לפני אביהם שבשמים, ורוח ה׳ פורטת על מיתרי גופו, ונפשו עונה לקול שירתו ומשמיעה לישראל תנחומות-אל וחזון הגאולה.

סדלדוגמא נזכיר פה קצת מן המקצת משירות אלה:

סהואלאה ראות קרת

סוירדפוני ממצאות

סזכי השנאות

סחעוד בשאר פלטי מקנאות

סטכתמול מפלאות

עידך שים בעדי לצבאות

עאהן אם אחרו

עבפעמי מרכבותי ונעצרו

עגיחד נכמרו

עדנחומי עליכם וגברו

עהאהבה עוררו

עוכי הנה גמולות יעוררו

עזחן למאהבי

עחונקמה לעוזבי

עטכי נוטר לאויבי אני

פונוצר חסד לאוהבי

פאהתיאשה נפשי עלות שחר קוה למחר אחרי מחר

פבבי אהבי מה אמרה אחר

פגהיה אדום אזרח בארמוני וידי ערב שלטו ואדמוני

פדוירד בי עם כלבי צאני

פהושמי אשר היה להגיון

פונהפך בפי זרים לבזיון

פזמתפארים עלי בחזיון

פחהתעתדי לקץ ואם יותר

פטכי לא המירותיך בעם אחר

צבחרת בי גם בך אני בוחר

צאהוחילי בת ואשיב שבותך

צבואל תקצי לארך שביתך

צגוהחזיקי יד בחקך ודתך

צדכי יש שכר לפעולתך

צהמשורר ופיטן!

צורבי יהודה הלוי הצטיין ביותר בשיריו ופיוטיו לכל החגים והמועדים וביותר לימים הנוראים. פיוטיו ושירותיו נקבעו במחזורי התפילה של הספרדים, ונשמעים בפיהם של כל מקהלות הספרדים כמזמורי התהלים, באשר הם נותנים בטוי מלא להמית הנפש של כל איש מישראל בכל הימים והזמנים, וביחוד בימי החגים והמועדים.

צזרבים הם פיוטיו לימי המועדים, שכל אחד מהם הוא פנינה יקרה לא יערכנה זהב ופנינים, ומתוקים מדבש ונופת צופים ומרוממים את הרוח לאל שוכן מרומים.

צחופה נזכיר לדוגמא משיריו ופיוטיו לחג השבועות שמהם נשקפת התרוממות נשמתו של רבי יהודה הלוי למרומי שיא השירה והזמרה, ונותנת בפינו דברי אהבה נשגבים ונעלים בין ישראל לבין נותן התורה לעמו בחירו לאמור:

