חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל א 10

אוְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר רְכִילוּת (יט) דֶּרֶךְ רַמָּאוּת. וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁעַל יְדֵי אֶחָד נִסְבַּב מִכְּבָר רָעָה אוֹ גְּנוּת לַחֲבֵרוֹ, וְהָיָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עֲבוּר זֶה. וְהוּא רוֹצֶּה עַתָּה לְעוֹרֵר אֶת הַמַּחְלֹקֶת הַיְשָׁנָה, שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם עֲבוּר זֶה, וּרְצוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכִּיר הַנִּדּוֹן בָּזֶה, עַל כֵּן הוּא מְסַבֵּב בִּשְׂפָתָיו הַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַזְכִּיר אֶת עִנְיַן הָרָעָה אוֹ הַגְּנוּת, שֶׁהָיָה לוֹ לָזֶה מִכְּבָר, וּכְאִלּוּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, מִי עָשָׂה לוֹ דָּבָר זֶה, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֵר הַנִּדּוֹן בְּעַצְּמוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה לוֹ דָּבָר זֶה, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אִסוּר גָּמוּר הוּא.