מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל י 4

אהַפְּרָט הַחֲמִישִׁי, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר, דְּהַיְנוּ לָא מִבָּעֵי {לא זו בלבד} אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם יְכוֹלִים הֵם (יד) לַעֲזֹר לַנִּגְזָל וְהַנֶּעֱשָׁק וְהַנִּזָּק וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ בְּעִנְיָנָם, בְּודַּאי נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הדָּבָר כֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, (טו) רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיִּתְרַחֲקוּ בְּנֵי אָדָם מִדֶּרֶךְ רֶשַׁע כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאוּלַי הוּא בְּעַצְמוֹ יָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיתַקֵּן מַעֲשָׂיו, כְּשֶׁיִּשְׁמַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, גַּם זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְתוֹעֶלֶת יֵחָשֵׁב, (טז) כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים אֵין מְכַוֵּן לֵהָנוֹת מֵהַפְּגָם הַהוּא שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, רַק לְקַנִּא לָאֱמֶת, וְאוּלַי תָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא*. אֲבָל אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא תִּהְיֶה שׁוּם תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן, אִם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם גַּם הֵם בַּעֲלֵי הָרֶשַׁע, שֶׁגַּם הֵם עָשׂוּ כַּמָּה פְּעָמִים כְּהָרָעָה הַזֹּאת לַאֲנָשִׁים, וְלֹא נֶחְשַׁב בְּעֵינֵיהֶם לְעָוֹן כְּלָל, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְסַפֵּר כְּלָל עִנְיָן כָּזֶה. כִּי מִלְּבַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא שׁוּם תּוֹעֶלֶת מִסִפּוּרוֹ, עוֹד יוּכַל לִצְּמֹחַ מִזֶּה קִלְקוּל גָּדוֹל, כִּי הֵם יֵלְכוּ וִיסַפְּרוּ דָּבָר זֶה לְהַגַּזְלָן וְהָעוֹשֵׁק וְהַמְבַיֵּשׁ וְיַעַבְרוּ עַל יְדֵי זֶה עַל הַלָּאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" וְגַם עַל יְדֵי זֶה רָגִּיל לָבוֹא אַחַר כָּךְ מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבִפְרָט אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יוּכַל לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לְעִנְיַן מַלְשִׁינוּת, אֲפִלּוּ אִם יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן אָסוּר לְסַפֵּר שׁוּם דָּבָר. וְדַע, דְּאֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ הַפְּרָטִים, בֵּין אִם בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שֶׁיִּדְרושׁ עֲבוּרוֹ אֶת הֶזֵּקוֹ אוֹ עֶלְבּוֹנוֹ, אוֹ לֹא בִּקְּשׁוֹ. דִּבְאֹפֶן הַמֻּתָּר, הוּא אֲפִלּוּ לֹא בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וְאֹפֶן הָאָסוּר, דְּהַיְנוּ, אִם לֹא נִשְׁלְמוּ הפְּרָטִים הַנַּ"ל, (יט) לֹא מְהַנִּי אֲפִלּוּ בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא קְרוֹבוֹ, גַּם כֵּן אָסוּר. (וּבָזֶה נִכְשָׁלִין כַּמָּה אֲנָשִׁים מְאֹד, שֶׁאִם נִשְׁמַע לָהֶם, שֶׁאֶחָד עָשָׂה לִקְרוֹבוֹ דְּבַר מָה, אַף שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָהֶם, אִם הוּא אֱמֶת אוֹ סִבַּת הַדָּבָר, הוֹלְכִין וְגוֹמְלִין לוֹ תֵּכֶף רָעָה עֲבוּר זֶה, בְּחָשְׁבָם, כִּי הֵם מְקַיְּמִין בָּזֶה מִצְּוַת {ישעיהו נח ז}: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". וְטוֹעִין בָּזֶה טָעוּת גְּדוֹלָה, כִּי אֵין חִלּוּק בֵּין קָרוֹב לְרָחוֹק לְכָל הַדִּינִים הַנַּ"ל, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אִסוּר, חַס וְשָׁלוֹם).
ב*(יז) ובאופן זה אינו מותר, רק אם כבר נתגלה הדבר להנגזל והנעשק והניזק, אבל אם לא נתגלה הדבר עדיין להם, נראה שאסור לספר לאחרים, וכפי מה שמבאר לקמן בהלכות רכילות בשם הפוסקים, דאיסור רכילות הוא אפילו אם מספר לאחד מה שפלוני דבר ועשה נגד פלוני, פן יודע להנדון, (יח) דחברך חברא אית ליה, {שחברך חבר יש לו}, ותכנס לו שנאה בלבו על זה, ועין בבאר מים חיים.