צטושמו בקרבי

קכאש בכליותי

קאקשור בלבי

קבעצור בעצמותי

קגויגערו בי

קדבוזים לחקותי

קהויחרפוני

קויום אדרשה אותו לעבוד ויגדפוני

קזכי אתנה לשמו כבוד

קחדמו לרחקי

קטאל מעבודתך

קילחצי ודחקי

קיאטוב מפרידתך

קיבחלקי וחשקי

קיגנעם פרי דתך

קידתשכח ימיני

קטואם לא לפניך אעמוד

קטזתדבק לשוני

קיזאם בלעדי דתך אחמוד

קיחהנה באזני

קיטשמע תהלתך

קכים־סוף וסיני

קכאעדי גדולתך

קכבאיך רעיוני

קכגיהגו בזולתך

קכד★ ★ ★

קכהלא אהלך במחשבים ואתה

קכואור נתיבי ובך מנתי וחבלי

קכזועמלי בדתך לי מנוחה

קכחאזכרה חסדך ואנשה עמלי

קכטיעפו בערים ונוקשים חשכים

קלואני דברך נר לרגלי

קלא★ ★ ★

קלביעלת חן קולך ערב

קלגבהגותך חקי חורב

קלדדאגתי בגלליך

קלהבת-בני עד-שוב אליך

קלורק לחושב רע עליך

קלזדברי בנעים מליך

קלחמה תחשב עלי חושב

קלטואלהי בזבול יושב

קמהן משנאיך אם־אעלה

קמאבם בחנתיך עד-אור יעלה

קמברק באהבתך לא אשלה

קמגוהלא כן אמרת משלי

קמדנעתרות נשיקות אויב

קמהנאמנים פצעי אוהב

קמו★ ★ ★

קמזהלכו ימותי באין שלוה

קמחוספו בלי

קמטחמדה, וירשו בני עולה

קנמקום אהלי

קנאכי אמרו אין לזאת תקוה

קנבוחי גאלי

קנגלמה אהי עוד כאלמנה

קנדבחי בועלי

קנהולפי מעט גואלי ירב

קנוהמון גועלי

קנזדמי עניה בגלותך

קנחואל תחפזי

קנטדבקי בשם אל אילותך

קסובו אחזי

קסאאל־תפחדי עוד לדלותך

קסבואל תרגזי

קסגחומה אני לך וגם צנה

קסדלמול לחמי

קסהכי כגדוד בעדך ירב

קסוהמון רחמי

קסזחמה כמו-אש אציתנה

קסחבחיק אויבי

קסטיום אזכרה מעמד חורב

קעלבת אוהבי

קעא★ ★ ★

קעבבין יוצרות אלה מצטיין ביותר פיוט ״מי כמוך״ לשבת זכור, שהוא דומה בשפתו וסגנוגו כאחד מספרי הנביאים, וכולו חרוז בפסוקים לקוחים מהתנ״ך, מה שזה מעיד שהתנ״ך היה כולו שגור ושנון בפיו כפרשת שמע בפי כל איש מישראל. ונפלא מאד הוא חבורו של פיוט זה, שאין אדם יכול להרגיש צרופי הפסוקים שבו, ונדמה לכל קוראיו כאילו כולו מקשה אחת יצאה מפי עטו של מחברו, וכאלו הוא קוראו באחד מספרי הקודש ודברי נבואה.

קעגנפלאים ונשגבים מאד הם פיוטיו בתפילות ימים הנוראים שהם מסתעפים לשלשה ענפים:

קעדא. קדושות ותהילות

קעהליושב תהלות

קעולרוכב ערבות קדוש וברוך

קעזיה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה

קעחהאזנתי והאמנתי

קעטלא אשאל ולא אנסה

קפהבהיר כאור מזהיר

קפאבאין מסך ואין מכסה

קפבישתבח ויתפאר

קפגויתרומם ויתנשא

קפדב. תפילות וסליחות

קפהה׳ הארך אפך לטובה

קפואשר אל חסדך פונה

קפזה׳ הנני מפיל תחינה

קפחוטרם אקראה תענה

קפטה׳ החלימני בחסדך

קצומרפא צו ללב דוה

קצאה׳ החליתי מיגוני

קצבונפשי יום וליל תהמה

קצגה׳ העליני מתהומות

קצדושיבת עבדך שובה

קצה★ ★ ★

קצולמענך אלקי

קצזדליך תרחם

קצחושמחם מיגונם ובעצתך תנחם

קצטוהפלא חסדיך

רוחוסה נא ורחם עמוסים מבטן

ראומרחם

רבה׳ הקשיבה

רגועשה אל תאחר

רדג. וידויים ותוכחות

רהחטאי לו יריחון בם שכני

רואזי ברחו ורחקו מגבולי

רזטמא לבב אשר סובב ושובב

רחלבבי בי עלי כל חטא פלילי

רטידעתים בעלותם על לבבי

ריראיתים על ימיני גם על שמאלי

ריאועת תביא יצוריך במשפט

ריבאלקי אל תדינני כמעלי

ריג★ ★ ★

רידלך אלי תשוקתי

רטובך חשקי ואהבתי

רטזלך לבי וכליותי

ריזלך רוחי ונשמתי

ריחלך חסד, לך חמלה,

ריטחמול על כל תלאותי

רכוגדול מנשוא חטאי

רכאוגדלה יד משובתי

רכבולכן גדלו צירי

רכגוקצרתי זריעתי

רכדואוי עלי והה לי אם

רכהתדינני כרשעתי

רכוומי יעמד לפניך

רכזומי יהיה תמורתי

רכחואיך חשבון לך אתן

רכטואיך אצדק בטענתי

רלונאלמתי ונכלמתי

רלאוכסתני כלימתי

רלברצונך אשאלה תמיד

רלגלמלאות את שאלתי

רלדוהרב כבסני

רלהמעונותי וחטאתי

רלווהבט רוב תלאותי

רלזודלותי בגלותי

רלחואל נא תעלם אזנך לרוחתי לשועתי

רלטערוב עבדך לטובה גם אמור נא די לצרתי

רמהשיבני ה׳ ואשובה

רמאותרצה את תשובתי

רמבוידוי זה של רבי יהודה הלוי – שרק קצתו העתקתי פה, הוא פיוט שבו פותחים כל קהילות הספרדים את סדר היום של יום הכפורים לפני תפלת הערבית.

רמגפיוט נפלא זה יוצר אוירה של קדושה וחרדה בקרב כל העם, והוא מעלה אותנו מעולמנו העכור אל הקדושה העליונה של יום הכפורים, שהוא כמו שהוא מתאר אותו – הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועות ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה … וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להדמות כמלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ושפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות (כוזרי מ״ג סימן ה׳).

רמדרבי יהודה הלוי בפיוטיו לימים הנוראים מרומם את כולנו אל רוממות שירתו הנפלאה, וביום הכפורים ביחוד הוא חי אתנו ואנו חיים אתו, באשר כי פיוטיו הם בפינו מהתחלת יום הכפורים עד תפילת הנעילה הקדושה, אשר השאיר לנו נחלת עולם לאמרו:

רמהרצה פליטיך שוקדי אולמיך

רמוהיום בארבע תפלות לרוממך

רמזמקוים ישעך ומועד נחומיך

רמחחסדיך ה׳ ייתלו כי הסליחה עמך

רמטזעקתם תעלה לשמי מרומיך

רנקדוש בהקדישם כמשרתי שמך

רנארבי יהודה הלוי בשיריו ופיוטיו שעולים למספר שלש מאות, מספר כפול של ספר תהלים, התחבב והתקדש על העם כלו בדורו ולדורות עולם, והוא כנורו החי של עם ישראל, ששירתו תצלצל באזנינו לנצח, ושמו יזהיר בספרות שירת ישראל לעולמים.

רנבשירי ציון

רנגזכות מיוחדת נודעה לו לרבי יהודה הלוי בשיריו הנלהבים והמלהיבים לשיבת ציון. בפעולה זאת בתעצומות עזה לא קדם לו ולא יבא אחריו משורר כזה. הוא הביע אנקתו המרה של עם ישראל מסבל גלותו, קנאת חרבן ארצו ומקדשו, דלותו וקלונו בין העמים, ועורר אותו לשוב אל ארצו גם בחורבנה, לנשק עפרה ולחונן אבניה, להתענות בענותה כדי לזכות לחזות בבנינה – בשיריו הנפלאים שנביא מהם פה פסוקים קצרים:

רנדיפה נוף משוש תבל קריה למלך רב

רנהלך נכספה נפשי

רנומפאתי מערב

רנזהלא אבניך

רנחאחונן ואשקם

רנטוטעם רגביך

רסמדבש לפי יערב

רסאלבי במזרח

רסבואנכי בסוף מערב

רסגאיך אשלם נדרי

רסדואסרי, בעוד

רסהציון בחבל אדום

רסוואני בכבל ערב

רסזיקל בעיני עזוב

רסחכל טוב ספרד

רסטכמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

רעארץ ישראל היא מקום השראת השכינה והתגלות הנבואה: ״שכל מי שהתנבא – לא התנבא אלא בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבר בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה… והיא הארץ הנקראת: לפני ה׳, הנאמר עליה: ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״ [דברים יא, יב]. ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם רצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהדבק בענין האלקי, ויהיה זולתו כקליפה, ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשארה בעלות האחוזה ערירי, ונאמר: ״ויצא קין מלפני ה׳״ [בראשית ד, טז] שיצא מגורש מהארץ הזאת [כוזרי מאמר שני י״ד].

