ברכות — פרק י״ג

בדרך ארץ / אורח

בנהגו ישראל, שכאשר אדם מזדמן לביתם בעת שהם סועדים, מזמינים אותו להצטרף לסעודתם, גם אם אינו עני. ומנגד, מנהג טוב לאורח, לסרב בתחילה מעט, ורק אם יראה שבאמת רוצים להזמינו, כגון שמבקשים ממנו שוב או שמגישים לפניו את האוכל, יצטרף לסעודתם (וראו פנה"ל ליקוטים ב' ג, ד-ה; ז, ט-י).

באסור לאדם ליהנות מ"סעודה שאינה מספקת לבעליה", היינו מסעודה שבעליה אינו רוצה שהוא ישתתף בה, משום אבק גזל. ואפילו אם בפועל הזמינו אותו להשתתף בסעודה, אם ידוע לו שבאמת בעל הסעודה אינו רוצה שישתתף בה מפני שהוא חס על ממונו, הרי היא נחשבת כ"סעודה שאינו מספקת לבעליה" (רמב"ם הל' תשובה ד, ד). עוד אמרו חכמים, שאסור לאדם ליהנות מסעודתו של קמצן, ואפילו אם יש לקמצן מניע אישי להזמין אותו אליו, אסור להשתתף בסעודתו, ש"כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו" (סוטה לח, ב).

בהמארח את חבירו על שולחנו, צריך להראות לו פנים שׂוחקות, כדי שיאכל לתיאבון ולא יחשוש שמא המארח מצטער שגומרים לו את מאכליו. ובמיוחד עליו להראות פנים שׂוחקות לעניים שעל שולחנו.

בראוי לאורח לחלוק כבוד למארח ולשמוע בקולו, וכפי שאמרו חכמים: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה" (פסחים פו, ב). למשל, אם ביקש ממנו לזמן – יזמן. ואם ביקש ממנו לומר דברי תורה – אם ביכולתו לומר – יאמר. וכשיבקש ממנו לאכול – יאכל. ומי שכבר שבע מסעודתו של המארח, ועדיין בעל הבית מפציר בו שיאכל עוד, אינו חייב להמשיך לאכול, שהואיל וכבר אכל ושבע מסעודתו של בעל הבית, אין בעל הבית צריך להתבייש מכך שאינו אוכל עוד (שו"ע או"ח קע, ה, משנה ברורה שם).

במי שנוהג בעצמו חומרה יתירה בענייני כשרות, כאשר הוא מתארח, יאכל ממה שבעל הבית מציע לפניו. אבל אם הוא נוהג להחמיר בדבר שגם לפי כללי ההלכה יש מקום להחמיר בו, כמו בשר חלק, אינו צריך להקל לפי בקשת בעל הבית. אמנם היו רבנים מגדולי ישראל, שכשהיו מתארחים, נהגו לילך על פי הדעות המקילות, ואף היו אוכלים בשר כשר שאינו חלק (גלאט). (עי' משנה ברורה קע, טז, פס"ת ח).

גדרך ארץ / שלא להשחית מאכלים

גצריך להיזהר מאוד שלא להשחית מאכלים, שכל המשחית כזית מאכל, עובר באיסור 'בל תשחית' (ספרי דברים כ, יט). ויש להיזהר שלא לפגום מאכלים מאכילה, לפיכך הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך כלי שעלול להיות מלוכלך ללחם, כדי שלא ימאיס את הלחם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

גוכן אסור לזרוק אל חבירו מאכלים שעלולים להימאס אם יפלו לארץ, כדוגמת תמרים ותאנים. ומאכלים שלא יימאסו אם יפלו, כדוגמת אגוזים – מותר לזרוק (שו"ע או"ח קעא, א). אין לשבת על מאכלים שיימעכו מישיבתו, שמא יימאסו. אבל אם המאכלים מונחים בקופסה קשיחה, מותר לשבת על הקופסה (שם ב).

גאדם שלוקח מאכלים לצלחתו, צריך להיזהר שלא לקחת יותר מדי, שמא לא יוכל לסיים את אכילתם, ונמצא שיגרום להשחתת המאכלים שיישארו בצלחתו. אולם אם לקח יותר מדי והוא חש שהוא כבר שבע, אין מצווה ואף לא מידת חסידות שיסיים את האוכל שבצלחתו. מפני שהאכילה היתירה מזיקה לבריאות, ויותר חשוב להקפיד על 'בל תשחית' של הגוף ובריאותו מאשר לחשוש ל'בל תשחית' של המאכלים שייזרקו (שבת קמ, ב; וראו להלן הלכה ט, ופנה"ל כשרות יג, י).

גמותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, ובתנאי שלבסוף יאכל את הלחם. והמדקדקים נזהרים לאכול בכל פעם גם מעט מן הפת כדי שלא תתבזה להיחשב ככף בלבד (שו"ע או"ח קעא, ג).

גהרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה בהליכה עליו (ערובין סד, ב; בית ברוך מה, לא).

דדרך ארץ / שיירי המאכלים

דצריך להשתדל שלא להשחית את שיירי המאכלים, וכל זמן שעוד אפשר, יש להגישם בארוחות הבאות או להכין מהם מאכל אחר כפשטידה. וכן מי שעורך סעודה גדולה, טוב שיתכנן מתחילה מה לעשות בשיירי המאכלים, אם להקפיאם כדי לאוכלם אח"כ או לחלקם לחברים או נזקקים. וכשאין אפשרות כזו, כי אינם ראויים כל כך לאכילה, והטורח שבשמירתם מרובה על הערך שלהם, מנהג חסידות להאכיל בהם בעלי חיים. ומי שיש לו גינה גדולה, יכול להניחם בגינה כדי שיחזרו לעפרם וידשנו את האדמה (ראו פנה"ל כשרות יג, י).

דכאשר קשה להשתמש בשיירי המאכלים, אפשר להניחם בפח, ואת הלחם ראוי לעטוף, כדי שלא יתבזה. ויש שרוצים להחמיר על עצמם שלא להניח את שיירי הלחם בפח, ומניחים את שיירי הלחם ליד פחי הזבל ועל גדרות הבתים. אבל באמת הם חוטאים, כי הם מבזים את הלחם ברבים, ומצערים את השכנים ומכערים את רשות הרבים. לפיכך, כאשר מדובר בכמות גדולה, שאין אפשרות שהציפורים והחיות יאכלוה בזמן קצר, יש לעטוף את שיירי הלחם ולהניחם בתוך הפח.

דאם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, מצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אבל אמרו חז"ל שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו"ע או"ח קפ, ד). שתי סיבות לזה, האחת, שהמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ובזה הוא גורם שמן השמיים יפסיקו להשפיע לו עוד טובה. ועוד, שיש בדבר סגולה, שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).

דולכן נכון להיזהר שלא להשאיר פירורים, שניכרת עליהם צורת לחם, מפוזרים על הארץ, וכמובן לא להשליך פירורים כאלה מן השולחן על הרצפה, שאז הם מתבזים כשדורסים עליהם. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים, או להניחם בפח בדרך כבוד (משנה ברורה קפ, י; ראו פנה"ל כשרות יג, יב).

הדרך ארץ / בל תשקצו באכילה

הצריך אדם לשמור על כבודו, שבצלם אלוקים הוא נברא, ועל כן יזהר שלא לעשות מעשים מאוסים שמבזים אותו. וכן נצטווינו לגבי איסור אכילת שרצים, שבנוסף לכך שאסור לאוכלם, כי הם בכלל החיות הטמאות האסורות באכילה, יש באכילתם גם צד של מיאוס, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

הוכן אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).

הכשם שאסור לאדם לאכול מאכלים מגעילים, כך אסור לו לעשות מעשים מגעילים. ובכלל איסור 'בל תשקצו', שלא להשהות את נקביו, כפי שיבואר בהמשך (הלכה יג).

המאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו – למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג).

ודרך ארץ / שלא להגעיל אנשים אחרים

וכאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים, יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על איסור "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח).

וויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר, אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחבירו, כמו למשל, המחטט באף או מגרד פצעונים שבפניו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חבירו ונמאס בה". במיוחד בעת שאוכלים, צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.

ולא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, שזה מגעיל את הסועדים (שו"ע או"ח קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים ניטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהתחיל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחבירו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע או"ח קע, טו; משנה ברורה קע, לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם.

ווכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא ייתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חבירו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולות להעביר מחלות (עי' שו"ע או"ח קע, טז, משנה ברורה לז). אמנם, אם חבירו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חבירו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חבירו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.

וויש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. למשל, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו. וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (עי' ברכות סג, א). ואמרו שהמריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, יירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.

וויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב חברה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים. למשל, יש נוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת החומוס המרכזית, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול את לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, עליהם להימנע מזה.

זדרך ארץ / נימוסים בסעודה

זכאשר יושבים בסעודה כמה אנשים, ייטול כל אחד מן הסועדים את חלקו בשווה מן הקערה המרכזית, וגם אם חבירו נטל בתחילה מעט, יטול הוא את חלקו השווה, שאולי אח"כ חבירו ירצה לאכול עוד. ורק אם יראה שחבירו אינו מעוניין לאכול יותר, יבקש ליקח את הנותר (עי' שו"ע או"ח קע, ב).

זכאשר יש בין הסועדים אדם גדול או אבי המשפחה, ימתינו עד שייטול תחילה את חלקו מן הקערה המרכזית, ורק אח"כ ייטלו האחרים את חלקם (שו"ע או"ח קע, יב).

זאין ראוי להסתכל בהתבוננות יתירה בפניו של מי שאוכל, כדי שלא יתבייש. במיוחד המארח צריך שלא להסתכל בפניו של האורח כשהוא אוכל או כשהוא לוקח מאכלים לצלחתו (שו"ע או"ח קע, ד). כמו כן אין לצלם אדם בעת אכילתו בלא שהסכים לכך.

זלא יכניס לפיו אוכל רב בבת אחת כדרך הגרגרנים. וכן לא ישתה בבת אחת כוס שלימה של יין או משקה אלכוהולי אחר (שו"ע או"ח קע, ז-ח, משנה ברורה כב). לא יאכל במהירות, ולא ינגוס באוכל נגיסות קולניות, אלא יאכל במתינות כשפיו סגור. ויזהר שלא יתלכלכו בגדיו, ידיו וזקנו (בא"ח בהר ח-ט).

זנקיי הדעת שבירושלים, לא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן היו יודעים תחילה מי מסב עמהם (סנהדרין כג, א, שו"ע או"ח קע, כ). וזאת משום שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב עם קלי דעת בסעודה, ובמיוחד בסעודה שיש בה יין ומשקאות חריפים שפותחים את הלבבות ומקרבים את הסועדים זה לזה. ויש מקילים בסעודה של מצווה, שזכות המצווה תועיל שלא תהיה בישיבתם קלות דעת. ואם ידוע שלא יתנהגו בכובד ראש, גם בסעודת מצווה אין לשתות יין ומשקאות חריפים בחברתם. וכאשר מדובר בתלמיד חכם מכובד שידוע שיתנהגו בחברתו בכבוד הראוי, למרות שבמקומות אחרים הם מתנהגים בקלות דעת, מותר לו לסעוד ולשתות עמהם בשמחת מצווה, שעל ידי כך יתקרבו לתורה ומצוות (עי' באו"ה שם).

זמי שיש לו ילדים קטנים שמשתתפים בסעודה, צריך להשגיח שלא יכניסו את ידיהם לקערה הראשית וימאיסו את המאכלים לשאר הסועדים. וגם יזהר שלא יתלכלכו מדי, ושחוטמיהם יהיו נקיים. ואם יש שם אורח, לא יושיבו לידו קטנים שרגילים להתלכלך בלא שירצה בכך (ספר חסידים תתכ"ט, כה"ח קע, עח).

חדרך ארץ / דברי תורה ודיבורים בסעודה

ח"רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (אבות ג, ג). עיקר החיוב לומר דברי תורה הוא כאשר אוכלים שלושה יחד, שאז סעודתם חשובה, וכנגד חשיבותה הגשמית, צריך לתת חשיבות לצד הרוחני על ידי דברי תורה. שאם לא כן, הרי הסעודה כגוף מת שנשמתו ניטלה ממנו, וממילא המאכלים שהוגשו בה כזבחי מתים. אבל כשאומרים בסעודה דברי תורה, הנשמה נעשית קשורה בגוף ומשפיעה עליו חיים וברכה.

