חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 6

אאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁאִם הוּא יַרְגִּיל עַצְּמוֹ בַּמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר לְעוֹלָם בִּגְנוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכדּוֹמֶה מִדִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, יְסֻבַּב לוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל בְּעִנְין פַּרְנָסָתוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא תַּחַת רְשׁוּת אֲחֵרִים, וְהֵם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם רֵיחַ תּוֹרָה, וְיָדוּע הוּא, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם פְּרוּצִּים מְאֹד בְּזֶה הֶעָוֹן הֶחָמוּר, עַד שֶׁאִם יִרְאוּ אֶת מִי, שֶׁאֵין פִּיו פָּתוּחַ כָּל כָּךְ כְּמוֹתָם, יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְשׁוֹטֶה וּפֶתִי, וְעַל יְדֵי זֶה יְסַלְּקוּהוּ מִמִּשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנִס אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, (י) כְּכָל שְׁאָר לָאוִין, שֶׁמְּחֻיָּב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן, כַּמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵּעָה {בסימן קנ"ז סעיף א' בהגה"ה}, עַיֵּן שָׁם.