רעאמנקודת השקפה זאת, ומתוך כל דברי רבותינו ז״ל בתפלות ששמו בפינו יום יום, ומהלכותיהם ואגדותיהם ומכללם מאמרם: לעולם ידור אדם בארץ ישראל – אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוק׳, וכל הדר בחו״ל – דומה למי שאין לו אלוק׳ – בא ריה״ל לידי מסקנא זאת: שלארץ הזאת יש בה סגולה להגיע אל הענין האלקי עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם. ״אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה״ (כוזרי מ״ב, י״ב).

רעבהכרתו זאת בחובת העליה לארץ ישראל, העירה בעצמו מחשבת חטא ועון בכל יום נוסף שהוא יושב בארץ הגלות, והיא נתנה דבריה בפי הכוזרי לאמר: ״אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: ׳רחם על ציון כי היא בית חיינו׳, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת״ק שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה….

רעגאני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותיהם. כל זה גם כשלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה״ [כוזרי מ״ב, כ״ג].

רעדחטא זה גדול בעיניו בהכירו כי הוא סיבת אחור הגאולה, והוא אומר אל נפשו: ״הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני… ואין דבורנו: ׳השתחוו להר קדשו׳, ו׳השתחוו להדום רגליו׳, ו׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולת״ (הכוזרי שם כ״ד).

רעהמחשבה מרה זאת שהיתה מלווה בהכרת חטא ועון לעצמו ולכלל ישראל, היתה כאש אוכלת עצורה בעצמותיו, והיא גזלה מנוחתו וששון חייו, וזו היא ודאי הסבה שנדם כנור שירתו ימים רבים.

רעוידידיו הרבים נסו להסיח דעתו ממחשבה מסוכנת זאת, שהיתה קשורה בחרוף נפש,

רעזשל נסיעה רחוקה בלב ימים וישיבה בארץ שוממה מלאה קוצים וחוחים, ועקרבים ונחשים בצורתם ובצורת אדם, כמו שהזכיר באחד משיריו: ״במקום צרי גלעדך, נחש שרף וגם עקרב״…

רעחולהם עונה בשירתו ואומר:

רעטדרשיתיך ואם מלכך אין בך

רפואם במקום צרי גלעדך

רפאנחש שרף וגם עקרב

רפב★ ★ ★

רפגהלא כן נתנה קדם לאבות

רפדוכולה נחלת קוצים וחוחים,

רפהוהם מתהלכים ארכה ורחבה

רפוכמתהלכים בפרדס בין צמחים,

רפזושם התהלכו לפני אדני

רפחולמדו השבילים הנכוחים

רפט★ ★ ★

רצנשחר את מקום שחת ורמה

רצאונטוש את מקור חיי נצחים?

רצבהלנו נחלה רק מקדשי אל

רצגואיך נהיה להר קדשו שכחים?

רצדהיש לנו במזרח או במערב

רצהמקום תקוה, נהי עליו בטוחים?

רצוברבות הימים מחשבה זאת התגברה בו מאד מאד, עד שנמאסו לו החיים בארץ גלותו עם כל עדניה וקניניה, ובין רגע החליט החלטה נחושה לברוח מארץ הגלות – כבורח מבית הכלא ומבור עבדות, וכנכסף אל אהובתו וחמדת לבו אשר אליה נושא נפשו. ואז שבה אליו רוח השירה והתפרצה מפיו לאמר:

רצזהציקתני תשוקתי לאל חי,

רצחלשחר את מקום כסאות משיחי

רצטעד כי לא נטשתני לנשק

שבני ביתי ואת רעי ואחי

שאוחדלתי הלוך על כף ועל אף

שבונתתי בלב ימים ארחי

שגעדי אמצא הדום רגלי אלקי

שדושמה אשפכה נפשי ושיחי

שהואסתופף בהר קדשו ואקביל

שולפתחי שערי שחק פתחי

שזאדני לי ואיך אירא ואפחד?

שחומלאך רחמיו נושא שלחי.

שטהנסיעה לארץ ישראל

שירבי יהודה הלוי ידע מפי עצמו, ומפי כל אלה מידידיו וקרוביו שהניאו אותו מצעד זה,

שיאאת כל הסכנה הגדולה שבנסיעה זאת, ובכל זאת הקדיש את עצמו אליה בלב מלא חרדה ואמונה גם יחד, ובעת פרידתו מארץ גלותו קרא שלום לכל בניו וידידיו, ואומר להם:

שיבקראו עלי בנות ומשפחות

שיגשלום, ועל אחים ועל אחות

שידמאת אסיר תקוה אשר נקנה

שטולים, ושם רוחו ביד רוחות

שטזדחוי ביד מערב אלי מזרח

שיזזה יעבור לנחות, וזה לדחות

שיחבינו ובין מות כפשע, אך

שיטבינו וביניו מעבה לוחות

שכואמנם בנסיון קשה מאד התנסה רבי יהודה הלוי בנסיעתו זאת הארוכה והמיגעת,

שכאנועזת ומסוכנת.

שכבספינתו שבה נסע, היתה מחניקה ומפרכת את הגוף ואת הנפש, וכמו שהוא מתאר ואומר:

שכגקבור בחייו בארון עץ, לא

שכדקרקע, ולא ארבע, אבל פחות

שכהיושב – ואין עומד על רגליו

שכושוכב – ואין רגליו משולחות

שכזיסורי נסיעתו גדלו עוד יותר מסיבת שכיניו הרעים ובהם המלחים, והוא אומר:

שכחחולה וירא מפני גוים

שכטחובל ומלח כל בני פרחח

שלהם הסגנים שם והפחות

שלאלהגדיל נסיונו – סער הים בשאון גליו, ולרגלי זאת הרבו ימי הנסיעה ואזלה גם צידת דרכו, וכפעם בפעם גברה הסכנה להיות נטבע בים ובשרו יהיה למאכל תנינים:

שלבוים תשים כמרקחה יקודה,

שלגוהחיות בהדפם לאניות

שלדותנינים מצפים לסעודה

שלהועת צרה כמבכירה, ובנים

שלועדי משבר ואין כח ללדה.

שלזואלו אחסר מאכל ומשתה

שלחנעים שמך בפי אשים לצידה.

שלטכל תלאות דרכו זו לא הפילו את רוחו ולא דכאו את נפשו, אלא הגבירו את מיתרי כנורו להשמיע בהם שירתו הנפלאה שמתוכה נשקפת – עליזות רוחו, חדות נשמתו. קבלת יסוריו אלה באהבה לסליחה על אחור נסיעתו זאת עד עתה, ואמונה אמיצה מאד להצלחת דרכו זאת והגעתו אל מקום משאת נפשו. באמונתו זאת נושא את שירתו אל הספינה ואומר לה:

שמעלי הספינה ודרשי מדינה

שמאאשר לשכינה בתוכה חדרים,

שמבוחושי בעודך ויד אל תניפך,

שמגוקשרי כנפך בכנפי שחרים

שמדלנדיב ונעים ברוח קלעים

שמהולבות קרועים לאלף גזרים

שמואבל יש בטוח במרבה סלוח

שמזוחיל וכח למוציא אסירים

שמחאחרי תלאות מרובות הגיע מצרימה שבור ורצוץ בגופו, אבל אמיץ וחזק ברוחו ורצונו להגיע ארצה ישראל, אם גם לא יזכה לשבת בה, ובלבד שידרוך באדמתה ויזכה להקבר בה. אולם אנשי מצרים – גדוליה ורבניה שראו את מצבו הרופף והמסוכן, יעצוהו להתמהמה לזמן קט בארץ מצרים עדי יבריא וימשיך את דרכו, ואלה לעגו עליו על צעד לא יצלח ובלתי מועיל זה באומרם: מאז החורבן פקעה קדושתה ־

שמטואדע כי שכינה נטתה שם

שנכאורח לצל אלון ואלה

שנאכלפי האחרונים הוא עונה בכעס עצור ואומר להם:

שנבאבל איש יעלה מכל ארצות

שנגאליהם – מעלה היא לו מעולה

שנדולמה ילעגו עלי מליצים?

שנהולמה אהיה להם למלה?