חוכשאין שם שלושה שאוכלים יחד, אינם חייבים לומר דברי תורה, שברכת המזון מספיקה להם (מגן אבות לרשב"ץ). ויש אומרים שמוטב שגם יחיד שאוכל יעסוק מעט בתורה (משנה ברורה קע, א).

חגם אמירת 'שיר המעלות' או פסוקים אחרים, יכולה להיחשב כדברי תורה (משנה ברורה קע, א). ויותר טוב לומר דברי תורה שיש בהם ערך ותוספת הבנה, כדי שעל ידם הסעודה כולה תתרומם.

חאמרו חכמים (תענית ה, ב): אין משיחים בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויחנק (שו"ע או"ח קע, א). שהואיל והוא מדבר, הקנה (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו. וכיום רבים מקילים בזה. ויש שביארו, שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, ברכ"י). ויש סוברים שגם כיום צריך להחמיר בזה (פמ"ג א"א א, ועי' ערוה"ש ב). ומכל מקום, גם מי שמיקל, יקפיד על הנימוס, שדיבורו יהיה בצורה נאה, שלא יראו הסועדים את האוכל שבתוך פיו, וקל וחומר שלא ינתזו מפיו שיירי מאכלים תוך כדי דיבורו.

טדרך ארץ / שלא לאכול יותר מדי

טאסור לאדם להרבות באכילה יתירה, ושני צדדים לאיסור: הראשון, שיש בכך סכנה בריאותית. השני, שיש בכך פגם מוסרי, שאדם נגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית.

טעל הסכנה הבריאותית שבאכילה מרובה כתב הרמב"ם (הל' דעות ד, ב): "לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משביעתו". ואחר שפירט הרמב"ם איזה מאכלים מזיקים לבריאות, הוסיף וכתב (שם ד, יד-טו): "כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים… ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החולאים. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים". וכך גם מוסכם על חכמי הרפואה בימינו, שאכילה יתירה מזיקה מאוד לבריאות.

טבנוסף לכך, אסור לאדם להיגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית. וביאר הרמב"ן, שלכך התכוונה התורה בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). שאם לא היתה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, יכול היה אדם להיות "נבל ברשות התורה", לזלול בשר בלא גבול ולהרבות בשתיית יין ומשקאות חריפים, ולטעון שאין בידו שום עוון, שכן הבשר והיין כשרים למהדרין. לפיכך נצטווינו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", שלא יאכל אכילה גסה.

טולא קבעה התורה שיעור לאכילה גסה, מפני שצרכי האנשים שונים זה מזה, יש שגופם גדול ויש שגופם קטן, יש שחילוף החומרים בגופם מהיר והם נצרכים ליותר מזון, ויש שחילוף החומרים איטי, והם נצרכים לפחות מזון. ויש שתכונות גופם שוות, אבל אחד עובד בעבודה גופנית קשה ונדרש למזון רב, ואילו חבירו עובד בעבודה קלה ונצרך לפחות מזון (של"ה מאמר שביעי יב).

טמנגד צריך אדם להיזהר שלא לצער עצמו ולהתנזר ממאכלים טובים, וכפי שמובא בתלמוד במקומות רבים, שמצד מסוים, הנזיר שמזיר את עצמו מן היין נקרא חוטא, שנאמר (במדבר ו, יא): "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". ואמר רבי אלעזר הקפר: "והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה". ומכאן למד שמואל: "כל היושב בתענית נקרא חוטא" (תענית יא, א, נדרים י, א; נזיר יט, א; כב, א; ב"ק צא, ב). ואף שיש דעות נוספות, זו העמדה העיקרית, שרק לצורך תשובה או במקרים מיוחדים, יש מקום לתענית והתנזרות, אבל בדרך כלל ראוי לאדם שיהנה מכל המאכלים הטובים והמגוונים שברא הקב"ה בעולם, ויודה לה' עליהם. ועל ידי כך יתרבה קידוש השם בעולם, הן בברכות שהוא מברך לה', והן בהרגשה הטובה שנובעת מהמאכלים הטעימים שיאכל, שמתוך כך יוכל להתבונן בתורה ובעולם בשלמות, ויהיה שמח וטוב לבריות. וכן אמרו רבא ורב נחמן על עצמם, שבזכות אכילת הבשר ושתיית היין – נפקחו עיניהם להבין יותר בתורה (עי' יומא עו, ב; ב"ק עא, ב). וכן אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, יב), שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. אבל אם יגזים באכילה יתירה, יטבע בביצת הגשמיות, ולא יוכל לתת ליבו לרוח ולנשמה, ולבסוף גם יהיה חולה, עצוב ומדוכא.

