זמנים — פרק א׳

בראש חודש / הסמכות לקביעת החודשים ניתנה לישראל

בעצם היראות הלבנה בחידושה אינה מתחילה עדיין את החודש, אלא בית הדין הוא שמקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כלומר, צריכים לבוא בפניכם עדים, ולהעיד כי ראו את הלבנה בחידושה, ועל סמך עדותם תקדשו את החודש.

בלאחר מיתת משה רבנו הועברה הסמכות לקדש את החודש לבית הדין הגדול שבכל דור, ובתנאי שדייניו יהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. ואין סומכים חכמים אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' סנהדרין פרק ד). והלכה היא, שאם יגיע זמן שלא יוכלו לקדש חודשים בבית הדין, יתקדשו החודשים על פי החשבון של ישראל.

בנמצא אם כן, שאף כי סדר מחזור הלבנה הוא דבר טבעי, אין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החודש אלא ישראל הם שמקדשים את החודשים, ומכוחם מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכת המוסף של ראש חודש: "מקדש ישראל וראשי חודשים" (ברכות מט, א). זו אולי הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל בתורה היא מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב), שעל ידה מתגלית קדושתם המיוחדת של ישראל שמכוחם מתגלה הקדושה בזמן.

גראש חודש / תולדות קידוש החודשים

גבתקופת האמוראים, בעקבות גזירות הרומאים, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה מכל הבחינות. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה". ומארץ ישראל היו יוצאים שליחים בכל חודש להודיע לכל בני הגולה אימתי נתקדש החודש. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת מרד ביתר, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים לחוץ לארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קבעו את החודשים והשנים.

גבמשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ובהשפעת הנוצרים הגזירות כוונו כנגד החכמים, שלא יקדשו חודשים, עד שלפעמים היו צריכים לקדש את החודשים בסתר ולהודיע על כך במכתב מוצפן לחכמי בבל (עי' סנהדרין יב, א).

גלקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הלל השני למסקנה כי לא ניתן יהיה עוד להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל. גם היה חשש שבעקבות הצרות והגזירות סמיכת החכמים תתבטל. וכיוון שהסמכות לקדש חודשים היתה בידי הלל השני, שירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמד הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים מאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא. ואנו מתפללים שנזכה במהרה לגאולה שלימה, ונחזור לקדש חודשים בבית הדין שבירושלים.

גוחידוש גדול כתב הרמב"ם, שגם אחר ביטול הסמיכה, התקדשות החודשים תלויה בבני ארץ ישראל, שכאשר הם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע שבלוח, אזי החודשים מתקדשים, אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, החודשים יתבטלו ועמם כל החגים. אולם חלילה לה' מעשות זאת, מפני שהבטיחנו בתורה שלא ימחה אותות האומה.

דראש חודש / אימתי ראש חודש יום אחד ואימתי יומיים

דכאשר החודש חסר (29 ימים), ראש החודש הבא הוא יום אחד. אולם כאשר החודש מלא (30 ימים), ראש החודש הבא נמשך יומיים, היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם, והשני א' לחודש הבא. ולמרות שעיקר ראש חודש הוא ביום השני, שכן הוא הראשון לחודש הבא, וממנו סופרים את ימי החודש, מכל מקום גם ביום הראשון משני ימי ראש חודש, שהוא יום השלושים לחודש שעבר, נוהגים בכל דיני ראש חודש – מתפללים בו מוסף, אומרים הלל, ואומרים 'יעלה ויבוא' בתפילות וברכת המזון. ומי ששכח לומר בו 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או מנחה, צריך לחזור ולהתפלל. כמה טעמים נאמרו לקיום ראש חודש במשך יומיים, והובאו בהערה.

הראש חודש / מעמדו של ראש חודש בתורה

הראש חודש נמנה בתורה יחד עם שאר המועדים שמקריבים בהם קרבנות מוסף לכבוד קדושת היום. ולמדו חכמים שגם ראש חודש נקרא מועד (פסחים עז, א). והיו תוקעים בו בחצוצרות, שנאמר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם".

המפני קדושתו של ראש חודש, היו רגילים להקביל בו את פני הרב, כפי שנוהגים בשבת לומר לרב 'שבת שלום' (מלכים ב, ד, כג, ר"ה טז, ב, באו"ה שא, ד). וכן היו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א' כ).

הביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, אלא שבאה הלבנה וטענה לפני רבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו).

העניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלימות (ע"ע להלן טו-טז).

וראש חודש / שמחה וסעודת ראש חודש ואיסור תענית וצער

וראש חודש הוא בכלל הימים הטובים שראוי לשמוח בהם ואסור לעשות בהם דברים מצערים, אולם אין מצווה מפורשת לשמוח בו בסעודה ומשתה. לפיכך, מצווה להרבות בסעודת ראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).

וכיוון שאסור להצטער בראש חודש, אסור להתענות בו (שו"ע או"ח תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש איסור (באו"ה תיח ד"ה 'ר"ח אסור'; כה"ח ג). ומצד הדין אפילו אם אכל פירות בלבד, כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש.

ועיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש דבר מאכל מיוחד. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (משנה ברורה תיח, ב, תיט, א-ב).

ואף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א).

וטוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד. ויש מהדרים לאכול בשר ולשתות יין בסעודת ראש חודש. ויש שאף נהגו להדר וללבוש בראש חודש בגדים חגיגיים.

וכאשר ראש חודש שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים. עיקר המצווה ביום, אולם גם בלילה יש אומרים שמצווה להרבות בסעודה לכבוד ראש חודש.

ואסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער, לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומשנה ברורה א; שו"ע יו"ד תא, ה).

ווכן נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, ואם חל יום השנה או השלושים בראש חודש, יקדימו לילך בערב ראש חודש. כשאינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, ילכו לאחר ראש חודש. לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בזה צער.

וחתן וכלה שנוהגים להתענות ביום חופתם (כמנהג אשכנזים וחלק מספרדים), אם חל יום חופתם בראש חודש אל יתענו (משנה ברורה תקעג, א).

זראש חודש / מנהג נשים בהימנעות ממלאכה בראש חודש

זמותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי שלא לעשות מלאכה בראש חודש כדין חול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. לכן שבת שהיא המקודשת ביותר – כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת – יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת. דרגה למטה מזה – חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי החודשים של השנה. אבל הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה, "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר (תהלים קג, ה): "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.

זאמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע מעשיית מלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל נשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן.

זלפיכך, צריכה כל אשה למנוע את עצמה מקצת מלאכות בראש חודש, למשל, תקפיד שלא לסרוג בו, כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש.

זוהמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ, מותר כמו בחול המועד. לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. מלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש, תאבד את פרנסתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד.

חראש חודש / שבת מברכים

חנוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. ורק לפני ראש חודש תשרי אין מברכים את החודש, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה.

חמכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.

טראש חודש / זמן כפרה ויום כיפור קטן

טראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: "זמן כפרה לכל תולדותם", והיו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.

טכדי שהכפרה של ראש חודש תהיה שלימה, נהגו ותיקין לחזור בתשובה לקראת ראש חודש. ויש נוהגים לצום בערב ראש חודש, ולומר סדר תפילות 'יום כיפור קטן' סמוך לתפילת מנחה. וקראו לערב ראש חודש 'יום כיפור קטן', מפני שיום כיפור הוא זמן כפרה על כל השנה, ואילו ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר (ועי' במשנה ברורה תיז, ד, וכה"ח י-כא). כיום מנהג הצומות אינו רווח, וטוב להרבות במקום זה בלימוד תורה וצדקה.

יראש חודש / יעלה ויבוא בתפילה

יעניינו של ראש חודש מוכרח לבוא לידי ביטוי בתפילה, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ובראש חודש נצטווינו להקריב קרבן מוסף, ועל כן צריכים להוסיף בתפילה את עניינו של ראש חודש. לשם כך תקנו חכמים לומר תפילת 'יעלה ויבוא', בה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום ראש החודש. ותקנו לאומרה בברכת 'רצה', מפני שבה אנו מבקשים מה' שישיב את העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את ראש חודש, כי מתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי ראש חודש. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית ומנחה, צריך לחזור להתפלל (שבת כד, א).

יאם נזכר מיד לאחר סיום ברכת 'רצה', יאמר שם 'יעלה ויבוא', וימשיך לברכת 'מודים'. אם התחיל 'מודים' אך נזכר לפני שעמד לעקור את רגליו לקראת סיום תפילתו, יחזור לתחילת ברכת 'רצה', ומשם ימשיך עד הסוף. וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, כיוון שאמר שם ה' של סיום ברכת 'רצה' – לא יחזור, מפני שלא היו מקדשים ראש חודש בלילה. ואמנם לכתחילה יש לומר 'יעלה ויבוא' בלילה, אבל בדיעבד אין לחזור על התפילה או אפילו על ברכה אחת כדי לאומרו (ברכות כט, ב; ל, ב; שו"ע או"ח תכב, א).