שנוואם לא יאמינו – הן מחיצה

שנזואין ביני וביניהם נחלה

שנחולראשונים מדבר אליהם תחנונים ואומר להם:

שנטאל פעמי תאחרו מנסוע

שסבי אפחד פן יקרני אסוני

שסאשאלתי – חסות בכנפי כבוד אל

שסבוהיות עם מלון אבותי מלוני

שסגבערוב יומו ואחרי תלאות מרובות, בשארית כחותיו עלה ארצה ישראל משאת נפשו,

שסדואז פעמה רוח השירה על כנורו, פרסה על מיתריו ויתן בפיו שירתו הנפלאה, שיש בה מהתנשאות הרוח והשתפכות נפש נשגבה מאד, היא השירה הנצחית לעם ישראל:

שסהציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך

שסוברגעים אלה יותר מכל הזמנים, הרגיש בעצמו אותה ההכרה שלא פסקה – שהוא הנהו התנים והכנור של עם ישראל כולו, וממיתרי כנורו נשמע קולה של כנסת ישראל כולה בעברה ועתידה, בשועתה על ענותה וחזון רוחה לעתידה. שירה נפלאה זאת שכתובה בדמע ודמי נפשו ולבו, היא שירת פנינים, שכל מלה היא פנינה יקרה, וכל פסוק מפסוקיה, וכולה יחד, היא מחרוזת אבני חן שאין דומה לה ליופי והתרוממות הרוח בכל שירת ישראל, מאז גלה מארצו ועד היום הזה. ולכן נתקבלה בפי כל ישראל לקינת אבל ושירת נחמה לאומרה ביום המר והנמהר, יום חרבן המקדש וגלות ישראל מארצו.

שסזכנור שירת ישראל בדמותו של רבי יהודה הלוי נגנז במקום לא ידוע. רבות הן האגדות על דבר מותו ומקום קבורתו, אבל אין ידיעה ברורה ומוסמכת על זה, כי נתקיים בו מקרא שכתוב: ״ולא ידע איש את קבורתו״ [דברים לד, ו].

שסחכנור ישראל זה לא מת, אלא הוא גנוז באוצר החיים של נשמת היהדות, באשר שירתו בפינו תמיד, וקולו העז והנעים נשמע ללבנו ומרעיד את מיתרי כנור לבבנו – לבכות ענותו ולשיר חזון גאולתנו.

שסטומי יתן ונאספו כל שיריו ופיוטיו, קדושותיו ותוכחותיו, תפלותיו ונחמותיו בספר מיוחד, כדי להנחילו בחרוזיו ורוחו לבנינו ובנותינו לדורות עולמים, כראוי למשורר עולמים של עם ישראל.

שעמסע נצחון זה של ריה״ל עם כל תלאותיו והרפתקאותיו, שיריו וחזיונותיו, הלהיב את השלהבת של אהבת ציון וארץ הקדש שהיתה הולכת ועוממת והולכת ונשכחת מן הלב, אף על פי שהיתה חיה בדבר־שפתים של הרגל ומנהג.

שעאריה״ל היה מעיין הרוח שחזה יחזקאל להחיות עצמות יבשות ולהפיח בהן רוח החיים. ברוח זו עורר את הרגשת החרות של עם ישראל, שהיא מעוררת כסופין לגאולה ולשיבה אל ארץ הנחלה. קול שירתו לציון מצלצל גם היום באזנינו בקול תוכחה מרה על הזנחתנו אותה בעבר, ובקול מעורר ומלהיב לעלות אל הארץ ולהדבק בשכינת הקודש של אלקי ישראל ורוח נבואתו שבארץ ישראל, ומעל מיתרי כנור זה שהוא נצחי בנצחיות ישראל תושר שירת גאולת ישראל.

שעבלוחם מלחמות ה׳

שעגכדוד מלך ישראל שהיה נעים זמירות ישראל, וזמירותיו בפינו לנצח, ובאותה שעה גם לוחם מלחמות ה׳, שגם מבחינה זאת הוא חי עמנו לדורות עולם, בתקוה להתגלות מלכותו המשיחית השומרת בקרבנו הכרת מלכות גם בתוך עבדות, כאמרנו תמיד: דור מלך ישראל חי וקיים [ראש השנה כה, א].