טעצה טובה למניעת אכילה מופרזת: לקראת סוף הארוחה לקיים הפסקה של כעשרים דקות. ורק לאחר מכן, אם יהיה לו צורך, ימשיך לאכול. שכן פעמים רבות בעוד האדם אוכל, תאבונו נמשך והוא סבור שעדיין לא אכל כפי צורכו. אבל אם יפסיק למשך זמן מה, גופו יתחיל לעכל את מה שאכל וממילא ירגיש תחושת שובע. אפשר לנצל הפסקה זו ללימוד תורה על השולחן, ואפשר לברך ברכת המזון וללכת לעיסוקים שונים, ואם אח"כ ירצה להמשיך לאכול יברך שוב.

ידרך ארץ / המאכלים הבריאים והמאכלים המזיקים

יבשמירת אורח חיים בריא יש מצווה, והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". שה' ברא את גופנו שיהיה בריא, ועלינו לשמור אותו ולא לאכול מאכלים שיפגמו בבריאותו. ויש בכך גם הכנה לקיומן של כל המצוות, שאם יהיה בריא ומאוזן בגופו ונפשו, יוכל ללמוד תורה בצלילות הדעת, ויוכל להיות חרוץ ונמרץ בקיום המצוות, ויוכל להיות שמח באמונתו ונינוח וטוב לבריות. אבל אם יהיה חולה, מלבד מה שיתקצרו ימיו וימעט בעבודת ה', גם בעודו חי יהיה טרוד במיחושים וכאבים, ירבה לרגוז ולכעוס, יתקשה להתעמק בתורה ולראות בטוב ה', ולא יוכל להפנות את לבבו לאתגרים החשובים שהועיד הבורא לאדם. וזהו שנאמר (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". וכן אמרו חכמים (אבות ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים". וכן מסופר על הלל הזקן, שכשהיה יוצא לטפל בצרכי גופו, היה אומר שלצרכי מצווה הוא יוצא, שכן בגופו הוא עומד לפני ה' ומקיים את מצוותיו (עי' אבות דר' נתן נו"ב ל).

יוכן כתב הרמב"ם (דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים" (וכן שם ג, ג).

יבכל דור ודור המליצו חכמים לאכול את המאכלים הבריאים כפי הידוע על פי חכמת הרפואה שבאותם הימים. ומסתבר שיש מאכלים שהיו בריאים בעבר וכיום הם לא בריאים, ויש מאכלים שלא היו בריאים בעבר וכיום הם בריאים. כי תנאי החיים השתנו באופן ניכר, מאכלים שהיו נוטים להתקלקל בלא מקרר, ואכילתם היתה מסוכנת, נחשבים היום בריאים, הואיל וניתן לשומרם כראוי. ויש מאכלים שבזמנים של חוסר מזון נחשבו בריאים מאוד, מפני השומן והסוכר שבהם, ובזמנים שיש עודף מזון הם מזיקים מאוד.

יכיום ההדרכה המקובלת היא לצמצם עד כמה שאפשר באכילת מאכלים מעובדים, כמו סוכר, מרגרינה, מלח, קמח לבן ושומן רווי. בין המאכלים המאופיינים במרכיבים אלו: משקאות קלים, נקניקים, בורקסים ועוגות. מנגד מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות, שתיית מים ופעילות גופנית. ומעל הכל, החשוב ביותר הוא, שלא לאכול יותר מדי.

יאדרך ארץ / האם יש איסור לאכול מאכלים מזיקים

יאאף שיש להשתדל לאכול מאכלים בריאים בלבד, אין באכילת מאכלים שאינם בריאים איסור גמור, ולכן האוכל אותם צריך לברך עליהם. ואם היה איסור לאוכלם, על פי מה שלמדנו (לעיל יב, י), אסור היה לברך עליהם, ולא שמענו מי שטען כך. ואף הרמב"ם (הל' דעות פרק ד) שפירט את המאכלים הרעים שאין ראוי לאוכלם, לא כתב זאת כאיסור גמור (עי' לעיל ט, ב, 3. וכן באג"מ חו"מ ח"ב עו, ונשמת אברהם חו"מ קנה, ב, בדברי רשז"א).