יאראש חודש / יעלה ויבוא בברכת המזון

יאגם בברכת המזון צריכים לומר 'יעלה ויבוא', ואף שאין חובה לאכול סעודה בראש חודש, מפני חשיבות היום, שמקריבים בו קרבן מוסף, צריכים להזכיר ראש חודש בברכת המזון (שבת כד, א, ותוס' שם). ואומרים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רחם', מפני שברכת 'רחם' היא תפילה ותחנונים, וכן 'יעלה ויבוא'.

יאאם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול סעודה על לחם, כמו שבת ויום טוב, אם לא הזכיר את קדושת היום בברכת המזון – חוזר. אבל בראש חודש וחול המועד אין חובה לאכול סעודה על לחם, וממילא אין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון – אינו חוזר (שו"ע או"ח תכד, א).

יאמי שהתחיל בסעודתו בראש חודש, והספיק לאכול לפני השקיעה כזית פת, והמשיך בסעודתו זמן רב אחר צאת הכוכבים, כיוון שתחילת סעודתו היתה בראש חודש, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' (שו"ע או"ח קפח, י, ויש חולקים עי' כה"ח מג).

יאאם התחיל לאכול בערב ראש חודש וסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, ואכל כזית פת לאחר שנכנס ראש חודש, אומר 'יעלה ויבוא' (שו"ע או"ח רעא, ו; משנה ברורה רעא, כט).

יבראש חודש / הלל בראש חודש

יבמנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל השלם הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

יבנחלקו הראשונים בעניין הברכה. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בראש חודש ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שאפילו יחיד מברך על ההלל. ומנהג יוצאי ספרד שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב קהילות צפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה ובסוף בקול רם ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהגו.

יביש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (משנה ברורה תכב, טז, ילקוט יוסף תכב, ח).

יגראש חודש / מנהגי אמירת ההלל

יגקריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או שכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד, לכתחילה יאמר את ההלל בישיבה או שכיבה (שו"ע או"ח תכב, ז; משנה ברורה תכב, כח).

יגאין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון – מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. יש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע או"ח תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו.

יגתקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת 'יעלה ויבוא', נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב).

יגישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל – איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע או"ח תכב, ג).

יגנוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח): "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג יוצאי אשכנז הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג יוצא ספרד הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן.

יגבמנהג כפילת הפסוקים, התקבל בדורות האחרונים המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אוֹדְךָ" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). והטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אוֹדְךָ" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד ואחיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים.

יגאת הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים.

ידראש חודש / קריאת התורה ומוסף

ידלכבוד ראש חודש מעלים לתורה ארבעה עולים, ומתחילים לקרוא בקרבן התמיד ומסיימים בקרבנות ראש חודש (במדבר כח, א-טו). ויש בזה רמז, שמתוך הקדושה הקבועה והתמידית שבאה לידי ביטוי בקרבן התמיד שהיו מקריבים בכל יום בבוקר ובערב, אפשר להמשיך את הקדושה המיוחדת של ראש חודש, שיש בה התחדשות, כפרה ותשובה.

ידלאחר הקריאה בתורה ואמירת 'אשרי' 'ובא לציון' (ולחלק מיוצאי ספרד גם בית יעקב ושיר של יום) מתפללים תפילת עמידה של מוסף. שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כמו בכל התפילות, והברכה האמצעית היא מעניין ראש חודש, וחותמים בה: "מקדש ישראל וראשי חודשים".

ידתקנו להתפלל מוסף כנגד קרבנות המוסף שהיו מקריבים בראש חודש, וכן זמן התפילה כנגד זמן קרבנות המוסף, לפיכך צריך להתפלל מוסף עד סוף שבע שעות זמניות של היום. המתאחר ולא התפלל עד סוף שבע שעות נקרא פושע, ואע"פ כן יתפלל אח"כ, כי בדיעבד אפשר להקריב מוסף כל היום (שו"ע או"ח רפו, א).