שעדרבי יהודה הלוי היה כנור שירת ישראל והוא יהיה כן לנצח, ובה בשעה הוא לוחם מלחמת ה׳, מלחמת נצחונה של תורת ישראל שהיא נשמת ישראל, יסוד קיומו וסוד נצחיותו.

שעהמלחמת ה׳ זאת שרבי יהודה הלוי הקדיש לה את עצמו, ויצא ממנה בשלום ועטרת נצחון, היא לא מלחמת חרב וחנית, כח וחיל, אלא מלחמת חכמה ותבונה, עצה וגבורה, שנצחונה הוא קיים בלי כל שנוי ותמורה, בכל תמורת המצבים והמעמדות של עם ישראל, ונצחון שהוא מנציח את גבוריו ומגיעם לנצחון סופי שאין אחריו כשלון.

שעומלחמה זאת היא כתובה בספר:

שעז״אלחגה ואלדליל

שעחפי נצר אלדין אלזליל״

שעטלאמר: ההוכחה והראיה

שפבנצחון התורה המזולזלה

שפאמגמתו היסודית של ספר זה היא – לבטל טענת העמים כולם שמביטים בזלזול על תורת ישראל מתוך דלותם של עם ישראל, וכמו שנתן דברים אלו בפי מלך כוזר לאמר: ״מסכים הייתי שלא אשאל יהודי, מפני שידעתי איבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מידה טובה״ (מ״א, י״ב).

שפבב. ההגיון מחייב שכשם שהם דלים ומזולזלים בעולם הזה, כך יוצאת תולדה מחוייבת שאין להם אחרית ותקוה בעולם הבא, הואיל וגם יעודי התורה הם עולמיים וחומריים, ולא יעודים נשמתיים בעולם הנשמות, כיעודי שאר הדתות שהם שמנים ודשנים מיעודיכם (שם ק״ד).

שפגג. ומעלתם בעולם הזה בדלות ושפלות – היא הוכחה ברורה גם לעולם הבא, וערוך מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה (שם קי״ב).

שפדהחבר משיב על טענות אלה ואומר: דלותם של ישראל היא סימן מובהק לגדולתם,

שפהלפי שישראל אינם מכלל הנבראים לפי השתלשלות מדרגתם מהדומם לצומח ולבעלי חיים ואדם המדבר, שהמדרגה העליונה שבו היא מעלת החכמים המדברים, כי אלה הן מעלות מקריות שמפרידות הנבראים פרידה עצמית ברב או במעט. אין לה תכלית מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך האמת. אבל המעלה האמתית, היא מעלה אלקית מלאכית שהיא נמצאת מדין הענין האלקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא הטבעי (שם מ״ב).

שפודמותה של מעלה זאת נראית בתארי הנביא בישראל, שהוא נבדל מכל אדם אחר בקורות חייו שהם למעלה מכל טבע הנבראים –

שפז״יבוא באש ולא יוזק בו, ויעמוד בלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, וישן בעת ידועה ובשפה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה. הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם״ (שם מ״א).

שפחאלה הם קצת תוארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון – התחברות הדבר האלקי בהם, ושיש להם אלוק׳ מנהיגם כרצונו כפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם (שם מ״ג).

שפטממעלה עליונה זאת של נביא ישראל – נשקפת מעלתם של ישראל, שהנביא יצא מקרבם ולמענם, להודיעם ענין התחברות הדבר האלקי בהם, והשגחתו המיוחדת אליהם שהיא נגלית לפי מעשיהם, עבודתם והמרותם בדרכי התורה והמצוה הנתונה להם ממנו, לכן פתח ה׳ את דבורו אל המון ישראל: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ, ב], ולא בורא העולם ובוראם, לפי שזהו דבר הנלמד מדת ההקשית שמביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. אבל: ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הוא דבר שחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה החזון (שם י״ג-כ״ה).

שצתורה זאת נתונה לכל באי עולם, שכל הנלוה אלינו מן האומות יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו – נתונה ומחוייבת לנו, לא רק בתור ברואיו ככל יתר הנבראים, אלא מפני שאנחנו הסגולה מבני אדם, ודבקה בנו השגחתו (שם כ״ו, כ״ז).

הגיוני עוזיאל — שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי 2