ברכות — פרק י״ח

בתפילת הדרך / על איזו דרך מברכים

בתקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מ'פרסה' (ברכות ל, א). 'פרסה' היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטר. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה ק"מ (3.648 ק"מ). ואם הדרך קצרה משיעור 'פרסה' אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה לישוב, מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו. ויבואר להלן (הלכה י) שאם יש סכנה מיוחדת בדרך, גם על פחות משיעור 'פרסה' אומרים את התפילה.

ביש אומרים, ששיעור 'פרסה' נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור 'פרסה' בדרך לא סלולה – צריכים לומר את 'תפילת הדרך'. אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את 'תפילת הדרך' (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

באולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חכמים כשאמרו 'פרסה' היא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין חשיבות, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור 'פרסה' בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שבכל אופן יאמרו את 'תפילת הדרך' על דרך של 'פרסה'. לפיכך, גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מ'פרסה', חייבים לומר את תפילת הדרך. ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם (משנה ברורה קי, ל, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים).

בלגבי מי שנוסע בתוך העיר ישנו ספק. מצד אחד, חכמים תקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות הישוב. אולם מנגד, כיום השטחים העירוניים גדלו מאוד, ורבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך השטחים העירוניים, והסכנה שבנסיעות אלו אינה פחותה בהרבה מהסכנה שבנסיעות בין עירוניות, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים. למעשה נראה, שאמנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר יותר משיעור פרסה, שיאמר את 'תפילת הדרך' בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה".

גתפילת הדרך / מדיני תפילת הדרך

גיש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך מיד בעת שאדם יוצא מביתו בעודו בעיר (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את 'תפילת הדרך' בעיר, לכתחילה נכון לאומרה מיד לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומשנה ברורה קי, כט).

גלכאורה היה ראוי לנהוג על פי דעת רוב הפוסקים, ולומר את 'תפילת הדרך' לאחר היציאה מהעיר. אולם כיוון שכיום יש סכנת תאונות גם בתוך העיר, וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, טוב לומר את תפילת הדרך בלא שם אף על נסיעה שבתוך העיר, כאשר הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, נכון לומר את תפילת הדרך עם שם השם בתחילת הנסיעה בעיר. וכיון שעדיף לומר את התפילה בעת שחונים, הזמן הטוב ביותר לאמירת 'תפילת הדרך' הוא בעת שאדם מתיישב במכונית לקראת הנסיעה.

גשכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור 'פרסה' (קרוב לארבעה ק"מ), יאמר את 'תפילת הדרך', ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

גאדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את 'תפילת הדרך' בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את 'תפילת הדרך' (שו"ע או"ח קי, ה).

דתפילת הדרך / התפילה בדרכים קצרות ומסוכנות

דכפי שלמדנו (בהלכה ב), מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את 'תפילת הדרך', ומבואר בתלמוד הבבלי (ברכות ל, א), שאם הדרך קצרה מ'פרסה', אין בה סכנה ואין אומרים בה 'תפילת הדרך'. כלומר, אומרים את 'תפילת הדרך' על דרך שאורכה קרוב לארבעה ק"מ (3.648 ק"מ). אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקבע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאומרים את 'תפילת הדרך' גם על דרך שקצרה מ'פרסה'. ותירצו, שבדרך רגילה שאורכה פחות מ'פרסה' – אין סכנה, ולכן אין לומר בה 'תפילת הדרך'. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן גם אם אורכה פחות מ'פרסה' יש לומר עליה תפילת הדרך (תר"י ברכות כ, ב; ט"ז קי, ו). וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה – יש לומר בה את תפילת הדרך (משנה ברורה קי, ל).

דאם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מ'פרסה'. ויהי רצון שייתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל מרחבי ארצו.

התפילת הדרך / האם צריך להצמיד את תפילת הדרך לברכה

היש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב'ברוך'. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה'", ואם היא סמוכה לחברתה, אין צריך לפותחה ב'ברוך', כפי שאין פותחים ב'ברוך' את הברכה השנייה והשלישית שבברכת המזון (ברכות מו, א). ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כברכה לעצמה, מדוע איננה פותחת בלשון 'ברוך'?

היש שהחמירו מחמת כן להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה נכון לחשוש לדעתם, ואם מזדמנת לאדם ברכה אחרת בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. כגון שאכל תפוח ועליו לברך לאחר האכילה 'בורא נפשות', יברך תחילה 'בורא נפשות' ואח"כ את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ו; של"ה מס' חולין נר מצוה עא; מ"א ומשנה ברורה קי, כח).

האבל אם לא נזדמנה לו ברכה, יאמר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה. משום שלדעת רבים תפילת הדרך אינה ברכה רגילה אלא תפילה, וממילא לא חלים עליה כללי הברכות, ולכן אינה פותחת בלשון 'ברוך אתה' וכו' ואינה צריכה להיות סמוכה לחברתה, וגם אין מזכירים בה מלכות ה' כפי שחייבים להזכיר בכל ברכה (תוס' פסחים קד, ב; משנה ברורה קי, כח).

הויש אומרים, שתפילת הדרך היא ברכה – ברכת 'שומע תפילה' שבתפילת עמידה, שכן בסיום תפילת הדרך אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". והיא אינה פותחת ב'ברוך', משום שמקומה העיקרי בתפילת עמידה, ושם היא סמוכה לברכות שלפניה, לפיכך, גם כשאומרים אותה בנפרד, בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. וגם אין צורך להזכיר בה מלכות, כלומר "אלוהינו מלך העולם", משום שברכה שסמוכה לחברתה נשענת על המלכות שנזכרה בברכה הראשונה, וכיוון שבברכה הראשונה שבתפילת עמידה נזכרה מלכות, שוב אין צריך להזכיר מלכות בברכת 'שומע תפילה' (תר"י על ברכות א, א).