חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל י 13

אוְאַף עַל פִּי כֵן נִרְאֶה לִי, דְּאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, שֶׁיְּסַפֵּר לַאֲנָשִׁים, הַאֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי (לג) עָשָׂה לוֹ עַוְלָה בְּעִנְיַן מָמוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, תּוּכַל לָבוֹא לוֹ מִזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, כְּגוֹן, שֶׁיְּסַפֵּר לַאֲנָשִׁים, שֶׁדִּבְרֵיהֶן נִשְׁמָעִין לוֹ, אִם יוֹכִיחוּהוּ עַל זֶה, וְאוּלַי עַל יְדֵי זֶה יָשִׁיב לוֹ הַגְּזֵלָה וְהַהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (לד) מֻתָּר לוֹ לְסַפֵּר לָהֶם וּלְבַקֵּשׁ מֵאִתָּם, שֶׁיְּסַיְּעוּהוּ בָּזֶה. וְלִפְעָמִּים יְצֻיַּר תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא מֵהַסִפּוּר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּעִנְיַן מָמּוֹן, (דְּהַיְנוּ עִנְיַן צַּעַר וּבֹשֶת וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה), כְּגוֹן, אִם נוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶּה לְחָרְפוֹ וּלְגַדְּפוֹ עַל דָּבָר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם יְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים אוֹ לִקְרוֹבָיו שֶׁל פְּלוֹנִי, וְיַעֲרִיךְ לִפְנֵיהֶם אֶת אֲמִתַּת הָעִנְיָן, וְיִרְאוּ בְּעַצְּמָם שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְנְעוּהוּ מִּזֶּה, אוֹ אֲפִלּוּ הוּא דָּבָר, שֶׁכְּבָר עָבַר, שֶׁכְּבָר חֵרֵף אוֹתוֹ, אַךְ שֶׁהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם לֹא יְסַפֵּר הַדָּבָר לִקְּרוֹבָיו, אוֹ לַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּמְנְעוּהוּ מִזֶּה, יָבוֹא עוֹד לְחָרְפוֹ וּלְגַדְּפוֹ (לה) בְּכָל אֵלּוּ הָאֳפָנִים וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, מֻתָּר לְסַפֵּר הַדָּבָר לִבְנִי אָדָם, אַף שֶׁעַל יְדֵי הַסִפּוּר יִתְבַּזֶּה חֲבֵרוֹ לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, כֵּיוָן דְּאֵין כַּוָּנַת הַמְספֵּר לָזֶה, רַק הוּא רוֹצֶּה לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ מִמֶּנּוּ נְזֶק בְּעִנְיַן מָמוֹן אוֹ צַּעַר וּבִיּוּשׁ.