יאוזאת משום שכפי הנראה הדברים הללו אינם מוחלטים, ומסתבר שגם מאכלים שנחשבים רעים, בכמות קטנה, למי שממעט באכילה, אינם מזיקים. ועוד, שישנם עניים שאין באפשרותם לקנות מאכלים בריאים, שהם בדרך כלל יקרים יותר. ואם נאסור עליהם את המאכלים הרעים, יינזקו יותר, שיחלשו ויחלו מחוסר מזון. הרי שכל מזון, גם זה שאינו בריא, במצב מסוים מועיל ומוסיף בריאות.

יאבנוסף לכך, האנשים שונים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות והגופניות, ויתכן שרק לחלק מהאנשים מאכלים אלו מזיקים, אבל לאחרים אינם מזיקים. וכן ישנם עוד גורמים שמשפיעים על הבריאות, ויתכן שרק בצירוף גורמים נוספים יש באותו מאכל נזק רב, ובלא צירופם אינו מזיק כל כך. בנוסף לכך, גם מצב הרוח משפיע על הבריאות, ויתכן שמי שהתרגל לאכול מאכלים מסוימים, אם יתנזר מהם לחלוטין, ידוכא כל כך עד שהדיכאון עצמו יחולל בגופו מחלות קשות יותר.

יאאמנם מאכלים שגורמים לסכנה תוך זמן קצר, בוודאי אסור לאכול, והחוטא ואוכלם אינו מברך. למשל, חולה מסוכן שהרופאים הורו לו להקפיד על דיאטה חמורה, שאם לא כן יש חשש שימות תוך זמן קצר, אסור לו לאכול את המאכלים המזיקים לו.

יאאבל לגבי שאר האנשים, אף שצריך להתאמץ מאוד לאכול מאכלים בריאים ולהימנע מאכילת מאכלים מזיקים, וכן ראוי לחנך את הציבור לתזונה בריאה ואורח חיים בריא, מכל מקום אין לעשות זאת ביד חזקה, כי אין בזה איסור גמור.

יאוכן מי שהשמין יתר על המידה, אף שהוא צריך להשתדל מאוד לרדת במשקל, כדאי שיעשה זאת בעדינות ובהדרגה. כי אם ינהל מלחמת חורמה נגד גופו ותאבונו, יש לחשוש שדיאטה קיצונית תגרום נזק חמור יותר לבריאותו הנפשית והגופנית.

יאעוד יש להעיר, כי מעת לעת מתפרסמות שיטות בריאות חדשות, ולכל שיטה מאמינים וחסידים משלה, שבטוחים שרק היא הצודקת, וכל מי שינהג על פי הדרכותיה יחיה בבריאות ובאושר ויאריך ימים. אולם כעבור מספר שנים מתברר שאף כי היו באותה שיטה צדדים נכונים, היו לה גם טעויות חמורות. על כן, ההדרכה הנכונה לפי ההלכה, לילך על פי הדרכת רוב הרופאים (עי' שו"ע או"ח סי' תריח). ומי שמרגיש ששיטה מסוימת טובה עבורו, יכול ללכת על פי הדרכותיה, ובתנאי שלא תהיה מנוגדת לעמדה המקובלת על רוב הרופאים המומחים. ובתנאי נוסף, שלא ינהג על פיה בקיצוניות, שכן גם הקיצוניות עלולה להיות מסוכנת.

יבדרך ארץ / הפרשת הפסולת מהגוף וברכת 'אשר יצר'

יבלאחר שאדם אכל ושתה, הוא מעכל אל גופו את החלק המובחר שבמזון, ממנו הוא מקבל כוח וחיוניות, ואילו את החלק המיותר, את הפסולת, הוא מפריש החוצה. וכאשר האדם מתקשה בכך, סבלו גדול וכל גופו נעשה חולה. ואם לא תימצא רפואה למחלתו – ימות בייסורים. לפיכך תקנו חכמים ברכה מיוחדת של שבח והודאה לה' על הוצאת הפסולת מהגוף. ובתוך כך אנו מודים על בריאת הגוף כולו שנעשתה בחכמה, שברא ה' איברים שיש בהם חלל, כמו לב, ריאות, קיבה ומעיים, וברא פתחים לגוף, את האף לנשימה ואת הפה לאכילה ושתייה, וכן ברא מערכת מיוחדת להוצאת הפסולת הנוזלית והקשה מהגוף. ואם פרט אחד מתוך המערכת המופלאה הזו יפסיק לתפקד, לא יוכל האדם להתקיים. והמפליא ביותר הוא, איך הבורא קשר את הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי, שכאשר הגוף חולה, הנשמה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר הגוף מת, הנשמה מסתלקת.

יבבדרך כלל האדם עסוק במה שהוא רוצה להשיג, מאכלים, משקים, רכוש, ואילו פעולה זו של הוצאת הפסולת מן הגוף אינה ראויה לדעתו לתשומת לב מיוחדת. רק לאחר שהוא נעשה חולה, הוא מבין עד כמה ראוי לו להודות לה' על כך. לפיכך, נכון לאדם בעודו בריא לכוון כראוי בברכת 'אשר יצר', ואולי מתוך כך יזכה לבריאות טובה ואריכות ימים.

יבחכמים הפליגו בערכו של בית הכסא. רבי יוסי אמר: "איזה עשיר? כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (שבת כה, ב). ולדעת מר זוטרא, צריך כל חסיד להתפלל על עניין בית הכסא (ברכות ח, א).

יבויש בדבר סוד גדול. רבים סוברים שהצרות של האדם נובעות רק ממה שחסר לו, אולם האמת היא שחלק גדול מהפגעים המגיעים לאדם נובעים מהדברים המיותרים שמצטברים בדעתו, בנפשו ובגופו, שאם לא יוכל להיפטר מהם, הרי הוא הולך ומתנוון. כאשר אדם לומד, בתוך כל החומר הלימודי שהוא קולט, יש גם דעות כוזבות; ויש דעות שמצד עצמן יש בהן אמת, אבל הן אינן מתאימות לאישיותו, ועליו למצוא את הדרך להפרישם מדעתו. וכן ביחס לחוויות הנפשיות, ישנן חוויות שאם יצטברו בנפשו, יעיקו עליו עד שיטרדוהו מן העולם, ועליו להפרישם מנפשו. גם הרכוש המיותר עלול להכביד על האדם, עד שבמקום לסייע לו להגשים את ייעודו, האדם נעשה עבד לרכושו ותאוותיו, ומאבד את עולמו. נמצא אפוא, שאחת הפעולות החשובות ביותר לאדם, היא הפרשת הפסולת שמצטברת בגופו, בנפשו, ברכושו ובשכלו, כדי לאפשר לו להמשיך בחיים תקינים ובריאים.

יבבברכת 'אשר יצר', אנו מודים ומשבחים לה', על שברא אותנו בחכמה נפלאה, ונתן לנו כלים, פתחים, שדרכם אנו יכולים לקלוט מן החוץ דברים המועילים לנו, ולפלוט את המיותר והמזיק.

יבמתוך כך אפשר להבין את ההרחקה שאנו מתרחקים מן הצואה ומי רגליים, עד שאסור לומר בקרבתם דבר שבקדושה (פניני הלכה תפילה ג, ט). כי יש בהם צד מסוים של טומאת מת, שהם פסולת מתה, שיירי מאכלים שאינם יכולים להוסיף חיים, והגוף צריך להפרישם ממנו כדי שלא יזיקו לו.

יגדרך ארץ / בל תשקצו בהשהיית צרכיו

יגאדם שנצרך לנקביו, ראוי לו להתפנות במהרה, כדי לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואע"פ כן אינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור 'בל תשקצו' (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (עי' יבמות סד, ב, משנה ברורה ג, לא).

יגואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ומותר לו ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (משנה ברורה צב, ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו – לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין – מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב, 'קורא'), ויש אומרים שגם באמצע עניין עדיף להפסיק מיד כדי להתפנות (בא"ח ויצא א). וגם אם הוא נצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, לכל הדעות מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' (משנה ברורה ג, לא; צב, ז; פנה"ל תפילה ה, ט).

יגינהג בבית הכסא בכבוד, לא יגלה את עצמו מעבר למה שנצרך כדי לא להתלכלך. ואחר שיתפנה – ינקה עצמו היטב, ובשעת הצורך טוב שינקה עצמו במים או נייר לח (שו"ע או"ח ג, ד; משנה ברורה ג, לא). וכן יזהר מאוד שלא ללכלך את בית הכסא, ואם בטעות לכלך מעט, ינקה אחריו, כדי שלא לצער את הבאים להתפנות אחריו.

ידדרך ארץ / הלכות ברכת 'אשר יצר'

ידלאחר שיתפנה, ירחץ ידיו ויברך 'אשר יצר'. ואין הבדל בין אם התפנה לגדולים או קטנים, ואפילו אם יצאו ממנו טיפות ספורות, עליו לברך 'אשר יצר', שאם אותן הטיפות היו מצטברות בגופו בלא יכולת לצאת, היה ניזוק (שו"ע או"ח ז, ד). ואפילו אם יציאת השתן או הצואה מלווה בכאבים גדולים, יברך 'אשר יצר' על שהצליח להתפנות (שולחן גבוה ז, ג).

ידמי שסובל משלשול ונצרך להתפנות פעמים רבות, צריך אחר כל פעם ופעם לברך 'אשר יצר'. אבל אם מיד לאחר שסיים להתפנות הוא מרגיש שעוד מעט יצטרך להתפנות שוב, יברך לאחר שיתפנה בשנית (משנה ברורה ז, ב).

ידהואיל ונפסק להלכה שאדם שהתפנה אינו מברך על רחיצת ידיו 'על נטילת ידיים', היוצא מבית הכסא אינו צריך ליטול את ידיו בנטלה, אלא די שישטפם פעם אחת במים מן הברז. והמהדרים נוטלים ידיהם בכלי. ויש מהדרים לשטוף כל יד שלוש פעמים לסירוגין.

טודרך ארץ / ברכת הרפואה

טולעיתים גופו של האדם נעשה חולה והוא נצרך לעסוק ברפואתו, וראוי לו לדעת ששורש המחלה נעוץ בחסרון רוחני, שנגרם על ידי חטא או מפני שהיה צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר, וכיוון שלא עלה, באו עליו יסורים לזככו ולרוממו. לכן יחד עם זה שהאדם הולך לרופא ומטפל בעצמו בדרכים הטבעיות, עליו לערוך חשבון נפש, כדי לבחון את שורש מחלתו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "אם רואה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו". וזה היה חטאו של המלך אסא, שגם לאחר שנחלה בחטאיו, שלח לדרוש ברופאים ולא חזר בתשובה ופשפש במעשיו, שנאמר (דברי הימים ב' טז, יב): "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים".

טוגם כאשר הרופאים בטוחים שרפואה מסוימת תעזור לחולה, עדיין יש בדבר ספק, הן מצד שגוף האדם מורכב ואין לרופאים אפשרות לעמוד על כל התהליכים שמתחוללים בו, והן מצד ששורש המחלה נעוץ בנפש. ועל כן בלא עזרה משמיים שום רפואה לא תועיל, וזהו שתקנו חכמים להתפלל לה' שהטיפול הרפואי יצליח, ומתוך כך נתעורר לתשובה.

טולפיכך, חולה הנכנס לטיפול רפואי, יאמר לפני כניסתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". ובריא שרוצה להדר ולומר זאת גם לפני טיפול כנגד מיחוש שהוא סובל ממנו, או לפני שהוא לוקח כדור כנגד כאב ראש וכדומה, תבוא עליו ברכה.

טולאחר הטיפול, אם היתה בו סכנת חיים, כמו צינתור, אירוע מוחי או ניתוח בהרדמה מלאה, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם רופא חולים". ולאחר טיפול שלא היתה בו סכנה, אומרים: "ברוך רופא חולים" (מרן הרב קוק). ומנהג ספרדים, גם לאחר טיפול שיש בו סכנה, לומר את הברכה בלא שם ומלכות, והרוצה לסמוך על מרן הרב קוק, רשאי.