ידנוהגים לחלוץ תפילין לפני תפילת מוסף. וכמו שביום טוב אין מניחים תפילין, מפני שיום טוב עצמו הוא 'אות' בין ה' לישראל, ואין צורך להוסיף עליו עוד 'אות' של תפילין, כך גם תפילת מוסף של ראש חודש נחשבת כ'אות', ואין צורך בעוד 'אות' של תפילין (שו"ע או"ח תכג, ד; משנה ברורה תכג, י). נוהגים לחלוץ את התפילין אחר הקדיש שלפני מוסף. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק, שאם לא כן יהיו מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף.

ידנוהגים לומר בשחרית מזמור 'בָּרֲכִי נַפְשִׁי' (תהילים ק״ד:י״ט), מפני שכתוב בו: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". ויש סוברים שמזמור זה היו אומרים הלוויים בבית המקדש בראש חודש (ערוה"ש תכג, ה).

טוראש חודש / משמעות ברכת הלבנה

טובברכת הלבנה אנו מודים לה' על שברא את הלבנה שאנו נהנים בלילה מאורה. ברכה זו זכתה ליחס מיוחד של כבוד וחיבה מהמוני בית ישראל, מפני שרמוזים בה עניינים עמוקים אודות עם ישראל. נבאר מעט:

טומכל גרמי השמיים, הלבנה היא הדומה לנו ביותר. כמו האדם שחייו רצופים עליות וירידות, כך גם ללבנה יש עליות וירידות. באמצע החודש היא נראית מלאה ולקראת סופו מתמעטת ונעלמת. וכמו האדם שהתגאה והתאווה ואכל מעץ הדעת ונענש, כך גם הלבנה לא הסתפקה בכך שאורה היה שווה לאור השמש, וביקשה למלוך על השמש (כמובא לעיל ה). כעונש על גאוותה החליש הקב"ה את אורה, ואף יצר את מחזור הלבנה שבו בכל חודש היא מתמעטת ונעלמת למשך יממה. אולם שלא כמו האדם שמתמעט ומת, הלבנה שייכת לצבא השמים, והיא קבועה ותמידית, ועל כן תמיד היא חוזרת לחיים. וכך ממש הוא טבע האומה הישראלית, שמצד אחד חיה חיים אנושיים הכוללים מורדות ועליות, יצר טוב ויצר רע, ומאידך, הקשר שלה לאמונה ולה' הוא נצחי. ועל כן שלא כמו שאר העמים, עם ישראל חי וקיים. אל הרעיון הזה, אודות נצח ישראל, הננו מתקשרים בברכת הלבנה, בעת שאנו רואים אותה חוזרת וגדלה בכל חודש.

טויתר על כן, לא רק שהננו מצליחים לשרוד למרות כל המשברים, אלא שמכל משבר ונפילה אנו מתעלים למדרגה גבוהה יותר. דוד מלך ישראל הוא זה שלימד אותנו, איך להפוך את כל הנפילות והמשברים למנוף לעלייה. חז"ל מספרים כי דוד היה הבזוי שבאחיו, וגדל בשדה בין החיות, ומכל דבר השכיל להתפתח ולהתעלות. ואף לאחר נפילתו הקשה בחטא בת שבע, לא התייאש וחזר בתשובה שלימה, עד שאמרו עליו חז"ל (מו"ק טז, ב): "שהקים עולה של תשובה". דוד הפך את המשבר הנורא להתעלות עצומה, ומאז ועד היום כוחה ודרכה של התשובה נלמדים ממנו. בזכות התשובה מלכותו נמשכת לנצח, כמו הלבנה שתמיד אחר שהיא מתמעטת היא חוזרת ומתמלאת.

טולכן מלכותו של דוד נמשלה ללבנה, ולכן אנו אומרים בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים". וכך עם-ישראל, ממשבר למשבר הולך ומתעלה, ומתקן את כל החטאים והפגמים, עד שלבסוף יזכה לתקן את העולם במלכות ש-די. ואז גם הלבנה שמסמלת את מצבנו בעולם תחזור למצבה השלם, ואור הלבנה יהיה כאור החמה. וכך אנו מבקשים בברכת הלבנה: "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

טוויש נוהגים להוסיף בקשה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר (בראשית א, טז): 'אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים'. ויתקיים בנו מקרא שכתוב (הושע ג, ה): 'וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם'. אמן".

טזראש חודש / דיני אמירתה בשמחה

טזמפני הרעיון הגדול שמבטא חידוש הלבנה, נתקדשה ברכת הלבנה עד שהיא נחשבת למעין קבלת פני שכינה. וזהו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל על ברכת הלבנה: "אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמיים פעם אחת בחודש (בברכת הלבנה) דים". ומאחר שכן, אמר אביי שיש לכבד את ברכת הלבנה ולאומרה בעמידה (סנהדרין מב, א). מי שקשה לו לעמוד, ישען על מקלו או על חבירו ויברך. ואם גם להישען קשה לו, יברך בישיבה.

טזנהגו לכבד את הברכה ולאומרה במניין, וכשאין מניין טוב לאומרה בשלושה, אולם מצד הדין אפשר לאומרה גם ביחיד. כאשר יש חשש שאם ימתין ליום שיוכל לברך במניין ישכח בסופו של דבר לברך, עדיף שיברך ביחיד (באו"ה תכו, ב, ד"ה 'אלא').

טזנוהגים לצאת מחוץ לבית כדי לאומרה תחת כיפת השמים. שהרי למדנו שיש בברכת הלבנה מעין קבלת פני שכינה, וכשם שיוצאים לקבל את פני המלך, כך יש לצאת לקראת ברכת הלבנה. אבל חולה או מי שחושש שיתקרר אם יצא מהבית, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך (משנה ברורה תכו, כא).

טזכדי לכבד את הברכה שיש בה קבלת פני שכינה, נוהגים לאומרה במוצאי שבת, שאז שמחים ולבושים בבגדים נאים. אולם כשיש חשש שמא על ידי ההמתנה למוצאי שבת יפסידו את הברכה, עדיף לברך ביום חול (רמ"א שו"ע או"ח תכו, ב).

טזבליל שבת נוהגים שלא לברך את ברכת הלבנה, כדי שלא לערב את שמחת השבת בשמחת ברכת הלבנה. אולם כאשר יש חשש שאם לא יברכו בליל שבת יפסידו את הברכה, יש לברך בליל שבת (רמ"א תכו, ב, משנה ברורה יב).

טזכפי שלמדנו, הלבנה רומזת לכנסת ישראל, וכנסת ישראל נחשבת ככלה לפני הקב"ה, ובכל חודש כנסת ישראל מתחדשת ומיטהרת ככלה לפני בעלה, ועל ידי כך מתווספת דבקות בין כנסת ישראל לקב"ה. וכשהעולם יתוקן מכל חסרונותיו, יתגלה לעיני כל הקשר שבין ישראל לקב"ה, וכמו שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". ולכן נוהגים לרקוד ולשיר אחר קידוש הלבנה. כרמז לזה יש נוהגים להתרומם מעט בעת שאומרים "כשם שאני רוקד" (רמ"א תכו, ב).

טזכיוון שצריכים לאומרה בשמחה, נהגו שלא לאומרה לפני תשעה באב, מפני האבל על החורבן, ולא לפני יום הכיפורים, מפני המתח מיום הדין המתקרב. במוצאי יום כיפור, למרות שעדיין לא אכלו, נוהגים לאומרה, כי בעת סיום הצום שמחים, על שזכו לעמוד לפניו בתשובה. אבל במוצאי תשעה באב נכון לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר שישתו ויאכלו ויצאו מאבילותם (רמ"א תכו, ב). אמנם אם יקשה להשיג מניין לאחר מכן, יכולים לקדש את הלבנה מיד לאחר סיום הצום (משנה ברורה תכו, יא, שעה"צ ט, ועי' להלן י, יט).

טזוכן מי שיושב שבעה, כיוון שהוא בצער, אם יוכל לדחות את הברכה, יאמר אותה אחר שיקום מהשבעה, ואפילו ביחיד. ואם לא יוכל לדחותה, כי ימי השבעה יסתיימו אחר סוף זמנה, יאמר אותה כשהוא אבל (משנה ברורה תכו, יא, כה"ח ה. סוף זמנה יבואר להלן יח).

יזראש חודש / ראיית הלבנה

יזמברכים על הלבנה בלילה, מפני שאז אורה נראה היטב ונהנים ממנו, אבל אם יראו את הלבנה בין השמשות, אין מברכים עליה, מפני שעדיין אור השמש מאיר, ואין נהנים באותה השעה מאור הלבנה (רמ"א תכו, א). לפני הברכה מסתכלים מעט בלבנה כדי ליהנות מאורה, אבל בעת הברכה אין נוהגים להסתכל בלבנה (משנה ברורה תכו, יג, כה"ח לד). ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים – לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. אבל אם היא מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה, אפשר לברך עליה. אמנם לכתחילה עדיף לברך כאשר הלבנה נראית בבהירות בלא שום הסתר, ויש שכתבו שעדיף לשם כך לדחות את ברכת הלבנה ללילה אחר, אולם מצד הדין אפשר לברך עליה גם כאשר ענן קל עובר תחתיה, הואיל ואפשר ליהנות מאורה. ונראה שכל זמן שניתן לראות את הקו התוחם את גבולה מותר לברך עליה.

יזאם תוך כדי הברכה נתכסתה הלבנה לגמרי – ממשיכים לברך. אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין מתחילים בברכה, משום שלכתחילה צריך שכל הברכה תאמר בעת שהלבנה נראית (רדב"ז ח"א שמו; משנה ברורה תכו, ב, באו"ה 'ונהנין').

יחראש חודש / זמן ברכת הלבנה

יחלדעת הרבה ראשונים, זמן ברכת הלבנה מתחיל מהיום הראשון לראייתה, וככל שיקדים לברך מוטב (רמב"ם ברכות י, יז, רא"ש ועוד). אולם לדעת כמה פוסקים, מן הראוי להמתין עד שתגדל מעט וניתן יהיה ליהנות מאורה. יש אומרים שיש להמתין עד שיעברו עליה שלושה ימים שלמים, שאז אפשר להתחיל ליהנות מאורה (רס"ג, תר"י). ויש אומרים עד שיעברו עליה שבעה ימים, שאז כבר ממש אפשר ליהנות מאורה (שו"ת רמ"ע מפאנו ע"ח). וכן דעת כמה מגדולי המקובלים, ובראשם רבי יוסף ג'יקטיליא, שעל פי הקבלה יש להמתין שבעה ימים, וביארו שאור הלבנה המתחדש רומז להתחדשות האדם, ובכל עת שיש התפתחות חדשה יש חשש שמידת הדין תקטרג ותפגע בצמיחה החדשה, לכן ראוי להמתין שבעה ימים, כשבעת ימי בראשית, שאז כבר יתייצב האור, ושוב לא ניתן יהיה לקטרג על ההתחלה החדשה.

יחלמעשה, נוהגים לומר את ברכת הלבנה במוצאי שבת, כדי לאומרה בשמחה ובבגדים נאים. כאשר למנהג אשכנז ומרוקו, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שלאחר עבור שלושה ימים שלמים מעת המולד (ב"ח, משנה ברורה תכו, כ). ולמנהג ספרדים וחסידים, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שחל אחר יום השביעי לחודש (שו"ע או"ח תכו, ד).

יחכאשר מוצאי שבת חל ביום השביעי לחודש ועדיין לא עברו שבעה ימים שלמים מרגע המולד, יש אומרים שיש לדחות את הברכה ללילה הבא או למוצאי שבת הבא שיחול בליל י"ד (רש"ש, הגר"ז, כה"ח תכו, סא). ויש אומרים שאף אם חסרות כמה שעות עד לסוף היממה השביעית מעת המולד, אפשר לומר את ברכת הלבנה (כנה"ג, יחו"ד ב, כד). ובמקום שמתפללים ביחד בני עדות שונות, אם חל מוצאי שבת בשביעי לחודש, נכון שכולם יאמרו את ברכת הלבנה, שכך היא דעת רוב הפוסקים.

יחמי שלא הספיק לומר את ברכת הלבנה סמוך לשבעה לחודש, יכול לאומרה עד סוף ליל ט"ו, שעד אז הלבנה עדיין במילואה, אבל אח"כ היא מתחילה להתמעט, ולכן אין לברך על הלבנה מליל ט"ז ואילך (שו"ע או"ח תכו, ג).

יחאמנם לכתחילה נכון לחוש לדעת מהרי"ל, שסובר שאסור לברך על הלבנה לאחר שעבר מחצית ממחזור הלבנה (ארבע עשרה יממות שמונה-עשרה שעות וכעשרים דקות מזמן המולד). בתחילת ליל י"ד כמעט תמיד לא עבר מחצית המחזור, ובליל ט"ו פעמים שכבר עבר מחצית המחזור ופעמים שלא עבר (רמ"א תכו, ג, כה"ח נג). ומכל מקום למעשה, מי שאיחר ולא אמר את הברכה בליל י"ד, יברך עד תום ליל ט"ו (באו"ה תכו, ג; יבי"א ח, מב).