שבת ומועדים 15 בסימן שי"ט כתב המ"א הרוקק לרוח והרוח מפזר חייב משום זורה והוא מירושלמי פרק כלל גדול. ולי צע"ג דהא ע"כ האי תנא דירושלמי סבירא ליה כר"א וס"ל כר"י. וס"ל כר"מ דאמר דף ק"ו בצד גזין ויתושין דחייב אע"פ שאין במינו ניצוד. וכר"א בדף ק"ז ע"ב בצד פרעוש דהא רוק אינו במינו לזרות ברחת כמ"ש רש"י והרע"ב והסמ"ק הזורה ברחת. ועוד דאין במינו כלל לזרות. אע"כ דסבירא ליה כר"מ וכר"א דאף אין במינו. וס"ל כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב. ולכן הרמב"ם אף דפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. מכל מקום לא כתב דין זה דירושלמי. וכן מוכח מגמרא שלנו דף ע"ג ע"ב דפריך היינו זורה היינו בורר ומרקד אביי ורבא דאמרי כו' ע"ש ולפי הירושלמי לאו מלאכה אחת הן אלא כל חד וחד מלאכה בפ"ע. ומה ענין זורה לבורר. אע"כ דאביי ורבא אזלו לשיטתיהו ריש נוטל דמלאכה שאצ"ל פטור וכרבנן דר' יהושע דבעינן דוקא במינו ניצוד. וכן בכל מלאכות וכדאמר רבא דף ע"ה אין דישה אלא בג"ק. ובודאי ה"ה זורה. ואם כן צ"ע למה העתיק רמ"א דרוקק לרוח חייב דדי לאסור אותו אבל לא לחייב. וצריך עיון גדול ליישב. ועיינתי בירושלמי דאזיל לשיטתו דאיתא התם בפרק כלל גדול קודם הלכה ג' וז"ל הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת כל אחד ואחד חייב בפ"ע עכ"ל. הרי דלא ס"ל כש"ס דילן דתניא הבורר והמרקד כולן מלאכה אחת. שהמפרש שם כתב דגרסינן הזורה ולא המשמר. ולא דק שהרי בירושלמי איתא להדיא דהזורה רוק לרוח חייב. ויש לומר דברייתא זו דירושלמי אתיא כרבי יהודה דלא תני ל"ט מלאכות כדאיתא דף ע"ה ע"ב ודף ע"ד ע"א הא מני רבי כו'. וכן הוא בהדיא בירושלמי וס"ל דמשמר אע"ג דחייב משום בורר או מרקד מ"מ הוא אב בפ"ע. ובסימן תמ"ו כתב במ"א ס"ק ב' דאפשר לזרות לרוח הוי מלאכה דאורייתא כדאיתא בסי' שי"ט. ולפי מ"ש לכאורה ניחא ואפשר דגבי חמץ כיון דדינו הכי לזרות לרוח אם כן הוי כדבר שדרכו בכך וגם הוי מלאכה שצריכה לגופה. ועיין במלאכת טוחן בנ"א סי' ג' מה שכתבתי שם בשם מ"מ פ"א מהלכות חמץ:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים