שבת ומועדים 105 שאלה א' היה לו מקוה מיוחד בבית חבירו במקום הסמוך לעירו בתוך ד"א אמה שמניח שם חפציו והניח שם קודם יו"ט דגים אך השמירה ההוא חל על בעה"ב שדר שם ועירב בעל הדגים אם מותר להביא הדגים דלפי מש"כ המ"א ס"ק ט"ו בא"ח סי' שצ"ז וכ"כ הא"ר שם דטעם דיחד לו מקום מהני מטעם דהוי כביתא קמך דאינו חייב בשמירתן כלל. וגרע מעול סתמא כדאי' בח"מ סי' רצ"ו ס"ב וכמש"כ הש"ך שם דאפי' במקבל שכר דירה אינו חייב בשמירתן כלל וא"כ הכל תלוי במי שדגים ברשותו לענין שמירה. וא"כ בנ"ד דהשמירה על בעה"ב הם כרגליו ולא מהני עירוב של בעל הדגים ואמנם מדברי הש"ע שהוא לשון הרמב"ם לא משמע הכי וא"כ צ"ע:
תשובה מקודם נבאר מה שאמרתי דרך פלפול ומתוך זה יצא לנו להלכה. הנה הטור בש"ע ח"מ סימן רצ"ט כתב בשם רי"ף ורמב"ם דקיי"ל כשמואל בדיני דפסק כרבי דאינו חייב עד שיקבל עליו לשמור ואח"ז כתב דהרא"ש פסק כרב דפסק כרבנן דאף בסתמא הוי שומר דעול ואנטר לך קאמר אם לא באומר הא ביתא קמך דבפירוש לא קבל עליו שמירה. והקשה שם הב"י דזה אינו מבואר כלל ברא"ש רק שכתב שצ"ע דעת הרי"ף. וזה אינו כדאי לדחות הכלל שבידינו דהלכתא כשמואל בדיני. ונ"ל שצדקו דברי הטור שהוכיח כן בדברי הרא"ש בפרק משילין במתני' מי שהיה פירותיו כו'. וכתב שם הרא"ש וקיי"ל כרב דאמר כרגלי מי שהפקידו לו ודוקא כשקבל עליו שמירתן אבל ביחד לו בית הם כרגלי המפקיד עכ"ל. והם באמת ב' תירוצים בגמרא דאמרי' התם לימא רב ושמואל אזדי וכו' ומשני אמר לך רב ע"כ לא אמר רבי התם אלא בסתמא אבל הכא הא קבל עליו נטירותא. ועוד פריך בגמרא על רב ממתני. דואם ערב הוא פירותיו כמוהו. ומשני ביחד לו קרן זוית. והנה דברי הרא"ש צ"ע דכיון שכתב דוקא דקבל עליו נטירותא הו"ל לכתוב אבל בסתמא הם כרגלי המפקיד דהכי הוא דינא אליבא דרב דקי"ל כוותיה באיסורי אליבא דרבי ובשלמא על הגמרא לא קשיא דלמה הוצרך לשנות בייחד לו מקום דהוי הא ביתא קמך ולא משני דמיירי בסתמא די"ל דהא מה דמשני הש"ס מעיקרא הוא כי היכי דליקו דברי רב אף אליבא דרבי אבל באמת רב פסק כרבנן וא"כ ניחא ליה לש"ס לשנות לרב אליבא דאמת ממאי דס"ל כרבנן דאף בסתמא הוא שומר והוי כרגלי הנפקד ולא משכחת לה שיהיה כרגלי המפקיד רק בייחד דהוי הא ביתא קמך. אבל על הרא"ש קשה ממ"נ אי פסק הרי"ף ורמב"ם כרבי וא"כ לא הוי ליה לכתוב אבל בייחד לו מקום רק הו"ל לכתוב דאף בסתמא הוא כרגלי המפקיד ואי פסק כרבנן וכמ"ש הטור בשמו. א"כ קשה דלא הו"ל לכתוב ודוקא כשקבל שמירתן דהא אפי' בסתמא הוא כרגלי הנפקד ולכאורה היא קושיא עצומה:
נקדים לתרץ דעת י"א שכתב הר"ן שם שכתב תחלה בדעת הרמב"ם דבייחד לו מקום הוא כרגלי המפקיד אבל בלא ייחד הוי כרגלי הנפקד ואח"כ כתב מיהו י"א דהוי כרגלי שתיהן וכתכ הב"י דצ"ל דס"ל דמה שאמר רב כרגלי הנפקד ר"ל אף כרגלי הנפקד עכ"ל. ואין דוחק גדול מזה שהרי דברי רב הם נאמרים קודם דברי שמואל ועל מה יאמר אף. לכן נ"ל דהתוס' ד"ה תנן כתבו. וא"ת ה"ל להקשות מרישא דתנן וערבו בני כו' לא יביאו לו ולרב קשיא שהרי הם כרגלי הנפקד. ותירצו דמיירי שערבו אנשים אחרים ולא הנפקדים. וגם זה דוחק גדול וקושית תוס' זו היה קשה גם לי"א שבר"ן. עוד היה קשה להם דלמה הוצרך הש"ס לשנות דוקא בייחד קרן זוית הו"ל לשנות בקיצור דמיירי בסתמ' כמ"ש. ואף שכתבנו די"ל דהש"ס משני אליבא דאמת אליבא דרב מ"מ כיון דהש"ס דחיק מעיקרא לאוקמי מילתא דרב אפי' אליבא דרבי והיינו משום דקיי"ל כרבי וכשמואל בדיני א"כ הו"ל לשנות גם הכא דמתני' מיירי בסתמא דלא קבל עליו נטירותא בפירוש ולמה משני דוקא בייחד דהוי הא ביתא קמך ומזה הוכיחו הי"א דיש שלשה חילוקים דהיינו בקבל נטירותא הם כרגלי הנפקד ובייחד לו מקום כרגלי המפקיד ואמנם בסתמא הם כרגלי שניהן. והוא בלא ייחד לו מקום דזה הוי כביתא קמך דבהדיא לא קבל שמירה. וע"ז כתבו הי"א אבל בלא ייחד לו מקום ור"ל וגם לא קבל נטירותא בהדיא הא בקבל איתא בהדיא בגמרא דהוי כרגלי הנפקד רק בסתמא דדין זה לא נזכר בגמרא. לכן כתב דהוי כרגלי שניהן. ולכן הוצרך הגמ' לשנות בסיפא דמתני' מיירי דוקא ביחד לו מקום דאז הוא כרגלי המפקיד. אבל בסתמא הוי כרגלי שניהם ובזה מתורץ ג"כ קושית התוס' דמרישא לא יכול להקשות די"ל דמתני' מיירי שפיר בסתמא ולכן אפי' ערבו הנפקדים לא יביאו לו דהא הוי כרגלי שתיהן. ולכך הוצרך להקשות מסיפא דממ"נ לא מיירי בקבלת נטירותא דת"כ אדרבה הם כרגלי בנפקד ובסתמא ג"כ קשה הא הוי כרגלי שתיהן והוצרך לשנות דמיירי בייחד לו מקום: ואמנם דעת הר"ן שכתב תחלה שהוא כל' הרמב"ם והש"ע שכתב החיליק רק בייחד לו מקום ולא כתב כלל מדיני קבל נטירותא הוא צ"ע שהרי הל' משמע בייחד לו מקום אפי' אם קבל הנפקד בהדיא לשמור אותו מ"מ הם כרגלי המפקיד ובלא ייחד אפי' בסתמא ואפשר אפי' אמר בהדיא שאינו מקבל שמירתן רק שאמר לו הנח לפניך דאל"כ למה דחק לכתוב דוקא בייחד לו מקום וא"כ משמע דאפ"ה הוי ברשות הנפקד כיון שהוא מונח בביתו ודעת זה צ"ע שהרי הרמב"ם והש"ע פסקו בח"מ בסי' רצ"א ובסי' שצ"ח כר' וא"כ קי"ל כרב הכא באיסורי כמ"ש כל הפוסקים. וא"כ ע"כ צריך לחלק כתירוץ הש"ס דמיירי בקיבל עליו נטירותא אז הם כרגלי הנפקד ולמה דחו תירוץ זה ולא הזכירו כלל ולכן נ"ל דהכל יתורץ גם הקושיא שהקשינו מתחלה על הרא"ש דכבר כתבנו דזה קשה בגמרא דלמה דחק לתרץ בייחד לו מקום ולא משנו בקיצור דמיירי בסתמא וע"ז כתבנו די"ל דהגמרא מתרץ זאת אליבא דרב כמו שס"ל באמת כרבנן. ומאי דמשני מעיקרא היינו רק בדיחוי די"ל דרב אמר למילתיה גם אליבא דרבי. אבל לפי האמת אין חילוק לרב דפסק כרבנן בין קבל נטירותא לסתמא רק דוקא ביחד לו מקום דאז הוי כרגלי המפקיד דהוי הא ביתא קמך. ואמנם י"ל ג"כ דמעיקרא היה סבר הגמרא דפלוגתא דרב ושמואל בתחומין תלוי בפלוגתא דדיני ממונות ומי שנתחייב בשמירתו הם כרגליו. אבל באמת בתר הכי חזר הש"ס לגמרי מסברא זו ומשני דתחומין לא תלי כלל בשמירה רק באיזה בית שמונח אם בבית הבעלים אזי הוא כרגליו ואם בבית אחר הוא כרגלי בעל הבית וכדמשני שמואל דלא ניחא ליה דליקום ברשותא דאחרינא. ומה שהביא לנו לומר כן הוא דיל"ד דסוגיא זו משונה מסוגית הש"ס דהכי ה"ל לגמרא לומר ואזדי לטעמייהו או דה"ל למפרך הא אפליגו בה חדא זימנא ומדקאמר הגמרא לימא דרב ושמואל אזדי לטעמייהו משמע דאם נימא דאזדי לטעמייהו אזי קשה איזה קושיא. ולכן נ"ל דקשה ליה לגמרא כיון דקי"ל כשמואל בדיני. וא"כ (מה שכ') קיי"ל כרבי דאינו חייב עד שיקבל עליו וקי"ל נמי הלכה כרב באיסורי. ומשמע דדברי רב המה בסתם אפי' לא קבל בפירוש נטירותא. וא"כ אנן כמאן נעביד דקשה הלכתא אהלכתא. ולכן תמה הש"ס לימא דאזדי לטעמיייהו וא"כ מה דאמר רב הכא כרגלי מי שהפקידו הוא אפי' בסתמא וקיי"ל הלכתא כרב. וא"כ קשה הא קיי"ל כשמואל בדיני וכרבי וכעין זה נ"ל ג"כ לפרש בקדושין ע"ט ע"ב נימא כתנאי וע"ש בעצמות יוסף בשם הריטב"א. וע' בנדרים פ"א ע"ב בר"ן ד"ה ולענין הלכה. וע"ז משני הש"ס דאף דקיי"ל כרבי מ"מ נוכל לפסוק ג"כ כרב דאף רב לא קאמר הכא דהוי כרגלי הנפקד אליבא דרבנן רק בקבל נטירותא אבל בסתמא מודה דהוי כרגלי המפקיד והדר הש"ס ופריך ממתני' דהכי אורחיה דש"ס אף שיודע התירוץ מ"מ מקשה שמא יש תירוץ אחר כמ"ש תוס' כמה פעמים בסוגיא. וא"כ קשה הו"ל לגמרא לשנות דמיירי בלא קבל נטירותא בהדיא רק בסתמא דהא ס"ל להש"ס דגם רב מודה בסתמא אליבא דרבי והש"ס דחיק מעיקרא לאוקמי אליבא דהלכתא ועוד דהא באמת קיי"ל כרבי ולמה דחיק לאוקמי כרבנן והא בכל הסוגיא דחיק הש"ס לאוקמי אליבא דר' דהלכתא כוותיה. ומדדחיק לאוקמא דוקא בייחד לו מקום ע"כ מוכרח דחזר הש"ס לגמרי מסברא קמייתא וס"ל דתחומין לא תלי כלל בפלוגתא דרבי ורבנן ולא תליא כלל זה בזה במי שחייב בשמירתן רק דלענין תחומין תליא מילתא באיזה בית מונח. ולכן בייחד לו מקום דוקא דהוי בית של הנפקד הוי ברשות המפקיד ואפי' הוא ברשות בעה"ב ובלא יחד לו בית אפי' אינו חל על בעה"ב השמירה כלל מ"מ הוא ברשותו כרגלי הנפקד. וא"כ צדקו דברי הרמב"ם והרא"ש דהם פסקו כרבי. וא"כ ע"כ צ"ל דחזר הש"ס מסברא קמייתא ואינו תלוי רק באיזה בית מונח ולכן לא הזכירו כלל דין דקבל נטירותא:
ואמנם כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם דפסק כרב וכשמואל. וא"כ י"ל שפיר דקושית הש"ס לימא דאזדי לטעמייהו הוא מטעם שא"כ אנן כמאן נעביד דקשה הלכתא אהלכתא. אבל אי נימא דבאמת אף אנן קי"ל כרבנן כמ"ש הטור בח"מ. וא"כ ל"ל הכי דשפיר נוכל לומר דאזדי לטעמייהו ולא קשה כלל הלכתא אהלכתא. אע"כ צ"ל דמאי דקאמר הגמרא לימא כו' היינו דפריך מי תליא זה בזה או לא דאפשר דבתחומין לא תליא כלל במי שנתחייב בשמירה. ועל זה משני הש"ס דודאי באמת תליא זה בזה אליבא דרב ומילתא דרב אתיא גם אליבא דרבי. ובאמת אין זה רק דיחוי בעלמא דבאמת רב ס"ל כרבנן. וא"כ כי פריך מתני' דואם עירב לא היה יכול לשנות דמיירי בסתמא דאדרבה כיון דבאמת רב ס"ל כרבנן. וא"כ למה יהיה כרגלי המפקיד דהא לרבנן אפי' בסתמא קבל עליו נטירותא והוצרך הש"ס לשנות דמיירי דוקא בייחד לו מקום דהוי כביתא קמך דבזה לכ"ע לא הוי שומר וא"כ כתב הרא"ש שפיר לשיטתו דפסק כרבנן ולכן כתב כאן ודוקא כשקבל עליו שמירתן ור"ל בין בסתמא ומכ"ש כשקבל בהדיא נטירותא דלרבנן אין כאן כו' רק דוקא בייחד לו מקום דבזה לכ"ע אין שמירתן עליו. ולפ"ז צדקו דברי הטור בח"מ שכתב שהרא"ש פסק כרבנן והיינו כדמוכח ממש"כ במס' יו"ט דאי נימא דפסק כרבי וא"כ הו"ל לחלק בין קבל עליו נטירותא לסתמא. ולמה הוצרך לכתוב דוקא בייחד לו מקום. אע"כ דפסק כרבנן. ומ"ש ודוקא כשקבל שמירתן היינו אפי' בסתמא לאפוקי כשפירש בהדיא שאינו מקבל שמירתן כגון שייחד לו מקום. ומעכשיו נחזור לענין שאילתן הנה ודאי צדקו דברי המ"א שכתב דמרא"ש וטור משמע דייחד לו מקום הוא מטעם דאז לא קבל שמירתן וכן הוא ברמזים בהדיא שכתב אבל בייחד לו מקום ולא קבל שמירתן כרגלי [*) צ"ל המפקיד כ"ה שם] הנפקד:
ואמנם מ"ש המ"א דבריו על דברי הש"ס דמשמע דעת הש"ע שהוא דעת רמב"ם ור"ן עם דעת הרא"ש וטור ובאמת פשטא דלישנא דרמב"ם ור"ן משמע דלא תלי כלל במי שמחויב בשמירתן שהרי לא הזכירו מזה כלום ומשמע ודאי דבייחד לו מקום אפילו קיבל עליו בעל הבית לשמור מ"מ הם כרגלי המפקיד. וא"כ לענין שאלתנו נראה דתלי בפלוגתא דרמב"ם ורא"ש וצ"ע. והנה דעת הרי"ף נראה דס"ל דסוגיא קאי דוקא אליבא דרב. אבל אנן דקיי"ל כשמואל בדיני וכמו שפסק הרי"ף בב"ק א"כ א"צ לדחוקי כלל במתני' ולכן פסק רק המשנה כצורתה דלעולם הם כרגלי בעל הפירות ובזה מחולק קושית בעל המאור על הרי"ף ואף דקיי"ל כרב באיסורי מ"מ כיון דסוגית הש"ס משמע דפלוגתא דהכא מישך שייך בפלוגתא דשומרין וכיון דהתם קיי"ל כשמואל ממילא נדחה מילתא דרב. ואף דהגמרא מתרץ דמילתא דרב אתי אף אליבא דרבי דיחוי בעלמא הוא והראיה שהרי בהדיא אמרי' ברב גופא דמתני' מיירי בייחד לו מקום והיינו אליבא דרבנן משום דס"ל דרב אמר למילתיה דוקא אליבא דרבנן. וכן מצאתי ביש"ש שכתב בהדיא ולפ"ז לשיטת הרי"ף לעולם הוא כרגלי המפקיד. ולשיטת רמב"ם ור"ן עכ"פ בייחד לו בית הוי כרגלי המפקיד ואפשר בצורך שמחת י"ט יש לסמוך עלייהו וצ"ע אף לדידהו למה הבהמה כרגלי הרועה והכלבו אף שהעתיק ל' רמב"ם כתב ברועה ודוקא בשקיבל שמירתן. אבל ברי"ף ורמב"ם לא משמע כן וי"ל דשאני רועה דע"כ הוא צריך לרעות הבהמה בשדה. וע"כ מוכרח שתהיה כרגליו:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים