שבת ומועדים 19 צריך אני להאריך שראיתי לגדול א' בספרו על הלכות שבת שטעה טעות גדול וכ' בס' שכ"א ס"ק כ"ח. דהלש קמח מעט מעט אינו אלא מדרבנן. ושרי ליה מאריה כדאמרינן בשבת ע"ד וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. ופירש"י דהא קיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפ"א הלכה י"ד ובפ' י"ג הלכה כ"א וה"נ דכותיה אף שכונתו ללוש סאה. ועוד שהרי החכם הזה קאי על מה שכתב בש"ע דמותר לגבל קמח קלי מעט מעט ושם מותר אפילו הרבה גרוגרות בבת אח' רק שלא ילוש הרבה בבת אחת כדי שיהיה לו היכר. ואין מן הצורך להאריך בזה להשיב טעותו. אך מה שדחקו לכך דלמה לא מה שדחקו לכך דלמא לא נגזור גם מעט מעט שמא ילוש קמח שאינו קלוי ולכן מוכרחים אנו לפרש הסוגיא ודברי הש"ע ולברר השיטות. כי גם דברי הב"י בסי' שכ"ד תמוהים מאד באמת כמו שתמה עליו הרב בעל ת"ש. וכתב שדבריו מעורבין. ואנו בעניותנו נתרץ דבריו בלא שום דוחק כלל. וז"ל רמב"ם סוף פ"ח המגבל את העפר ה"ז תולדות לש ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסין ולא בכיוצא בהן עכ"ל. וכתב הראב"ד טעה בזה שהוא סוב' שאם נתן בהם מים וגובלן שאינו חייב משום לישה וכו' ואינו כן. שלא אמרו עפר אינו בר גבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל (במ"א סימן שכ"א ס"ק י"ט נפל טעות בדפוס ונחלף אפר בעפר) ופלוגתייהו תליא בשיטת הסוגיא בדף י"ח דאמרי' שם מאן תנא דנתינת מים זהו גיבולו אר"י רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן המיים האחרון חייב ריבי"א אינו חייב עד שיגבל. ופריך ע"כ ל"ק ר"י ב"י אלא בקמח דבר גיבול אבל במידי דלאו בר גיבול מודה לרבי. ומשני לא ס"ד דתני' א' נותן את האפר וא' נותן את המי' האחרון חייב דברי רבי ריבי"א אינו חייב עד שיגבל (ואפר לאו בר גיבול ואפ"ה לר"י ב"י אינו חייב עד שיגבל) ודחי הש"ס דלעולם י"ל דריב"י מודה באפר דלאו בר גיבול דחייב משנתן מים. והא דתני בברייתא אפר היינו עפר דהוא בר גיבול. ובדף קל"ה אמרינן במתניתין נותנין מים למורסין אבל לא גובלין ואמרינן בגמ' מתני' מני ר"י ב"י היא דאמ' עד שיגבל. ופריך דלמא ע"כ לא אמר ר"י ב"י אלא בקמח דבר גיבול אבל מורסן דאינו בר גיבול מודה. ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר"י בי"א נותנין מים למורסן ע"כ וא"כ כיון דמסקנת הש"ס דלריב"י נותנין מים לכתחילה למורסן הוכיח הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אפילו אם מגבל פטור. דאל"כ ליגזור עכ"פ נתינת מים שמא יגבל. אע"כ דל"ש בו גיבול כלל ואפילו לגבל אינו אסור אלא מדרבנן שמא יבא לגבל מידי דבר גיבול. ולפ"ז ע"כ הא דאיתא בברייתא א' נותן העפר כו' ר"י ב"י אומר עד שיגבל. הכי פירושו. אינו חייב עד שיהיה בר גיבול ופסק הרמב"ם הלכה כר"י ב"י דמתני' דפרק מי שהחשיך אתיא כוותיה. וכן פסק הרי"ף עיין כ"ז במ"מ ובב"י וכן פסק הש"ע בסי' שכ"ד אין גובלין מורסן אבל נותנים בו מים דלתינת מים ליכא למגזר מידי. דאף אם יתן מים בקמח שהוא בר גיבול ג"כ פטור עד שיגבל כר"י ב"י ול"ג שמא יבוא לגבל המורסן שהרי אף כשיגבל מורסן פטור כיון דאינו בר גיבול רק שחכמים אסרו לגבל כדרכו שמא יבא לגבל מידי דבר גיבול. ולכן צריך שינוי שיגבל במקל כולי וה"ה אם רצה לגבל כדרכו מעט מעט בפחות מכדי צרכו נמי מותר כמ"ש המ"א שם סק"א א' בשם רמב"ן. דכיון דצריך ללוש מעט מעט הרי יש לו היכר שלא יתיר לגבל מידי דבר גיבול. וזה שכתב בש"ע בסי' שכ"א סעיף י"ד אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. וכתב המ"א ובזה אפילו מעט מעט אסור עכ"ל. ואסור ר"ל מה"ת וחייב שהרי אין זה גיבול כלאחר יד כמו שכתב המ"א בסי' שכ"ד ס"ק א' בהדיא. אלא דזה הוא גיבול כדרכו. אלא דבמידי דלאו בר גיבול מותר לגבל מעט מעט שאז יש לו היכר ומה שכתב המ"א בסי' שכ"א ס"ק י"ט דמעט מעט הוי שינוי בגיבול אינו ר"ל דהוי כלאחר יד אלא כוונתו דהוי היכר ותבואה שלא הביאו שליש דדומה לחול ולא אתי למחליף בקמח מותר לגבל הרבה ודוקא שיהיה רך אבל קשה אסור דנראה כלש וכל זה ברור ולא שייך למגזר כשילוש קמח קלי מעט שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי מעט ואז חייב. כיון דלא התרנו לו לגבל אלא מעט מעט אית ליה היכירא:
ודע מה שפי' בש"ע אין מגבלי' פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול הוא טעות גמור ותלמיד טועה כ' זה דהא הש"ע פסק כרמב"ם וכר"י ב"י דנותנין מים למורסן וה"ה קמח קלי כוון שאינו בר גיבול וכל זה ברור דלא כאותו חכם שטעה וכ' דקמח ג"כ אינו חייב אם ילוש מעט מעט דלא חש לקמחי' וטעה להתיר איסור דאורייתא ושרי ליה מאריה:
ואמנם שיטת הראב"ד ע"כ מוכח דפסק נמי כר"י ב"י דבמידי דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל. וכפסק הרמב"ם דאל"כ היה לו להשיג ג"כ על דברי רמב"ם שכתב המגבל את העפר והיה לו לכתוב דבנתינת מים חייב בע"כ דמודה ליה אלא שתפס לעיקר הסוגיא דפ"ק בדף י"ח כסברת אביי דברייתא דתני בה אפר היינו עפר אבל באפר דלאו בר גיבול מודה ר"י ב"י דמשנתן מים חייב וכדעת הסה"ת וסמ"ג. ולפ"ז צ"ל דהא דנותנין מים למורסן לר"י ב"י היינו דס"ל כמש"כ תוס' שם דמורסן הוי בר גיבול רק נגד קמח קרי ליה אינו בר גיבול. וכ"כ בספר יריאים ולפי שהוא לצורך בהמה לשבת משום צער בע"ח לא גזרו נתינת מים כדמצינו הרבה דברים שהתירו חכמים שבות משום צער בע"ח. ומה שהקשה הט"ז ומתמיה על הב"י דמ"ש קמח. י"ל דבאמת גם בקמח אם הוא לצורך בהמה מותר בנתינת מים לר"י ב"י. ולשיטת הראב"ד דפסק כוותיה. וכן הבין המ"מ דעת הראב"ד וכן כתב המ"מ בהדיא בדעת הראב"ד הכי בפ"ג מהלכות י"ט הלכה י' דדעת ראב"ד במידי דלאו בר גיבול לכ"ע חייב משעה שנתן בו מים. ודע דהיתר זה לגבל קמח קלי מעט מעט כדאיתא בסי' שכ"א וכתב הרמב"ם בפ' כ"א. לא הזכיר הס' התרומה וסמ"ג וסמ"ק ויראים דהם הי"א שבש"ע בסימן שכ"א ושכ"ד. וכתב דקיי"ל כרבי דלעולם חייב משנתן מים ואין היתר אלא כשמגבל לאחר יד דהיינו במקל שתי וערב. וכן פירש רש"י ריש דף קנ"ו והנ"מ דמשני היכי משני אר"ח על יד. ופירש"י גובלין כלאחר יד וס"ל לרש"י דלר"י ב"י אין חילוק בין במידי דבר גיבול ובין במידי דלאו בר גיבול לעולם אינו חייב עד שיגבל. אבל כשמגבל לעולם חייב וכפשטא דסוגיא דמי שהחשיך לר"י ב"י. וא"כ צ"ל דעל יד אינו ר"ל מעט מעט דבזה חייב כמו שכתבנו. ולכן פרש"י כלאחר יד והתירו לצורך כלאחר יד כמו דיכת פלפלין בקתא דסכינא וכמוהו הרבה. אלא דהרי"ף ורמב"ם לשיטתם דבמידי דלאו בר גיבול אפילו אם מגבלו פטור לר"י ב"י. מפרשים דר"ל מעט מעט ולפ"ז צ"ל מה שלא השיג הראב"ד בפ' כ"א אהא דהתיר הרמב"ם מעט מעט. צ"ל דסמך עצמו על מה שהשיג בפ"ח וכתב דמידי דלאו בר גיבול חייב משנתן מים. וא"כ ה"ה לקמח קלי שאינו בר גיבול דאסיר ליתן אפילו מים כן י"ל בדעת הראב"ד:
אבל הב"י בסי' שכ"ד כתב וז"ל אבל דעת התוס' וראב"ד דמידי דלאו בר גיבול חייב טפי. אע"פ שלא הזכירו תוס' וראב"ד אלא אפר נראה דה"ה למורסן דהא בהדיא אמרינן במי שהחשיך דמורסן לאו בר גיבול כדרך שאמרו באפר. וכיון דלפי דבריהם גיבול מורסן מיתסר מדאורייתא. טעמא דר"י ב"י דשרי ליתן מים למורסן משום דבנתינת מים לא מיחייב לר"י ב"י אף על פי שחכמים גזרו כיון שיש בו צורך היום לבהמה מותר עכ"ל. הנה מה שהאריך הב"י וכתב כדרך שאמרו באפר. ונ"ל כוונתו לשלול ממה שכתבו תוס' בדף י"ח דמורסן הוי בר גיבול רק נגד קמח אמרינן דלא הוי בר גיבול. ע"ז כ' לפי שאמרו במורסן כמו באפר משמע דאינו בר גיבול כלל (ואף שהתוס' כ"כ היינו דליכא להקשות מזה לאביי אבל באמת ז"א וגם התוס' בביצה לא הזכירו רק אפר ובזה א"ש מה שלא הסיג הראב"ד בפרק כ"א על מורסן) אך דברי ב"י תמוהים מאד כמו שתמה הרב בעל תוספת שבת. כיון דס"ל דבמידי דלאו בר גיבול מנתינת מים חייב איך יתיר משום צורך בהמה איסור דאורייתא. ובפירוש כתב הראב"ד דבנתינת מים חייב. ונראה לי דהב"י מפרש דברי ראב"ד באופן אחר ואין כוונת הראב"ד להשיג דבמידי דלאו בר גיבול יהיה חייב מנתינת מים. שהרי בפרק מי שהחשיך מסקינן דלא ס"ד ומורסן הוי אינו בר גיבול. ואפ"ה ס"ל לר"י ב"י עד שיגבל. וא"כ ע"כ לר"י ב"י ה"ה הברייתא דבדף י"ח אחד נותן האפר נמי אתיא כפשטא אפר ולא עפר ועל זה אמר ר"י ב"י עד שיגבל. ומיהו משיגבל חייב. ודלא כרמב"ם שמפרש הא דאר"י ב"י עד שיגבל ר"ל עד שיהיה בר גיבול כמ"ש המ"מ וזהו שכתב הראב"ד שטעה אלא דאדרבה סברת אביי היה דמידי דאינו בר גיבול חמיר. וא"כ היאך נימא למסקנא מהיפך להיפך דקיל אע"כ דלפי המסקנא לר"י ב"י ל"ש בין מידי דבר גיבול או אינו בר גיבול עכ"פ משיגבל חייב וא"כ דברי הב"י ראויין למי שאמרן דלפי מה שכתב דגם מורסן אינו בר גיבול כדמוכח סוגיא דמי שהחשיך וא"כ ע"כ לר"י ב"י ל"ש דבכולא אינו חייב עד שיגבל ועכ"פ גיבול מורסן אסור מדאורייתא צ"ל דמה שהתיר נתינת מים היינו משום צער בע"ח. ולפ"ז מה שהשיג הראב"ד בהלכות י"ט פ"ג הלכה י' כוונתו רק מה שהתיר הרמב"ם שם לגבל אפר דזה אסור. אבל נתינת מים אין כאן חיוב. ודלא כמ"מ שם ע"ש:
ונ"ל דאף דקיי"ל להחמיר כשיטת התרומה וסמ"ג דל"ש מידי דבר גיבול או אינו בר גיבול חייב מנתינת מים וכרבי. מ"מ אם צריך ליתן מורסן לבהמתו ולעופות ולא נתן מים מע"ש מותר ע"י נכרי. שהב"י סתם בש"ע דיעה ראשונה ברי"ף ורמב"ם דמידי דלאו בר גיבול כמורסו קיל טפי. והתוספת כתבו די"ל דמורסן הוי בר גיבול. ואם כן על כל פנים מותר שהנכרי יתן בו מים ויערב שתי וערב או שיתן המורסן לתוך המים וגם יהיה בלילתו רכה. דזה לא נקרא לישה וכמ"ש התה"ד לענין חרדל:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים